על "הזקן השתגע" מאת אביבית משמרי

חרגול – מודן 2013, 191 עמ'

המסגרת של הרומן הדיסטופי הזה מבטיחה מאוד, אלא שהסתעפויות העלילה כל כך מופרכות וכל כך סוטות מהעיקר, כך שהמסר, אם ישנו (כל דיסטופיה מתיימרת להציע מסר!) ממש מתמסמס.

אתחיל במה שנראה לי כמסגרת ראויה: זקן, שהיה פעם בין המתנחלים שרקדו בסבסטיה, נואם בטלוויזיה נאום חוצב להבות אש נגד המדינה החרדית, אליה נקלעו החילונים, אלה שעובדים ומשלמים מיסים. הזקן קורא להתקוממות כי החילונים נשדדו בלי לשים לב, כשהחרדים חיים על חשבונם. טעינו שהגמשנו חוקים למענם, לכן נגמר עידן הדיבורים, עתה צריך לפעול – להכות בחרדים, לשרוף את בתי התפילה שלהם, לצאת למלחמת אחים.

ובכן, סביר להניח שהשלטון החרדי אישר לזקן "המשוגע" לנאום בטלוויזיה, כי הרי הוא נחשב לאחד משלהם, אבל אחרי שהבינו מה הוא מעולל, איך הם אישרו לו לנאום בפעם השנייה? הרי על פי ההיגיון הפנימי של הדיסטופיה זה לא ייתכן!

בעקבות הנאומים האלה מתארגנים החילונים לתקוף חרדים: רמת-גנים תוקפים את בני ברק, אנשי מבשרת – את ירושלים, המושבים את רמת בית שמש וכו', דליקה גדולה במקווה בבני ברק, את פני המשטרה פוגשים עם רימונים ובקבוקי מולוטוב, ושוטרים נשרפים חיים. בני ברק נראית כמו אחרי מלחמה, שריפות בכל מקום, חלונות ראווה מנופצים. מעמוקה ושדה אליעזר שורפים מטעים של קיבוץ גלילי החילוני, מרעילים את הדגים בבריכות ומשמידים את הפלחה, לכן הקיבוצניקים מתבצרים (הגם שיש מתנגדים ל"גטו"), ויוצרים בריתות עם לבנונים, סורים, דרוזים, בדווים, פלסטינאים. חברה קדישא אינה קוברת מת שאין לו ציצית. השר הממונה נותן פקודות למפכ"ל (עמ' 120, כמו שבאמת קורים הדברים בימינו). וסגן ראש הממשלה, שהוא ראש הממשלה בפועל, מרשה לאזרחים לחשוב ולומר מה שרוצים, אבל לא בציבור, רק בדלת אמות. ולמי ששכח, המדינה היא אמנם של כל אזרחיה, אבל הכוונה רק לאזרחים יהודים. רופא ערבי, מומחה לפגים, נפגע מניידת משטרה, אבל הוא מואשם ששרט את חלון הניידת. הוא מפוטר, אבל כיוון שלא מצאו לו מחליף, הוא מוחזר לפגייה בבית החולים. מוסלמים בוזזים בתי כנסת, כנקמה על כך שהמתנחלים הקריבו עז שלהם בהר הבית.

חיילים חילונים מסרבים פקודה ועורקים. סוריה מנצלת את המצב ותוקפת ברמת הגולן, מצרים תוקפת בדרום, ומדינת פלסטין תוקפת את מדינת יהודה (הנפרדת ממדינת ישראל). העיירה שדרות מתרוקנת מדוסים, וההתנחלויות מתמלאות בפלסטינאים, וכפריהם מתמלאים בחילונים – פנטזיה כבר אמרנו?

אחד הגיבורים בספר הזה הוא עידו, המזוהה עם החילונים המתמרדים. הוא אמור להיפגש עם חבריו בצומת בניין עילית הישן, ושם הוא נופל אל תוך מארב של חרדים, שמכים אותו מכות רצח. דווקא איש דתי בשם יחזקאל מכניס אותו לדירתו באמצעות בולדוזר (?!), ונותן לו מחסה, למרות התנגדות אשתו, ושנאתם של אורחיו לחילונים. למרות שבעל הבית הדתי עושה חסד עם עידו, הוא מסרב בתוקף לומר אמן לאחר הקידוש.

חילונים עורכים פוגרומים בבתי כנסת; אסף, אחד ממארגני ההתקוממות החילונית, זורק חזיז במעדנייה כשרה, ופוצע המון חרדים – כל זה כנקמה על המארב החרדי ליד בניין עילית. חרדי מתכוון לפוצץ בית של חילונים, ומתפוצץ בעצמו.

אסף, אחד הלוחמים החילוניים המרכזיים, מחליט לעלות לירושלים כדי לייסד ממשלה חילונית. הוא חוטף אשת אדמו"ר בשם חיה-לאה, אבל בכניסה לירושלים הוא וחבריו נעצרים על ידי שני שוטרים צבאיים, שאינם יודעים בדיוק מה תפקידם. חיה-לאה מנצלת את המבוכה, גונבת את הרכב (היא לא יודעת לנהוג!), ובורחת. כאן מתארת המחברת אפופיאה שלמה בנדודיה של הרבנית הזאת, לבסוף היא נהרגת על ידי מסוק של שר החוץ השוודי (שוודיה דווקא היא המדינה היחידה שתומכת בישראל החרדית!). מסתבר שהטייס של השר השוודי היה שיכור כלוט, והשר נאלץ להטיס את המסוק לכנסת בירושלים בעצמו, אלא שלא ידע איך לדומם את המנוע, ואז קרתה התאונה. המתפללים בסנהדריה רואים את הרבנית ההרוגה, ומחליטים שהיא בעצם משיח בן יוסף (הגיוני!), ועתה לא נותר אלא לרדת מהארץ ולהמתין למשיח בן דויד. גם החילונים יורדים מהארץ, ביניהם עידו ואימו. אין לי מושג איך העלילה חסרת השחר הזאת של הגיבורה חיה-לאה מתמזגת עם המסר שמן הסתם רצתה המחברת להביא בספרה.

אשת הזקן ("המשוגע"), שפרודה ממנו מזה שנים, נדרשת על ידי ראש הממשלה לדבר בטלוויזיה ולהודיע לאומה שהזקן הוא סנילי, וכי נאם בהשפעת כדורים.

לא רק אסף רוצה לייסד ממשלה חדשה, גם קצין צנחנים לשעבר, המכונה "היפה", מבקש לחולל הפיכה בטלוויזיה. הוא לוקח בטרמפ את אסף וחבריו שנתקעו בשער הגיא בלי רכב, ונוסע לטלוויזיה לנאום לאומה, אלא שהטכנאים מוחקים את הנאום (אם נרצה לדבוק בהיגיון הפנימי של הדיסטופיה – איך ייתכן בכלל שבמדינה דיקטטורית חרדית יאפשרו לחילוני מורד להגיע לטלוויזיה?).

ראש הממשלה מכונה בסיפור הזה בכינוי "העבדקן" – הוא פוקד לשלוח טנקים לדכא את המרידה, אבל במקום שהטנקים יגיעו למרכז המהומות בירושלים, הם מגיעים לחיפה השקטה, ובעצם מגיע רק טנק אחד, וגם ממנו הטנקיסטים עורקים. העבדקן מתואר אוכל מרק אפונה כדי להוכיח הזדהות עם הצנע במדינה, אבל בתוך המרק מסתתרים נתחי אווז. עוזרי המועצה הרבנית הסמוכה למפלגת השלטון, חוטפים את "העבדקן", ושמים במקומו את סגנו, שבמקצועו הוא סוחר מזגנים. לדברים האלה יש בסיס אפילו בימינו (טרם שלטון חרדי), שכן חברי הכנסת החרדים בימינו נשמעים להוראות "גדולי התורה" והאדמו"רים.

אסף וחבריו אמורים להיות צמודים ל"יפה", אבל מסתבר שהם בחקירת השב"כ, או המוסד, והחוקר הוא ג'. לאחר זמן הם משוחררים ללא סיבה. כאן צריך לציין את אחת המוזרויות שבספר (אחת מיני רבות): בתחילה הקורא נפגש בכינויים כמו "הזקן", "אשת הזקן בנפרד", "עבדקן", "סוחר מזגנים", ורק בהמשך, לאחר שהקורא מותש, הוא מתוודע לשמות המלאים: לזקן קוראים גדעון (עמ' 144), לאשת הזקן קוראים נילי (עמ' 158), לראש הממשלה, "העבדקן", קוראים אבינועם (עמ' 178), לסגן, סוחר המזגנים, קוראים חיים (עמ' 158).

חיפשתי את המסר של הפנטסמגוריה הזאת, שכידוע, כל דיסטופיה מתיימרת להביא מסר לקוראים, מסר שאמור להזהיר מפני מעקשי העתיד. בתוך כל סבך העלילה, שחלקים ממנה לא רלוונטיים במובהק, נדמה לי שהמחברת רוצה להגיד שהמהפכה המוצדקת נגד דיקטטורה חרדית עלולה לגלוש לאנרכיה ולשפיכות דמים מצד אלה שמבקשים להושיע את האומה: החילונים, המפולגים ביניהם (ארגון חילוני יהודי נגד ארגון חילונים נחושים; קיבוצניקים מתבצרים, לעומת מתנגדי "הגטו"), מבצעים זוועות, כך שההתקוממות היא באמת חסרת תוחלת, ואפילו משוגעת כמו הזקן שחולל אותה.

הבעייה היא שהמסר הזה טובע בעלילות מישנה חסרות שחר כמו סיפור הרפתקאותיה של הרבנית חיה-לאה, כמו סיפורה של מאיה, חברתו לשעבר של עידו, חוזרת בתשובה וחוזרת שוב בשאלה, ועוסקת בגמ"ח, כמו הטנק שטעה בדרך וכו'.

משה גרנות

אהוד: איפה אתה מוצא ספרים מוזרים כאלה שספק אם הם ראויים בכלל לביקורת? האם יש לך איזה מגנט עתידני שמגלה ומושך אליו את הקשקושים האלה?