הדורשים "רק" את הקפאת תהליכי החקיקה –

מבקשים בכך את הוצאתו לנבצרות של נתניהו

שפירושה גם הפלת ממשלתו

וזוהי "ההפיכה המשטרית" האמיתית והמסוכנת

העלולה להרוס את הדמוקרטיה הישראלית

להביא למלחמת אזרחים מול הרוב התומך בנתניהו – ולערעור ביטחונה של ישראל

מול אויביה מבית ומחוץ!

פורסם לראשונה ב"מקור ראשון" מיום 16.3.23

מי שעוקב בשנים האחרונות אחרי מערכת היחסים במשולש איראן-ארה"ב-סעודיה לא התפלא שהאחרונה נכנעה לאיראן בתיווך סיני. השאלה היא האם האמירתים והבחרייינים יצטרפו?

לפני מיספר ימים התבשרנו, בהפתעה מסוימת, על חידוש היחסים הדיפלומטיים בין סעודיה ואיראן, ושהאירוע הזה אירע בתיווך סיני. הידיעה כיכבה במשך כמה שעות, כמה פרשנים דיברו על ההשלכות על ישראל ועל הסכמי אברהם. אחרי כמה שעות חזרה התקשורת הישראלית לעסוק במשבר המשטרי שישראל נמצאת בו עכשיו, כאילו אין קשר בין שני האירועים.

ובכן, לכל מי שמבין איך חושבים הסעודים ברור שיש קשר הדוק, חזק ומשמעותי בין המצב הפנימי בישראל ובין ההתפתחות הזו, השלילית מאוד מבחינתה של ישראל. אני מעלה כאן טענה שייתכן מאוד שסעודיה לא היתה מחדשת את היחסים עם איראן אילו המצב הפנימי בישראל היה כפי שהיה עד לפני שלושה חודשים. ולמה?

בשביל להבין את המהלך הסעודי עלינו לנסות ולהבין את התחושות הפנימיות בקרב מקבלי ההחלטות בסעודיה ובראשם נסיך הכתר מחמד בן סלמאן, יורש העצר והשליט בפועל של הממלכה. מאז ימי הנשיא רוזוולט היתה ברית בין ארה"ב וסעודיה: הסעודים יספקו לארה"ב ולמערב נפט ואלו יגנו על סעודיה מכל אויביה, שאז היו מדינות ערב הרדיקאליות, גרורות ברית המועצות, מצרים, סוריה, עיראק, לוב, אלג'יריה ודרום תימן. הברית הזו החזיקה שנים רבות אך הופרה על ידי האמריקנים והוחלפה בתחושות קשות שהתגבשו במשך לפחות שלוש עשרה השנים האחרונות במיספר שלבים.

מאז תחילת האביב הערבי, בערך מאז שלהי 2010, הסעודים חשים יותר ויותר ננטשים ואף נבגדים על ידי הממשל האמריקני, אז בנשיאות אובמה, המנסה בכל כוחו להתקרב לאויבי הממלכה הסעודית, איראן והאחים המוסלמים. הסעודים ידעו על תמיכת אובמה באיש האחים המוסלמים מחמד מורסי, הנשיא המצרי בין 2012 ו-2013, וחשדו שהאמריקנים כפו על מחמד חוסיין טנטאווי, שר ההגנה המצרי והשליט בפועל של מצרים שסילק את מובארק מהשלטון ב-2011, להביא את מורסי לכס הנשיאות באמצעות פיברוק תוצאות הבחירות שנערכו במצרים ביוני 2012. זו היתה הסיבה שהסעודים סייעו לסיסי לסלק את מורסי מכס הנשיאות ביולי 2013 והגישו למצרים תמיכה כלכלית – חמישה מיליארד דולר – אחרי שאובמה הקפיא את תמיכת ארה"ב במצרים בגלל שסיסי העיף את מורסי מכס הנשיאות. לתחושת הסעודים, אחת הסיבות של אובמה להגיע להסכם עם האיראנים בשנת 2015 היתה לנקום בסעודים על תמיכתם בסיסי שסילק את חביבם, מורסי, איש האחים המוסלמים שנתיים קודם לכן.

האירוע השני היה החתימה בשנת 2015 על הסכם הגרעין עם איראן למרות ההתנגדות הסעודית העזה – אם כי הפחות פומבית מזו הישראלית – להסכם הגרעין. הסעודים ראו בהסכם זה סכין בגבם וכוונה ברורה של אובמה להביא לקריסת שלטון בית סעוד ולהעניק לשיעים – שהווהאבים רואים בהם כופרים באסלאם – את המקומות הקדושים, מכה ומדינה, ובכך לקחת גם את ההגמוניה באסלאם מהרוב הסוני ולהעניקה למיעוט השיעי, הכופר לדעת הסעודים. מה שחיזק את תחושתם זו הוא שמו האמצעי של אובמה, חוסיין, שם נפוץ מאוד בקרב השיעים.

האירוע השלישי הוא הסערה התקשורתית סביב חיסול העיתונאי הסעודי הגולה ג'מאל ח'אשוקג'י באוקטובר 2018 בקונסוליה הסעודית באיסטנבול, והחשד האמריקני במחמד בן סלמאן שנתן את ההוראה לכך. ביידן, במהלך מסע הבחירות שלו, אמר שוב ושוב שסעודיה תיתן את הדין על כך וכשהתמנה לנשיא הוא העכיר את היחסים עם סעודיה כפי שהבטיח לבוחריו. הסעודים זועמים על האמריקנים בעניין זה, ראשית בגלל שנתנו לח'אשוקג'י במשך שנים מקלט ובמה תקשורתית – וושינגטון פוסט – לתקוף את בית המלוכה הסעודי ללא הרף, ושנית בשל ההרעה ביחסים בגלל החיסול.

האירוע הרביעי היה תקיפת מתקני עראמקו באמצע ספטמבר 2019 על ידי טילים וכטב"מים איראנים ששוגרו מתימן, מעיראק ומאיראן, והשביתו כמחצית מיכולת יצוא הנפט הסעודית למשך חודשים. האמריקנים, הפעם תחת נשיאות טראמפ, ידעו היטב מי תקף את הסעודים ולא עשו דבר. סעודיה נותרה לבדה מול העוצמה התוקפנית האיראנית.

האירוע החמישי הוא המלחמה בתימן בין הממשל הנתמך על ידי סעודיה לבין החותים שאיראן מאחוריהם. החות'ים תקפו מתקנים בסעודיה מאות פעמים בטילים ובכטב"מים איראנים, וכל מה שארה"ב עשתה הוא למכור נשק ותחמושת לסעודים בכסף מלא, אבל לא עשתה דבר כדי לעצור את התמיכה האיראנית בחות'ים. הסעודים חיים בתחושה שהאמריקנים נהנו כלכלית מהמלחמה הזו (מכירת מטוסים, נשק ותחמושת) ולכן לא עשו דבר כדי לעוצרה. יתר על כן, ארה"ב לחצה על האמירויות לעזוב את המלחמה ולהשאיר את סעודיה להתמודד לבדה מול החות'ים שאיראן מאחוריהם. סעודיה נאלצה לאחרונה להודות בכישלונה במלחמה זו, ואת מי הסעודים מאשימים?

האירוע השישי הוא הריצה של ביידן אחרי האיראנים, הניסיונות שלו להסיר מהם את הסנקציות, לאפשר להם לשוב ולייצא אנרגיה, להחזיר להם את המיליארדים המוקפאים, והמאמצים שהשקיע כדי להחזיר את ארה"ב להסכם הגרעין. הסעודים מבינים את המשמעות: ארה"ב מעוניינת בחיזוק איראן על חשבונם, גם אם הדבר יביא להפיכת איראן למדינה גרעינית.

האירוע השביעי הוא המלחמה באוקראינה, שבה נאבקות שתי קואליציות: ארה"ב ומערב אירופה מצד אחד, ורוסיה, איראן וסין מהצד השני. ארה"ב ואירופה לא עמדו בהתחייבותן לשמור על שלמות שטחה של אוקראינה במיזכר בודפסט (1994), ורוסיה ובעלות בריתה עושות באוקראינה שמות. בעיני הסעודים, המערב מופיע שוב כבוגדני וחלש, מול רוסיה ובעלות בריתה המתנהגות באופן פרוע ללא מגבלות. איראן, שמועצת הביטחון אסרה עליה לייצא נשק, מציידת את רוסיה בכטב"מים וטילים מבלי שהעולם עושה משהו כדי לעצור זאת. להיפך, האמריקנים ממשיכים בניסיונותיהם לפייס את האיראנים, ואלו רק מעלים את מחיר הפיוס.

האירוע השמיני במסכת זו הוא הסכמי אברהם והתפקיד שישראל משחקת במזרח התיכון. בשנת 2020 הסעודים נתנו אור ירוק לאיחוד האמירויות ובחריין להתקדם עד יחסים מלאים עם ישראל. הסעודים עצמם לא פסעו בדרך זו באופן פומבי בשל החשש שלהם מאיראן, אבל עודדו את שכניהם לעשות זאת. התהליך הזה התבסס על העובדה שישראל חזקה, איתנה, תוקפת את הכוחות האיראנים בסוריה בתדירות גבוהה בלי שהאיראנים מעזים להגיב, ולכן אף התקיימו פגישות בין נתניהו ומחמד בן סלמאן.

אלא שמזה שלושה חודשים התעוררו שתי בעיות: בישראל קמה ממשלה ימנית קיצונית שכל מגע איתה יעורר על סעודיה את חמת ביידן וממשלו ואת זעם אירופה המערבית, ולאחרונה המשבר הממשלי בישראל המערער את התדמית החזקה שלה וגורם לחבריה – מצרים, ירדן, האמירויות ובחריין – לחשב מסלול מחדש ביחסיהן עם ישראל. הדברים עדיין אינם פומביים, אך הם מתרחשים מאחורי הקלעים.

סיבות אלו, בגידת האמריקנים וחולשת הישראלים הביאו את הסעודים לתחושה שהאיראנים ניצחו אותם במאבק על ההגמוניה ועכשיו לא נותר לסעודיה אלא לנסות לצמצם את הנזקים. הדרך היחידה שנותרה בפניהם היא הניסיון לרצות את האיראנים כדי שאלה לא יפגעו בהם שוב. סעודיה עשתה זאת בתיווך פומבי סיני, כדרך לנקום באמריקנים על בגידתם בסעודיה.

כותב שורות אלו התריע במהלך השנתיים האחרונות על השבירות של הסכמי אברהם. זחילת הסעודים אל האיראנים בתיווך סיני בהחלט תורמת לתחושתם הבטוחה של שליטי טהראן, וביום שהם יחושו חזקים מספיק הם ירמזו לאמירתים ולבחריינים שהגיע הזמן לצנן את יחסיהם עם ישראל. הלוואי ואתבדה.

ד"ר מרדכי קידר

על "הזקן השתגע" מאת אביבית משמרי

חרגול – מודן 2013, 191 עמ'

המסגרת של הרומן הדיסטופי הזה מבטיחה מאוד, אלא שהסתעפויות העלילה כל כך מופרכות וכל כך סוטות מהעיקר, כך שהמסר, אם ישנו (כל דיסטופיה מתיימרת להציע מסר!) ממש מתמסמס.

אתחיל במה שנראה לי כמסגרת ראויה: זקן, שהיה פעם בין המתנחלים שרקדו בסבסטיה, נואם בטלוויזיה נאום חוצב להבות אש נגד המדינה החרדית, אליה נקלעו החילונים, אלה שעובדים ומשלמים מיסים. הזקן קורא להתקוממות כי החילונים נשדדו בלי לשים לב, כשהחרדים חיים על חשבונם. טעינו שהגמשנו חוקים למענם, לכן נגמר עידן הדיבורים, עתה צריך לפעול – להכות בחרדים, לשרוף את בתי התפילה שלהם, לצאת למלחמת אחים.

ובכן, סביר להניח שהשלטון החרדי אישר לזקן "המשוגע" לנאום בטלוויזיה, כי הרי הוא נחשב לאחד משלהם, אבל אחרי שהבינו מה הוא מעולל, איך הם אישרו לו לנאום בפעם השנייה? הרי על פי ההיגיון הפנימי של הדיסטופיה זה לא ייתכן!

בעקבות הנאומים האלה מתארגנים החילונים לתקוף חרדים: רמת-גנים תוקפים את בני ברק, אנשי מבשרת – את ירושלים, המושבים את רמת בית שמש וכו', דליקה גדולה במקווה בבני ברק, את פני המשטרה פוגשים עם רימונים ובקבוקי מולוטוב, ושוטרים נשרפים חיים. בני ברק נראית כמו אחרי מלחמה, שריפות בכל מקום, חלונות ראווה מנופצים. מעמוקה ושדה אליעזר שורפים מטעים של קיבוץ גלילי החילוני, מרעילים את הדגים בבריכות ומשמידים את הפלחה, לכן הקיבוצניקים מתבצרים (הגם שיש מתנגדים ל"גטו"), ויוצרים בריתות עם לבנונים, סורים, דרוזים, בדווים, פלסטינאים. חברה קדישא אינה קוברת מת שאין לו ציצית. השר הממונה נותן פקודות למפכ"ל (עמ' 120, כמו שבאמת קורים הדברים בימינו). וסגן ראש הממשלה, שהוא ראש הממשלה בפועל, מרשה לאזרחים לחשוב ולומר מה שרוצים, אבל לא בציבור, רק בדלת אמות. ולמי ששכח, המדינה היא אמנם של כל אזרחיה, אבל הכוונה רק לאזרחים יהודים. רופא ערבי, מומחה לפגים, נפגע מניידת משטרה, אבל הוא מואשם ששרט את חלון הניידת. הוא מפוטר, אבל כיוון שלא מצאו לו מחליף, הוא מוחזר לפגייה בבית החולים. מוסלמים בוזזים בתי כנסת, כנקמה על כך שהמתנחלים הקריבו עז שלהם בהר הבית.

חיילים חילונים מסרבים פקודה ועורקים. סוריה מנצלת את המצב ותוקפת ברמת הגולן, מצרים תוקפת בדרום, ומדינת פלסטין תוקפת את מדינת יהודה (הנפרדת ממדינת ישראל). העיירה שדרות מתרוקנת מדוסים, וההתנחלויות מתמלאות בפלסטינאים, וכפריהם מתמלאים בחילונים – פנטזיה כבר אמרנו?

אחד הגיבורים בספר הזה הוא עידו, המזוהה עם החילונים המתמרדים. הוא אמור להיפגש עם חבריו בצומת בניין עילית הישן, ושם הוא נופל אל תוך מארב של חרדים, שמכים אותו מכות רצח. דווקא איש דתי בשם יחזקאל מכניס אותו לדירתו באמצעות בולדוזר (?!), ונותן לו מחסה, למרות התנגדות אשתו, ושנאתם של אורחיו לחילונים. למרות שבעל הבית הדתי עושה חסד עם עידו, הוא מסרב בתוקף לומר אמן לאחר הקידוש.

חילונים עורכים פוגרומים בבתי כנסת; אסף, אחד ממארגני ההתקוממות החילונית, זורק חזיז במעדנייה כשרה, ופוצע המון חרדים – כל זה כנקמה על המארב החרדי ליד בניין עילית. חרדי מתכוון לפוצץ בית של חילונים, ומתפוצץ בעצמו.

אסף, אחד הלוחמים החילוניים המרכזיים, מחליט לעלות לירושלים כדי לייסד ממשלה חילונית. הוא חוטף אשת אדמו"ר בשם חיה-לאה, אבל בכניסה לירושלים הוא וחבריו נעצרים על ידי שני שוטרים צבאיים, שאינם יודעים בדיוק מה תפקידם. חיה-לאה מנצלת את המבוכה, גונבת את הרכב (היא לא יודעת לנהוג!), ובורחת. כאן מתארת המחברת אפופיאה שלמה בנדודיה של הרבנית הזאת, לבסוף היא נהרגת על ידי מסוק של שר החוץ השוודי (שוודיה דווקא היא המדינה היחידה שתומכת בישראל החרדית!). מסתבר שהטייס של השר השוודי היה שיכור כלוט, והשר נאלץ להטיס את המסוק לכנסת בירושלים בעצמו, אלא שלא ידע איך לדומם את המנוע, ואז קרתה התאונה. המתפללים בסנהדריה רואים את הרבנית ההרוגה, ומחליטים שהיא בעצם משיח בן יוסף (הגיוני!), ועתה לא נותר אלא לרדת מהארץ ולהמתין למשיח בן דויד. גם החילונים יורדים מהארץ, ביניהם עידו ואימו. אין לי מושג איך העלילה חסרת השחר הזאת של הגיבורה חיה-לאה מתמזגת עם המסר שמן הסתם רצתה המחברת להביא בספרה.

אשת הזקן ("המשוגע"), שפרודה ממנו מזה שנים, נדרשת על ידי ראש הממשלה לדבר בטלוויזיה ולהודיע לאומה שהזקן הוא סנילי, וכי נאם בהשפעת כדורים.

לא רק אסף רוצה לייסד ממשלה חדשה, גם קצין צנחנים לשעבר, המכונה "היפה", מבקש לחולל הפיכה בטלוויזיה. הוא לוקח בטרמפ את אסף וחבריו שנתקעו בשער הגיא בלי רכב, ונוסע לטלוויזיה לנאום לאומה, אלא שהטכנאים מוחקים את הנאום (אם נרצה לדבוק בהיגיון הפנימי של הדיסטופיה – איך ייתכן בכלל שבמדינה דיקטטורית חרדית יאפשרו לחילוני מורד להגיע לטלוויזיה?).

ראש הממשלה מכונה בסיפור הזה בכינוי "העבדקן" – הוא פוקד לשלוח טנקים לדכא את המרידה, אבל במקום שהטנקים יגיעו למרכז המהומות בירושלים, הם מגיעים לחיפה השקטה, ובעצם מגיע רק טנק אחד, וגם ממנו הטנקיסטים עורקים. העבדקן מתואר אוכל מרק אפונה כדי להוכיח הזדהות עם הצנע במדינה, אבל בתוך המרק מסתתרים נתחי אווז. עוזרי המועצה הרבנית הסמוכה למפלגת השלטון, חוטפים את "העבדקן", ושמים במקומו את סגנו, שבמקצועו הוא סוחר מזגנים. לדברים האלה יש בסיס אפילו בימינו (טרם שלטון חרדי), שכן חברי הכנסת החרדים בימינו נשמעים להוראות "גדולי התורה" והאדמו"רים.

אסף וחבריו אמורים להיות צמודים ל"יפה", אבל מסתבר שהם בחקירת השב"כ, או המוסד, והחוקר הוא ג'. לאחר זמן הם משוחררים ללא סיבה. כאן צריך לציין את אחת המוזרויות שבספר (אחת מיני רבות): בתחילה הקורא נפגש בכינויים כמו "הזקן", "אשת הזקן בנפרד", "עבדקן", "סוחר מזגנים", ורק בהמשך, לאחר שהקורא מותש, הוא מתוודע לשמות המלאים: לזקן קוראים גדעון (עמ' 144), לאשת הזקן קוראים נילי (עמ' 158), לראש הממשלה, "העבדקן", קוראים אבינועם (עמ' 178), לסגן, סוחר המזגנים, קוראים חיים (עמ' 158).

חיפשתי את המסר של הפנטסמגוריה הזאת, שכידוע, כל דיסטופיה מתיימרת להביא מסר לקוראים, מסר שאמור להזהיר מפני מעקשי העתיד. בתוך כל סבך העלילה, שחלקים ממנה לא רלוונטיים במובהק, נדמה לי שהמחברת רוצה להגיד שהמהפכה המוצדקת נגד דיקטטורה חרדית עלולה לגלוש לאנרכיה ולשפיכות דמים מצד אלה שמבקשים להושיע את האומה: החילונים, המפולגים ביניהם (ארגון חילוני יהודי נגד ארגון חילונים נחושים; קיבוצניקים מתבצרים, לעומת מתנגדי "הגטו"), מבצעים זוועות, כך שההתקוממות היא באמת חסרת תוחלת, ואפילו משוגעת כמו הזקן שחולל אותה.

הבעייה היא שהמסר הזה טובע בעלילות מישנה חסרות שחר כמו סיפור הרפתקאותיה של הרבנית חיה-לאה, כמו סיפורה של מאיה, חברתו לשעבר של עידו, חוזרת בתשובה וחוזרת שוב בשאלה, ועוסקת בגמ"ח, כמו הטנק שטעה בדרך וכו'.

משה גרנות

אהוד: איפה אתה מוצא ספרים מוזרים כאלה שספק אם הם ראויים בכלל לביקורת? האם יש לך איזה מגנט עתידני שמגלה ומושך אליו את הקשקושים האלה?

פרק עשירי – פקודת הפינוי

בפרקים הקודמים הוזכרו הלחצים לפינוי יישובי הפריפריה של ירושלים בשל המחסור החמור בכוח אדם ותחמושת, בהם – עטרות ונוה יעקב. נפילת גוש עציון והטבח במגינים שהניפו דגל לבן, היו המסמר האחרון להחלטה לפנות את עטרות ולרכז את קומץ המגינים לעמדת הגנה במושבה נוה יעקב, אשר היתה ממוקמת על כביש ירושלים-רמאללה – ציר פלישת האוייב הצפויה לתאריך החמישה עשר במאי.

מיספר הלוחמים היה זעום ביחס לכוחות הלגיון המאומנים ומחומשים, ואלפי ערביי הסביבה, בעטרות היו כשישים מגינים ובנוה יעקב כמאה, סך הכול כ-160 חיילי חי"ש וחברי היישובים –צעירים, מבוגרים ונשים אחדות.

על המצב בחזית ירושלים יעיד המברק הבא:

אל: ידין מאת עציוני. 15.4.48 "...בינתיים אין לי הרזרבה הקטנה ביותר ואני נאלץ להחזיק את דיר יאסין על ידי הגדנ"ע."

השלטון הבריטי השנוא עמד לצאת את הארץ, המברקים הבאים מראים את ההיערכות, שלא התממשה בסופו של דבר – ליציאת הצבא משדה התעופה בעטרות.

אל ידין מעציוני. 10.5.48. מברק בהול: השדה בעטרות מתפנה הלילה. רוצים לתפוש את השדה. לכוחות במקום דרוש 1 מכונת ירייה או שני מגלדים ו-10 רובים. זוהי הודעת התראה, הזמנה ממש אודיע לך ברגע שנדע כי השדה נתפנה. את הנשק הנ"ל יש להצניח לאנשי עטרות. מחכים להוראות.

אל ידין מעציוני. 10.5.48. מברק בהול: השדה בעטרות מתפנה הבוקר. רוצים לתפוס אותו. דרושה תוספת נשק – 1 מכונה 2 מגלדים ו-10 רובים. מציע שאווירון טעון כל זה יבוא לירושלים ויחכה בשדה התעופה כאן וברגע שיהיה מתאים ימריא לעטרות. האווירון צריך להיות כאן עד 0900. מחכה לתשובה דחופה.

אל ידין מעציוני. 10.5.48. מברק בהול: שדה התעופה בעטרות עלול להתפנות בכל שעה. אנו שולחים היום תגבורת של עשרים איש בלי ציוד. השיירה תצא בשעה 10.00. שילחו עד אז ציוד הכולל מכונת ירייה, במכונה אפשר לשלוט לאורך כל המסלול ולמנוע ירידת אווירון של האוייב. הערבים מחזיקים משלטים שמעל למסלול ונראה שאווירון שלנו לא יוכל לרדת בעטרות.

יום שישי ה' באייר תש"ח 14 במאי 1948.

בתל אביב נאספו המונים ברחבת המוזיאון, המתינו לרגע הגדול – דוד בן גוריון עמד להכריז על הקמת מדינת ישראל.

בעטרות, קומץ המגינים חברי המושב וחיילי החי"ש כשישים אנשים צעירים, מבוגרים ונשים אחדות, בודדים בים כפרים ערביים עוינים, מנותקים לחלוטין מהאירוע החשוב המתרחש בתל אביב, נחושים להגן על מפעל חיים בן עשרים ושמונה שנים, בית ומשק לתפארת.

החברים האמינו להודעות שקיבלו במברקים שנשלחו, כי בצאת הצבא משדה התעופה, תגיע תגבורת בציוד ובכוח אדם שתאפשר לעמוד בהתקפה הקרובה ולהגן על היישוב. היה בסיס לאמונה זו, בהוראות ההשתלטות על השדה, אפילו נשאלו אם יש מי שידע להפעיל את מכונת הירייה. כל אלו תרמו לתחושה שיוכלו לעמוד מול האוייב.

בהתאם להוראות, היה עליהם להיות מוכנים לצאתו של הנציב העליון סר אלן קנינגהם בטיסה מעטרות לנמל חיפה, הורדת הדגל הבריטי ויציאת רכבי הפמליה, מיד אחר כך היה עליהם להשתלט על שדה התעופה, לפזר מוקשים סביבו ולהגן על המקום עד הגעת התגבורת.

שיירת הנציב העליון ומלוויו הגיעה בשעות הבוקר ונערכה למסדר הפינוי. בהקלטה ברדיו קול ירושלים מאותו היום תיאר הקריין את מהלך האירוע, והוסיף התרשמותו ממראה המוני ערבים שעמדו מסביב על הגבעות וצפו באירוע, מוכנים להיכנס ולכבוש את שדה התעופה.

גם אנשי עטרות וחיילי החי"ש ציפו לרגע זה, ומיד לאחר הורדת הדגל האנגלי החל מבצע ההשתלטות על השדה ומיקוש סביבו . סיפרו לי על אחי מיכאל שרץ בדבקות סביב השדה בביצוע הליך זה.

זמירה, בת המושב, היתה הקשרית על מכשיר ה"צבר", קלטה באותו הבוקר את קריאות העזרה הנואשות של מגיני גוש עציון, שלא נקלטו ישירות בירושלים, והעבירה אותן למטה בירושלים,ו מיד לאחר ההשתלטות על השדה שידרה למטה ההגנה את ההודעה המשמחת "שדה התעופה בידינו!"

פקודת הפינוי. במענה להודעה המשמחת התקבלה פקודת הפינוי והוראה לסגת מיד לנוה יעקב כי שעת ההכרעה מתקרבת, כאמור זה היה לאחר נפילת גוש עציון. ההלם היה מוחלט. אנשים לא האמינו שתינתן פקודת נטישה.

במברק ניתנו הוראות לנסיגה שהיו לדעת המגינים חסרות היגיון ולא מציאותית. נאמר ללוחמים לצאת מיד באור יום, בהליכה רגלית על הכביש הראשי ירושלים-רמאללה, בסדר הבא: כיתת לוחמים מלפנים ומאחור ובאמצע הטור יצעדו הבלתי לוחמים מושכים עמם פרות עבור ירושלים הרעבה והזקוקה למזון.

מגיני היישוב ומפקדי החי"ש התכנסו והחליטו שההוראה לא מעשית ומסוכנת ויש לצאת בחשכה ולהימנע מהתקלות עם האוייב. הוחלט להשמיד מה שאפשר במזון שנותר וברכוש.

הבשורה המרה הועברה לידיעת החברים ההמומים, שהצטוו ללכת לביתם ולהרוס את רכושם, למקש את הבתים, לסגור את הכלבים לבל ירדפו אחריהם ויגרמו מהומה ליד כפרי השכנים, ולהיאסף לקראת ערב ליציאה הכואבת. ספרי התורה (שלימים ימצאו דרכם למוזיאון רוקפלר ובהמשך ייקברו על ידי הרבנות) הושמו עם קופת המזכירות שנוהלה על ידי אבי, מזכיר היישוב, בסליק של הפרייה, שהוצאו ממנו כלי הנשק והתחמושת כצידה לדרך.

14.5.48 מברק בהול: מכמש 14.00 עטרות מחזיקים בשדה התעופה. ההתקפה עליהם נמשכת.

ליל שבת, חברי המושב, בנים וחיילי החי"ש הדתיים ובראשם שמעון הרב, נאספו לבית העם ששימש גם בית הכנסת, יחד התפללו תפילת יום שישי ותפילת הדרך, איש איש ורגשותיו וכאבו על מה שנשאר מאחור ועל הצפוי בעתיד.

בהתאם להוראות, הלכו למשקם ולביתם, חלקם אספו כמה פריטים יקרים שאפשר לשאת על הגוף, מיקשו בתים וחצרות, קשרו את הכלבים שלא ילוו את המסע, השאירו אורות דולקים ויצאו לדרך. היה עליהם לאסוף בדרכם את קומץ מגיני המחצבה, ולצאת רגלי בדרך ההרים בין כפרים ערביים לעבר נוה יעקב .

בני היישוב שהכירו היטב את האזור הובילו את הטור הרגלי בכוון מזרח לעבר המחצבה, משם אספו את השומרים, והמשיכו לעבר א-רם השכן. הם צעדו בדממה בשטח הסלעי הפתוח, עקפו את א-רם והלכו בין א-רם וכפר עקב. איש לא דיבר, דומייה. זה היה באביב, השדות עמדו במלוא תנובתם וגבעולי החיטה היבשים השמיעו איושה שנשמעה בדממה. האם העבירו במחשבותיהם סיכום עשרים ושמונה שנות עמל ויצירה שנשארו מאחור, או אולי זכר הימים הקשים במאורעות 29 ומאורעות 36-39, כאשר המושב הותקף ויכול להם. עתה צעדו לעבר נוה יעקב ומאחוריהם בתיהם, משקיהם, רפת החלב המפוארת ואף בית העלמין של הישוב הוותיק ובו שרידי חברים הורים וילדים שנטמנו במהלך השנים.

בהליכתם השקטה בין הכפרים הבחינו בהם כלבי הכפרים הערביים חדי השמיעה שהחלו לנבוח. המתח גבר, הצועדים חששו, אך למזלם, שנתם של הערבים ערבה והם הגיעו ללא פגע בשעת ליל מאוחרת. מגיני נוה יעקב קיבלו את ההודעה על בואם הצפוי, במכשיר הקשר, וחיכו להם בשמחה. חלק מאנשי עטרות חשבו שנוה יעקב תהווה תחנה בדרכם ורצו להמשיך לירושלים. החל ויכוח, "רצינו להגן על עטרות ולא על נוה יעקב" – אך קיבלו את הדין ונשארו. בנוה יעקב נודע להם לראשונה על הכרזת ההקמה של מדינת ישראל וגם שמעו על נפילתו של מפקד גוש עציון מוש זילברשמיט בן נוה יעקב שכולם הכירו.

בוקר יום שבת 15 במאי. המגינים נערכו להתקפת הלגיון הערבי. היישוב חולק לשלוש גזרות בצד המזרחי אנשי נוה יעקב, ובצד הצפוני והמערבי אנשי עטרות וחיילי החי"ש. במהלך השבת עסקו בהכנות ואימונים וצפו לעבר עטרות משם ראו את ביתם נבזז ועולה באש. לימים סיפרו כיצד ישבו על הסלעים ושרו בכאב את שיר הגטו – "אחים בעיירה שריפה."

השמחה על הכרזת המדינה נמהלה עם הכאב והמתח לקראת הימים הקרובים. בפרק הבא יסופר על קרב הבלימה בנוה יעקב ביום 16.5.1948.

רות דנון

המשך יבוא

כאשר נמלה אחת מגלה מקור של מים

היא שותה ממנו

ושותה

ושותה

ומתנפחת

ושותה

ושותה

ומתנפחת

וחוזרת אל החברות שלה

הנמלים

הצמאות

והן שותות אותה

ושותות

ושותות

עד שהיא מתה

פורסם בגיליון 572 מיום 23.8.10

שלום אדוני העורך,

מר גרנות לא פירט למה הפסיק את המינוי שלו לעיתון של אש"ף המתקרא אצלנו "הארץ". מה שכתבתי אז, 1.8.2014 – תקף גם היום:

עזבתי את עיתון "הארץ"

שלום רב,

אחרי יותר משישים שנים שקראתי את העיתון הזה נאלצתי לאחרונה לעזוב אותו ללא חזור.

עורך העיתון גייס צבא שלם של כתבים שהם אנטי ציוניים אנטי יהודיים ואנט ישראליים באופן עקבי.

אני סובלני לגבי דעות שונות משלי אבל על השקרים איני יכול לסלוח. חודי החנית של האידיאולוגיה הזו, הכתב גדעון לוי ועמירה הס כותבים שקרים. לבסוף הבנתי למה השר נאמן הישווה את העיתון הזה ל דער שטירמר" הנאצי בזמנו.

אני שואל את אדון שוקן וחבריו (שחבר מביא חבר לעיתון) מדוע הם לא מתאסלמים ועוברים רשמית לחמאס? כרגע הם דומים לאותו כומר יהודי מומר אשר היה יועצם של פרדיננד ואיזבל לחתום על צו גירוש היהודים מספרד בשנת 1492.

כותרות ראשיות בעיתון מבליטות ידיעות תפלות ושוליות שנוגעות לערבים, בה בעת שדברים חשובים מאוד שנוגעים למדינת ישראל נדחקות לקרן זווית. בפינות הווידאו של העיתון בחו"ל משמיטים תמונות אוהדות לישראל ומבליטים אחרות בהדגשה אנטי ישראלית. לא פלא שבעולם נחשב העיתון הזה למקור סימוכין של אויבינו ושונאינו ומבקשי רעתנו.

כתבי העיתון הבכירים, משום מה זוכים בכל הפרסים הגרמניים מקרנות שונאות ישראל שמרעיפות שוב ושוב כספים ויוקרה ובלבד שזה מייצג קו אנטי ישראלי.

כל שני וחמישי מתווסף לעיתון כתב ערבי שונא ישראל שמרעיף עלינו מלל שקרי ומזיל דמעות על הנכבה הדמיונית מעשי ידי בני עמו שלו.

הגדיל עשות צלם בכיר של העיתון שפיתח תוכנה שאם עומדים במקום מסויים בישראל היא תגלה לנו על איזו אדמה ערבית "שדודה" אנו עומדים. הייתי שולח אותו לבגדאד שיעמוד ויראה אלו אדמות שדודות, מגרשים, בתים, מוסדות ובנקים – השתייכו ליהודים שגורשו משם.

מתוך עשר כתבות שמופיעות בעיתון תשע מהן מתחילות ב"בנימין נתניהו..." ובא מיד המלל הארסי. בכתבה העשירית המשפט עם הרעל בא בשורה השנייה.

אדון לאור מבקר בתערוכת ציורים של ערבייה כלשהי אך הכתבה היא בעצם קינה על "הנכבה". ואני אומר שהנכבה האמיתית שלנו היא קיומו של העיתון הזה וכתביו. חבל מאוד שהשלטונות אצלנו לא שמים גבולות נחוצים למה שהעיתון הזה מנצל כ"דמוקרטיה". (רודנים נוראיים עלו לשלטון באופן "דמוקרטי").

בשום כתבה ולא משנה מה נושאה, לא ייעדר איזכור שזה בגלל היותנו "מדינה כובשת", ולא חשוב בכלל אם זה כן או לא קשור לעניין. קו בוטה אנטי ישראלי ומלא ארס משרטט העיתון הזה. לאחרונה מפוזר הרעל הזה גם במוסף לתרבות וספרות של יום שישי.

הרושם שלי ושל חבריי הוא שהעיתון הזה שואף בעצם לחיסולה של מדינת ישראל. כבר נאמר שמילים יכולות להרוג. הנה מילותיו של העיתון יהרגו לבסוף את עצם קיומה של מדינת ישראל.

חז"ל אמרו שאהבה מקלקלת את השורה, ושנאה מקלקלת את השורה. השנאה של העיתון הזה למדינה וליהודים ולציונים מעוורת את עיני אנשיו ומטריפה את דעתם.

נאמרjoin your people – ולצערנו אצלכם זה לא קיים.

האמור לעיל מאפיל מאוד על מעלותיו הרבות ואיכותו הטובה של העיתון, וחבל.

פקידת מחלקת המנויים לא חדלה לצלצל אלינו יומיום כדי להחזירנו למעגל המנויים, אבל עזבנו את העיתון הזה כי מוטב לנו לקרוא את הביטאון של החמאס או של אש"ף, הם מן הסתם פחות אנטי.

בכבוד רב,

יעקב זמיר

רמת גן, 1.8.2014

אהוד: לאחרונה, במלחמתו האנטי-דמוקרטית נגד הרפורמה המשפטית, שאותה העיתון מגדיר ברשעות ובסילוף – "המהפכה המשטרית", "הארץ" על רוב עמודיו החל להיות כתוב בשפה חדשה, אורווליאנית, כולל הרבה מאוד מודעות ענק על עמודים שלמים בזכות המהפכה המשטרית האמיתית, זו שאותה העיתון מנהל נגד הרפורמה המשפטית הממלכתית הדמוקרטית של כנסת ישראל, מודעות והמכניסות לו מאות אלפי שקלים, שמעניין מאוד מי משלם לו עבורן.

הלך בשבת [18.3] לעולמו.

ההלוויה התקיימה ביום ראשון 19.3.23 בשעה 16.00 בעין גדי.

אנו משתתפים בצערה של עדנה,

בני המשפחה וחברינו בעין גדי.

ליישי

לכבות את השמש

רומאן

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 2004

פרק ח': תותחים עם ריח בצל

באמצע חודש מאי נשמעה דפיקה על דלת הכיתה, ובפתח ניצב אברהם יפה, שגופו החסון מילא את החלל. הוא נכנס פנימה, הציץ בלוח, נטל מהשולחן חוברת "המניפסט הקומוניסטי" לאנגלס, והפטיר בהפתעה:

"עדיין לומדים מרכסיזם?"

לפתע הרצינו פניו.

"אני יכול לומר משהו?" שאל, ואברה'מיק המחנך משך בכתפיו והתיישב. "חברים, באתי לגייס אתכם לצבא ההגנה לישראל. הוטל עליי להקים את גדוד 13, ואני עובר בין היישובים ומגייס אנשים. בשעה 13.00 עליכם להיות מוכנים. אוטו ייקח אתכם לכאוכאב-אל-האווה."

יצאנו מהכלים מרוב שמחה. קפצנו ממקומותינו, מחאנו כפיים וצרחנו כמטורפים.

"סוף-סוף נפרדים מאבות הסוציאליזם," הכריז ממיק, והשליך את הכרך העבה של "הקפיטל" ישר אל כוננית הספרים.

מזכיר-הקיבוץ, שהיה בסוד העניין, נכנס ביחד עם אברהם לכיתה והזמין אותנו לארוחת-צהריים של פרידה.

מיהרנו לחדרים, חיתלנו את נעלינו, ארזנו תרמילים וקדימה לחדר-האוכל. הקיבוץ כבר המתין לנו, וכשהגענו פרצו מחיאות-כפיים.

"על מה מחיאות-הכפיים?" שאל ווי את בוניק, אביו המאמץ, כשחלף לידו.

"על שסוף-סוף הופעתם. המרק כבר קר לגמרי..."

סמוך לקיר הדרומי הוקמה במה ועליה הועמדו שולחנות ערוכים. אחד התורנים כיוון אותנו לשם. מזכיר-הקיבוץ קם לברך ולהיפרד מקבוצת הבנים הראשונה היוצאת למלחמה. בסיום דבריו אמר:

"צאתכם לשלום ושובכם לשלום!"

כמה מן האימהות הזילו דמעות. היו בכיתה גם בנים יחידים. אברהם יפה, שנכח במעמד הפרידה, הכיר היטב את החברים והבטיח לעשות ככל יכולתו להחזירנו הביתה בשלום.

*

כאוכאב-אל-האווה, כפר ערבי נטוש על פסגתה של רמת יששכר, ומתחתיו פרושים כעל כף היד: עמק-יזרעאל המזרחי, עמק בית-שאן וחלק מעמק-הירדן. נוף מדהים וצחנה מחרידה.

האדם הראשון שפגש אותנו היה ביני, מפקד המקום, שלראשו כובע-גרב, ועל פניו זיפי זקן נוקשים ושחורים. לאחר סקירה קצרה וסיור עמדות, פקד עלינו לסלק לוואדי שלושים גוויות של חיילים עיראקיים הפזורות בכפר.

הפגרים היו נפוחים בשל החום הכבד ששרר. גופם הרקיב, עורם הוריק, וענני זבובים צבאו על עיניהם הפקוחות. ריחות של ריקבון, זיעה, שתן וצואה הצחינו את המקום. לרגע קרבנו אל הפגרים, ומיהרנו להימלט כשאנו מקיאים את נשמותינו. לא היינו מסוגלים להעמיסם על אלונקות ולהובילם אל הוואדי. בנות אחדות פרצו בבכי.

לאחר לבטים גילה דשיק תושייה – הוא קשר חבל ארוך לרגלה של גווייה, חיבר לאחוריו של ג'יפ, וגרר אותה לוואדי בירה. וכך גווייה אחר גווייה.

תרנגולות מכל הצבעים התרוצצו להנאתן בין בקתות הכפר וליקטו זרעונים. חיילים שנקבעו תורנים מלקו ראשים, מרטו נוצות, סילקו קרביים וצלו את הבשר על אש. נקראנו לארוחת-הערב, אך לאחר גרירת הפגרים לא היינו מסוגלים להכניס לפה אפילו כזית, לבד מדשיק שאכל פולקעס של עוף בתיאבון רב.

מדי פעם פרעו את השלווה פגזי תותחים. רובם חלפו מעל לכפר ונפלו בשטחי הבוסתנים. רבצנו בתוך דיר-עיזים תת-קרקעי, שריח גלליו חנק אותנו.

ב-16 במאי נכבשה כאוכאב על-ידי צה"ל, ומפסגתה נצפו כלי-רכב וטנקים שגלשו ממורדות עבר-הירדן ומרמת-הגולן, בדרכם לעמק-הירדן. הסורים תקפו את הקיבוצים שער-הגולן ומסדה; והעיראקים, בשיתוף הליגיון הערבי – את משטרת גשר וקיבוץ גשר. לאחר שתפסו הסורים את משטרת צמח, פנו הטנקים לכיוון הדגניות, במגמה לכובשן.

באלחוט נשמעו דיווחים על חמישה טנקים סוריים מסוג "רנו" שנעו לעבר דגניה א', אחריהם שיירת משוריינים, ובמאסף יחידות-צבא וכפריים לרוב. הסורים הסתייעו באווירונים, בתותחים ובמרגמות. לפי הדיווחים של ביני, טנקים סוריים פרצו לדגניה א', רמסו את הגדר החיצונית והתקדמו לעבר הגדר הפנימית. טנק אחד פרץ את הגדר הפנימית, הגיע לתעלה, ואחד המגינים השליך עליו "בקבוק מולוטוב". הטנק התלקח, והוא ניצב שם עד עצם היום הזה.

הסורים פנו לדגניה ב', אך שם המתינה להם הפתעה: שני תותחי "נפוליונצ'יקים", שהוצבו על רכס פורייה, פתחו עליהם בהרעשה, גרמו להם אבידות כבדות והם נאלצו לסגת.

כיצד הגיעו ה"נפוליוצ'יקים" לקרב על דגניה ב'?

על כך סיפר, כעבור שנים, ברוך רבינוב, גזבר משרד הביטחון, לפי ששמע מיגאל ידין, קצין המבצעים וסגן הרמטכ"ל באותה עת.

ביום ראשון, ה-16.5.48, התייצבה אצל בן-גוריון משלחת של ותיקי עמק-הירדן, שתיארה בצבעים קודרים את הסכנה המרחפת על עמק-הירדן מן הפלישה הסורית. לטענתם, טנקים סוריים גולשים מרמת-הגולן ואין במה לבלום אותם. ידיהם ריקות. הם דרשו סיוע דחוף של נשק אנטי-טנקי.

בן-גוריון האזין להם בעצב רב, כשהוא מלא הערכה לחלוצי העמק, אנשי העלייה השנייה והשלישית, ולבסוף ספק כפיים והשיב:

"חברים, אין לי. לכו אל ידין. אולי אצלו יש משהו."

מייסדי התנועה הקיבוצית, שראו לנגד עיניהם את מפעל חייהם הולך להיחרב, הגיעו ליגאל ידין בעיניים דומעות. אפילו פגזים למטולי "פיאט" לא היו באמתחתם.

ידין הציע שיילחמו בעזרת "בקבוקי מולוטוב". הוא ידע לספר כי היו מקרים בהיסטוריה, בקרבות סטאלינגראד, ש"בקבוקי מולוטוב" הכריעו קרבות.

הם יצאו מלשכתו מיואשים ומדוכאים.

באותם ימים חשש בן-גוריון מאוד לגורלה של ירושלים, ועשה ככל יכולתו לתגברה בנשק ובכוח-אדם. שלושה ימים קודם לכן, ב-13 במאי, יום לפני הכרזת המדינה, הגיעה לחיפה הספינה "בוריאה" כשבבטנה חמישה תותחי-הרים, המכונים בסלנג הצבאי "נפוליונצ'יקים". המטמון הוחבא בתחתית הספינה, ומעליו חצי טון בצל בתפזורת, למקרה שהבריטים יערכו חיפוש.

בן-גוריון החליט להעביר את התותחים לירושלים, ויגאל ידין נזכר בחרדתם הגדולה של ותיקי עמק-הירדן, ואמר לבן-גוריון כי להערכתו, מצבה של ירושלים פחות חמור ממצב יישובי עמק-הירדן, והציע לשלוח לשם את התותחים.

ויכוח מר התנהל ביניהם, והפשרה שנתקבלה – תחילה יישלחו התותחים לעמק-הירדן, ואחר-כך לירושלים.

שני "נפליוניצ'יקים" הוסעו בדחיפות לרכס פורייה וסייעו בהבסת הצבא הסורי שצר על דגניה ב', ועוד שניים נשלחו לכאוכאב.

כחמישה קילומטר מזרחה לנהר-הירדן שכן בסיס-דלק ירדני ובו מכלי-דלק ענקיים. לפני המלחמה נאגר בתוכם נפט מכירכוך שבעיראק, בדרכו למפרץ חיפה. הצינור חצה את נהר-הירדן, והמשיך לוואדי בירה שלרגלי כאוכאב, בדרכו ארצה.

עם פרוץ הקרבות שימשו מכלי הדלק לתדלוק טנקים, שיריון ורכבים סוריים ועיראקיים, שתקפו יישובים עבריים.

טייס פייפר ישראלי קיבל פקודה להצית את המכלים. חמוש בשמונה רימונים, זה מה שהיה אז – ריחף מעל הבסיס, ספג אש אנטי-אווירית והשליך רימונים, שלא גרמו כל נזק. הטייס המיואש, שנותר עם רימון אחרון, החליט להסתכן, להנמיך טוס ולהשליך את הרימון ישר לתוך המכל הגדול.

הוא פנה דרומה לכיוון הגלבוע, הסתובב ועבר לטיסה נמוכה, שהזכירה טיסות-ריסוס ובדרכו למכל הגדול פתח חלון והשליך את הרימון.

מכל הדלק ניצת, התפוצץ, הדליק קוצים ואת יתר המכלים, שהחלו להתפוצץ גם הם. המראה שנתגלה לא במהרה יישכח. צפינו במתרחש מפסגת הכפר, כאילו ישבנו ביציע של תיאטרון וחזינו במפגן מרהיב של אש. וכשעלו הלהבות אל-על, מחאנו כפיים, צרחנו משמחה ושרנו בהתלהבות: "להבה, עלי להבה, עלי להבה!"

ימים רבים היתמר עשן, שהשחיר את האיזור כולו.

*

לקראת חצות הגיעה פקודה: שני תותחים בדרך לכאוכאב, שיש לאבטחם. מישהו שאל בתדהמה:

"מה, יש לנו תותחים?!"

קרוב לשעה אחת אחר חצות נשמעו קולות רכב ממערב, ויחידת תותחנים הגיעה כשהיא גוררת שני תותחים על גלגלי-עץ.

ממיק ניגש אל אחד התותחים וליטף בידו את הפלדה.

אחד החיילים פלט ברוסית "פשול וון," שפירושו: "הסתלק מכאן."

ממיק לא נשאר חייב, ובהיותו "ילד-טהרן" שלט היטב בשפה הרוסית, והחל לשוחח עימו.

לדברי סמיון, הוא אחד התותחנים, אברהם יפה פנה לרמטכ"ל והסביר לו כי כאוכאב-אל-האווה הוא מקום אידיאלי להצבת תותחים, שיסלקו את צבאות-ערב מן העמקים.

"נפוליונצ'יק" הוא כינוי לתותח צרפתי בן 65 מ"מ, יליד המאה ה-19. סמיון ידע לספר כי התותחים הגיעו מפורקים בבטן ספינה כשהם מכוסים במטען של בצל יבש, והסירחון דבק בפלדה.

ממיק קירב את אפו, ושניהם פרצו בצחוק.

למרבה הצער, הציוד שהובא לא כלל מתקני-כיוון וכיול, והיה צורך לאלתר כוונות. צוות התותחנים כלל שתי כיתות, אחת יוצאת חיל-התותחנים הבריטי, והשנייה יוצאת חיל-התותחנים של הצבא האדום. על הכוח פיקד אברהם יפה, לשעבר קצין-תותחנים בצבא הבריטי. כל חולייה תירגלה באופן עצמאי את כיוון התותחים, כשהיא מציבה מוטות ועורכת תרגילי ירי. פקודות ברוסית ובאנגלית נשמעו היטב באותו לילה. כארבע שעות נמשכו התמרונים, עד שהתותחים כוונו כהלכה, והוחלט לפתוח באש.

עם קרני בוקר ראשונות נורה סוף-סוף פגז ראשון, שלתדהמת הנוכחים נחת בלב מושב בית-יוסף, והכול בלעו את לשונם. פגז שני פגע בריכוז רכבים עיראקיים, שחנה מאחורי משטרת גשר. מכונית דלק התפוצצה והציתה משאית עם ארגזי פגזים. התותחים עשו בהם שמות.

העיראקים הפגיזו את הכפר במשך כל הלילה. הוצבנו בעמדות-ירי, כשביני מדלג בין העמדות. הוא הגיע לעמדה שבה הוצבנו, ווי ואני. לאחר דיווח קצר, הוא הצביע לכיוון צפון-מזרח והפטיר בלחש:

"תסתכלו איך שער-הגולן ומסדה עולים בלהבות. הסורים כבשו את שני הקיבוצים."

אש ענקית לחכה הכול. זמן רב לא היינו מסוגלים להתיק את עינינו מן המראה. והשאלות צפו כמאליהן – מה קרה לחברים? לילדים? לבעלי-החיים?

שאלתי את ביני אם ילדי שער-הגולן, הלומדים במוסד-החינוכי שלנו, יודעים על האסון. הוא לא היה בטוח, וביקש שלא נאמר דבר. מוטב שישמעו על כך לאחר שהקיבוץ ישוחרר.

"אסון, אסון נוראי, אם הגענו לכך שקיבוצים נשרפים חיים. זה כמו.. זה... זה נורא!" מלמל ווי. הוא נזכר בעיירה שבה נולד, בפולין – טרנוגרוד-קייל, שהגרמנים שרפו שם את כל בתי היהודים. אחד מבני העיירה, שנמלט לרוסיה, שב לשם לאחר המלחמה בבקשו אחר בני-משפחתו, ומצא אפר ועיי חורבות.

ווי נתקף בהתרגשות.

"זה יכול להיות סוף הציונות... לא יהיה לאן ללכת..." יבב, וסיפר כי בזמן המלחמה נשלחה משפחתו לשרשרת הרי אלטיי שבמונגוליה, מקום שבו שורר קור של שלושים מעלות מתחת לאפס. אך הם לא פסקו מדבר על ארץ-ישראל – מקום שעודד את רוחם וחימם את ליבם...

תחושות שואה הלמו בו, וביני ניסה לעודדו וכרך זרועו סביב מותניו הצרים, אך גם מפיו נעתקו המילים.

*

התוודעתי לאיתות-ראייה כשהייתי חניך בכפר הילדים מאיר-שפיה. במסגרת המלחמה בבריטים שימשנו צופים-אתתים. בזמן שקורסים של ה"הגנה" התאמנו בנשק בלתי-לגאלי בחורשת-שפיה, צפינו מגג "בניין הבוגרים" לעבר הכביש הראשי. וכאשר מכונית חשודה פנתה לעבר הכפר, מיהרנו להניף דגלים ולהתריע כי הבריטים באים.

נתבקשתי ללמד איתות-ראייה את קבוצת "איילה" – אחת מכיתות המוסד-החינוכי בבית-אלפא, ששימשה בתפקידי קישור. כאשר עלינו לכאוכאב, לקחתי עימי הליוגראף – מכשיר-איתות, הממקד קרני-שמש ומשלח אותם ליעדם.

למחרת, בשעת הצהריים, ראיתי מכיוון הקיבוץ נצנוצי אור וידעתי כי אורי צמח, מילדי שער-הגולן, מנסה ליצור עימי קשר.

מיהרתי להציב את המכשיר. אורי אותת, כי הקשר הטלפוני עם קיבוצם נותק. האם אנו יודעים מה קורה שם?

עניתי בשלילה, כפי שהורה לי ביני. אחד המפקדים ביקש שאפסיק לאותת, כי קרני אור ממוקדות הופכות אותנו למטרה נוחה לתותחי האוייב.

*

על כובשי כאוכאב נמנה מאיר אלוני מבית-אלפא. כאשר נשאל כיצד נכבש הכפר, סיפר ששתי מחלקות מהנפה בצירוף כיתת מרגמות ומכונת-ירייה "ויקרס" הועמסו על שני אוטובוסים משוריינים, טנדר וג'יפ. הם עלו ממערב, הגיעו עד צינור הנפט ונעו לאורכו עד למבואות הכפר. עשר דקות של ריכוך מרגמות שיכנעו את הערבים המעטים שנותרו בכפר לנוסח על נפשם.

כשהסתבר לצבא עיראק שצה"ל כבש את הכפר, הם פתחו בהרעשה כבדה, מלווה הפצצות מאווירונים. הם הבינו היטב את חשיבותו האסטראטגית של כפר החולש על שלושה עמקים, ואגב חיפוי תותחים ומרגמות שלחו שתי פלוגות כדי לכבוש את הכפר מחדש.

כוח ישראלי, בפיקודם של יוסף שטדלר ועוזי ציזלינג מעין-חרוד, עמד באותו לילה לבצע פשיטה על חניון רכב של האוייב, מאחורי משטרת גשר. כאשר יצאו הסיירים לתצפית, הם הבחינו בשתי פלוגות עיראקיות מטפסות לכאוכאב, ומיהרו לדווח על כך. המג"ב אברהם יפה ביטל את תוכנית הפשיטה, ופקד להקפיץ את הכוח לכאוכאב.

העיראקים, לאחר טיפוס מתיש ומייגע, שנמשך כל שעות הלילה, הגיעו אל כרם זיתים לרגלי הכפר, הציבו מכונת-ירייה "ויקרס" והמתינו לפקודת אש. עם אור ראשון של יום, הם פתחו באש. כל ניסיונותיהם להסתער – נהדפו.

החיילים היו תשושים לאחר הטיפוס המייגע במשך כל שעות הלילה על מדרונותיו התלולים של הרכס, שבראשו ניצב הכפר. מפקד הכוח העיראקי הבין שאין טעם לתקוף אוייב כשחייליו-שלו סחוטים ורעבים, והכריז על ארוחת-בוקר. הוא לא חשש מכישלון. לפי ידיעות המודיעין העיראקי, הכוח הישראלי המצוי בכפר אינו עולה על מחלקה. נוסף על כך, לרשות העיראקים כוח ריכוך של חיל-אוויר, תותחים ומרגמות כבדות.

שתי הפלוגות התרווחו בין עצי הזית, פרקו את הציוד הכבד שנשאו על שכמיהן, והיו שחלצו נעליים ופשטו חולצות. הרובים רוכזו והוצבו בצורת קונוסים עומדים. הטבחים חיממו אוכל מוכן שכלל אורז מתובל במיץ בשר, ומוגש בקערות נחושת גדולות, בתוספת פיתות וקפה. בצעו החיילים נתחי פיתה, ניגבו את התבליל וזללו בתיאבון רב.

עם בוקר החלה יחידתו של עוזי ציזלינג לסרוק את השטחים שלרגלי הכפר. הם דילגו מעל גדרות-אבן, עקפו שיחי-צבר, וכאשר הגיעו לכרם הזיתים גילו לתדהמתם, ממרחק אפס, כוח עיראקי ספון סביב קערות אורז.

בלית-ברירה הסתערו, ירו, השליכו רימונים ושאגו בכל כוחם, כדי להעצים את מספרם.

העיראקים קפאו על מקומותיהם בבהלה, הרימו ידיים, והיו שגילו התנגדות ונערכו קרבות פנים-אל-פנים.

באגף אחר נעה כיתתו של משה שטורמן, מעין-חרוד, שחסמה מן החיילים המבוהלים דרכי מילוט. ההסתערות הפתאומית, הצעקות, ירי הרובים והתפוצצויות הרימונים – הבהילו את העיראקים עד מוות, ונחנקים, בפיות מלאי אוכל, פתחו במנוסת בהלה לכיוון הירדן, מתגלגלים במדרונותיו התלולים של ההר.

מאיר אלוני השתלט על מכונת-הירייה "ויקרס", שהותירו העיראקים אחריהם, וזינב בנמלטים.

ללא נשימה הגיעו שרידי הפלוגות לנהר הירדן. שלושים הרוגים נותרו בכפר, ורבים נפגעו בשעת המנוסה.

*

לילה אפל ללא כוכבים. הוחלט למקש את ואדי בירה, כדי להבטיח את האגף הצפוני מפני התקפות אפשריות. החבלנים יצאו למשימתם, מאובטחים על-ידינו. הירידה לוואדי הכבידה. ניגפו הרגליים בזיזי סלעים, במהמורות, והעיניים תרו אחרי אוייב. תנים יללו. צבועים ציחקקו. וצחנת הגוויות כמעט חנקה אותנו.

חצינו בוסתני-פרי שגודרו בגדרות אבן ובשיחי צבר, ומדי פעם התעכבנו והמתנו לחבלנים, שיסיימו לזרוע מוקשים במעברים.

לפתע אירעה התפוצצות אדירה, והשתטחנו מלוא אפיים ארצה.

רשרוש שיחים, ריסוק ענפים, געיית פרות, פעיית כבשים, נעירות חמורים, צניפות סוסים – כאשר כל אלה נשמעים בבת-אחת, אינך מסוגל להבין מה קרה. האם נותרו חיילים עיראקיים בשטחי הבוסתנים של הכפר, או שמא כוח חדש עלה?

מאוחר יותר התברר כי ערביי כאוכאב, לפני שנמלטו מהכפר, שיחררו את כל הבהמות אל שטחי הבוסתנים בתקווה שכאשר ישובו, כפי שהביטחו להם מפקדי "צבא ההצלה" – ימצאו את הבהמות שלימות ובריאות.

נאקות ויללות קרעו את הלילה. כמה מן הבהמות דרכו על מוקשים שאך זה עתה נזרעו, והתייסרו מכאבים.

רק למחרת בבוקר התגלתה הזוועה במלואה. הבהמות הפצועות נורו, והבריאות הועברו לכפר-יחזקאל.

צאציהן חיים שם עד עצם היום הזה...

ישראל זמיר

[העורך: אהוד בן עזר]

המשך יבוא

סיפורו של משה דיין

ההוצאה לאור, משרד הביטחון, 1997

ב-15 במאי, מייד לאחר ההכרזה על הקמת המדינה, פולשים הסורים לעמק הירדן, מפציצים מהאוויר ומפגיזים מהקרקע, ולאחר שלושה ימים הם כובשים את הקיבוצים מסדה ושער-הגולן ואת צמח. הכוח הישראלי שנסוג מצמח משאיר אחריו הרוגים ופצועים. הנשים והילדים מקיבוצי עמק הירדן מפונים למעלה, לכיוון עפולה. ניסיון של לוחמי הפלמ"ח לכבוש מחדש את משטרת צמח נכשל תוך אבידות קשות. ב-18 במאי המצב נראה קרוב לייאוש. הסורים מרכזים תותחים, טנקים, משוריינים וחיל רגלים להתקפה נוספת ומכריעה, בסיוע חיל האוויר שלהם, ששולט בשמיים ומפציץ מדי פעם את היישובים העבריים. אם יכבשו את שתי הדגניות, ואת גשר הירדן וקבוצת כינרת, תיפתח לפניהם הדרך צפונה לטבריה ומערבה – לפוריה וליבנאל. הם ישלטו על רוב רובה של הכינרת ויוכלו לפלוש לגליל ולעמק יזרעאל.

ומדוע שולחים לזירה זו דווקא את משה, שהוא מפקד ללא גייסות וללא ניסיון קרבי זה שבע שנים? אולי בתקווה שנטייתו ליזום פעולות בעורף האוייב תוכל לאזן את חולשת המגינים הישראליים מול הצבא הסורי. אולי משום שהוא בן האזור ופעל בו כל השנים עוד בתקופת וינגייט, לאורך קו הנפט, ולכן הוא מכיר רבים מן הלוחמים המקומיים ויכול להנהיגם. הרי נהלל עצמה היא על "נתיב הפילים", תידרס ותיכבש – אם יפרוץ הצבא הסורי לכיוון חיפה. ואולי צירוף מקרים הוא, שלאחר שהוטל עליו להיות מפקד גדוד קומנדו, שטרם הוקם, משה הוא המפקד הפנוי ובעל הסמכות היחיד שיכול הרמטכ"ל לשלוח למשימה הקשה של עצירת הצבא הסורי.

"בכל עת שהגעתי לדגניה, לא באתי אליה אלא חזרתי אליה," אומר משה. הוא מגיע לדגניה ב-18 במאי במכונית פרטית שחורה של ה"הגנה", שנמצאת ברשותו מתפקידו הקודם. נשקו האישי הוא אקדח הצמוד לירכו. הוא מביא עימו שלושה פיא"טים, מטולים פשוטים להחריד, הנדרכים בקפיץ, ומשמשים נשק אנטי-טנקי מטווח קרוב ביותר – "נשק יקר-המציאות," כדבריו.

נוסף על כך יש עימו הבטחה מראש אגף המבצעים, יגאל ידין, באישור מיוחד של בן-גוריון, לקבל למשך עשרים וארבע שעות למרומי רכס פוריה, השולט על הכינרת, סוללה של ארבעה תותחים הרריים ישנים בקוטר 65 מילימטר, הקרויים "נפוליונצ'יקים", ולהחזירם מייד לחזית ירושלים. זו התגבורת היחידה לחזית הכינרת. כמו כן נמצאים בה ומוסיפים לבוא אליה – כיחידים ובקבוצות – לוחמים מנהלל, מבלפוריה, מיבנאל ומשאר יישובי העמק, ואף מטבריה; הם, השכנים, נזעקים לכבות את השריפה פן תתפשט האש ותכלה גם את יישוביהם.

ביממה שנותרה למשה לטפל במצב הוא מחזק את ההגנה על דגניה ב' שבאגף הדרומי. מהתגבורת שבאה מיבנאל הוא מבקש לתפוס את התל הנטוש של בית-ירח ולהתחפר במורד המזרחי שלו; זה ה"כרך" הנזכר בשירה הידוע של רחל, שהלחינה לימים נעמי שמר. תפיסת התל תבטיח שהאגף הצפוני של החזית, שממנו יש שליטה על מוצא הירדן מהכינרת, לא יהיה פרוץ. להערכת משה, ירכזו הסורים את ההתקפה בשתי הדגניות, ואם יצליחו, יפרצו מהן והלאה.

מוקדם מאוד בבוקר יום חמישי, 20 במאי, פותחים הסורים בהפגזה קשה מכל התותחים והמרגמות שברשותם. לאחר כחצי שעה מתחיל להתקדם לעבר שתי הדגניות, ממזרח, כוח סורי הכולל טנקים, שריוניות וחיל רגלים. מטוסים סוריים מטילים פצצות בכל הגזרה. למגינים אין נשק נגד-מטוסים לבד מן היריות ברובים. למרבה המזל, הפצצות הסוריות מחטיאות את מטרותיהן ואינן גורמות נזק ואבידות.

 לכל אורך הקו משיבים המגינים ביריות, שגורמות לחיל הרגלים הסורי להתעכב. חשיבות רבה יש לאש הניתכת על הסורים גם מכיוון בית-ירח. נוסף על כך מתמקמת חבורה של לוחמים מהפלמ"ח ומבלפוריה מתמקמת בקצה הדרומי של קבוצת כינרת ומפעילה משם סוללה של חמש מרגמות שקוטרן שלושה אינץ'. פגיעותיהן בכוח הסורי מאטות את ההתקפה ומשבשות אותה, אך לפתע מתרחשת תקלה – פגז מרגמה סוטה ממסלולו מייד לאחר צאתו, נתקל בחוט-טלפון שנמתח מהעמדה, מתפוצץ, פוצע את מרבית הרגמים והורג אחד מהם.

השתתקות המרגמות מעודדת את ההתקפה הסורית. הטנקים ממשיכים להתקדם ללא הפרעה עד תעלות ההגנה והגדרות של דגניה א' ודגניה ב'. חלש במיוחד הוא מערך ההגנה של דגניה ב', שמגיניה לא התחפרו היטב. טנק סורי אחד פורץ לחצר של דגניה א' ורק שם, מקרוב, מצליחים המגינים להעלות באש אותו ואת צוותו, בכלי-הנשק היחידים שיש בידיהם – הפיא"ט ובקבוקי המולוטוב, בקבוקים ממולאים חומר כימי, הנזרקים בהינף יד וגורמים לתבערה בהתפוצצם. אך מצב הנשק בכי רע – מקצת בקבוקי המולוטוב כבו בטרם עת, יורק הלהבות אינו פועל, אין די תחמושת. החפירות אינן עמוקות דיין. חיילים צעירים, הרוגים ופצועים, נותרו בשדות שבין הדגניות לצמח לאחר נסיגת הכוח הישראלי, כיומיים לפני כן, מבלי יכולת לחבוש אותם ולפנותם.

לאחר זמן-מה מתאוששים רגמים אחדים ושבים להפעיל שתיים מהמרגמות, בעידודו ובהמרצתו של משה שנמצא לידם, בקבוצת כינרת. לקראת הצהריים נמסר לו מפוריה, כי התותחים מוכנים לפעולה, אך הוא מתייעץ ומחליט שלא להשתמש בהם עדיין. ההתקפה נעצרה בקטע הצפוני, הכולל את דגניה א' ומוצא הירדן עד בית-ירח. משה מעריך, שהסורים לא יוותרו אלא יחדשו את הסתערותם ביום המחרת. הוא יודע שיש רק מעט פגזים לתותחים. אם יבזבז אותם היום, לא יישאר בידו נשק הרתעה כדי להבטיח, שהחזית לא תתמוטט ביום המחרת. התותחים הם הנשק הסודי היחיד והאחרון של החזית.

זו גישתו של משה – בלהט הקרב ובשעות מצוקה ומשבר אסור לפעול רק על-פי הרגש; צריך להישאר קר-רוח ולהביא בחשבון את כל הנתונים. הניצחון הוא המטרה החשובה ביותר, לא הנקמה ולא עצם הסיפוק שבהפעלת כוח חזק.

אבל לפתע, בצהריים, מגיעה אל משה ידיעה דחופה, שהמצב בדגניה ב' קשה מאוד. אמנם הטנקים הסורים עצרו, כי החיילים הרגלים שוכבים בשדה ופוחדים להתקדם בעקבותיהם, בגלל היריות, אבל בדגניה ב' מוטלים בשדה פצועים ואין דרך להגיע אליהם, מורגש מחסור בתעלות הגנה, ומקצת עמדות מנותקות. המגינים ממשיכים לירות, אך הכל תלוי עתה בסורים. אם יחליטו הטנקים שלהם להתקדם – לא יהיה אפשר לעוצרם, ותחל נסיגה מדגניה ב'.

להרף עין חוזר משה עשרים ושמונה שנים וחודש אחד לאחור, ליום ההתקפה באפריל 1920, והוא ילד בן חמש: מדגניה ב' הנתונה בסכנה מפנים את הנשים והילדים, גם אותו, לדגניה א'. הוא שומע את היריות ורואה את להבות האש העולות מדגניה ב' ואת קומץ המגינים הנסוג בבהלה לדגניה א', דרך שדות החיטה. אחרון מגיע אביו שמואל, מפקד דגניה ב', רכוב על סוסתו השחורה, במגפיו האדומים שרגבי החפירות דבקו בהם, רובה ה"קרבין" הגרמני בידו, ופניו שחורים מאבק השריפה ומעשן התבערה שהצית לפני הנסיגה ומהרגשת הכישלון הקשה.

לא, שנית דגניה ב' לא תיפול!

ומשה פוקד על סוללת התותחים בפוריה להתחיל בהפגזה.

רק שניים מתוך שלושת התותחים פועלים.

הפגז הראשון עובר מעל בית-ירח ונופל בכינרת. הוא נורה לשם טיווח. לפי נד המים שהוא מעלה מטווחים התותחנים ימינה, לעבר משטרת צמח והחושות של העיירה הערבית.

פגז שני, ועוד פגז – – –

קולות הירי ממרומי רכס פוריה מהדהדים ברחבי עמק הירדן, הפרוס לרגליו, כהלמות תוף אדיר ממדים, המתגבר על קונצרט היריות הבודדות ומרעיד את כל הסביבה.

עוד לפני שנראות פגיעות של-ממש מודיעים למשה, כי הטנקים הסוריים מסתובבים על שרשראותיהם ונסוגים לעבר צמח. המפקד הסורי סבור כנראה, שהתותחים הישראליים עומדים להרוס את העיירה. גם החיילים הרגלים, שהסתתרו בשדות, קמים ומתחילים לברוח מזרחה למשמע הפגזים השורקים מעל ראשיהם. בתוך זמן לא רב משתתקת החזית לגמרי, האיום מעל הדגניות סר.

בתום ההפגזה משתרר בצמח שקט מוחלט. גם במשקפת אין רואים שם איש, ובערב – שום אור או תנועת רכב. בלילה מחליט משה לצאת לסיור בצמח, במכוניתו האזרחית השחורה, עם כמה מאנשיו. השערתו מתאמת. הסורים נסוגו הרחק, עד תל אל-קאסר, כיום תל קציר, וצמח ריקה. בתעלות לצד הכביש מוטלות עדיין גופות הלוחמים הישראלים הצעירים, שנהרגו בהתקפה על משטרת צמח יומיים לפני כן. נשק וכלי-רכב סוריים פזורים בעמדות ובדרכים. משה לוקח משקפת סורית למזכרת, אולי תמורה למשקפת שרסיסיה חדרו לעינו השמאלית, וחוזר עם אנשיו במכונית אלחוט סורית.

הסורים היו קרובים לניצחון. עוד מאמץ קטן מצידם, עוד הסתערות – ודגניה ב' היתה נופלת לידיהם ללא קושי רב. התמוטטות התקפתם – עוד בטרם הצליחו שניים מתוך שלושה ה"נפוליונצ'יקים" המיושנים לפגוע ישירות בכוחותיהם הפזורים בשדה קרב – מדהימה את משה. תוצאות הקרב הראשון שניהל נגד הערבים משפיעות מעתה והלאה על התייחסותו לצבאותיהם. לכותב תולדות חייו, שבתי טבת, הוא עתיד לספר:

"זה עשה עלי רושם בל יימחה. הטיול לצמח בלילה, כשראיתי שהם השאירו הכול וברחו, זה חרט בי רושם אדיר. איך בשלושה או ארבעה פגזים הם קמו וברחו, ולא ידעו מהחיים שלהם, ולא הבחינו בין ימינם לשמאלם. עם הפגז הרביעי שלנו כל ההתקפה הסורית נגמרה. הבריחה שלהם ללא התקפה – כי איש מאיתנו לא עלה על צמח, ובערב הם כבר לא היו. אז חשבתי, אם נותנים דפיקה אחת בפח – הם כולם בורחים, כמו ציפורים."

אהוד בן עזר

אהוד: הנ"ל נמחק מרשימת התפוצה שלנו.

* אהוד, הפעם גיליון [1830] מרתק במיוחד. המאמר של עמנואל בן סבו מצויין ומנסח נהדר את הנקודות המרכזיות.

 דבריך המשולבים בגיליון זה מפעם לפעם מאירי עיניים וחזקים. למשל, בנושא איוולת וחוסר האחריות בהוצאת הכספים מן הארץ. חשובים במיוחד דבריך, האמיצים בחוגך, על מכתב אנשי הרוח לממשלת גרמניה.

הערה קטנה: עם זאת, בלי להוריד בשבחים אליך, לא היית צריך להזכיר את גבלס. לא צריך.

בהערכה רבה,

מאיר עוזיאל 

אהוד: למה לא? אני חושב שגבלס היה נהנה מאוד לראות יורדים יהודים שונאי-מולדתם מתגודדים ומפגינים בברלין נגד ראש-ממשלה יהודי – ואחר-כך היה שולח את כולם בקרונות-משא מזרחה, למחנות ההשמדה.

קוראת נאמנה: ...ורק אחזק אותך  בעמדותיך, כי אני מחזיקה ממש באותן עמדות פוליטיות שלך. וזה מפליא. בזמן שעוד ועוד אנשי ספרות ותרבות נאלצים להתכופף...

אהוד: אני חושב שחלק ניכר מהישראלים לקה בטירוף, וכאשר זה נוגע לסרבנות פעילה בצבא, ובייחוד בחיל האוויר, זה מאוד מסוכן. אנשים יצאו מדעתם. ותראי את הקברנית האדומה של מפלגת העבודה, שבהנהגתה האווילית לא עוברת בסקר האחרון את אחוז החסימה!

* אהוד היקר, באשר למאמרו של עמנואל בן סבו: מדינת ישראל נמצאת תחת שלטון הימין מ-1977, עם שתי הפסקות קטנות (רבין וברק), ומעולם לא היו התקוממויות של מאות אלפים לאורך שבועות – כמו שאנו עדים להן היום. הרוב בחר אמנם בימין, אבל לא בחר בכך שעבריין מורשע יהיה ממונה על המשטרה, לא בחר במי שמעלים מס יהיה ממונה על הקופה הציבורית. הציבור אמנם בחר בנאשם בפלילים להיות ראש ממשלה, אבל לא הסמיך אותו לקבוע מי יהיו השופטים שלו. הטענה שרמטכ"לים לשעבר, אלופים, ראשי מוסד וראשי שב"כ לשעבר, נגיד בנק ישראל בהווה, ונגידים בעבר – מאות אלפי מפגינים המתגייסים לצבא ומשלמים מיסים עבור אלה שלא עובדים ולא משרתים בצבא – כל אלה עוכרי ישראל, שרוצים ברעתה?! טיפת הגינות הייתי מצפה מעמנואל בן סבו, שאני מעריך את מפעליו התרבותיים.

בברכה,

משה גרנות

* אהוד: הצדיקים המזועזעים בארץ ובעולם מפרעות חווארה, שבגללן כידוע נרצחו שני אחים יהודים – צריכים לשאול את עצמם – האם נתפסו כבר הערבים הישראליים ששרפו חיים את חתן פרס ביטחון ישראל בן ה-84 אבי הר-אבן בפרעות במלון אפנדי בעכו במאי 2021 – והאם וכמה מאסרי-עולם כבר נגזרו עליהם?

* לחברי הכנסת מירב כהן ועמית הלוי, התייחסות לדבריכם בערוץ 11, 16.03.2023. לשניכם ניתן אמש זמן ממושך להבעת דעתכם בשידור בערוץ 11, ושניכם בזבזתם את ההזדמנות להסביר את עמדותיכם למאזינים.

ח"כ מירב כהן, השמעת בקול צווחני ומרעיש, את הסיסמאות החתרניות והריקות מתוכן, בהן מפעילה מפלגתך הפגנות אלימות עם לפידים בוערים, בהמשך לאי הכרתכם בתוצאות הבחירות שנערכו לאחרונה. בזעקותיכם נגד הפאשיזם והדיקטטורה בארץ, אתם משחיתים דור שלם של ישראלים תמימים, המוסתים על ידיכם, למרות שבדברייך הארוכים לא טרחת להסביר היכן את רואה בארץ פאשיזם ודיקטטורה. וגם לא הבעת סלידה משיבוש אלים של חיי תושבי ישראל, והבנה והערכה למוכפשים בהפגנותיכם האלימות, שבינתיים נשמעים להוראות האיפוק, ולא מתגוננים כלל מהכפשותיכם ומהתפרעויותיכם המסכנות את אורח קיום המדינה.

ואתה ח"כ עמית הלוי, כמו הנ"ל, השמעת סיסמאות ללא הקשר למבולקת אלימות ההפגנות, ולא ניצלת את ההזדמנות הנדירה, כדי לסתור את הטענות על הפאשיזם והדיקטטורה שהממשלה כביכול מפעילה ומסכנת את זכויות האדם בארץ, וזאת כביכול בעזרת הרפורמה המשפטית, שתגרום לשופטים להיבחר ולהתמנות ע"י בכירי נבחרי הציבור, בדומה לאורח בחירתם והתמנותם של הנשיא ומבקר המדינה, הרמטכ"ל והמפכ"ל ונגיד בנק ישראל, ובכירי כל מערכות המדינה.

בתקווה להירגעות החוגים שאינם מכירים בתוצאות הבחירות החופשיות, ולהצלת דור העשירונים העליונים, שישראליותם הושחתה במזימות חוגי המתנכרים.

ברוך תירוש

בוטרוס בפלמ"ח, בקרבות, בהעפלה ובהבאת נשק המגן.

* לפי הסקר ב"כאן 11" מפלגת העבודה אינה עוברת את אחוז החסימה! – היש משמעות סמלית לכך שהעומדת בראשה, הקברנית של מפא"י בחליפתה האדומה, מירב מיכאלי – היא נכדתו של ישראל קסטנר?

* עמנואל בן סבו: תגובתי לתגובתו של ד"ר משה גרנות היקר. בהתייחס לעובדות היסטוריות – בימי הסכם אוסלו ובימי גירוש יהודים מגוש קטיף, התקיימו הפגנות המוניות ברצף יום יומי, כנגד החלטות אלה בליווי הלוויות של "קורבנות השלום". הימין לא יוצא כיום להפגנות מאחר שההפגנות אליהן יצא דוכאו ביד ברזל, באלימות קשה, באכיפה בררנית לעילא ולעילא, משאל העם שהתקיים נרמס תחת גלגלי הפוליטיקאים שזכו לאתרוג על ידי תקשורת מוטה, מערכת משפט מגויסת.

ייאמר באופן ברור, היית יותר משמח אם חלק מנבחרי הציבור אותם אתם מזכיר היו צחים כשלג, ללא רבב, אלא שמי שהצביעו עבורם ידעו גם ידעו על כל המיוחס להם ובכל זאת ביקשו כי אלו יהיו נציגיהם בכנסת. ככה זה בדמוקרטיה.

"הטענה שרמטכ"לים לשעבר, אלופים, ראשי מוסד וראשי שב"כ לשעבר, נגיד בנק ישראל בהווה, ונגידים בעבר – מאות אלפי מפגינים המתגייסים לצבא ומשלמים מיסים עבור אלה שלא עובדים ולא משרתים בצבא – כל אלה עוכרי ישראל, שרוצים ברעתה?! טיפת הגינות" – ובכן בכל מאמריי לא תמצא התייחסות אחת מכלילה שכזו, דבריי נכתבים באותיות קידוש לבנה ובברור מוחלט כנגד: "חלק ממובילי המחאה המופקרים וחסרי האחריות." ומאמירה זו אינני חוזר בי כי אם מקבע אותה ביתדות של ברזל בעקבות מעשיהם הנוראים, המופקרים וחסרי האחריות, שייקח זמן רב להירפא מהם.

* אהוד: מעניין אם ארצות הברית של אמריקה וגם אותם יהודי "מה יפית" שונאי ישראל החיים בה, שכה גינו את הריגת העיתונאית הפלסטינית, אזרחית ארה"ב, שירין אבו-עאקלה, התועמלנית שונאת ישראל שדחפה עצמה חמושה באפוד-מגן לאיזור חילופי הירי בין חיילי צה"ל לבין טרוריסטים פלסטיניים – יגיבו באותה מידה של הזדעזעות מוסרית ונחישות דיפלומטית על ניסיון הרצח של אזרח ארה"ב דיוויד שטרן בן ה-41 – שנורה ונפצע קשה אתמול בחווארה, לא רחוק מהמקום שבו נרצחו האחים הלל ויגל יניב?

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".