פועליה ואיכריהָ לא עסקו ב"הפיכה משטרית"
אלא נלחמו על חייהם אחרי שגם י"ח ברנר נרצח
שפירא ישן רק שעות מעטות הלילה. השכם בבוקר הוא שולח סיור רוכבים לנקודות-מצפה השולטות על צפון המושבה. קצת אחרי שש דוהר אל בית-הוועד רוכב מן הסיור הקדמי, ומודיע:
"עין-חי [לימים כפר מל"ל] עולה באש! המון רב של בידואים הולך ומתקרב מצד צפון אל המושבה, במטרה להתנפל עליה. זה ברור מהתנועה המסודרת והמאורגנת שלהם, כמעט צבאית. בראש רוכבים פרשים ומניפים דגלים, ואחר הסוסים הולכים בלי סדר הרגלים, וכבר נשמעות יריות."
מגיע רוכב שני: "הערבים נכנסו לפרדס בחריה! מזרחית-צפונית למושבה, מעבר לירקון. הבייקות, בתי-האריזה בבחריה עולות באש!"
ועוד אחד: "הערבים כבר על הירקון, בגשר טחנות שיח' אבו-רבח!"

אותה שעה לערך, כאשר שפירא עומד לרדת למרכז המושבה, בא שליח מהכפר פג'ה, הגובל עם מושב הפועלים הקטן עין-גנים, במזרח המושבה. הוא מוסר בשם המוכתר, שיח' איברהים אבו-ימן, דרישת שלום ובקשה לבוא אליו מיד בעניין דחוף.
שפירא מרגיע את ליבה-רוחל: "לא כדאי לדחות את ההזמנה. צריך לברר מה קורה אצלם ולצד מי הם." ולשליח עונה: "לכפר לא נלך. אם השיח' רוצה, אני מוכן להיפגש איתו על גבול עין-גנים."
שפירא ועימו מלווה יוצאים ברכיבה, חמושים, והשליח דוהר לפניהם. לאחר זמן לא רב מופיע שיח' איברהים אבו-ימן בליוויית שני ערבים למקום הפגישה. הוא פותח בסידרת ברכות הנהוגה בפגישת ידידים. שואל באריכות לשלום שפירא, סוסתו, צאנו, בקרו וכל אשר לו, ולא שוכח לברך את כולם. כאשר דורש ממנו שפירא שיגש לעניין הדחוף אשר למענו ביקש להיפגש, מתחיל השיח' להתאונן:
"השומרים של מלאבס עושים רעש גדול... טוך, טוך, טוך... כשהם עוברים בלילה ליד הכפר שלנו. מפריעים לפלאחים שקטים, שלא עשו שום רע, לישון היטב אחרי יום העבודה..." ומבטיו של השיח' מתרוצצים לצדדים.
דברי השיח' מעוררים בשפירא חשש שהלה מחפש תירוץ למשוך אותו לכאן כדי להרחיקו מהגנת המושבה, ואולי מנסה, מתוך ידידות, להוציאו מאיזור הסכנה. עודם מדברים, בא רץ מוועד-ההגנה ומודיע לשפירא, בעקבות מה שמסרו הרוכבים מהסיור: "עין-חי והבניינים בפרדס בחריה עולים באש! חזור מהר למושבה!"

שפירא מגיע מיד לבית ועד-המושבה, שם כבר מתווכחים. אומר אחד מחברי ועד-ההגנה: "אסור להבליג! צריך לצאת מיד לבחריה!"
"לא!" משיב אבשלום גיסין, סגנו של שפירא. "עלינו לפעול בקור-רוח. הערבים מכינים ודאי מארב בפרדסים, אסור להיכנס למלכודת!"
ירקוני מחזק את דבריו: "מוכרחים לוותר על הרכוש והבניינים מעבר לקו-ההגנה הראשי של סוללת-המסילה. נתרכז רק בתחומי המושבה ולא נאפשר לאוייב לחדור אליה!"
בעודם מתווכחים מגיעות ידיעות נוספות: "מחנה גדול של אלפי ערבים עבר את הירקון ומתקדם בדרך למושבה!"
"הם מתחילים כבר לירות באש חזקה!"
ההצעה לצאת מיד נדחית וניתן האות לאזעקה. השעה כמעט שמונה בבוקר. ממקום גבוה, מבית צוער ברחוב הרצל, ליד בית שפירא, מצלצל הפעמון קצובות, והדיו מתפזרים במושבה. מצפון נשמעים כבר הדי יריות רחוקות.

המחנה התוקף צועד בחלקו הגדול לפי סדר צבאי, רוכבים ואחריהם רגלים. אפילו חומרי עזרה ראשונה קשורים לבגדיהם. הרגלים מתקדמים ומתפרסים מאחורי מחסה: גדרות, קירות, חורשות ופרדסים. אך יש ביניהם גם ערב-רב שעתיד להפריע לתוכנית ההתקפה. נשים מלוות את הלוחמים בקריאות עידוד קולניות, נושאות שקים וסלים, שבזזו בדרך מבתי-אריזה בפרדסים, לאסוף בהם שלל. נשים נושאות על ראשיהן כדים מלאים כדורים, תחמושת לתוקפים. בראש צועדים אנשי אבו-קישק, פרשים נושאי דגל ירוק, המסמל את הג'יהאד, מלחמת הקודש.
הערבים ריכזו כוחות רבים גם מדרום למושבה. תוכניתם היא שכאשר תסיט המושבה את כל כוחותיה להדיפת ההתקפה מצפון – תותקף בתנועת-מלקחיים גם מדרום על-ידי ערביי יהודיה, כפר-ענא, רנטיה, קולה, אומזרע וכפרים אחרים, קרובים ורחוקים.
מתוך: אהוד בן עזר: "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה", 1993.