על "מילים בתוך מזוודה"
מאת צילה דגון
ספר לכול 2023, 259 עמ'
הספר שלפנינו צולל אל נבכי הנפש של מיספר גיבורים, אבל בעיקר לנבכי הנפש של הגיבורה הראשית, דניאל, או בקיצור – דני. מסופר עליה שמגיל חמש היא אילמת, ומסתבר כמעט בגלוי שהסיבה למום הזה היא טראומה שחוותה כשהיתה פעוטה בת חמש: היא ראתה את אימה מתעלסת עם הבוס שלה, אורי שור, מאחורי שיח בקיבוץ שלו. שור הוא הבוס של האם במעבדה הרפואית בבית החולים תל השומר. האם, שנתפסה בקלקלתה, מחרפת את המאהב שלה, ומזהירה את הבת שעליה לשתוק ולשכוח מה שראתה, והילדה הזאת שותקת עד ליום נישואיה, כשהיא מסוגלת כבר לענות לשאלות הרב.
דני מוצאת דרכים להתגבר על המום שלה: היא אוספת מילים בבולמוס, מילים שאינה מסוגלת לבטא בפיה, מתייגת אותן ומאחסנת אותן בשתי מזוודות – מילים של חול ומילים של קודש – מכאן שמו של הספר. מהמילים האלו היא מבקשת להשתחרר כאשר כאם לבת ששמה חן, העומדת להתגייס, היא מנסה לתחוב את המילים האלו אל בין אבני הכותל המערבי.
כצפוי, הילדים הם אכזריים ומכנים אותה בשמות גנאי כמו "אילמת", "מצחיקונת מחיקונת", אבל היא מתפקדת די טוב בבית הספר, כשהיא מביעה את עצמה באמצעות לוח מחיק, ומאוחר יותר גם באמצעות סמרטפון.
כמו כל ילד וילדה, גם דני משתוקקת לאהבת הורים, בוודאי כשהיא חשה עצמה כאדם פגום. מצד אביה היא מקבלת טונות של אהבה, וסליחה, גם כשהיא מרטיבה במיטה (!), אבל מסתבר שדווקא מהאם, שדני מעריצה בשל יופייה המהמם, ובשל עצמאותה – דווקא ממנה היא זוכה לפחות "אהבת אם" המצופה. שיא האכזבה של דני מגיע כאשר האם מחליטה לנסוע להאיטי, מוכת רעידת האדמה, לפתוח שם מעבדה רפואית יחד עם אורי שור, הבוס שלה במעבדה בארץ. מסתבר שהיא מבקשת לקחת איתה את בתה הקטנה תמר. האב מתמרמר על כך שהיא נוטשת את הבת בעלת הצרכים מיוחדים, דני, ואת הבן הגדול גולן המשרת בצה"ל. האב משמש עבור דני כמו קיר מגן, הוא אינו מוכן בשום אופן לאפשר נסיעת הבת הקטנה לחו"ל, והרי ללא אישור אחד ההורים הילדה לא רשאית לעזוב את גבולות המדינה. ריב מכוער מתפתח בין ההורים, ודני המסכנה עדה לו. כדי לשכנע שעליה לקחת את תמר איתה להאיטי, ממציאה האם סיפור מדהים (שאינני רוצה לעשות ספולינג ולגלות), שלבסוף מתגלה כתחבולה וכעורבא פרח. בסופו של דבר, יש התפייסות בין ההורים, אבל האם בעקשנות מחליטה לממש את יעודה ולטוס להאיטי, בסופו של דבר, ללא תמר.
דני, במודע ובתת מודע, מבקשת לעכב את הנסיעה הגורלית הזאת של האם: היא מצלמת אינספור צילומים של האם ומדביקה את הדיוקנאות בכותלי הבית, שהאם תראה את עצמה בכל מקום. היא משתתפת בתערוכה אמנותית, בה מופיע באחד הקירות תמונות מרוטשות של האם והמשפחה (האם מתפעלת מהתערוכה, מחמיאה לגאונות בתה, אבל ממהרת לשדה התעופה).
דני, בדחף פנימי שלא ניתן לעצירה, מבצעת, קודם למיצג הנ"ל בתערוכה, אקט אובדני: היא יוצאת בגשם שוטף לריצה חסרת מטרה, משתוקקת לחלות, ובדרך מתפטרת מהמטרייה, מהמעיל, מהנעליים, ושוקעת בתוך בור מלא בוץ ומים. אביו של אלי, אהובה, מצליח לעקוב אחרי "סימני דרך" שהשאירה בריצתה המטורפת, מצילים אותה, והספר בעצם מתחיל בתיאור אישפוזה חסרת הכרה בבית חולים (עמ' 10), כשהיא מתעוררת ושומעת את הריב האינסופי של הוריה ליד מיטתה בעניין הנסיעה של האם להאיטי – ובכן, האקט האובדני של דני לא שינה דבר (ראו עמ' 152 ואילך).
דני, שאינה מסוגלת לדבר, מפתחת חוש שמיעה בלתי רגיל, בין השאר, היא שומעת בקניון נגינת חליל מקומת החניון, שם נמצאת חנות החלילים של אלי, שיהיה לימים אהובה ובעלה. יש לה חוש ריח מפותח מאוד, לדוגמה – ליוני הג'ינג'י, אהובה הראשון, יש ריח של עץ (אביו בעל נגרייה), לאלה, המכונה בפיה סינדרלה (מחופשת להומלסית שמחטטת בפחים – כל זה עבור עבודת דוקטורט בפסיכולוגיה) יש ריח של לימון.
לדני יש הברקות לא מעטות, אזכיר שתיים: אין צורך בהרבה אותיות כדי לבטא משהו גדול, למשל עבור אלוהים מספיקה אות אחת – ה' (עמ' 56); וכן, אלוהים לא מרבה לדבר (עמ' 66).
יש בספר מיספר סמלים מוצנעים היטב, אזכיר שניים: הבאר שסבא רבא של שובל, בעל הגלריה במושב זמורה (במציאות אין מושב בשם זה) כרה באר, שדני רואה בה את בבואתה ואת בבואת אימה; וכן האנפה הבודדה, המופיעה במיצג שלה בתערוכה, וכן היא פוגשת בה בים, ציפור החיה תמיד בלהקה, אבל דני רואה אותה בודדה.
יש בספר אינספור של קטעים פיוטיים, כפי שמתבקש מדמותה של הגיבורה הראשית, אביא טעימה: "זו שעת דמדומים, השמיים נצבעו בצבעים של שקיעה, וכדור אודם לוהט גלש אל פס אופק הרקיע, קרוב להיבלע במי ים צוננים. רק אנפה אפורה בודדה המשיכה לבשר על חילופי העונות ברמיזה של התחדשות וראשית. ים ושמיים נשקו זה לזה אי-שם באופק, מזמינים אותי לראות בעיניים פקוחות את מציאות החיים שלשתי בשתי ידיי שידעו להפוך עצבות לאושר..." (עמ' 254).
הספר גדוש בשכול: אהובה הראשון של דני, יוני הג'ינג'י, נדרס על ידי אופנוע לעיניה ולעיני אביה, שכנה זקנה נפטרת בבניין, ובנותיה ממררות בבכי, אימה של דני נפצעת קשה ברעידת אדמה חוזרת בהאיטי (אורי שור, הבוס שלה, נשרף כליל, וגופתו מוחזרת לארץ), ובהמשך נפטרת האם בבית החולים. יחד עם זאת, הספר איננו אלגי, מתוארים בו הרבה רגעי אושר, כמו השהייה המאושרת בחדר דמוי גינה, ובה עץ משאלות של המורה המטפלת רעיה חרמוני, שגם היא בעלת מום. כמו ביקור האב והילדים אצל האם השוהה בסמינר באי אנדרוס ביוון, כמו טיול הבת-מצווה של דני לעיירה גדושת הספרים היי און ויי שבאנגליה (עיירה מדהימה, שבה עשרות חנויות ספרים, וחלקן ללא קופאי – סומכים על הלקוחות שישלמו את המגיע), כמו שתי האהבות הגדולות של דני, למרות מומה, ליוני, שהוזכר לעיל, ואחר כך לאלי, בעל החנות לכלי נגינה, שיהיה לימים בעלה, וכמו האושר שזוכה בו אביה של דני לאחר מות אשתו בזוגיות שלו עם האסיסטנטית שלו כמרצה באוניברסיטה. הספר מסתיים באושר גדול שרווה דני עצמה מבתה היחידה, חן, שעומדת להתגייס לצה"ל.
הספר חכם, בנוי היטב, מרגש ומפתיע לפרקים בפרטים שנמנעתי לציין ברשימה זאת כדי לא לקלקל להנאת הקוראים הפוטנציאליים.
משה גרנות