זה קרה לפני "המהפכה המשטרית" ושלל השקרים שטופלים עליה ומפחידים בהם לוחמים, טייסים ואנשי ביטחון ישראליים!

לבנדה [משה בן דוד] בוקר טוב,

היה מקרה של קצין צה"ל שנחת בהיתרו והוכרח לחזור מיד ארצה כי הוצא נגדו צו מעצר. אני לא מצליח למצוא את שם הקצין וסיפור המעשה. אולי אתה זוכר? זה חשוב כי זה קרה לפני האיומים בדבר מה שיקרה אחרי אישור הרפורמה המשפטית.

שלך

אהוד

שלום סופר נידח,

מדובר באלוף (מיל') דורון אלמוג, כיום ראש הסוכנות היהודית, בספטמבר 2005 ביקשו שוטרים אנגליים לעצור אותו, עם ירידתו ממטוס "אל על" שנחת בהיתרו, באשמת ביצוע פשעי מלחמה, הנוגעים לתקופה בה שירת כמפקד פד"ם, אחר שהורה להרוס יותר מ-50 בתים של פלסטינים ברצועת עזה בשנת 2002. הבתים נהרסו על-ידי דחפורי צה"ל כתגובה לפיגועי טרור שביצעו פלסטינים. וזאת – ע"פ כתב המעצר – בניגוד לחוקי המלחמה המגנים על רכוש אזרחי.

 דורון קיבל על כך התראה מהשגריר צבי חפץ (שקיבל זאת מהמוסד), עוד לפני הנחיתה, ולא ירד מהמטוס. השוטרים ששקלו להורידו בכוח, נמנעו מלעלות על המטוס, בעקבות 'איום' של תא"ל צביקה גנדלמן, היום ראש עיריית חדרה, שהיה נספח צבאי בלונדון – שהמעשה עלול לגרום לעימות עם מאבטחי השב"כ המזויינים. ומכל מקום, אחר שכל הנוסעים ירדו, דורון ואשתו דידי, שבו על עקבותיהם לארץ.

דורון הוא מידידיי ואני מכיר את העניין לאשורו. מי שפעלו באנגליה בעניין המעצר היו ארגוני זכויות אדם מקומיים, שהסתייעו בנשמות ישראליות טובות. מה שאני שמעתי מכלי שני, הוא שעו"ד דניאל מקובר, ישראלי לשעבר, העומד בראש המחלקה לזכויות האזרח במשרד הייקמן ורוז בלונדון, הוא שהגיש את התביעה.

לידיעתך,

בנדה

מעריב, 13.9.2005

מסתבר שמי שעומד מאחורי צו המעצר הבריטי נגד האלוף במיל' דורון אלמוג בגין פשעי מלחמה הוא ישראלי לשעבר, עו''ד דניאל מקובר, שמזהיר: ''לא ממליץ לקציני צה''ל להגיע ללונדון בקרוב."

"חבל שדווקא עכשיו, אחרי נסיגת ישראל מעזה, יש מי שמחרחר מלחמה'' – כך הגיבו במשרד החוץ, בעקבות הוצאת צו המעצר נגד האלוף במיל' דורון אלמוג בלונדון. היום מתברר שמי שביקש ''לחרחר מלחמה'' הוא לא אחר מעו''ד בריטי-ישראלי.

עו''ד דניאל מקובר, שמייצג את המרכז הפלשתיני לזכויות האזרח, הוא שהוציא בבית משפט השלום בקובנט גארדן את צו המעצר נגד האלוף במיל' אלמוג, באשמת פשעים נגד האנושות שביצע לכאורה אלמוג בעת כהונתו כאלוף פיקוד הדרום בין השנים 2000-2003.

מקובר עובד במשרד עורכי הדין ''היקמן ורוז'' במזרח לונדון. הוא מתמחה במשפט בינלאומי לזכויות אזרח ובתביעות נגד משרד הפנים והמשטרה בתוך אנגליה. בשנת 1989 ייסד את אגודת עורכי הדין למען זכויות אזרח פלשתינים, העוסק בייצוג קורבנות פלשתינים נגד ישראלים ברחבי בריטניה ואירופה.

מאשים את השגריר והנספח הצבאי

היום דרש מקובר מהשלטונות המקומיים לפתוח בחקירה מיידית לגילוי מקור ההדלפה על קיומו של צו המעצר לשגרירות ישראל. מקובר טוען עוד כי השגרירות היא זו שהזהירה את אלמוג ומנעה בכך את מימוש הצו.

הוא תבע, בנוסף, לגרש באופן מיידי את השגריר הישראלי בבריטניה, צבי חפץ, ואת נספח צה''ל בבריטניה, שלדבריו סייעו לאלמוג להימלט משלטונות החוק. מקובר אמר כי האלוף במיל' אלמוג אינו מקרה יחיד והזהיר: "אני לא ממליץ לאף קצין בצה''ל שאחראי לפשעי מלחמה להגיע בקרוב ללונדון."

שגריר ישראל בלונדון, צבי חפץ, הכחיש את האשמותיו של מקובר ואמר: ''...בתקופה כזו, שבה ישראל נוקטת בצעדים מעשיים, ישנו קומץ של פלשתינים וישראלים שלא אוהבים את ההתרחשויות האחרונות, וכל רצונם הוא לעורר ריב ומדון בתחומי ישראל ומחוצה לה. אני מלא אמון במערכת המשפט הבריטית, שתדע להתעלם מאותם אנשים."

[מתוך ויקיפדיה].

המהפכה הצבאית כבר כאן, חיה, בועטת וחוסמת, כל הגבולות נפרצו, המובסים פועלים במלוא תפארת עריצות המיעוט.

למי שעוד נצרך לראייה, הוכחה, כי ההפקרות וחוסר האחריות של חלק ממובילי המחאה החתרנים, המובסים, אלו שנשלחו על ידי העם למחסן הגרוטאות של ההיסטוריה – מטרתה היא לא הגנה על מערכת המשפט אלא, אך ורק, סילוקו של ראש הממשלה בנימין נתניהו ויחד עימו שלטון הימין.

האליטות מסרבות לקבל את דין הבוחר, את הכרעת העם, את מהות ונשמת אפה של הדמוקרטיה, ככה פועלים במהפכות, סרבני הכרעת הרוב.

מיליוני אזרחי מדינת ישראל היהודית-דמוקרטית, בחרו בהנהגת ממשלת ישראל נוכחית ברוב מובהק, רוב מוצק, רוב של מי שביקשו להחליף את הממשלה הקודמת, בחרו למשול.

מולם התייצבו חלק ממובילי המחאה המופקרים וחסרי האחריות, אשר סירבו לקבל את תוצאות הבחירות הדמוקרטיות, ועל מזבח תסכולם, שנאתם האובססיבית לראש הממשלה, בנימין נתניהו, שנאה שמיטב בעלי מקצוע יכתבו עליה דוקטורטים.

חלק ממובילי המחאה המופקרים וחסרי האחריות, חלק ממבעירי הבערות, שורפי האסמים, השולטים במערכות החשובות, מערכת המשפט, מערכת הביטחון, התקשורת, כשמשון הגיבור בשעתו, "תמות נפשם עם פלישתים."

חלק ממובילי המחאה המופקרים וחסרי האחריות, בהם גם מי שהיו בעברם בהנהגת המדינה ובצמתי הכרעה משמעותיים, הובילו שיח אלים, שיח שונא, שיח של בריונות, שיח שהמילים: מרי אזרחי, המרדה, מלחמת אחים, דם ברחובות, קרבות פנים מול פנים, אנשים אחרים, סרבנות, איומים בלתי פוסקים בירידה מהארץ, בחורבן הכלכלה, בחורבן הבית השלישי.

נפל דבר בישראל, המהפכה הצבאית השקטה נמצאת בעיצומה, אשר יגורנו בא לנו, מחסומי ביתו של ראש הממשלה נפרצו על ידי אנרכיסטים, כך יש מעתה לכנות את בריוני המחאה המובילים לאלימות ללא מורא, סביב הכנסת הונחה חגורת ניידות משטרה מחשש לקפיטול הישראלי המתקרב בצעדי ענק.

כבישים מרכזיים במדינה נחסמים למשך שעות ארוכות והמשטרה פועלת בכסיות של משי ובאמבטיות של הכלה וספיגה.

אש השנאה בוערת מאיימת לכלות את המדינה, אש בוערת במרכזי הכבישים, מאות לבנים חוסמים את התנועה לצד מחסומי ברזל מאולתרים, המהפכה הצבאית כבר כאן, חיה, בועטת וחוסמת.

ללא ירייה אחת, ללא מעצרים של ראשי ההנהגה הישראלית, ללא ניתוץ סמלים, ההפיכה הצבאית מתקיימת ממש ברגעים אלה לנגד עינינו.

ההיסטוריה תשפוט את חלק ממובילי המחאה, המופקרים, חסרי האחריות, אלו שפעלו ללא לאות ובהתמדה, בנחישות ובאובססיביות מטרידה, תוך סיוע, בדרכים שונות, ממקורות עלומים לזרוע כאוס ברחובות ישראל.

ההיסטוריה תשפוט את מי שבשם "ההגנה על הדמוקרטיה", פעל באופן הדיקטטורי ביותר, המדכא ביותר תוך סתימת פיות, השתקה, שלילת חופש הביטוי, כפיית הדעה האחת, היחידה, הדעה שלנו שאין בילתה.

ההיסטוריה תשפוט את סרבני הדמוקרטיה, את המיעוט אשר סירב לקבל את הכרעת הרוב, את מי שפערו תהום בחברה הישראלית, את מי שקרעו את התפרים המחברים את החברה, את מי שהדהדו ללא הפסק את הקול האחד, את מי ששתקו אל מול ניסיונות ניתוץ הדמוקרטיה הישראלית.

ההיסטוריה תשפוט את סרבני קבלת תוצאות הבחירות המבקשים להמיט חורבן על המדינה האהובה שלנו, על אף הנזקים החמורים ששנים רבות ייקח לתקן אותם, המייחלים לחורבנה לא יוכלו לה, הדמוקרטיה הישראלית איתנה יותר מכל מבקשי רעתה.

אוהבי ארץ ישראל, עם ישראל ומדינת ישראל, בל תיפול רוחכם, אל ייאוש, למרות הרוחות הרעות והנוראיות הנושבות מחלק ממובילי המחאה המופקרים, חסרי האחריות, יכול נוכל לכל מבקשי רעתה של הארץ היחידה שלנו, מולדתנו האהובה, מדינת ישראל הדמוקרטית.

עמנואל בן סבו

* ניצוץ האהבה – בהתקדש החג נתכנס – עם ישראל כולו, בארץ ובתפוצות הגולה, לליל הסדר ונשוב ונספר את הסיפור הלאומי של עם ישראל, סיפור יציאת מצרים, מעבדות לחירות.

זה הסיפור המשותף לנו, חילונים, מסורתיים, דתיים, חרד"לים וחרדים, "אשכנזים" ו"מזרחים", ימין, מרכז ושמאל, תומכי המהפכה המשטרית ומתנגדיה.

סוגיית החירות שתעלה על שולחן הסדר תקבל השנה זווית שונה; מן הסתם היא תעורר דיונים ולבטח אף מחלוקות. תולדות עם ישראל הם היסטוריה של מחלוקות, ואף מחלוקות קשות ביותר. ואף על פי כן, הסיפור המשותף שמר עלינו כעם והתגברנו על כל המחלוקות, כדי לפנות מקום למחלוקות חדשות. חשוב מאוד שנשמור על עצמנו, פן המחלוקת הנוכחית תקרע את העם.

בשירו של אהוד בנאי, שבערב שבת האחרון מלאו לו שבעים, "ניצוץ האהבה", שאותו הוא שר עם חתן פרס ישראל לזמר עברי דקלון, הוא נוגע במחלוקות הקורעות אותנו.

כל אחד חי בעולם אחר

כל כך גדול השוני.

את מה שאני מרגיש בפנים

איש לא מרגיש כמוני.

את מה שאתה חושב עמוק

אני חושב שטוח.

מה שאתה רואה סגור

אני רואה פתוח.

את מה שאני רואה לבן

אתה רואה שחור.

כשיורדת עלי החשיכה

עליך זורח אור.

מה שבשבילך חלום

לי זו האימה.

מה שבשבילי שלום

לך זו מלחמה...

איזה משפט חכם. "מה שבשבילי שלום לך זו מלחמה." אהוד בנאי כתב את השיר ב-1993. הארץ געשה במחלוקת על הסכם אוסלו ובמחלוקת על המו"מ לנסיגה מהגולן. המשפט הזה חתרני, כי התזה הרווחת במיליה של אהוד בנאי, הייתה שיש "מחנה השלום" ו"אויבי השלום" או אפילו "מחרחרי מלחמה". לא, אומר בנאי. אין זו מחלוקת בין מי שרוצה שלום ומי שמתנגד לו. זו מחלוקת על הערכת מצב. מה שבשבילי שלום, לו זו מלחמה. הוא נגד מה שאני מאמין בו, לא כי הוא לא רוצה שלום, אלא כי בעיניו זה לא מוביל לשלום אלא למלחמה. ובחשבון ההיסטורי, אנו יודעים מי צדקו במחלוקת הזאת.

אילו אהוד בנאי כתב היום את השיר, הוא יכול היה להוסיף את המשפט "מה שבשבילי הוא דיקטטורה – לך הוא דמוקרטיה." כן, גם המחלוקת הזאת היא לא בין מי שרוצים דמוקרטיה למי שרוצים דיקטטורה. כן, תומכי המהפכה מאמינים באמת ובתמים שהיא תקדם את הדמוקרטיה. וכדאי שאנחנו, מתנגדי המהפכה, שרואים בה איום על הדמוקרטיה, נקשיב לטענות ונכבד אותן, גם אם לא נשתכנע מהן.

אחרי שבנאי מציג את המחלוקת הוא מסיים:

אל המקום אליו אתה הולך

הן גם אני אגיע,

אך בלי ניצוץ האהבה

שום דבר לא יתניע.

ערב פסח, כדאי שנראה כחובה לשמר ולחזק את ניצוץ האהבה שביננו, את אחדות ישראל ואת אהבת ישראל, שמעל ומעבר לכל מחלוקת, קשה ומרה ככל שתהיה.

שוחחתי השבוע עם אישה פעילה במחאה. אביה הוא תומך נלהב במהפכה המשטרית. היא ממש חוששת מה יהיה בליל הסדר. היא חשבה לקיים עם אביה שיחה לפני הסדר, כדי להבטיח שהפוליטיקה תישאר בחוץ, כדי שלא יהיה פיצוץ. אני מקווה מאוד שכך יהיה, אך היה לי עצוב מאוד לשמוע על כך.

אני בטוח שבהרבה בתים ייסובו לליל הסדר אנשים משני צדי המתרס ולבטח יתעלו מעל המחלוקת, כי המשותף גדול יותר מהמפריד ובזכות ניצוץ האהבה. האהבה של אדם לאחיו או אחותו או לגיסתו או אחיינו, חזקה יותר מהמחלוקת. הוא אולי יחשוב שכמובן כל התומכים/המתנגדים מנוולים, אבל אח שלי זה משהו אחר. אז זהו, שלא. כמו אח שלך, כך גם האח של מי שעמד לידך בהפגנה.

יהיה ליל הסדר לחג של אחדות ישראל. אינשאללה.

* הרהורים על ערך החירות – פסח הוא חג החירות. אנו חוגגים את ערך החירות, שהעם היהודי הנחיל לעולם כולו. בניגוד לעמים אחרים, שסיפורם נפתח בעלילות גבורה ושלל קרבות, הסיפור שלנו מתחיל בעבדות קשה ומשפילה. למה? כדי להעביר דרך סיפור העבדות והשחרור את שנאת העבדות ואהבת החירות.

את ערכי החירות ניתן לחלק לשלושה סוגים – חירות לאומית, חירות אזרחית-אישית וחירות חברתית.

ביום העצמאות נחגוג 75 שנים להשגת החירות הלאומית – הקמת מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל. המלחמה על חירותנו לא פסקה לרגע לאורך השנים, ואף על פי כן היא יציבה ואיתנה. אם יש איום על עצמאותנו, הוא סכנת התפוררות פנימית.

החירות האזרחית-אישית, היא הדמוקרטיה. מרכיב הבחירות ושלטון הרוב הוא מרכיב מרכזי בדמוקרטיה אך אינו חזות הכול. על מנת להבטיח חירות אזרחית, יש חשיבות להגבלת השלטון, ולא רק באמצעות בחירות. במקום שהשלטון הוא ללא מיצרים, אין חרויות לאזרחים ואין הגנה על האזרחים מפני שחיתות. הגבלת השלטון היא באמצעות הפרדת רשויות, איזונים ובלמים בין הרשויות, מערכת משפט עצמאית וחזקה, שלטון החוק – כלומר שוויון בפני החוק וכפיפות הממשלה והעומד בראשה לחוק, שומרי סף חזקים שמפקחים על כך שהשלטון יפעל על פי חוק ולא יפגע בזכויות האזרח והמיעוט. על החירות הזאת נערך בימים האלה מאבק אזרחי עממי נחוש.

סיפור יציאת מצרים הוא סיפור של חירות לאומית ושל חירות חברתית – החזון של ביטול העבדות. גם הדמוקרטיה אינה מבטיחה את החירות החברתית. גם בדמוקרטיה ניתן לעשוק עובדים, לנצל חלשים, להפקיר את השכבות החלשות. אמר יגאל אלון: "כדי לבנות כאן חברת-מופת צודקת, שבמרכזה ניצב האדם, עלינו להבטיח בו-זמנית ארבע חירויות: חירות מעוני, חירות מעושק, חירות מנחשלות וחירות מבערות. בשביל להגיע לכך, אין די בהבטחת שוויון ניטרלי של הזדמנויות וסיכויים. רק מערכת פעילה ומכוונת, הבאה להבטיח מראש את הערבות ההדדית, תוכל למנוע את הקיטוב הסוציאלי בחברה הישראלית, עם כל השלכותיו המסוכנות על איכותנו ועוצמתנו. גדולתה של הציונות המגשימה הייתה תמיד בכך, שדגלי הגאולה הלאומית, ההחלמה החברתית והתחיה התרבותית, היו בידיה לדגל אחד."

לא בכדי, יש דמיון בין המילים חירות ואחריות. יש קשר הדוק ביניהן. אין חירות ללא אחריות. ומי שזוכה בחירות, נוטל על עצמו אחריות על סביבתו, חברתו ומדינתו. גם כשאנחנו נאבקים על החירות האזרחית ועל הדמוקרטיה, איננו יכולים לזרוק מעצמנו את האחריות שלנו למדינת ישראל. לכן, המאבק אינו יכול להיות ללא קווים אדומים. קו אדום שלמרבה הצער נחצה, הוא הסרבנות לשירות במילואים. חוששני, שגם אם המאבק במהפכה המשטרית יסתיים בניצחון, את מחיר האיום בסרבנות החברה הישראלית תשלם עוד שנים רבות.

* לשמור על יום הזיכרון – השתתפות נציגי הממשלה והכנסת בטקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אינה רק מצוות הפרוטוקול מלומדה, אלא היא דבר נכון ונחוץ. נבחרי הציבור מייצגים את הממלכתיות ומדברים בשם המדינה בטקסים הללו. בטקסים משתתפים נציגים מן הקואליציה ומן האופוזיציה, כביטוי לאחדות הלאומית סביב השכול.

יש לנטרל לחלוטין את יום הזיכרון ואת הטקסים הממלכתיים של יום העצמאות מפוליטיקה ומן המחלוקת על המהפכה המשטרית. בשנה שעבר, נשלחו ביביריונים לפוצץ את הטקסים, להשתולל ולהתפרע בעת דברי בנט והשרים. היה זה אחד המחזות הנחותים והבזויים שידענו. והנה, יש חשש כבד שהתופעה תחזור גם השנה, הפעם כלפי נתניהו ושרי הממשלה הנוכחית. וזה מגונה באותה מידה.

כעת יוצאת קריאה לפוליטיקאים להימנע מנוכחות בטקסים. זו קריאה רעה מאוד, כי נוכחותם חשובה מאוד. וכעת ההחלטה היא בידי הממשלה. האם להיענות לקריאה או לא? אני יכול בהחלט להבין החלטה, שעל פיה הממשלה לא נכנעת לביריונות ושולחת את נציגיה. ואף על פי כן, עם כל הצער שבדבר, דומני שהנזק של השתתפות השרים והח"כים – אם תעורר ויכוחים וצעקות וריב בין משפחות שכולות משני צדי המתרס, חמור יותר מהנזק שבאי שליחת הנציגים, ולכן הפעם עדיף להיענות לקריאה.

ואם הממשלה תחליט בכל זאת לנהוג על פי המסורת, יש לקוות שהיא תהיה רגישה דיה ולא תשלח את הכהניסט לדבר בשמה באף טקס. שילך להשתטח על קבר המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין, מורו ורבו הנערץ עליו, ושלא יתחב את אפו לטקסים לזכר חללי צה"ל.

אני מקווה מאוד שההידברות תביא להסכמות, ומיד לאחר מכן יש צורך בהידברות לאומית, להסכמה רחבה על המותר והאסור במאבקים ציבוריים. בין השאר, יש לנטרל את השכול ואת יום הזיכרון מכל מחלוקת פוליטית.

* קווי מתאר לפשרה – היום יכול כל שופט בבית המשפט העליון לבטל כל חוק. חייבים לשנות זאת. בסיס הרפורמה המשפטית בהסכמה, חייב להיות חוק יסוד: חקיקה, שיגדיר בצורה מאוזנת יותר את מערכת היחסים בין הרשויות. יש לקבוע הרכב מינימום לדיון על חוק, למשל 11 שופטים, ושחוק יבוטל ברוב של לפחות 2/3. יש לחוקק פסקת התגברות, שתאפשר לכנסת להתגבר על ביטול חוק ברוב של 75 ח"כים, ובכל מקרה לא פחות מ-70. כמו כן, יש להגדיר שניתן לבטל חוק רק כאשר הוא פוגע באופן משמעותי בזכויות האזרח או המיעוט או מנוגד בעליל לחוק יסוד. אין מקום לפסיקות אידיאולוגיות. לדוגמה, סוגיית השתמטות החרדים היא מורסה קשה וכואבת בחברה הישראלית, אך אינה עניין לבג"ץ. זו סוגייה ערכית, חברתית ופוליטית, והדיון עליה צריך להיות במסגרות החברתיות, הפוליטיות והתקשורתיות ולא בבית המשפט. יש היגיון רב בטענה שאין לאפשר ביטול חוק יסוד. הבעייה היא, הזילות בחוקי יסוד וברור שאם יוחלט שאין ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד, יוגדרו חוקים בלתי חוקתיים, שדינם להיפסל בבג"ץ, כחוקי יסוד. כדי למנוע זאת, יש לקבוע כללים חדשים לחקיקת חוקי יסוד. למשל, ארבע קריאות וברביעית – תמיכה של 75 ח"כים לפחות. אולי הקריאה הרביעית צריכה להיות בכנסת העוקבת. חוק יסוד: חקיקה ברוח זו, הוא שינוי דרמטי ומהותי של הסדר הקיים, אך בלי לשבור את הכלים וניתן להסכים עליו.

תומכי המהפכה, שמתייחסים להשתלטות הפוליטית על הוועדה לבחירת שופטים כאל "סלע קיומנו" ומציגים כל ויתור על כך כ"כניעה", מעידים על עצמם שאין הם רוצים הסכמות. הסעיף הזה הוא הוא העושה את הרפורמה המשפטית להפיכה משטרית. לעולם אי אפשר יהיה להסכים עליו. תומכי המהפכה חייבים לוותר עליו. ברגע שיתקבל חוק יסוד חקיקה ברוח הדברים שכתבתי, תהיה זו רפורמה משמעותית גם בעבור תומכי המהפכה, וכדי לקבל אותה בהסכמה רחבה, יהיה עליהם לוותר על הדרישה הזאת.

בעיניי, שיטת בחירת השופטים מאז תיקון סער (2008) היא אידיאלית, ולא בכדי היא שינתה ללא הכר את בית המשפט העליון, שהיום כמחציתו שופטים ימנים, דתיים ושמרנים. אין לי ספק, שכל שינוי בשיטת בחירת השופטים יהפוך אותה לפחות טובה מן הנוכחית. אולם כיוון שהוועדה למינוי שופטים הפכה לסמל בעיני תומכי המהפכה, וקשה לוותר על סמלים, יהיה צורך לשנות את השיטה לפחות טובה, כדי לאפשר הסכמה. אבל הקו האדום, הוא שבשום אופן לא יהיה רוב לקואליציה בוועדה.

עוד נושא שאי אפשר לוותר עליו, הוא עילת הסבירות. ללא עילת הסבירות, אין ביקורת שיפוטית על פעילות הממשלה, הן בדרג המדיני והן בדרג הפקידותי, ובלי ביקורת כזו, השלטון הוא ללא מיצרים וזו לא דמוקרטיה. ועובדה, אין אף דמוקרטיה בעולם שאין בה עילת סבירות. ובישראל עילת הסבירות קיימת מיום קום המדינה, כי ירשנו את החוק הבריטי שבו עילת הסבירות קיימת כבר 250 שנה. אבל אפשר לדון ולנסח כללים שיגבילו את עילת הסבירות וימתנו את השימוש בה.

* תואם יריב לוין – ליברמן יצא נגד קיום ההידברות וכינה את גנץ ולפיד "לפלפים". אין לי ספק, שאילו ניתנה לו בחירה בין העברת המהפכה כמות שהיא לבין רפורמה בהסכמה, הוא (בדומה לאהוד ברק) היה מעדיף שהמהפכה תעבור וניתן יהיה להילחם בה ובממשלה. הוא נבנה ממלחמה. המהפכה המשטרית מבטאת פוליטיקה כוחנית של הכנעה. יש לנו כרגע כוח, ולכן כאילו זכינו בכל הקופה ונעשה מה שאנחנו רוצים, נתקע אצבעות בכל העיניים, נביס ונשפיל, נדרוס ונרמוס. וזו גם הפוליטיקה של ליברמן. כזה הוא היה מאז ומתמיד.

ליברמן מעולם לא היה אביר שלטון החוק, בלשון המעטה. הוא תמיד היה ממלהגי ה"משילות" במובן של שלטון ללא מיצרים. הכול אצלו, גם המאבק הנוכחי, מאבקי כוחות. התוכן לא חשוב. מה שחשוב הוא "אנחנו או הם". הקו המיליטנטי שלו, בדומה לקו המיליטנטי של יריב לוין ושמחה רוטמן, מסוכן לחברה הישראלית. ליברמן הוא תואם יריב לוין.

* הרפורמה של ליברמן – ממשלת בנט היתה היפוכה של הממשלה הנוכחית. היתה זו ממשלה של פיוס לאומי, של הידברות והסכמות. ממשלה שקידמה את האינטרסים הלאומיים ועסקה בנושאים החשובים ולא במלחמות אחים מיותרות. לא בכדי, דווקא הממשלה הזאת, עם מרצ ועם רע"ם בקואליציה, קיבלה את ההחלטה המשמעותית ביותר מאז מלחמת ששת הימים על תוכנית לאומית לפיתוח רבתי של הגולן ושרי מרצ הצביעו בעד (כידוע, אין משמעת הצבעה בממשלה). זו דוגמה לתוצאות של פוליטיקה של הסכמות, להבדיל מפוליטיקה של הכנעה. חבל שחולשה פוליטית גרמה לנפילת הממשלה המצוינת.

אבל היה חריג בממשלת בנט. נושא החקלאות. כאן, ליברמן ופורר קידמו "רפורמה" בדומה ללוין ורוטמן. לפורר החקלאות חשובה כמו שהמשפט חשוב ליריב לוין והתקשורת לקרעי. הם הובילו באופן כוחני ודורסני רפורמה רדיקלית, שעלולה היתה לחסל את החקלאות הישראלית. הם הלכו עם הראש בקיר, ולא שעו לאזהרות המומחים, כולל מחלקות המחקר במשרד החקלאות עצמו. הם עשו הכול באופן חד-צדדי, בלי הידברות עם החקלאים או ליתר דיוק, במראית עין של הידברות. והחקלאים היו מוכנים לרפורמה – רפורמה קונסטרוקטיבית, לא הרס וחורבן בזבנג וגמרנו. תוך כדי "הידברות" ליברמן ופורר המשיכו במרוץ אמוק, שיכורי כוח. ומה שלא הצליחו להשיג בחקיקה, כי לא היה להם רוב, הם עשו באמצעות תקנות.

לשבחה של הממשלה הנוכחית ייאמר שהיא עצרה את המהפכה. אמנם לא מהסיבה הנכונה – אלא מהאובססיה לבטל כל מה שהממשלה הקודמת ביצעה. מתוך שלא לשמה – בא לשמה. ושר החקלאות הנוכחי, אבי דיכטר, מבין עניין ואוהד החקלאות הישראלית.

הרפורמה הרדיקלית החד-צדדית בחקלאות נבלמה, בטרם הספיקה להחריב את החקלאות הישראלית, אך היא גרמה לנזקים. את יוקר המחיה, שהרפורמה נועדה להוריד, היא לא הורידה כהוא זה. מחירי הפירות הירקות לא ירדו כתוצאה מהחשיפה ליבוא. אבל ענף השום, למשל, התמוטט.

* אל תגידו "לא ידענו" – על פי חוק בנק ישראל, נגיד בנק ישראל הוא היועץ הכלכלי של הממשלה. חובתו להזהיר מפני ההשלכות הרות האסון של המהפכה המשטרית. אלמלא הזהיר והציג את ההשלכות, היה מועל בתפקידו ולא היה ראוי לו.

הכלומניק קרעי כבר השתלח בו, אלא מה. החרה החזיק אחריו שיקלי.

התעלמות מדו"ח הנגיד, כמוה כהתעלמות מהתרעה של אמ"ן על מלחמה קרובה בסבירות גבוהה. בוועדת אגרנט על האסון שתמיט עלינו המהפכה המשטרית, אילו תבוצע, חלילה, הדרג המדיני לא יוכל להסתתר מאחורי הדרג המקצועי ולטעון שלא התריע.

* להרוג את השליח – השרים שתוקפים את נגיד בנק ישראל, על שהוא מציג תחזית מקצועית ולא תחזית מטעם, מזכירים תקופות שבהן נהגו להרוג את השליח שהביא בשורה רעה.

* למה מי הוא – למה מי זה הנגיד, פקיד שאף אחד לא בחר בו, שיכתוב תחזית כלכלית מנוגדת לרצון הרוב? העם החליט מה התחזית הכלכלית שהוא רוצה.

* סטטיסטיקאי הבית – תגובות השרים לדו"ח נגיד בנק ישראל, מסבירות מדוע נתניהו ניסה למנות נער שליחויות שלו לראשות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

* היו פיטורין? – נתניהו קיבל רגליים קרות בעקבות תגובת הציבור הישראלי להדחה הדיקטטורית של שר הביטחון כיוון שאמר אמת.

אז הוא ניסה להביא להתפטרות גלנט מהכנסת במסגרת החוק הנורבגי, כדי שלא יצביע נגד המהפכה המשטרית. גלנט סירב, כמובן.

אז הוא ניסה להביא להתנצלות של גלנט על אמירת האמת, אך גלנט סירב, כמובן.

אז הוא ניסה להביא להתנצלות של גלנט לא על אמירת האמת אלא על עיתוי אמירת האמת. גם לכך גלנט סירב, כמובן.

אז עכשיו הוא אומר שהוא "יידרש לנושא בהמשך."

* המצב הביטחוני הסבוך – נתניהו תירץ את "דחיית" פיטוריו של גלנט ב"מצב הביטחוני הסבוך." וכי ביום ראשון שעבר המצב הביטחוני היה פחות סבוך? הרי גלנט פוטר כיוון שיום קודם לכן הציג לציבור את המצב הביטחוני הסבוך.

אם המצב הביטחוני הסבוך הוא הסולם של נתניהו לירידה מעץ ההדחה, מן הראוי שינצל את הסולם הזה גם כדי לרדת מעץ המהפכה, שמחוללה, יריב לוין, הבהיר שהיא אינה יכולה להתקיים במדינה דמוקרטית.

* לא יכולה להתקיים במדינה דמוקרטית – מי שהיטיב לתמצת לשורות ספורות את טיעוני המחאה נגד המהפכה המשטרית, היה שר המשפטים יריב לוין בעצמו, ברגע נדיר של אמינות, במהלך ריאיון לערוץ התעמולה 14: "הייתה טענה אחת אמתית – אם ברוב קואליציוני אפשר למנות מספר בלתי מוגבל של שופטים, נמצא במצב שקואליציה שגם כך יש לה שליטה בממשלה ובכנסת – תשתלט על בית המשפט וכל שלוש הרשויות יהפכו לאחת. זה לא יכול להתקיים במדינה דמוקרטית. זה חשש נכון."

כל מה שהוא ברבר לפני ואחרי המשפט הזה במהלך הריאיון, באמת לא חשוב. מה שחשוב, הוא שלוין עצמו הגדיר את מפעל חייו, שכפי שהוא אומר בכל הזדמנות – כבר עשרים שנה הוא נמצא בפוליטיקה למען העניין הזה, מנוגד לדמוקרטיה.

אכן, זו בדיוק טענתם של מאות אלפי ישראלים, דגלי הלאום בידיהם, שיוצאים להפגין שבוע אחר שבוע כבר למעלה משלושה חודשים. לוין עצמו מודע לכך שהם צודקים.

לוין מנע כל פשרה, כל עצירה לחמש דקות בבליץ החקיקה הדורסנית, באיומי התפטרות. והנה, המהלך הושהה ולוין לא התפטר.

נתניהו, בתצהיר לבג"ץ, היטיב להגדיר את המצב שאליו נקלענו כתוצאה מן המהפכה המשטרית – משבר לאומי. אגב, אני מסכים עם טענתו שהאיסור עליו לעסוק בנושא לוקה בחוסר סבירות. אבל מה גרם למשבר הלאומי? תוכנית שעל פי עדות הנחתום – אינה יכולה להתקיים בדמוקרטיה.

אם ישראל נמצאת במשבר לאומי כעדות ראש הממשלה, בעקבות תוכנית שאינה יכולה להתקיים בדמוקרטיה כעדות שר המשפטים, והמשבר קלע אותנו ל"מצב ביטחוני סבוך" כעדות ראש הממשלה, שבעטיו אינו יכול לבצע את פיטורי שר הביטחון, אז יאללה... קחו אחריות. קודם כל הכריזו על ביטול המהפכה ודבר שני, פנו את המקום.

* מי שאינו לומד מן ההיסטוריה – מפכ"ל המשטרה, שהבוס הכהניסט מנע ממנו להגיע לישיבת הממשלה כדי להציג את הסכנות בהקמת המיליציה, כתב מסמך מפורט שמסביר את הפגיעה האנושה בביטחון הפנים של ישראל ובמשטרה כתוצאה מהמהלך המופקר. "לניתוק המערך המוצע מהמשטרה יהיו מחירים כבדים ביותר שעלולים להגיע עד כדי פגיעה בביטחון האישי של האזרחים. מאידך – למהלך זה לא הוצגו יתרונות כלשהם," כתב שבתאי וצדק בכל מילה. דברי המפכ"ל נכונים וחשובים מאוד, אבל את העיקר הוא לא יכול להרשות לעצמו לכתוב. מדובר בהקמת מיליציה פרטית של מנהיג פשיסט. זו הסכנה הגדולה. כך נהגו קודמיו בגרמניה, באיטליה, בספרד. מי שאינו לומד מן ההיסטוריה, נדון לחזור עליה.

* נמושות – רוב שרי הממשלה התנגדו להקמת המיליציה הפרטית של הכהניסט, ובסוף הצביעו בעד. נמושות.

* הפקרות – מי שצה"ל, בצדק, מתוך אחריות, לא גייס כדי לא להפקיר בידיו נשק – היום הממשלה החליטה להפקיר בידיו מיליציה מזוינת. ממשלה מופקרת.

* גושפנקא משפטית – מינויו של בן גביר לשר הוא בלתי מוסרי, בלתי ערכי ואנטי יהודי. אבל ספק בידי, אם יש עילה משפטית מספקת לפסילתו. ייתכן שתוצאת העתירה נגד מינויו, תהיה גושפנקא של בית המשפט העליון למינוי האומלל.

* ביד הלשון: עין השלושה – קיבוץ בצפון מערב הנגב, סמוך לגבול עזה, במועצה האזורית אשכול. קיבוץ עין השלושה מתמודד מיום הקמתו עם בעיות ביטחוניות. הוא אחד היישובים שספגו את המספר הרב ביותר של רקטות מן השכנים בעזה. בין השאר, נתפסה מנהרת תופת שהגיע עד קרבתו. עין השלושה עלה לקרקע ב-1950. מייסדיו הם בני גרעין של תנועת הנוער הציוני באמריקה הלטינית. הם התיישבו תחילה בקרבת מקום, בקיבוץ נווה יאיר שהוקם בידי יוצאי לח"י ביוני 1949 והנציח את זכרו של מייסד לח"י אברהם שטרן – יאיר, אך ננטש כעבור שנה. גרעין הנוער הציוני התיישב בצריפיו הנטושים וישב שם חמישה חודשים. ב-2 נובמבר, יום הצהרת בלפור, עבר לנקודת הקבע.

שלושה מבני הגרעין המייסד נפלו במלחמת השחרור, והקיבוץ מנציח בשמו את זכרם. שלושת הנופלים:

אברהם גלר, יליד 1924 מאורוגוואי.

יעקב קרוך, יליד 1924 מארגנטינה.

דבורה אפשטיין, ילידת 1929 מאורוגוואי.

אורי הייטנר

בתי-הכנסת שהיכרתי בפתח-תקווה הם זיכרונות המלווים את חיי.

הייתי ילד כאשר הלך אבי בשבתות להתפלל ב"שטיבל", הוא החדר השמאלי, בכניסה לבית-הכנסת הגדול "בית-יעקב" שנוסד בשנת 1898. שם היו חבריו של אבי, שנשאר אחרי התפילה כדי לשוחח עימם בענייני הפוליטיקה ובנושאים אחרים.

בתוך בית-הכנסת היו עיטורים בציורים והוא נקרא על-שם אביו של הברון רוטשילד. בשורת החזית ישבו: הרב הראשי ראובן כ"ץ, אברהם שפירא, והגבאי הראשי בן-ציון גליס שהיה גם יושב-ראש החברה קדישא. השמש היה רוזנקביץ שהחזיק כף-יד גדולה מעץ שבה חבט כאשר היה צורך בכך.

מחוץ לבית-הכנסת, משני צדדי הדלתות הגדולות, היו שעוני-השמש שיצר ר' משה שפירא, איש נמוך, לבן שיער, לבוש בבגדים חרדים, שהיה גם קורא את פרשיות התורה בתפילת השבת.

שתי הדלתות הגדולות היו משני פתח הכניסה. במוצ"ש חבט איש קבוע שתי חבטות בדלת כאות לתחילת תפילת ערבית. איש אחר לא העז לחבוט בשתי הדלתות כי "החזקה" בכך היתה קבועה בידי אותו אדם כל שבת. כאשר העז מישהו לחבוט במקומו גרם הדבר לזעמו הרב.

ברחוב חובבי-ציון התגוררה קשישה ערבייה, "הגויה" שטיפלה בשעוני-השבת בבתי-הכנסת ברחוב. היא ידעה לדבר באידיש, הלשון ההכרחית ללשון הנחוצה בשבתות.

שמש בית-הכנסת עסק גם הוא במשימות קבועות: הוא היה עולה לעזרת-הנשים ומן החלון תקע בחצוצרה על כניסת השבת לפי זמן ירושלים, וכך ממשיכים ותיקי פתח-תקווה להדליק נרות עד היום, כפי שנהגו מייסדי המושבה, וכך לימדו את תלמידי בתי-הספר הדתיים כל השנים.

בין בתי-הכנסת לאורך הרחוב היה גם בית-הכנסת "אחים ורעים" ברחוב נחלת-צבי עד עצם היום.

ברחוב חובבי-ציון היה בית-הכנסת "שונה הלכות" שהקימו חלק מוותיקי המושבה ומאחוריו היה בית-כנסת של חסידי בעלז שנקרא על-שם חסידי צאנז כי בקבוצת המתפללים היו יותר מחסידי בעלז. בית-הכנסת היה תחילה בצריף ורק אחרי שנים נבנה כבניין.

בין קבוצת המתפללים היה גם סבי שלבש בשבתות חליפה חרדית שחורה ואבנט שנקרא באידיש "גארטעל". כל המתפללים היו לבושים כך, ואילו אבי ודודי באו לבית-כנסת זה לכבודו של סבי רק ב"ימים הנוראים", אך ישבו במרפסת קטנה בכניסה, מבלי להיכנס פנימה. אני שיחקתי בחצר בית-הכנסת עם בת-גילי במשך שנות ילדותי.

לעומתם היתה סבתי מתפללת בבית-כנסת אחר בכל שבת, ונימוקה היה שבו היא פוגשת את חברותיה.

אני ראיתי אותה ולא הבנתי כיצד לנשים בגילה יש חברות.

במשך השנים כשהתבגרתי לנער נהגתי להתפלל בשבתות בבית-הכנסת הגדול בשבת לפנה"צ יחד עם חבריי ומשם הלכנו לאחר התפילה למגרש מכבי פתח-תקווה. שם היו משחקי ליגת הנוער למכבי פתח תקווה בכדורגל, שהיינו אוהדיה של קבוצתה. במשחק הבוגרים צפינו ממרפסות של דיירים מכרים, ובאותו זמן היה גזבר האגודה הדתי מטפל בכספים ששילמו הצופים, וכך גם הקופאי שהיה אדם שמשפחתו היה דתית.

אני וחבריי היינו אוהדי מכבי פ"ת ו"שונאים" של הפועל פתח תקווה אדומי החולצות משום שהיו "קומוניסטים", ואני עדיין מעיף כל שבת בעיתון או בטלוויזיה, לראות אם מכבי פתח תקווה חלילה עלולה, כמו רוב השנים, לרדת ליגה.

דוד מלמד

אהוד: בכותל המזרח של בית הכנסת הגדול ברחוב חובבי ציון, בצד הדרומי הפונה לרחוב, ליד החלון המזרחי, נמצאו כסאותיהם הקבועים של סבי יהודה ראב בן עזר ושל אחיו משה שמואל ראב בן עזר, כאשר שמותיהם חקוקים עליהם. לשם היה סבי יהודה לוקח אותי בימי שישי לפנות ערב ובחגים. לימים החזיק את המושבים דודי ברוך בן עזר ראב, ואחריו דאג להמשיכם דוד בן עזר, שהיה נכדו של אחי-סבי, משה שמואל ראב בן עזר. כיום, לאחר מותו של דוד, איני יודע מה עלה בגורלם של שני המושבים ואם עדיין חקוקים עליהם שמות סבי ואחיו.

באשר לכדורגל, למרות שהמושבה שלנו היתה מעצמת כדורגל, אותי הוא לא עניין במיוחד, והקשר ההדוק ביותר שלי עם עולם הכדורגל היה שבכיתה ז' בבית הספר פיק"א ישב לידי נחום סטלמך, לימים הכוכב של קבוצת הפועל פתח תקווה וקפטן נבחרת ישראל.

על "מילים בתוך מזוודה"

מאת צילה דגון

ספר לכול 2023, 259 עמ'

הספר שלפנינו צולל אל נבכי הנפש של מיספר גיבורים, אבל בעיקר לנבכי הנפש של הגיבורה הראשית, דניאל, או בקיצור – דני. מסופר עליה שמגיל חמש היא אילמת, ומסתבר כמעט בגלוי שהסיבה למום הזה היא טראומה שחוותה כשהיתה פעוטה בת חמש: היא ראתה את אימה מתעלסת עם הבוס שלה, אורי שור, מאחורי שיח בקיבוץ שלו. שור הוא הבוס של האם במעבדה הרפואית בבית החולים תל השומר. האם, שנתפסה בקלקלתה, מחרפת את המאהב שלה, ומזהירה את הבת שעליה לשתוק ולשכוח מה שראתה, והילדה הזאת שותקת עד ליום נישואיה, כשהיא מסוגלת כבר לענות לשאלות הרב.

דני מוצאת דרכים להתגבר על המום שלה: היא אוספת מילים בבולמוס, מילים שאינה מסוגלת לבטא בפיה, מתייגת אותן ומאחסנת אותן בשתי מזוודות – מילים של חול ומילים של קודש – מכאן שמו של הספר. מהמילים האלו היא מבקשת להשתחרר כאשר כאם לבת ששמה חן, העומדת להתגייס, היא מנסה לתחוב את המילים האלו אל בין אבני הכותל המערבי.

כצפוי, הילדים הם אכזריים ומכנים אותה בשמות גנאי כמו "אילמת", "מצחיקונת מחיקונת", אבל היא מתפקדת די טוב בבית הספר, כשהיא מביעה את עצמה באמצעות לוח מחיק, ומאוחר יותר גם באמצעות סמרטפון.

כמו כל ילד וילדה, גם דני משתוקקת לאהבת הורים, בוודאי כשהיא חשה עצמה כאדם פגום. מצד אביה היא מקבלת טונות של אהבה, וסליחה, גם כשהיא מרטיבה במיטה (!), אבל מסתבר שדווקא מהאם, שדני מעריצה בשל יופייה המהמם, ובשל עצמאותה – דווקא ממנה היא זוכה לפחות "אהבת אם" המצופה. שיא האכזבה של דני מגיע כאשר האם מחליטה לנסוע להאיטי, מוכת רעידת האדמה, לפתוח שם מעבדה רפואית יחד עם אורי שור, הבוס שלה במעבדה בארץ. מסתבר שהיא מבקשת לקחת איתה את בתה הקטנה תמר. האב מתמרמר על כך שהיא נוטשת את הבת בעלת הצרכים מיוחדים, דני, ואת הבן הגדול גולן המשרת בצה"ל. האב משמש עבור דני כמו קיר מגן, הוא אינו מוכן בשום אופן לאפשר נסיעת הבת הקטנה לחו"ל, והרי ללא אישור אחד ההורים הילדה לא רשאית לעזוב את גבולות המדינה. ריב מכוער מתפתח בין ההורים, ודני המסכנה עדה לו. כדי לשכנע שעליה לקחת את תמר איתה להאיטי, ממציאה האם סיפור מדהים (שאינני רוצה לעשות ספולינג ולגלות), שלבסוף מתגלה כתחבולה וכעורבא פרח. בסופו של דבר, יש התפייסות בין ההורים, אבל האם בעקשנות מחליטה לממש את יעודה ולטוס להאיטי, בסופו של דבר, ללא תמר.

דני, במודע ובתת מודע, מבקשת לעכב את הנסיעה הגורלית הזאת של האם: היא מצלמת אינספור צילומים של האם ומדביקה את הדיוקנאות בכותלי הבית, שהאם תראה את עצמה בכל מקום. היא משתתפת בתערוכה אמנותית, בה מופיע באחד הקירות תמונות מרוטשות של האם והמשפחה (האם מתפעלת מהתערוכה, מחמיאה לגאונות בתה, אבל ממהרת לשדה התעופה).

דני, בדחף פנימי שלא ניתן לעצירה, מבצעת, קודם למיצג הנ"ל בתערוכה, אקט אובדני: היא יוצאת בגשם שוטף לריצה חסרת מטרה, משתוקקת לחלות, ובדרך מתפטרת מהמטרייה, מהמעיל, מהנעליים, ושוקעת בתוך בור מלא בוץ ומים. אביו של אלי, אהובה, מצליח לעקוב אחרי "סימני דרך" שהשאירה בריצתה המטורפת, מצילים אותה, והספר בעצם מתחיל בתיאור אישפוזה חסרת הכרה בבית חולים (עמ' 10), כשהיא מתעוררת ושומעת את הריב האינסופי של הוריה ליד מיטתה בעניין הנסיעה של האם להאיטי – ובכן, האקט האובדני של דני לא שינה דבר (ראו עמ' 152 ואילך).

דני, שאינה מסוגלת לדבר, מפתחת חוש שמיעה בלתי רגיל, בין השאר, היא שומעת בקניון נגינת חליל מקומת החניון, שם נמצאת חנות החלילים של אלי, שיהיה לימים אהובה ובעלה. יש לה חוש ריח מפותח מאוד, לדוגמה – ליוני הג'ינג'י, אהובה הראשון, יש ריח של עץ (אביו בעל נגרייה), לאלה, המכונה בפיה סינדרלה (מחופשת להומלסית שמחטטת בפחים – כל זה עבור עבודת דוקטורט בפסיכולוגיה) יש ריח של לימון.

לדני יש הברקות לא מעטות, אזכיר שתיים: אין צורך בהרבה אותיות כדי לבטא משהו גדול, למשל עבור אלוהים מספיקה אות אחת – ה' (עמ' 56); וכן, אלוהים לא מרבה לדבר (עמ' 66).

יש בספר מיספר סמלים מוצנעים היטב, אזכיר שניים: הבאר שסבא רבא של שובל, בעל הגלריה במושב זמורה (במציאות אין מושב בשם זה) כרה באר, שדני רואה בה את בבואתה ואת בבואת אימה; וכן האנפה הבודדה, המופיעה במיצג שלה בתערוכה, וכן היא פוגשת בה בים, ציפור החיה תמיד בלהקה, אבל דני רואה אותה בודדה.

יש בספר אינספור של קטעים פיוטיים, כפי שמתבקש מדמותה של הגיבורה הראשית, אביא טעימה: "זו שעת דמדומים, השמיים נצבעו בצבעים של שקיעה, וכדור אודם לוהט גלש אל פס אופק הרקיע, קרוב להיבלע במי ים צוננים. רק אנפה אפורה בודדה המשיכה לבשר על חילופי העונות ברמיזה של התחדשות וראשית. ים ושמיים נשקו זה לזה אי-שם באופק, מזמינים אותי לראות בעיניים פקוחות את מציאות החיים שלשתי בשתי ידיי שידעו להפוך עצבות לאושר..." (עמ' 254).

הספר גדוש בשכול: אהובה הראשון של דני, יוני הג'ינג'י, נדרס על ידי אופנוע לעיניה ולעיני אביה, שכנה זקנה נפטרת בבניין, ובנותיה ממררות בבכי, אימה של דני נפצעת קשה ברעידת אדמה חוזרת בהאיטי (אורי שור, הבוס שלה, נשרף כליל, וגופתו מוחזרת לארץ), ובהמשך נפטרת האם בבית החולים. יחד עם זאת, הספר איננו אלגי, מתוארים בו הרבה רגעי אושר, כמו השהייה המאושרת בחדר דמוי גינה, ובה עץ משאלות של המורה המטפלת רעיה חרמוני, שגם היא בעלת מום. כמו ביקור האב והילדים אצל האם השוהה בסמינר באי אנדרוס ביוון, כמו טיול הבת-מצווה של דני לעיירה גדושת הספרים היי און ויי שבאנגליה (עיירה מדהימה, שבה עשרות חנויות ספרים, וחלקן ללא קופאי – סומכים על הלקוחות שישלמו את המגיע), כמו שתי האהבות הגדולות של דני, למרות מומה, ליוני, שהוזכר לעיל, ואחר כך לאלי, בעל החנות לכלי נגינה, שיהיה לימים בעלה, וכמו האושר שזוכה בו אביה של דני לאחר מות אשתו בזוגיות שלו עם האסיסטנטית שלו כמרצה באוניברסיטה. הספר מסתיים באושר גדול שרווה דני עצמה מבתה היחידה, חן, שעומדת להתגייס לצה"ל.

הספר חכם, בנוי היטב, מרגש ומפתיע לפרקים בפרטים שנמנעתי לציין ברשימה זאת כדי לא לקלקל להנאת הקוראים הפוטנציאליים.

משה גרנות

לזיכרו של שמאי גולן

[במלאת 90 שנים להולדתו –

5 באפריל 1933, י"ד בניסן תרצ"ג]

מעטים הם הסופרים היהודיים בעולם, שביצירתם באה לביטוי כה מובהק בעית ההשתיכות הדו-לאומית, כביצירתו של הסופר היהודי-פולני א. רודניצקי. קרע זה שבנפש הסופר הופך את גיבורי יצירותיו (ביניהם אף 'האני המספר') לדמויות טרגיות השסועות בנפשן, ומחפשות פתרון לקרע הבלתי מאוחה שבהשתייכות לעם היהודי ולעם הפולני כאחד. גישה זו מעוררת בנו פליאה אם נזכור, כי רוב סיפוריו נכתבו בפולין שאחרי מלחמת העולם השנייה, כלומר במשטר הקומוניסטי, בו תמך במידה מסויימת אף רודניצקי. הסופר קיווה תחת שלטון זה לגאולת האדם ככלל ולגאולת היהודי כפרט. מן הראוי לציין, כי רודניצקי, בדרך כלל, לא קיבל את התכתיב של יצירה בנוסח הריאליזם הסוציאליסטי, כתיבה המשרתת את האידיאולוגיה של המפלגה. בספרות כגון זו, לא האדם במהותו ובנפשו הרב-רבדית העיקר, כי אם באיזו מידה משרת האדם את האינטרסים של המשטר. רודניצקי איננו הולך בתלם זה, לפחות בסיפורים הראשונים שלאחר המלחמה, אלא מעלה בעיות. רודניצקי הירבה לתאר דמויות ובעיות, שהעסיקו בראש ובראשונה את הציבור היהודי בפולין.

מבחינת הנושאים, מובחנות ביצירתו שלוש תקופות מרכזיות, כשכל אחת משקפת את בעיית היהודים מזווית ראייה שונה. וראייה זו תלויה הן בתנאים החיצוניים בהם חי המחבר והן ביחסה של הסביבה, שהיא בדרך כלל עויינת כלפי היהודים.

התקופה הראשונה – לפני מלחמת-העולם השנייה. ביצירת הביכורים שלו "עכברושים", שראתה אור בשנת 1932 (והמחבר בן 20 שנה בלבד), פוסע רודניצקי בעקבות הזרם הפסיכולוגיסטי שהיה באופנה באותה עת בפולין, אך לאחר מכן הוא כותב בנוסח הריאליזם. כבר בספרו "חיילים" מעלה הוא את בעיית היהודים במגעם עם הפולנים. ב"חיילים" מתאר הוא את היחס העויין של הפיקוד הנמוך בצבא הפולני בשנות ה-30 כלפי החיילים מן השורה, ובמיוחד כלפי היהודים. מן הראוי לציין כי רודניצקי מסתמך על ניסיונו ועל חוויותיו האישיים מימי שירותו הצבאי. הוא תוקף הן את האנטישמיות והן את הניוון שפשו באותם ימים בצבא הפולני. אין ספק, כי העזה רבה דרושה היתה בימים ההם כדי לפרסם ספר המבקר את הצבא. בשנים ההן היה יוזף פילסודסקי שר ההגנה והשליט בפועל בפולין (1935-1926), אחרי שחולל מהפכה צבאית וכונן משטר צבאי אותוריטרי. הוא שטיפח את מיתוס הצבא הפולני הבלתי-מנוצח. מפלגות הימין תמכו בפילסודסקי ועודדו את הלאומנות. אפילו בחוגים הספרותיים לא העז איש לכתוב נגד הימין ושלטון הצבא, לא חורומנסקי, לא ברונו שולץ ולא ויטולד גומברוביץ.

מן התיאורים ב"חיילים" ניתן להבין שהמחבר תוקף לא רק יחס האפלייה לרעה כלפי היהודים, אלא גם כלפי מיעוטים לאומיים אחרים, כגון: האוקראינים והביילורוסים. אולם בסיפוריו המאוחרים מתקופה זו מעלה הוא את בעיית האנטישמיות כנושא מרכזי, כגון בסיפור "קיץ". בניגוד למתבוללים יהודים מסויימים אין המחבר מאשים את היהודים בשנאה כלפיהם, הוא מפנה אצבע מאשימה כלפי המשטר וכלפי האינטליגנציה הפולנית השבויה בדיעות קדומות.

התקופה השנייה בכתיבתו של רודניצקי מצטיינת בהתקפה על "הריאקציה" הן בקרב היהודים והן בקרב הפולנים. כך בשני סיפוריו: "הסוס" ו"יוזפוב", שנכתבו בשנתיים בהן שלט השלטון הקומוניסטי בחלק של פולין בעקבות הסכם מולוטוב-ריבנטרופ בשנים 1941-1939. המחבר חי באותה עת בלבוב (למברג) שמצאה את עצמה תחת השלטון הרוסי-קומוניסטי. מן הראוי להזכיר, כי רודניצקי לחם נגד הגרמנים בשורות הצבא הפולני, נשבה על ידי הגרמנים, ברח מן השבי והגיע אל הצד הרוסי.

אכן, באותן שנים הייתה השפעתו של המשטר הקומוניסטי רבה מאוד על כתיבתו. הגיבורים מתוארים על ידו בקווים 'שחורים' ו'לבנים', כשחברי המפלגה הם ה'טובים' ואילו האחרים הם ה'רעים'. "הסוס", שהוא כינוי לזכריה בנו של החייט היהודי יעקב כגן, מייצג את כל אותם הבחורים העניים טובי-הלב, המושכים בעול המהפכה למען עתידה הטוב של האנושות. זכריה נוטש את בית-אביו הזעיר-בורגני ויוצא אל העיר הגדולה וורשה להילחם את מלחמת הפרולטריון. האנטישמיות איננה מעסיקה אותו, שהרי נגע זה ייעלם עם עלייתו של מעמד הפועלים לשלטון. הוא נהרג בידי שכירי הממשלה הפשיסטית. עתה מעביר המחבר את המאבק כנגד ראשי הקהילה היהודית, המסרבים לקבור את זכריה בבית הקברות היהודי. המאבק ניטש בין היהודי העני אביו של המהפכן הגיבור, לבין ראשי הקהילה והרבנים הריאקציונרים. הם מתוארים כאטומים לרגשות של אב שכול. האב מצטרף, על כן, אל כוחות המחר, אל המהפכנים. אף-על-פי שסיפור-המעשה תמים ורדוד, והקונפליקטים חדים ו'שקופים', עולה בידי המחבר להעלות מהווי חייהם של היהודים הפשוטים בפולין.

התקופה השלישית ביצירתו של רודניצקי, והמעמיקה ביותר מבחינת כתיבתו, מתחילה עם סיום מלחמת העולם השנייה. הוא בעצמו ניצול מן השואה, ומעתה מתמסר רודניצקי לתיאור חייהם ומותם של היהודים בימי השואה. הוא אף מרבה לתאר את חייהם של אלה שהסתתרו בצד ה'ארי'. המחבר הכיר הווי חיים זה, מפני שבעצמו חי בצד ה'ארי'. על כן נושאים סיפוריו אלה אופי אישי-אוטוביוגראפי. רוב הסיפורים, שנכתבו במחצית השנייה של שנות הארבעים, מיד אחרי סיום המלחמה, ראו אור בשני קבצים: "שקספיר" (1948), ו"הבריחה" (1949), ושניהם מהווים חלק מן המחזור הגדול על השואה בשם "תקופה הכבשנים".

בכתיבתו זו מוקיע רודניצקי את העם הפולני על שנאתו ליהודים ועל סיועו להשמדתם בידי הגרמנים, כגון על ידי הלשנה והסגרה, שירות במשטרה, ואף על ידי הסכמה שבשתיקה. אלא שהצנזורה בפולין השמיטה ביטויים רבים וכן רמזים המאשימים את העם הפולני. ככל שגבר הקו הסטלינסטי הנוקשה בפולין התכנס רודניצקי בשתיקה, הירבה לצאת את גבולות פולין, ורק עם ה"הפשרה", אחרי מותו של סטלין, הפר המחבר את שתיקתו, ואף התחיל להשתתף בקביעות בשבועון הוורשאי "סוויאט" ("העולם").

אם בתקופת יצירתו השנייה נוטה רודניצקי להאשים את היהודים עצמם בשנאה כלפיהם, הרי מכוון עתה זעמו כלפי העם הפולני, עד כדי האשמה טוטלית – כל הפולנים אשמים. ואכן, באותם סיפורים שבמרכז עלילתם עומדת השואה, נוטה המחבר להאשים את כל הפולנים, ואילו באלו שנושאם 'קונסטרוקטיבי', כגון כיצד לבנות את פולין מהריסותיה ואת חיי היהודים בה, נוטה הוא להתפשר עם הפולנים. מן הראוי לשים לב אף לעובדה, שכאשר רודניצקי מכליל ומתאר את הפולנים כגיבור קיבוצי ללא שם ודמות בבחינת קבוצה אנונימית, הוא מעז להאשימם ברצח היהודים, אולם את הפולני הבודד, הדמות המסוימת, משתדל הוא להעמיד באור חיובי. ואכן, הנימה האפולוגטית מודגשת כבר בהקדמה שכותב המחבר לקובץ סיפוריו "הים החי והמת": "אותם אשר שרטתי מעט ברגשותיהם חייבים לזכור, כי גיבורי ספרים לא תמיד אומרים מה שלנו נעים לשמוע."

לשיא הטחותיו כנגד הפולנים מגיע המחבר בסיפורו "פסח", שנכתב בשנת 1945, במלאת שנתיים למרד בגיטו וורשה. אגב, בסיפור זה (והוא היחיד) מציין הסופר את זמן חיבורו של הסיפור, ואין ספק שיש בציון השנה מעין התנצלות על התבטאויותיו החריפות, וההצדקה היא שהזיכרונות עדיין חיים בלב המחבר. הוא מתאר את אדישותם של הפולנים, בשעה שהגרמנים שורפים ומפוצצים את בתי הגיטו בעת המרד. הפולנים מציבים את עגלותיהם קרוב לחומת הגיטו ומשכירים לעוברים-ושבים מקומות מוגבהים תמורת בצע-כסף, כדי לחזות טוב יותר במותם של היהודים. והוא מוסיף: "היתה זו הצגת הפסחא שלהם." מכבי-האש הפולניים, שהיו משגיחים על הלהבות שלא תתפשטנה אל הצד ה"ארי", היו מספרים בהתפעלות לבני-משפחותיהם: "הילדים עפים שם כמו אפונים, וגם הזקנים..."

שעות רבות היו הפולנים עומדים באותו 'יציע' ומעריכים בקול רם את ערכם הכספי של הבתים והרכוש היורדים לטמיון, ומספרים זה לזה על האוצרות האגדיים שצברו היהודים ועתה כלים באש. ואחד מהם מעיר בלעג מהול ברגשי טינה כלפי הגרמנים: "האם המלך היטלר לא יכול היה לפתור את הבעיות באופן אחר?" – ואם בלכתם לעבודה היו נבהלים מן היריות, היו נרגעים מיד אחרי שלחשו להם: "זה מאחורי החומות." והמחבר מוסיף: "הפצצות הרעידו את האדמה ואת הרחובות, אך ליבותיהם של האנשים לא זעו." והוא מוסיף בלעג מר: "מרחק של מאה מטר וחמישה-עשר חודשים בלבד הספיקו 'להכשיר את ליבם' של הפולנים" להיות נכונים לרצוח את כל היהודים.

בסיפור "סטפן קונצקי הגדול" מתאר המחבר את הפולנים היוצאים מן התפילה בכנסייה, לבושים בבגדי חג, חולפים על פני היהודים בלבושם המרופט ובטלאי הצהוב, המנקים, תוך עבודת כפייה, את הרחובות מגושי הקרח שהצטברו, והמחבר מוסיף: "דומה כאילו אותו מישהו, שהתענה למענם עדיין ממשיך ומתענה." והכוונה, כמובן, לישו שהיה יהודי והתענה ונצלב למען כפרת עוונותיהם של הנוצרים המאמינים בו.

על יחסם של הפולנים אל היהודי הפצוע והגווע ברחוב יעיד הדיאלוג בסיפור "דניאל ההולך למות": "'אתמול צעק נורא כל היום.' 'צעק?' שאלה יאדוויגה. 'כן, כמובן, הרי זה ז'יד, הם תמיד צועקים, להם לב קטן וזקן'."

רודניצקי מתאר שינוי ערכים שעובר יהודי מתבולל בסיפור "העלייה לשמיים". אותו יהודי שהיה רופא-פסיכולוג וכמובן מתבולל, אינו יכול להאמין אפילו ברגעיו האחרונים שארצו האהובה בגדה ביהודים ובו אישית, שהעם הפולני בגד בו. ואף-על-פי-כן, כשהוא נפצע פצעי-מוות מידי השוטר הפולני הרודף יהודים, קורא הרופא: "תחי פולין הגדולה!"

אגב, ייתכן כי בשמו של השוטר – 'הופדאי' – מרמז הסופר על תכונתו של השוטר: 'הופ' פירושו בפולנית מעין 'הב', ו'דאי' פירושו 'תן'. ואמנם, מיד עם מותו גונב השוטר מן הקורבן את נעליו.

על תחושתו של היהודי, בעת המרד הפולני נגד הגרמנים בוורשה בקיץ 1944, יעיד סיפורו של המחבר "זקני השחור". המחבר לוחם בצד ה'ארי' עם הפולנים נגד הגרמנים, ובכל זאת הם עוינים את היהודים ואינם רוצים לקבלם בין שורותיהם, ורק בזכות הסתרתו את העובדה שהוא יהודי הוא נשאר ביניהם. וכך הוא כותב:

"תמיד דאגתי שלא יעלו זיפי הזקן השחור והצפוף, אותם מיליארד התולעים, תחתיהם נעלמה לחיי. זיפי זקן שחורים, כמו תל נמלים, היו אויבי התמידיים. לא חשוב היכן הייתי, התגלחתי יום יום. לא צעדתי כמלוא פסיעה בלתי-מגולח.

ואילו עתה, זה כבר היום הרביעי שהתהלכתי בלתי-מגולח. בלב אחדים כסס השעמום, לאחרים הציק הרעב ואילו לי, בראש וראשונה מראה זקני. משפשף הייתי את לחיי בתקוה להיפטר מן הזיפים, כמו משן כואבת. איש לא גלח זיפי זקנו, אף לא אחד, משער אני, לא הקדיש לזקנו אפילו מחשבה אחת יותר מאשר נחוץ היה. שלי היה שונה, שלי הגדיר אותי, הבליט אותי כמו צבעים לאומיים.

כן, האם לא שרוי הייתי בין פולנים, אשר הרימו נשק כנגד אויב משותף, כנגד חוקיו הבלתי-אנושיים? בין פולנים אשר… בפעם האלף, בפעם המיליון חשבתי כך, אף-על-פי-כן לא נתן לי זקני מנוח. לי היחידי בכל החצר היה זקן כגון זה. להיות בודד במקום זר, האמינו לי…"

משבר האינטליגנציה היהודית, בעקבות בגידתם של אנשי הרוח הפולנים בימי השואה, מתואר בסיפור "סטפן קונצקי הגדול". היהודי המתבולל סטפן, שלפני המלחמה היה מקורב אל האליטה הבורגנית הפולנית ואף שינה את שמו לשם פולני מובהק – קונצקי, ואף התחבר אל מפלגות הימין בגלל שנאתו לקומוניזם הרוסי, עם הכיבוש הגרמני נחרב עליו לא רק עולמו הפיזי, אלא גם הרוחני. ידידיו מתמול-שלשום הפולנים מתכחשים לו ומסרבים לעזור לו. ואולם המשבר העובר עליו מביא ומחזיר אותו דווקא אל היהדות. הוא מחפש דרך להגיע אל הגיטו כי מבקש הוא לסבול יחד עם בני עמו. ואכן, גזר דינו נחרץ, הוא נאסר, ובפיו "שיר יהודי עתיק".

עם זאת מן הראוי לציין, כי ה'אני-המספר' מתנגד למרטירולוגיה היהודית הנמשכת כבר אלפיים שנה, כדבריו. אין הוא רואה טעם למות למען דת שאין מאמינים בה. אף הוא, המספר, מנסה לחיות בגיטו, אך אחרי שלושה ימים הוא מסתלק משם כשהוא מנצל את מראהו ה'ארי'. הוא בורח משם תוך התנצלות: "היהודים אינם כה חכמים. חכם פירושו לא להגיע למצב ממנו אין מוצא. תמיד חייבים הם לשלם. ואם מישהו חש שאינו מסוגל לשלם?"

בסיפוריו של רודניצקי ממשיכים היהודים, שניצלו מן השואה, להתלבט אף אחרי המלחמה. חלק מבקשים לברוח מאדמת פולין הטמאה ומן העם הפולני שבגד ביהודים. בסיפור "העלייה לשמיים" אומר וולקוב: "כן, נוסע אני מפה, יותר מידי דם כאן ומעט מדי ביטחון. הפולנים הם עם טראגי. יום אחד ישמעו את הקול ושוב תתחיל השחיטה."

חלק אחר מבקש לעזוב מפני שלא נותר להם כאן דבר. הבל, גיבור הסיפור "זרם טהור", השב מן השבי, אמנם מוצא את אשתו עמליה, ואף-על-פי-כן מחליט הוא לעזוב. המחבר, אמנם, מגנה דרך זו של התנהגות, ומתנצל, כביכול, שפולין החדשה אינה זקוקה עוד לאדם עקור-שורשים ורצוץ נפש בעל "גוף אנושי מעונה". פתרונו של המחבר נרמז בתיאור דמותה של עמליה, הנשארת בפולין, נישאת לגוי ויולדת תינוק.

אכן, השקפתו זו של המחבר באה לביטוי מפורש בסיפורו "הים החי והמת". בוויכוח בין שתי דמויות, מביע רודניצקי את ה'אני מאמין' שלו להישאר בפולין, וזאת מבלי לחפות על פשעי הפולנים. רגינה בורקובסקה היהודייה נישאה לפני המלחמה לעורך דין פולני מפני שחמד את כספה. אחרי הכיבוש הגרמני הוא מסתלק ומשאיר את אשתו ושני ילדיה. הם מנסים להסתתר אצל החמות בעיר קרקוב, עד שהיא שומעת במקרה את החמות אומרת: "היה באמת נעים לעבור בעיר, לא מצאתי אפילו יהודי אחד..." אנטישמיות גלויה זו פוגעת בגאוותה של רגינה, היא עוזבת את המחסה והולכת לגיטו לחלוק עם היהודים את גורלם. אחרי המלחמה היא נשארת עם בנה האחד שנותר לה בחיים, בפולין. אך כאשר בנה מבקש לשאת לו אישה פולניה, היא מתנגדת ומבקשת להפליג עימו לארץ-ישראל. הבן עוזב את אימו ונושא לאישה את הגוייה. בכך שב ומרמז המחבר, כי אכן, רשאית רגינה האישה הפגועה בנפשה לעזוב, אך דור העתיד חייב להישאר ולבנות את פולין החדשה.

במקביל לרגינה מתאר רודניצקי את עמנואל, שהוא ה'גבור' החיובי בסיפור. קורות חייו מקבילים לאלו של רגינה ושונים רק בפרטים קטנים. הוא נשא לאשה יהודייה, שמררה את חייו לא פחות מעורך הדין הגוי את חייה של רגינה. אף הוא הסתתר בזמן המלחמה אצל גויים, אך אלה היו אנשים 'טובים'. עם סיום המלחמה נשא עמנואל אישה חדשה – את בתם של המצילים. הם חיים באושר ואף נולד להם בן, המסמל את עתידה של פולין החדשה. רגינה מנסה לשכנע את עמנואל: "אי-אפשר להכות אדם במשך דורות ולומר לו יום אחד, שבני אדם הם טובים והיד לא תונחת שנית." עמנואל כועס ואומר שצריך לבטל את ההבחנה בין 'אנחנו' ו'הם'. כולנו עם אחד, "מדוע את מושכת בחזרה, אל המים המלוחים של הים המת?" פולין הישנה, המשולה לים מת אינה קיימת עוד. עתה קיימת רק פולין החדשה 'הים החי', ובים זה חובה לשחות. בהמשך נרמז אף שהעם היהודי צריך להתבולל על ידי נישואי תערובת, עד כי ייהפכו לחלק אינטגרלי של העם הפולני, והדור הבא או זה שלאחריו לא יתלבט עוד בבעיות אלו, כי פולני יהיה כולו.

עם זאת מן הראוי לציין, כי בסיפור אחר, "הבריחה מיסנה פולנה", בוויכוח המתפתח בין הבן תיאודור (שהוא לפי כל הסימנים בן דמותו של קלאוס מאן), לבין אביו קלאוס הופר ( כנראה תומס מאן), בשעה שהאב מסרב לשוב למולדתו גרמניה-שאחרי-המלחמה, אומר הבן: "להיוולד כבן עם מסוים הרי זה צו הגורל, לפיכך אין אדם יכול לבחור בלאומיותו ואף לא לברוח מפניה." כלומר, אף רודניצקי בעצמו לא היה שלם עם הפתרונות שהציע לשארית הפליטה בפולין.

ואמנם, תולדות היהודים בפולין שאחרי השואה הוכיחה, כי האנטישמיות לא נעלמה: החל בפוגרום בעיר קיילצה ב-1946, בו שוב טבחו פולנים ביהודים, שנה אחרי השואה (!), ועד גירוש שארית היהודים אחרי מלחמת סיני ובעקבות מלחמת ששת-הימים. ואילו אותם יהודים שהתבוללו בין הפולנים, הרי לא מעטים מבין צאצאיהם שבים עתה ליהדות ומבקשים לעלות לישראל.

רודניצקי בכתיבתו הוא סופר-לוחם, שהקישוט האמנותי זר לו. הרעיון והאמירה קודמים אצלו לעיצוב הפסיכולוגי ולתיאור האמנותי. אף כשהוא מתאר את חייהם והתלבטויותיהם של היהודים בתקופת הכיבוש הנאצי בפולין, מיחס הוא תיאורים אלה למילוי חוב שעליו למלא, בבחינת הצבת יד לנרצחים. אמנם באחד הראיונות שהעניק לעיתונאי ישראלי הוא אומר: "אין זה נכון שאני כותב על השואה בלבד. אינני אוהב בכלל את עבודתי בתחום זה. אני כותב על השואה ללא רצון.." אך תמונות מימי המלחמה שבות ודוחקות בו לתארן.

בסיפורו "פסח" מתאר הוא נערה יהודייה העומדת בצד ה'ארי' ורואה את הגיטו הבוער, כשהיא לוחשת: "הם מתים... הטובים ביותר. שיכתוב זאת מישהו לפחות כתעודה, שיצרפו זאת לתנ"ך, שיבואו לכאן מעבר לשבעה ימים לבכות כתלים אלה..." והמחבר מבטיח: "ואני אנסה לקיים את שביקשה האישה הצעירה."

צו מצפוני זה של הצבת ציון ליהדות שנרצחה, פועל עליו בעוצמה כה רבה, עד שהוא רואה בכתיבתו ייעוד לאומי. הוא אף משווה את עצמו לגדולי הקלסיקונים, שאף הם בכתיבתם מילאו ייעוד לאומי, לדעתו, ובכך הציבו ביצירותיהם מצבת-עד לבני-עמם, כגון: שייקספיר האנגלי, טולסטוי הרוסי ומיצקביץ הפולני.

אלא שלא כסופרים אלה, אין רודניצקי מתעלה בכתיבתו מעל למקרה העובדתי התלוי במקום ובזמן, ואף אינו מצליח ליצור בעזרת הממד האמנותי, את המשמעות שמעבר למקרי. ייתכן שחוסר יכולתו להתבונן במציאות מתוך ראיה רחבה יותר ומעמיקה, נובע מקרבתו של המחבר בזמן ובמקום להתרחשויות. ואמנם, ההתרחשויות עוברות את גבול יכולת הפירוש השכלי המיידי, מאחר שהשפעתן-פעולתן ריגשית, ולכן מונעות את היכולת להינתק מהן ולשאול שאלות המבקשות לחדור למהותו של התהליך שהתרחש. לפיכך נשארת יצירתו לקויה מבחינה אמנותית. "רובן יש בהן מיסוד הרפורטז'ה, מעין יומן אישי מלווה פרשנות," כתבה עליו אחת המבקרות.

רודניצקי מצליח בסיפוריו להעמיד את הבעיות בפרופורציה נכונה, תוך איזון בין אורות וצללים כפי שסופר ריאליסט מבקש להעמיד. אך גיבוריו הם חד-ממדיים מפני שעיקר תפקידם לגלם את דיעותיו של המחבר. וכיוון שהדמות הופכת לרעיון מוגשם, הרי הקונפליקט מתרחש בין הדמויות השונות ולא בתוך הדמות. הגיבורים הופכים לנציגים של גישות שונות למציאות, ולא דמויות בשר ודם שיש בהן חיות משל עצמן. רודניצקי "מוסר" את הדמויות, מספר עליהן ואינו מניח להן לחיות חיים עצמיים. רבים מסיפוריו, כל עיקרם העלאת רשמי זיכרון או הלך נפש, או הרהורים על המולדת. עיתים, אף-על-פי שסיפור המעשה, בגלל נושא השואה, הוא דרמטי לכשעצמו, הרי דווקא דשדושו של המחבר בסיפור המעשה נוטלת ממנו את היסוד הדרמטי.

אף עירוב הסגנונות, שהוא לגיטימי אצל סופר המנסה לעצב גיבורים בעלי אורח דיבור ואופי שונים, פוגע ביצירתו. רודניצקי כותב בגוף ראשון, ולמרות עובדה זו משתנה רמת סגנונו, החל בפסבדו-פילוסופי, דרך ריאליסטי-אובייקטיבי, ועד לסגנון "אקטואליסטי" של יושבי קרנות, ואף סגנון של סיסמאות. כך בסיפוריו "הבריחה מיסנה פולנה", "הים החי והמת", "קיץ", ובאחרים.

אפילו כשהמחבר מנסה ליצור סיפור עלילה, כגון ב"חלונות זהב", הרי מרוב הנושאים אותם מנסה הוא לדחוס לתוך המסגרת הנרטיבית, יוצא הסיפור לוקה. בסיפור זה מבקש הוא לתאר הן את חיי היהודים בגיטו ורשה, הן את פעילות המחתרת מחוץ לחומות הגיטו, הן את אורח החיים של היהודים בצד ה'ארי', הן את ההכנות ואת מהלך המרד בגיטו, הן את השמדתו של הגיטו, הן את חיי השרידים שנותרו בחיים, ואף סיפור אהבה המתפתח בין הגיבור היהודי לבין הנערה הפולנייה.

עם זאת ראוי לציין עיצובן של אחדות מדמויות סיפוריו, כגון: הבל ב"זרם טהור", בו מצליח המחבר לחדור לנבכי נשמתו של האדם הבודד, סבסטיאן ב"העלייה לשמיים", הניתן בהתפתחותו הדרמטית – מאדם שפוי בדעתו ועד לטירוף המוחלט. עיתים מוצאים אנו תיאורי אווירה נפלאים כגון ב"חיוכו של ז'נדרם" וב"גלויה שנמצאה ליד קיר המוות". רגע אנושי וטרגי מתגלה, כאשר הילדים הפולנים מביטים בקנאה בילדי היהודים, ההולכים על פני הגשר שנבנה במיוחד עבור היהודים בתוך וורשה (הגשר שחיבר את הגיטו ה'קטן' עם הגיטו ה'גדול'). כמו-כן מצויים אצלו קטעי תיאור ודיאלוגים המצטיינים בעוצמתם החווייתית, בנטורליזם פיוטי ובסמליות חבויה. לגילוי פיוטי מגיע המחבר דווקא בתיאור דמויות שהוא סולד מהן, כגון בתיאור אנשי העולם התחתון בגיטו.

אך רודניצקי בעצמו ניסה להגדיר את כתיבתו, והוא כותב ב1954-: "הנני שייך לדור הסופרים המועטים שנותרו כאודים מוצלים מאש, ומי יודע אם לא יתעניינו יותר בביוגרפיה שלי כניצול מאשר ביצירתי.

ועוד כותב רודניצקי: "מתוך התבוננות ביצירותיהם של הגדולים מן המאה ה-19, במדפים הכורעים תחת משא יצירותיהם, חשים אנו עד מה הננו ניקלים לעומתם." ובהמשך הדברים רומז הוא, כי המלחמה היא שקיצצה את כנפי כושר יצירתו, ומוסיף בצער: "ההיסטוריה אינה יודעת רחמים, היא דורשת מעשים ולא תירוצים... עם זאת, היד המתרוממת לבקר, מוטב שתהסס רגע בטרם תוציא משפטה."

שמאי גולן

* אהוד היקר, ההקדמה שלך ל"המחצבה" פתחה בפניי את לבטיך כסופר צעיר באשר לדרך בה תבחר בכתיבתך בעתיד. מזל שבחרת בריאליזם, ולא בסרפנטינות הסמליות והסוריאליסטיות של עגנון.

בבקשה, פרסם את מכתבי לעמנואל בן סבו.

חג אביב שמח!

משה גרנות

* מכתב לעמנואל בן סבו:

בן סבו מתאר את הפגנות הרבבות במשך 13 שבועות ברצף כברבריות, כמופקרות, כמונהגות על ידי "בני אלים", "אדוני הארץ", וכו' –השמצות נוראות על הקהל שיצא מביתו בדאגת אמת על המדינה שמשנה את פניה. אני מעריך את מפעלו התרבותי של בן סבו, וליבי ממש דואב על השנאה הנוטפת מדבריו כלפי האחים שאינם חושבים כמוהו, והוא מדרבן את ראש הממשלה, שלא יירתע וימשיך ברפורמה.

ובכן, הימין שולט במדינה מ-1977 ומעולם לא היו הפגנות ענקיות כאלו שנמשכות לאורך שבועות. העם בוחר בימין, והמרכז והשמאל חורק שיניים ומשלים עם הכרעת הרוב, אבל נתניהו לא הבטיח בתעמולת הבחירות שהוא ידאג למנות את השופטים לעליון לכשיבוא אליהם הערעור על הכרעת הדין בשלושת האישומים כנגדו; הוא לא הבטיח בתעמולת הבחירות שטרוריסט, כהניסט, שברוך גולדשטיין הוא עבורו צדיק שצריך לתלות את התמונה שלו בסלון, עבריין מועד (55 אישומים ו-8 הרשעות!) יהיה ממונה על המשטרה, ויקים מיליציה פרטית שלו; הוא לא הבטיח שמואשם בשוחד ועבריין מס יהיה מופקד על הקופה הציבורית; הוא לא הבטיח שידרוש לחוקק חוק שיאפשר לו לקבל מתנות מהבוחרים שלו; הוא לא הבטיח שהממשלה תוכל להתגבר על פסיקת בג"ץ ברוב של קול אחד, וכו' על כל אלה מפגינים מאות אלפי אזרחים מודאגים באמת על האסון העומד לחול על המדינה היקרה שלנו.

אדרבה, נתניהו הצהיר בעבר שעצמאות בית המשפט היא נר לרגליו, ובמשך שנים הוא לא אפשר חקיקה המגבילה את בג"ץ. הוא גם הבטיח לפני הבחירות שבשום אופן לא ייתן לבן גביר להיות שר, והוא מינה אותו למופקד על המשטרה!

לא, בן סבו היקר, לא ברברים ולא מופקרים, אלא אם כן אתה סבור שכל המפכ"לים וכל הניצבים מהעבר ומההווה הם ברברים (ראית בוודאי את המודעה של כל המפכ"לים והניצבים הנעמדים כאיש אחד נגד המיליציה הפרטית של בן-גביר?); אלא  אם כן, אליקים רובינשטיין הוא ברברי; אלא אם כן כל הכלכלנים הבכירים הם ברברים, אלא אם כן כל ראשי השב"כ והמוסד הם ברברים, אלא אם כן, לימור לבנת, בני בגין, ובנו, דן מרידור, יועז הנדל, גדעון סער הם ברברים; אלא אם כן כל הרמטכ"לים והאלופים לשעבר הם ברברים; אלא אם כן, היהודים והישראלים המפגינים במערב הם ברברים; אלא אם כן, חתני פרס נובל הם ברברים; אלא אם כן ראשי מדינות המערב המסתייגים לנתניהו הם ברברים; אלא אם כן ג'ו ביידן הוא ברברי.

הטענה המופרכת שכאילו בארצות הברית הפוליטיקאים ממנים את השופטים – פשוט מוציאה את השכל הישר מחוץ לתחום: בארצות הברית יש חוקה, שניתן לשנות בה סעיפים רק בשני שלישים של הסנאט ושלושה רבעים של הקונגרס (לא ברוב של 61 קולות!!!); הנשיא ממנה שופטים, אבל הוא מחייב את אישור הסנאט, שבניגוד למצב אצלנו, יש שם הפרדה מוחלטת בין הממשל ובין הרשות המחוקקת. ועוד דבר, השופטים מתמנים שם לכל ימי חייהם, כך שלא יצא ממש כלום לנשיא אם ימנה בזמן שלטונו שופט, כי הוא מוגבל (בניגוד למצב אצלנו) ב-8 שנים, והוא יורש את השופטים שקודמיו מינו לכל ימי חייהם.

זכותך בן סבו להיות ימני ולהעדיף את הרפורמה של נתניהו, לוין ורוטמן, אבל הטענות שלך כל כך מופרכות, וההטחות שלך באחיך הן כל כך מכוערות, שאני מודה שהתאכזבתי ממך ממעמקי נשמתי.

חג חירות שמח!

משה גרנות

* לאהוד בן עזר היקר, מזל טוב לגבורותיך ותפארת יומולדתך ה-87. מי ייתן ויתארכו ימיך בבריאות טובה ובצלילות דעת ונמשיך ליהנות מפרייך הספרותי ופניני  לשונך בעיתונך המכתב העיתי שעל מלאכתו אתה שוקד כמו המתמיד של ביאליק וממנו אין אתה רשאי לפרוש, לטובת קוראיך הנאמנים. אמן ואמן.

חוה ליבוביץ

קוראת נאמנה

ועוד...

בתגובה לתגובתך. אין ספק שמדובר  בסוף עידן נתניהו. לא טעית בהגדרה. ואכן פיאסקו פיטורי גלנט שמשקף בלבול חולשה ורפיון מדגים פרדוכסלית ובה בעת אחריות שבחוסר אחריות... ביבי מוביל מפלגה ודרך. וכי מה מצופה היה ממנו שישמוט לגמרי את הגה מפלגתו ואת הגה השלטון בשעת שפל כה קשה, כאשר הרחוב עושה "פיגוע" מטפורי בממשלה נבחרת ובעומד בראשה? ואליו מצטרפים ראשי המשק וחוזי נבואות שחורות. ברור שגם ללא פיטורי גלנט  אנו מצויים בסוף תקופת נתניהו. גם עקב גילו ושנות  כהונתו הממושכת.

אם מביטים לאחור היסטורית, קמילה חטופה וטראגית של  מנהיג דגול בישראל היא אינהרנטית בנרטיב של מנהיגי ישראל לדורותיהם,  מבן גוריון, גולדה, מנחם בגין, עבור ליצחק רבין, אריאל שרון ועתה בנימין נתניהו...

אני תומכת בביבי שנים [וקודם שעברתי לליכוד, שנים הצבעתי למפלגת העבודה. הייתי סוציאליסטית] ומודעת להתנהלותו הכושלת במהלך מאת ימי ממשלתו השישית הראשונות, עקב התפתחות טקטונית בלתי צפויה, שהיא אפילוג לפרולוג של קרנבל אי הלגיטימיות ורצח האופי – להלן הבלפוריאדה. פשוט לא אפשרו לו לעבוד. חסמו אותו מכל הכיוונים. והכי מעצבנים היו הטהרנים למיניהם, כל אחד ממניעיו הנפשיים שמהול בהם יותר משמץ של סלידה אפלה ממגזרים מסויימים שתומכים בו, או מחלומות אוטופיסטיים על עם סגולה, ומנהיג מגדלור  אור לגויים,  שגם זה הוא סוג של בלה בלה משיחיסטי. ונציגים מהם נמצאים בקרב קוראי המכתב העיתי. בעוד שיודעים אנו שהפוליטיקה הישראלית, כולל הפוליטיקה של בעלי האג'נדה המשפיענים  ושומרי הסף – היא ביצה די מרופשת. והמציאות בכללה מאד מורכבת ומלאת אתגרים.

אז אני אינני נוטשת. ולא מניפה דגל לבן וקושרת לו תמונת ניצחון לבטוחים אבסולוטית והצודקים מדי. מה פתאום? ומכתבה של בנדלה אליך [שמהדהד את ניתוחיו של בנדה והשפעותיה ההרסניות והמוחלטות של התקשורת על מוחם של אנשים] – רק ממחיש את בחירותיי הצודקות בעיניי. ממשיכה ללוות את נתניהו עד סוף כהונתו.  ואידך זיל גמור.

נ"ב – אהבתי את הערתך על דעתך הלא זחוחה ביחס להכרה הספרותית בך. יש לך במה להתגאות. למרות הכול.

חוה ליבוביץ

רמת גן

אהוד: למרבה המזל, גלנט לא פוטר, אבל האמון שלי בנתניהו נסדק. אמנם, אני מתאר לעצמי שהוא ניצב נוכח קשיים עצומים, מבית ומחוץ. אין מה לקנא בו.

זאת ועוד, האם המדינה השתגעה? מה כל הדיבורים האוויליים האלה על דיקטטורה ועל סוף הדמוקרטיה? מה כל ההכפשה העצמית בפני העולם? האם ישראלים יצאו מדעתם? האם כבר אין דאגות אמיתיות – אז מתעסקים בשטויות, אלה מתחפשות באדום ואלה מחפשים איפה אפשר להתגרות בשוטרים ולקבל קצת מכות שמצולמות היטב בתקשורת?

דוגמה אופיינית לטירוף ולטמטום – סיון קלינגבייל: "תוך חודשים ספורים הצליחה ממשלת השיסוי של נתניהו לדרדר את החברה הישראלית לתהום שמעולם לא חוותה." ["הארץ", 5.4].

על מלחמת יום כיפור לא שמעת? ועל תש"ח? ועל הימים שלפני מלחמת ששת הימים? הלא מעולם לא היה מצבנו טוב יותר גם בהשוואה למדינות אחרות בעולם!

* גלריה אנגל מאחלת לכל לקוחותיה וחבריה חג פסח שמח! לכבוד החג אנו מזמינים אתכם לתערוכתנו החדשה – "ליקוטי אביב", עם עבודות מופת של מרדכי ארדון, אביגדור אריכא, יואב בן דב, לאוניד בלקלב, ראובן רובין, מארק שאגל ועוד רבים! עד ה-28 באפריל, רח' שלומציון המלכה 13 ירושלים. חג שמח!

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".