מי שצופה ומקשיב למערבלי שטיפת המוח, מהנדסי התודעה, העובדים ללא הפסקה בחלק הארי של התקשורת, במערכות המשפט ובחלק מגמלאי זרועות הביטחון – יכול לחשוב שהכאוס ברחוב קפלן הוא תמצית ההוויה הישראלית – ולא היא.

רובו המכריע של העם אינו משתתף במחאה החשובה והלגיטימית כל זמן שהיא נערכת על פי החוק, כמעט ולא זוהו במחאה מהחברה הערבית, מהחברה האתיופית, מהמתיישבים ביהודה ובשומרון, מהחרדים, מהפריפריה, מחאה חשובה ולגיטימית של פרצופים דומים, כמעט זהים.

ארצי שינתה פניה או שמא רק חשפה את ערוותה לעיני כל, הסירה מסיכות שרצינו מאוד להאמין כי עברו חלפו מן העולם, של שיוויון בפני החוק, של אכיפה בררנית, של מעמדות ברורים, בני אלים אדוני הארץ, מול דלת העם?

ארצי שינתה מאוד פניה, הרגישות לסרבנות התגלתה כסלקטיבית ביותר, הרגישות לשלטון החוק – חלק זניח אך מכריע בעמדות השפעה מהדהד בשבועות האחרונים שנאה, איבה, פירוד, מחלוקת, והכל בעטיפת צלופן של הגנה על הדמוקרטיה.

ארצי שינתה פניה כששר המשפטים מאובטח ברמה הגבוהה ביותר, כשיו"ר ועדת חוקה חוק ומשפט מאובטח כולל רכב ממוגן ירי, כשאשת ראש הממשלה ומשפחתו הועברו לאבטחת השב"כ מאבטחת מגן.

ארצי שינתה פניה כשהיה לשגרה להשוות את ראש הממשלה הנבחר על ידי רובו המוחלט של העם, להיטלר, למוסוליני, לפינושה, לגבלס, לארדואן, לקים ג'ונג און ושאר מנהיגי הדיקטטורה שכולם יודעים מה עלה בגורלם.

חלק ממובילי המחאה המופקרים וחסרי האחריות, מובילים את המפגינים, האנשים הטובים, לתוך מציאות מדומה כאילו הדמוקרטיה הישראלית בסכנה, והדיקטטורה אורבת מאחרי הדלת, כמעט מתבקש, להבדיל, כמו סיסמא אחרת וידועה על המסגד ההוא הנמצא בסכנה מאז מלחמת ששת הימים.

חלק ממובילי המחאה המופקרים וחסרי האחריות מגובים בהרעלה המונית, ממשיכים בדהירה המסוכנת להרס מדינת העם היהודי במדינתו ובעולם כולו.

חלק ממובילי המחאה המופקרים נוטפי ריר של עונג צרוף ושמחה לאיד, רוה"מ טס במסוק לנסיעות בינלאומיות למען מדינת ישראל בשל חסימות כבישים והפרות סדר של חלק מהמוחיים, רעיית רוה"מ מושמת במצור של אלפי מוחים בעת הגיעה להסתפר – ועל מבצע זה גאוותם, האמריקאים מוקיעים, האירופאים מגנים, הסעודים מחדשים קשרים עם איראן, העזתים והחיזבלונים מחככים ידיים בהנאה, היועצת המשפטית מתערבת בעניינים שאינה מופקדת עליהם, יהודים תוקפים את רוה"מ בביקוריו בקהילותיהם, נו, יהודים, טוב לכם?

חלק ממובילי המחאה חסרי האחריות המופקרים מעודדים מההרעלה ההמונית המהודהדת על ידי חלק הארי בתקשורת הישראלית שבה עיתונאים מתחזים לתועמלנים.

מעודדים מאהבת מדינת ישראל על תנאי, מעודדים ממופעי הסרבנות בצבא לזרועותיו, מעודדים מגידולי המים[?] המסרבים לקבל את תוצאות הבחירות המובהקות ומאיימים בירידה מהארץ, מעודדים מההצלחה של בעלי עסקים המושכים כספיהם ופוגעים בעיניים פקוחות לרווחה בכלכלת ישראל.

מעודדים ממלחמת האזרחים, ממלחמת האחים, מהמרי האזרחי, מליבוי השנאה ומפירוק היחד הישראלי, מפירוק החברה הישראלית, בני האלים והאליטות מול חוטבי העצים ודלת העם.

ההרעלה ההמונית שחלק ממובילי המחאה גאים בה –מדברת בשפה של הסתה פרועה, בריונות ואלימות, לא עוד אחים אנחנו, לא עוד גורל משותף, לא עוד ערבות הדדית, לא עוד ואהבת לרעך כמוך, לא עוד עם אחד.

ההרעלה ההמונית אותה מובילים חלק ממובילי המחאה המופקרים, המובסים, חסרי האחריות, מכלה כל חלקה שלתומנו היינו בטוחים כי תעמוד במבחני היחד הישראלי.

את חלק ממובילי המחאה המופקרים לא מעניינת הרפורמה המשפטית החשובה והנדרשת, לא מטריד אותם התיקון ההיסטורי למערכת משפט שאיבדה בלמים, רק הניצחון הדמוקרטי המפואר והמובהק של רוב העם שבחר בממשלה, מדיר שינה מעיניהם וגורם להם להתפרק מהאחריות הלאומית, לנתץ את כל החשוב, הקדוש והיקר.

לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה, רק לצד אחד, לחלק אחד, לבני האלים אדוני הארץ מותר, מה שהיה קו אדום, מה שהוביל לאכיפה חדה וברורה, מותר הפעם באופן מטריד ומפלה.

הפרות חוק מתקבלות בקריצה, חסימות מתקבלות בהבנה מופלגת, נשיכות שוטרים מתקבלות בהכלה, תקיפת עיתונאים, הסתה, המרדה, קריאות למלחמת אחים, למרי אזרחי, לסרבנות, לאנרכיה – אינן מזועזעות את אמות הסיפים, משטרת ישראל הגדילה את אמבטיית ההכלה עד כדי טביעת החובה לשמור על הסדר הציבורי.

לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה, הסירה את המסכות, הוכיחה כי יש מי שראוי למכת"זית ומי שראוי לחיבוק, יש מי שראוי למעצר ויש מי שראוי לבקשת התנצלות, יש מי שראוי למעצר על כוונות, מחשבות הרהורים ויש מי שמותר לו להמריד, לעודד סרבנות, לקרא למרי אזרחי ולמלחמת אזרחים, לקרבות פנים מול פנים.

לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה, לא אוותר לה, לא אתן לדיקטטורה המחשבתית, למשטרת המחשבות, לסרבני הדמוקרטיה, למבקשים לזרוע כאוס במדינה האהובה שלנו – להבאיש את ריחה של מדינתנו היחידה, בקרב יושבי הארץ ובאומות העולם.

לא אשתוק מול התנהלות חמורה, הרסנית ומסוכנת של חלק ממובילי מחאה המופקרים וחסרי האחריות.

לא אשתוק על הזמנת לחצים ממנהיגי העולם על מדינת ישראל, על פגיעה בחוסן הלאומי, על הניסיון הנואל לקרוע את העם, לא אשתוק מול מי שמסרבים לקבל את תוצאות הבחירות.

לא אשתוק מול מי שהסירו את המסכות וחשפו את פרצופם האמיתי של חלק ממובילי המחאה המופקרים.

עמנואל בן סבו

טופול היקר, איזה יום קשה מצאת לך לעזוב אותנו, את עולמנו, ולעבור לעולם שכולו טוב. אחד הימים הקשים ביותר שעברו בשנים האחרונות על ישראל – הפגנות הרבבות ברחבי הארץ, המצור הנבזי על משרדי "קוהלת", מתקפת הטרור בלב תל-אביב, הדחתם של מפקד משטרה וטייס בכיר במילואים. הבשורה המרה על הסתלקותך פתחה את היום הנורא, ומיד העיבו על כך הדיווחים השוטפים על ההפגנות. נדחקת במקצת, אפשר לומר, לשולי החדשות. אתה, הנערץ, מגדולי שחקני ישראל, חתן פרס ישראל, שהבאת לנו כבוד עולמי אבל בראש וראשונה צחוקים וחיוכים שכבשו את לב כולנו.

מזה כמה שנים שנעלמת מנוף חיינו ככל שהתקדמה מחלת האלצהיימר הנוראית. לפחות נחסך ממך לראות את ישראל נקרעת מבפנים, את הפלגנות המקצינה בין המחנות, בין קואליציה לאופוזיציה, את הימים השחורים שאנו שרויים בהם, כאשר אין אדם בישראל שאין דאגת אמת מכרסמת בתוכו.

בימים לא פחות קשים, שנות החמישים והשישים, כאשר המדינה עדיין בחיתוליה, וטרם היו לנו טלוויזיה, אינטרנט וטלפון חכם, אתה וחבריך הייתם לנו מקור אור ואופטימיות. הזרמתם לוורידים שלנו תקווה, גאווה, אחדות. הכישרון האדיר שלך, החיוך שלא מש מפניך, קול הבס שלך, דמותך המיתמרת, הביאו לנו ולעולם את שתי הדמויות המיתולוגיות – סאלח שבתי וטוביה החולב. האחת יצירת שלום עליכם, השנייה יצירת אפרים קישון. גילמת אותן על הבמה ועל הצלולויד במופעים שלעולם לא יישכחו. היו בשני הסרטים האלה, הניצחיים, הרבה צחוקים אבל גם הרבה אמת עגומה, על עוני, אפליה, צרות קיומיות, וכל זה בלי מרירות יתר וכעס עודף, מתוך אהבה ואנושיות. דמותך כשחקן האירה פינות אפלות בחיינו.

מעולם לא גבה ליבך ולא רמה ראשך. גם בחיי היומיום היית כאחד האדם, צבר תל-אביבי אסלי, וגם איש העולם הגדול. שמך לא נקשר בפרשיות למיניהן, היית צח, טהור, תמים וחכם. בכל מקום אליו הגעת, מיד נמצאת במרכז העניינים, במוקד תשומת הלב. כך ראיתיך מקרוב במפגשים אצל חברנו המשותף עמוס אטינגר, עם הרבה בני גילך ששיחקו עצמם כצעירים נצחיים, מתרפקים על העבר המשותף. דור שירד מן הבמה.

אהבת ישראל וארץ-ישראל, אהבת האדם – אלה היו ממרכיבי האידאולוגיה שלך. נולדת להורים בית"רים שהכירו על ספינה רעועה בדרך לארץ, במסגרת העפלת "אף על פי". לא דיברת על כך רבות, אבל גם לא הסתרת זאת. זה מסופר בספרך משובב הלב, הגדוש באיורים פרי מכחולך: "חיים מספר על טופול". ב-2008 נענית להזמנתי לבקר במכון ז'בוטינסקי, השוכן לא הרחק מביתך ברחוב דב הוז. רצינו להיעזר בך בגיוס תרומות, אבל העדת על עצמך – ביושר – שאתה מקדיש כל כולך לסייע ולפתח את כפר נהר הירדן, לילדים עם מחלות קשות. במפעל אנושי זה, שהלם כל כך את אישיותך ונתינתך, חוללת נפלאות.

סיפרת לנו על הרקע הבית"רי של הוריך, על אישיותו "הממגנטת" של ז'בוטינסקי, ועודדת אותנו במלים מופלאות: "התפקיד שלכם חשוב ממה שאתם חושבים, לנוכח ה'זבאלה' שהנוער רואה היום בטלוויזיה." ואז העזתי בדחילו ורחימו להזמינך גם ל"בית אבא", הארכיון והמוזיאון לכבוד אבי-מורי. באת, ראית, כבשת. הבאת עימך שי מרגש: פורטרט של אבי, שציירת, כאחד מיני עשרות פורטרטים של אישים שונים, שהיית מרבה לציירם ברוב כישרון. הציור תלוי כמובן על קיר הארכיון, כשחתימתך מתנוססת עליו – לא "טופול" כי אם "חיים". מין פמיליאריות שכזו. אהבה, צניעות, אמנות – אכן, גם ברישום וציור.

אולי רמז לנטייתך הפוליטית הימנית היה לא רק מהשורש הבית"רי שלך (מעולם לא היית בבית"ר) אלא בחברות הקרובה שנרקמה בינך לבין רחבעם זאבי ז"ל, מאז הצטלבו דרככם כשהוא היה ראש מטה פיקוד דרום ואתה מפקד להקת הנח"ל. שני אוהבי הארץ, ההתיישבות, ושירת הארץ. אומרים ש"יצאת מהארון" הפוליטי לאחר הירצחו של גנדי. לא היססת להתריס מול כל אלה שביזו את זיכרו. עשית להנצחתו במדליה ממלכתית ובאנדרטות לזיכרו. כשבאת לסייע להתנחלות נצרים בגוש קטיף כבר היה ברור לכל, ולא הסתרת זאת, שאתה תומך בארץ-ישראל השלימה ובהתנחלויות. את נצרים השווית לתל-חי וחניתה, אבל תקוותך שלא תפונה – התבדתה.

למצב הפנימי היום בישראל כבר לא היית מודע, וכמובן לא יכולת להשמיע קול מפייס. דווקא כעת חסרונך כה מורגש, כדמות מאחדת בין ימין לשמאל, בין חילונים למסורתיים. כאשר האומה תתפקח, כאשר הכול יפנימו שהקרעים מובילים לאסון לאומי, יהיה זה גם בזכות ההשראה שלך, שמחת החיים שלך, האמונה שלך. הייה שלום, טופול אהוב, תודה על שהיית בינינו.

יוסי אחימאיר

פורסם לראשונה ב"מעריב"

על "אמונה ותקווה" מאת הרב רנה שמואל סירא, מי שהיה הרב הראשי של יהודי צרפת בשנות ה-80. סיפור מסע חיים: אלג'יריה-צרפת-ירושלים. כתב מפי הרב: מיכאל עלוש. תרגום מצרפתית – שמואל רטבי. עריכה בעברית: אסתר אלכסנדר ועומר מקייס, עריכה לשונית: רותי חזנוביץ: בני מזרחי, עיצוב העטיפה: זהבה טפר. ספר – הוצאה לאור, 2020, 150 עמ'

מבוא: הביוגרפיה כנקודת אור של נאורות ומסירות לקהילות היהודיות

בימים אלה שבהם אנחנו נתונים, ימים של פילוג פנימי, מאבקים ההולכים ומחריפים עד לידי אלימות ואיומים בפגיעה בכלכלת המדינה וביטחונה והם מתנהלים ללא ריסון ופשרות –ראוי לנו לקרוא את הביוגרפיה הזו, המסופרת מפי הרב עצמו בצניעות ללא גבול, ותוך כך מצטיירות התכונות שאיפיינו את פעולתו במשך עשרות שנים ואת ראיית עולמו, והן עשויות להיות למופת.

בולטות במיוחד תכונותיו היסודיות: אמונה ותקווה בקיום יהודי על אף כל התמורות ההיסטוריות, חוכמה וידע נרחב ביהדות ובהשכלה כללית, סובלנות ופתיחות מפליאה להשקפות מודרניות תוך נאמנות ליסודות היהדות ולאהבת אדם, וצניעות אישית. זהו העושר הרוחני של מי שהיה הרב הראשי של יהודי צרפת בשנות ה-80 אך הוסיף והיה אישיות מרכזית ביהדות צרפת עשרות שנים.

עם פטירתו לפני שבועות אחדים, אני רואה חובה לעצמי לספר עליו, ולציין כי הוא נפטר במעונו אשר בירושלים, אליה נכסף כציוני שנים רבות, שבהן חש חובה לשרת את יהדות צרפת, ועלה סופית בשנת 2013. שניים מילדיו, בן ובת, עלו ארצה עוד בנערותם (השלישית היתה חולה ומטופלת כרונית) והקימו כאן משפחות ובנו קריירות רבות משמעות. יהי זיכרו ברוך!

כאשר הרב סירא מתאר את הביוגרפיה הציבורית שלו, בצניעותו אינו מרחיב באירועים האישיים, הוא מודע לכך שחייו התנהלו על רקע אירועים היסטוריים ותמורות רבות משמעות בחייהם של יהודי אלג'יריה, במיוחד בין השנים 1954-1962 שבהן התרחשה מלחמת העצמאות של אלג'יריה המוסלמית ואשר בסופה גורשו כל היהודים מהארץ שנחשבה חלק מצרפת והם ראו בה מעין מולדת. רובם אכן היגרו לצרפת ואך מיעוטם עלו לישראל, שלא כיהודי מרוקו. אלא שבאותם ימים יהדות צרפת עצמה היתה שבורה לאחר השואה ומצבם של היהודים בצרפת היה קשה וחסר ארגונים מסודרים. אמנם, הוענקה למהגרים בכלל וליהודים מצפון אפריקה אזרחות צרפתית, אך ההיבט היהודי היה סבוך, שכן לא היו כמעט אירגונים קהילתיים ראויים, בתי כנסת פעילים או חינוך יהודי ראוי.

אי לכך, הרב סירא (שדרך אגב אציין כי שמו מהדהד בראשי את הספר מן הספרים החיצוניים, "ספר בן סירא", אבל הרב עצמו מעלה השערות אחרות), שהוא יליד אלג'יריה 1930 וילדותו עברה בה – מעברו לצרפת וסיפורו האישי כרוכים באותן תמורות היסטוריות. הוא מודע לכך, מקפיד להנגיש לקורא את הרקע ההיסטורי למעשים, לקשיים ולהישגים. על רקע זה מתבהרים גם מאמציו לשקם ולטפח בצרפת את הקהילות היהודיות לגווניהן השונים, עוד קודם להיותו הרב הראשי, ולאחר מכן, ובה בעת גם את קשריו עם העולם הנוצרי ומנהיגיו, עם הקרדינלים והאפיפיורים, וכן עם העולם המוסלמי ומנהיגיו. באופן זה לא רק מהלך חייו, פעולותיו ומשנתו החינוכית והרבנית מתבהרים, אלא הרקע ההיסטורי של יהדות צרפת.

בכך ניכרת אישיותו החכמה והצנועה: לא הוא גיבורו של הסיפור, זה גם סיפורם של אישים נוספים שפעלו למען בני עמם במסירות נפש ובתבונה והיו מורים רוחניים. בעיקר הוא חש חובה להודות ולשבח את מורו ומדריכו מנערותו, עד שהיה לו כבן וקבע את דרכו, הלא הוא הרב נאהורי הגדול בפעולותיו. וזה אף סיפורה של קהילה. הוא עצמו רק משרת הרבים ולמענם. לא קריירה בנה, אלא מפעל רבני וקהילתי ובמיוחד חינוכי, המעניק בסיס לקיום יהודי ומתוך סובלנות הראוייה לתקופה המודרנית.

ילדות ונערות באלג'יריה

כילד יהודי שנולד באלג'יריה הוא מספר על ילדות במשפחה נפלאה בעיר בשם בון אך גם על שני אסונות שבהם נהרגו שניים מאחיו, האחד כשאחיו הבכור נסע לפריז ללימודים ונדרס שם, והשני כבר במהלך מלחמת העצמאות של אלג'יריה, כאשר נורה ביציאתו מבית הכנסת על ידי מוסלמי לוחם הf.l.n . כאן אף בולט קו אופייני בסיפורו: אין הוא נוקם ונוטר אפילו שעה שהוא מספר על גירוש היהודים כולם מארץ הולדתו. הוא מגלה יחס חיובי כלפי המוסלמים ומאיר לרוב בחיוב את יחסם ליהודים. הוא שוקד אפילו להביא סיפור של נחמה על ערבי זקן שבא לנחמו בדמעות כי גם בנו נהרג ועל ידי הצבא הצרפתי. לאופי זה של אמונה באדם ודאי היינו קוראים היום תמימות.

הרב סירא אף מתאר בתפארתה ובאמונתה את הקהילה היהודית בבון, עירו בת 3,000 התושבים היהודים, את החינוך היהודי אחר הצהריים, ומדגיש כי למרות הכול רבים מהילדים ובני הנוער השתתפו בתנועת הנוער היהודית שהיתה רפובליקנית וציונית כאחת. תמיד האמין הרב בשילובו של יידע עמוק ביהדות אך כבסיס להשכלה במדעים כלליים ושלל הסתגרות בעולם היהדות בלבד על אף כל עושרו.

כיוון שהיה בעירו חינוך יהודי מסורתי הוא חש הכרת טובה לרבני ילדותו ומספר בהרחבה על הרב נאהורי הנערץ, שהוא זכה להיות תלמידו ומאנשי קהילתו, מקורב אליו ומודרך על ידו בדרך המפוארת שהובילה לרבנות הראשית. יש אף לשער כי יחסו של הרב נאהורי לקהילה המוסלמית, עימה עמד ביחסי הבנה ואחווה גם בשעות קשות, ודאי היה לו מופת ודוגמה.

הרב נאהורי גם תיכנן למענו עתיד רבני והצליח לשכנע אפילו את משפחתו של סירא לשלוח אותו, כנער שלומד בתיכון, לבית ספר לרבנים בצרפת לאחר סיום מלחמת העולם השנייה. הניסיון אמנם נכשל אבל לאחר סיום לימודיו בעירו אליה שב, נסע סירא הצעיר ללימודי רבנות בצרפת וכך התחיל הפרק בחייו שהוא קורא לו: "מיהודי אלג'יראי לצרפתי בן הדת היהודית," וההבדל אכן גדול, ואותו מאיר הרב ביסודיות, שכן יש בו כדי לשמש רקע להבנת המשימות שנטל על עצמו לאחר מכן. והוא נטל אותן על עצמו עם הגירתה של יהדות אלג'יריה לצרפת ולצורך החייאתה של היהדות בצרפת, שמהגרים יהודים מארצות אירופיות שונות הגיעו אליה אחרי השואה. לגביו – הפרק האלג'יראי תם.

הפרק הצרפתי – הרב הראשי ליהדות צרפת

דרכו אל הרבנות הראשית בשנות ה-80 היתה רבת עניין, אך גם רבת צניעות, מסירות ולימוד הבעיות המצפות לאדם בתפקיד אחראי כזה ובתקופה לא פשוטה זו. המישרה לרב הראשי נקבעה אז למשך למשך שבע שנים ואלו היו שנים מאומצות ודחוסות מאוד. ומעניין, הוא היה הרב הראשון מיהודי צפון אפריקה כי עד אז היו הרבנים הראשיים אשכנזים, והמעבר לא היה קל. אבל כאן נתמקד בפועלו בשנים הללו.

כבר במצע שהוגש לקראת הבחירה ואשר על פיו אכן פעל, הדגיש הרב סירא את מרכזיותו של החינוך היהודי לנוכח סכנת ההתבוללות ונישואי התערובת. בנוסף, שקד על קבלת פנים אוהדת ומתוך אחווה לכל יהודי שפנה לבית הכנסת, ללא קשר למידת אמונתו, והדגיש את נכונות לבוא לעזרתו של כל נצרך. אי לכך, הוא שם דגש על חובתם של הרבנים להיות מסבירי פנים ומקלים לפי נסיבות חייו של אדם, הקים מועצת רבנות, ומאלף במיוחד לראות שהוא יצא מתוך הנחה שלא חייבת כלל להיות התנגשות בין ערכי התורה לבין תוכני המדע ולכן דווקא תמך והמליץ לרבנים לרכוש תואר אקדמי, כפי שהוא עצמו רכש.

תקופה מסויימת אף שימש כרב של הסטודנטים היהודים. הוא הדגיש כי לרב דרושה גם השכלה כללית כי בכוחה להעמיק את השכלתו התורנית, וזה כמובן בהחלט בניגוד לגישת הזרמים הקיצונים אצלנו.

כאמור, הוא דאג בראש וראשונה לחינוך היהודי והחל לפעול להקמת עוד ועוד בתי ספר יהודיים. בנוסף הרחיב את הפעילות החברתית הקהילתית בכל קהילה. תמיד פעל לשלב לימוד עברית וגם העמדה הציונית היתה מרכזית בהשפעתו. וכמובן, כל אלה הם חלק קטן מפעולותיו של הרב בקהילות היהודיות וביחסיו עם הדתות האחרות ועם השלטונות.

אירוע מיוחד ורב תושייה שנציין לזכותו הוא הוצאתן מאושוויץ של הנזירות מן המנזר הכרמליתי, שהתיישבו במיבנה מרכזי במחנה ההשמדה ופגעו בזיכרון הניספים היהודיים. והוא עשה זאת בדרך של הידברות עד להסכמה של קרדינלים רבי מעמד.

כל הפעילויות הללו, כולל פגישה עם האפיפיור, נעשו תוך טיפוח יחסים טובים עם המנהיגים הפוליטיים בצרפת, שהיא מדינה חילונית בעיקרון, ובעלי הסמכות הדתית נוהגים בה בצניעות. ייתכן שבסקירה זו מובלטים ההישגים, אך הוא מספר על הכול בענווה ובציון שותפיו. ונזכיר שוב כי גם על החיים הפרטיים כמעט אינו אומר דבר, ואפילו לא על השפעת הפעילות הרבנית האינטנסיבית על חייו הפרטיים ועל משפחתו כיון שלהשקפתו יש לקורא עניין בעיקר בביוגרפיה הציבורית שלו. עמדתו זו, שראתה בפעילותו עבודת קודש ממש, היא שהובילה לכך שחייו הציבוריים נמשכו גם לאחר סיום כהונתו הרשמית והוא נעשה לדמות מרכזית ביהדות צרפת במשך עשרות שנים.

העלייה לישראל עם סיום תפקידו

שבו תמיד חש כי "בתוך עמי וקהילתי אני יושב"

סמוך לסיומו של הספר וכסיכום מפעלותיו בצרפת טרם עלייתו לישראל, דן הרב בסוגיות ההלכתיות העומדות לפנינו בהווה, על רקע התמורות העצומות המתרחשות בעולם המודרני במדע, בחברה, בתפיסות העולם ועוד, והוא מעלה סוגיות כבדות משקל כגון התאמת ההלכה לזמננו. הוא טוען טיעון יפה כי הרי המילה "הלכה" משמעה הוא ללכת, כלומר – תהליך, להתפתח. מאידך הוא דוחה, כמובן, את הגישות הליברליות המעדיפות את רוח התקופה על הבסיס לקיום העם היהודי, שהוא בתורה ובהלכה כמחייבות ואינן שוקדות על מציאת פתרונות הלכתיים. באומץ לב הוא דן בשאלות כגון נישואים וגירושים, נשים עגונות, גיור, תפילה בכותל,

מעניין במיוחד הדיון במעמדה של האישה בתקופתנו, והוא מביא אפילו את הטיעון כי עורכים טקס רב רושם ומשמעות בבית הכנסת לבן בר-המצווה, אך מהו הטקס הראוי לבת שהגיעה לגיל הבת המצווה? ראוי לעצב אותו. ובכל אלה הוא דן בפתיחות הראוייה לשבח ומתוך הבנה ללב כל אדם ואישה ונער נערה, אי לכך הוא נותן תשובות של פתיחות וסובלנות עם נאמנות להלכה היהודית ומדי פעם מפנה לדרכי חשיבה חדשים. אפילו הוא מציע, למשל, שהרב הראשי יעלה לעזרת הנשים ויחוש את תחושתן של הנשים כשהן דחויות שם מאחור, ואף מציע דרכי שיפור. הוא אף משמיע את זעקת העגונות. ואולי בגישתו יש הסבר כלשהו לגישתם המסורתית הסובלנית של יוצאי צפון אפריקה.

ונסכם: תוך כדי תיאור מסע חייו של הרב סירא בין מדינות ותרבויות, מן הילדות באלג'יריה, דרך רבנות והשכלה בצרפת כולל הרבנות הראשית בה, ופיתוח הפעולה לשיקום הקהילות היהודיות לאחר השואה, וכמעט לאחר 75 שנים, סוף סוף, בשנת 2013, הוא מימש את החלום הציוני, עלה לישראל ובנה חיים בירושלים. אותה שעה כבר ילדיו (לבד מהבת שנפטרה בצרפת) ורוב נכדיו כבר חיו בארץ, ולאחר שזו נדמית לו כעלייה שנייה, שכן בראשית שנות ה-70 לימד באוניברסיטה בירושלים, הוא מתרגש מנכדו המתגייס לצבא כרופא צבאי, ומתרגש מבית הכנסת שהוקם לזכר הרב הגדול נאהורי, הוא גם בוחר את בית הכנסת לאחר שנדחה על ידי רב אלג'יראי ישראלי קיצוני (כמו תמיד אצלנו) אך בחגים מוסיף להתרפק על נוסח ונעימות ילדותו.

אכן, פרשת חיים מופלאה של מי שהקדיש חייו לעמו ובה בעת צימח משפחה ציונית לתפארת התורמת רבות גם בארץ.

ארנה גולן

על "מלאכים באים" מאת יצחק בן-נר

כנרת-זמורה-ביתן 2016, 463 עמ'

את הספר הזה פרסם יצחק בן-נר בשנת 1987, חזר ופירסם אותו, תוך התאמות מסוימות, בשנת 2016, והוא אמור לתאר את ההוויה בארץ ישראל כמאה שנים לאחר השואה (עמ' 118), כלומר בערך בשנות הארבעים של המאה ה-21. מדינת ישראל נשלטת על ידי הנהגה חרדית קיצונית, ציונים וחילונים נחשבים לגרוע מגויים, ובכל זאת מאפשרים לחילונים לחיות בתל-אביב סיטי, ומתוארת אפילו חבורה די גדולה של חילונים הנפגשים פעמיים בשבוע בבית הקפה "כאן". גם בירושלים יש גטו של חילונים בשכונת רוממה, הסובלים מאלימותם של החרדים. הערבים סולקו מהארץ, ובודדים עדיין מתגוררים במעלה חמישה תחתית (אבו גוש לשעבר), ואילו רמאללה הפכה להיות עיר יהודית חרדית בשם רום-אל. אין כמעט אפשרות לצאת לחו"ל, ומי שכן מצליח (לשם עסקים) נתקל בשנאה יוקדת ובבוז. לרחובות יש שמות חדשים, כגון "בעלשמטובמאוד", "נעשה ונשמע", "מלווה מלכה", "מזכרת ש"ס". כיכר מילנו בתל-אביב נקראת "כיכר קדושי מקנס".

המחבר ממציא מין עגה שהוא מכנה אותה "אנגרית", כלומר מילים עבריות שמקבלות תבנית עברית, כגון "דיגיתון" – עיתון דיגיטלי, "מסטופדת" – טיפשה, "סורפרזייה" – הפתעה, "התדפרסות" – קבלת דפרסיה, "יפרגב" – יסלח, "מרפרזנט" – מייצג, "סמרטאים" – חכמים. יש המון מילים שממש צריך לנחש את פירושן: "תהרוצה" – הפגנה של חילונים שרצים ריצת אמוק מפחד השוטרים, "פדאתים" – כנראה, חרדים אלימים, אמיח"דים, כנראה אברכים המשכירים עצמם כרוצחי חילונים. אני מודה שעבדתי קשה כדי לפענח את הלשון של הספר, ולא תמיד הצלחתי.

ברקע מרומז על אסון נורא שפקד את העולם, אסון המכונה "אינדו", ומרומז כי הוא כרוך באיזו רדיואקטיביות קטסטרופלית.

הגיבור הראשי של הרומן הדיסטופי הזה הוא דוד הלפרין, מחשבאי (איש מחשבים) חילוני, יליד נתניה החי בתל-אביב, והמבלה פעמיים בשבוע בבית הקפה "כאן". הוא מתואר כאדם אפאתי לכל המתרחש, וכנראה יפיוף, כי עדר של נשים מתדפקות על "המאבטח" האוטומטי של דירתו כדי להתעלס איתו. המחבר טורח לסקור בפרוטרוט את עדר הנשים שמתדפקות על דלתו (עמ' 204-199). בעבר הלא רחוק, כשהיה בן 31 (ב"הווה" של העלילה הוא בן 43-42) הוא התבקש להכין אפליקציה מסוימת עבור איש עסקים בשם מאנו אברם, ושם פגש לראשונה את בתו, דו בת ה-14, נערה גסת רוח ומרדנית. מסתבר שארבעת הילדים של הזוג מאנו + ריה יש שמות של תווי מוסיקה: דו-רה-מי-פה. ריה רוצה לפתות את הלפרין ללא הצלחה, והלפרין עצמו מתאהב בבתה דו. כשמלאו לדו 20 שנים – היא מגיעה לביתו של הלפרין בגשם שוטף, ומגלה לו את אהבתה, וכשהוא מסתייג, היות שהוא כמעט בגיל הוריה, היא מנסה לצאת מהדירה, וכאשר "המאבטח" האוטומטי מסרב לשחרר אותה, מתקיימת בין השניים התעלסות, שהמחבר מתאר בצורה מאוד חיה (עמ' 188). הוא מתאהב בה נואשות, ומציע לה נישואין, ואילו היא מבקשת להתעלס עם עוד גברים. המחבר, כנראה, לא נתן דעתו לכך שבחברה חרדית פוריטנית כזאת, שהוא בעצמו תיאר, לא ייתכן שיתקיים חופש מיני כזה בפרהסיה אפילו אצל חילונים.

אירוע מכונן עבור דוד הלפרין אירע בעת שהתקיימה "תהרוצה", כלומר, הפגנה של חילונים למען חופש, שדוכאה באכזריות על ידי השוטרים החרדים. המפגינים בורחים בבהלה, דורסים בדרך ילדים וגורמים נזק לכל מי שנקרה בדרכם. הלפרין בהיותו עם חבריו ב"כאן" שומע שדו, בה הוא מאוהב אנושות, קוראת לו, והוא עושה את השטות שנכנס בין הבורחים כדי לחפש אותה. שלושה בריונים "אמיח"דים" נטפלים אליו, מדברים אליו כאל נקבה, מאשימים אותו במשכב זכר, בניאוף וכו' במילים מתוך הנבואות של יחזקאל, חובטים בו, מרסקים את עצמותיו, ואיש לא בא להצילו, אפילו חבריו מ"כאן" בורחים מפחד הבריונים, ואלה רוצחים בסופו של דבר את הלפרין.

אבל שום דבר מכל זה לא נותר במציאות ההזויה שבספר זה: דוד הלפרין חי וקיים, ואפילו לא זוכר שהיכו אותו מכות מוות. אין לי הסבר אחר לכך אלא שהסופר מזלזל באינטליגנציה של הקורא. בהמשך מסתבר שרופא מסתורי בשם ד"ר יוחנן זינדרבאום מצליח לגרש את הבריונים (מה שלא הצליחו חבריו הרבים של הלפרין!) רוחץ אותו ומחזיר אותו לחיים באמצעות כישוף (!). אותו ד"ר זינדרבאום שולח להלפרין מכתב ארוך (33 עמודים – 235-268 !), בה הוא מתאר סאגה המתפרסת על פני חמישה דורות, וגיבוריה נודדים לעשרות מדינות עם אירועים מסמרי שיער. אני משוכנע ששום קורא אינו מסוגל לזכור את פרטי הסאגה הזאת, וגם לא ברור מדוע טרח הסופר לפרט אותה, כאמור, לאורך 33 עמודים! בסוף המכתב הארוך הזה מודיע ד"ר זינדרבאום לדוד הלפרין שהוא אביו, והוא זה שהציל אותו מידיהם של הבריונים, וכראיה הוא טוען שהסימן במצחו של הלפרין הוא ירושה משרשרת המשפחה כפי שתיאר בפרוטרוט. וכן, הוא גם מתוודה שהוא עצמו הומוסקסואל (חטא שבמדינת ההלכה הזאת דינו מוות). להלפרין יש ראיות שהוא בנם של אלכסנדר וארנונה הלפרין מנתניה, ולכן הטענה הסופית של זינדרבאום היא בעיניו עורבא פרח.

הלפרין גולש במבוכי המחשב (המחבר מביא פרטי פרטים מייגעים, עמ' 330-295!) ומוצא את מקום מגוריו של זינדרבאום, אבל במקום לפגוש את האיש המכובד, הלבוש בצורה מהוגנת, הוא מוצא זקן מוזנח בצורה מבחילה בתוך דירה מסריחה שתן וזיעה, המאוכלסת בחתולים. הוא מטיח בזקן האשמות על פיברוק קורות חייו, ומאיים שילשין לשלטון על נטייתו המינית. הזקן מתעקש על כך שהוא אביו של הלפרין, ומרשה לו לקחת עמו תמונה בה הלפרין בן ה-12 מצולם אל מול קלגסים נאצים, והרי סב סבו של הלפרין חי בתקופה ההיא!

בספר מתוארים בפרטי פרטים חיפושיו של הלפרין במבוכי המחשב כדי להגיע אל זהותם של הבריונים שתקפו אותו. הוא נתקל בחסימות שונות, והוא מבקש מהשוטרת-חוקרת דולי "הבינונית" (לא ברור מדוע הודבק התואר הזה לגיבורה זאת שנהגה לחקור את החשודים באכזריות), שתיתן לו מפתח לאתרים סודיים, מעשה שבעטיו בהמשך היא נעצרת, מעונה, נאנסת, וגם נטרפת עליה דעתה), וכגמול הוא מתחייב לשאתה לאישה. בסוגריים אציין שדולי היא פילגשו של דב שן המולטי מיליארדר, וגם אהובתו של הלפרין. גם אשתו של דב – הנרייטה – מתעלסת עם הלפרין, אבל עם שני הגברים דולי רק מתגפפת, כדי לשמור על בתוליה (!).

הלפרין מצליח להעלות במחשב קלסתרונים של השלושה, וכן רמז שהם נמצאים בירושלים. הלפרין נוטש את חבריו ואת מקום עבודתו, עולה לירושלים ומקבל עבודה כמחשבאי בפירמה "מתת-אל". הוא מגיע בלילה למחשב של החברה ושותל מודעה בדיגיתון (שגתבותיו מופיעות גם בשמיים!) שהרב אורי אשר בונם (רבם של הבריונים) הוא זייפן, נואף, נוכל ששם לכיסו את התרומות לכוללים, ולכן יוקע בכיכר רשב"ע, שם נמצא עמוד הקלון, עליו מייסרים בהצלפות את מי שסטה מהכשרות, מדיני עריות וכד'. חסידיו של הרב באים אל המקום, והלפרין, בצעד שנראה לכל בר דעת כצעד של התאבדות, הוא נדחק לכיכר ומודה שהוא שלח את ההודעה, כדי לחשוף את נכלולי שומרי הדת (עמ' 362). הכול מתנפלים עליו, והוא נעצר, נקשר ברגליים, בידיים ובפה, ומחייבים אותו לעשות את צרכיו בבגדיו (זה לא מפריע להלפרין להביא בתוך סוליית נעליו את הקלסתרונים של שלושת הבריונים!). באקט בלתי מובן לחלוטין רוחצים אותו, מרפאים את פצעיו, מאכילים אותו – כל זה כדי שאפשר יהיה לחקור אותו. לפי בקשתו(!) חוקר אותו כחול הזקן חזולי שהיה בין המתקיפים, וזה מתוודה בפני הלפרין (!) שהיה בצעירותו פושע, שימש כזונה להומוסקסואלים, ואף שיחק בסרטים פורנוגרפיים (המחבר שכח שבהוויה הדיקטטורית, החרדית לא תיתכן תעשיית מין כזאת – שכן, איפה אפשר היה להסריט סרטים פורנוגרפיים?!) אבל בבני ברק הוא מצא את האור, נשלח להתנזר ולספוג מכות במדבר כדי להיטהר, למד בכולל, והפך לרב.

הלפרין מציע לשוביו עסקה (!): יאפשרו לו לברוח מהכלא, וייפגשו שלושת הבריונים בנחל ענבה שבמעלה חמישה תחתית לדיון תיאולוגי (אני מקווה שהקורא חש עד כמה שזה הזוי!) ובכן, השלושה, בליווי רבם באים למפגש, שם מתקיים ביניהם הוויכוח הנ"ל, והלפרין שלמד אמנות לחימה בקורס מיוחד (שם משסעים חתולים ועוקרים את עיניהם!), הורג בסכין את אדום הזקן, הקניבל חרונאל, עורף את ראשו של ישבעם חלוצקי, שבינתיים חזר בשאלה (!), שובר את ידיו של כחול הזקן חזולי, ועוקר את עיניו. אחר כך הוא מרסק את גולגולתו של הרב בונם. את עקור העיניים הוא שולח בחזרה לירושלים, כדי שיודיע לכל החרדים שהאל לא עזר להם. מילא שהלפרין מצליח להרוג שלושה בריונים ולעוור את עיניו של הרביעי (פיס אוף קייק!) אבל מסתבר שהוא מתפאר שעשה זאת (עמ' 457), ולא קורה לו כלום!

ובכן, יש בספר אינספור מוזרויות כאלו, שרק את קצתן הבאתי כאן. אזכיר עוד שהלפרין פוגש את דב העשיר ומאשים אותו שהוא שלח את הבריונים להרוג אותו, הוא שלח את דו, אהובתו של הלפרין, לסיאול בקוריאה כדי לפתות איש עסקים ולגנוב מידע. היא נתפסת, ומואשמת בזנות ובגניבת ידע. היא מתחננת מרחוק אצל הלפרין שישלח לה כרטיס טיסה הביתה. השלטונות לא מרשים העברת כרטיס טיסה, וגם כסף שהתכוון לשלוח, לא היה ידוע לו המען לכך. זה לא מפריע לדו להגיע לארץ (איך?) חולה אנושה, ולהתאכסן בדירתו של הלפרין בלי ידיעתו (הרי שי "מאבטח" אוטומטי!), היא מספרת את הקורות אותה, שכוללות מכירתה לסוחר עבדים, ונדודים מייסרים. בסופו של דבר היא מתה במיטתו. הלפרין ממשיך ומאשים את דב בכך ששכר את הצלף, המכונה "הרובאי" שיצלוף כל יום בין שבעה לשנים עשר איש ביום, ושהמשטרה לא מצליחה לשים עליו יד. אבל דווקא בפני הלפרין מוצא הצלף לנכון להתוודע, כשהוא בעל פנים מחוקות, ורק חורי העיניים, האף והפה גלויים. בין השניים מתנהל ויכוח על אלוהים ושטן, והצלף הזה אינו הורג את הלפרין, וגם אינו מוכן להרוג את הבריונים – זאת משימה של הלפרין עצמו, כפי תיארתי לעיל.

וכן, מדוע קוראים לספר "מלאכים באים"? מסתבר שהלפרין המציא לעצמו שתי דמויות דמיוניות של ננס בשם ברווזי, המכוער והמפוכח, וננסית בשם מוק, שהיא דאגנית ורכת מחשבות. ד"ר זינדרמן מכנה אותם מלאכים (עמ' 267; הם הרי יצירי דמיונו של הלפרין, איך הוא יודע על קיומם?)

הסיכוי שמחבר דיסטופיה לא יסתבך ביצירי דמיונו הוא כמעט אפסי. קראתי דיסטופיות רבות (משל אלדוס האקסלי, ריי ברדבורי, ג'ורג' אורוול, עמוס קינן, יגאל סרנה, ישי שריד). היחיד שהצליח לחתור בים הדמיון בצורה סבירה הוא ויליאם גולדינג בספר "בעל זבוב". אבל לרמות כאלו של הזייה חסרת שחר כמו בספרו זה של יצחק בן-נר, נדמה לי שאף אחד מהנ"ל לא הגיע.

משה גרנות

אהוד: אבל בן-נר הוא סופר חשוב. הוא אפילו כתב פעם סיפור יפה וקריא בשם "ניקול" בקובץ סיפוריו "שקיעה כפרית" ("עם עובד", 1976). מה קרה לו? בשנים האחרונות הופיעו לא פעם בעיתונים סיפורים שלו ארוכים כאורך הגלות, צפופים וכמעט בלתי קריאים.

"אני רוצה להדביק אנשים בחיידק אהבת הבירה." אומרת הדס קרמזין, שהקימה מבשלת בירה בביתה במושב תלמי יפה. למרות שנים לא קלות שהיו לה, היא אישה שמחה ומעבירה שמחה זו לאחרים באמצעות הבירה.

מאז אלפי שנים שותים אנשים בירה. יש על כך עדויות ארכיאולוגיות ממסופוטמיה, מצרים וארצות נוספות באזור. על פי המיתולוגיה המצרית ניתנה הבירה לעולם יחד עם החקלאות. בארץ ישראל אחת העדויות המוקדמות ביותר לייצור משקה אלכוהולי, כנראה בירה, היא לפני 13 אלף שנים ממערת רקפת בכרמל. שם מצאו שרידי גרעיני דגן בשלבים של לפני התססה ואחריה. עדות ראשונה לקיום מבשלת בירה בארץ היא מלפני כשלושת אלפים שנה באזור עין הבשור בנגב.

באחד הימים, לפני "דרום אדום", הגענו אל ביתה של הדס קרמזין. קיבלה את פנינו אישה מתולתלת נאה ונמרצת. היא מיד הכניסה אותנו אל החדר בו היא מכינה את הבירה, ואחר כך אל חדר הקירור בו הבירה המוכנה "מחכה" עם השמרים התוססים לפני שלב הביקבוק.

החצר מוכנה לקבל עשרות אורחים בפינות ישיבה שונות. יש בה בר עם שלושה ברזים, וניתן לשבת בניחותא בסביבה הירוקה ולשתות בירה. הדס מיד מוזגת לנו בירה מעשה ידיה ומספרת:

"בסוף 2012 התוודעתי לעולם הבירה. היה זה בזמן שהפקתי שוק איכרים עבור המועצה האזורית חוף אשקלון. שם, באחד הדוכנים, טעמתי לראשונה בחיי בירה ביתית ונשביתי בקסמה. התחלתי להיחשף לעולם הבירה, הסתקרנתי מאוד והתחלתי ללמוד על עולם זה. ואני לומדת ומתחדשת עד היום.

"התחלתי לבשל בירה וכל מי שטעם התלהב מאוד. רציתי ללמוד ולהתפתח, אבל אז היו לי שלושה ילדים צעירים בבית ובעלי חלה בסרטן." למרות זאת היא השתלמה עד שהגיעה לדרגת מומחית, והיא מלמדת הכנת בירה ביתית ומארחת.

מלמדת לבשל בירה

בשלב ראשון גייסה הדס אנשי מקצוע בתחום זה, שהשתתפו יחד עמה במפגשים. "אין נוסחה מתמטית לבירה." היא אומרת. "לומדים זאת מתוך ניסוי, טעייה וטעימה. ולכן אצל כל אחד יתקבל טעם שונה, בדיוק כמו טעמי הקציצות של אימא, שקשה להעביר את מתכונתה בדיוק."

‏מסתבר שהבירה עשויה מארבעה חומרי גלם והם: לתת, גרעיני דגן שעברו תהליך של הנבטה וקלייה, (כלומר ייבוש). "בירה ניתן להכין מכל דגן שיש בו עמילן." מבהירה הדס. "זה יכול להיות מחיטה, שעורה, תירס, אורז. תהליך הקלייה בטמפרטורות שונות קובע את צבע הבירה בסופו של דבר. בירה כהה נעשית מתערובת של שעורה במידת קלייה גבוהה."

חומרי הגלם הנוספים הם שמרים, כשות וכמובן מים. הכשות היא צמח מטפס, קרוב משפחה של הקנאביס. יש סוגים רבים של כשות. צמח זה נותן את הטעם המריר של הבירה, מאזן את המתיקות של הלתת, וכמובן מוסיף ארומות וטעמים שונים. מה שקובע בסופו של דבר הוא השלב בו מכניסים את הכשות בעת בישול הבירה, וכמובן סוג הכשות. למעשה הכשות הוא התבלין של הבירה.

המים שמשתמשים בהם לעשיית הבירה חייבים להיות מים איכותיים ולא מים קשים מהברז. בדרך כלל מים מינרליים או מסוננים. הם בעלי חשיבות גבוהה מאוד שכן בבירה יש 95% מים, ומן הסתם יש להם השפעה על טעם הבירה.

בסדנא מדגימה הדס בישול בירה בסיר רגיל שיש בכל בית, המכיל 12 ליטר בסך הכול. היא מכניסה את הלתת והכשות לתוך מחצית מכמות המים תוך כדי הבישול שאורך כשלוש שעות. אחר כך מוסיפים מחצית שנייה של מים קרים, וכן את השמרים. אוטמים את הדלי ונותנים לבירה לתסוס במשך שבועיים. בדרך כלל נהוג להכין בכל בישול כמות של 20 ליטר. אחרי שבועיים של תסיסה מעבירים את הבירה לבקבוקים לשבועיים נוספים לתסיסה שנייה שאז נוצר הגיזוז. בסופו של דבר, מהרגע בישול הבירה עובר חודש עד שהיא מוכנה לשתייה.

הדס עומדת גם על הפן הבריאותי של הבירה. לדבריה "מומלץ לגבר לשתות שתי כוסות בירה ביום, ואילו לאישה כוס אחת. יש אומרים שצריכה יומיומית ומתונה של בירה מורידה בשלושים אחוזים את הסיכון לחלות במחלות שונות." והדס מוסיפה: "הצ'כים דווקא ידועים כשתייני הבירה הגדולים ביותר."

החוקרת שהפכה למומחית בירה

‏הדס מספרת בפתיחות על חייה. היא נולדה בשנת 1967 בקריית אונו ולמדה בנעוריה בתיכון אורט ברמת גן. בצבא שירתה בחיל האוויר כעורכת מבדקים רפואיים בצוות אוויר.

לאחר השחרור מהשירות הצבאי, בשנת 1987, היא שכרה דירה בתל-אביב ועסקה בתחום הפרסום והשיווק. לאחר כשנתיים, בשנת ‏1989הזדמנה במקרה למשרד חקירות ושאלה אם היא יכולה לעבוד שם כמתמחה. וכך הפכה לחוקרת פרטית של מתחזים לנפגעי תאונות דרכים. אחרי שמונה שנים של התמחות, היא קיבלה רישיון ממשרד המשפטים, שמאפשר לה לפתוח משרד חקירות עצמאי.

‏הדס פתחה משרד פרטי ועבדה בו, עד אשר בהיותה בגיל 33, בשנת 2000, החליטה לעזוב את עולם החקירות ואת תל-אביב. השינוי היה קיצוני, היא עברה לגור במושב רשפון, רכבה על אופנוע כבד ולמדה שיאצו. "שם התחיל הרומן שלי עם עולם הרוח, ושם הכרתי את בן-זוגי האהוב." מספרת הדס. יואב היה רואה חשבון תל-אביבי, שגר מאז ילדותו ליד החוף הידוע כ"חוף מציצים." הוא היה מבוגר מהדס באחת-עשרה שנים, גרוש ואב לשלושה ילדים, אחד מהם, ליאור, עם שיתוק מוחין. מספרת הדס:

"הכרתי את יואב גרוש, שבחר לגדל את בנו ליאור שהיה אז בן 10. התאהבנו, נישאנו ואני הייתי שותפה בגידולו של ליאור. ואז, בתוך שנתיים וחצי ילדתי שלושה בנים. החיים לא היו קלים, אבל היתה בינינו אהבה רבה. יואב בעלי ז"ל היה אדם משכמו ומעלה מיוחד במינו."

ואז היא שבה לתאר את תחילת דרכה בתחום הבירה. "כפי שסיפרתי, אחרי שטעמתי לראשונה בירה ביתית התלהבתי מאוד. כמי שאוהבת את המטבח, היה לי ברור שאני חייבת לנסות זאת." הדס החלה לסייר במבשלות בירה ביתיות בעיקר באזור עמק האלה. "ראשית כל גיליתי שלא קשה להכין בירה בבית. זה ממש דומה לבישול מרק. התחלתי לבשל בירה והגעתי לדיוקים ולשיפורים תוך כדי העשייה. בפעם הראשונה בישלתי 20 ליטר בירה ומילאתי 60 בקבוקים. כל מי שהיה סביבי שתה בירה והתלהב. בסוף שנת 2013, לאחר שרכשתי ניסיון בהכנת כמה סוגי בירה בטעמים שונים, ערכתי לבעלי (שכבר היה חולה אז) מסיבת יום הולדת אצלנו בבית, וקראנו לה 'מסיבת החיים'. היו לנו 150 אורחים וכיבדנו אותם בחמישים ליטרים של בירה. לאחר שכולם הביעו התלהבות, ואנשים היו סקרנים ושאלו איך עשיתי זאת וביקשו שאלמד אותם, החלטתי לפתוח בית ספר להכנת בירה ולהדביק אנשים בחיידק אהבת הבירה שלי. חברתי לאנשי מקצוע מובילים בתחום ופתחנו את 'תכלס בירה' – קורס בישול לבירה ביתית."

הדס החלה להקים דוכני בירה בפסטיבלים, שווקי איכרים ואירועי בירה. בהמשך פתחה חנות למכירת חומרי גלם להכנת בירה, וליוותה עשרות חובבים שרצו להיכנס לתחום זה. "חלקם הצליחו לפתוח מבשלות בירה משלהם בבתיהם. ונהניתי לראות את המיתוג שלהם."

לאחר הפסקה קצרה ממשיכה הדס: "לצערי, במקביל התפתחה והדרדרה מחלת הסרטן של בעלי, והוא נפטר בשנת 2016. ואז החלטתי להנציח את יואב ז"ל, ששם משפחתו היה קרמזין, בשם המפעל שלי – קרמזינה, ולהשתדל לשמוח ולשמח אנשים על פי צוואתו."

אבל ברור שזה לא היה קל. הדס נשארה עם שלושה ילדים קטנים. "אפשר לומר שהעיסוק בבירה עם אנשים מאוד עזר לי באותם ימים קשים. גם ברגעי שפל הגיעו אנשים, שאלו, הביאו בירה לטעום. וזה בהחלט עזר לי קצת להתרומם. הבירה תמיד משמחת אנשים.

"בשנת 2019, ממש לפני הקורונה, פתחתי את חצר ביתי המטופחת והכייפית לאירוח אנשים על בירה. אנשים מגיעים ומתלהבים, לפעמים נשארים כאן שעות."

כיום היא מציעה "מפגש חשיפה לעולם הבירה", כולל טעימה חופשית של שבעה סוגי בירה שהיא מבשלת. המקום כשר ומתאים לזוגות ולקבוצות עד 70 איש. כמו כן הדס ממשיכה ללמד בסדנה יומית של כארבע שעות "כיצד מבשלים בירה בפשטות ובקלות בבית," כי כל אחד יכול.

שתיית בירה – החווייה

"‏אצלי באים לחוות חווייה." אומרת הדס. "לא 'לדפוק את הראש'. הרעיון הוא לקבל חווייה של שתיית בירה ביתית טרייה." הדס מציינת שהמקום כשר, ישנו משגיח שמלווה את גריסת הגרעינים ואת בישול הבירה. יש לה תעודת כשרות מהיבואנים של חומרי הגלם והדס אינה עובדת בשבת. "את שבעת טעמי הבירה שלי אפשר לטעום רק כאן. היא לא נמכרת במקום אחר. עד לפני שנה מכרתי בחנות חומרי גלם, אבל היום דייקתי את עשייתי ואני מתמקדת באירוח ביתי ובלימוד. בני האדם מסקרנים אותי." היא מעידה. "הסדנא אורכת שעה וחצי, אבל לפעמים יושבים אצלי גם שלוש שעות. כיום הבירה בשבילי היא דרך להגיע ללב האדם."

סוגי בירה של הדס

שני סוגי בירה עיקריים הם לאגר ואייל ((Lager, Ale. יש הבדל באופן התסיסה שלהם, כלומר סוג השמרים וסוג המים, והתוצאה היא הבדל בטקסטורה ובטעמים. בירות מסוג לאגר נחשבות מתאימות לרוב האנשים. קל לשתות אותן. הן קלילות בעלות טעם אחד ברור. לעומת זאת לבירות מסוג אייל יש טעם וארומה עשירים יותר, והן מתאימות לחובבי בירה ואניני טעם.

הדס מכינה בירה מסוג אייל וכך גם מלמדת, שכן קל יותר להכין בירות אלו בתנאים ביתיים. באתר שלה ניתן למצוא עשרות מתכונים. היא מתארת את סגנון הבירה לטעמיהן השונים, לאיזה קהל הן מתאימות. ביניהם: בירת חיטה, בירה בהירה, בירה כהה, בירה בהירה בסגנון בלגי, בירה כהה בסגנון בלגי, בירה I.P.A מיוחדת, (שנוצרה עבור החיילים והתושבים האנגלים שחיו בהודו), בירה אמריקאית APA (American Pale Ale), בירת ניפה נקטרית וארומאטית, בירת סקוטיש אייל, בירת אמבר אייל, שיש לה צבע נחושת וטעם קרמל, בירת סטאוט יבש בעלת ארומה של קפה, ועוד אין סוף של טעמים ואפשרויות. לכל בירה יש הסיפור שלה, בירה זו תרבות.

קישור לאתר קרמזינה: https://www.karmazina.co.il/beer-brewing-recipes

במושב

הדב מספרת כיצד הגיעו למושב ועל חייהם בו: "התגוררנו בראשון-לציון ואז נתקלנו במודעה בעיתון שניתן לקנות חצי דונם אדמה 'ליד אשדוד'. לאחר כחודש נסענו לראות את המקום, והסתבר שהמקום שהוגדר 'ליד אשדוד' היה במושב תלמי יפה, שהדרך לשם נראתה לי כמו הדרך לסוף העולם. אבל כשהגענו למקום, ראינו את השדות, את הנוף, ידענו שזה המקום שלנו." הדס ויואב קנו את השטח בשנת 2004, בנו את הבית ונכנסו לגור בו בשנת 2008. "עד היום בתלמי יפה מרגיש כגן עדן." היא מוסיפה.

ואז התגלתה מחלת הסרטן אצל יואב. שבע שנים הוא סבל מן המחלה, כולל טיפול בדיאליזה, ובשנת 2016 הוא נפטר. "היו לנו 15 שנות אושר, למרות מחלתו. חיינו הכי טוב שאפשר עם הרבה אופטימיות." אומרת הדס בכאב. "הוא היה אוהב אדם. משכמו ומעלה. אנשים התמגנטו אליו. בשבע שנות מחלתו הוא היה אופטימי כמעט עד הסוף. ולפני מותו ביקש מממני שאמשיך לגדל את הילדים בשמחה ואהבה."

נראה שהדס הצליחה לעשות זאת. עתה היא גאה בילדיה עומר בן ה-21, יובל בן 19 וחצי ויהונתן בן 18. שלושתם מוזיקאים. עומר לוחם ימי, יובל סיים שנת שירות ולומד במכינת עין פרת – המדרשה למנהיגות חברתית, ויהונתן בשנת שירות.

"הייעוד שלי הוא להחזיר את הטוב לאנושות על ידי אירוח חווייתי על בירה, ואני בעצם מוכרת חוויה ולא בירה." מסכמת הדס. בשלב זה בחייה היא מרגישה חופשיה, פנויה להגשים את עצמה, לאחר ששלושת ילדיה צמחו ועומדים ברשות עצמם. היא נהנית מהעשייה שלה, ובעיקר מהמפגש עם האנשים שמגיעים אליה. ‏

אגב, בימי שישי היא עורכת עם אורחיה קבלת שבת ומכבדת אותם בבירה ונקניקיות מעשה בית. "כיף גדול להיות עם אנשים יפים, מוזיקה נעימה ובירה טעימה."

מסתבר שאותה אישה שמחה, חייכנית, אשר בהיותה רווקה "בלעה את העולם" כלשונה, גילתה אחרי נישואיה גדלות נפש וכוחות רבים בעת מצוקה, בעת טיפול בבעלה החולה ובבנו. עתה מצהירה הדס כמה טוב לה עכשיו, כמה טוב לה לארח אנשים ולשמח אותם.

עדינה בר-אל

* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1273, 2.3.2023.

מתקרבת סכנת קריסת אחרוני החישוקים החובקים את מרכיבי הבית הלאומי. השלב הבא עלול להוביל לחורבן: פסיקת בג"ץ על אי חוקיותה של הרפורמה וביטול חובת הציות לה. הגיעה עת 'עוז לתמורה בטרם פורענות'!

אילו נערך משאל עם גם בימי שיא בליץ חקיקת חוקי הרפורמה, למשל בשבוע החולף, היו מצדדי הרפורמה זוכים ברוב עצום. הרבה יותר מיחס של 56-64. מי לא חושב שמערכת המשפט זקוקה לניעור רציני, על רקע מחלותיה הניווניות, כגון שיכרון כוח, נפוטיזם, היעדר גיוון, התנשאות, הענקת זכויות למבקשי נפשנו, ועוד כיוצא באלה. דומה שמכל 10 מפגינים 'כנגד הרפורמה', מאז ה-7 בינואר, 8-9 חפצי שינוי המערכת הארוגנטית הזו.

הבעייה אינה נעוצה אם כן ברפורמה עצמה. היא נחוצה. השאלה אינה 'אם' אלא 'איך': איך להוביל אותה ללא הדהירה המטורפת – 'טרפת' קרא לה המשנה בדימוס לנשיאת העליון אליקים רובינשטיין, שבעצמו יוצא להפגין במוצ"שים – בעיניים עצומות אל פי התהום; איך מגיעים לאותה תוצאה פחות או יותר, אבל ללא קרע בעם, ללא מלחמת אחים, ללא בולמוס של 'אני עכשיו בשלטון ואעשה מה שבא לי'?

המחזאי הרוסי הנודע אנטון צ'כוב קבע, שכאשר מופיע אקדח במערכה הראשונה של המחזה, הוא חייב לירות במערכה השלישית. במערכה הראשונה, שבשיאה אנו מצויים, כבר מונח האקדח על השולחן. קוראים לו, חקיקת בזק.

מה יקרה עם האקדח בהמשך חיזיון התעתועים האימתני שלפנינו? את תסריט חורבן בית שלישי, שנועד למערכה השלישית של חזיון הביעותים המחריד שלנגד עינינו, לא כתב המחזאי צ'כוב, אלא נשיא תוניסיה לשעבר חביב בורגיבה: "הערבים לא צריכים להילחם בישראל; היהודים במריבותיהם הפנימיות, יהרסו את עצמם." האם לשם חותרים להוביל אותנו צמד החלילנים העיקשים מהמלין, לוין את רוטמן?

אבל לפני המערכת השלישית, קיימת מערכה שנייה. זו יכולה להתרגש עלינו למשל בדמות סירובו של נשיא המדינה, בתור המבוגר האחראי, לחתום על חוקי הרפורמה לאחר שיעברו בקריאה השלישית, הסופית והמחייבת. האם גם ללא חתימת הנשיא תהיה החקיקה במעמד מחייב? האם יהיה לחוקי הרפורמה תוקף מוסרי כלשהו? כנראה שלא.

אבל המערכה השלישית היא הנוראה מכל, ולוואי שלא נגיע אליה. מאן דהוא, הג'ינג'י למשל, כבר יעתור לבג"ץ ויטען כי מדובר בהפיכה בלתי חוקתית. כמעט ברור מראש שהבג"ץ, שרואה עצמו מגינה הראשון במעלה של הדמוקרטיה הישראלית, לא פחות ואולי יותר מן הממשלה, יאמץ את טיעוני העתירה ויפסול בקול תרועה את ההפיכה המשטרית.

שהרי לשיטתו, הרי בדיוק 'לעת כזאת' הגיע למלכות – להגן על עצם קיומה של הדמוקרטיה. הבג"ץ, כשותף בכיר במשולש הפרדת הרשויות של מונטסקייה, יכריז כי החוזה החברתי שבין האזרחים לשלטון, שהינו התשתית המוסרית והחוקתית של הדמוקרטיה, נפרם ע"י חוקי הרפורמה, ואין אפוא מנוס מהכרזת כל מהלכי החקיקה הזו כפוגעניים בזכויות היסוד, ודינם להיבטל מאליהם כעפרא דארעא.

ואם תרצה הממשלה לכפות 'חוקים נוגדי דמוקרטיה' אלה, יאמר הבג"ץ, כי אז אין כל סיבה לציית. הממשלה, ייאמר הבג"ץ, איבדה את הלגיטימיות שלה, ואין כל סיבה להישמע לה. המשמעות: אי ציות טוטאלי. לא לצרכי ביטחון ולא לתשלום מיסים, ואפילו התעלמות מחוקי התעבורה ומדו"חות המשטרה. אנרכיה של ממש.

פסיקה מרחיקת לכת כזו בבג"ץ, תחולל תוהו ובוהו מוחלט. חורבן הבית. גופי הביטחון הלאומי: הצבא, המשטרה, השב"כ, המוסד, שהם המחסום האחרון בינינו לבין מזימות אויבינו מבית (!) ומחוץ, יתפוררו מאליהם. כל לובש מדים ולוחם מוסד ושב"כ, יצטרך להחליט למי עליו לציית – לפסיקת הבג"ץ, או לתכתיבי הממשלה; להתייצב להגנת הדמוקרטיה או לימין הממשלה, שאיבדה, כך ייטען נגדה, את סמכותה המוסרית.

כל החלטה בדילמה הזו תוליך להתפוררות הארגונים הביטחוניים. תמיד יימצאו משרתים שיטענו שחובה להישמע להוראות הממשלה כבעבר, ואחרים ייגבו את הבג"ץ 'כמגן הדמוקרטיה' – ועד מהרה תוטל המדינה למצב של אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה. התפוררות תהיה מוחלטת. בוקה ומבולקה. בלגאן אדיר. התפרקות, הפקרות, פריקת עול. תוהו ובוהו.

האם לזה מייחל מישהו? בוודאי שלא תומכי הרפורמה. גם מבחינתם זהו חזון עיוועים נורא ואיום, שמשמעותו לא פחות מחורבן הבית.

הפתרון הוא לחזור אל השפיות. להנהיג את הרפורמה הנחוצה, החיונית, אבל בהידברות, בהבנות, בשום שכל. גם במחיר של ויתורים הדדיים. משום שהאופציה השנייה נוראה לאין שיעור: שיתוק גופי הביטחון הלאומי, שיוביל את אויבינו לחגוג על חורבות המפעל הציוני, בדיוק מלאות 75 שנים לקיומו, בעיצומו של העשור השמיני המסוכן כל כך.

מי שמסוגל להביא את הצדדים להידברות, לרגיעה, להפסקת ריצת האמוק, הוא, נכון לעכשיו, רק אדם אחד. רק הוא עשוי לסכל את יריית האקדח במערכה השלישית, שאחריתה חורבן הבית. זהו ראש הממשלה בנימין נתניהו, שככל הנראה עדיין אדיש למתרחש. אם יוסיף להפגין מצג של "זה לא בידיים שלי," יירשם האסון ההיסטורי הזה אך ורק על שמו. שום תירוצים לא יתקבלו בידי שר ההיסטוריה.

זוהי אפוא קריאת השכמה לכולם, ונתניהו בראש, לחזור אל השפיות. ברוח הסיסמה המליצית, שאותה הגה בשנות ה-60 בהקשר אחר איש השמאל בן-אהרון, ונעשתה עכשיו חיונית ונחוצה מאין כמוה: עוז לתמורה בטרם פורענות.

מנחם רהט

[קטע של פרק מתוך היומן. הפרק הזה לא נכלל בספר

"אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות]

ירושלים. 25 באוגוסט 1966. ט' באלול תשכ"ו. בערך בשעה עשר הציצה פולה בדלת, ושאלה אם לא הגיע זמן שאלך. כמובן שהצעתי לעזוב. אך הוא, בן-גוריון, לא נתן לי. אמרה שהוא עייף, והכחיש. היתה לי הרגשה שהוא מוכן שאשב עוד שעה-שעתיים – אך לא רציתי לעייפו עד כדי כך. עמדתי על כך שאינני רוצה להרגיז את אשתו – ומוטב שאלך.

השיחה היתה די משעשעת.

בן-גוריון: "מה יש, אם מוצאים כבר פעם בן-אדם לדבר איתו? בן הארץ שנולד מבן... וכולי וכולי."

פולה: "אז אם הוא בן של בן של מי שנולד בארץ הוא צריך להפריע לך עד מאוחר בלילה?"

וכשסגרה את הדלת ואמרתי שאולי עליי ללכת, חזר והפציר: "היא לא תפריע. היא הולכת לישון ויש לה חדר לבד."

לימים תיארתי זאת באחד מספריי כך: לפתע נכנסה לחדר פולה אשתו, במשקפיים ישנות מאוד, כוס חלב בידה, ואמרה לבן-גוריון, בהתכוונה אליי: "נו, שיילך כבר!"

אמר בן-גוריון: "אבל הוא בן של בן של בן מפתח-תקווה..."

"אז אם הוא בן של בן של בן מפתח-תקווה... מותר לו לבלבל לך את המוח?"

אמרתי: "מר בן-גוריון, אני לא רוצה להפריע לך, אם צריך, אני יכול לקום כבר וללכת."

אמר לי בן-גוריון: "שב. אל תשים לב למה שהיא אומרת."

פולה יצאה, אני נישארתי והמשכנו לשוחח.

תוך כדי שיחתנו, בן-גוריון קצר-הקומה, שהיה שרוע בכורסה עמוקה, התרומם לפתע על קצות מרפקיו, עיניו נטועות בי, נאחז במסעדים ותקע נאד, מה זה נאד – סידרה תרועתית, רבת נפח ועומק, כלאחר ארוחה דשנה, ובטבעיות גמורה, כאילו אנחנו שני פיושניקים [מעדרנים], במנוחת-צהריים שלאחר הארוחה, שני פועלים, איש והטורייה שלו לידו, נשענים על דופן הגומה בפרדס בפתח-תקווה ומתחרים בהפלצות!

מבחינה גופנית הוא ניראה כפלא ביולוגי. קשה להאמין שמתקרב הוא לגיל שמונים. פניו עגלגלות והעור צח ואדמוני כתינוק. מעט מאוד קמטים. הריהו מקפץ רוב הזמן על כורסתו, ובאמצע הדיבור קם מדי פעם ו"עושה הצגות" – כיצד דיבר אליו ערבי זה וזה, ומה היתה העוויית פניו. כיצד חיבקו מוסא עלמי בלונדון וכיצד נפל על צווארו. קשה היה לי להאמין שהוא מבוגר מאבא [שנפטר ימים אחדים לפני כן] בשמונה עשרה שנה. אבא ניראה לי כה זקן ותשוש בשנותיו האחרונות. ואילו זה – כתחייה חדשה. כאילו הזמן לא יכול לו. מן הסתם יגיע בשקט עד לגיל התשעים וחמש.

כשהתאחרה השעה, אחרי אחת-עשרה, וכבר קמתי ללכת, התפלא שעדיין מוקדם כל-כך. הביט בשעונו – שמונה ורבע. מסתבר ששעונו עמד ועל כן לא שם לב והתפלא עליי שאני כבר מבקש ללכת. אך עדיין לא היה בטוח שעונו של מי נכון, ואמר בחיוך קונדסי שיש לו רדיו בחדר השני, ומיד הופיע עם טרנזיסטור ביד והחל משחק בכפתורים, כילד מגודל בצעצוע. וכל דמותו נמוכה, עגלגלה, עם ראש של תינוק וגוף של יהודי בא בימים, שמן למדיי. לבסוף מצא את "קול ישראל" ברדיו, לסוף החדשות.

[הפגישה נערכה במלון המלך דוד בירושלים].

אהוד בן עזר

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".