בגיליון:
- אסתר ראב: הַיּוֹם עֲנָוָה אֲנִי כְּחַיָּה
- יוסי אחימאיר: ואלה שמות...
- איליה בר-זאב: באוהל מוֹעֵד
- הרקטות מלבנון, מסוריה ומעזה: והטרור הפלסטיני באל-אקצא
- פוצ'ו: תודה נתניהו
- אורי הייטנר: 1. צרור הערות 9.4.23
- מתי דוד: מטרות "משמרות המחאה" –
- אילן בושם: 11 שירים ל'חדשות בן עזר'
- משה גרנות: נדל"ן, קומפוסט וייסורי יצירה
- עדינה בר-אל: רינה פז – אהבה בין-דורית לטיולים ולפרחים*
- אבי גולדברג: כרכרה בסנטרל פארק
- שנת ה-75 למדינת ישראל: ישראל זמיר
- נעמן כהן: שר המשפטים יריב לוין מודה:
- אסתר ראב: שמלת העץ
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * הי אודי, אינני מכירה את חוה ליבוביץ, והיא איננה מכירה אותי. ולכן, כאשר היא כותבת ש"המוח שלי שטוף על ידי התקשורת" ולכן מוטה, אני רוצה להציג לה שתי עובדות.
- שאר הגליון
מאמרים
אסתר ראב
הַיּוֹם עֲנָוָה אֲנִי כְּחַיָּה
*
הַיּוֹם עֲנָוָה אֲנִי כְּחַיָּה,
שְׁטוּחָה כְּכָרֵי דֶּשֶׁא רְווּיִים,
בְּיָד קְטַנָּה שְׁמֵנָה אוֹבִיל חַיַּי
אֶל הָרַחֲמִים וְאֶל הַיְלָדִים.
הַיּוֹם יִקְרַב אֵלַי
כָּל זָר וְכָל כּוֹאֵב,
כְּגֶשֶׁם סְבִיבַי יִשְׁתַּקְשְׁקוּ
מַתְּנוֹת-לְבָבִי הַקְּטַנּוֹת
וְהַמָּחָר כְּבָר אֲנִי נוֹשֵׂאת –
כֹּבֶד סָגוּר
וּמְזַנֵּק שׁוּב
אֶל הַבִּלְתִּי יָדוּעַ.
מתוך: קִמְּשׁוֹנִים, 1930 (שירים 1930-1922).
יוסי אחימאיר
ואלה שמות...
זהו ספר, שרק שלושה עותקים ממנו מצויים בעולם. האחד באושוויץ, השני באו"ם בניו-יורק ועתה גם בירושלים, במוסד יד ושם. ספר השמות כינויו. למען האמת, המילה ספר קטנה עליו. מגמדת אותו. אפילו מוטה במקצת. זהו מיצג ענקי בן אלפי עמודים גדולים, בכל עמוד מאות שמות, משתרע לאורך כמה מטרים... למעלה מ-4.8 מיליון שמות מונצחים בו, טבוחי השואה, ומעט פרטים על כל אחד ואחת מהם. 4.8 מיליון יהודים מתוך ששת המיליונים. שמות המופיעים בסדר האלף-בית הלועזי. נאספו, נרשמו, במשך עשרות שנים. לפחות עוד כמיליון נרצחים טרם תועדו.
משתתפי אירוע ההשקה שהתקיים בשבוע שעבר, ובראשם נשיא המדינה, חשו מיד בתום הטקס בבית-הכנסת אל חדר המיצג, החלו לדפדף בו, לאתר שמות של קרובים. היו ביניהם ניצולי שואה קשישים, שחיפשו בשקיקה שמות של סבא, סבתא, אבא, אמא, אח, אחות, או מכרים אחרים. התרגשות עד דמעות ניכרה בעיניהם. האצבעות ננעצו בשמו של הקרוב, שאותו הם זוכרים או רק שמעו עליו. זיכרונות הציפו אותם.
כולם נרצחו רק על שום שהיו יהודים, "הגזע הנחות" בעיני הנאצים ומשתפי הפעולה עימם. מבצעי הפשע הגדול בהיסטוריה לא הבחינו בין עירונים לכפריים, בין אשכנזים לספרדים, בין צעירים למבוגרים, בין דתיים לחילונים. כולם היו יהודים – זה היה "פשעם". לא היו "פריווילגים" בין הטבוחים. אולי רק ב"רכבת קסטנר", האיש (יהודי!) שהציל כ-1500 יהודים בעלי ייחוס וממון, במחיר הפקרת מאות-אלפי יהודי הונגריה שנשלחו אל מותם.
נוהגים לומר, כי מדינת ישראל קמה מאפר השואה, אבל תקומת העם היהודי בארצו היתה בזכות הלחימה הנחושה של אירגוני המחתרות הלוחמות ובזכות ניצולי שואה שזכו להגיע לחוף מבטחים ולתרום ללחימה.
על מה חלמו אחינו בגטאות, במחנות הריכוז וההשמדה, בטרם עלו במשרפות כעשן השמיימה? אולי על הגורל היהודי המשותף, אולי על תחיית העם היהודי במולדתו ההיסטורית, ועל... נס שיצילם ברגע האחרון. אבל לא היה מי שיציל. מכונת ההשמדה הנאצית נבלמה רק ביום שבו ראשון חיילי הצבא האדום הרוסי נכנס למחנה אושוויץ. זה היה ב-1 בינואר 1945. היו מי שניסו להילחם, בידיעה שאין כל סיכוי להינצל, אבל לפחות לשמור על הכבוד היהודי ולהרוג כמה קלגסים נאצים. הבולט במרידות היה זה שהתחולל בגטו ורשה, ופרץ לפני שמונים שנה בדיוק, ב-19 באפריל 1943. לצד השואה היתה הגבורה.
בטרם האסון רוב היהודים השתלבו שאננים בארצות גלותם, הזדהו עם המדינות שבהן חיו, התמזגו עם תרבותן, ולא פיללו שהאנטישמיות הכבויה תוצת ותכלה את הקהילות בעיקר במזרח אירופה ורוסיה. מדינת ישראל היתה קמה בכל מקרה, אבל אלמלא אובדן ששת המיליונים, עוצמתה, איתנותה, היו מבוססות פי כמה.
אכן, ספר השמות, אבל גם ספר האשמות, כפי שגדעון האוזנר הטיח בצורר הנאצי אייכמן, ספר של מיליוני שמות, עדים שתוקים לפשע הנורא ביותר בתולדות האנושות. גם ספר האשמות נגדנו, שזכינו להיוולד ולחיות במדינת היהודים המשגשגת והשסועה, כאילו הדבר מובן מאליו. בדפדפנו בדפי הזיכרון האלה, במציאת שמותיהם של סבותינו וסבינו, התעצמה בלב התמיהה, הכיצד זה אנו במו ידינו וסכלותנו מסכנים את עצם קיומנו העצמאי, בגלל מחלוקות פעוטות-ביחס, שניתן לפותרן, בגלל חילוקי דעות המתגמדים מול האתגרים שלפנינו, ומול זיכרון השואה וזכר אחינו שלא זכו. לו מי מהם שיכלו לזעוק מהדפים, לבטח היו מטיחים בנו, צאצאיהם: תגידו, השתגעתם? שיבושים והפגנות מימין ומשמאל שעוצרים את החיים? דיבורים חסרי אחריות על מלחמת אחים, חורבן בית שלישי? וכי אינכם מודעים לטוב ולנפלא שנפל בחלקכם, לחיות במדינה עצמאית, להגשים חלום הדורות?
חג העצמאות בפתח. שבעים-וחמש שנות העצמאות הראשונות, ולפני כן שני ימי הזיכרון: יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. ישראל עומדת במבחן גורלי. האם המחלוקות המשסעות יגלשו גם לימים קדושים אלה? לבתי העלמין? ושמא ימי זיכרון אלה יגרמו לכל חלקי העם להתעשת, לשמור על פרופורציות במחלוקות הלגיטימיות? ואולי יקרה הנס המיוחל, הממשלה לא תיכפה בכוחניות את תוכניותיה, האופוזיציה תשלים סוף סוף עם ההכרעה הדמוקרטית?
אלה ימים של חשבון-נפש לכולנו. ימי התייחדות עם קורבנות השואה ועם טובי לוחמינו. על אויבינו, הלוטשים עיניים בסיפוק למראה המתרחש בתוככי ישראל – נתגבר.
האם גם נדע לשלוט ביצרינו, לדכא רגשי שנאה, לחזור למסלול של חיים משותפים, בנייה, שגשוג, קליטת עלייה, ושמירה על גבולות המחלוקת, תהיה מרה ככל שיהיה? יסור נא כל אחד ואחת מאיתנו ל"יד ושם", אל מיצג ספר השמות, להרהר בזכרם של המיליונים שלא זכו, ולצאת משם מחוזקים במחשבה – לעולם לא עוד.
יוסי אחימאיר
איליה בר-זאב
באוהל מוֹעֵד
אַחֲרֵי מוֹת –
עָרִים הוֹמִיוֹת, תְּרוּעוֹת שִׂמְחָה
בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה.
"כֹּל אֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ"* –
שִׂישׂוּ וְשִׂימְחוּ בִּמְחוֹל
הַמַּגֵּפוֹת.
צִפֳרִים מְנַקְּרוֹת בְּצִנּוֹרוֹת הַטִּפְטוּף –
צְמֵאוֹת לְמַיִם,
כַּדּוּרֵי הֶלְיוּם תּוֹעִים אֶל
תִּקְרַת אוּלָם הָהַמְתָּנָה בִּשְׂדֵה הַתְּעוּפָה...
חָלָל דַּל.
רַעַשׁ מְחַלְחֵל מִבָּתֵּי הֶעָלְמִין. בְּאֹהֶל מוֹעֵד
מִתְכַּנְסּוֹת נְשָׁמוֹת,
זָרִים חוֹפְרִים בְּאֵת וּבְמַעְדֵּר,
לְכַסּוֹת נִשְׁכָּחוֹת.
אַחֲרֵי מוֹת –
הָאוֹר בָּהִיר, גַּלֵּי הַיָּם מַכִּים זֶה בָּזֶה –
תְּפִילוֹת.
* ברכות ו'.
עָרִים הוֹמִיוֹת, תְּרוּעוֹת שִׂמְחָה
בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה.
"כֹּל אֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ"* –
שִׂישׂוּ וְשִׂימְחוּ בִּמְחוֹל
הַמַּגֵּפוֹת.
צִפֳרִים מְנַקְּרוֹת בְּצִנּוֹרוֹת הַטִּפְטוּף –
צְמֵאוֹת לְמַיִם,
כַּדּוּרֵי הֶלְיוּם תּוֹעִים אֶל
תִּקְרַת אוּלָם הָהַמְתָּנָה בִּשְׂדֵה הַתְּעוּפָה...
חָלָל דַּל.
רַעַשׁ מְחַלְחֵל מִבָּתֵּי הֶעָלְמִין. בְּאֹהֶל מוֹעֵד
מִתְכַּנְסּוֹת נְשָׁמוֹת,
זָרִים חוֹפְרִים בְּאֵת וּבְמַעְדֵּר,
לְכַסּוֹת נִשְׁכָּחוֹת.
אַחֲרֵי מוֹת –
הָאוֹר בָּהִיר, גַּלֵּי הַיָּם מַכִּים זֶה בָּזֶה –
תְּפִילוֹת.
* ברכות ו'.
הרקטות מלבנון, מסוריה ומעזה
והטרור הפלסטיני באל-אקצא
והרצחנות בגדה וגם בתוך ישראל –
מכוּונים לא רק נגד תומכי 'ההפיכה המשטרית'
אלא גם נגד מתנגדיה!
יש אומרים כי מלחמת העצמאות טרם הסתיימה
אנחנו עדיין במלחמה
והיא מפילה קורבנות!
מכוּונים לא רק נגד תומכי 'ההפיכה המשטרית'
אלא גם נגד מתנגדיה!
יש אומרים כי מלחמת העצמאות טרם הסתיימה
אנחנו עדיין במלחמה
והיא מפילה קורבנות!
פוצ'ו
תודה נתניהו
תּוֹדָה נְתַנְיָהוּ, תּוֹדָה עֲצוּמָה
שֶׁבִּזְכוּתְךָ אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לִי אֻמָּה
הַיּוֹדַעַת לָצֵאת לִרְחוֹבוֹת כָּל יוֹמַיִם שְׁלוֹשָׁה
וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲמֹד בְּרֹאשָׁהּ שַׁקְּרָן-תַּאֲוָתָן, חֲסַר בּוּשָׁה
עָטוּף עֶרֶב רַב שֶׁל אַנְשֵׁי מַעֲשִׂים
שֶׁבְּרֶגַע הָאֱמֶת הֵם חֲבוּרַת אֲפָסִים.
אָז תּוֹדָה נְתַנְיָהוּ שֶׁפָּקַחְתָּ אֶת עֵינֵינוּ
לִרְאוֹת שֶׁעִם עַם כָּזֶה –
עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ.
שֶׁבִּזְכוּתְךָ אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לִי אֻמָּה
הַיּוֹדַעַת לָצֵאת לִרְחוֹבוֹת כָּל יוֹמַיִם שְׁלוֹשָׁה
וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲמֹד בְּרֹאשָׁהּ שַׁקְּרָן-תַּאֲוָתָן, חֲסַר בּוּשָׁה
עָטוּף עֶרֶב רַב שֶׁל אַנְשֵׁי מַעֲשִׂים
שֶׁבְּרֶגַע הָאֱמֶת הֵם חֲבוּרַת אֲפָסִים.
אָז תּוֹדָה נְתַנְיָהוּ שֶׁפָּקַחְתָּ אֶת עֵינֵינוּ
לִרְאוֹת שֶׁעִם עַם כָּזֶה –
עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ.
אורי הייטנר
1. צרור הערות 9.4.23
* מריחים חולשה – חזיתות הר הבית, לבנון, סוריה, איראן, עזה, יו"ש ואום אל-פחם, הן מצור על מדינת ישראל. האוייב רואה את הפילוג, מריח חולשה ומגביר את תוקפנותו.
[אהוד: חשבת לרגע מה חלקך אתה, בתמיכתך הנלהבת ב"הפגנות המחאה" – בחולשה הזו?]
המעשה הביטחוני הנחוץ ביותר הוא עצירת הקרע. הדבר המיידי שעל ראש הממשלה לעשות הוא להודיע שפיטורי גלנט ירדו סופית מהפרק. הדבר השני הוא להודיע על ביטול המהפכה המשטרית, וקיום הידברות על רפורמה בהסכמה לאומית רחבה בידיים נקיות, ללא האקדח הטעון של חידוש בליץ החקיקה, המונח על שולחן ההידברות.
* מארב מתוכנן – התבצרות המחבלים בהר הבית היתה מהלך מתוכנן ומתואם, שנועד להביא את המשטרה להיכנס להר ולספק תירוץ למתקפת הרקטות מעזה ולבנון. ואם המשטרה לא היתה נגררת לפרובוקציה, בבוקר המחבלים היו תוקפים את המתפללים בכותל וכשהמשטרה היתה מתערבת, היא היתה מספקת את התירוץ.
* פיגוע הסברתי – המחבלים החמושים התבצרו בהר הבית ובעולם הופצו תמונות של שוטרים מתפרצים למסגד אל-אקצא. מחדל הסברתי. כישלון חרוץ בקרב על התודעה. לישראל יש, לכאורה, שרת ההסברה. אך למעשה, היא שרת התעמולה להפצת שקרים והסתה במחלוקות הפנימיות. היא ביקשה קיצוץ רוחבי כדי שתוכל "להסביר" את ההחלטה להקים מיליציה פשיסטית בראשות הכהניסט. וזאת התוצאה. דיסטל היא מתנה ל-BDS.
* גינוי סלקטיבי – למה אבו מאזן גינה את הפיגוע בת"א? כי הנרצח לא היה ישראלי. את רצח הבנות בבקעת הירדן הוא לא גינה, כמובן.
* אז מה היה לנו שם? – טייסי חיל האוויר הפציצו מטרות מחבלים מעבר לקווי האויב בלבנון ובעזה. לוחמי כיפת ברזל יירטו רקטות והצילו חיי אזרחים ישראלים. לוחמי משטרת ישראל ויחידות מיוחדות פעלו תוך סיכון עצמי מול המחבלים החמושים שהתבצרו בהר הבית. לוחמי צה"ל והשב"כ פעלו בשכם, בג'נין ובמאורות טרור נוספות. לוחמי צה"ל עורכים מצוד בתוך אוכלוסייה עוינת וחמושה אחר המחבל הרוצח מהפיגוע בבקעת הירדן. קצין משטרה ופקחים חיסלו את המחבל הרוצח בטיילת בת"א. לוחמי צה"ל הגנו על כל גבולות המדינה ביבשה, באוויר ובים. לוחמי פיקוד העורף פעלו באזורים שנפגעו מירי האוייב. לוחמים גויסו בעיצומו של החג לשירות מילואים.
...וחוליגנים כהניסטים ביצעו פשעי שנאה מבישים בכפר קאסם. טוב, יש להם היום נציג בקבינט.
* בלתי תקין לא פחות – למה נתניהו מתאמץ ככל יכולתו שלא לכנס את הקבינט המדיני ביטחוני? להערכתי, הוא מבין את המשמעות של קבינט הכולל את בן גביר וסמוטריץ', ואין לו עניין בבזבוז הזמן הזה. ייתכן מאוד שהוא מבין, שאנשי השב"כ, למשל, לא יוכלו לדבר בחופשיות באוזני מי שהיו יעדים מודיעיניים שלהם עד לאחרונה.
לא לכנס את הקבינט – זה בלתי תקין.
לכנס את הקבינט עם בן גביר וסמוטריץ' – בלתי תקין לא פחות.
* ללא המוקיונים – נתניהו צריך להקים קבינט מצומצם, שיכלול את חברי הקבינט בלי סמוטגביר. בקבינט הזה יתקיימו הדיונים הביטחוניים, ומדי פעם יכנסו את הקבינט הרחב להתכנסות טקסית שבה שני המוקיונים יתלהמו ואף אחד לא יתייחס להבלים שלהם.
* פייק – ברשתות מופצת ידיעה על פיה נתניהו רצה לשתף את בנו יאיר טלפונית בישיבת הקבינט וגורמי המקצוע מנעו זאת. כיוון שהמידע הופץ באתר רוטר.נט ולא היה לו אישוש בכלי תקשורת רציני, אני מסיק מכך שזה פייק. וחוץ מזה, כשיש את בן גביר, לא צריך את יאיר נתניהו.
* הסיבה לגל הטרור – מה הסיבה לגל הטרור? מה, זה ברור! הישיבה של רע"ם בממשלה. ממשלת האחים המוסלמים. תומכי טרור.
בלה בלה בלה וכו'.
* הגרוע שבפשיסטים – השר הכושל בן גביר, שמאז מינויו לשר עם התואר הפומופוזי "לביטחון לאומי" – הביטחון הלאומי של ישראל הידרדר לשפל – מאשים את האופוזיציה בכישלונו הצורב, בטענה שהיא "מעודדת את האויב." בן גביר נוהם ומסית כמו הגרועים במנהיגים הפשיסטים בהיסטוריה. כמו?!
* מי מפלג – שעה שמתינו מונחים לפנינו ודמם לא התקרר, השר הכהניסט הכושל מאשים את האופוזיציה בפיגועים. וכשאני מגיב על דבריו, קופצים כמה צבועים וכותבים לי: אתה לא מתבייש? בזמן פיגועים אתה מפלג?
* כיפה אדומה – לבן גביר, כפי שכולנו רואים, אין כישורים וניסיון לתפקיד שר, ובפרט לא לתפקיד של שר ביטחוני. ניסיונו כראש כנופיה אינו מעניק כלים רלוונטיים כלשהם. אבל הוא הפוליטיקאי המתוחכם והממולח ביותר במדינה. כך הוא מקרקס את נתניהו, לא-קוטל-קנים כשלעצמו.
תרגיל כיפה אדומה שהוא עשה למפכ"ל שבתאי ממחיש זאת. הוא הקליט בסתר פגישה אישית של שר ומפכ"ל, משך את המפכ"ל בלשונו, והדליף פירורים נבחרים מדבריו, המשרתים את צרכיו הפוליטיים. המטרה שלו היא לסכסך בין שבתאי לאנשי המרכז-שמאל, המגבים אותו בעמידתו על הגנת המשטרה מפני השר הממונה המתנכל לה ומנסה לפגוע בה. הוא רוצה להנמיך את אש הביקורת עליו כשידיח את המפכ"ל. ועל הדרך הוא תמיד שמח לשלהב יצרים בקרב ערביי ישראל, כי הוא תמיד נבנה ממהומות במגזר, ואם תהיינה אלו מהומות דמים, הרי זה משובח.
באשר לדברי המפכ"ל – ברור שחלק ניכר מבעיית הפשיעה והאלימות במגזר הערבי נובעת מתרבות אלימה. האם רצח על כבוד המשפחה הוא המצאה? גם ערבים ישרים הפועלים נגד האלימות מודעים לכך ומודים בכך. השאלה היא מי מתבטא בנושא, באלו מילים ובאיזה פורום. בשיחה בארבע עיניים, לא חייבים לשמור על כללי הפוליטיקלי קורקט. ייתכן שבהגנתו על המשטרה מפני פגיעתו הרעה של השר, הוא רצה להחניף לו, באמירה שעשויה לפייס את הגזען.
שבתאי ילמד את הלקח. הוא מבין שכל שיחה שלו עם הפרחח מוקלטת ובן גביר יעשה בה שימוש לתועלתו. הוא יישמר בלשונו ואולי גם ימדר את השר.
* המיליציה לא תקום – סביר להניח שבסופו של דבר לא תקום המיליציה הפשיסטית של אצבעוני המפקד. הסיבה לכך, שהיא שבג"ץ בכל מקרה יגן על אזרחי ישראל מפני המזימה. בממשלה כבר מבינים שהמהפכה שרקחו, שנועדה לבטל למעשה את בג"ץ ולהפוך אותו לזרוע של רוה"מ לא תתבצע. לכן הם גם מבינים שלא תקום המיליציה הפרטית. גם הכהניסט מבין זאת.
יכול להיות שהסולם שלהם, יהיה ביצוע תוכניתו המצוינת של בנט להקמת משמר לאומי במשטרת ישראל, הכפוף למג"ב. וכך מעז ייצא מתוק.
* מתקפת הבכיינים – ישראל מותקפת מדרום, מצפון וממזרח, ואיזה ביביסט בכיין, שתעשיית השקרים וההסתה הפופוליסטית מפמפמת לו שהוא "סוג ב'", כותב שאילו היה בגיל המילואים לא היה מתייצב להגן על המדינה שאינה סופרת אותו. הביביסט הבכיין בטח מגדיר את עצמו מחנה "לאומי" או משהו כזה.
* לכו לעזא... – קרעי: לא הובנתי נכון. כשקראתי לטייסים "לכו לעזא..." התכוונתי לתקיפה בעזה.
* השרה הנמושה – שרת התעמולה: נפולת של נמושות תקפה הלילה ברצועת עזה ובלבנון.
* שני מחנות – שני המחנות האמיתיים המחלקים את החברה הישראלית, אינם דווקא תומכי ה"רפורמה" מול מתנגדי המהפכה. גם לא ימין ושמאל. בטח לא השטות של חלוקה בין "יהודים" ו"ישראלים" או בין אלה שרוצים מדינה יהודית יותר לאלה המעדיפים מדינה דמוקרטית יותר.
החלוקה האמיתית היא בין מחנה האחריות הלאומית למחנה ההתפרקות וההתפוררות. מן הבחינה הזאת, אהוד ברק ויריב לוין, ליברמן ויאיר נתניהו שייכים לאותו מחנה. הנשיא הרצוג, גנץ, יואב גלנט הם במחנה האחריות. לפיד נוטה למחנה האחריות, אך פוסח על שתי הסעיפים. גם נתניהו פוסח על שתי הסעיפים, אך נוטה למחנה הפלגנות.
שני צמדי-כתבות, ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום", מצביעים על כך. ב"ישראל היום" התפרסמו בזה אחר זה ראיונות עם בני גנץ ועם סמוטריץ'. הראיון עם גנץ הוא התגלמות האחריות הלאומית. הוא מזהיר, מתוך דאגה עמוקה, מפני מה שיקרה אם, חלילה, ההידברות לא תוביל להסכמה וחלילה המהפכה תתחדש. כל כולו ממוקד בניסיון להגיע לפשרה ולהסכמה. סמוטריץ', פרוע ומשולהב, גם כאשר הוא מנסה להסוות את האלימות במתק שפתיים. האשמות מטורפות על "האליטות", על צה"ל, על בית המשפט העליון, על האקדמיה ועל התקשורת. השמצות נתעבות על הרצוג ועל גלנט. מחויבות מוחלטת למהפכה, גם אם לצד הבנה שיש לעשות אותה באופן מדורג יותר, תמיכה חד משמעית בחוקי מגה-שחיתות הקיצוניים ביותר. אין אפילו טיפונת חשבון נפש על המהפכה.
ב"ידיעות אחרונות" התפרסמו בזה אחר זה מאמרים של אהוד ברק ושל פרופ' יובל אלבשן. עיקר מאמרו של ברק הוא נגד הידברות, הסכמות ופשרה. כל פשרה היא בהכרח "רקובה". הוא חותר להתנגשות, כי בעיניו "התנגשות עדיפה על פשרה גרועה." אין מקום שבו המילה "פשרה" מופיעה ללא שם תואר כמו "רקובה." הוא תוקף בחריפות רבה את הרצוג, גנץ ולפיד החותרים לפשרה. הוא חותר למלחמה שתביס את היריב (או האוייב?) הוא חותר ל"הכרעה." הוא לא מבין איזה אסון חברתי כרוך בכך שחצי עם יחוש מובס ומושפל, ואיש אינו יודע מתי תחושת התבוסה וההשפלה תתפרץ ואיך. אבל אדם חסר אחריות כמו אהוד ברק אינו מסוגל לראות מטר קדימה, מעבר להכנעה שאליה הוא חותר. ואולי במלחמה הזאת דווקא המחנה שלו יובס? המאבק המצליח מביא אותו לשיכרון כוח, המזכיר את זה של לוין ורוטמן אחרי הבחירות, ולכן את האפשרות הזאת הוא אינו לוקח בחשבון. אבל אני משוכנע, שברק מעדיף תבוסה במאבק על פני פשרה. תבוסה כזו פירושה המשך המלחמה, והוא נבנה מהמלחמה.
לעומתו, פרופ' יובל אלבשן חותר להסכמה, לפשרה. הוא מבין את המשמעות של תרחיש שבו צד אחד יובס. הוא מאמין שניתן לעצור את המהפכה, אולם הדרך היחידה להגיע לכך היא באמצעות הסכמות ופשרה. הוא מאמין ב"עצירת החקיקה לא בדרך של הכנעת הקואליציה על ידי החרב של המשפט, שעליה עוד נשלם בריבית דריבית, אלא בדרך של הסכמה ופשרה: הסכמה שנובעת מתוך הבנה שאם יש ניצחון במשפחה כולם מפסידים, ופשרה שנוצרת מתוך ידיעה שאיש לא יאהב אותה אבל כולם יכולים לחיות אתה. יחד." זו תמצית האחריות הלאומית.
מדד האחריות הלאומית מתבטא גם ביחס לסרבנות. בני גנץ יוצא בתקיפות נגד הסרבנות. גם אם היא כלי אפקטיבי, אולי האפקטיבי ביותר, במאבק נגד המהפכה, הוא שולל אותה, מתוך אחריות לאומית ומבהיר שהיא "מחוץ לכללי המשחק." עם זאת, הוא מדבר בהערכה ובכבוד כלפי המיעוט הקטן של המילואימניקים, הנושאים על שכמם את ביטחון המדינה. הוא יודע שהשתלחות בהם מסוכנת ומזיקה. יש להידבר איתם כדי להוריד אותם מן הסרבנות המזיקה.
לעומת זאת, סמוטריץ' הריקא, המשתמט מצה"ל, מרשה לעצמו להשתלח בטייסים ולקרוא לשלול מהם את כנפי הטיס. גנץ מזכיר, שאותם טייסים יוצאים מטעמנו עם מטוסים עמוסי תחמושת לכל רחבי המזרח התיכון "והם יכולים להתאייד בעשירית שנייה. למרות זאת הם ממריאים, מבצעים וחוזרים." לעומתו, סמוטריץ', שבמקום לשרת בצה"ל המית את עצמו באוהלה של קריירה ובעשיית שני תארים במשפטים, מרשה לעצמו להשתלח במי שעל דמם הוא חי ומשתמט ולדבר עליהם בגסות. ממרומי כנפי ההשתמטות שלו הוא קורא לשלול מהטייסים את כנפי הטיס שלהם. מי הוא, אותו ריקא, שבשעה שבני גילו חרפו את נפשם על הגנת המולדת הוא אירגן מצעדי בהמות, ניסה לבצע פיגוע טרור ושתק שבועות בחדרי החקירות של השב"כ, שירשה לעצמו להשתלח בטייסים ובלוחמי צה"ל?
אהוד ברק כלל אינו מתייחס לסרבנות, במאמרו, אבל כאשר אין הוא מבקר אותם ולו ברמז, ושעה שהם היו חוד החנית של ההתנגדות – הוא קורא להחרפת המאבק עד להכרעה, ללא מילת ביקורת, יש כאן עידוד מובהק לסרבנות. פרופ' אלבשן, לעומת זאת, מביע חרדה עמוקה מפני השלכות הסרבנות ומודע לסכנות של התופעה לעתידה של המדינה. כאיש שמאל ציוני הדוגל בפתרון שתי המדינות, הוא רואה בתופעה איום, אולי סופני, על היכולת לבצע נסיגה בעתיד, כיוון שסרבנות לא תאפשר אותה. שוב, הקיצונים בשני הצדדים משרתים אלה את האינטרסים של אלה.
במאבק בין מחנה האחריות הלאומית, החותר להסכמות ולפשרה (שכאן מיוצג בידי גנץ ואלבשן) לבין מחנה הפלגנות והכוחות הצנטריפוגליים (המיוצג בידי ברק&סמוטריץ'), יוכרע עתיד המדינה. פרופ' אלבשן, המעורב מאוד בכל המאמצים להביא להסכמות, מספר שכבר היינו ממש על סף פשרה והסכמות, והודעת הפיטורין של גלנט טרפה את הקלפים. מעשה נמהר של מנהיג אובד דרך.
* קמפיין אנטי ציוני – אחד הדברים הבזויים והנתעבים ביותר שהיו כאן לאחרונה, הוא הקמפיין הימנני הפופוליסטי הנחות, שמנסה להסית את צוותי הקרקע בחיל האוויר להשבית את מטס יום העצמאות ולהשבית מעם ישראל את שמחת החג. זהו קמפיין אנטי ציוני. המסיתים מספרים לצוותי הקרקע שהם סוג ב'. המסיתים מנסים למרמר את צוותי הקרקע, להחדיר בהם רגשות שנאת אחים, שנאת חינם, קנאה, קנאות ורשעות. המסיתים מנסים להוציא שדים עדתיים גזעניים מן הבקבוק ולפמפם שנאת אשכנזים. אין לי ספק שלפחות חלק מהמסיתים, היו מעדיפים שטילי נ"מ יפילו כמה מטוסים וטייסים. אני משוכנע שצוותי הקרקע בזים למסיתים ומצפצפים על הקמפיין הנאלח.
* ממשלת ריק ריק.
* אהרון ברק וחוק השבות – במאמר ב"ישראל היום" כתב דרור אידר על בג"ץ, "שבית משפט כזה עלול יום אחד – והיום הזה לא רחוק – לפסול את חוק השבות בטענה שהוא סותר את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. למעשה, אסכולת אהרון ברק סבורה שקיימת סתירה בין היותה של ישראל יהודית לבין המשטר הדמוקרטי שלה." דברים אלה הם המשך ההסתה השקרית נגד אהרון ברק, שאין לה שחר. ברק הוא תומך נלהב בחוק השבות. הוא ביטא את דעתו בנדון אין ספור פעמים. הוא מסביר תמיד, שבין אזרחי ישראל חייב להיות שוויון, אבל אין ולא צריך להיות שוויון במפתח הכניסה לישראל. מפתח הכניסה צריך להיות חוק השבות.
במאמרו ל"הארץ" ב-15 בפברואר 2018 "חירותו של האדם במדינה יהודית ודמוקרטית", הוא פירט מה המשמעות בעיניו של המדינה היהודית: "ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית מייחדים אותה משאר המדינות הדמוקרטיות. יש הרבה מדינות דמוקרטיות בעולם. אך רק מדינת ישראל אינה רק מדינה דמוקרטית אלא היא גם מדינה יהודית. 'מדינה יהודית' היא מדינתו של העם היהודי; היא מדינה שלכל יהודי הזכות לעלות אליה ושקיבוץ הגלויות הוא מערכיה הבסיסיים; היא מדינה שההיסטוריה שלה שלובה ושזורה בהיסטוריה של העם היהודי, ששפתה העיקרית היא עברית, ושחגיה העיקריים משקפים את תקומתה הלאומית; היא מדינה שהתיישבות היהודים בשדותיה, בעריה ובמושבותיה היא בראש דאגותיה; היא מדינה המנציחה את זיכרם של היהודים שנטבחו בשואה, ואשר נועדה להוות 'פתרון בעיית העם היהודי מחוּסר המולדת והעצמאות על ידי חידוש המדינה היהודית בארץ ישראל'; היא מדינה המטפחת תרבות יהודית, חינוך יהודי ואהבת העם היהודי; היא מדינה שערכי החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל הם ערכיה; היא מדינה שהתנ"ך הוא הבסיסי שבספריה וחזון נביאי ישראל הוא יסוד מוסריותה; היא מדינה שהמשפט העברי ממלא בה תפקיד חשוב; 'מדינה יהודית' היא מדינה שבה ערכי תורת ישראל, ערכי מורשת היהדות וערכי ההלכה היהודית הם מערכיה הבסיסיים."
את הדברים הללו הוא כתב בהקשר להגדרה "מדינה יהודית ודמוקרטית" בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. כלומר, לא זו בלבד שבניגוד לדבריו של אידר, דרכו של ברק לא נועדה לפגוע ביהדותה של המדינה באמצעות הכפפתה לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אלא אותו חוק יסוד, שבו ישראל מוגדרת כמדינה יהודית ודמוקרטית, מעגן את זהותה היהודית של ישראל כעוגן חוקתי. וכדאי לראות שההבהרה שלו מהי מדינה יהודית כמעט זהה לחוק הלאום, כולל סעיף ההתיישבות המושמץ, ובלשונו של ברק, "העמדת התיישבות היהודים בשדותיה, בעריה ובמושבותיה בראש דאגותיה."
יתר על כן. לא זו בלבד שעל פי אסכולת ברק אין לפגוע בחוק השבות בשם חוק יסוד אחר, אלא ברק עצמו הציע לעגן את חוק השבות, שהוא חוק רגיל, כחוק יסוד; זאת, כדי שאם תהיה פעם כנסת או ממשלה מופקרת שתרצה לחוקק חוק שיפגע בחוק או יבטל אותו, בג"ץ יוכל לפסול את החוק הזה כבלתי חוקתי. ברק הציע זאת בנאום שנשא בכנס של האגודה לזכויות האזרח בישראל ב-21 ביוני 2001, בהיותו נשיא בית המשפט העליון.
לא אחת מתחתי ביקורת על ברק, על האקטיביזם השיפוטי (שבו אימץ את השקפת מנחם בגין על "עליונות המשפט") ועל פסיקות שלו בנושאים ציוניים, כמו פסק דין קעדאן ועמדת המיעוט שנקט באחת העתירות נגד חוק האזרחות. אפשר לבקר את ברק בלי לשקר ובלי להטיל דופי בעמדותיו ובפסיקותיו. אגב, מי שרוצה לפגוע היום בחוק השבות זו הממשלה, שבכניעה לדרישות החרדים הלא-ציונים מתכוונת להתנקש בחוק השבות באמצעות ביטול סעיף הנכד.
אני תומך מאוד בעיגון חוקתי של חוק השבות. צריך היה לעשות זאת במסגרת חוק הלאום. אחזור כאן על הצעה שכתבתי עליה בעבר: את חוק השבות יש לעגן במעמד מיוחד (שלא קיים היום בחוק הישראלי), שיהיה גבוה יותר מחוק יסוד – חוק-על. אני מציע שיקבע בו, שכל שינוי בחוק השבות יוכל להתקבל רק בתמיכת 80 ח"כים לפחות וביטולו יוכל להיות רק בתמיכה של כל 120 חברי הכנסת.
* השתמטותו אומנותו – בראיון ל"ישראל היום", נשמע שר השיכון גולדקנופף מפויס למדי. הוא לא מתעקש על המהפכה המשטרית. הוא תומך בנתניהו ויתמוך בכל החלטה שלו אם להמשיך, להפסיק או למתן את המהפכה. אפילו בבת נפשה של יהדות התורה, פסקת ההתגברות האוטומטית באמצעות 61 ח"כים, אינה סלע קיומו. רק דבר אחד הוא ייהרג ובל יעבור בעבורו – פסקת התגברות נקודתית בנושא ההשתמטות. כל עוד הרוב האוטומטי של הקואליציה, שקיומה תלוי ביהדות התורה, יכול לגונן על ההשתמטות ההמונית של החרדים, על עריקתם ההמונית ממלחמת מצווה, על המשך אורח החיים הטפילי שבו הם חיים ומשתמטים על דמם של ציונים שמחרפים את נפשם על הגנת המולדת – על כל השאר הוא מוכן לוותר. ההשתמטות היא ייהרג ובל יעבור. כל השאר – בלאו הכי אחרים נהרגים, וזה אחלה מבחינתו.
אגב, כפי שכתבתי פעמים רבות בעבר, מורסת ההשתמטות אינה נושא משפטי וההתמודדות עמה לא צריכה להיות בבית המשפט, אלא בדיון הציבורי, החברתי, החינוכי והפוליטי, ובעיקר בדיון על מהות היהדות ועל מהות התורה, שהם מתיימרים לייצג. כי למיטב הכרתי, אילו הם למדו באמת תורה – עצם לימוד התורה היה מביא אותם להיות הראשונים להתגייס. הם לא לומדים תורה אלא תִּפְלוּת. רע תלמוד שמביא לידי השתמטות. מי שמלמד את בנו השתמטות – כאילו למדו ליסטות.
* ההחמצה הגדולה – המלחמה באוקראינה, על כל מוראותיה ואסונותיה, היתה הזדמנות ציונית גדולה למדינת ישראל, לקדם גל עלייה גדול, של מאות אלפי יהודים מרוסיה ומאוקראינה. לשם כך, היה כאן צורך במנהיגות לאומית ציונית, נוסח יצחק שמיר; מנהיגות שתכניס את המדינה לאטרף של עלייה וקליטה ותציב את האתגר הלאומי הזה, את המשימה הלאומית הזאת, מעל כל נושא אחר. אחרי נאום ההשבעה של נתניהו, כתבתי באכזבה מרה, שבין המטרות שהוא הציג הוא כלל לא הזכיר את העלייה והקליטה. עם זאת, המטרות שהוא הציב היו בהחלט ראויות גם ראויות: המאבק בגירעון איראן, הרחבת הסכמי אברהם ושלום עם סעודיה, שיפור רבתי בתשתיות ובעיקר בפריפריה. בנאומו בישיבת הממשלה הראשונה, בו ביום, הוא הוסיף גם את המאבק ביוקר המחייה.
הוא לא הזכיר במילה וחצי מילה את המהפכה המשטרית. כעבור ימים אחדים הציג יריב לוין את "הפעימה הראשונה" של המהפכה המשטרית והכניס את מדינת ישראל למה שנתניהו עצמו הגדיר כמשבר לאומי. הממשלה מדרדרת אותנו לאסון חוקתי, חברתי, כלכלי, מדיני וביטחוני, כתוצאה מהמהפכה המטורפת, מהשילוב של שיכרון כוח עם שנאה עמוקה. איפה אנחנו ואיפה המטרות של הממשלה? איפה אנחנו ואיפה ההזדמנות הלאומית האדירה לעלייה גדולה, שלא הייתה כדוגמתה מאז ראשית שנות התשעים? ונדמה שההתייחסות היחידה של הממשלה הרעה הזאת לעלייה ולקליטה היא הכוונה להתנקש בחוק השבות.
* יציאת מצרים שלנו – בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. ובדור שלנו לא צריך ללכת רחוק. הורינו או סבינו יצאו ממצרים ומה מתאים יותר מלספר את סיפורם בליל הסדר?
במשפחתנו, הכנסנו לפני למעלה מעשרים שנה, מאז שאני עורך הסדר, את הסיפור המשפחתי. כשהגענו ל"בכל דור ודור" אבי היה מספר את סיפור עלייתו בספינת מעפילים, הגירוש לקפריסין והעלייה משם לארץ. בשנותיו האחרונות, כשאבי כבר לא היה בצלילות, הנכדים קראו את סיפורו, מתוך ראיון שערכתי עימו על סיפור חייו, כשהיה בן שמונים. וכך גם אחרי מותו. בשנים אחרות אנו קוראים מתוך חוברת הזיכרון של אימי, את סיפור עלייתה. וכשאנו חוגגים במשפחה של אשתי, מספרים את סיפורי העלייה של סביה. הפעם, נועה, החברה של עמוס שלנו, סיפרה את סיפור העלייה מעיראק של סבא שלה.
* אנו מכריזים בזאת – יוזמות רבות עלו לקראת הפסח, ליציקת תוכן אקטואלי לסדר. הרי הסדר הוא סיפורו של עם ישראל, והסיפור הזה לא תם, ונכון להנכיח בסדר אמירות הנוגעות לחיינו היום. נכון לעסוק בסוגיית החירות, כאשר מתקיים מאבק על הדמוקרטיה. נכון לעסוק באחדות עם ישראל, כאשר קרע עמוק מאיים עלינו.
יוזמה יפה, שנתקלתי בה בפרסומים של מכון "שיטים" ושל מרכז בינ"ה, היא קריאה בסדר במגילת העצמאות. מכון "שיטים" הפנה לקטעים מן המגילה. אימצנו את הרעיון בסדר המשפחתי שלנו, אך בצורה קצת אחרת. לא קריאת קטעים מן המגילה, אלא קריאת המגילה כולה. מגילת העצמאות היא מקשה אחת. כאשר מפרקים אותה, מחמיצים את מהותה ומעוותים אותה. נתקלתי בכך במחלוקת על חוק הלאום, כאשר מתנגדי החוק השתמשו במגילת העצמאות כטיעון נגדו וציטטו משפט מתוכה. הם רק שכחו ש-90% ממגילת העצמאות היא חוק הלאום. אחרי ה"שולחן עורך" וה"צפון" – ה"ברך" שלנו היה קריאת מגילת העצמאות, מן המילה הראשונה עד האחרונה (כולל ההתחייבות לכונן חוקה לא יאוחר מ-1 באוקטובר 1948).
* כאיש אחד בלב אחד – "אילו קרבנו להר סיני ולא נתן לנו את התורה – דיינו." מה הרבותא בקרבה להר סיני כשלעצמה, אם לא קיבלנו את התורה? לא ברור. אחד הפירושים לכך מתייחס לפסוק: "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר." וייחן, נאמר, בלשון יחיד. רש"י פירש: "כאיש אחד בלב אחד." כלומר היה זה רגע עילאי של אחדות לאומית. בסדר המשפחתי דרשנו כך את הפסוק, בתקווה לאחדות ישראל וליציאה מהמשבר הלאומי מחוזקים ומאוחדים.
* לשנה הבאה – כשהגענו ל"לשנה הבאה בירושלים", קראנו את הטקסט החשוב הבא שכתב הסופר חיים באר: "לשנה הבאה בירושלים שלנו, שתשוב להיות קריה נאמנה, עיר הצדק, החירות והשלום, עיר של בתי משפט שימשיכו להיות מבצר איתן ליושרה ציבורית. לשנה הבאה בה ישבו בכנסת שונאי בצע ודוברי אמת. לשנה הבאה עם ממשלה שבה יכהנו שרים ושרות אשר אהבת האדם, אהבת הארץ ואהבת השם האמיתית ימלאו את ליבם. לשנה הבאה בה מנהיגינו יהיו ישרי דרך, ענווים ושליחי אמת של הציבור. לשנה הבאה של הערכה וכבוד ללימוד ולעברית, לעצמאות עולם התרבות והספרות. לשנה הבאה בה רחובות בירת הנצח ימלאו אור, שוויון וחירות לכל."
* הנדסת תודעה – גם את מדור הטריוויה "20 שאלות" מנצל "הארץ" להנדסת תודעה. שאלה: "איזה משפט מפורסם אמר שר הביטחון משה דיין על שארם א-שייח?" תשובה: "'טוב שארם א-שייח בלי שלום משלום בלי שארם א-שייח,' תגובה למאמצי נשיא מצרים סאדאת להשיג הסכם שלום."
רצף של הבלים. ראשית, לא היו כל מאמצי שלום של סאדאת. זו פשוט אגדה חסרת שחר. המחקר היסודי והרציני ביותר על הנושא הוא ספרו של פרופ' יואב גלבר "רהב" שחקר את הנושא לעומקו, ומחקרו מפריך מכל וכל את האגדה הזו. ההיפך הוא הנכון. לכל היותר הוא עשה כמה תמרוני הסוואה מדיניים למאמץ המלחמה.
שנית, באותה תקופה, השר היונה ביותר בממשלה, בסוגיה המצרית, היה משה דיין, שניסה לקדם הסדר ביניים ובו ויתורים ישראליים מרחיקי לכת. אגב, המצרים היו מודעים לכך ובכל זאת פתחו במלחמה.
שלישית, דיין אמר את הדברים עוד בתקופת נאצר, כשסאדאת נחשב לסגנו האפור. ככל הידוע, הוא אמר זאת לראשונה בישיבת הממשלה ב-31 באוקטובר 1968, שנתיים לפני מותו של נאצר ומינוי של סאדאת לנשיא. היה זה בישיבה שבה ביטלה הממשלה את "ההחלטה הסודית" מיוני 1967, שבה הביעה נכונות עקרונית לנסיגה לגבול הבינלאומי במסגרת הסכם שלום עם מצרים וסוריה. את ההחלטה הנוגעת לסוריה ביטלה הממשלה חצי שנה קודם לכן. מאז דיין חזר על כך פעמים רבות גם בפומבי.
כזכור, דיין היה שר החוץ בהסכם השלום עם מצרים שבו ישראל נסוגה משארם א-שייח.
* במקום ה-44 – "עטור מצחך" הוא שיר ענק. הוא ללא ספק אחד השירים היפים שנוצרו כאן. השילוב של המילים, הלחן והביצוע – מושלם. הוא בהחלט מועמד ראוי לשיר הישראלי היפה ביותר ב-75 שנות המדינה. במוסף החג המיוחד של "ידיעות אחרונות", שדירג את 75 השירים הישראלים הטובים ביותר, הוא אכן דורג במקום הראשון.
רשימת ה-75 היא בהחלט רשימה מרשימה. השירים – נפלאים. אילו הייתי מרכיב את הרשימה היא היתה אחרת, אך ברור שאף רשימה של איש מעשרות המומחים שיצרו אותה אינה זהה לרשימה שנבחרה. יש בה שירים שלא היו נכנסים לרשימה שלי. שירים אחרים חסרים בה. יש שירים שהייתי ממקם אחרת. אבל דבר אחד חרה לי מאוד.
בראש הרשימה שלי ניצב "ירושלים של זהב". אין שיר גדול ממנו, לטעמי. קראתי את החוברת בעניין רב. אם השיר אינו במקום הראשון, הוא לבטח במקום השני. טוב, השלישי. בחמשת הראשונים. בעשרת הראשונים. בעשרים. כאשר הוא לא הופיע בין השלושים הראשונים, הבנתי שכנראה הוא מחוץ לתחרות. כלומר מעל התחרות. כפי ש"התקוה" לא יימצא בתחרות כזו. גם "ירושלים של זהב" הוא שיר במעמד המנוני; שני רק ל"התקוה". ולכן התאכזבתי מאוד למצוא אותו במקום ה-44. ארבעים וארבעה? זה לא רציני.
וכך נכתב עליו: "מזמור העשור, היובל והנצח. נכס צאן ברזל, נחושת וגם אור. ההמנון החלופי" וכו'. אז איך הוא רק במקום הארבעים וארבעה? (אגב, "שיר הפרחה" הוא במקום ה... 42). ומה שחרה לי אפילו יותר, הוא שזה השיר היחיד של נעמי שמר ברשימה. מבין 75 השירים, רק שיר אחד של נעמי שמר? זה לא רציני.
* ביד הלשון: ניצני סיני – פעמים רבות הקדשתי את הפינה ליישובים שהתקיימה או מתקיימת מחלוקת בין המתיישבים לבין ועדת השמות הממשלתית על שם היישוב. יש מקרים שבהם התושבים קיבלו את פסיקת הוועדה (בית קמה, למשל), היו מקרים שבהם הוועדה קיבלה, לעיתים אחרי עשרות שנים, את עמדת התושבים (מנרה, למשל), היו מקרים שבהם הצדדים הגיעו להסכמה (מרום גולן, למשל) ויש פעמים שבהם המחלוקת קיימת ושם היישוב בפיו תושביו שונה משמו הרשמי (נערן / נירן, למשל).
כזה הוא קדש ברנע / ניצני סיני. ב-1977 הקימה קבוצת חלוצים מושב עובדים במקום המזוהה כקדש ברנע המקראית. היתה זו הנקודה הזמנית של המושב, עד המעבר לנקודת הקבע. עם הנסיגה מסיני, הוקמו במהירות מחנות צה"ל גדולים על גבול מצרים, ובהם בסיס ניצנה, בסמוך לקדש ברנע. המושב עבר באופן זמני ליישוב הנטוש אשלים שליד קיבוץ משאבי שדה וכעבור שבע שנים – למיקומו הנוכחי ליד תל ניצנה ומעבר הגבול ניצנה, במועצה האזורית רמת נגב, סמוך לגבול מצרים.
קדש ברנע היתה עיר מקראית, אחת מנקודות הגבול הדרומיות של ארץ ישראל. מקומה המדויק אינו ידוע, והזיהוי שנוי במחלוקת. הזיהוי המקובל הוא ליד עין קודיראת שמדרום לניצנה וכך הוא מצוין במפות, אולם בחפירות הארכיאולוגיות, הממצאים הקדומים ביותר שנמצאו באתר הם מן המאה העשירית לפני הספירה, בעוד קדש ברנע המקראית קדומה יותר. על פי הכתוב בתנ"ך, מן העיר קדש ברנע במדבר פראן שלח משה את המרגלים לתור את הארץ.
כיוון שהמחקר מטיל ספק בזיהוי עין קודיראת כקדש ברנע, ועדת השמות הממשלתית, שמשתדלת להיות נאמנה לאמת המדעית, לא אישרה את שם היישוב כקדש ברנע. תחילה הוצע לקרוא למקום ניצנה ולבסוף התקבל השם ניצני סיני, בשל קרבתו של היישוב לסיני, מצד אחד, ובשל סמיכותו לתל ניצנה. התושבים דבקים בשמם המקורי – קדש ברנע וכך הוא נקרא בפי הציבור.
2. אל נאחר רגע נכסף
בעוד ימים אחדים, ייצא לאור ספרי השני "אל נאחר רגע נכסף – תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969". וכך כתבתי בהקדמה האישית לספר, לפני המבוא:
בשירו "מסביב למדורה", שכתב במלאת שבע שנים לפלמ"ח, אפיין אלתרמן את הפלמ"ח במילים אלו:
מה נשיר עליהם מה נשיר
הם עושים זאת יפה מאיתנו
בעצמם הם כותבים להם שיר
ואפילו ספרים כבר נתנו
זהו טיב הפלמ"ח הוא איננו משאיר
כל מלאכה לשלא משלנו.
אכן, רק שבע שנים פעל הפלמ"ח, "ואפילו ספרים כבר נתנו." גם אנשי העלייה השנייה והשלישית כתבו את סיפורם ואת חייהם כמעט "בשידור חי". כך התנועות הקיבוציות, כך גם מפעל ההתיישבות של "גוש אמונים" ביש"ע.
ואילו ההתיישבות בגולן אינה מתועדת ולא נחקרה. לא בידי חלוצי ההתיישבות בגולן, לא בידי הדור השני והשלישי וגם לא במחקר אקדמי.
רוב שנותיי בגולן הוקדשו לעשייה, בקיבוצי אורטל ובתפקידים ציבוריים בגולן. בשנים האחרונות, נכנסתי גם לשדה המחקר – חקר ההתיישבות בגולן. ובמשימה הזאת אני חורש בשדה בור; פורץ דרך מחקרית בתחום, שחרף חשיבותו ההיסטורית הגדולה בתולדות הציונות ומדינת ישראל, ועל אף השפעתו המכרעת בעיצוב גבולה של ישראל, טרם נחקר. לצד הקושי העומד בפני חוקר שאינו יכול ליהנות גם מפרי עמלם של קודמיו, יש בכך סיפוק של חלוציות; חקר ההתיישבות בגולן הוא מחקר חלוצי ופורץ דרך. זו זכות גדולה!
ב-2019 פרסמתי את ספרי הראשון "יהודה הראל – ביוגרפיה". באמצעות סיפור חייו של "אבי ההתיישבות בגולן" והדמות המרכזית בתולדות ההתיישבות בגולן, הבאתי את סיפור ההתיישבות בגולן. חקר נוסף שערכתי וטרם פורסם, הוא "קצרין בירת הגולן". במחקר זה עקבתי אחרי הסיפור הייחודי של יישוב עירוני בלב אזור כפרי, שהוקם בידי הקיבוצים והמושבים סביבו, עובדה שהשפיעה מאוד על דמותה של קצרין, וחקרתי את מערכת היחסים והקשרים המורכבת בין קצרין ויישובי המועצה האזורית גולן עד שנת 2000.
במחקר זה, התמקדתי בראשית ההתיישבות, בשנה וחצי שבין מלחמת ששת הימים לפטירתו של לוי אשכול. אשכול, איש התיישבות בכל רמ"ח אבריו, היה הדוחף הגדול של ההתיישבות בגולן. כמעט שליש מהיישובים שהוקמו בגולן ב-55 השנים מאז הקמתה, הוקמו בתקופה זו, שבה עוצב ה-DNA ההתיישבותי והקהילתי של ההתיישבות בגולן – לדורות. בסיפור ראשית ההתיישבות, לא התמקדתי הפעם במעשה ההתיישבותי עצמו, אלא יותר בממד הפוליטי. את ההתיישבות בגולן הובילה תנועת העבודה. המחקר סוקר את העמדות, המחלוקות והמאבקים בכל אחת מתנועות ההתיישבות והמפלגות של תנועת העבודה, בסוגיית ההתיישבות מחוץ לקו הירוק לאחר מלחמת ששת הימים בכלל, וההתיישבות בגולן בפרט.
כותרת הספר, "אל נאחר רגע נכסף", לקוח מכרזה גדולה שעיטרה את במת הדיונים במועצת הקיבוץ המאוחד בקיבוץ דפנה, בנובמבר 1967, שאחד משלושת ימי דיוניה נערך בקיבוץ גולן, לימים מרום גולן, בנקודה הזמנית שלו בקונייטרה. הכותרת הזאת מייצגת את הלך הרוח של הקיבוץ המאוחד ואת רוחו של מנהיגה יצחק טבנקין, ואת תחושת הדחיפות והבהילות לקדם התיישבות רבתי בשטחים המשוחררים, כפי שכונו בשיח התנועתי. כפי שנראה בספר, זו לא היתה הרוח בתנועות האחרות, ובקיבוץ המאוחד עצמו, היה פער גדול בין החזון, הכוונות והתוכניות, לבין ההצלחה בהגשמתם. הפער הזה הוא אחד ממוקדי המחקר, שבו אני מנסה לפענח ולפרש אותו.
עד כאן ההקדמה. שער הספר מחולק לשניים. בחלקו העליון תמונת סיור של ראש הממשלה לוי אשכול בגולן, מלווה באלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר – דדו, לימים הרמטכ"ל. התמונה – בשחור לבן. בחלקו התחתון של השער – תמונה צבעונית של גמלא העתיקה, ממעוף הציפור. יש דיסוננס מעניין בין הצבע שבתמונת אתר ארכיאולוגי עתיק לבין השחור לבן בתמונה בת ימינו. איני בטוח שחשבתי על כך כשבחרתי בתמונות, אך לבטח בתת ההכרה הדבר מייצג את ראייתי את גמלא העתיקה ואת מה שהיא מסמלת, כדבר חי ועכשווי. עלייתנו לגולן היא חידוש ההתיישבות היהודית בגולן, שגמלא, בירת הגולן, מייצגת אותו.
גמלא היא סמל לשורשים יהודיים של יישוב יהודי שנאחז באדמת הגולן במשך מאתיים שנה, ונאבק מאבק גבורה עד כלות מול הכובש הרומי. ולהבדיל מהמיתוס של גמלא כ"מצדה של הגולן" – גמלא, שלא כמצדה, לא היתה מבצר אלא יישוב חי. שלא כמצדה, אנשי גמלא לא התאבדו, אלא נפלו בקרב, שניהלו עד טיפת דמם האחרונה.
ההתיישבות הציונית בגולן, לאחר מלחמת ששת הימים, היא החייאת ההתיישבות היהודית העתיקה בגולן, שגמלא היא הסמל שלה. גמלא העתיקה התגלתה במסגרת הסקר הארכיאולוגי של הגולן, לאחר מלחמת ששת הימים. לצד הארכיאולוג שמריה גוטמן שהוביל את הסקר, רוב עובדי הסקר היו תושבים ביישובי הגולן הצעירים. לאחר מלחמת יום הכיפורים, כשהוקמה האנדרטה היפהפייה והייחודית לנופלי הגולן, היא הוקמה, לא בכדי, באתר גמלא העתיקה. לא בכדי, שם אנו עורכים את הטקס הייחודי והמרגש ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. בעבורי, גמלא היא האתר של אחד האירועים המכוננים של חיי, שביתת הרעב בגמלא, בתקופת המאבק על הגולן, שבו חבריי ואני צמנו ורק שתינו מים במשך 19 יום, שבהם מיקדנו את מרב תשומת הלב הציבורית, הפוליטית והתקשורתית למאבקנו על הגולן. האירוע הזה הוא נדבך חשוב בניצחוננו במאבק.
הבחירה בתמונת סיורו של אשכול אינה מקרית, והיא נובעת ממקומו המרכזי של ראש הממשלה לוי אשכול בהובלת ההתיישבות בגולן בראשיתה. איני בטוח שבתודעה, גם של תושבי הגולן, ההתיישבות מזוהה עם אשכול, אך ככל שהעמקתי במחקרי, התחוור לי מקומו המרכזי. בהצבת תמונתו בשער, ראיתי מחווה של הוקרה ושל הכרת תודה, מצדי, כתושב הגולן.
הספר הזה אינו פובליציסטי אלא מחקרי. זוהי עבודת תזה לקראת דוקטורט בחוג ללימודי מדינת ישראל, במכון בן-גוריון בשדה בוקר, המסונף לאוניברסיטת בן גוריון. את הדוקטורט החלטתי שלא להשלים, אך את התזה הוצאתי כספר. אם אחזור לחקר ההתיישבות בגולן, דומני שלא אעשה זאת דרך האקדמיה, שאיני מוצא בה את מקומי.
אי אפשר שלא לזהות, כשקוראים בספר, את האהבה שלי למפעל ההתיישבות בגולן. אך אין זה ספר המביא את דעתי על ההתיישבות, אלא מספר את סיפור ההתיישבות, והפעם מהזווית הפוליטית, דרך המפלגות ותנועות ההתיישבות של תנועת העבודה.
הספר אינו מתאר סיפור של הצלחה. במידה רבה הוא מתאר סיפור של כישלון. כאמור, יותר משהוא עוסק בהתיישבות עצמה, הוא עוסק בתנועת העבודה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בדיון בסוגיית ההתיישבות בגולן. והתמונה שהמחקר הציב לנגד עיניי היא של פער עצום, דרמטי, בין התודעה העצמית של תנועת העבודה כתנועה מגשימה ומיישבת, לבין היכולת שלה להוציא לפועל את חזונה, בהיעדר נושא אנושי מגשים, שיוציא לפועל את החזון. אפשר לומר שהספר מתעד את שקיעתה של תנועת העבודה כתנועה מגשימה, שקדמה לשקיעתה כמפלגה פוליטית. דומני, שהשקיעה הפוליטית, שקדם לה אובדן דרך אידיאולוגי, היא תוצאה של שקיעתה כתנועה מגשימה. ולכן, למרות שאני רואה בהתיישבות בגולן סיפור הצלחה – כיוון שהספר מתמקד בתנועת העבודה, הוא במידה רבה סיפור עצוב של כישלון. מצד שני, ההתיישבות בגולן היא שירת הברבור של תנועת העבודה, ואולי היא תזכורת לעברה המפואר.
בכריכה האחורית, שבה בין השאר מופיעות כמה שורות על מחבר הספר, מופיע תואר שלא הופיע בספרי הקודם, המעיד על המהפך בחיי בשנה וחצי האחרונות, ואני גאה בו מאוד – חקלאי.
שבת שלום!
אורי ה'
[אהוד: חשבת לרגע מה חלקך אתה, בתמיכתך הנלהבת ב"הפגנות המחאה" – בחולשה הזו?]
המעשה הביטחוני הנחוץ ביותר הוא עצירת הקרע. הדבר המיידי שעל ראש הממשלה לעשות הוא להודיע שפיטורי גלנט ירדו סופית מהפרק. הדבר השני הוא להודיע על ביטול המהפכה המשטרית, וקיום הידברות על רפורמה בהסכמה לאומית רחבה בידיים נקיות, ללא האקדח הטעון של חידוש בליץ החקיקה, המונח על שולחן ההידברות.
* מארב מתוכנן – התבצרות המחבלים בהר הבית היתה מהלך מתוכנן ומתואם, שנועד להביא את המשטרה להיכנס להר ולספק תירוץ למתקפת הרקטות מעזה ולבנון. ואם המשטרה לא היתה נגררת לפרובוקציה, בבוקר המחבלים היו תוקפים את המתפללים בכותל וכשהמשטרה היתה מתערבת, היא היתה מספקת את התירוץ.
* פיגוע הסברתי – המחבלים החמושים התבצרו בהר הבית ובעולם הופצו תמונות של שוטרים מתפרצים למסגד אל-אקצא. מחדל הסברתי. כישלון חרוץ בקרב על התודעה. לישראל יש, לכאורה, שרת ההסברה. אך למעשה, היא שרת התעמולה להפצת שקרים והסתה במחלוקות הפנימיות. היא ביקשה קיצוץ רוחבי כדי שתוכל "להסביר" את ההחלטה להקים מיליציה פשיסטית בראשות הכהניסט. וזאת התוצאה. דיסטל היא מתנה ל-BDS.
* גינוי סלקטיבי – למה אבו מאזן גינה את הפיגוע בת"א? כי הנרצח לא היה ישראלי. את רצח הבנות בבקעת הירדן הוא לא גינה, כמובן.
* אז מה היה לנו שם? – טייסי חיל האוויר הפציצו מטרות מחבלים מעבר לקווי האויב בלבנון ובעזה. לוחמי כיפת ברזל יירטו רקטות והצילו חיי אזרחים ישראלים. לוחמי משטרת ישראל ויחידות מיוחדות פעלו תוך סיכון עצמי מול המחבלים החמושים שהתבצרו בהר הבית. לוחמי צה"ל והשב"כ פעלו בשכם, בג'נין ובמאורות טרור נוספות. לוחמי צה"ל עורכים מצוד בתוך אוכלוסייה עוינת וחמושה אחר המחבל הרוצח מהפיגוע בבקעת הירדן. קצין משטרה ופקחים חיסלו את המחבל הרוצח בטיילת בת"א. לוחמי צה"ל הגנו על כל גבולות המדינה ביבשה, באוויר ובים. לוחמי פיקוד העורף פעלו באזורים שנפגעו מירי האוייב. לוחמים גויסו בעיצומו של החג לשירות מילואים.
...וחוליגנים כהניסטים ביצעו פשעי שנאה מבישים בכפר קאסם. טוב, יש להם היום נציג בקבינט.
* בלתי תקין לא פחות – למה נתניהו מתאמץ ככל יכולתו שלא לכנס את הקבינט המדיני ביטחוני? להערכתי, הוא מבין את המשמעות של קבינט הכולל את בן גביר וסמוטריץ', ואין לו עניין בבזבוז הזמן הזה. ייתכן מאוד שהוא מבין, שאנשי השב"כ, למשל, לא יוכלו לדבר בחופשיות באוזני מי שהיו יעדים מודיעיניים שלהם עד לאחרונה.
לא לכנס את הקבינט – זה בלתי תקין.
לכנס את הקבינט עם בן גביר וסמוטריץ' – בלתי תקין לא פחות.
* ללא המוקיונים – נתניהו צריך להקים קבינט מצומצם, שיכלול את חברי הקבינט בלי סמוטגביר. בקבינט הזה יתקיימו הדיונים הביטחוניים, ומדי פעם יכנסו את הקבינט הרחב להתכנסות טקסית שבה שני המוקיונים יתלהמו ואף אחד לא יתייחס להבלים שלהם.
* פייק – ברשתות מופצת ידיעה על פיה נתניהו רצה לשתף את בנו יאיר טלפונית בישיבת הקבינט וגורמי המקצוע מנעו זאת. כיוון שהמידע הופץ באתר רוטר.נט ולא היה לו אישוש בכלי תקשורת רציני, אני מסיק מכך שזה פייק. וחוץ מזה, כשיש את בן גביר, לא צריך את יאיר נתניהו.
* הסיבה לגל הטרור – מה הסיבה לגל הטרור? מה, זה ברור! הישיבה של רע"ם בממשלה. ממשלת האחים המוסלמים. תומכי טרור.
בלה בלה בלה וכו'.
* הגרוע שבפשיסטים – השר הכושל בן גביר, שמאז מינויו לשר עם התואר הפומופוזי "לביטחון לאומי" – הביטחון הלאומי של ישראל הידרדר לשפל – מאשים את האופוזיציה בכישלונו הצורב, בטענה שהיא "מעודדת את האויב." בן גביר נוהם ומסית כמו הגרועים במנהיגים הפשיסטים בהיסטוריה. כמו?!
* מי מפלג – שעה שמתינו מונחים לפנינו ודמם לא התקרר, השר הכהניסט הכושל מאשים את האופוזיציה בפיגועים. וכשאני מגיב על דבריו, קופצים כמה צבועים וכותבים לי: אתה לא מתבייש? בזמן פיגועים אתה מפלג?
* כיפה אדומה – לבן גביר, כפי שכולנו רואים, אין כישורים וניסיון לתפקיד שר, ובפרט לא לתפקיד של שר ביטחוני. ניסיונו כראש כנופיה אינו מעניק כלים רלוונטיים כלשהם. אבל הוא הפוליטיקאי המתוחכם והממולח ביותר במדינה. כך הוא מקרקס את נתניהו, לא-קוטל-קנים כשלעצמו.
תרגיל כיפה אדומה שהוא עשה למפכ"ל שבתאי ממחיש זאת. הוא הקליט בסתר פגישה אישית של שר ומפכ"ל, משך את המפכ"ל בלשונו, והדליף פירורים נבחרים מדבריו, המשרתים את צרכיו הפוליטיים. המטרה שלו היא לסכסך בין שבתאי לאנשי המרכז-שמאל, המגבים אותו בעמידתו על הגנת המשטרה מפני השר הממונה המתנכל לה ומנסה לפגוע בה. הוא רוצה להנמיך את אש הביקורת עליו כשידיח את המפכ"ל. ועל הדרך הוא תמיד שמח לשלהב יצרים בקרב ערביי ישראל, כי הוא תמיד נבנה ממהומות במגזר, ואם תהיינה אלו מהומות דמים, הרי זה משובח.
באשר לדברי המפכ"ל – ברור שחלק ניכר מבעיית הפשיעה והאלימות במגזר הערבי נובעת מתרבות אלימה. האם רצח על כבוד המשפחה הוא המצאה? גם ערבים ישרים הפועלים נגד האלימות מודעים לכך ומודים בכך. השאלה היא מי מתבטא בנושא, באלו מילים ובאיזה פורום. בשיחה בארבע עיניים, לא חייבים לשמור על כללי הפוליטיקלי קורקט. ייתכן שבהגנתו על המשטרה מפני פגיעתו הרעה של השר, הוא רצה להחניף לו, באמירה שעשויה לפייס את הגזען.
שבתאי ילמד את הלקח. הוא מבין שכל שיחה שלו עם הפרחח מוקלטת ובן גביר יעשה בה שימוש לתועלתו. הוא יישמר בלשונו ואולי גם ימדר את השר.
* המיליציה לא תקום – סביר להניח שבסופו של דבר לא תקום המיליציה הפשיסטית של אצבעוני המפקד. הסיבה לכך, שהיא שבג"ץ בכל מקרה יגן על אזרחי ישראל מפני המזימה. בממשלה כבר מבינים שהמהפכה שרקחו, שנועדה לבטל למעשה את בג"ץ ולהפוך אותו לזרוע של רוה"מ לא תתבצע. לכן הם גם מבינים שלא תקום המיליציה הפרטית. גם הכהניסט מבין זאת.
יכול להיות שהסולם שלהם, יהיה ביצוע תוכניתו המצוינת של בנט להקמת משמר לאומי במשטרת ישראל, הכפוף למג"ב. וכך מעז ייצא מתוק.
* מתקפת הבכיינים – ישראל מותקפת מדרום, מצפון וממזרח, ואיזה ביביסט בכיין, שתעשיית השקרים וההסתה הפופוליסטית מפמפמת לו שהוא "סוג ב'", כותב שאילו היה בגיל המילואים לא היה מתייצב להגן על המדינה שאינה סופרת אותו. הביביסט הבכיין בטח מגדיר את עצמו מחנה "לאומי" או משהו כזה.
* לכו לעזא... – קרעי: לא הובנתי נכון. כשקראתי לטייסים "לכו לעזא..." התכוונתי לתקיפה בעזה.
* השרה הנמושה – שרת התעמולה: נפולת של נמושות תקפה הלילה ברצועת עזה ובלבנון.
* שני מחנות – שני המחנות האמיתיים המחלקים את החברה הישראלית, אינם דווקא תומכי ה"רפורמה" מול מתנגדי המהפכה. גם לא ימין ושמאל. בטח לא השטות של חלוקה בין "יהודים" ו"ישראלים" או בין אלה שרוצים מדינה יהודית יותר לאלה המעדיפים מדינה דמוקרטית יותר.
החלוקה האמיתית היא בין מחנה האחריות הלאומית למחנה ההתפרקות וההתפוררות. מן הבחינה הזאת, אהוד ברק ויריב לוין, ליברמן ויאיר נתניהו שייכים לאותו מחנה. הנשיא הרצוג, גנץ, יואב גלנט הם במחנה האחריות. לפיד נוטה למחנה האחריות, אך פוסח על שתי הסעיפים. גם נתניהו פוסח על שתי הסעיפים, אך נוטה למחנה הפלגנות.
שני צמדי-כתבות, ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום", מצביעים על כך. ב"ישראל היום" התפרסמו בזה אחר זה ראיונות עם בני גנץ ועם סמוטריץ'. הראיון עם גנץ הוא התגלמות האחריות הלאומית. הוא מזהיר, מתוך דאגה עמוקה, מפני מה שיקרה אם, חלילה, ההידברות לא תוביל להסכמה וחלילה המהפכה תתחדש. כל כולו ממוקד בניסיון להגיע לפשרה ולהסכמה. סמוטריץ', פרוע ומשולהב, גם כאשר הוא מנסה להסוות את האלימות במתק שפתיים. האשמות מטורפות על "האליטות", על צה"ל, על בית המשפט העליון, על האקדמיה ועל התקשורת. השמצות נתעבות על הרצוג ועל גלנט. מחויבות מוחלטת למהפכה, גם אם לצד הבנה שיש לעשות אותה באופן מדורג יותר, תמיכה חד משמעית בחוקי מגה-שחיתות הקיצוניים ביותר. אין אפילו טיפונת חשבון נפש על המהפכה.
ב"ידיעות אחרונות" התפרסמו בזה אחר זה מאמרים של אהוד ברק ושל פרופ' יובל אלבשן. עיקר מאמרו של ברק הוא נגד הידברות, הסכמות ופשרה. כל פשרה היא בהכרח "רקובה". הוא חותר להתנגשות, כי בעיניו "התנגשות עדיפה על פשרה גרועה." אין מקום שבו המילה "פשרה" מופיעה ללא שם תואר כמו "רקובה." הוא תוקף בחריפות רבה את הרצוג, גנץ ולפיד החותרים לפשרה. הוא חותר למלחמה שתביס את היריב (או האוייב?) הוא חותר ל"הכרעה." הוא לא מבין איזה אסון חברתי כרוך בכך שחצי עם יחוש מובס ומושפל, ואיש אינו יודע מתי תחושת התבוסה וההשפלה תתפרץ ואיך. אבל אדם חסר אחריות כמו אהוד ברק אינו מסוגל לראות מטר קדימה, מעבר להכנעה שאליה הוא חותר. ואולי במלחמה הזאת דווקא המחנה שלו יובס? המאבק המצליח מביא אותו לשיכרון כוח, המזכיר את זה של לוין ורוטמן אחרי הבחירות, ולכן את האפשרות הזאת הוא אינו לוקח בחשבון. אבל אני משוכנע, שברק מעדיף תבוסה במאבק על פני פשרה. תבוסה כזו פירושה המשך המלחמה, והוא נבנה מהמלחמה.
לעומתו, פרופ' יובל אלבשן חותר להסכמה, לפשרה. הוא מבין את המשמעות של תרחיש שבו צד אחד יובס. הוא מאמין שניתן לעצור את המהפכה, אולם הדרך היחידה להגיע לכך היא באמצעות הסכמות ופשרה. הוא מאמין ב"עצירת החקיקה לא בדרך של הכנעת הקואליציה על ידי החרב של המשפט, שעליה עוד נשלם בריבית דריבית, אלא בדרך של הסכמה ופשרה: הסכמה שנובעת מתוך הבנה שאם יש ניצחון במשפחה כולם מפסידים, ופשרה שנוצרת מתוך ידיעה שאיש לא יאהב אותה אבל כולם יכולים לחיות אתה. יחד." זו תמצית האחריות הלאומית.
מדד האחריות הלאומית מתבטא גם ביחס לסרבנות. בני גנץ יוצא בתקיפות נגד הסרבנות. גם אם היא כלי אפקטיבי, אולי האפקטיבי ביותר, במאבק נגד המהפכה, הוא שולל אותה, מתוך אחריות לאומית ומבהיר שהיא "מחוץ לכללי המשחק." עם זאת, הוא מדבר בהערכה ובכבוד כלפי המיעוט הקטן של המילואימניקים, הנושאים על שכמם את ביטחון המדינה. הוא יודע שהשתלחות בהם מסוכנת ומזיקה. יש להידבר איתם כדי להוריד אותם מן הסרבנות המזיקה.
לעומת זאת, סמוטריץ' הריקא, המשתמט מצה"ל, מרשה לעצמו להשתלח בטייסים ולקרוא לשלול מהם את כנפי הטיס. גנץ מזכיר, שאותם טייסים יוצאים מטעמנו עם מטוסים עמוסי תחמושת לכל רחבי המזרח התיכון "והם יכולים להתאייד בעשירית שנייה. למרות זאת הם ממריאים, מבצעים וחוזרים." לעומתו, סמוטריץ', שבמקום לשרת בצה"ל המית את עצמו באוהלה של קריירה ובעשיית שני תארים במשפטים, מרשה לעצמו להשתלח במי שעל דמם הוא חי ומשתמט ולדבר עליהם בגסות. ממרומי כנפי ההשתמטות שלו הוא קורא לשלול מהטייסים את כנפי הטיס שלהם. מי הוא, אותו ריקא, שבשעה שבני גילו חרפו את נפשם על הגנת המולדת הוא אירגן מצעדי בהמות, ניסה לבצע פיגוע טרור ושתק שבועות בחדרי החקירות של השב"כ, שירשה לעצמו להשתלח בטייסים ובלוחמי צה"ל?
אהוד ברק כלל אינו מתייחס לסרבנות, במאמרו, אבל כאשר אין הוא מבקר אותם ולו ברמז, ושעה שהם היו חוד החנית של ההתנגדות – הוא קורא להחרפת המאבק עד להכרעה, ללא מילת ביקורת, יש כאן עידוד מובהק לסרבנות. פרופ' אלבשן, לעומת זאת, מביע חרדה עמוקה מפני השלכות הסרבנות ומודע לסכנות של התופעה לעתידה של המדינה. כאיש שמאל ציוני הדוגל בפתרון שתי המדינות, הוא רואה בתופעה איום, אולי סופני, על היכולת לבצע נסיגה בעתיד, כיוון שסרבנות לא תאפשר אותה. שוב, הקיצונים בשני הצדדים משרתים אלה את האינטרסים של אלה.
במאבק בין מחנה האחריות הלאומית, החותר להסכמות ולפשרה (שכאן מיוצג בידי גנץ ואלבשן) לבין מחנה הפלגנות והכוחות הצנטריפוגליים (המיוצג בידי ברק&סמוטריץ'), יוכרע עתיד המדינה. פרופ' אלבשן, המעורב מאוד בכל המאמצים להביא להסכמות, מספר שכבר היינו ממש על סף פשרה והסכמות, והודעת הפיטורין של גלנט טרפה את הקלפים. מעשה נמהר של מנהיג אובד דרך.
* קמפיין אנטי ציוני – אחד הדברים הבזויים והנתעבים ביותר שהיו כאן לאחרונה, הוא הקמפיין הימנני הפופוליסטי הנחות, שמנסה להסית את צוותי הקרקע בחיל האוויר להשבית את מטס יום העצמאות ולהשבית מעם ישראל את שמחת החג. זהו קמפיין אנטי ציוני. המסיתים מספרים לצוותי הקרקע שהם סוג ב'. המסיתים מנסים למרמר את צוותי הקרקע, להחדיר בהם רגשות שנאת אחים, שנאת חינם, קנאה, קנאות ורשעות. המסיתים מנסים להוציא שדים עדתיים גזעניים מן הבקבוק ולפמפם שנאת אשכנזים. אין לי ספק שלפחות חלק מהמסיתים, היו מעדיפים שטילי נ"מ יפילו כמה מטוסים וטייסים. אני משוכנע שצוותי הקרקע בזים למסיתים ומצפצפים על הקמפיין הנאלח.
* ממשלת ריק ריק.
* אהרון ברק וחוק השבות – במאמר ב"ישראל היום" כתב דרור אידר על בג"ץ, "שבית משפט כזה עלול יום אחד – והיום הזה לא רחוק – לפסול את חוק השבות בטענה שהוא סותר את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. למעשה, אסכולת אהרון ברק סבורה שקיימת סתירה בין היותה של ישראל יהודית לבין המשטר הדמוקרטי שלה." דברים אלה הם המשך ההסתה השקרית נגד אהרון ברק, שאין לה שחר. ברק הוא תומך נלהב בחוק השבות. הוא ביטא את דעתו בנדון אין ספור פעמים. הוא מסביר תמיד, שבין אזרחי ישראל חייב להיות שוויון, אבל אין ולא צריך להיות שוויון במפתח הכניסה לישראל. מפתח הכניסה צריך להיות חוק השבות.
במאמרו ל"הארץ" ב-15 בפברואר 2018 "חירותו של האדם במדינה יהודית ודמוקרטית", הוא פירט מה המשמעות בעיניו של המדינה היהודית: "ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית מייחדים אותה משאר המדינות הדמוקרטיות. יש הרבה מדינות דמוקרטיות בעולם. אך רק מדינת ישראל אינה רק מדינה דמוקרטית אלא היא גם מדינה יהודית. 'מדינה יהודית' היא מדינתו של העם היהודי; היא מדינה שלכל יהודי הזכות לעלות אליה ושקיבוץ הגלויות הוא מערכיה הבסיסיים; היא מדינה שההיסטוריה שלה שלובה ושזורה בהיסטוריה של העם היהודי, ששפתה העיקרית היא עברית, ושחגיה העיקריים משקפים את תקומתה הלאומית; היא מדינה שהתיישבות היהודים בשדותיה, בעריה ובמושבותיה היא בראש דאגותיה; היא מדינה המנציחה את זיכרם של היהודים שנטבחו בשואה, ואשר נועדה להוות 'פתרון בעיית העם היהודי מחוּסר המולדת והעצמאות על ידי חידוש המדינה היהודית בארץ ישראל'; היא מדינה המטפחת תרבות יהודית, חינוך יהודי ואהבת העם היהודי; היא מדינה שערכי החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל הם ערכיה; היא מדינה שהתנ"ך הוא הבסיסי שבספריה וחזון נביאי ישראל הוא יסוד מוסריותה; היא מדינה שהמשפט העברי ממלא בה תפקיד חשוב; 'מדינה יהודית' היא מדינה שבה ערכי תורת ישראל, ערכי מורשת היהדות וערכי ההלכה היהודית הם מערכיה הבסיסיים."
את הדברים הללו הוא כתב בהקשר להגדרה "מדינה יהודית ודמוקרטית" בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. כלומר, לא זו בלבד שבניגוד לדבריו של אידר, דרכו של ברק לא נועדה לפגוע ביהדותה של המדינה באמצעות הכפפתה לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אלא אותו חוק יסוד, שבו ישראל מוגדרת כמדינה יהודית ודמוקרטית, מעגן את זהותה היהודית של ישראל כעוגן חוקתי. וכדאי לראות שההבהרה שלו מהי מדינה יהודית כמעט זהה לחוק הלאום, כולל סעיף ההתיישבות המושמץ, ובלשונו של ברק, "העמדת התיישבות היהודים בשדותיה, בעריה ובמושבותיה בראש דאגותיה."
יתר על כן. לא זו בלבד שעל פי אסכולת ברק אין לפגוע בחוק השבות בשם חוק יסוד אחר, אלא ברק עצמו הציע לעגן את חוק השבות, שהוא חוק רגיל, כחוק יסוד; זאת, כדי שאם תהיה פעם כנסת או ממשלה מופקרת שתרצה לחוקק חוק שיפגע בחוק או יבטל אותו, בג"ץ יוכל לפסול את החוק הזה כבלתי חוקתי. ברק הציע זאת בנאום שנשא בכנס של האגודה לזכויות האזרח בישראל ב-21 ביוני 2001, בהיותו נשיא בית המשפט העליון.
לא אחת מתחתי ביקורת על ברק, על האקטיביזם השיפוטי (שבו אימץ את השקפת מנחם בגין על "עליונות המשפט") ועל פסיקות שלו בנושאים ציוניים, כמו פסק דין קעדאן ועמדת המיעוט שנקט באחת העתירות נגד חוק האזרחות. אפשר לבקר את ברק בלי לשקר ובלי להטיל דופי בעמדותיו ובפסיקותיו. אגב, מי שרוצה לפגוע היום בחוק השבות זו הממשלה, שבכניעה לדרישות החרדים הלא-ציונים מתכוונת להתנקש בחוק השבות באמצעות ביטול סעיף הנכד.
אני תומך מאוד בעיגון חוקתי של חוק השבות. צריך היה לעשות זאת במסגרת חוק הלאום. אחזור כאן על הצעה שכתבתי עליה בעבר: את חוק השבות יש לעגן במעמד מיוחד (שלא קיים היום בחוק הישראלי), שיהיה גבוה יותר מחוק יסוד – חוק-על. אני מציע שיקבע בו, שכל שינוי בחוק השבות יוכל להתקבל רק בתמיכת 80 ח"כים לפחות וביטולו יוכל להיות רק בתמיכה של כל 120 חברי הכנסת.
* השתמטותו אומנותו – בראיון ל"ישראל היום", נשמע שר השיכון גולדקנופף מפויס למדי. הוא לא מתעקש על המהפכה המשטרית. הוא תומך בנתניהו ויתמוך בכל החלטה שלו אם להמשיך, להפסיק או למתן את המהפכה. אפילו בבת נפשה של יהדות התורה, פסקת ההתגברות האוטומטית באמצעות 61 ח"כים, אינה סלע קיומו. רק דבר אחד הוא ייהרג ובל יעבור בעבורו – פסקת התגברות נקודתית בנושא ההשתמטות. כל עוד הרוב האוטומטי של הקואליציה, שקיומה תלוי ביהדות התורה, יכול לגונן על ההשתמטות ההמונית של החרדים, על עריקתם ההמונית ממלחמת מצווה, על המשך אורח החיים הטפילי שבו הם חיים ומשתמטים על דמם של ציונים שמחרפים את נפשם על הגנת המולדת – על כל השאר הוא מוכן לוותר. ההשתמטות היא ייהרג ובל יעבור. כל השאר – בלאו הכי אחרים נהרגים, וזה אחלה מבחינתו.
אגב, כפי שכתבתי פעמים רבות בעבר, מורסת ההשתמטות אינה נושא משפטי וההתמודדות עמה לא צריכה להיות בבית המשפט, אלא בדיון הציבורי, החברתי, החינוכי והפוליטי, ובעיקר בדיון על מהות היהדות ועל מהות התורה, שהם מתיימרים לייצג. כי למיטב הכרתי, אילו הם למדו באמת תורה – עצם לימוד התורה היה מביא אותם להיות הראשונים להתגייס. הם לא לומדים תורה אלא תִּפְלוּת. רע תלמוד שמביא לידי השתמטות. מי שמלמד את בנו השתמטות – כאילו למדו ליסטות.
* ההחמצה הגדולה – המלחמה באוקראינה, על כל מוראותיה ואסונותיה, היתה הזדמנות ציונית גדולה למדינת ישראל, לקדם גל עלייה גדול, של מאות אלפי יהודים מרוסיה ומאוקראינה. לשם כך, היה כאן צורך במנהיגות לאומית ציונית, נוסח יצחק שמיר; מנהיגות שתכניס את המדינה לאטרף של עלייה וקליטה ותציב את האתגר הלאומי הזה, את המשימה הלאומית הזאת, מעל כל נושא אחר. אחרי נאום ההשבעה של נתניהו, כתבתי באכזבה מרה, שבין המטרות שהוא הציג הוא כלל לא הזכיר את העלייה והקליטה. עם זאת, המטרות שהוא הציב היו בהחלט ראויות גם ראויות: המאבק בגירעון איראן, הרחבת הסכמי אברהם ושלום עם סעודיה, שיפור רבתי בתשתיות ובעיקר בפריפריה. בנאומו בישיבת הממשלה הראשונה, בו ביום, הוא הוסיף גם את המאבק ביוקר המחייה.
הוא לא הזכיר במילה וחצי מילה את המהפכה המשטרית. כעבור ימים אחדים הציג יריב לוין את "הפעימה הראשונה" של המהפכה המשטרית והכניס את מדינת ישראל למה שנתניהו עצמו הגדיר כמשבר לאומי. הממשלה מדרדרת אותנו לאסון חוקתי, חברתי, כלכלי, מדיני וביטחוני, כתוצאה מהמהפכה המטורפת, מהשילוב של שיכרון כוח עם שנאה עמוקה. איפה אנחנו ואיפה המטרות של הממשלה? איפה אנחנו ואיפה ההזדמנות הלאומית האדירה לעלייה גדולה, שלא הייתה כדוגמתה מאז ראשית שנות התשעים? ונדמה שההתייחסות היחידה של הממשלה הרעה הזאת לעלייה ולקליטה היא הכוונה להתנקש בחוק השבות.
* יציאת מצרים שלנו – בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. ובדור שלנו לא צריך ללכת רחוק. הורינו או סבינו יצאו ממצרים ומה מתאים יותר מלספר את סיפורם בליל הסדר?
במשפחתנו, הכנסנו לפני למעלה מעשרים שנה, מאז שאני עורך הסדר, את הסיפור המשפחתי. כשהגענו ל"בכל דור ודור" אבי היה מספר את סיפור עלייתו בספינת מעפילים, הגירוש לקפריסין והעלייה משם לארץ. בשנותיו האחרונות, כשאבי כבר לא היה בצלילות, הנכדים קראו את סיפורו, מתוך ראיון שערכתי עימו על סיפור חייו, כשהיה בן שמונים. וכך גם אחרי מותו. בשנים אחרות אנו קוראים מתוך חוברת הזיכרון של אימי, את סיפור עלייתה. וכשאנו חוגגים במשפחה של אשתי, מספרים את סיפורי העלייה של סביה. הפעם, נועה, החברה של עמוס שלנו, סיפרה את סיפור העלייה מעיראק של סבא שלה.
* אנו מכריזים בזאת – יוזמות רבות עלו לקראת הפסח, ליציקת תוכן אקטואלי לסדר. הרי הסדר הוא סיפורו של עם ישראל, והסיפור הזה לא תם, ונכון להנכיח בסדר אמירות הנוגעות לחיינו היום. נכון לעסוק בסוגיית החירות, כאשר מתקיים מאבק על הדמוקרטיה. נכון לעסוק באחדות עם ישראל, כאשר קרע עמוק מאיים עלינו.
יוזמה יפה, שנתקלתי בה בפרסומים של מכון "שיטים" ושל מרכז בינ"ה, היא קריאה בסדר במגילת העצמאות. מכון "שיטים" הפנה לקטעים מן המגילה. אימצנו את הרעיון בסדר המשפחתי שלנו, אך בצורה קצת אחרת. לא קריאת קטעים מן המגילה, אלא קריאת המגילה כולה. מגילת העצמאות היא מקשה אחת. כאשר מפרקים אותה, מחמיצים את מהותה ומעוותים אותה. נתקלתי בכך במחלוקת על חוק הלאום, כאשר מתנגדי החוק השתמשו במגילת העצמאות כטיעון נגדו וציטטו משפט מתוכה. הם רק שכחו ש-90% ממגילת העצמאות היא חוק הלאום. אחרי ה"שולחן עורך" וה"צפון" – ה"ברך" שלנו היה קריאת מגילת העצמאות, מן המילה הראשונה עד האחרונה (כולל ההתחייבות לכונן חוקה לא יאוחר מ-1 באוקטובר 1948).
* כאיש אחד בלב אחד – "אילו קרבנו להר סיני ולא נתן לנו את התורה – דיינו." מה הרבותא בקרבה להר סיני כשלעצמה, אם לא קיבלנו את התורה? לא ברור. אחד הפירושים לכך מתייחס לפסוק: "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר." וייחן, נאמר, בלשון יחיד. רש"י פירש: "כאיש אחד בלב אחד." כלומר היה זה רגע עילאי של אחדות לאומית. בסדר המשפחתי דרשנו כך את הפסוק, בתקווה לאחדות ישראל וליציאה מהמשבר הלאומי מחוזקים ומאוחדים.
* לשנה הבאה – כשהגענו ל"לשנה הבאה בירושלים", קראנו את הטקסט החשוב הבא שכתב הסופר חיים באר: "לשנה הבאה בירושלים שלנו, שתשוב להיות קריה נאמנה, עיר הצדק, החירות והשלום, עיר של בתי משפט שימשיכו להיות מבצר איתן ליושרה ציבורית. לשנה הבאה בה ישבו בכנסת שונאי בצע ודוברי אמת. לשנה הבאה עם ממשלה שבה יכהנו שרים ושרות אשר אהבת האדם, אהבת הארץ ואהבת השם האמיתית ימלאו את ליבם. לשנה הבאה בה מנהיגינו יהיו ישרי דרך, ענווים ושליחי אמת של הציבור. לשנה הבאה של הערכה וכבוד ללימוד ולעברית, לעצמאות עולם התרבות והספרות. לשנה הבאה בה רחובות בירת הנצח ימלאו אור, שוויון וחירות לכל."
* הנדסת תודעה – גם את מדור הטריוויה "20 שאלות" מנצל "הארץ" להנדסת תודעה. שאלה: "איזה משפט מפורסם אמר שר הביטחון משה דיין על שארם א-שייח?" תשובה: "'טוב שארם א-שייח בלי שלום משלום בלי שארם א-שייח,' תגובה למאמצי נשיא מצרים סאדאת להשיג הסכם שלום."
רצף של הבלים. ראשית, לא היו כל מאמצי שלום של סאדאת. זו פשוט אגדה חסרת שחר. המחקר היסודי והרציני ביותר על הנושא הוא ספרו של פרופ' יואב גלבר "רהב" שחקר את הנושא לעומקו, ומחקרו מפריך מכל וכל את האגדה הזו. ההיפך הוא הנכון. לכל היותר הוא עשה כמה תמרוני הסוואה מדיניים למאמץ המלחמה.
שנית, באותה תקופה, השר היונה ביותר בממשלה, בסוגיה המצרית, היה משה דיין, שניסה לקדם הסדר ביניים ובו ויתורים ישראליים מרחיקי לכת. אגב, המצרים היו מודעים לכך ובכל זאת פתחו במלחמה.
שלישית, דיין אמר את הדברים עוד בתקופת נאצר, כשסאדאת נחשב לסגנו האפור. ככל הידוע, הוא אמר זאת לראשונה בישיבת הממשלה ב-31 באוקטובר 1968, שנתיים לפני מותו של נאצר ומינוי של סאדאת לנשיא. היה זה בישיבה שבה ביטלה הממשלה את "ההחלטה הסודית" מיוני 1967, שבה הביעה נכונות עקרונית לנסיגה לגבול הבינלאומי במסגרת הסכם שלום עם מצרים וסוריה. את ההחלטה הנוגעת לסוריה ביטלה הממשלה חצי שנה קודם לכן. מאז דיין חזר על כך פעמים רבות גם בפומבי.
כזכור, דיין היה שר החוץ בהסכם השלום עם מצרים שבו ישראל נסוגה משארם א-שייח.
* במקום ה-44 – "עטור מצחך" הוא שיר ענק. הוא ללא ספק אחד השירים היפים שנוצרו כאן. השילוב של המילים, הלחן והביצוע – מושלם. הוא בהחלט מועמד ראוי לשיר הישראלי היפה ביותר ב-75 שנות המדינה. במוסף החג המיוחד של "ידיעות אחרונות", שדירג את 75 השירים הישראלים הטובים ביותר, הוא אכן דורג במקום הראשון.
רשימת ה-75 היא בהחלט רשימה מרשימה. השירים – נפלאים. אילו הייתי מרכיב את הרשימה היא היתה אחרת, אך ברור שאף רשימה של איש מעשרות המומחים שיצרו אותה אינה זהה לרשימה שנבחרה. יש בה שירים שלא היו נכנסים לרשימה שלי. שירים אחרים חסרים בה. יש שירים שהייתי ממקם אחרת. אבל דבר אחד חרה לי מאוד.
בראש הרשימה שלי ניצב "ירושלים של זהב". אין שיר גדול ממנו, לטעמי. קראתי את החוברת בעניין רב. אם השיר אינו במקום הראשון, הוא לבטח במקום השני. טוב, השלישי. בחמשת הראשונים. בעשרת הראשונים. בעשרים. כאשר הוא לא הופיע בין השלושים הראשונים, הבנתי שכנראה הוא מחוץ לתחרות. כלומר מעל התחרות. כפי ש"התקוה" לא יימצא בתחרות כזו. גם "ירושלים של זהב" הוא שיר במעמד המנוני; שני רק ל"התקוה". ולכן התאכזבתי מאוד למצוא אותו במקום ה-44. ארבעים וארבעה? זה לא רציני.
וכך נכתב עליו: "מזמור העשור, היובל והנצח. נכס צאן ברזל, נחושת וגם אור. ההמנון החלופי" וכו'. אז איך הוא רק במקום הארבעים וארבעה? (אגב, "שיר הפרחה" הוא במקום ה... 42). ומה שחרה לי אפילו יותר, הוא שזה השיר היחיד של נעמי שמר ברשימה. מבין 75 השירים, רק שיר אחד של נעמי שמר? זה לא רציני.
* ביד הלשון: ניצני סיני – פעמים רבות הקדשתי את הפינה ליישובים שהתקיימה או מתקיימת מחלוקת בין המתיישבים לבין ועדת השמות הממשלתית על שם היישוב. יש מקרים שבהם התושבים קיבלו את פסיקת הוועדה (בית קמה, למשל), היו מקרים שבהם הוועדה קיבלה, לעיתים אחרי עשרות שנים, את עמדת התושבים (מנרה, למשל), היו מקרים שבהם הצדדים הגיעו להסכמה (מרום גולן, למשל) ויש פעמים שבהם המחלוקת קיימת ושם היישוב בפיו תושביו שונה משמו הרשמי (נערן / נירן, למשל).
כזה הוא קדש ברנע / ניצני סיני. ב-1977 הקימה קבוצת חלוצים מושב עובדים במקום המזוהה כקדש ברנע המקראית. היתה זו הנקודה הזמנית של המושב, עד המעבר לנקודת הקבע. עם הנסיגה מסיני, הוקמו במהירות מחנות צה"ל גדולים על גבול מצרים, ובהם בסיס ניצנה, בסמוך לקדש ברנע. המושב עבר באופן זמני ליישוב הנטוש אשלים שליד קיבוץ משאבי שדה וכעבור שבע שנים – למיקומו הנוכחי ליד תל ניצנה ומעבר הגבול ניצנה, במועצה האזורית רמת נגב, סמוך לגבול מצרים.
קדש ברנע היתה עיר מקראית, אחת מנקודות הגבול הדרומיות של ארץ ישראל. מקומה המדויק אינו ידוע, והזיהוי שנוי במחלוקת. הזיהוי המקובל הוא ליד עין קודיראת שמדרום לניצנה וכך הוא מצוין במפות, אולם בחפירות הארכיאולוגיות, הממצאים הקדומים ביותר שנמצאו באתר הם מן המאה העשירית לפני הספירה, בעוד קדש ברנע המקראית קדומה יותר. על פי הכתוב בתנ"ך, מן העיר קדש ברנע במדבר פראן שלח משה את המרגלים לתור את הארץ.
כיוון שהמחקר מטיל ספק בזיהוי עין קודיראת כקדש ברנע, ועדת השמות הממשלתית, שמשתדלת להיות נאמנה לאמת המדעית, לא אישרה את שם היישוב כקדש ברנע. תחילה הוצע לקרוא למקום ניצנה ולבסוף התקבל השם ניצני סיני, בשל קרבתו של היישוב לסיני, מצד אחד, ובשל סמיכותו לתל ניצנה. התושבים דבקים בשמם המקורי – קדש ברנע וכך הוא נקרא בפי הציבור.
2. אל נאחר רגע נכסף
בעוד ימים אחדים, ייצא לאור ספרי השני "אל נאחר רגע נכסף – תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969". וכך כתבתי בהקדמה האישית לספר, לפני המבוא:
בשירו "מסביב למדורה", שכתב במלאת שבע שנים לפלמ"ח, אפיין אלתרמן את הפלמ"ח במילים אלו:
מה נשיר עליהם מה נשיר
הם עושים זאת יפה מאיתנו
בעצמם הם כותבים להם שיר
ואפילו ספרים כבר נתנו
זהו טיב הפלמ"ח הוא איננו משאיר
כל מלאכה לשלא משלנו.
אכן, רק שבע שנים פעל הפלמ"ח, "ואפילו ספרים כבר נתנו." גם אנשי העלייה השנייה והשלישית כתבו את סיפורם ואת חייהם כמעט "בשידור חי". כך התנועות הקיבוציות, כך גם מפעל ההתיישבות של "גוש אמונים" ביש"ע.
ואילו ההתיישבות בגולן אינה מתועדת ולא נחקרה. לא בידי חלוצי ההתיישבות בגולן, לא בידי הדור השני והשלישי וגם לא במחקר אקדמי.
רוב שנותיי בגולן הוקדשו לעשייה, בקיבוצי אורטל ובתפקידים ציבוריים בגולן. בשנים האחרונות, נכנסתי גם לשדה המחקר – חקר ההתיישבות בגולן. ובמשימה הזאת אני חורש בשדה בור; פורץ דרך מחקרית בתחום, שחרף חשיבותו ההיסטורית הגדולה בתולדות הציונות ומדינת ישראל, ועל אף השפעתו המכרעת בעיצוב גבולה של ישראל, טרם נחקר. לצד הקושי העומד בפני חוקר שאינו יכול ליהנות גם מפרי עמלם של קודמיו, יש בכך סיפוק של חלוציות; חקר ההתיישבות בגולן הוא מחקר חלוצי ופורץ דרך. זו זכות גדולה!
ב-2019 פרסמתי את ספרי הראשון "יהודה הראל – ביוגרפיה". באמצעות סיפור חייו של "אבי ההתיישבות בגולן" והדמות המרכזית בתולדות ההתיישבות בגולן, הבאתי את סיפור ההתיישבות בגולן. חקר נוסף שערכתי וטרם פורסם, הוא "קצרין בירת הגולן". במחקר זה עקבתי אחרי הסיפור הייחודי של יישוב עירוני בלב אזור כפרי, שהוקם בידי הקיבוצים והמושבים סביבו, עובדה שהשפיעה מאוד על דמותה של קצרין, וחקרתי את מערכת היחסים והקשרים המורכבת בין קצרין ויישובי המועצה האזורית גולן עד שנת 2000.
במחקר זה, התמקדתי בראשית ההתיישבות, בשנה וחצי שבין מלחמת ששת הימים לפטירתו של לוי אשכול. אשכול, איש התיישבות בכל רמ"ח אבריו, היה הדוחף הגדול של ההתיישבות בגולן. כמעט שליש מהיישובים שהוקמו בגולן ב-55 השנים מאז הקמתה, הוקמו בתקופה זו, שבה עוצב ה-DNA ההתיישבותי והקהילתי של ההתיישבות בגולן – לדורות. בסיפור ראשית ההתיישבות, לא התמקדתי הפעם במעשה ההתיישבותי עצמו, אלא יותר בממד הפוליטי. את ההתיישבות בגולן הובילה תנועת העבודה. המחקר סוקר את העמדות, המחלוקות והמאבקים בכל אחת מתנועות ההתיישבות והמפלגות של תנועת העבודה, בסוגיית ההתיישבות מחוץ לקו הירוק לאחר מלחמת ששת הימים בכלל, וההתיישבות בגולן בפרט.
כותרת הספר, "אל נאחר רגע נכסף", לקוח מכרזה גדולה שעיטרה את במת הדיונים במועצת הקיבוץ המאוחד בקיבוץ דפנה, בנובמבר 1967, שאחד משלושת ימי דיוניה נערך בקיבוץ גולן, לימים מרום גולן, בנקודה הזמנית שלו בקונייטרה. הכותרת הזאת מייצגת את הלך הרוח של הקיבוץ המאוחד ואת רוחו של מנהיגה יצחק טבנקין, ואת תחושת הדחיפות והבהילות לקדם התיישבות רבתי בשטחים המשוחררים, כפי שכונו בשיח התנועתי. כפי שנראה בספר, זו לא היתה הרוח בתנועות האחרות, ובקיבוץ המאוחד עצמו, היה פער גדול בין החזון, הכוונות והתוכניות, לבין ההצלחה בהגשמתם. הפער הזה הוא אחד ממוקדי המחקר, שבו אני מנסה לפענח ולפרש אותו.
עד כאן ההקדמה. שער הספר מחולק לשניים. בחלקו העליון תמונת סיור של ראש הממשלה לוי אשכול בגולן, מלווה באלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר – דדו, לימים הרמטכ"ל. התמונה – בשחור לבן. בחלקו התחתון של השער – תמונה צבעונית של גמלא העתיקה, ממעוף הציפור. יש דיסוננס מעניין בין הצבע שבתמונת אתר ארכיאולוגי עתיק לבין השחור לבן בתמונה בת ימינו. איני בטוח שחשבתי על כך כשבחרתי בתמונות, אך לבטח בתת ההכרה הדבר מייצג את ראייתי את גמלא העתיקה ואת מה שהיא מסמלת, כדבר חי ועכשווי. עלייתנו לגולן היא חידוש ההתיישבות היהודית בגולן, שגמלא, בירת הגולן, מייצגת אותו.
גמלא היא סמל לשורשים יהודיים של יישוב יהודי שנאחז באדמת הגולן במשך מאתיים שנה, ונאבק מאבק גבורה עד כלות מול הכובש הרומי. ולהבדיל מהמיתוס של גמלא כ"מצדה של הגולן" – גמלא, שלא כמצדה, לא היתה מבצר אלא יישוב חי. שלא כמצדה, אנשי גמלא לא התאבדו, אלא נפלו בקרב, שניהלו עד טיפת דמם האחרונה.
ההתיישבות הציונית בגולן, לאחר מלחמת ששת הימים, היא החייאת ההתיישבות היהודית העתיקה בגולן, שגמלא היא הסמל שלה. גמלא העתיקה התגלתה במסגרת הסקר הארכיאולוגי של הגולן, לאחר מלחמת ששת הימים. לצד הארכיאולוג שמריה גוטמן שהוביל את הסקר, רוב עובדי הסקר היו תושבים ביישובי הגולן הצעירים. לאחר מלחמת יום הכיפורים, כשהוקמה האנדרטה היפהפייה והייחודית לנופלי הגולן, היא הוקמה, לא בכדי, באתר גמלא העתיקה. לא בכדי, שם אנו עורכים את הטקס הייחודי והמרגש ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. בעבורי, גמלא היא האתר של אחד האירועים המכוננים של חיי, שביתת הרעב בגמלא, בתקופת המאבק על הגולן, שבו חבריי ואני צמנו ורק שתינו מים במשך 19 יום, שבהם מיקדנו את מרב תשומת הלב הציבורית, הפוליטית והתקשורתית למאבקנו על הגולן. האירוע הזה הוא נדבך חשוב בניצחוננו במאבק.
הבחירה בתמונת סיורו של אשכול אינה מקרית, והיא נובעת ממקומו המרכזי של ראש הממשלה לוי אשכול בהובלת ההתיישבות בגולן בראשיתה. איני בטוח שבתודעה, גם של תושבי הגולן, ההתיישבות מזוהה עם אשכול, אך ככל שהעמקתי במחקרי, התחוור לי מקומו המרכזי. בהצבת תמונתו בשער, ראיתי מחווה של הוקרה ושל הכרת תודה, מצדי, כתושב הגולן.
הספר הזה אינו פובליציסטי אלא מחקרי. זוהי עבודת תזה לקראת דוקטורט בחוג ללימודי מדינת ישראל, במכון בן-גוריון בשדה בוקר, המסונף לאוניברסיטת בן גוריון. את הדוקטורט החלטתי שלא להשלים, אך את התזה הוצאתי כספר. אם אחזור לחקר ההתיישבות בגולן, דומני שלא אעשה זאת דרך האקדמיה, שאיני מוצא בה את מקומי.
אי אפשר שלא לזהות, כשקוראים בספר, את האהבה שלי למפעל ההתיישבות בגולן. אך אין זה ספר המביא את דעתי על ההתיישבות, אלא מספר את סיפור ההתיישבות, והפעם מהזווית הפוליטית, דרך המפלגות ותנועות ההתיישבות של תנועת העבודה.
הספר אינו מתאר סיפור של הצלחה. במידה רבה הוא מתאר סיפור של כישלון. כאמור, יותר משהוא עוסק בהתיישבות עצמה, הוא עוסק בתנועת העבודה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בדיון בסוגיית ההתיישבות בגולן. והתמונה שהמחקר הציב לנגד עיניי היא של פער עצום, דרמטי, בין התודעה העצמית של תנועת העבודה כתנועה מגשימה ומיישבת, לבין היכולת שלה להוציא לפועל את חזונה, בהיעדר נושא אנושי מגשים, שיוציא לפועל את החזון. אפשר לומר שהספר מתעד את שקיעתה של תנועת העבודה כתנועה מגשימה, שקדמה לשקיעתה כמפלגה פוליטית. דומני, שהשקיעה הפוליטית, שקדם לה אובדן דרך אידיאולוגי, היא תוצאה של שקיעתה כתנועה מגשימה. ולכן, למרות שאני רואה בהתיישבות בגולן סיפור הצלחה – כיוון שהספר מתמקד בתנועת העבודה, הוא במידה רבה סיפור עצוב של כישלון. מצד שני, ההתיישבות בגולן היא שירת הברבור של תנועת העבודה, ואולי היא תזכורת לעברה המפואר.
בכריכה האחורית, שבה בין השאר מופיעות כמה שורות על מחבר הספר, מופיע תואר שלא הופיע בספרי הקודם, המעיד על המהפך בחיי בשנה וחצי האחרונות, ואני גאה בו מאוד – חקלאי.
שבת שלום!
אורי ה'
מתי דוד
מטרות "משמרות המחאה" –
של המפגינים ללא הפסקה!
התנגדות ותעמולה נגד פשרה.
פשרה עבורם זו כניעה וכישלון.
אלה העקרונות שלהם:
מאבק טוטלי ללא מגבלות.
הכנעה סופית של הממשלה.
הכנעה סופית של הרפורמה.
סרבנות לפשרות ולהסכמות.
היעד הסופי חזרה לשלטון.
אנרכיה והפגנות עד לניצחון.
המרדות והשבתות עד לניצחון.
אם חס וחלילה לא תושג פשרה במפגשים אצל נשיא המדינה – תתחולל התרסקות הרסנית וניצחון של הקיצונים שפועלים ומייחלים לכישלון ולכאוס, בדיוק כפי שגם אויבינו מייחלים שזה יקרה. למען ביטחוננו ועתידינו חובה עלינו השגת ניצחון לפשרה ולתבונה וכישלון לקיצונים מובילים לאסון לכולנו️.
מתי דוד
אילן בושם
11 שירים ל'חדשות בן עזר'
ראשית אפריל 2023
*
"עֲזוֹב אוֹתְךָ מִנְּסִיעוֹת,
תֵּן לָשֶׁבֶת בְּשֶׁקֶט
עַל בָּטוּחַ
לְיַד שֻׁלְחָן בְּבֵית קָפֶה
בַּאֲוִיר הַפָּתוּחַ"
אָמַר מְשׁוֹרֵר לְחָבֵר
"וְאַפְלִיג בְּדִמְיוֹנִי אֶל
כָּל אֲשֶׁר יִשָּׂאֵנִי הָרוּחַ."
*
חָשַׁב מְשׁוֹרֵר לְעַצְמוֹ:
עַד שֶׁאֵלֵךְ אֶל הַמַּחְשֵׁב
וְאֶתְיַשֵּׁב
אֶשְׁכַּח מָה אָמוּר הָיָה
לְהִכָּתֵב;
הַפִּתְרוֹן: עֵט, נְיָר
אוֹ עִפָּרוֹן
(נִשְׁלָפִים כְּמוֹ בֶּגֶד
מֵאָרוֹן)
וְאִם אֲנִי בַּחוּץ
עַל אַחַת כָּמָּה וְכָמָּה
שֶׁזֶּה נָחוּץ.
הַזָּקֵן
הוּא רָץ חֲזָרָה
לַמַּכֹּלֶת
לִקְנוֹת מַשֶּׁהוּ
שֶׁהוּא שָׁכַח –
הוּא רָץ בְּטֶרֶם
יִשְׁכַּח
מָהוּ שֶׁשָּׁכַח לִקְנוֹת...
*
כְּכָל שֶׁמִּתְוַסְּפִים הַזִּכְרוֹנוֹת
אֲנִי אוֹמֵר
עַל אֲנָשִׁים קְרוֹבִים אֵלַי שֶׁאֵינָם
וְעַל חַיּוֹת שֶׁהָיוּ עִמִּי וְאֵינָן –
אֲנִי חָסֵר וְחָסֵר.
חתולי החולה קשה
הוּא מִתְנוֹדֵד
עַל רַגְלָיו
מְנַסֶּה לְהִכָּנֵס
לְאַרְגַּז הַחוֹל
וְאֵינוֹ יָכוֹל,
מְנַסֶּה וְנִכְשָׁל;
הוּא מִתְנַדְנֵד
וּמוֹעֵד
לְבַסּוֹף נִפְנֶה לִצְרָכָיו
מִחוּץ לְאַרְגָּז עַל הָרִצְפָּה
וְאָז אֲנִי נִרְגָּז
אַךְ מִיָּד מִתְחָרֵט.
פָּנִים לְכָאן וּלְכָאן
עִם הַזְּמַן
הַפָּנִים מִשְׁתַּנִּים
לִפְעָמִים גַּם הַפְּנִים;
לִפְעָמִים הַפָּנִים כִּמְעַט
שֶׁלֹּא וְאִלּוּ
הַפְּנִים –
אוֹ-הוֹ!
גְּבֶרֶת פּ' הַשְּׁכֵנָה היפֵהפיה
הָיָה לָהּ צְחוֹק רוֹעֵם
שֶׁהִרְעִיד לְבָבוֹת
שְׂפָתַיִם עָבוֹת
וְכַפּוֹת יָדַיִם
שֶׁנּוֹעֲדוּ לְעַסּוֹת.
בַּעֲלָהּ מִהֵר וּמִהֵר
וְהֵבִיא רַק בָּנוֹת
(כְּמַאֲמַר הַבְּרִיּוֹת
בַּעֲלֵי הָאֱמוּנוֹת
הַתְּפֵלוֹת).
נַעַר הָיִיתִי
וּכְשֶׁנִּקְרְתָה לְפָנַי
מִפַּעַם לְפַעַם בַּשְּׁכוּנָה
רָץ הָיִיתִי לְבֵיתִי
נִשְׁכַּב עַל הַמִּטָּה
כְּשֶׁלִּבִּי הוֹלֵם
וַאֲנִי עָלֶיהָ חוֹלֵם.
עָבָר
כְּשֶׁהָאִישׁ הֶעֱלָה בְּדַעְתּוֹ
אֶת עֲבָרוֹ
הָיָה כְּמוֹ הוֹזֶה
וְנִפְלָא מִמֶּנּוּ
כֵּיצַד יָצָא מִזֶּה.
אַנִיטָה אַקְבֶּרְג
בַּסֶּרֶט לָהּ דּוֹלְצֶ'ה וִיטָה
אֵיךְ אֵיךְ
בְּעֵינַיִם מְצֹעֲפוֹת
הִבִּיט מַרְצֶ'לוֹ מַסְטְרוֹיַאנִי
עַל אַנִיטָה אַקְבֶּרְג
בַּמִּזְרָקָה!
הַיּוֹם,
לְאַחַר שֶׁרְאִיתִיהָ
בְּפֶתַח בֵּיתָהּ
מְצֻלֶּמֶת בַּחֲטָף
עַל יְדֵי פַּפַּרַאצִי
שֶׁתָּפַס אוֹתָהּ
בִּמְעֵין מֶחְטָף
אֲפִלּוּ אֲנִי
לֹא הָיִיתִי
שָׂם עָלֶיהָ.
אניטה אקברג (1931-2015) בשנת 2007. מתוך ויקיפדיה.
סגריר
הָרוּחַ שָׁרְקָה
הַדֶּלֶת חָרְקָה
הָאִשָּׁה קִטְּרָה:
"טְפוּ, אֵיזוֹ רוּחַ!"
מְלוֹן יֻקְרָה
חָשַׁב אֶחָד
יְרוּשַׁלְמִי וָתִיק
כִּי מְלוֹן הַמֶּלֶךְ דָּוִד
הָיָה מֶלֶךְ הַמְּלוֹנוֹת
שֶׁשּׁוֹמְרִים חֲמוּשִׁים
נִצְּבוּ בְּפִתְחוֹ
וְכִי בִּשְׁעָרָיו נִכְנָסִים
רַק נְשׂוּאֵי פָּנִים
(כָּל הַמִּי וָמִי).
זֶה לֹא הָיָה
מָלוֹן עֲמָמִי
וְגַם אִם זֶה
אֵינֶנּוּ צוֹדֵק
הַמָּלוֹן אוֹתָנוּ,
הַיְּלָדִים, רִתֵּק.
אילן בושם
*
"עֲזוֹב אוֹתְךָ מִנְּסִיעוֹת,
תֵּן לָשֶׁבֶת בְּשֶׁקֶט
עַל בָּטוּחַ
לְיַד שֻׁלְחָן בְּבֵית קָפֶה
בַּאֲוִיר הַפָּתוּחַ"
אָמַר מְשׁוֹרֵר לְחָבֵר
"וְאַפְלִיג בְּדִמְיוֹנִי אֶל
כָּל אֲשֶׁר יִשָּׂאֵנִי הָרוּחַ."
*
חָשַׁב מְשׁוֹרֵר לְעַצְמוֹ:
עַד שֶׁאֵלֵךְ אֶל הַמַּחְשֵׁב
וְאֶתְיַשֵּׁב
אֶשְׁכַּח מָה אָמוּר הָיָה
לְהִכָּתֵב;
הַפִּתְרוֹן: עֵט, נְיָר
אוֹ עִפָּרוֹן
(נִשְׁלָפִים כְּמוֹ בֶּגֶד
מֵאָרוֹן)
וְאִם אֲנִי בַּחוּץ
עַל אַחַת כָּמָּה וְכָמָּה
שֶׁזֶּה נָחוּץ.
הַזָּקֵן
הוּא רָץ חֲזָרָה
לַמַּכֹּלֶת
לִקְנוֹת מַשֶּׁהוּ
שֶׁהוּא שָׁכַח –
הוּא רָץ בְּטֶרֶם
יִשְׁכַּח
מָהוּ שֶׁשָּׁכַח לִקְנוֹת...
*
כְּכָל שֶׁמִּתְוַסְּפִים הַזִּכְרוֹנוֹת
אֲנִי אוֹמֵר
עַל אֲנָשִׁים קְרוֹבִים אֵלַי שֶׁאֵינָם
וְעַל חַיּוֹת שֶׁהָיוּ עִמִּי וְאֵינָן –
אֲנִי חָסֵר וְחָסֵר.
חתולי החולה קשה
הוּא מִתְנוֹדֵד
עַל רַגְלָיו
מְנַסֶּה לְהִכָּנֵס
לְאַרְגַּז הַחוֹל
וְאֵינוֹ יָכוֹל,
מְנַסֶּה וְנִכְשָׁל;
הוּא מִתְנַדְנֵד
וּמוֹעֵד
לְבַסּוֹף נִפְנֶה לִצְרָכָיו
מִחוּץ לְאַרְגָּז עַל הָרִצְפָּה
וְאָז אֲנִי נִרְגָּז
אַךְ מִיָּד מִתְחָרֵט.
פָּנִים לְכָאן וּלְכָאן
עִם הַזְּמַן
הַפָּנִים מִשְׁתַּנִּים
לִפְעָמִים גַּם הַפְּנִים;
לִפְעָמִים הַפָּנִים כִּמְעַט
שֶׁלֹּא וְאִלּוּ
הַפְּנִים –
אוֹ-הוֹ!
גְּבֶרֶת פּ' הַשְּׁכֵנָה היפֵהפיה
הָיָה לָהּ צְחוֹק רוֹעֵם
שֶׁהִרְעִיד לְבָבוֹת
שְׂפָתַיִם עָבוֹת
וְכַפּוֹת יָדַיִם
שֶׁנּוֹעֲדוּ לְעַסּוֹת.
בַּעֲלָהּ מִהֵר וּמִהֵר
וְהֵבִיא רַק בָּנוֹת
(כְּמַאֲמַר הַבְּרִיּוֹת
בַּעֲלֵי הָאֱמוּנוֹת
הַתְּפֵלוֹת).
נַעַר הָיִיתִי
וּכְשֶׁנִּקְרְתָה לְפָנַי
מִפַּעַם לְפַעַם בַּשְּׁכוּנָה
רָץ הָיִיתִי לְבֵיתִי
נִשְׁכַּב עַל הַמִּטָּה
כְּשֶׁלִּבִּי הוֹלֵם
וַאֲנִי עָלֶיהָ חוֹלֵם.
עָבָר
כְּשֶׁהָאִישׁ הֶעֱלָה בְּדַעְתּוֹ
אֶת עֲבָרוֹ
הָיָה כְּמוֹ הוֹזֶה
וְנִפְלָא מִמֶּנּוּ
כֵּיצַד יָצָא מִזֶּה.
אַנִיטָה אַקְבֶּרְג
בַּסֶּרֶט לָהּ דּוֹלְצֶ'ה וִיטָה
אֵיךְ אֵיךְ
בְּעֵינַיִם מְצֹעֲפוֹת
הִבִּיט מַרְצֶ'לוֹ מַסְטְרוֹיַאנִי
עַל אַנִיטָה אַקְבֶּרְג
בַּמִּזְרָקָה!
הַיּוֹם,
לְאַחַר שֶׁרְאִיתִיהָ
בְּפֶתַח בֵּיתָהּ
מְצֻלֶּמֶת בַּחֲטָף
עַל יְדֵי פַּפַּרַאצִי
שֶׁתָּפַס אוֹתָהּ
בִּמְעֵין מֶחְטָף
אֲפִלּוּ אֲנִי
לֹא הָיִיתִי
שָׂם עָלֶיהָ.
אניטה אקברג (1931-2015) בשנת 2007. מתוך ויקיפדיה.
סגריר
הָרוּחַ שָׁרְקָה
הַדֶּלֶת חָרְקָה
הָאִשָּׁה קִטְּרָה:
"טְפוּ, אֵיזוֹ רוּחַ!"
מְלוֹן יֻקְרָה
חָשַׁב אֶחָד
יְרוּשַׁלְמִי וָתִיק
כִּי מְלוֹן הַמֶּלֶךְ דָּוִד
הָיָה מֶלֶךְ הַמְּלוֹנוֹת
שֶׁשּׁוֹמְרִים חֲמוּשִׁים
נִצְּבוּ בְּפִתְחוֹ
וְכִי בִּשְׁעָרָיו נִכְנָסִים
רַק נְשׂוּאֵי פָּנִים
(כָּל הַמִּי וָמִי).
זֶה לֹא הָיָה
מָלוֹן עֲמָמִי
וְגַם אִם זֶה
אֵינֶנּוּ צוֹדֵק
הַמָּלוֹן אוֹתָנוּ,
הַיְּלָדִים, רִתֵּק.
אילן בושם
משה גרנות
נדל"ן, קומפוסט וייסורי יצירה
על "ג'ונסון 38 – נובלת נכלולי נדל"ן"
מאת אביבית משמרי
פטל, 2020, 143 עמ'
שם הנובלה שלפנינו טעון הסבר: זהו זיווג בין שם הפרויקט הנדל"ני הידוע – תמ"א 38 ובין כינויו של הדייר המבקש להיבנות מתמימות שכניו כדי לספח לעצמו את גג הבניין והפיכתו לפנטהאוז. לדייר זה קוראים ירוחם ינולי-יניב, אבל בשל גובהו הוא מכונה "מג'יק ג'ונסון" על שמו של כדורסלן לוס אנג'לס לייקרס האגדי. לאשתו קוראים אדירה, אבל הדוברת בספר מכנה אותה "הידרה" על היותה הדיקטטורית של הגג, כשהמפתחות אליו מצויים בידיה באופן בלעדי.
עלילת הספר חגה סביב ניסיונות אינספור חסרי תוחלת של דיירי הבניין – בניין ישן ומוזנח בן 4 קומות, בהן 8 דירות – לשפר את פני הבניין, לחזקו מפני רעידות אדמה, להוסיף מעלית, שכן הדיירים המבוגרים מתקשים לשאת סלים לקומות העליונות. בתחילה רצה ג'ונסון, כאמור, לספח את הגג, ולשם כך הוא זקוק לחתימות הדיירים. התוכנית הזאת אינה יוצאת אל הפועל, כמו שאר התוכניות – שיפוץ בתמ"א 38, שיפוץ מטעם עמידר, תכנית הריסה ובנייה מחודשת ועוד. בתוך ההיוועדויות הרבות ואסיפות הדיירים מובעת ההתנגדות הנמרצת של הדוברת, סיגל רגן, כי היא חשה את הרצון של בעלי עניין לצבור הון על חשבונם של דיירים תמימים. השמות של חלק מהדיירים מעוררים גיחוך – שמאי בן אדריכל, רועי ושירלי גבינוב, ירוק עד, יפעה תחכמון – ליד שמות מקובלים כמו יצחייק, שליין, יניב.
בספר מתוארות האינטריגות הקטנות שבין הדיירים, המסתיימות גם בהלשנות לעירייה, למשל תלונה שהדוברת עורמת קומפוסט מסריח במרפסת, שיפעה תחכמון מקיימת סדנת כתיבה בדירתה השכורה, ומשלמת ארנונה על דירת מגורים, ולא על עסק.
הסיפור מובא בגוף ראשון ממקלדתה (קודם במכונת כתיבה חשמלית, אחר כך במחשב) של סיגל רגן (לשעבר – רג'ואן), אישה בגיל העמידה, שהיא אחת המאושרות שגרה בדירה משלה, כשכל בני דורה גרו בשכירות בעיר תל-אביב היקרה, ונאלצו לעזוב ולגור בפריפריה. את הדירה היא השיגה מחסכונותיה ומכספי ההורים הגרים באילת, עירו של אחיה המסעדן. היא מתפרנסת כקופירייטרית, מעצבת חלונות ראווה, דיילת מכירות, הגם שהקורא כמעט שאינו פוגש אותה באחת מעבודותיה. היא כותבת שירים (בספר מופיעים 12 משיריה; המחברת, אביבית משמרי, היא בעצמה משוררת, בין שלל תאריה), שולחת לכתבי-עת ולהוצאות ספרים, ללא שום תוצאה. באיזה שהוא שלב היא כותבת שיר על תינוק "שמיימי", בנה של יפעה תחכמון, אישה שסיגל ממש מתעבת. עורך כתב-העת מבטיח לפרסם, אבל הספר שלנו בא לידי גמר, ולא מסופר שהשיר התפרסם.
לסיגל יש דעה נחרצת באשר לייעודה ותכליתה של השירה: השירה צריכה לגלות אמת כללית ויופי צרוף, ולא חשיפת סודות פרטיים (עמ' 27, 35) השירה צריכה לבטא את העולם, ולא את ההתפעמות מהעולם (עמ' 68). כל זה נאמר כנגד הקו של יפעה תחכמון, שגרה בשכירות קומה מעליה, וסיגל שומעת מהמרפסת שלה את הלהג של יפעה ושל המשתתפים בסדנה שלה, המתבקשים "לשפוך את הלב". סיגל חשה כישלון, כשלה עצמה יצא שיר לירי אישי בתבנית שיפעה מטיפה לו.
העוינות של סיגל כלפי יפעה נבעה מהתקפה של יפעה על שיר שלה בנושא לחם ושמרים, שיר שסיגל טוענת שמעולם לא שלחה לה. עימות בין השתיים בחדר המדרגות גורם לסיגל לחולשה הנדמית להתקף לב. וכאן המקום להזכיר את העבר של סיגל (הספר מאזכר אירועים מימי צעירותה – את מלחמת המפרץ, את ההתקפה על מגדלי התאומים בניו יורק, את מחאת האוהלים בשדרות רוטשילד). לסיגל היו מספר פרשיות כושלות עם "זכרים", והיא מחליטה לחדול מכך, וגם לא ללדת ילדים. דוגמה ל"זכר" מהמין הזה הוא גידי, מכור לסמים, שבביקורה אצלו הוא אינו עונה לצלצול שליח הסופרמרקט כדי להימנע מלתת לו טיפ... לדבריה היא גם סירבה לשתי הצעות נישואין.
סיגל מרוצה מהתרופפות סימני פוריותה (הפסקת המחזור), ומבקשת להתבגר בנחת בלי סערת הרגשות של הנעורים. והנה, דווקא כלפי איש התמ"א 38, דובי ירמוך, שהיא חושדת בו שהוא נוכל נדל"ן – דווקא כלפיו היא נתקפת בתשוקה מינית שאיננה ניתנת לעצירה, שכן דובי הוא גבר שרמנטי בעל עיניים הכחולות-שחורות. סיגל יוזמת התעלסות עמו, וזאת מתוארת גם בפיוט, וגם במילים "עממיות" באשר לאיברי הגוף הרלוונטיים – קטע מרתק (עמ' 98-97). מסתבר שהאיש הזה, שהיה מפוקפק בעיניה, מתגלה כחבר אוהב, רגיש מאוד לכאביה, בן זוג אידיאלי, ולמרבה המזל גם לא נשוי.
אבל נחזור לנושא השירים, שכאמור, שום שיר שלה אינו מתפרסם, אבל היא מדמיינת את השבחים וההלל ששירים היו אמורים לזכות. היא הופכת את האשפה של ביתה לקומפוסט, ומציינת שהתולעת שבו ניזונית כמו האדם מאותם החומרים, והיא ממש משווה את מחזור חייה של היצירה ושל היוצר לקומפוסט. דימוי אחר של סיגל: הכתיבה כמוה כבהייה קשובה בייחור משריש (עמ' 41). סיגל מאוכזבת כשנודע לה שחברתה, יעלי, משתתפת בסדנה של אויבתה, יפעה תחכמון, ולא רק זאת, שיצירתה, שנבעה באותה סדנה, זוכה להתפרסם בספר בעל סיכויים להיות רב-מכר (עמ' 83).
הספר מתאר שני כישלונות עיקריים – כישלונו של הבניין הישן להתחדש, כישלונה של סיגל לקבל הכרה כמשוררת, אבל לעומתם יש בספר שני ניצחונות: הזוגיות היפה עם דובי ירמוך, והכתיבה המשובחת על נושאים פרוזאיים לחלוטין כמו שיפוץ בניין. לאביבית משמרי יש כאן הישג של ממש – היא חיברה ספר מעניין על נושא משעמם.
משה גרנות
אהוד: באמת מעניין? ולא משעמם?
עדינה בר-אל
רינה פז – אהבה בין-דורית לטיולים ולפרחים*
רינה פז, חברת מושב אורות, ירשה מאביה את יצר ההרפתקנות והאהבה לטיולים ולטבע. בריאיון לעדינה בר-אל היא מספרת כיצד היא וקובי בעלה מורישים אהבה זו לנכדיהם. רינה חיברה מגדיר צמחים עבור ילדים קטנים, כדי שילמדו את שמות פרחי ארצנו.
הוריה של רינה פז, אלה ודב לסלי, הכירו זה את זו באנגליה. אלה ילידת גרמניה הגיעה לשם כילדה בטרנספורט ילדים מגרמניה. דב הגיע מצ'כיה במסגרת תנועת הנוער היהודית "תכלת-לבן", (תנועת נוער יהודי שהוקמה בגרמניה, והיו לה סניפים גם בצ'כוסלובקיה ובהונגריה). אלה ודב נפגשו בהכשרה חקלאית, נישאו באנגליה, והגיעו ארצה בשנת 1956 עם שלושת ילדיהם, ביניהם רינה בת החמש.
"הגענו באונייה, בה היינו כל חמשת בני המשפחה בתא אחד." נזכרת רינה. "בחיפה קיבל את פנינו חבר מושב אורות בשם מקס גרטל ז"ל. הוא הביא אותנו למושב אורות ליד קסטינה והוביל אותנו ישר לצריף השוודי. קיבלנו מהסוכנות סוסה אחת בשותפות עם השכנים וארבע פרות. אבי נתן שמות לפרות: מרים, אסתר, מלכה ורותי. ל'דור ההמשך' של הפרות קראו בת אסתר, בת מרים וכו'. היתה לנו גם עז בשם ריטה, שהיה שמי המקורי, לפני שמנהל בית הספר היסודי שינה אותו לרינה.
"ההורים שלי היו חרוצים מאוד." היא ממשיכה לספר. "הם גידלו פרות ועגלים, ירקות, היו להם לול תרנגולות וכמה ברווזים, בנוסף לכל אלה הם חילקו במושב לחם עם סוס ועגלה וצלצלו בפעמון כדי להודיע שהם עוברים ברחוב. אחר כך עברו למכור סיגריות וממתקים באמצעות פלטפורמה רתומה לסוסה. בסופו של דבר," מציינת רינה, "הם פתחו את הצרכנייה הראשונה בחדר שהוסיפו לצריף."
רינה למדה בבית הספר היסודי "מבואות" ובבית הספר התיכון בבאר-טוביה. בשירות הצבאי שירתה בסיני בגדוד סיור של השריון 189, ואחר כך בפלוגת סיור 401. השירות היה באוהל, פעם בשבועיים נסיעה של שבע שעות הביתה, ללא קשר טלפוני עם ההורים. קצת שונה משירות צבאי עכשווי...
בשנת 1975 היא נישאה לקובי פז מכפר-סבא בבית העם במושב אורות. קובי היה בנח"ל מוצנח בעת שירותו הצבאי. לאחר נישואיהם הם התגוררו שנתיים בכפר סבא, ואחר כך, בשנת 1977, הגיעו למושב אורות כבנים ממשיכים במשק ההורים. הענף העיקרי במשק שלהם היה הרפת.
רינה למדה ביולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, כולל תעודת הוראה והחלה ללמד בבתי ספר שונים. אולם תוך זמן קצר התקבלה להיות מורה בבית הספר התיכון בו למדה במושב באר-טוביה הסמוך, ובו לימדה מדעים בחטיבת הביניים במשך 32 שנים עד צאתה לגמלאות. במרוצת הזמן נסגרה הרפת במשקם וקובי עבר לעבוד בפלחה וממשיך לעסוק בזה גם עכשיו.
משפחה הרפתקנית מטיילת
התחביב העיקרי של המשפחה לדורותיה היה טיולים. רינה וקובי טיילו וממשיכים לטייל. הם בעצם זוג הרפתקנים. כל הטיולים שלהם הם טיולי תרמילאים. "בחוץ לארץ אנחנו לנים בגסטהאוז, עושים טרקים, אומגות, רפטינג, טיפוס על הרים. בדרך כלל אלו טיולים של חודש, חודש וחצי. היינו בפרו, וייטנאם, קמבודיה, לאוס, בנפאל ובהודו, בצ'ילה וארגנטינה, גוואטמלה וקוסטה ריקה ועוד." מספרת רינה. והם כמובן מטיילים גם בארץ: "הלכנו ב'שביל ישראל', שביל חיפה, שביל החוף, סובב כינרת, ושביל סובב ירושלים וכן בטיולים אתגריים נוספים. בטיולים אנחנו משלבים גם ביקורים במוזיאונים ומפגשים עם אמנים."
"ירשתי את האהבה לטיולים מאבי." היא אומרת. "הוא היה הרפתקן ולקח אותנו מאז ימי ילדותנו לטיולים בארץ. בהמשך לקחנו את ילדינו עמנו, וכאשר בגרו הם טיילו בטיולים רציניים אחרי השירות הצבאי. ועכשיו אנחנו, קובי ואני, מובילים את הנכדים שלנו בטיולים ברחבי הארץ. הטיולים הרגליים האלו הם במקומות רבים, ביניהם: נחל מערה שבו נמצאת מערת התאומים ליד בית שמש. עשינו עם הנכדים את שביל הקיסר באזור הרי ירושלים המדהים, בנחלי הדרום לצפית, תמר וגוב, בנחל דרגות ובנחל ברק ובקניון האדום בהרי אילת ובנחל עיון באצבע הגליל. ברמת הגולן טיילנו איתם בנחלי המים בזוויתן, ג'ילבון, בניאס ויהודייה."
הנכדים בני/בנות המצווה זכו לטיולים בחו"ל. מספרת רינה: "נסעתי עם נועה לספארי בקניה, עם רותם ורענן נסענו לטיול משפחתי לאנגליה, סקוטלנד ו-וויילס, ועם ירדני נסענו לתאילנד כולל שלושה ימי טרק בג׳ונגלים."
וכאן המקום לספר על פרויקט מיוחד של רינה, שנובע מן הידע שלה בבוטניקה ומניסיונה כסבתא מטיילת עם נכדיה.
מגדיר צמחים לטף**
רינה חיברה מגדיר צמחים שמיועד לילדים קטנים. כיצד הכול התחיל? "בבקרים אני צועדת עם הכלבה שלי שירלי ומגיעה ל'גבעת היונים', שנמצאת בין המושב שלי לבין מושב עזריקם. יש שם מגוון פרחים, שמתחלף עם עונות השנה: כלניות, נוריות, עיריות, סביונים, חרדל הבר, לשון הפר, איריס ארץ ישראלי, מקור החסידה, נזמית לופתת, לופית מצויה, לוף ועוד. תוך כדי צעידה אני חושבת לעצמי כיצד אוכל לגרום לנכדיי הצעירים, החל מגיל שנתיים, להכיר את הפרחים ולדעת עליהם. התחלתי לחפש מגדיר לקטנים, ולא מצאתי משהו מתאים. המגדירים הקיימים רובם מיועדים לבני נוער, ספרים עם תיאורים כבדים מדי לילדים, וחלקם בשפה מדעית. לכן החלטתי להכין מגדיר כזה."
רינה החלה לצלם בטיוליה היומיים את הפרחים שראתה בדרך, והחלה לחשוב כיצד להנחיל לילדים שמותיהם. היא הגיעה למסקנה שילדים זקוקים הן לתמונות והן לתכנים הכוללים רמזים, שיקלו עליהם לזכור את השמות. וכך נאגרו במוחה רמזים תוך כדי הצילום. לדוגמא: כיצד לזכור את שם הפרח הצהוב "חלמונית"? בעזרת איור קטן של חלמון ביצה. כיצד יזכרו את "מקור החסידה"? באמצעות איור של חסידה בעלת מקור ארוך. וכמובן ניתן גם לספר סיפורים ואגדות, או לצטט שירים על הפרחים.
המשפחה התגייסה לעזור ביצירת המגדיר שמורכב מקלפים. בכל קלף צילום הפרח, איור רומז כדי להזכיר, טקסט שמתאר את הפרח ועוד פרטים עליו כמו תקופת פריחתו ומקום גידולו. יש בו תמונות שצילמו רינה ובני משפחה אחרים, הבת ירדן תרמה מכישרונה בגרפיקה ובאיור, וקובי חיבר את הקלפים לצורת מניפה, שנפתחת יפה וניתן לראות כל קלף וקלף, פרטים על כל פרח ופרח, בנפרד.
המגדיר זוכה להצלחה רבה. מובן שרינה משתמשת בו בטיולים הרבים עם נכדיה, אבל היא זוכה גם לתגובות נלהבות של משתמשים זרים. הורים שולחים לה תמונות של ילדיהם בזמן טיול, כשהם מעיינים במגדיר ומזהים באמצעותו פרחים. רינה קיבלה סרטון ובו ילדה עורכת לסבתה חידון באמצעות המגדיר. סבתא אחרת, מושבניקית שהיתה מורה בעברה, סיפרה לרינה שבכל ביקור של נכדיה הם מקבלים ממנה משימה: ללמוד היטב על שני פרחים מתוך המגדיר.
במושב
רוב ימי חייה של רינה היו במושב אורות. כאמור, היא ובעלה קובי הם בנים ממשיכים במשק שהיה של הוריה. בשנת 1981 אירע למשפחה אסון גדול. בנם הבכור יריב נהרג בהיותו בן חמש וחצי בנסיבות איומות. המשפחה היתה אז בקריית מלאכי וצפתה במפגן צניחה. לפתע היה משב רוח עז, ואחד הצנחנים פגע ביריב. יריב נפצע קשה ונפטר למחרת. נועה בתם הבכורה היתה אז בת שנתיים וחצי, ורינה היתה בהריון עם רותם שנולדה מיד לאחר האסון. כשנה לאחר מכן, ב-1983, נולד בנם רענן. בת הזקונים ירדן נולדה בשנת 1990. היום נועה גרה בגבעתיים, רותם בפתח-תקווה, רענן ביבנה, וירדן גרה ליד ההורים, בבית שהיה של סבה וסבתה.
רינה עכשיו בגמלאות. היא פעילה ביותר, שוחה, יוצרת ויטראז'ים ובעיקר מטיילת במסגרות שונות. מושב אורות חוגג עתה 70 שנה להיווסדו. "הוא נשאר אחד המושבים הקטנים והמשפחתיים במועצה האזורית באר טוביה." אומרת רינה. "חיי הקהילה פה פעילים עם הנוער, המשפחות הצעירות והוותיקים. אבל אני חוששת שנהפוך לשכונה של קריית מלאכי שסוגרת עלינו, ונאבד את הצביון של המושב." והיא מוסיפה: "הייתי רוצה שהצעירים יקדימו או לפחות ישיבו בשלום ובחיוך כשנפגשים בדרכי המושב."
איך מבחינים בין כלנית, נורית ופרג?
גם מבוגרים יכולים, כמובן, ללמוד מן המגדיר לטף. לדוגמא: איך מבחינים בין כלנית, נורית ופרג? לשם כך מביאה רינה את האגדה על שלושתן. האגדה מספרת על מלך שערך נשף כדי לבחור לבנו הנסיך כלה. שלוש אחיות – כלנית, נורית ופרג – הלכו, כל אחת בנפרד, לקנות שמלה לנשף. והנה מסתבר ששלושתן בחרו בשמלה אדומה. כיצד יבחין ביניהן הנסיך? ואז הן מצאו פתרון: "האחות הראשונה הניחה צעיף לבן על צווארה. האחות השנייה הבריקה את שמלתה וקישטה אותה בפייטים נוצצים, והאחות השלישית ענדה עגילים שחורים לאוזניה [...] ומאז, מדי שנה פורחת ראשונה הכלנית עם הפס הלבן סביב לאבקנים, השנייה להופיע היא נורית עם עלי הכותרת המבריקים, והאחרונה לפרוח היא הפרג, עם העיגולים השחורים על עלי הכותרת שלה."
ובמי משלושתן בחר הנסיך? נשאיר אתכם במתח.
עדינה בר-אל
* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1277, 30.3.2023
** למעוניינים – להזמנת המגדיר טל. 052-5955476
אבי גולדברג
כרכרה בסנטרל פארק
(פורסם לראשונה באתר "יתוש באוזן" ביום 6.4.2023)
גם בימים בהם יוקדת השמש, בתל אביב יש מקום אפלולי לחסות בו, הפסאז' מול השגרירות ברחוב הירקון. בצלמנייה קטנה השוכנת שם מצלמים תמונות 'פספורט' לאשרת כניסה לארץ הגדולה.
עד שהמכונה מפיקה את תצלומי הקלסתר שלי, אני רוכן על הדלפק וסוקר את המקום. פוסטר ענק של גשר ברוקלין מעטר את הקיר, זבובים מטיילים על הגשר. ממול, צג טלוויזיה חדש שקולות מלמול חרישי עולים ממנו. מספר שולחנות קטנים במרכז החנות ופנים עגומות ובלתי מגולחות מסבים אליהם.
נזכרתי בפסאז' באלנבי שבאפלוליותו שכן קולנוע תמר שהקרין סרטים משעה עשר בבוקר ומשך אליו אותם פרצופים עייפים לבהות במסך.
הצלם לוחש תוך כדי שהוא מסיר מהדלפק גזרי נייר צילום:
"אלה כולם סירובניקים, כמו אנחנו פעם ברוסיה. האמריקאים לא נותנים להם ויזה. תשב כמה דקות, תשתה והתמונות יהיה מוכן."
הזמנתי קפה הפוך, ממתין לתמונות. חשדתי כי רק מי שמזמין אצלו קפה מקבל את התמונות. בסופו של דבר, שיהיה.
התיישבתי לשולחן לצידו של אחד מהעגמומיים.
סיפורים טובים אפשר לשמוע רק מזרים. זרים לחלוטין. ובעיקר זרים לחלוטין עגמומיים. כאלה שלא אכפת להם לספר הכול ללא כחל וסרק, לפרוק מועקה מליבם.
הטלוויזיה רחבת המסך העבירה שדורי סי.אן.אן ברצף, וזה שלצידי בהה בשתיקה בתמונות המסך המתחלפות ,אמבולנסים בניו יורק, סופות שלג בשיקגו, מרדף של שוטרים אחר מתנקש באלבמה.
לפתע פצה פיו כמו הבחין בנוכחותי.
"אני רק מקלל אותם, שמגיע להם, שגם הרבי-קומות שלהם יפלו להם על הראש."
התכוון לאמריקאים שהופיעו בשידור הטלוויזיוני ואולי לאמריקאים בכלל.
לא הגבתי, כמו ניחשתי שמונולוג ארוך לפניי.
"אני לא יצאתי לטיול של הודו אחרי צבא, כי לא הבנתי למה צריך לנסוע ולראות ג'יפה, כל הקטע של רוחניות וכאלה זה לא בשבילי."
לגם מהקפה הקר שלו.
"למה אני מדבר ככה? כי עכשיו אחרי הרבה שנים החלטתי לנסוע עוד פעם עם אשתי והילדים לנו-יורק, ובקונסוליה סירבו לתת לי ויזה. זה בגלל הפעם ההיא שהייתי בנו-יורק לנקות את הראש. כן ממש. לא עוזר שיש לנו עכשיו טראמפ באמריקה.
"אז למה לא נותנים לי ויזה, שמע סיפור שהיה בנו-יורק לפני הרבה שנים, כשהייתי רווק."
הוא סימן לצלם-מלצר שיביא עוד קפה.
"ככה זה אצלנו הישראלים, כולם לחוצים ובורחים מהארץ בדיל, ואחר כך איך שמתפזרים לבתי מלון בחו"ל מרגישים כמו ילדים שאימא שכחה אותם ברחוב, כל הזמן מחפשים מישהו לדבר איתו על ביבי. גם אני ככה איך שהתפזרתי למלון מהישראלים שישבו איתי הרבה שעות בטיסת הדיל הייתי כבר עצוב.
"אז במלון המליצו לי לטייל בטיימס סקוור וטיול בעגלה בפארק הגדול שלהם ליד הבתים של המיליונרים, לפזר את העצבות. אז ככה הייתי יושב לי ומתנדנד בכרכרה בפארק כמו לורד ומשתעמם.
"בדיוק הגענו לערוגת פרחים שקוראים לה סטרו ברי פילדס פוראוור, בסנטרל פארק, כול הזמן עצים ופרחים ושלוליות מים גדולות. פתאום ניקר לי משהו בראש. היה נדמה לי שהעגלון שגבו מופנה אליי מוכר לי.
"אז קראתי לו, הוא ישב על ספסל מרופד בבגדים מצחיקים וכובע מגבעת. הוא יושב ממש קרוב לזנב של הסוס, שמתרומם כל כמה מאות מטר, והסוס פותח את האגזוז ומחרבן מול הפנים שלו.
"גם כן עבודה, חשבתי, ועוד באמריקה.
"'תגיד,' פניתי לעגלון בקול רם 'אתה לא במקרה ברוך ממזכרת בתיה?'
"לפני שבכלל השיב המשכתי, 'זה שהיה איתנו בתרגיל הגדול, ברוך, מהמסייעת בשבטה, זה שפלט פגז מרגמה שמונים ואחד מילימטר שהתפוצץ ממש בפרונט של הקומנדקר של הקצינים?'
"התגלגלתי מצחוק כשנזכרתי באימון הזה. היה יכול להיגמר באסון אבל, המזל שהתפוצץ בדיונה ולא נפגע אף אחד, אז נפלנו מצחוק איך כל הקצינים נבהלו וקפצו כמו פליטים מהרכב.
"הפרסות של הסוס הקישו על אבני מרצפות השביל כשעלינו על גשר, כמו קלידים של מכונת כתיבה ישנה, טק טק טק בקצב קבוע, ובכל שורה שהסתיימה הרים הסוס זנב ופלט, ושוב נשמעו הפרסות המעצבנות.
העגלון הסתובב אלי והביט בי במבט רע.
"'סליחה, באמת התבלבלתי, אתה אין לך את הפרצוף של ברוך, אל תיעלב.' אני צועק אליו כדי להתגבר על הרעש בפארק ועל המבוכה. בינתיים בבטן שלי היתה מהומה מארוחת הבוקר במלון, בייקון אנד אגס וטוסטים וגם פנקייקים, וכל מיני בשרים כאלה צפים בשומן, הכול חופשי בארבע עשרה דולר. קצת קינאתי בסוס ,מרביץ חופשי ועוד מול הפרצוף של ברוך.
"'סלח לי ברוך,' אני פונה אליו שוב. 'אתה יכול לעצור אולי על יד איזה שירותים בסביבה?'
"לא היה לי נעים אבל מצבי הלך ונעשה נוזלי יותר מרגע לרגע.
"הוא לא ענה לי, אפילו לא סובב את הראש. המתנתי ושוב קראתי לו באנגלית: Can you stop, I want toilet – אם הוא לא עוצר, חשבתי, אני קופץ ונכנס בין השיחים, יהיה מה שיהיה.
"הסוס המשיך להקיש בפרסות והעגלון ישב שם זקוף ואני הזעתי. ' זהו,' קראתי לו. 'אני יודע מי אתה ולמה אתה לא עונה, אתה בכלל לא מהמסייעת, אתה גם כן קוראים לך ברוך, היית במטבח של גדוד שמונים ושתיים בטירונות של קיץ שמונים ושש. אני הייתי טירון תורן מטבח ונסעתי איתך להביא אספקה למטבח של הגדוד מבסיס אספקה בצריפין.'
"הוא עשה עצמו כאילו הוא לא שומע,
"'אתה ישבת ליד הנהג בקבינה של משאית אינטרנש, עם הגב אליי כמו עכשיו, לא סופר אותי, ואני ישבתי מאחור על ספסל עץ, ונסענו לצריפין, לבסיס אספקה שם. אחרי שהעמסנו את האספקה, סליחה אחרי שאני העמסתי את הארגזים, אתה רק עמדת עם ניירות ועט עם המחסנאי של בסיס האספקה וצחקתם. אני העמסתי ארגזים של ירקות פירות, קופסאות שימורים, ובשר קפוא ולחם. חתמת על הטפסים ונסענו חזרה לבסיס של הגדוד.
"בדרך עצרנו בקיוסק בגדרה לשתות, אתה והנהג ירדתם לשתות קפה ולדפוק פלאפל ולי אמרת להישאר ולשמור על האספקה. אפילו לא שאלת אם אני רוצה משהו. אחר כך המשכנו ונכנסנו עם המשאית למושב עם זבובים הרבה וריח של פרות, ועצרנו מאחורי המכולת של אבא שלך ושם פרקת חלק מהארגזים שהבאנו לגדוד ועשית לי סימן עם אצבע על הצוואר שלי כמו סכין מטבח, כאילו אם אדבר, הלך עליי. אני לא דיברתי ,לא אמרתי כלום לאף אחד. לא היה לי עם מי לדבר עד שהגענו לשער של הבסיס, שם חיכו חוקרים ממצ"ח ושוטרים צבאיים.
"'ביקורת, לרדת מהרכב.'
"הם עלו מאחורה למשאית לבדוק את האספקה וספרו את כל הפריטים, ובינתיים הכניסו אותי לפורד אריקה הלבנה בספסל האחורי. ישבה שוטרת צבאית כאילו יפה כזאת, עם חצאית קצרה, ושאלה אותי: 'שם, דרגה, מספר אישי, תפקיד.'
"ואני אמרתי לה שאני בסך הכול טירון, תורן מטבח ואפילו את המיספר האישי לא זכרתי, ודרגה מאיפה יש לי, אבל הסתכלתי כל הזמן על הברכיים שלה, היא כתבה מהר עם נייר קופי ושאלה: 'איפה האספקה שגנבתם ולמי מכרתם, ואם לא תספר עכשיו זה משפט צבאי ומאסר.'
"אמרתי לה שאני לא יודע כלום, כי מה זה עסק שלי אם גנבת לאבא שלך למכולת? אני מלשן של הבראסו?
"מן הון להון מצאתי את עצמי שוב פעם באותו יום בבסיס של צריפין אבל הפעם בכלא ארבע, תא מסריח מליזול, קריר ועצוב. אחרי כמה ימים שפטו אותי, לא הבנתי על מה, כי לא גנבתי כלום. ואותך, ראיתי אותך במשפט מהגב מדבר עם התובע בצד.
"ישבתי שלושה חודשים ושחררו אותי והוסיפו לי את זה 'קבע דפוק', כך קראו לזה. הכול בגלל שאתה העדת נגדי שגנבתי אספקה בזמן שאתה והנהג אכלתם פלאפל.
"בינתיים הסתיים המסלול של הכרכרה בפארק, ולפני שקפצתי מהכרכרה לרוץ לשירותים, העגלון עושה סימן לשוטר שעומד שם ומשגיח שלא ידפקו את התיירים, והשוטר בא והעגלון אומר לו באנגלית שהנוסע שלו, כלומר אני, ירד בדרך מהכרכרה ו... בין השיחים בפארק, מה שהייתי רוצה לעשות אבל לא עשיתי.
"השוטר לוקח אותי לתחנת משטרה. שאלו אותי אם אני רוצה עורך דין אמרתי להם שאני רוצה לשירותים. אז הם חשבו שאני צוחק עליהם ובמקום לתת לי קנס, החזיקו אותי במעצר ובערב הביאו אותי לשיפוט לילי מהיר ושוחררתי על תנאי ושמתי את כל המזומן וכרטיס האשראי שהיה לי ערבות, ומשם עליתי על מונית ובטיסה הראשונה, ברחתי הביתה.
"ועכשיו רשום אצלם בקונסוליה שאני עבריין נמלט ואני לא יכול להראות לילדים שלי את נו-יורק.
אבי גולדברג
אהוד: אם הסיפור הזה היה משעמם, דחוס וכתוב בידי אישה – היה לו סיכוי גדול לזכות באחד המקומות הראשונים בתחרות הסיפור הקצר של עיתון "הארץ".
שנת ה-75 למדינת ישראל
ישראל זמיר
לכבות את השמש
רומאן
'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 2004
פרק י"ד: המוקש והעמוד הקורינתי
ה-27 ביולי היה יום לוהט ושרבי. הרדיו דיווח על קרבות קשים בכל רחבי הארץ. באותו יום עמדה להיערך בבית-אלפא לווייתו של חנוך רוזנברג.
קצין-התרבות של החטיבה, יוזק לימון, מחבריו של הנופל, לקח ג'יפ וירדנו בכביש העקלתון לעמק, ללווייה. ליד קיבוץ מרחביה הבחנו במשאית הקיבוץ ועליה תמר, חברתו של ביני, שנפנפה לנו לשלום.
"תמר בדרך לבית-החולים בעפולה," הפטיר יוזק, "ביני והלל נסעו באופנוע למעוז-חיים ובדרך עלו על מוקש. ביני נפצע קשה מאוד."
"ומה עם הלל?" שאלנו בבהלה, ויוזק משך בכתפיו.
לאחר הלווייה ישבנו על הדשא, לפני חדר-האוכל, והלל הופיע. חיוור, עצוב ומדוכדך. עבר אירוע טראומטי. לאחר שנרגע נאות לספר כי לאחר ההפצצה השנייה על בית-אלפא, שלא גרמה נזקים, קרא לו ביני שייסע עימו למעוז-חיים להדריך לוחמים בנשק הצ'כי שהגיע. במטה-הנפה הורו לו לנסוע דרך קבוצת-אבוקה ומשם בדרך עפר למעוז-חיים, דרכים שלדבריהם בטוחות.
הם נסעו על אופנוע, עקפו את בית-שאן ליד שדה-נחום, כיוון שהכביש מבית-שאן מזרחה היה חשוף ומופגז על-ידי האוייב. ובעודם נוסעים, הלל השגיח בשלט אזהרה בצד הכביש: "מוקשים". הוא הסב את תשומת-ליבו של ביני, שביקש להרגיעו והבהיר, ש"זה בסדר". הם ירדו מהכביש אל דרך-עפר ושוב הופיע שלט "מוקשים", ושוב הלל התריע וביני ביקש, שלא ידאג. הוא קיבל הוראות מפורטות ממטה-הנפה באילו דרכים לנסוע. השעה היתה שעת בין-ערביים מאוחרת, כמעט חושך. הם נסעו לאט, ללא אורות, שלא להתגלות לאוייב.
ולפתע הבזק ופיצוץ. גלגל האופנוע הקדמי עלה על מוקש וקדמת האופנוע התרסקה. הם נעצרו המומים ומבוהלים. ביני שאל לשלומו של הלל וזה השיב שהוא בסדר, ואז קרתה הטעות: כדי לרדת מהאופנוע הם הסתובבו, כשפניהם לאחור. ביני, שהיה סמוך מאוד להלל, העביר רגל אחת מעל המושב ודרך על מוקש. הם חשו טלטלה עזה מן ההדף והלל הועף לשטח קוצי, לצד הדרך. כשלושה מטר ממנו שכב ביני על צידו השמאלי כשלידו אופנוע מרוסק. הלל חשש לרע מכל וצעק:
"ביני, ביני!"
לאחר זמן-מה ביני התאושש מן ההלם והתהפך על גבו. מזל שלא הפעיל עוד מוקש, ואמר:
"הלל, אין לי רגל!"
הלל הסתכל וראה שרגלו השמאלית מרוסקת. לאחר רגע של התאוששות, הלל אמר לו, שאם ינסה לגשת אליו, שניהם עלולים לשכב פה ואף-אחד לא יידע על כך.
על אף החשיכה, הלל הבחין מה קרה לביני: כף הרגל עם הנעל נעלמו ועצם השוק עד לברך נחשפה, כשקרעי עור ובשר תלויים עליה. הלל לא השגיח בפגיעה הקשה ברגלו הימנית. הוא שלף מתרמיל-הגב מגבת, זרק אותה לביני, המתין שיקשור ויהדק את מקום הפציעה והודיע לו, שהוא רץ לנוה-איתן, הישוב הקרוב, כדי להזעיק עזרה.
הלל רץ דרך השדות כשלושה קילומטר, כשבליבו חשש כבד שמא אף הוא ידרוך על מוקש. היה זה יום קרבות ועל האזור ניתכה אש. כשהתקרב לקיבוץ נוה-איתן כבר היה חושך. הוא חשש שהשומרים בעמדות יבחינו באדם רץ, יפתחו עליו באש והחל לצעוק, כדי לעורר תשומת-לב.
דמויות הופיעו מן החשיכה מעבר לגדר, ולאחר שהזדהה, והסביר מה קרה, סייעו לו לעבור את הגדר, והחל מרוץ מטורף לארגון חילוץ מהיר. חובשת הקיבוץ ועוד מישהו, מעין חובש-קרבי, היו נכונים לצאת מיד לדרך, אך בקיבוץ היה כלי רכב אחד בלבד – קומנדקר בריטי ישן ובלי אורות. הם התארגנו במהירות ויצאו למקום האירוע, כשבליבו של הלל החשש הכבד שמא איחרו את המועד וביני כבר אינו בין החיים. לפי הפציעה שיער הלל שביני איבד דם רב. כאשר הגיעו לשלט האזהרה הראשון, עצר הנהג את הרכב ולא היה מוכן להמשיך לנסוע. הם ירדו עם האלונקה, כשהלל צועד בראש והיתר דורכים על עקבותיו.
כשהתקרבו אל ביני, החל הלל לצעוק: "ביני! ביני!" – אך לא היתה כל תשובה.
הם הגיעו לנקודה שבה עמד הלל לאחר הפיצוץ, בצידה של דרך-העפר, כשהשטח עד מקום הימצאו של ביני זרוע מוקשים. מחוסר ידע ואמצעים לגילוי מוקשים, הציב הלל את האלונקה על רגליה, ויחד עם החובש גיששו דרכם בזהירות: הודפים את האלונקה לפנים וזוחלים לאורך מוטותיה. כך הם הגיעו לביני, משכו אותו אל האלונקה והשכיבו אותו עליה.
עתה החלה הזחילה לאחור, כשהם מושכים אחריהם את ביני השוכב על האלונקה, וחשש כבד בליבם, שמא יפעילו מוקש נוסף. לאחר שהוציאו את ביני משדה-המוקשים, הרימו את האלונקה ולאור פנס נוכחו לדעת מה קשה הפציעה – הן ברגל הקטועה והן ברגל השנייה. הם חבשו את שתי רגליו וחסמו את עורקיו. ביני היה בהכרה מלאה וביקש מהלל שישוב לשטח הממוקש, כדי להביא את אקדחו. הוא חינך אותם, שאין מפקירים נשק, אך הלל בצדק סירב. הם נשאו את האלונקה אל המכונית, ואז התברר כי ארגז הקומנדקאר קצר מדי והם נאלצו להחזיק את קצות האלונקה כשהיא תלוייה על ידיהם כל משך הנסיעה.
הנסיעה לבית-החולים נמשכה זמן רב. המכונית היתה מיושנת והם נסעו בלי אורות, נזהרים שלא לטלטל את האלונקה. מדי פעם שיחררו את חוסם-העורקים ושוב הידקו. ביני ביקש מים והם נכנסו לשדה-נחום. היה ברור שצריך להביאו בהקדם לבית-חולים. הלל סיפר כי ביני החזיק מעמד בגבורה. על אף כאבי התופת, הוא דיבר כל משך הנסיעה. את ההכרה ביני איבד בפתח בית-החולים, כשהחישו אותו לחדר-הניתוחים. במבט ראשון הטילו הרופאים ספק אם יצליחו להציל את חייו.
וכשהלל המתין במסדרון, שאלה אותו האחות לפשר כתם הדם שעל גבו. הסתבר, כי המוקש שהתפוצץ מאחוריו מילא את גבו ברסיסים, ברסק אבנים וברגבי עפר, אך בלהט האירועים הוא לא חש דבר. הם השכיבו אותו ו"עבדו" עליו שעה ארוכה עד שהכול נשלף ונוקה. הלל אף זכה לזריקת פניצילין, שנחשבה אז לחידוש גדול. בית-החולים היה מלא פצועים מאזור ג'נין, והלל הועבר לחדרי-חולים בעין-חרוד. למחרת שב הביתה.
לאחר שביני אושפז, הגיעה הודעה טלפונית מנפת "גלבוע" על פציעתו. וכששאלו אותם לגבי מצבו של הנוסע מאחור – לא ידעו להשיב. עד שנודע להוריו של הלל ששלום לבנם, מצבם לא היה קל...
*
26 ביולי 1973. ביני טילפן אל הלל וסיפר לו, כי באותו יום מלאו עשרים וחמש שנה לפציעתו, וקבע ביקור בנווה-איתן באמצעות חבר מארגון נכי-צה"ל.
הלל סיפר שהם נסעו לשטח שהיה אז ממוקש, וניסו לזהות את מקום הפיגוע. אחר-כך שיחזרו את החילוץ. משם המשיכו לנווה-איתן, והתקבלו בשמחה ובהתרגשות רבה. הם הסבו לשולחן חגיגי בחדר-האוכל, כאשר כל הקשורים לעניין נזכרים ומעלים זיכרונות. לרגע נזפה החובשת בביני:
"'כל השנים כל-כך רצינו לפגוש בך ואתה אף-פעם לא באת!"
לך והסבר לה שלא תמיד רוצים להיזכר באירוע כה טראומטי...
"דרך-אגב," המשיכה החובשת, "היה אז איתך איזה ילד שהגיע בריצה, כדי להזעיק עזרה. הוא היה כל-כך נרגש וכל הזמן האיץ בנו למהר ולהגיע אליך. איפה הוא הילד הזה? ולמה לא הבאת אותו?"
ביני הסתובב, הצביע עלי ואמר:
"'הנה, הילד הזה!'"
*
הגדוד עבר לבית-שאן, והפלוגה ה"מסייעת" התמקמה בחאן בלב העיר. בית-שאן היתה עיר רפאים. בקתות-חימר מזה ובתי-בזלת מזה. עידן תורכי מול עידן ערבי. ממול לחאן, על מגרש מלא קוצים ודרדרים, היו מונחים עמודי שיש עם עיטורים קורינתיים, שנקברו באדמה ובסבכי קוצים – שרידיה של עיר רומית עתיקה, סקיתופוליס, שנהרסה ברעידת-אדמה.
המחלקה שירתה כחיל-מצב, ותפקידה להבטיח שתושבי העיר לא יסתננו חזרה לבתיהם. תרנגולות חומות עטורות נוצות צבעוניות התרוצצו בין הבתים וחיפשו זרעונים. כלבים עמוסי קרציות רחרחו בפחי-אשפה, וחתולים יללו מרעב. באוויר הלוהט היה אפשר לחוש בצחנת פגרי בהמות. חיילים הסתובבו בשעות הפנאי בבתים הריקים, נברו וחיפשו "שמונצעס".
הרבינו לטייל בסביבה, כשאיציק חבצלת מוביל. טיפסנו על התל העתיק, חפרנו בשכבותיו וחיפשנו מטבעות וכלי חרס עתיקים.
באחד הימים נצטווינו לחפור עמדה למכונת-ירייה מדרום לחאן, ואגב חפירה נתקל יהודה אלטמן בנר-שמן מחרס, עטור קישוטים של עלי זית.
"נר-שמן יהודי!" קרא בהתרגשות וחיבק אותו באצבעותיו הדקות, כאילו התאחד עם אבותיו הקדמונים. עיניו ברקו משמחה. הוא תהה, מי היתה אותה אם יהודייה, שהדליקה את הנר לאחרונה? ההיה זה בימי שאול המלך? יהודה המכבי? ואולי מדובר בימי המרד הגדול, בימיו של שמעון בר-כוכבא? ידוע, שיהודים ישבו באותה עת בבית-שאן. יהודה אלטמן נכנס ל"טראנס היסטורי" והפגין בקיאות. הוא ליטף באצבעותיו העדינות את הנר ועיניו נצצו. היה נרגש כילד. בארוחת ליל-שבת כבר דלק הנר ויהודה בירך "שהחיינו".
"הדלקת-נרות, במסורת היהודית, הוא תפקידן של נשים," לחש לאוזני. "אילו חברתי רחל היתה פה – היא היתה מתכבדת בהדלקתו," ואמר שיכתוב לה על כך...
*
דוד פליק, אחד מאנשי המחלקה, גילה אגב שיטוט בעיר כותרת של עמוד עטור אשכולות ענבים, והחליט שהם יהודיים. הוא סיפר לי והלכנו לראות. הצעתי שנתקשר אל נחמיה צורי, מנהל "בית חיים שטורמן", המכון לידיעת-הארץ בעין-חרוד.
דוד פליק, קומה בינונית, גוף רזה, עיניים חומות, עצובות-משהו, למד עברית עוד בפולין. הוא ברח עם זרם הפליטים לרוסיה, לחם כקצין בצבא האדום, הגיע ארצה לקיבוץ ניר-דוד והתנדב לגדוד 13.
למחרת הופיע נחמיה צורי מלא סקרנות, ודוד הוליך אותו אל המקום. נחמיה התרגש למראה עיניו, ופניו חוורו. דוד צדק, אין ספק, עמוד מבית-כנסת יהודי. הוא ידאג להעבירו לבדיקה ארכיאולוגית מדוקדקת ב"בית שטורמן", וביקש מדוד שימשיך בחיפושיו. להערכתו, גילוי זה מחזק את הגרסה המופיעה בתלמוד, כי בבית-שאן היתה קהילה יהודית בימי המשנה והתלמוד, והוא מלמל בהתרגשות דברי תודה.
ב-23 בנובמבר 1948 קיבל דויד פליק מכתב:
בזה אנו מאשרים בתודה את תרומתך החשובה למחלקת העתיקות שבמכוננו, חלק של אפריז (אולי מבית-הכנסת של בית-שאן – "כנישתא דבית שאן" הנזכר בתלמוד) שמצאת באזור. זוהי מציאה חשובה, ונודה לך אם תוכל להתחקות אחר שרידים נוספים מסוג זה או מסוג אחר, שמהם נוכל ללמוד על תולדות העיר וסביבתה בימי התלמוד ולאחריו.
כמו כן אנו מביעים לך את תודתנו על השתתפותך בסיור עם חברנו נחמיה צורי באזור, ונקווה כי גם להבא תושיט לו את העזרה כשם שהגשת עד כה.
בכל הכבוד ובהוקרה,
בשם הנהלת בית חיים שטורמן
נחמיה צורי
פליק הראה את המכתב ליהודה אלטמן, שיצא מכליו מרוב התרגשות.
למחרת היום יצאו כמה חבר'ה מן המחלקה אל המקום. הם לקחו עימם אתי-חפירה צבאיים וחשפו חלקים ניכרים של העמוד. יהודה התרוצץ סביב המקום, כשבעיני רוחו רגליו עומדות בבית-כנסת יהודי. לרגע עצר וקבע בפסקנות, כי בגומחה שבקיר עמד ארון-הקודש.
הואיל והיתה שעת בוקר, יהודה הפתיע את כולנו, שלף מתוך שקית זוג תפילין והניחם על זרועו וקודקודו. הוא פנה לכיוון ארון-הקודש והתפלל בכוונה גדולה "תפילת-שחרית". אפילו אנחנו, אפיקורסים מקיבוץ של "השומר-הצעיר", חשנו צמרמורת, ומתוך כבוד ליהודה אלטמן ולמסורת היהודית, כיסינו ראשנו במטפחות. היתה זו תחושה בלתי מוכרת לחלוטין – עמוד בית-כנסת שחיבר אותנו אל מורשתו של עם.
"תודה, תודה שבאתם," הודה לנו בתום התפילה ולחץ בחום את ידו של כל אחד. בשבת בבוקר, יהודה גייס קבוצת חיילים מפלוגה ב', הדתית, ונערכה במקום תפילת שחרית של שבת.
כעבור שבוע הגיעה משאית והעבירה את העמוד לבית חיים שטורמן, והוא מונח שם עד עצם היום הזה.
*
באחד הסיורים בעיר חלפנו ליד הבנק המקומי והשגחנו בקיר סדוק, בגומחה ובכספת פרוצה.
"מישהו דאג לשדוד את הבנק," הערתי.
"לא מדוייק," הפטיר יורה ארצי, ממחלקת החבלנים, שהשתתף באותו סיור. והוא סיפר כי לפני כיבוש בית-שאן, העיר הופגזה מהתל ואחד הפגזים פגע בבקתת חימר ומשפחה שלימה נספתה, דבר שעורר בעיר פחד רב. פגז של "דווידקה", שנורה מן התל, ונפל למרגלותיו, שיכנע אותם סופית כי בידי היהודים נשק אטומי.
לאחר שאברהם יפה קיבל הודעה על כניעת העיר, הם הסתדרו בשורות, וכיאה לצבא מנצח, צעדו באון ובגאון ברחובות העיר. על גגות בתים רבים התנוססו דגלים לבנים. מול בית המשטרה המתין להם מפקד-העיר עם קבוצת מכובדים לחתימת טכס הכניעה.
אחת הדילמות שהטרידה את אברהם יפה היתה: כיצד מבטיחים שהכסף המצוי בכספת סניף "הבנק הערבי הלאומי" לא ייגנב?
לאחר הטכס, קרא המג"ד ליורה ארצי ופקד עליו לקחת עימו לבנת חבלה, פתיל והם מיהרו אל הבנק המקומי.
"פרוץ את הכספת," ציווה עליו.
"ואני, ילד-טוב-עין-חרוד," מספר יורה ארצי, "הנחתי לבנה, הצמדתי פתיל, הדלקתי והוריתי לאברהם להסתתר מאחורי קיר. היה פיצוץ ודלת הכספת נפרצה. עשן סמיך התאבך ולאברהם לא היתה סבלנות להמתין עד שהעשן יפוג ומיהר לשם עם שני תיקי עור ואני אחריו. היו שם מספר מטילי זהב של חמישה ק"ג, שטרות ומטבעות זהב. אברהם הכניס הכול לתיקים ונותרו כמה מטבעות זהב.
"'זה בשבילכם,' אמר.
"אספתי את מעט המטבעות שהותיר, קנינו בהם דברי מתיקה וערכנו לפלוגה מסיבה כיד-המלך. נותרו לי מאז למזכרת שתי מטבעות, שעם השנים אבדו."
אברהם יפה היה מרוצה מאוד שעלה בידו להבטיח כי כספי העיר יועברו בשלימותם לקופת המדינה.
בעקבות אותו אירוע, הוא כתב אברהם יפה:
"בין-לילה נעשיתי המג"ד העשיר ביותר בצה"ל. היו לי נשק, רכב, אספקה – כל מה שלא העליתי בחלומותיי הוורודים. היתה זו הרגשה נפלאה: אני, שהגעתי לעמק ב-1935, כשלא היה פה אף יישוב עברי אחד, זכיתי, כעבור שלוש-עשרה שנה בלבד, לקבל את כניעת העיר, שחלשה על העמק כולו ומתוכה יצאו הפורעים בתקופת המאורעות להתנכל לנו. היה זה הכיבוש הראשון שלי במלחמת-השחרור, והרגשת כוח ועוצמה מילאו את חזי."
*
בלב העיר עמדה כנסייה שלא נפגעה, ועל גגה צלב עץ, ללמדך שבין ערביי העיר היו גם נוצרים. האולם היה מלא מושבים וספרי תפילה באנגלית, צרפתית וערבית.
קצין-התרבות של הגדוד החליט להפוך את הכנסייה לבית-קולנוע גדודי, והזמין סרט. כעבור שבוע הגיע קומנדקר ועליו מכונת-הסרטה ומתקן ידני לתרגום העברי. הגדוד הוזמן לכנסייה. לפני הקרנת הסרט הודיע הקצין כי מעתה נצפה בסרטים מדי שבוע, ונהנה מביקורי אמנים ולהקות צבאיות. לדבריו, בבית-שאן יתקיימו חיי תרבות יותר עשירים מאלה שהיו לאוכלוסייה הערבית שהתגוררה כאן.
מישהו שאל את המסריט לשם הסרט, וזה משך בכתפיו. כל שידע לומר הוא שזה סרט הונגרי, ושאל אם מצוי בין החיילים דובר הונגרית, כדי לסובב את גלגל התרגום.
איש לא התנדב, ומישהו מ"המסייעת" צעק בבדיחות-דעת שאני דובר הונגרית, והכול החלו ללחוץ עליי שאתרגם.
נשבעתי שאני פולני בן-פולני, שאינו יודע אף לא מילה אחת בהונגרית, אך ללא הועיל. הם החליטו שאני הונגרי, ומשגבר הלחץ, כמה מהחיילים הניפו אותי בידיהם ושתלו אותי ליד מִתקן התרגום.
הסרט החל וסובבתי את גלגל התרגום. כל משך הסרט לא היה רגע אחד שהנקרא תאם לנראה. כאשר הזוג התנשק, הופיע בתרגום: "מנוול, אני שונאת אותך!" – והחבר'ה צעקו: "קדימה," – "אחורה," – "מטומטם!" – "מפגר!" –ו השריקות והצעקות לא פסקו כל משך הסרט. סובבתי את גלגל-התרגום הלוך ושוב, ותמיד או שהקדמתי או שאיחרתי.
המדהים מכל קרה שכאשר בתרגום הופיעה המילה "סוף" – הסתיים הסרט. שנייה יחידה שהמלל והתמונה הלכו שלובי זרוע.
"הונגרי הגון כבר לא ייצא ממך," אמר לי בסוף הסרט דוד ברקו, מחיילי המחלקה – בעגה הונגרית כבדה.
ישראל זמיר
[העורך: אהוד בן עזר]
המשך יבוא
רומאן
'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 2004
פרק י"ד: המוקש והעמוד הקורינתי
ה-27 ביולי היה יום לוהט ושרבי. הרדיו דיווח על קרבות קשים בכל רחבי הארץ. באותו יום עמדה להיערך בבית-אלפא לווייתו של חנוך רוזנברג.
קצין-התרבות של החטיבה, יוזק לימון, מחבריו של הנופל, לקח ג'יפ וירדנו בכביש העקלתון לעמק, ללווייה. ליד קיבוץ מרחביה הבחנו במשאית הקיבוץ ועליה תמר, חברתו של ביני, שנפנפה לנו לשלום.
"תמר בדרך לבית-החולים בעפולה," הפטיר יוזק, "ביני והלל נסעו באופנוע למעוז-חיים ובדרך עלו על מוקש. ביני נפצע קשה מאוד."
"ומה עם הלל?" שאלנו בבהלה, ויוזק משך בכתפיו.
לאחר הלווייה ישבנו על הדשא, לפני חדר-האוכל, והלל הופיע. חיוור, עצוב ומדוכדך. עבר אירוע טראומטי. לאחר שנרגע נאות לספר כי לאחר ההפצצה השנייה על בית-אלפא, שלא גרמה נזקים, קרא לו ביני שייסע עימו למעוז-חיים להדריך לוחמים בנשק הצ'כי שהגיע. במטה-הנפה הורו לו לנסוע דרך קבוצת-אבוקה ומשם בדרך עפר למעוז-חיים, דרכים שלדבריהם בטוחות.
הם נסעו על אופנוע, עקפו את בית-שאן ליד שדה-נחום, כיוון שהכביש מבית-שאן מזרחה היה חשוף ומופגז על-ידי האוייב. ובעודם נוסעים, הלל השגיח בשלט אזהרה בצד הכביש: "מוקשים". הוא הסב את תשומת-ליבו של ביני, שביקש להרגיעו והבהיר, ש"זה בסדר". הם ירדו מהכביש אל דרך-עפר ושוב הופיע שלט "מוקשים", ושוב הלל התריע וביני ביקש, שלא ידאג. הוא קיבל הוראות מפורטות ממטה-הנפה באילו דרכים לנסוע. השעה היתה שעת בין-ערביים מאוחרת, כמעט חושך. הם נסעו לאט, ללא אורות, שלא להתגלות לאוייב.
ולפתע הבזק ופיצוץ. גלגל האופנוע הקדמי עלה על מוקש וקדמת האופנוע התרסקה. הם נעצרו המומים ומבוהלים. ביני שאל לשלומו של הלל וזה השיב שהוא בסדר, ואז קרתה הטעות: כדי לרדת מהאופנוע הם הסתובבו, כשפניהם לאחור. ביני, שהיה סמוך מאוד להלל, העביר רגל אחת מעל המושב ודרך על מוקש. הם חשו טלטלה עזה מן ההדף והלל הועף לשטח קוצי, לצד הדרך. כשלושה מטר ממנו שכב ביני על צידו השמאלי כשלידו אופנוע מרוסק. הלל חשש לרע מכל וצעק:
"ביני, ביני!"
לאחר זמן-מה ביני התאושש מן ההלם והתהפך על גבו. מזל שלא הפעיל עוד מוקש, ואמר:
"הלל, אין לי רגל!"
הלל הסתכל וראה שרגלו השמאלית מרוסקת. לאחר רגע של התאוששות, הלל אמר לו, שאם ינסה לגשת אליו, שניהם עלולים לשכב פה ואף-אחד לא יידע על כך.
על אף החשיכה, הלל הבחין מה קרה לביני: כף הרגל עם הנעל נעלמו ועצם השוק עד לברך נחשפה, כשקרעי עור ובשר תלויים עליה. הלל לא השגיח בפגיעה הקשה ברגלו הימנית. הוא שלף מתרמיל-הגב מגבת, זרק אותה לביני, המתין שיקשור ויהדק את מקום הפציעה והודיע לו, שהוא רץ לנוה-איתן, הישוב הקרוב, כדי להזעיק עזרה.
הלל רץ דרך השדות כשלושה קילומטר, כשבליבו חשש כבד שמא אף הוא ידרוך על מוקש. היה זה יום קרבות ועל האזור ניתכה אש. כשהתקרב לקיבוץ נוה-איתן כבר היה חושך. הוא חשש שהשומרים בעמדות יבחינו באדם רץ, יפתחו עליו באש והחל לצעוק, כדי לעורר תשומת-לב.
דמויות הופיעו מן החשיכה מעבר לגדר, ולאחר שהזדהה, והסביר מה קרה, סייעו לו לעבור את הגדר, והחל מרוץ מטורף לארגון חילוץ מהיר. חובשת הקיבוץ ועוד מישהו, מעין חובש-קרבי, היו נכונים לצאת מיד לדרך, אך בקיבוץ היה כלי רכב אחד בלבד – קומנדקר בריטי ישן ובלי אורות. הם התארגנו במהירות ויצאו למקום האירוע, כשבליבו של הלל החשש הכבד שמא איחרו את המועד וביני כבר אינו בין החיים. לפי הפציעה שיער הלל שביני איבד דם רב. כאשר הגיעו לשלט האזהרה הראשון, עצר הנהג את הרכב ולא היה מוכן להמשיך לנסוע. הם ירדו עם האלונקה, כשהלל צועד בראש והיתר דורכים על עקבותיו.
כשהתקרבו אל ביני, החל הלל לצעוק: "ביני! ביני!" – אך לא היתה כל תשובה.
הם הגיעו לנקודה שבה עמד הלל לאחר הפיצוץ, בצידה של דרך-העפר, כשהשטח עד מקום הימצאו של ביני זרוע מוקשים. מחוסר ידע ואמצעים לגילוי מוקשים, הציב הלל את האלונקה על רגליה, ויחד עם החובש גיששו דרכם בזהירות: הודפים את האלונקה לפנים וזוחלים לאורך מוטותיה. כך הם הגיעו לביני, משכו אותו אל האלונקה והשכיבו אותו עליה.
עתה החלה הזחילה לאחור, כשהם מושכים אחריהם את ביני השוכב על האלונקה, וחשש כבד בליבם, שמא יפעילו מוקש נוסף. לאחר שהוציאו את ביני משדה-המוקשים, הרימו את האלונקה ולאור פנס נוכחו לדעת מה קשה הפציעה – הן ברגל הקטועה והן ברגל השנייה. הם חבשו את שתי רגליו וחסמו את עורקיו. ביני היה בהכרה מלאה וביקש מהלל שישוב לשטח הממוקש, כדי להביא את אקדחו. הוא חינך אותם, שאין מפקירים נשק, אך הלל בצדק סירב. הם נשאו את האלונקה אל המכונית, ואז התברר כי ארגז הקומנדקאר קצר מדי והם נאלצו להחזיק את קצות האלונקה כשהיא תלוייה על ידיהם כל משך הנסיעה.
הנסיעה לבית-החולים נמשכה זמן רב. המכונית היתה מיושנת והם נסעו בלי אורות, נזהרים שלא לטלטל את האלונקה. מדי פעם שיחררו את חוסם-העורקים ושוב הידקו. ביני ביקש מים והם נכנסו לשדה-נחום. היה ברור שצריך להביאו בהקדם לבית-חולים. הלל סיפר כי ביני החזיק מעמד בגבורה. על אף כאבי התופת, הוא דיבר כל משך הנסיעה. את ההכרה ביני איבד בפתח בית-החולים, כשהחישו אותו לחדר-הניתוחים. במבט ראשון הטילו הרופאים ספק אם יצליחו להציל את חייו.
וכשהלל המתין במסדרון, שאלה אותו האחות לפשר כתם הדם שעל גבו. הסתבר, כי המוקש שהתפוצץ מאחוריו מילא את גבו ברסיסים, ברסק אבנים וברגבי עפר, אך בלהט האירועים הוא לא חש דבר. הם השכיבו אותו ו"עבדו" עליו שעה ארוכה עד שהכול נשלף ונוקה. הלל אף זכה לזריקת פניצילין, שנחשבה אז לחידוש גדול. בית-החולים היה מלא פצועים מאזור ג'נין, והלל הועבר לחדרי-חולים בעין-חרוד. למחרת שב הביתה.
לאחר שביני אושפז, הגיעה הודעה טלפונית מנפת "גלבוע" על פציעתו. וכששאלו אותם לגבי מצבו של הנוסע מאחור – לא ידעו להשיב. עד שנודע להוריו של הלל ששלום לבנם, מצבם לא היה קל...
*
26 ביולי 1973. ביני טילפן אל הלל וסיפר לו, כי באותו יום מלאו עשרים וחמש שנה לפציעתו, וקבע ביקור בנווה-איתן באמצעות חבר מארגון נכי-צה"ל.
הלל סיפר שהם נסעו לשטח שהיה אז ממוקש, וניסו לזהות את מקום הפיגוע. אחר-כך שיחזרו את החילוץ. משם המשיכו לנווה-איתן, והתקבלו בשמחה ובהתרגשות רבה. הם הסבו לשולחן חגיגי בחדר-האוכל, כאשר כל הקשורים לעניין נזכרים ומעלים זיכרונות. לרגע נזפה החובשת בביני:
"'כל השנים כל-כך רצינו לפגוש בך ואתה אף-פעם לא באת!"
לך והסבר לה שלא תמיד רוצים להיזכר באירוע כה טראומטי...
"דרך-אגב," המשיכה החובשת, "היה אז איתך איזה ילד שהגיע בריצה, כדי להזעיק עזרה. הוא היה כל-כך נרגש וכל הזמן האיץ בנו למהר ולהגיע אליך. איפה הוא הילד הזה? ולמה לא הבאת אותו?"
ביני הסתובב, הצביע עלי ואמר:
"'הנה, הילד הזה!'"
*
הגדוד עבר לבית-שאן, והפלוגה ה"מסייעת" התמקמה בחאן בלב העיר. בית-שאן היתה עיר רפאים. בקתות-חימר מזה ובתי-בזלת מזה. עידן תורכי מול עידן ערבי. ממול לחאן, על מגרש מלא קוצים ודרדרים, היו מונחים עמודי שיש עם עיטורים קורינתיים, שנקברו באדמה ובסבכי קוצים – שרידיה של עיר רומית עתיקה, סקיתופוליס, שנהרסה ברעידת-אדמה.
המחלקה שירתה כחיל-מצב, ותפקידה להבטיח שתושבי העיר לא יסתננו חזרה לבתיהם. תרנגולות חומות עטורות נוצות צבעוניות התרוצצו בין הבתים וחיפשו זרעונים. כלבים עמוסי קרציות רחרחו בפחי-אשפה, וחתולים יללו מרעב. באוויר הלוהט היה אפשר לחוש בצחנת פגרי בהמות. חיילים הסתובבו בשעות הפנאי בבתים הריקים, נברו וחיפשו "שמונצעס".
הרבינו לטייל בסביבה, כשאיציק חבצלת מוביל. טיפסנו על התל העתיק, חפרנו בשכבותיו וחיפשנו מטבעות וכלי חרס עתיקים.
באחד הימים נצטווינו לחפור עמדה למכונת-ירייה מדרום לחאן, ואגב חפירה נתקל יהודה אלטמן בנר-שמן מחרס, עטור קישוטים של עלי זית.
"נר-שמן יהודי!" קרא בהתרגשות וחיבק אותו באצבעותיו הדקות, כאילו התאחד עם אבותיו הקדמונים. עיניו ברקו משמחה. הוא תהה, מי היתה אותה אם יהודייה, שהדליקה את הנר לאחרונה? ההיה זה בימי שאול המלך? יהודה המכבי? ואולי מדובר בימי המרד הגדול, בימיו של שמעון בר-כוכבא? ידוע, שיהודים ישבו באותה עת בבית-שאן. יהודה אלטמן נכנס ל"טראנס היסטורי" והפגין בקיאות. הוא ליטף באצבעותיו העדינות את הנר ועיניו נצצו. היה נרגש כילד. בארוחת ליל-שבת כבר דלק הנר ויהודה בירך "שהחיינו".
"הדלקת-נרות, במסורת היהודית, הוא תפקידן של נשים," לחש לאוזני. "אילו חברתי רחל היתה פה – היא היתה מתכבדת בהדלקתו," ואמר שיכתוב לה על כך...
*
דוד פליק, אחד מאנשי המחלקה, גילה אגב שיטוט בעיר כותרת של עמוד עטור אשכולות ענבים, והחליט שהם יהודיים. הוא סיפר לי והלכנו לראות. הצעתי שנתקשר אל נחמיה צורי, מנהל "בית חיים שטורמן", המכון לידיעת-הארץ בעין-חרוד.
דוד פליק, קומה בינונית, גוף רזה, עיניים חומות, עצובות-משהו, למד עברית עוד בפולין. הוא ברח עם זרם הפליטים לרוסיה, לחם כקצין בצבא האדום, הגיע ארצה לקיבוץ ניר-דוד והתנדב לגדוד 13.
למחרת הופיע נחמיה צורי מלא סקרנות, ודוד הוליך אותו אל המקום. נחמיה התרגש למראה עיניו, ופניו חוורו. דוד צדק, אין ספק, עמוד מבית-כנסת יהודי. הוא ידאג להעבירו לבדיקה ארכיאולוגית מדוקדקת ב"בית שטורמן", וביקש מדוד שימשיך בחיפושיו. להערכתו, גילוי זה מחזק את הגרסה המופיעה בתלמוד, כי בבית-שאן היתה קהילה יהודית בימי המשנה והתלמוד, והוא מלמל בהתרגשות דברי תודה.
ב-23 בנובמבר 1948 קיבל דויד פליק מכתב:
בזה אנו מאשרים בתודה את תרומתך החשובה למחלקת העתיקות שבמכוננו, חלק של אפריז (אולי מבית-הכנסת של בית-שאן – "כנישתא דבית שאן" הנזכר בתלמוד) שמצאת באזור. זוהי מציאה חשובה, ונודה לך אם תוכל להתחקות אחר שרידים נוספים מסוג זה או מסוג אחר, שמהם נוכל ללמוד על תולדות העיר וסביבתה בימי התלמוד ולאחריו.
כמו כן אנו מביעים לך את תודתנו על השתתפותך בסיור עם חברנו נחמיה צורי באזור, ונקווה כי גם להבא תושיט לו את העזרה כשם שהגשת עד כה.
בכל הכבוד ובהוקרה,
בשם הנהלת בית חיים שטורמן
נחמיה צורי
פליק הראה את המכתב ליהודה אלטמן, שיצא מכליו מרוב התרגשות.
למחרת היום יצאו כמה חבר'ה מן המחלקה אל המקום. הם לקחו עימם אתי-חפירה צבאיים וחשפו חלקים ניכרים של העמוד. יהודה התרוצץ סביב המקום, כשבעיני רוחו רגליו עומדות בבית-כנסת יהודי. לרגע עצר וקבע בפסקנות, כי בגומחה שבקיר עמד ארון-הקודש.
הואיל והיתה שעת בוקר, יהודה הפתיע את כולנו, שלף מתוך שקית זוג תפילין והניחם על זרועו וקודקודו. הוא פנה לכיוון ארון-הקודש והתפלל בכוונה גדולה "תפילת-שחרית". אפילו אנחנו, אפיקורסים מקיבוץ של "השומר-הצעיר", חשנו צמרמורת, ומתוך כבוד ליהודה אלטמן ולמסורת היהודית, כיסינו ראשנו במטפחות. היתה זו תחושה בלתי מוכרת לחלוטין – עמוד בית-כנסת שחיבר אותנו אל מורשתו של עם.
"תודה, תודה שבאתם," הודה לנו בתום התפילה ולחץ בחום את ידו של כל אחד. בשבת בבוקר, יהודה גייס קבוצת חיילים מפלוגה ב', הדתית, ונערכה במקום תפילת שחרית של שבת.
כעבור שבוע הגיעה משאית והעבירה את העמוד לבית חיים שטורמן, והוא מונח שם עד עצם היום הזה.
*
באחד הסיורים בעיר חלפנו ליד הבנק המקומי והשגחנו בקיר סדוק, בגומחה ובכספת פרוצה.
"מישהו דאג לשדוד את הבנק," הערתי.
"לא מדוייק," הפטיר יורה ארצי, ממחלקת החבלנים, שהשתתף באותו סיור. והוא סיפר כי לפני כיבוש בית-שאן, העיר הופגזה מהתל ואחד הפגזים פגע בבקתת חימר ומשפחה שלימה נספתה, דבר שעורר בעיר פחד רב. פגז של "דווידקה", שנורה מן התל, ונפל למרגלותיו, שיכנע אותם סופית כי בידי היהודים נשק אטומי.
לאחר שאברהם יפה קיבל הודעה על כניעת העיר, הם הסתדרו בשורות, וכיאה לצבא מנצח, צעדו באון ובגאון ברחובות העיר. על גגות בתים רבים התנוססו דגלים לבנים. מול בית המשטרה המתין להם מפקד-העיר עם קבוצת מכובדים לחתימת טכס הכניעה.
אחת הדילמות שהטרידה את אברהם יפה היתה: כיצד מבטיחים שהכסף המצוי בכספת סניף "הבנק הערבי הלאומי" לא ייגנב?
לאחר הטכס, קרא המג"ד ליורה ארצי ופקד עליו לקחת עימו לבנת חבלה, פתיל והם מיהרו אל הבנק המקומי.
"פרוץ את הכספת," ציווה עליו.
"ואני, ילד-טוב-עין-חרוד," מספר יורה ארצי, "הנחתי לבנה, הצמדתי פתיל, הדלקתי והוריתי לאברהם להסתתר מאחורי קיר. היה פיצוץ ודלת הכספת נפרצה. עשן סמיך התאבך ולאברהם לא היתה סבלנות להמתין עד שהעשן יפוג ומיהר לשם עם שני תיקי עור ואני אחריו. היו שם מספר מטילי זהב של חמישה ק"ג, שטרות ומטבעות זהב. אברהם הכניס הכול לתיקים ונותרו כמה מטבעות זהב.
"'זה בשבילכם,' אמר.
"אספתי את מעט המטבעות שהותיר, קנינו בהם דברי מתיקה וערכנו לפלוגה מסיבה כיד-המלך. נותרו לי מאז למזכרת שתי מטבעות, שעם השנים אבדו."
אברהם יפה היה מרוצה מאוד שעלה בידו להבטיח כי כספי העיר יועברו בשלימותם לקופת המדינה.
בעקבות אותו אירוע, הוא כתב אברהם יפה:
"בין-לילה נעשיתי המג"ד העשיר ביותר בצה"ל. היו לי נשק, רכב, אספקה – כל מה שלא העליתי בחלומותיי הוורודים. היתה זו הרגשה נפלאה: אני, שהגעתי לעמק ב-1935, כשלא היה פה אף יישוב עברי אחד, זכיתי, כעבור שלוש-עשרה שנה בלבד, לקבל את כניעת העיר, שחלשה על העמק כולו ומתוכה יצאו הפורעים בתקופת המאורעות להתנכל לנו. היה זה הכיבוש הראשון שלי במלחמת-השחרור, והרגשת כוח ועוצמה מילאו את חזי."
*
בלב העיר עמדה כנסייה שלא נפגעה, ועל גגה צלב עץ, ללמדך שבין ערביי העיר היו גם נוצרים. האולם היה מלא מושבים וספרי תפילה באנגלית, צרפתית וערבית.
קצין-התרבות של הגדוד החליט להפוך את הכנסייה לבית-קולנוע גדודי, והזמין סרט. כעבור שבוע הגיע קומנדקר ועליו מכונת-הסרטה ומתקן ידני לתרגום העברי. הגדוד הוזמן לכנסייה. לפני הקרנת הסרט הודיע הקצין כי מעתה נצפה בסרטים מדי שבוע, ונהנה מביקורי אמנים ולהקות צבאיות. לדבריו, בבית-שאן יתקיימו חיי תרבות יותר עשירים מאלה שהיו לאוכלוסייה הערבית שהתגוררה כאן.
מישהו שאל את המסריט לשם הסרט, וזה משך בכתפיו. כל שידע לומר הוא שזה סרט הונגרי, ושאל אם מצוי בין החיילים דובר הונגרית, כדי לסובב את גלגל התרגום.
איש לא התנדב, ומישהו מ"המסייעת" צעק בבדיחות-דעת שאני דובר הונגרית, והכול החלו ללחוץ עליי שאתרגם.
נשבעתי שאני פולני בן-פולני, שאינו יודע אף לא מילה אחת בהונגרית, אך ללא הועיל. הם החליטו שאני הונגרי, ומשגבר הלחץ, כמה מהחיילים הניפו אותי בידיהם ושתלו אותי ליד מִתקן התרגום.
הסרט החל וסובבתי את גלגל התרגום. כל משך הסרט לא היה רגע אחד שהנקרא תאם לנראה. כאשר הזוג התנשק, הופיע בתרגום: "מנוול, אני שונאת אותך!" – והחבר'ה צעקו: "קדימה," – "אחורה," – "מטומטם!" – "מפגר!" –ו השריקות והצעקות לא פסקו כל משך הסרט. סובבתי את גלגל-התרגום הלוך ושוב, ותמיד או שהקדמתי או שאיחרתי.
המדהים מכל קרה שכאשר בתרגום הופיעה המילה "סוף" – הסתיים הסרט. שנייה יחידה שהמלל והתמונה הלכו שלובי זרוע.
"הונגרי הגון כבר לא ייצא ממך," אמר לי בסוף הסרט דוד ברקו, מחיילי המחלקה – בעגה הונגרית כבדה.
ישראל זמיר
[העורך: אהוד בן עזר]
המשך יבוא
נעמן כהן
שר המשפטים יריב לוין מודה:
ניסינו דיקטטורה, ולא הצליח
שר המשפטים יריב לוין מודה בראיון לערוץ 14 שהחקיקה היתה גורמת לממשלה לשלוט ברשות השופטת – ולכן גם היתה פוגעת בדמוקרטיה.
הנה שמעו את דבריו מפיו:
https://youtube.com/watch?v=5_Pd-e_Pi0Q&feature=share
יריב לוין: "וכאן אני מוכרח לומר... אה... אה... בצורה הכי חדה וברורה... היתה טענה אחת... יש הרבה טענות חסרות בסיס שנשמעות מצד מתנגדי הרפורמה, אבל היתה טענה אחת שבעיניי היא טענה אמיתית: באים ואומרים, הרי בשיטה שבה ברוב קואליציוני אפשר למנות מיספר בלתי-מוגבל של שופטים אנחנו נימצא במצב שקואליציה מסוימת, שגם ככה יש לה שליטה גם בממשלה וגם בכנסת, תשתלט באותה קדנציה על בית המשפט העליון, למעשה תביא למצב שכל שלוש הרשויות תהפוכנה לרשות אחת.
"הטענה הזאת, שהיא באמת טענה שיכולה גם להביא בסופו של עניין למשבר חוקתי, בטענה שאי-אפשר להתעלם ממנה שדבר כזה לא יכול להתקיים במדינה דמוקרטית, אני חושב שהיה צריך לשמוע אותה, ולכן מה שעשינו הוא פשוט לבוא ולהגיד: רבותיי, על החשש הזה, הנכון הזה, לזה אנחנו נותנים מענה על ידי כך שאנחנו באים ואומרים שבכל קדנציה הקואליציה תוכל למנות ברוב שיש לה בוועדה שני שופטים, לאחר מכן תידרש הסכמה יותר רחבה, וברור לגמרי שבתהליך הזה, לאורך כמה שנים לא רק אנחנו נגיע לבית משפט מאוד-מאוד מגוון ומאוד מאוזן."
כשלוש שעות לאחר התוודותו של לוין, השותף הבכיר שלו, המוציא לפועל של תהליך חקיקת ההפיכה המישטרית, יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט, שמחה דן רוטמן, הגיב בטוויטר לסרטון של לוין: "מה אומר שר המשפטים, שבהצעה היה חור, שאיפשר בתנאים מסוימים השתלטות של קואליציה עתידית על בית המשפט העליון. ומאחר שזו לא היתה הכוונה, מנענו את החור הזה בעצמנו, במענה לביקורת."
https://twitter.com/rothmar/status/1642839222473175045
אז כבר אמרו חז"לינו: "לאו עכברא גנב אלא חורא גנב" (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף נ"ו, עמוד ב') לא העכבר גנב אלא החור גנב. מכל מקום ר' שמחה דן רוטמן לא סגר את החור אלא השאיר אותו פתוח.
יריב לוין שהודה שהחקיקה היתה גורמת לממשלה לשלוט ברשות השופטת – ולכן גם היתה פוגעת בדמוקרטיה, שינה עכשיו את הצעתו, והולך רק על חצי דיקטטורה, אבל עדיין מבקש לחרב את בית המשפט העליון.
הקואליציה לפי הצעתו תקבל זכות למנות שני שופטים לעליון לרבות מינוי הנשיא, ושאר השופטים ימונו בהסכמה רחבה יותר בוועדה לבחירת שופטים. כלומר שופטי העליון יסומנו ככאלו שמונו ע"י הקואליציה וכאלו שמונו בהסכמה רחבה. שופטים פוליטיים הם שופטים שאין בהם אמון נרחב מפני שהנאמנות שלהם היא רק לפוליטיקאים שבחרו אותם, ולא לעם כולו. זה יביא לפוליטיזציה של בית המשפט.
אין מנוס מלהודות כי למרות הסכנה לדמוקרטיה מצידם של מעטים מבין הפרוטסטנטים שקראו להפיכה צבאית באיום של "הבה נלך כצאן לטבח," המוני המפגינים הם הם שמנעו את חיסול הדמוקרטיה כפי שמודה בעצמו יריב לוין. לכן המלאכה טרם נשלמה עד שיוסר האיום. ועד שתתקבל רפורמה משפטית בהסכמה רחבה ע"פ מתווה הנשיא.
הציונים ממהרים להשמיד את עצמם
שליט איראן, האייתוללה סייד עלי חוסייני ח'אמנאי אומר בפגישה עם ראשי המשטר האיראני: אמרנו שהמשטר הציוני לא יראה אור עוד 25 שנה, אך הציונים בעצמם ממהרים ורוצים לעזוב מוקדם יותר:
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=789988&forum=scoops1
ארה"ב חלשה: "בימים הקרובים נשמיד את המשטר הציוני"
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=790015&forum=scoops1
גיס חמישי
צעדה בעראבה המתוארת כצעדת תמיכה באל-אקצא (מסגד הקצה) מתוך "הפנים הכבוש" המוני הערביים צעקו: "יא אַבּוּ עֻבַּידַה, יא חביב, הכה, תפציץ את תל אביב, יא אַבּוּ עֻבַּידַה יא עיוני, תפציץ את קריית שמונה, אבנים, אבנים, אבנים..."
מי שהוביל את הצעדה בעראבה בה המונים קראו לחמאס להפציץ את תל אביב וקריית שמונה הוא ראש העיר עראבה עומר ואכד נסאר, ומוחמד כנעאנה, מורשע בריגול לטובת חיזבאללה:
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=790306&forum=scoops1
כך צעקו הערבים גם בצעדות נוספות בכל הישובים הערבים והערים המעורבות.
עמנואל בן סבו
מחנך ילדים בעיצוב "זהות השואה" מסית לשואה חדשה
"עכשיו הזמן להניח את חרבות השיסוי, את סכיני ההסתה, את כדורי המילים הקשות, את זריעת הכאוס ממרי אזרחי דרך קרב פנים אל פנים ועד מלחמת אחים," כותב עמנואל בן סבו ("חדשות בן עזר", 1835), וממשיך "עכשיו הזמן לעצור את טרוף המערכות, את מופעי הסרבנות, ההסתה, התוקפנות, הבריונות, האלימות, האנרכיה אליה מובילים בלב פתוח ובנפש חפצה חלק ממובילי מחאה המופקרת וחסרת האחריות סרבני קבלת תוצאות הבחירות הדמוקרטיות במדינת ישראל. אלו הם ימים של חושך, ימים בהם חלק ממובילי המחאה, המופקרים וחסרי האחריות מתעקשים להכניסם לפנתיאון האיוולת, ימים בהם חלק מאזרחיה מתעקשים להתנקש בדמוקרטיה שלה בשלל דרכים."
יפה, בהחלט הגיעה העת לעצור את המצב הקשה אליו הגיעה החברה הישראלית. (איך אומר חמינאי: "הציונים משמידים את עצמם"). השאלה איך לעצור את טירוף המערכות הזה?
ומהו הפתרון אליבא דבן סבו?
במקום לקרוא לאחדות העם, להגיע לפשרה בין חלקיו כפי ששנו רבותינו: "אין גוזרין גזירה על הציבור אא"כ רוב ציבור יכולין לעמוד בה" (תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ל"ו, עמוד א') – טרם שמלחמת אחים תהייה חלילה לעובדה. קובע בן סבו (המתנאה כדתי) כי יש לנהוג ביד חזקה ובזרוע נטויה: "עכשיו אדוני ראש הממשלה, הזמן לבצע את הרפורמה החשובה והנדרשת, עם האופוזיציה ובלעדיה, להוביל את התיקון ההיסטורי במערכת המשפט באופן אחראי, כי לכך נבחרת אתה וממשלתך ברוב דמוקרטי ברור ומובהק."
כלומר עמנואל בן סבו רואה את הסכנה, ומסית להחמיר בפילוג העם ובחורבן ע"י קריאה לראש הממשלה להפעיל מיידית ובכוח בלי התחשבות במצב את ההפיכה המשטרית ולהקים דיקטטורה (כעדות שר המשפטים יריב לוין), ובכך יש לדעתו של בן סבו לא להחמיר את הכאוס, אלא לעצור אותו!
אני מודה ומתוודה, בתחילה לא יכולתי להבין את ההיגיון ההפוך של בן סבו. איך יכול אדם הגיוני להזהיר ממלחמת אחים ובה בעת להטיף לה? אבל אז נפל לי האסימון. נזכרתי שעמנואל בן סבו מתנאה בעצמו שהוא: "מחנך, וסופר ספרי ילדים מעצבי זהות בנושא השואה..."
אני מודה ומתוודה. בזמנו כאשר בן סבו התנאה בעצמו והגדיר עצמו בתואר הזה: "מחנך, וסופר ספרי ילדים מעצבי זהות בנושא השואה" – ואף תיאר את גבורתו ועוז רוחו כאשר נסע לגרמניה, ועמד ברחוב חבוש כיפה מול אנטישמי גרמני-נאצי שהסתכל עליו בשנאה, והוא לא השפיל מבט, אלא חייך עד שהגרמני הסתלק. איזו גבורה יהודית! גיבור ישראל! ("חדשות בן עזר", 1761) – לא הבנתי מה זה "עיצוב זהות ילדים בנושא השואה"? עכשיו הכול ברור. המחנך בן סבו מסית בדבריו להגיע לשואה כדי לעצב כמחנך את זהות הילדים בשואה.
[אהוד: המסקנה שלך נראית לי מוגזמת וחסרת היגיון!]
ייאמר ברורות. הדרך היחידה ליציאה מחורבן הבית השלישי ושואה חדשה היא השארת ישראל כדמוקרטיה וקבלת רפורמה משפטית רק בפשרה לאומית רחבה ברוח מתווה הנשיא. עלינו לחנך ילדים לזהות דמוקרטית, ולא לזהות שואה.
הגדת ההתנגדות (המוקאוומה הרזיסיטנס)
כתיבת הגדות מקוריות לפסח המרחיבות את נוסח ההגדה המסורתית הוא דבר שכיח. הגדות שנכתבו בזמנים שונים מבטאות את רוח הזמן ובעיות היהודים בעת כתיבתן. ההגדה היפה ביותר לדעתי היא ההגדה הקיבוצית של גבת על בסיס ההגדה של קיבוץ יגור, של יהודה טשרתוק-שרת. וכבר כתבתי עליה בהרחבה:
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00732.php
הנה למתעניין סדר קיבוץ יגור המלא בנוסח יהודה טשרתוק-שרת: מנחה שמואל (מוקי) טשרנוביץ'-צור: (שיא הסדר שירת המקהלה "קומו תועי מדבר" מתוך "מתי מדבר האחרונים" של ביאליק 1:02 דקות)
https://www.youtube.com/watch?v=mjeNytZUqYM
לדברי שמואל (מוקי) טשרנוביץ'-צור, אבנר איתי, המנצח היורש של יהודה טשרתוק-שרת, ברח מהניצוח כשהגיע תורו של השיר הזה. הוא אמר: "השיר הזה אני לא מנצח עליו"! כי הוא הבין את השיר כשיר מלחמה. למרות שיהודה טשרתוק-שרת לא הלחין את הנוסח "המיליטאריסטי" המלא. עמידתו של יהושע בראש הצבא של בני ישראל היא מטפורה לצבאיות, להתחמשות ולהקמת כוח מגן הנדרשת מן העולים והיישוב היהודי בארץ. אולם האומה מתמהמהת מלבנות את כוחות המגן ומתרפק על זכרו של המנהיג הדגול, משה, שהוציאו מעבדות לחירות; והיא ניצבת על פרשת דרכים; בין קריאת החצוצרות לכניסה אל הארץ, לבין חיי המדבר.
הנה נוסח השיר המלא מתי מדבר האחרונים:
https://he.wikipedia.org/wiki/מתי_מדבר_האחרונים
והנה ברוח הימים העכשווים, שוקן ונבזלין צירפו לעיתונם הגדה חדשה "הגדת ההתנגדות" (מוקאוומה בערבית, רזיסיטנס בצרפתית) מאת אברהם עופר בעריכת אילן שיינפלד.
אברהם עופר (מישהו יודע את שמו המקורי?) כותב ההגדה – "הגדת ההתנגדות המוקוומה, רזיסטנס", הוא אקטיביסט פרו-איסלמי אנטי-ציוני, יו"ר מזכירות המפלגה הדמוקרטית המשותפת (יהודית-ערבית). כחבר קיבוץ מענית הגדת "המוקאוומה" שלו מבוססת על הגדת ה"קיבוץ הארצי" "השומר הצעיר", עם פירוש חדש. (בטוחני שמאיר ולד-יערי ובייחוד יעקב חזן מתהפכים בקברם). הנה מיספר "פנינים" מ"הגדת ההתנגדות":
מה נשתנה – גל אמיר
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?
שבכל הלילות איננו מפגינים אפילו פעם אחת
הלילה הזה כולנו מפגינין
שבכל הלילות איננו חוסמים אפילו כביש אחד
הלילה הזה כולנו באילון
שבכל הלילות אנו חוזרים הביתה לישון
הלילה הזה במעצר יושבים.
כתוב כנגד ארבעה בנים דיברה תורה אבל אנו נדבר על שתי בנות ושני בנים.
חד גדיא – גל אמיר
אחת מי יודע? דמוקרטיה בשמיים ובארץ
שניים מי יודע? שני שרים במשרד הביטחון
שלושה מי יודע? אישומים
ארבעה מי יודע? חכ"ים מהליכוד
חמישה מי יודע? נציגים לממשלה בוועדה למינוי שופטים
שישה מי יודע? חברי כנסת של עוצמה יהודית
שבעה מי יודע? ימי מחאה בשבוע
שמונה מי יודע? הרשעות לבן גביר
תשע מי יודע? חברות כנסת בלבד בקואליציה
עשרה מי יודע? שופטי בג"ץ שפסלו את דרעי
אחד עשר מי יודע? ספרדים שומרי תורה
שנים עשר מי יודע? עצורים בכל הפגנה
שלושה עשר מי יודע? שבועות למחאה
ריקי דסקל – הכנסתי צלם להיכל
בשבת כ"ד בשבט, פרשת יתרו
הנחתי אותו בין רגלי
תחת המושב בעזרת נשים.
הצלם ראשו כתם פז
בלילות ירד עליי
נשקני מנשקות פיהו
ודגלו עלי אהבה.
אלי אלי שלא יגמרו לעולם
חלצי הנערים החול והים.
הנה קראו את הגדת "ההתנגדות המואווקמה" במלואה :
https://restart-israel.co.il/resistance-hagada/
מה לומר, הגדת מופת ספרותית שתיזכר לנצח בתולדות העם, אה כן, כדי להרוויח כסף טרחו יוצרי ההגדה הזו לרשום בסופה כי "כל הזכויות שמורות" ליוצרי ההגדה.
בדיקת חמץ
כל שנה בערב פסח אני מקפיד לעשות בדיקת חמץ. בודק אם יש לי מספיק חמץ בבית עד סוף הפסח. פעם זו היתה בעייה קשה, השנה זה היה מיותר. בכל מקום כולל רמי לוי, מוכרים חמץ, אבל בכל זאת עשיתי. בכל מקרה החמץ נמצא אצלי רק בד' אמות.
כשהיינו ילדים וטיפשים חסרי חינוך, היינו הולכים במשובת נעורים ולוקחים פרוסות לחם (בסדר עצמו בקיבוץ היו רק מצות, אבל בחול המועד כבר היה לחם), ומביאים לבית הכנסת של הזקנים בקיבוץ שאכלו כשר. לעשות "צחוקים" אפצעלוכעס. זה כמובן היה מגונה. לכן כך גם נראה בעיני פסטיבל האפצעלוכעס של הבאת פיצות לא כשרות לבתי החולים:
https://www.maariv.co.il/news/health/Article-993213
לפי החוק אין בודקים בכליו של אדם אם הוא מכניס חמץ, אבל על אדם הגון להתחשב בחולים שאיסור החמץ מפריע להם. ממילא יש היום כל כך הרבה תחליפים הדומים לחמץ.
הפציפיסט
ח''כ אחמד טיבי: ''אנחנו הח''כים היחידים בכנסת שמעולם לא הרגנו בני אדם, כל השאר בכנסת הרגו אנשים.''
https://twitter.com/gilmishali/status/1644001963296563200?t=EWnCPWl4NiOl_bkLKHiukQ&s=19
נכון, ח"כ אחמד כמאל אחמד א טיבי לא הרג בפועל, אבל תמך ותומך בטרור האיסלמי-נאצי-ג'יהאדיסטי והסית להרג יהודים, כלומר דם הנרצחים על ידיו או על פיו.
אחמד טיבי מזדהה עם אמנת החמאס הקוראת לחיסול ישראל ולהשמדת היהודים בעולם:
https://www.youtube.com/watch?v=tF8G-kl143E
אחמד טיבי מסית נגד היהודים והקהל עונה לו: חייבר חייבר יא יהוד צבא מוחמד עוד ישוב:
https://www.youtube.com/watch?v=1I4ktRkOuA4
אחמד טיבי מהלל את השהידים:
https://www.youtube.com/watch?v=07Hvd1Z4_TY
אחמד טיבי מהלל את הרוצח הסדרתי הג'יהאדיסט מרואן ברגותי מייסד ארגון הג'יהאד של אש"פ "השהידים של הקצה" ("כתאאב שוהאדת אל אקצה")
https://www.youtube.com/watch?v=u1A-8VS0Szg
כמובן שטיבי תומך הטרור ורצח היהודים מאשים חברי כנסת אחרים על כך שמנעו רצח ע"י הריגת הרוצחים הטרוריסטים בהם הוא תמך ותומך. ממש צדיק.
בנימין גנץ נגד איתמר חאנן-בן גביר
איתמר חאנן-בן גביר נגד בנימין גנץ
איתמר חאנן-בן גביר: "היי מר גנץ. מצד אחד, אתה יכול גם כעת לארח את הטרוריסט אבו מאזן בביתך. מצד שני, לחלק לו חצי מיליארד כפרס על המשכורות למחבלים, ולפתוח מחסומי ביטחון כפרס לטרור – כבר אינך יכול. גם לא להיכנע בלבנון. במשמרת שלך הטרור זינק במאות אחוזים לשנה. איך מופקר כמוך עוד נותן עצות..."
יו''ר המחנה הממלכתי ח''כ בנימין גנץ: נתניהו צריך לגנות את האמירה של השר בן גביר ולפטר אותו. בן גביר: איך מופקר כמוך נותן עוד עצות".
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=790491&forum=scoops1
איתמר חאנן בן גביר נגד המפכ"ל יעקב שבתאי
איתמר חאנן-בן גביר: "עוד רצח ועוד רצח (במגזר הערבי) זה עובר כל גבול, חייבים משמר לאומי חזק:
המפכ''ל יעקב שבתאי: ''הם (הערבים) רוצחים אחד את השני, זה הטבע שלהם.''
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=790004&forum=scoops1
מנסור עבאס: מצפה ממפכ''ל המשטרה לחזור בו מהדברים המגונים שאמר על החברה הערבית ולהתנצל או להתפטר מתפקידו:
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=790017&forum=scoops1
אז מי צודק בעובדות ובערכים? על זה כמובן יש ואפשר להתווכח.
המגוחכת ביותר היא הקביעה ש"מינויו של בן גביר לשר הוא בלתי מוסרי, בלתי ערכי ואנטי יהודי." כמה אווילות צריכה להיות ובורות כדי לדעת שכל הערכים הם סובייקטיביים ויחסיים, ואין אדם שהוא לא ערכי, כי לכל אדם יש ערכים משלו. השאלה היא רק מהם ערכיו.
חיפה כניו יורק
שישה נערים מחיפה ואום אל פחם בני 14 עד 16 תקפו נוסעים יהודים במטרונית בחיפה בשבעה מקרים שונים. אחד מהם ירק על צעיר וסטר לו, אחר היכה אותו באגרופים. במקרה אחר הם שאלו נוסע אם הוא יהודי – ותקפו כשענה בחיוב.
מעשי התקיפה התרחשו במהלך חודש מרץ.
במיספר הזדמנויות, הוכו אזרחים שנסעו בכלי הרכב הציבורי. בחלק מהמקרים הקורבנות נזקקו לטיפול רפואי. בכל הפעמים, ניצלו התוקפים את העובדה כי הנהג עצר בתחנה ופתח את דלתות המטרונית, כדי להימלט ממנה בריצה.
פרקליטות מחוז חיפה הגישה כתב אישום נגד שישה נערים, ובקשה להורות על הארכת מעצרם עד תום ההליכים המשפטיים. התובעת, עו"ד שרה הראל, ייחסה להם עבירות של תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות ממניע גזעני, באיומים, פציעה בנסיבות מחמירות, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, וניסיון שוד – בהתאמה.
באחד המקרים עלה צעיר בן 18 מחיפה למטרונית, בעל חזות יהודית דתית. במהלך הנסיעה, עלו שלושה מהנאשמים למטרונית, ומיד עם כניסתם ניגשו אל הצעיר והחלו לתקוף אותו על רקע מוצאו היהודי. אחד הנאשמים ירק על הצעיר וסטר לו תוך שאמר לו מילים בשפה הערבית. נאשם אחר היכה אותו באגרופים בפניו. בהמשך הם תקפו את הצעיר באמצעות אגרופים ובעיטות בראשו ובגופו. בהמשך, לאחר שפקח עלה למטרונית, נמלטה החבורה. כתוצאה מהתקיפה נגרמו לנוסע חבלות בפניו ונפיחות בראשו, והוא נזקק לטיפול רפואי.
במקרה אחר, פנו הנאשמים אל הקורבן ושאלו אותו לדתו. לאחר שהשיב להם כי הוא יהודי, תקפו אותו. הקטינים המשיכו להציק לנוסע, וכשביקש לרדת בתחנה, היכו אותו וירקו עליו. אחד מהם אף איים עליו כי יהרוג אותו. הנוסע שהותקף נזקק לטיפול רפואי וסבל מפגיעה בפניו.
באירוע אחר, הגיעו הנאשמים אל המטרונית עם אלת אלומיניום ומקל. הם פגשו בשני נערים ששוחחו ביניהם בשפה הרוסית. הם פנו אל השניים בערבית, ולאחר שאלה השיבו כי אינם יודעים על מה הם מדברים, תקפו אחד מהם במכת אגרוף בפנים והיכו את חברו באלה מספר פעמים. השניים נמלטו רגלית, אך התוקפים רדפו אחריהם והמשיכו להכותם באגרופים ובעיטות.
בכתב האישום נטען כי שלושה מהנאשמים הבחינו בגבר בן 30 משוחח בטלפון הנייד שלו בשפה הרוסית. אחד הנאשמים ביקש מחברו לקחת מהנוסע את האוזניות שעל ראשו, זאת כדי שיוכל להרביץ לו.
אחד הנאשמים ניגש לנוסע ותלש מראשו את האוזניות ונמלט מהמטרונית. שני חבריו נמלטו מדלת אחרת. הנוסע החל לרדוף אחרי הנער שגנב ממנו את האוזניות, אז תקפו אותו השלושה על רציף המטרונית באגרופים בפניו ובבעיטות בעודו שרוע על הרצפה.
"התקיפה בוצעה על רקע סברה של החבורה בדבר מוצאו היהודי של המתלונן," טענה התובעת. "מיד לאחר מכן, נמלט החבורה מהמקום. במהלך האירוע נפלו האוזניות של המתלונן על הרצפה והוא השיב אותן לחזקתו." המותקף סבל מחבלות בפניו ובגופו.
https://www.ynet.co.il/news/article/s1kijydb3#autoplay
מסתבר כי רדיפת יהודים והתנכלות להם במדינת היהודים כבר דומה להתנכלות אנטישמים ליהודים בניו יורק. אגב זה לא פורסם בעיתון הערבי בעברית "אל-ארצ'י"
נעמן כהן
שר המשפטים יריב לוין מודה בראיון לערוץ 14 שהחקיקה היתה גורמת לממשלה לשלוט ברשות השופטת – ולכן גם היתה פוגעת בדמוקרטיה.
הנה שמעו את דבריו מפיו:
https://youtube.com/watch?v=5_Pd-e_Pi0Q&feature=share
יריב לוין: "וכאן אני מוכרח לומר... אה... אה... בצורה הכי חדה וברורה... היתה טענה אחת... יש הרבה טענות חסרות בסיס שנשמעות מצד מתנגדי הרפורמה, אבל היתה טענה אחת שבעיניי היא טענה אמיתית: באים ואומרים, הרי בשיטה שבה ברוב קואליציוני אפשר למנות מיספר בלתי-מוגבל של שופטים אנחנו נימצא במצב שקואליציה מסוימת, שגם ככה יש לה שליטה גם בממשלה וגם בכנסת, תשתלט באותה קדנציה על בית המשפט העליון, למעשה תביא למצב שכל שלוש הרשויות תהפוכנה לרשות אחת.
"הטענה הזאת, שהיא באמת טענה שיכולה גם להביא בסופו של עניין למשבר חוקתי, בטענה שאי-אפשר להתעלם ממנה שדבר כזה לא יכול להתקיים במדינה דמוקרטית, אני חושב שהיה צריך לשמוע אותה, ולכן מה שעשינו הוא פשוט לבוא ולהגיד: רבותיי, על החשש הזה, הנכון הזה, לזה אנחנו נותנים מענה על ידי כך שאנחנו באים ואומרים שבכל קדנציה הקואליציה תוכל למנות ברוב שיש לה בוועדה שני שופטים, לאחר מכן תידרש הסכמה יותר רחבה, וברור לגמרי שבתהליך הזה, לאורך כמה שנים לא רק אנחנו נגיע לבית משפט מאוד-מאוד מגוון ומאוד מאוזן."
כשלוש שעות לאחר התוודותו של לוין, השותף הבכיר שלו, המוציא לפועל של תהליך חקיקת ההפיכה המישטרית, יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט, שמחה דן רוטמן, הגיב בטוויטר לסרטון של לוין: "מה אומר שר המשפטים, שבהצעה היה חור, שאיפשר בתנאים מסוימים השתלטות של קואליציה עתידית על בית המשפט העליון. ומאחר שזו לא היתה הכוונה, מנענו את החור הזה בעצמנו, במענה לביקורת."
https://twitter.com/rothmar/status/1642839222473175045
אז כבר אמרו חז"לינו: "לאו עכברא גנב אלא חורא גנב" (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף נ"ו, עמוד ב') לא העכבר גנב אלא החור גנב. מכל מקום ר' שמחה דן רוטמן לא סגר את החור אלא השאיר אותו פתוח.
יריב לוין שהודה שהחקיקה היתה גורמת לממשלה לשלוט ברשות השופטת – ולכן גם היתה פוגעת בדמוקרטיה, שינה עכשיו את הצעתו, והולך רק על חצי דיקטטורה, אבל עדיין מבקש לחרב את בית המשפט העליון.
הקואליציה לפי הצעתו תקבל זכות למנות שני שופטים לעליון לרבות מינוי הנשיא, ושאר השופטים ימונו בהסכמה רחבה יותר בוועדה לבחירת שופטים. כלומר שופטי העליון יסומנו ככאלו שמונו ע"י הקואליציה וכאלו שמונו בהסכמה רחבה. שופטים פוליטיים הם שופטים שאין בהם אמון נרחב מפני שהנאמנות שלהם היא רק לפוליטיקאים שבחרו אותם, ולא לעם כולו. זה יביא לפוליטיזציה של בית המשפט.
אין מנוס מלהודות כי למרות הסכנה לדמוקרטיה מצידם של מעטים מבין הפרוטסטנטים שקראו להפיכה צבאית באיום של "הבה נלך כצאן לטבח," המוני המפגינים הם הם שמנעו את חיסול הדמוקרטיה כפי שמודה בעצמו יריב לוין. לכן המלאכה טרם נשלמה עד שיוסר האיום. ועד שתתקבל רפורמה משפטית בהסכמה רחבה ע"פ מתווה הנשיא.
הציונים ממהרים להשמיד את עצמם
שליט איראן, האייתוללה סייד עלי חוסייני ח'אמנאי אומר בפגישה עם ראשי המשטר האיראני: אמרנו שהמשטר הציוני לא יראה אור עוד 25 שנה, אך הציונים בעצמם ממהרים ורוצים לעזוב מוקדם יותר:
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=789988&forum=scoops1
ארה"ב חלשה: "בימים הקרובים נשמיד את המשטר הציוני"
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=790015&forum=scoops1
גיס חמישי
צעדה בעראבה המתוארת כצעדת תמיכה באל-אקצא (מסגד הקצה) מתוך "הפנים הכבוש" המוני הערביים צעקו: "יא אַבּוּ עֻבַּידַה, יא חביב, הכה, תפציץ את תל אביב, יא אַבּוּ עֻבַּידַה יא עיוני, תפציץ את קריית שמונה, אבנים, אבנים, אבנים..."
מי שהוביל את הצעדה בעראבה בה המונים קראו לחמאס להפציץ את תל אביב וקריית שמונה הוא ראש העיר עראבה עומר ואכד נסאר, ומוחמד כנעאנה, מורשע בריגול לטובת חיזבאללה:
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=790306&forum=scoops1
כך צעקו הערבים גם בצעדות נוספות בכל הישובים הערבים והערים המעורבות.
עמנואל בן סבו
מחנך ילדים בעיצוב "זהות השואה" מסית לשואה חדשה
"עכשיו הזמן להניח את חרבות השיסוי, את סכיני ההסתה, את כדורי המילים הקשות, את זריעת הכאוס ממרי אזרחי דרך קרב פנים אל פנים ועד מלחמת אחים," כותב עמנואל בן סבו ("חדשות בן עזר", 1835), וממשיך "עכשיו הזמן לעצור את טרוף המערכות, את מופעי הסרבנות, ההסתה, התוקפנות, הבריונות, האלימות, האנרכיה אליה מובילים בלב פתוח ובנפש חפצה חלק ממובילי מחאה המופקרת וחסרת האחריות סרבני קבלת תוצאות הבחירות הדמוקרטיות במדינת ישראל. אלו הם ימים של חושך, ימים בהם חלק ממובילי המחאה, המופקרים וחסרי האחריות מתעקשים להכניסם לפנתיאון האיוולת, ימים בהם חלק מאזרחיה מתעקשים להתנקש בדמוקרטיה שלה בשלל דרכים."
יפה, בהחלט הגיעה העת לעצור את המצב הקשה אליו הגיעה החברה הישראלית. (איך אומר חמינאי: "הציונים משמידים את עצמם"). השאלה איך לעצור את טירוף המערכות הזה?
ומהו הפתרון אליבא דבן סבו?
במקום לקרוא לאחדות העם, להגיע לפשרה בין חלקיו כפי ששנו רבותינו: "אין גוזרין גזירה על הציבור אא"כ רוב ציבור יכולין לעמוד בה" (תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ל"ו, עמוד א') – טרם שמלחמת אחים תהייה חלילה לעובדה. קובע בן סבו (המתנאה כדתי) כי יש לנהוג ביד חזקה ובזרוע נטויה: "עכשיו אדוני ראש הממשלה, הזמן לבצע את הרפורמה החשובה והנדרשת, עם האופוזיציה ובלעדיה, להוביל את התיקון ההיסטורי במערכת המשפט באופן אחראי, כי לכך נבחרת אתה וממשלתך ברוב דמוקרטי ברור ומובהק."
כלומר עמנואל בן סבו רואה את הסכנה, ומסית להחמיר בפילוג העם ובחורבן ע"י קריאה לראש הממשלה להפעיל מיידית ובכוח בלי התחשבות במצב את ההפיכה המשטרית ולהקים דיקטטורה (כעדות שר המשפטים יריב לוין), ובכך יש לדעתו של בן סבו לא להחמיר את הכאוס, אלא לעצור אותו!
אני מודה ומתוודה, בתחילה לא יכולתי להבין את ההיגיון ההפוך של בן סבו. איך יכול אדם הגיוני להזהיר ממלחמת אחים ובה בעת להטיף לה? אבל אז נפל לי האסימון. נזכרתי שעמנואל בן סבו מתנאה בעצמו שהוא: "מחנך, וסופר ספרי ילדים מעצבי זהות בנושא השואה..."
אני מודה ומתוודה. בזמנו כאשר בן סבו התנאה בעצמו והגדיר עצמו בתואר הזה: "מחנך, וסופר ספרי ילדים מעצבי זהות בנושא השואה" – ואף תיאר את גבורתו ועוז רוחו כאשר נסע לגרמניה, ועמד ברחוב חבוש כיפה מול אנטישמי גרמני-נאצי שהסתכל עליו בשנאה, והוא לא השפיל מבט, אלא חייך עד שהגרמני הסתלק. איזו גבורה יהודית! גיבור ישראל! ("חדשות בן עזר", 1761) – לא הבנתי מה זה "עיצוב זהות ילדים בנושא השואה"? עכשיו הכול ברור. המחנך בן סבו מסית בדבריו להגיע לשואה כדי לעצב כמחנך את זהות הילדים בשואה.
[אהוד: המסקנה שלך נראית לי מוגזמת וחסרת היגיון!]
ייאמר ברורות. הדרך היחידה ליציאה מחורבן הבית השלישי ושואה חדשה היא השארת ישראל כדמוקרטיה וקבלת רפורמה משפטית רק בפשרה לאומית רחבה ברוח מתווה הנשיא. עלינו לחנך ילדים לזהות דמוקרטית, ולא לזהות שואה.
הגדת ההתנגדות (המוקאוומה הרזיסיטנס)
כתיבת הגדות מקוריות לפסח המרחיבות את נוסח ההגדה המסורתית הוא דבר שכיח. הגדות שנכתבו בזמנים שונים מבטאות את רוח הזמן ובעיות היהודים בעת כתיבתן. ההגדה היפה ביותר לדעתי היא ההגדה הקיבוצית של גבת על בסיס ההגדה של קיבוץ יגור, של יהודה טשרתוק-שרת. וכבר כתבתי עליה בהרחבה:
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00732.php
הנה למתעניין סדר קיבוץ יגור המלא בנוסח יהודה טשרתוק-שרת: מנחה שמואל (מוקי) טשרנוביץ'-צור: (שיא הסדר שירת המקהלה "קומו תועי מדבר" מתוך "מתי מדבר האחרונים" של ביאליק 1:02 דקות)
https://www.youtube.com/watch?v=mjeNytZUqYM
לדברי שמואל (מוקי) טשרנוביץ'-צור, אבנר איתי, המנצח היורש של יהודה טשרתוק-שרת, ברח מהניצוח כשהגיע תורו של השיר הזה. הוא אמר: "השיר הזה אני לא מנצח עליו"! כי הוא הבין את השיר כשיר מלחמה. למרות שיהודה טשרתוק-שרת לא הלחין את הנוסח "המיליטאריסטי" המלא. עמידתו של יהושע בראש הצבא של בני ישראל היא מטפורה לצבאיות, להתחמשות ולהקמת כוח מגן הנדרשת מן העולים והיישוב היהודי בארץ. אולם האומה מתמהמהת מלבנות את כוחות המגן ומתרפק על זכרו של המנהיג הדגול, משה, שהוציאו מעבדות לחירות; והיא ניצבת על פרשת דרכים; בין קריאת החצוצרות לכניסה אל הארץ, לבין חיי המדבר.
הנה נוסח השיר המלא מתי מדבר האחרונים:
https://he.wikipedia.org/wiki/מתי_מדבר_האחרונים
והנה ברוח הימים העכשווים, שוקן ונבזלין צירפו לעיתונם הגדה חדשה "הגדת ההתנגדות" (מוקאוומה בערבית, רזיסיטנס בצרפתית) מאת אברהם עופר בעריכת אילן שיינפלד.
אברהם עופר (מישהו יודע את שמו המקורי?) כותב ההגדה – "הגדת ההתנגדות המוקוומה, רזיסטנס", הוא אקטיביסט פרו-איסלמי אנטי-ציוני, יו"ר מזכירות המפלגה הדמוקרטית המשותפת (יהודית-ערבית). כחבר קיבוץ מענית הגדת "המוקאוומה" שלו מבוססת על הגדת ה"קיבוץ הארצי" "השומר הצעיר", עם פירוש חדש. (בטוחני שמאיר ולד-יערי ובייחוד יעקב חזן מתהפכים בקברם). הנה מיספר "פנינים" מ"הגדת ההתנגדות":
מה נשתנה – גל אמיר
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?
שבכל הלילות איננו מפגינים אפילו פעם אחת
הלילה הזה כולנו מפגינין
שבכל הלילות איננו חוסמים אפילו כביש אחד
הלילה הזה כולנו באילון
שבכל הלילות אנו חוזרים הביתה לישון
הלילה הזה במעצר יושבים.
כתוב כנגד ארבעה בנים דיברה תורה אבל אנו נדבר על שתי בנות ושני בנים.
חד גדיא – גל אמיר
אחת מי יודע? דמוקרטיה בשמיים ובארץ
שניים מי יודע? שני שרים במשרד הביטחון
שלושה מי יודע? אישומים
ארבעה מי יודע? חכ"ים מהליכוד
חמישה מי יודע? נציגים לממשלה בוועדה למינוי שופטים
שישה מי יודע? חברי כנסת של עוצמה יהודית
שבעה מי יודע? ימי מחאה בשבוע
שמונה מי יודע? הרשעות לבן גביר
תשע מי יודע? חברות כנסת בלבד בקואליציה
עשרה מי יודע? שופטי בג"ץ שפסלו את דרעי
אחד עשר מי יודע? ספרדים שומרי תורה
שנים עשר מי יודע? עצורים בכל הפגנה
שלושה עשר מי יודע? שבועות למחאה
ריקי דסקל – הכנסתי צלם להיכל
בשבת כ"ד בשבט, פרשת יתרו
הנחתי אותו בין רגלי
תחת המושב בעזרת נשים.
הצלם ראשו כתם פז
בלילות ירד עליי
נשקני מנשקות פיהו
ודגלו עלי אהבה.
אלי אלי שלא יגמרו לעולם
חלצי הנערים החול והים.
הנה קראו את הגדת "ההתנגדות המואווקמה" במלואה :
https://restart-israel.co.il/resistance-hagada/
מה לומר, הגדת מופת ספרותית שתיזכר לנצח בתולדות העם, אה כן, כדי להרוויח כסף טרחו יוצרי ההגדה הזו לרשום בסופה כי "כל הזכויות שמורות" ליוצרי ההגדה.
בדיקת חמץ
כל שנה בערב פסח אני מקפיד לעשות בדיקת חמץ. בודק אם יש לי מספיק חמץ בבית עד סוף הפסח. פעם זו היתה בעייה קשה, השנה זה היה מיותר. בכל מקום כולל רמי לוי, מוכרים חמץ, אבל בכל זאת עשיתי. בכל מקרה החמץ נמצא אצלי רק בד' אמות.
כשהיינו ילדים וטיפשים חסרי חינוך, היינו הולכים במשובת נעורים ולוקחים פרוסות לחם (בסדר עצמו בקיבוץ היו רק מצות, אבל בחול המועד כבר היה לחם), ומביאים לבית הכנסת של הזקנים בקיבוץ שאכלו כשר. לעשות "צחוקים" אפצעלוכעס. זה כמובן היה מגונה. לכן כך גם נראה בעיני פסטיבל האפצעלוכעס של הבאת פיצות לא כשרות לבתי החולים:
https://www.maariv.co.il/news/health/Article-993213
לפי החוק אין בודקים בכליו של אדם אם הוא מכניס חמץ, אבל על אדם הגון להתחשב בחולים שאיסור החמץ מפריע להם. ממילא יש היום כל כך הרבה תחליפים הדומים לחמץ.
הפציפיסט
ח''כ אחמד טיבי: ''אנחנו הח''כים היחידים בכנסת שמעולם לא הרגנו בני אדם, כל השאר בכנסת הרגו אנשים.''
https://twitter.com/gilmishali/status/1644001963296563200?t=EWnCPWl4NiOl_bkLKHiukQ&s=19
נכון, ח"כ אחמד כמאל אחמד א טיבי לא הרג בפועל, אבל תמך ותומך בטרור האיסלמי-נאצי-ג'יהאדיסטי והסית להרג יהודים, כלומר דם הנרצחים על ידיו או על פיו.
אחמד טיבי מזדהה עם אמנת החמאס הקוראת לחיסול ישראל ולהשמדת היהודים בעולם:
https://www.youtube.com/watch?v=tF8G-kl143E
אחמד טיבי מסית נגד היהודים והקהל עונה לו: חייבר חייבר יא יהוד צבא מוחמד עוד ישוב:
https://www.youtube.com/watch?v=1I4ktRkOuA4
אחמד טיבי מהלל את השהידים:
https://www.youtube.com/watch?v=07Hvd1Z4_TY
אחמד טיבי מהלל את הרוצח הסדרתי הג'יהאדיסט מרואן ברגותי מייסד ארגון הג'יהאד של אש"פ "השהידים של הקצה" ("כתאאב שוהאדת אל אקצה")
https://www.youtube.com/watch?v=u1A-8VS0Szg
כמובן שטיבי תומך הטרור ורצח היהודים מאשים חברי כנסת אחרים על כך שמנעו רצח ע"י הריגת הרוצחים הטרוריסטים בהם הוא תמך ותומך. ממש צדיק.
בנימין גנץ נגד איתמר חאנן-בן גביר
איתמר חאנן-בן גביר נגד בנימין גנץ
איתמר חאנן-בן גביר: "היי מר גנץ. מצד אחד, אתה יכול גם כעת לארח את הטרוריסט אבו מאזן בביתך. מצד שני, לחלק לו חצי מיליארד כפרס על המשכורות למחבלים, ולפתוח מחסומי ביטחון כפרס לטרור – כבר אינך יכול. גם לא להיכנע בלבנון. במשמרת שלך הטרור זינק במאות אחוזים לשנה. איך מופקר כמוך עוד נותן עצות..."
יו''ר המחנה הממלכתי ח''כ בנימין גנץ: נתניהו צריך לגנות את האמירה של השר בן גביר ולפטר אותו. בן גביר: איך מופקר כמוך נותן עוד עצות".
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=790491&forum=scoops1
איתמר חאנן בן גביר נגד המפכ"ל יעקב שבתאי
איתמר חאנן-בן גביר: "עוד רצח ועוד רצח (במגזר הערבי) זה עובר כל גבול, חייבים משמר לאומי חזק:
המפכ''ל יעקב שבתאי: ''הם (הערבים) רוצחים אחד את השני, זה הטבע שלהם.''
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=790004&forum=scoops1
מנסור עבאס: מצפה ממפכ''ל המשטרה לחזור בו מהדברים המגונים שאמר על החברה הערבית ולהתנצל או להתפטר מתפקידו:
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=790017&forum=scoops1
אז מי צודק בעובדות ובערכים? על זה כמובן יש ואפשר להתווכח.
המגוחכת ביותר היא הקביעה ש"מינויו של בן גביר לשר הוא בלתי מוסרי, בלתי ערכי ואנטי יהודי." כמה אווילות צריכה להיות ובורות כדי לדעת שכל הערכים הם סובייקטיביים ויחסיים, ואין אדם שהוא לא ערכי, כי לכל אדם יש ערכים משלו. השאלה היא רק מהם ערכיו.
חיפה כניו יורק
שישה נערים מחיפה ואום אל פחם בני 14 עד 16 תקפו נוסעים יהודים במטרונית בחיפה בשבעה מקרים שונים. אחד מהם ירק על צעיר וסטר לו, אחר היכה אותו באגרופים. במקרה אחר הם שאלו נוסע אם הוא יהודי – ותקפו כשענה בחיוב.
מעשי התקיפה התרחשו במהלך חודש מרץ.
במיספר הזדמנויות, הוכו אזרחים שנסעו בכלי הרכב הציבורי. בחלק מהמקרים הקורבנות נזקקו לטיפול רפואי. בכל הפעמים, ניצלו התוקפים את העובדה כי הנהג עצר בתחנה ופתח את דלתות המטרונית, כדי להימלט ממנה בריצה.
פרקליטות מחוז חיפה הגישה כתב אישום נגד שישה נערים, ובקשה להורות על הארכת מעצרם עד תום ההליכים המשפטיים. התובעת, עו"ד שרה הראל, ייחסה להם עבירות של תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות ממניע גזעני, באיומים, פציעה בנסיבות מחמירות, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, וניסיון שוד – בהתאמה.
באחד המקרים עלה צעיר בן 18 מחיפה למטרונית, בעל חזות יהודית דתית. במהלך הנסיעה, עלו שלושה מהנאשמים למטרונית, ומיד עם כניסתם ניגשו אל הצעיר והחלו לתקוף אותו על רקע מוצאו היהודי. אחד הנאשמים ירק על הצעיר וסטר לו תוך שאמר לו מילים בשפה הערבית. נאשם אחר היכה אותו באגרופים בפניו. בהמשך הם תקפו את הצעיר באמצעות אגרופים ובעיטות בראשו ובגופו. בהמשך, לאחר שפקח עלה למטרונית, נמלטה החבורה. כתוצאה מהתקיפה נגרמו לנוסע חבלות בפניו ונפיחות בראשו, והוא נזקק לטיפול רפואי.
במקרה אחר, פנו הנאשמים אל הקורבן ושאלו אותו לדתו. לאחר שהשיב להם כי הוא יהודי, תקפו אותו. הקטינים המשיכו להציק לנוסע, וכשביקש לרדת בתחנה, היכו אותו וירקו עליו. אחד מהם אף איים עליו כי יהרוג אותו. הנוסע שהותקף נזקק לטיפול רפואי וסבל מפגיעה בפניו.
באירוע אחר, הגיעו הנאשמים אל המטרונית עם אלת אלומיניום ומקל. הם פגשו בשני נערים ששוחחו ביניהם בשפה הרוסית. הם פנו אל השניים בערבית, ולאחר שאלה השיבו כי אינם יודעים על מה הם מדברים, תקפו אחד מהם במכת אגרוף בפנים והיכו את חברו באלה מספר פעמים. השניים נמלטו רגלית, אך התוקפים רדפו אחריהם והמשיכו להכותם באגרופים ובעיטות.
בכתב האישום נטען כי שלושה מהנאשמים הבחינו בגבר בן 30 משוחח בטלפון הנייד שלו בשפה הרוסית. אחד הנאשמים ביקש מחברו לקחת מהנוסע את האוזניות שעל ראשו, זאת כדי שיוכל להרביץ לו.
אחד הנאשמים ניגש לנוסע ותלש מראשו את האוזניות ונמלט מהמטרונית. שני חבריו נמלטו מדלת אחרת. הנוסע החל לרדוף אחרי הנער שגנב ממנו את האוזניות, אז תקפו אותו השלושה על רציף המטרונית באגרופים בפניו ובבעיטות בעודו שרוע על הרצפה.
"התקיפה בוצעה על רקע סברה של החבורה בדבר מוצאו היהודי של המתלונן," טענה התובעת. "מיד לאחר מכן, נמלט החבורה מהמקום. במהלך האירוע נפלו האוזניות של המתלונן על הרצפה והוא השיב אותן לחזקתו." המותקף סבל מחבלות בפניו ובגופו.
https://www.ynet.co.il/news/article/s1kijydb3#autoplay
מסתבר כי רדיפת יהודים והתנכלות להם במדינת היהודים כבר דומה להתנכלות אנטישמים ליהודים בניו יורק. אגב זה לא פורסם בעיתון הערבי בעברית "אל-ארצ'י"
נעמן כהן
אסתר ראב
שמלת העץ
עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר
[טכסט לספר מצוייר, שטרם נמצא לו מו"ל, מפני שיש בו עירום נשי ולכן אין סיכוי שקרן מסויימת, שתמיכתה קובעת כיום איזה ספרים חדשים יקראו ילדי ישראל – תתמוך במו"ל שידפיס את "שמלת העץ"!]
היה היתה בחצר המלך רועת אווזים קטנה. יום-יום היתה יוצאת עם אווזיה לאחו הירוק, ליד האגם.
מסכנה היתה הרועה כי בשובה לחצר הארמון היו המשרתים מכים אותה ובועטים בה ומעליבים אותה, והיא קטנה וחלשה ואינה יכולה להרים עליהם קול ואין לה בפני מי להתלונן.
לפעמים היתה הרועה יושבת בין אווזיה באחו ובוכה על גורלה המר. "אין אדם בעולם שיעזור לי!" – מטפטפות הדמעות המלוחות על העשב הטרי, אבל להקת האווזים ממשיכה ללחוך אותו ולגעגע, והן אינן שמות לב לסבלה.
יום אחד עבר באחו חייט זקן, נושא על גבו שק ריק, וראה אותה בוכה.
"מדוע את בוכה? ילדה יפה – " שאל אותה החייט הזקן.
סיפרה לו רועת האווזים על חייה הקשים בחצר הארמון.
"אני אלביש אותך שמלה של עץ, ושוב לא יוכל לפגוע בך שום אדם שבעולם!"
"אבל המשרתים הרעים ינסו להוריד את השמלה ממני!"
"לא! שום כוח שבעולם לא יוכל לפשוט ממך את שמלתך. להיפך, ככל שיכו אותך, כן תתחזק עלייך שמלת העץ!"
"אבל אדוני החייט רב החסד, מה שאתה מציע לי הוא קללה, שהרי לעולם לא אוכל לצאת מתוך שמלת העץ שלי!"
"לפנות-ערב, כאשר תיראי את פנייך נשקפים במי האגם האפלים – מיד תישור מעלייך שמלת העץ, ותוכלי להתרחץ באגם."
הוציא החייט הזקן מהשק הריק שמלת עץ, הניח אותה על הרועה. וברגע שהתלבשה בעץ – נעלם החייט באוויר ואיננו.
חזרה רועת האווזים לחצר הארמון כשהיא לבושה בשמלת העץ.
המשרתים המשיכו להכות אותה ולבעוט בה, אבל שמלת העץ הגנה על גופה. כל מי שהיכה אותה ובעט בה – כאבו ידיו ורגליו כאילו הרביץ לשולחן או בעט בארון.
וככל שהוסיפו להציק לה, כן נעשתה השמלה קשה והדוקה יותר עד שנידמה שלא נערה היא אלא עץ מתהלך בתוך להקת האווזים.
המשרתים הניחו לה לנפשה, אבל התחילו לכנות אותה בשם – אילנית, עד שכולם, וגם היא, שכחו את שמה האמיתי.
ולפעמים היו תולים עליה לייבוש קדרות או מחבתות.
ולמלך היה בן צעיר, בחור יפה ואמיץ מאוד, חַמְדִי שמו.
בתחרות של קליעת חיצים למטרה היו חיציו קולעים זה בזה במעופם, ונוחתים כחץ אחד ללב המטרה.
ובתחרות רכיבה היה משיג על סוסתו את כל הפרשים, כי היתה לו סוסה אצילה, שחורה כעורב, ורוח קסמים שכנה בה. היו שסיפרו כי נשמת נערה טהורה שוכנת בה, והיו שאמרו כי בת-סולטן היא שמתה והפכה לסוסה ולעולם לא תשוב להיות בת-אדם, והיו שאמרו כי שדה היא, לילית איומה ואפלה, שאחיותיה השדות גרות מתחת לאדמה, ובלילות הן עולות וגורמות לבני-האדם חלומות מפחידים, שמכסים אותם בזיעה קרה.
יום אחד יצא חַמְדִי לטייל, רכוב על גבי סוסתו הנהדרת. לפנות-ערב הגיע אל קצה היער, ליד האחו שבו פסעה הרועה העצית אילנית עם להקת אווזיה.
לפתע ראה אותה פושטת את שמלת העץ ויורדת לאגם, לרחוץ עם אווזיה במים האפלים, והנה היא פורחת ולבנה כשלג, וקווצות שערותיה הרכות פרושות על פני האגם.
התפלא מאוד חַמְדִי למראה עיניו, ומיד התאהב ברועה היפה, שכמוה לא ראה מעולם.
אבל כאשר יצא אליה על סוסתו וביקש לדבר איתה –
– מיד קפצה עליה שמלת העץ ועטפה אותה כמו חבית הדוקה.
"מי את?" שאל.
"אני – אני, וזאת רק אני יודעת."
"אל תדברי אלי בחידות. מי את?"
"אני אילנית, רועת האווזים של הארמון."
"אני רוצה לשאת אותך לאישה, אילנית. את תהיי מלכה." אמר עמדי.
"חייט זקן כישף אותי ולעולם לא אוכל לצאת מתוך שמלת העץ!"
"לא חשוב. אני ראיתי מי את באמת, ואני אוהב אותך."
חזר חַמְדִי לארמון על סוסתו לעת ערב –
ואחריו בראש אווזיה פוסעת הרועה בשמלת העץ –
וכך הם עלו ובאו עד כסאו של המלך.
"אבא, אני רוצה לשאת את אילנית לאישה!" הכריז חַמְדִי.
כל הנוכחים פרצו בצחוק גדול, "בן-המלך השתגע!" –
והאווזים שנבהלו החלו גם הם לגעגע.
"אני אוסר עליך לעשות שטויות!" אמר המלך. ועל הרועה פקד: "שובי מיד עם אווזייך אל חצר המשרתים ואל תעיזי להראות את פנייך העציות בחצר מלכותי!"
"אבל אילנית היא נערה יפהפייה!" התעקש חַמְדִי.
שוב פרצו כולם בצחוק, והמלך אמר: "מה קרה לך, בני? אתה רוצה להתחתן עם בול-עץ? רק אם תביא לכאן כלה יפהפייה, ארשה לך להתחתן!"
למחרת רכב חַמְדִי על סוסתו אל היער, עמד שם והתבונן מרחוק ברועת האווזים עד שהגיעה שעתה לטבול לפנות-ערב באגם. כל היום חשב וחשב איך יוכל להתגבר על הכישוף ולשאת אותה לאישה. וכאשר לא מצא שום דרך, התעצב והרכין ראשו על צוואר סוסתו, נאנח, ובכה.
אז הפנתה אליו הסוסה את ראשה, עיניה השחורות נצצו גם הן מדמע, ופתחה את פיה כאחד מבני האדם, ואמרה לו:
"אל תבכה, מחמדי. יש דרך לגאול את אהובתך מן העציות."
"איך?"
האריכה הסוסה את צווארה עד לאוזנו ולחשה לו.
"אבל אני אטבע!" נחרד חַמְדִי.
הורידה הסוסה החכמה את ראשה, ליקטה קנה-קש והרימה אותו בפיה אל חַמְדִי הרוכב עליה.
חיבק חַמְדִי ונישק את צוואר סוסתו, ואמר: "אני אעשה כדברייך!"
למחרת השכים חַמְדִי לבוא לקצה היער. השאיר את הסוסה, פשט בגדיו וצלל לאגם כשהוא נושם רק דרך הקשית שבפיו, וכך שהה שם כל היום כולו.
לפנות-ערב ירדה אילנית לרחוץ באגם יחד עם אווזיה, והיא פורחת ולבנה כשלג, וקווצות שערותיה הרכות פרושות על פני המים האפלים.
כאשר שטה בין אווזיה גילתה את חַמְדִי שקוע על גבו במים. הוא טבע! – נבהלה, אך חַמְדִי תפס את הרועה וחיבק אותה בכל כוחו ויצא איתה מהאגם. שמלת-העץ ניסתה להתלבש עליה בכוח ולהפריד ביניהם, אבל חַמְדִי לפת את הרועה בזרועותיו החזקות –
והסוסה השחורה הופיעה בצהלה מקצה היער, בעטה בפרסותיה בשמלת העץ ורמסה אותה לשבבים –
בשקיים התלויים בצידי גבה של הסוסה טמן חַמְדִי מבעוד מועד תחתוניות תחרה דקות ושמלת מלכות נהדרת עשוייה משי, רקומה חוטי זהב ומשובצת יהלומים, שהלמה את אהובתו כאילו נולדה נסיכה.
עלו חַמְדִי ורועת-האווזים היפהפייה על הסוסה וטסו לארמון המלך.
לא היה עוד זוג יפה כמותם בכל הארץ כולה.
ואחרי שהשניים נישאו, הפכה הרועה-הנסיכה לאווזים את המשרתים שעינו אותה, ושלחה אותם ללחוך עשב באחו הירוק אשר על שפת האגם.
*
מקור הסיפור על פי אסתר ראב
הסיפור "שמלת העץ" מבוסס על מעשייה עממית ששמעה בילדותה אסתר ראב מפי האומנת הערבייה שלה, חדיג'ה. זה היה בשלהי שנות ה-90 של המאה ה-19 בפתח-תקווה.
בערב, עת עולה הירח, היו יושבות חדיג'ה והילדה אסתר יחדיו על החול הפושר בחצר. חדיג'ה עוטפת את המנדיל (השביס) שלה בצנעה ובסוד, כדרך נשים חשובות. עיגולי לחייה המלאות מזהירות לאור הירח, פתאום מבריקה מטבע על חזהּ, ומחרוזת הקרפולים נודפת ריח למרחוק.
קולה החם של חדיג'ה התרפק בספּרה לילדה אגדה, אשר לימים העלתה אותה אסתר במחברת שבה נכתבו גם אחדים משיריה הראשונים.
זהו סיפור על בן השׂולטן שהיה איש חיל, רוכב מהולל ויורה חיצים מפורסם, ויפה-תואר עד למאוד. וסוסה היתה לו אצילה, שחורה כעורב, ורוח קסמים שכנה בה; יש שסיפרו כי נשמת נערה טהורה שוכנת בה, ויש שאמרו כי בת שולטן מתה היא שנתגלגלה בסוסה, או שֵׁדה היא, לילית, שַׁיְטָנַה, אחת מדרי מטה, איומה ואפלה.
ובחצר השולטן היתה רועת אווזים, שהעבדים קראו לה חְשֶׁשְׁבּון עֵצִית [מלשון חַשַׁבּ, עץ בערבית] בגלל שמלת העץ שהיתה עוטה לבשרה כארון קשה. מסכנה היתה ודווייה, והיו העבדים מכים אותה ומעליבים אותה והיא מחרישה.
ויהי היום ויצא חַמְדִי [או עָמְדִי] בן השולטן לטייל לרוח היום, רכוב על גבי סוסתו הנהדרה, ויבוא עד השדה אשר שם חששבון רועה אווזיה. וירא את הנערה פושטת את בגדי העץ ויורדת לרחוץ בבריכה יחד עם אווזיה, והנה היא פורחת ולבנה כשלג, וקווצות שערותיה הרכות מגיעות עד לארץ, וישתומם בן השולטן עד מאוד ויאהבנה. ויירא את אביו השׂולטן עד למאוד. וכשחישב מחשבות איך לארשׂ לו את רועת האווזים ולא מצא, התעצב וירכין ראשו על צוואר סוסתו ויבך.
עודנו עומד ובוכה, והסוסה הִפנתה ראשה אליו, עיניה השחורות נצצו מדמע, ותפתח את פיה כאחד האדם ותאמר לו:
"אל תבכה מחמדי, יַא-עֵינִי, אני אובילך עם חְשֶׁשְׁבּוֹן ארוסתך למרחקים אשר עין אביך לא תשיגכם, בנה לנו מגדל בשכם, והקיפהו פרדס, ושם תשב עם חששבון עד אחרית ימיך."
ויחבק עמדי וינשק את צוואר סוסתו, ויעש כדבריה.
עם מלאת השנה ישבו כבר עמדי ואהובתו לבטח במגדלם הצופה על פני שכם, ועימם בנם הקטן, ויחיו בטוב ובנעים.
"התרנגולת הטילה גלליה / ועתה רוץ, רוץ אחריה / ולעולם לא תשיגנה / כי תחליק על חראיהָ – "
כאן פורצת חדיג'ה בצחוק מדרדר, ובעוד הילדה אסתר נדהמת על האגדה הנפלאה שנסתיימה באופן כל כך בלתי צפוי מראש, ושתי ידיים גרמיות וקשות נושאות אותה אל מיטתה לישון.
אהוד בן עזר
[טכסט לספר מצוייר, שטרם נמצא לו מו"ל, מפני שיש בו עירום נשי ולכן אין סיכוי שקרן מסויימת, שתמיכתה קובעת כיום איזה ספרים חדשים יקראו ילדי ישראל – תתמוך במו"ל שידפיס את "שמלת העץ"!]
היה היתה בחצר המלך רועת אווזים קטנה. יום-יום היתה יוצאת עם אווזיה לאחו הירוק, ליד האגם.
מסכנה היתה הרועה כי בשובה לחצר הארמון היו המשרתים מכים אותה ובועטים בה ומעליבים אותה, והיא קטנה וחלשה ואינה יכולה להרים עליהם קול ואין לה בפני מי להתלונן.
לפעמים היתה הרועה יושבת בין אווזיה באחו ובוכה על גורלה המר. "אין אדם בעולם שיעזור לי!" – מטפטפות הדמעות המלוחות על העשב הטרי, אבל להקת האווזים ממשיכה ללחוך אותו ולגעגע, והן אינן שמות לב לסבלה.
יום אחד עבר באחו חייט זקן, נושא על גבו שק ריק, וראה אותה בוכה.
"מדוע את בוכה? ילדה יפה – " שאל אותה החייט הזקן.
סיפרה לו רועת האווזים על חייה הקשים בחצר הארמון.
"אני אלביש אותך שמלה של עץ, ושוב לא יוכל לפגוע בך שום אדם שבעולם!"
"אבל המשרתים הרעים ינסו להוריד את השמלה ממני!"
"לא! שום כוח שבעולם לא יוכל לפשוט ממך את שמלתך. להיפך, ככל שיכו אותך, כן תתחזק עלייך שמלת העץ!"
"אבל אדוני החייט רב החסד, מה שאתה מציע לי הוא קללה, שהרי לעולם לא אוכל לצאת מתוך שמלת העץ שלי!"
"לפנות-ערב, כאשר תיראי את פנייך נשקפים במי האגם האפלים – מיד תישור מעלייך שמלת העץ, ותוכלי להתרחץ באגם."
הוציא החייט הזקן מהשק הריק שמלת עץ, הניח אותה על הרועה. וברגע שהתלבשה בעץ – נעלם החייט באוויר ואיננו.
חזרה רועת האווזים לחצר הארמון כשהיא לבושה בשמלת העץ.
המשרתים המשיכו להכות אותה ולבעוט בה, אבל שמלת העץ הגנה על גופה. כל מי שהיכה אותה ובעט בה – כאבו ידיו ורגליו כאילו הרביץ לשולחן או בעט בארון.
וככל שהוסיפו להציק לה, כן נעשתה השמלה קשה והדוקה יותר עד שנידמה שלא נערה היא אלא עץ מתהלך בתוך להקת האווזים.
המשרתים הניחו לה לנפשה, אבל התחילו לכנות אותה בשם – אילנית, עד שכולם, וגם היא, שכחו את שמה האמיתי.
ולפעמים היו תולים עליה לייבוש קדרות או מחבתות.
ולמלך היה בן צעיר, בחור יפה ואמיץ מאוד, חַמְדִי שמו.
בתחרות של קליעת חיצים למטרה היו חיציו קולעים זה בזה במעופם, ונוחתים כחץ אחד ללב המטרה.
ובתחרות רכיבה היה משיג על סוסתו את כל הפרשים, כי היתה לו סוסה אצילה, שחורה כעורב, ורוח קסמים שכנה בה. היו שסיפרו כי נשמת נערה טהורה שוכנת בה, והיו שאמרו כי בת-סולטן היא שמתה והפכה לסוסה ולעולם לא תשוב להיות בת-אדם, והיו שאמרו כי שדה היא, לילית איומה ואפלה, שאחיותיה השדות גרות מתחת לאדמה, ובלילות הן עולות וגורמות לבני-האדם חלומות מפחידים, שמכסים אותם בזיעה קרה.
יום אחד יצא חַמְדִי לטייל, רכוב על גבי סוסתו הנהדרת. לפנות-ערב הגיע אל קצה היער, ליד האחו שבו פסעה הרועה העצית אילנית עם להקת אווזיה.
לפתע ראה אותה פושטת את שמלת העץ ויורדת לאגם, לרחוץ עם אווזיה במים האפלים, והנה היא פורחת ולבנה כשלג, וקווצות שערותיה הרכות פרושות על פני האגם.
התפלא מאוד חַמְדִי למראה עיניו, ומיד התאהב ברועה היפה, שכמוה לא ראה מעולם.
אבל כאשר יצא אליה על סוסתו וביקש לדבר איתה –
– מיד קפצה עליה שמלת העץ ועטפה אותה כמו חבית הדוקה.
"מי את?" שאל.
"אני – אני, וזאת רק אני יודעת."
"אל תדברי אלי בחידות. מי את?"
"אני אילנית, רועת האווזים של הארמון."
"אני רוצה לשאת אותך לאישה, אילנית. את תהיי מלכה." אמר עמדי.
"חייט זקן כישף אותי ולעולם לא אוכל לצאת מתוך שמלת העץ!"
"לא חשוב. אני ראיתי מי את באמת, ואני אוהב אותך."
חזר חַמְדִי לארמון על סוסתו לעת ערב –
ואחריו בראש אווזיה פוסעת הרועה בשמלת העץ –
וכך הם עלו ובאו עד כסאו של המלך.
"אבא, אני רוצה לשאת את אילנית לאישה!" הכריז חַמְדִי.
כל הנוכחים פרצו בצחוק גדול, "בן-המלך השתגע!" –
והאווזים שנבהלו החלו גם הם לגעגע.
"אני אוסר עליך לעשות שטויות!" אמר המלך. ועל הרועה פקד: "שובי מיד עם אווזייך אל חצר המשרתים ואל תעיזי להראות את פנייך העציות בחצר מלכותי!"
"אבל אילנית היא נערה יפהפייה!" התעקש חַמְדִי.
שוב פרצו כולם בצחוק, והמלך אמר: "מה קרה לך, בני? אתה רוצה להתחתן עם בול-עץ? רק אם תביא לכאן כלה יפהפייה, ארשה לך להתחתן!"
למחרת רכב חַמְדִי על סוסתו אל היער, עמד שם והתבונן מרחוק ברועת האווזים עד שהגיעה שעתה לטבול לפנות-ערב באגם. כל היום חשב וחשב איך יוכל להתגבר על הכישוף ולשאת אותה לאישה. וכאשר לא מצא שום דרך, התעצב והרכין ראשו על צוואר סוסתו, נאנח, ובכה.
אז הפנתה אליו הסוסה את ראשה, עיניה השחורות נצצו גם הן מדמע, ופתחה את פיה כאחד מבני האדם, ואמרה לו:
"אל תבכה, מחמדי. יש דרך לגאול את אהובתך מן העציות."
"איך?"
האריכה הסוסה את צווארה עד לאוזנו ולחשה לו.
"אבל אני אטבע!" נחרד חַמְדִי.
הורידה הסוסה החכמה את ראשה, ליקטה קנה-קש והרימה אותו בפיה אל חַמְדִי הרוכב עליה.
חיבק חַמְדִי ונישק את צוואר סוסתו, ואמר: "אני אעשה כדברייך!"
למחרת השכים חַמְדִי לבוא לקצה היער. השאיר את הסוסה, פשט בגדיו וצלל לאגם כשהוא נושם רק דרך הקשית שבפיו, וכך שהה שם כל היום כולו.
לפנות-ערב ירדה אילנית לרחוץ באגם יחד עם אווזיה, והיא פורחת ולבנה כשלג, וקווצות שערותיה הרכות פרושות על פני המים האפלים.
כאשר שטה בין אווזיה גילתה את חַמְדִי שקוע על גבו במים. הוא טבע! – נבהלה, אך חַמְדִי תפס את הרועה וחיבק אותה בכל כוחו ויצא איתה מהאגם. שמלת-העץ ניסתה להתלבש עליה בכוח ולהפריד ביניהם, אבל חַמְדִי לפת את הרועה בזרועותיו החזקות –
והסוסה השחורה הופיעה בצהלה מקצה היער, בעטה בפרסותיה בשמלת העץ ורמסה אותה לשבבים –
בשקיים התלויים בצידי גבה של הסוסה טמן חַמְדִי מבעוד מועד תחתוניות תחרה דקות ושמלת מלכות נהדרת עשוייה משי, רקומה חוטי זהב ומשובצת יהלומים, שהלמה את אהובתו כאילו נולדה נסיכה.
עלו חַמְדִי ורועת-האווזים היפהפייה על הסוסה וטסו לארמון המלך.
לא היה עוד זוג יפה כמותם בכל הארץ כולה.
ואחרי שהשניים נישאו, הפכה הרועה-הנסיכה לאווזים את המשרתים שעינו אותה, ושלחה אותם ללחוך עשב באחו הירוק אשר על שפת האגם.
*
מקור הסיפור על פי אסתר ראב
הסיפור "שמלת העץ" מבוסס על מעשייה עממית ששמעה בילדותה אסתר ראב מפי האומנת הערבייה שלה, חדיג'ה. זה היה בשלהי שנות ה-90 של המאה ה-19 בפתח-תקווה.
בערב, עת עולה הירח, היו יושבות חדיג'ה והילדה אסתר יחדיו על החול הפושר בחצר. חדיג'ה עוטפת את המנדיל (השביס) שלה בצנעה ובסוד, כדרך נשים חשובות. עיגולי לחייה המלאות מזהירות לאור הירח, פתאום מבריקה מטבע על חזהּ, ומחרוזת הקרפולים נודפת ריח למרחוק.
קולה החם של חדיג'ה התרפק בספּרה לילדה אגדה, אשר לימים העלתה אותה אסתר במחברת שבה נכתבו גם אחדים משיריה הראשונים.
זהו סיפור על בן השׂולטן שהיה איש חיל, רוכב מהולל ויורה חיצים מפורסם, ויפה-תואר עד למאוד. וסוסה היתה לו אצילה, שחורה כעורב, ורוח קסמים שכנה בה; יש שסיפרו כי נשמת נערה טהורה שוכנת בה, ויש שאמרו כי בת שולטן מתה היא שנתגלגלה בסוסה, או שֵׁדה היא, לילית, שַׁיְטָנַה, אחת מדרי מטה, איומה ואפלה.
ובחצר השולטן היתה רועת אווזים, שהעבדים קראו לה חְשֶׁשְׁבּון עֵצִית [מלשון חַשַׁבּ, עץ בערבית] בגלל שמלת העץ שהיתה עוטה לבשרה כארון קשה. מסכנה היתה ודווייה, והיו העבדים מכים אותה ומעליבים אותה והיא מחרישה.
ויהי היום ויצא חַמְדִי [או עָמְדִי] בן השולטן לטייל לרוח היום, רכוב על גבי סוסתו הנהדרה, ויבוא עד השדה אשר שם חששבון רועה אווזיה. וירא את הנערה פושטת את בגדי העץ ויורדת לרחוץ בבריכה יחד עם אווזיה, והנה היא פורחת ולבנה כשלג, וקווצות שערותיה הרכות מגיעות עד לארץ, וישתומם בן השולטן עד מאוד ויאהבנה. ויירא את אביו השׂולטן עד למאוד. וכשחישב מחשבות איך לארשׂ לו את רועת האווזים ולא מצא, התעצב וירכין ראשו על צוואר סוסתו ויבך.
עודנו עומד ובוכה, והסוסה הִפנתה ראשה אליו, עיניה השחורות נצצו מדמע, ותפתח את פיה כאחד האדם ותאמר לו:
"אל תבכה מחמדי, יַא-עֵינִי, אני אובילך עם חְשֶׁשְׁבּוֹן ארוסתך למרחקים אשר עין אביך לא תשיגכם, בנה לנו מגדל בשכם, והקיפהו פרדס, ושם תשב עם חששבון עד אחרית ימיך."
ויחבק עמדי וינשק את צוואר סוסתו, ויעש כדבריה.
עם מלאת השנה ישבו כבר עמדי ואהובתו לבטח במגדלם הצופה על פני שכם, ועימם בנם הקטן, ויחיו בטוב ובנעים.
"התרנגולת הטילה גלליה / ועתה רוץ, רוץ אחריה / ולעולם לא תשיגנה / כי תחליק על חראיהָ – "
כאן פורצת חדיג'ה בצחוק מדרדר, ובעוד הילדה אסתר נדהמת על האגדה הנפלאה שנסתיימה באופן כל כך בלתי צפוי מראש, ושתי ידיים גרמיות וקשות נושאות אותה אל מיטתה לישון.
אהוד בן עזר
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* הי אודי, אינני מכירה את חוה ליבוביץ, והיא איננה מכירה אותי. ולכן, כאשר היא כותבת ש"המוח שלי שטוף על ידי התקשורת" ולכן מוטה, אני רוצה להציג לה שתי עובדות.
האחת – אני קוראת תקשורת של שני הצדדים באופן שוטף, כדי להימנע מלשפוט לפי צד אחד בלבד, ואחר כך עושה את הבחירה שלי.
העובדה השנייה – יריב לוין פירסם והודה בעצמו שאם החוק שלו לבחירת שופטים היה עובר כפי שהוא רצה שיעבור – זה היה פוגע בהפרדת הרשויות, והיתה נוצרת רשות אחת בלבד. כלומר – דיקטטורה. אומרים ש-20 שנה הוא עבד על החוקים שלו. אז מה זה אומר על הכוונות שלו? לא סביר שלא ידע את זה קודם.
בֶּנְדֶָלֶה
אודי: איום ונורא! החלטה דמוקרטית אחת בכנסת על הרכב הוועדה לבחירת שופטים היתה מעבירה את ישראל ממצב של דמוקרטיה עברית עשירה, חופשית וחזקה, ומן המבוססות שבעולם (אבל עדיין נלחמת יום-יום על שמירת חיי אזרחיה מפני אויבים רצחניים שטופי שנאה השואפים להשמידם) – מעבירה למצב של דיקטטורה כמו במשטרים הגרועים והחשוכים שבעולם! – תגידי, מתי כבר תתעוררו מהטיפשות שלכם? מתי כבר תפסיקו להפחיד את עצמם בשטויות?
אכן, חוה ליבוביץ צדקה, המוח שלכם שטוף בידי חבורת סכלים השולטים בתקשורת ו"בהפגנות המחאה" ומוכנים שהמדינה וצבאה יינזקו מאוד ובלבד שנתניהו וממשלתו יופּלו!
* אהוד שלום. עיינתי רק עכשיו במאמר שכתב משה בן דוד ופירסמת בגליון מס' 1833. יש לי בקשה לכותב ולעורך – עברו שבועיים וחצי מהפירסום וניראה כאילו עברו שנתיים על המדינה – ממליץ לערוך את המאמר מחדש ולהוסיף עוד סיבות אפשריות לזעם של ההמון הזועם והרשע המפגין. למשל את ההבנה שהמדינה כבר מדרדרת לתהום. שנמאס לממן את כל מי שמתפרנס מהדת. ועוד ועוד. פירוט אתם יכולים למצוא בדה-מרקר, אף אצל בר דוד מההסתדרות, ונוספים.
בברכה
יוסי הלר
(אזרח פשוט)
בֶּנְדָה: סופר נידח, תודה ששיתפת, אכן אנשים מוזרים... מחבר הקומדיות הרומי פובליוס טרנטיוס, שחי במאה השנייה לפנה"ס, טבע את האמירה האלמותית: "אדם אני ושום דבר אנושי אינו זר לי." – משכך, איני משוכנע שאנחנו צריכים להשתומם על כך יתר על המידה.
יתר על כן, אתה מבוגר ממני בשבועיים לפחות, נכבדי, ואתה יודע עד כמה שטיפת מוח אפקטיבית יכולה לשבש דעתו של אדם. מן הסתם חווית כנער את שטיפת המוח הקולקטיווית שהכשירה בשעתו במערב את המשטר הנפשע ביותר בהיסטוריה, המשטר הקומוניסטי. תהליך שלא פסח גם על טובי מנהיגי ובני האליטה בישראל של אז, בני הקיבוצים.
עולם האקדמיה, התרבות, האמנות, התקשורת, איגודי עובדים ופוליטיקאים מקצה עולם ועד קצהו, נרתמו לשבח ולהלל, להעריץ ולקלס – את משטר הטרור הנורא הזה. והם לא הניחו לשום עובדה, לבלבל אותם. לא למשפטי הראווה והטיהורים, לא לקולקטיוויזם הכפוי, לא לעקירת אוכלוסייה המונית, מחנות כפייה, צנזורה, שקרים, רדיפות, רצח עם.
אסטרטגיה של הסתרה, הכחשה והכלה ננקטה על ידי מעצבי דעת הקהל במתוקנות שבמדינות, בהובלת התקשורת והאקדמיה, על מנת למנוע מהחדשות הנוראות שדלפו אליהם, לחבל באידאל האוטופי של המשטר האפל הזה, שיִצג לדידם, את הטוב שבכל העולמות, ואמת אחת ויחידה שההמונים מורשים להחזיק בה.
מסופר על ז'אן פול סארטר, שנסע לרוסיה לאחר מותו של סטאלין, בשנת 1954, על מנת להיווכח במו עיניו אם יש ממש בזוועות המדווחות, וחזר משם מלא שבחים, ואף טען כי מצא שם "חופש מוחלט לביקורת."
גם אחרי שדלף למערב נאומו הסודי של כרושצ'וב ב-1964, שחשף מקצת מפשעיו של סטאלין, תקף איש הרוח הנערץ הזה את הנאום, וטען – לא פחות ולא יותר – כי ההמונים אינם בשלים עדין להכיר בגדולתו של סטלין. קשה לקלוט! אלפי אינטלקטואלים, שלא היו בהכרח לא הגונים ולא טובים – החרו החזיקו אמן אחריו. גם אצלנו לא חסרו כאלה.
עולם המפלצות של אמת אחת, ואין בילתה, תוצאה של שטיפת מח טוטלית, עודו עימנו, סופר נידח, גם כאן בישראל. האקדמיה והתקשורת שלנו, אכן איבדו מכוחם, אך השפעתם המזיקה על דעת הקהל לא פגה, והמערכה על זכותם של אנשים לחשוב אחרת ולא לחשוש לצאת נגד הזרם, נמצאת רק בראשיתה, הלואי שנצליח... אבל אני חייב להודות שאינני אופטימי.
בברכה,
בנדה
בלי שום קשר, כל הכבוד לך סופר נידח, על עוז הרוח, ההתמדה והחריצות המופלאה, הבאים לידי ביטוי בהוצאת המכתב העיתי, מדי שבוע בשבוע, בימי חול, חג ומועד, בחורף ובקיץ, יום ולילה. לא יאומן! אתה באמת תופעת טבע. מאחל לך באותה הזדמנות, ולרגל יום הולדתך בריאות ואהבה ולצידם, עוד הרבה, הרבה, שנות עמל...
אהוד: נדמה לי שאוכל להמשיך לשאת בעמל מהיותי נכדו של יהודה ראבּ בן עזר העקשן, שחרש בדצמבר 1878 את התלם הראשון באדמת פתח תקווה, וגם אולי מפני שלא מזמן, רק לפני 60 שנה, יצא לאור ספרי הראשון "המחצבה".
* אהוד היקר מועדים לשמחה. אלמלא היה המגיב ד"ר משה גרנות, איש חינוך, סופר חשוב ומוערך, ייתכן שלא הייתי מבקש להגיב לתגובה, ברם, אינני יכול להותיר את תגובתו ללא מענה.
ד"ר משה גרנות היקר, נדמה לי כי תגובתך התקיפה התייחסה למאמר שאדם אחר כתב ולא למאמרי.
מעולם! – לא פגעתי בכבודם, בחשיבות מחאתם, באהבת הארץ של המפגינים נגד הרפורמה המשפטית. לא במאמרי הנוכחי ולא בכלל, להלן ציטוט מהמאמר המדובר: "חלק מהציבור הפטריוטי, אוהב המדינה, מפגין בכל פינה , בכל רגע נתון, חרד לדמותה של המדינה, מביע דעתו בכל רגע נתון, כי ככה נראה חופש הביטוי."
אני נגד הכללות, נגד פשטנות ורידוד השיח, נגד דעות קדומות, לכן בכל מאמריי לא תמצא הכללה, מה שכן תמצא הוא דיוק של דבריי, דייקתי את דבריי כלפי חלק מהנהגת מובילי המחאה המופקרים וחסרי האחריות הפועלים תוך הסתה חסרת תקדים במסווה של הגנה על הדמוקרטיה ומטרתם לקרוע קרע בעם ולהעמיק את התהום הפעורה. דבריי הנוקבים נכתבו באופן ברור וחד אך ורק כנגד חלק ממובילי המחאה, לא נגד המוני המוחים היקרים, חלק ממובילי המחאה החשים עצמם כבני אלים, אדוני הארץ – לא כהשמצות אלא כעובדות.
לא שנאה היתה במאמר כי אם דאגה עצומה ולצידה חרדה מפני המסלול הנפיץ אליו מובילים אותנו חלק ממובילי המחאה המופקרים וחסרי האחריות, כוונתי לקוראים למלחמת אחים, לקוראים למרי אזרחי, לקוראים לשלוח יד איש ברעהו, למעודדים את הסרבנות, לתומכים בפעילות ארגוני החרם בעולם וקוראים למשוך כספים ולפגוע בכלכלה, למבאישי ריחה של מדינת ישראל בעולם, חרדה מפני גידולי מים המאיימים לנטוש את מדינת ישראל האהובה, עבור אותם חלק ממובילי המחאה המופקרים וחסרי האחריות, אהבת המדינה היא על תנאי. כמו כן קראתי שוב ושוב את המאמר ולא מצאתי בו ולו פעם אחת את המילה המיוחסת לי – ברברים.
איני שונא כי אם אוהב, אוהב את עם ישראל, את המוחים, את החולקים על דרכי – מתוך כבוד הדדי, את מדינת ישראל, את הצבא וזרועות הביטחון, מייחל שחלק ממובילי המחאה המופקרים וחסרי האחריות יתפקחו בטרם נגיע למצב של אל חזור.
מועדים לשמחה,
עמנואל בן סבו
* אהוד: אתם רוצים להבין באיזה איזור אתם חיים וכיצד שרדנו בו במשך עשרות שנים וככה ניאלץ לשרוד בו גם הלאה אם חפצי חיים אנחנו? אתם רוצים לדעת מה השפעת הפגנות המחאה והסרבנות למיניהן על מצבנו הביטחוני? חפשו את דבריו של ד"ר מרדכי קידר ביו-טיוב. צריך להיות סכל גמור, כפי שלמרבה הצער רבים מכם הנכם – כדי להביע דיעות על ישראל והאיזור שבו אנחנו מצויים – מבלי להקשיב קודם להסבריו המאלפים של ד"ר מרדכי קידר על הסיכויים והסכנות לקיומנו.
* אודי יקירי, אני נושא אותך על כפיים! אין לך מושג כמה אני שמח שאתה מבקש להדפיס בחב"ע את שיר התודה לנתניהו. ואין לך מושג איזה אומץ גילית כשהעזת לחשוף קבל עם שאמונתך בביבי מתחילה להיסדק. מדי פעם משה גרנות, אורי הייטנר ועוד כמה, ניסו לפקוח את עינייך ואתה היית חומה בצורה. חבל שמי שהיה נערץ עליך זמן כה רב לא לומד ממך להגיד את המילה 'טעיתי'. אם היה עושה זאת אני בטוח שכל העם היה יוצא במחולות וביבי היה קונה את עולמו. תהיה לי בריא,
שלך
פוצ'ו
לפוצ'ו היקר, אמנם התאכזבתי מביבי, מיד אחרי פיטורי גלנט, אבל עובדה שביבי חזר בו.
נוסף לכך, מחנה המתנגדים לנתניהו הוא שמפחיד אותי, ולא ביבי – כי הם אלה שמתנגדים לדמוקרטיה ושואפים להפיל את הממשלה בעזרת הפגנות הרחוב המתוקשרות – שגם בשיאן הן (פחות-או-יותר) צירוף קולות הבוחרים לכנסת של כ-4 מנדטים של רשימה שלא עברה את אחוז בחסימה (מרצ) – ו-4 מנדטים של רשימה (העבודה) אשר לפי סקרים – מתנודדת על אחוז החסימה. מה עוד שהטירוף האווילי של ההפגנות הנמשך עכשיו, חרף המצב הביטחוני המתוח, וגיוסי המילואים – בעצם רק מחריף את המצב.
בבקשה, הקשיב היטב לדברי ד"ר מרדכי קידר ביו-טיוב ואז אולי לא תיקלע להגזמות.
שלך,
אודי
* ההיסטוריון החכם מאוד יאיר גולן, שמפלגתו לא עברה את אחוז החסימה – קורא ללכת לבחירות חדשות כדי ש"העם" יסלק את הממשלה המושחתת. ["הארץ" באינטרנט, 9.4].
הוא רק לא לוקח בחשבון כי ייתכן אמנם שמחנה ביבי ייחלש, אבל במקביל קיימת אפשרות סבירה שהמחנה דווקא ישמור על כוחו ולא יאפשר הקמת ממשלה אחרת, ואולי, שומו שמיים, המחנה של ביבי אפילו יתחזק – כי גולן וחבריו נמאסו על "העם"!
העובדה השנייה – יריב לוין פירסם והודה בעצמו שאם החוק שלו לבחירת שופטים היה עובר כפי שהוא רצה שיעבור – זה היה פוגע בהפרדת הרשויות, והיתה נוצרת רשות אחת בלבד. כלומר – דיקטטורה. אומרים ש-20 שנה הוא עבד על החוקים שלו. אז מה זה אומר על הכוונות שלו? לא סביר שלא ידע את זה קודם.
בֶּנְדֶָלֶה
אודי: איום ונורא! החלטה דמוקרטית אחת בכנסת על הרכב הוועדה לבחירת שופטים היתה מעבירה את ישראל ממצב של דמוקרטיה עברית עשירה, חופשית וחזקה, ומן המבוססות שבעולם (אבל עדיין נלחמת יום-יום על שמירת חיי אזרחיה מפני אויבים רצחניים שטופי שנאה השואפים להשמידם) – מעבירה למצב של דיקטטורה כמו במשטרים הגרועים והחשוכים שבעולם! – תגידי, מתי כבר תתעוררו מהטיפשות שלכם? מתי כבר תפסיקו להפחיד את עצמם בשטויות?
אכן, חוה ליבוביץ צדקה, המוח שלכם שטוף בידי חבורת סכלים השולטים בתקשורת ו"בהפגנות המחאה" ומוכנים שהמדינה וצבאה יינזקו מאוד ובלבד שנתניהו וממשלתו יופּלו!
* אהוד שלום. עיינתי רק עכשיו במאמר שכתב משה בן דוד ופירסמת בגליון מס' 1833. יש לי בקשה לכותב ולעורך – עברו שבועיים וחצי מהפירסום וניראה כאילו עברו שנתיים על המדינה – ממליץ לערוך את המאמר מחדש ולהוסיף עוד סיבות אפשריות לזעם של ההמון הזועם והרשע המפגין. למשל את ההבנה שהמדינה כבר מדרדרת לתהום. שנמאס לממן את כל מי שמתפרנס מהדת. ועוד ועוד. פירוט אתם יכולים למצוא בדה-מרקר, אף אצל בר דוד מההסתדרות, ונוספים.
בברכה
יוסי הלר
(אזרח פשוט)
בֶּנְדָה: סופר נידח, תודה ששיתפת, אכן אנשים מוזרים... מחבר הקומדיות הרומי פובליוס טרנטיוס, שחי במאה השנייה לפנה"ס, טבע את האמירה האלמותית: "אדם אני ושום דבר אנושי אינו זר לי." – משכך, איני משוכנע שאנחנו צריכים להשתומם על כך יתר על המידה.
יתר על כן, אתה מבוגר ממני בשבועיים לפחות, נכבדי, ואתה יודע עד כמה שטיפת מוח אפקטיבית יכולה לשבש דעתו של אדם. מן הסתם חווית כנער את שטיפת המוח הקולקטיווית שהכשירה בשעתו במערב את המשטר הנפשע ביותר בהיסטוריה, המשטר הקומוניסטי. תהליך שלא פסח גם על טובי מנהיגי ובני האליטה בישראל של אז, בני הקיבוצים.
עולם האקדמיה, התרבות, האמנות, התקשורת, איגודי עובדים ופוליטיקאים מקצה עולם ועד קצהו, נרתמו לשבח ולהלל, להעריץ ולקלס – את משטר הטרור הנורא הזה. והם לא הניחו לשום עובדה, לבלבל אותם. לא למשפטי הראווה והטיהורים, לא לקולקטיוויזם הכפוי, לא לעקירת אוכלוסייה המונית, מחנות כפייה, צנזורה, שקרים, רדיפות, רצח עם.
אסטרטגיה של הסתרה, הכחשה והכלה ננקטה על ידי מעצבי דעת הקהל במתוקנות שבמדינות, בהובלת התקשורת והאקדמיה, על מנת למנוע מהחדשות הנוראות שדלפו אליהם, לחבל באידאל האוטופי של המשטר האפל הזה, שיִצג לדידם, את הטוב שבכל העולמות, ואמת אחת ויחידה שההמונים מורשים להחזיק בה.
מסופר על ז'אן פול סארטר, שנסע לרוסיה לאחר מותו של סטאלין, בשנת 1954, על מנת להיווכח במו עיניו אם יש ממש בזוועות המדווחות, וחזר משם מלא שבחים, ואף טען כי מצא שם "חופש מוחלט לביקורת."
גם אחרי שדלף למערב נאומו הסודי של כרושצ'וב ב-1964, שחשף מקצת מפשעיו של סטאלין, תקף איש הרוח הנערץ הזה את הנאום, וטען – לא פחות ולא יותר – כי ההמונים אינם בשלים עדין להכיר בגדולתו של סטלין. קשה לקלוט! אלפי אינטלקטואלים, שלא היו בהכרח לא הגונים ולא טובים – החרו החזיקו אמן אחריו. גם אצלנו לא חסרו כאלה.
עולם המפלצות של אמת אחת, ואין בילתה, תוצאה של שטיפת מח טוטלית, עודו עימנו, סופר נידח, גם כאן בישראל. האקדמיה והתקשורת שלנו, אכן איבדו מכוחם, אך השפעתם המזיקה על דעת הקהל לא פגה, והמערכה על זכותם של אנשים לחשוב אחרת ולא לחשוש לצאת נגד הזרם, נמצאת רק בראשיתה, הלואי שנצליח... אבל אני חייב להודות שאינני אופטימי.
בברכה,
בנדה
בלי שום קשר, כל הכבוד לך סופר נידח, על עוז הרוח, ההתמדה והחריצות המופלאה, הבאים לידי ביטוי בהוצאת המכתב העיתי, מדי שבוע בשבוע, בימי חול, חג ומועד, בחורף ובקיץ, יום ולילה. לא יאומן! אתה באמת תופעת טבע. מאחל לך באותה הזדמנות, ולרגל יום הולדתך בריאות ואהבה ולצידם, עוד הרבה, הרבה, שנות עמל...
אהוד: נדמה לי שאוכל להמשיך לשאת בעמל מהיותי נכדו של יהודה ראבּ בן עזר העקשן, שחרש בדצמבר 1878 את התלם הראשון באדמת פתח תקווה, וגם אולי מפני שלא מזמן, רק לפני 60 שנה, יצא לאור ספרי הראשון "המחצבה".
* אהוד היקר מועדים לשמחה. אלמלא היה המגיב ד"ר משה גרנות, איש חינוך, סופר חשוב ומוערך, ייתכן שלא הייתי מבקש להגיב לתגובה, ברם, אינני יכול להותיר את תגובתו ללא מענה.
ד"ר משה גרנות היקר, נדמה לי כי תגובתך התקיפה התייחסה למאמר שאדם אחר כתב ולא למאמרי.
מעולם! – לא פגעתי בכבודם, בחשיבות מחאתם, באהבת הארץ של המפגינים נגד הרפורמה המשפטית. לא במאמרי הנוכחי ולא בכלל, להלן ציטוט מהמאמר המדובר: "חלק מהציבור הפטריוטי, אוהב המדינה, מפגין בכל פינה , בכל רגע נתון, חרד לדמותה של המדינה, מביע דעתו בכל רגע נתון, כי ככה נראה חופש הביטוי."
אני נגד הכללות, נגד פשטנות ורידוד השיח, נגד דעות קדומות, לכן בכל מאמריי לא תמצא הכללה, מה שכן תמצא הוא דיוק של דבריי, דייקתי את דבריי כלפי חלק מהנהגת מובילי המחאה המופקרים וחסרי האחריות הפועלים תוך הסתה חסרת תקדים במסווה של הגנה על הדמוקרטיה ומטרתם לקרוע קרע בעם ולהעמיק את התהום הפעורה. דבריי הנוקבים נכתבו באופן ברור וחד אך ורק כנגד חלק ממובילי המחאה, לא נגד המוני המוחים היקרים, חלק ממובילי המחאה החשים עצמם כבני אלים, אדוני הארץ – לא כהשמצות אלא כעובדות.
לא שנאה היתה במאמר כי אם דאגה עצומה ולצידה חרדה מפני המסלול הנפיץ אליו מובילים אותנו חלק ממובילי המחאה המופקרים וחסרי האחריות, כוונתי לקוראים למלחמת אחים, לקוראים למרי אזרחי, לקוראים לשלוח יד איש ברעהו, למעודדים את הסרבנות, לתומכים בפעילות ארגוני החרם בעולם וקוראים למשוך כספים ולפגוע בכלכלה, למבאישי ריחה של מדינת ישראל בעולם, חרדה מפני גידולי מים המאיימים לנטוש את מדינת ישראל האהובה, עבור אותם חלק ממובילי המחאה המופקרים וחסרי האחריות, אהבת המדינה היא על תנאי. כמו כן קראתי שוב ושוב את המאמר ולא מצאתי בו ולו פעם אחת את המילה המיוחסת לי – ברברים.
איני שונא כי אם אוהב, אוהב את עם ישראל, את המוחים, את החולקים על דרכי – מתוך כבוד הדדי, את מדינת ישראל, את הצבא וזרועות הביטחון, מייחל שחלק ממובילי המחאה המופקרים וחסרי האחריות יתפקחו בטרם נגיע למצב של אל חזור.
מועדים לשמחה,
עמנואל בן סבו
* אהוד: אתם רוצים להבין באיזה איזור אתם חיים וכיצד שרדנו בו במשך עשרות שנים וככה ניאלץ לשרוד בו גם הלאה אם חפצי חיים אנחנו? אתם רוצים לדעת מה השפעת הפגנות המחאה והסרבנות למיניהן על מצבנו הביטחוני? חפשו את דבריו של ד"ר מרדכי קידר ביו-טיוב. צריך להיות סכל גמור, כפי שלמרבה הצער רבים מכם הנכם – כדי להביע דיעות על ישראל והאיזור שבו אנחנו מצויים – מבלי להקשיב קודם להסבריו המאלפים של ד"ר מרדכי קידר על הסיכויים והסכנות לקיומנו.
* אודי יקירי, אני נושא אותך על כפיים! אין לך מושג כמה אני שמח שאתה מבקש להדפיס בחב"ע את שיר התודה לנתניהו. ואין לך מושג איזה אומץ גילית כשהעזת לחשוף קבל עם שאמונתך בביבי מתחילה להיסדק. מדי פעם משה גרנות, אורי הייטנר ועוד כמה, ניסו לפקוח את עינייך ואתה היית חומה בצורה. חבל שמי שהיה נערץ עליך זמן כה רב לא לומד ממך להגיד את המילה 'טעיתי'. אם היה עושה זאת אני בטוח שכל העם היה יוצא במחולות וביבי היה קונה את עולמו. תהיה לי בריא,
שלך
פוצ'ו
לפוצ'ו היקר, אמנם התאכזבתי מביבי, מיד אחרי פיטורי גלנט, אבל עובדה שביבי חזר בו.
נוסף לכך, מחנה המתנגדים לנתניהו הוא שמפחיד אותי, ולא ביבי – כי הם אלה שמתנגדים לדמוקרטיה ושואפים להפיל את הממשלה בעזרת הפגנות הרחוב המתוקשרות – שגם בשיאן הן (פחות-או-יותר) צירוף קולות הבוחרים לכנסת של כ-4 מנדטים של רשימה שלא עברה את אחוז בחסימה (מרצ) – ו-4 מנדטים של רשימה (העבודה) אשר לפי סקרים – מתנודדת על אחוז החסימה. מה עוד שהטירוף האווילי של ההפגנות הנמשך עכשיו, חרף המצב הביטחוני המתוח, וגיוסי המילואים – בעצם רק מחריף את המצב.
בבקשה, הקשיב היטב לדברי ד"ר מרדכי קידר ביו-טיוב ואז אולי לא תיקלע להגזמות.
שלך,
אודי
* ההיסטוריון החכם מאוד יאיר גולן, שמפלגתו לא עברה את אחוז החסימה – קורא ללכת לבחירות חדשות כדי ש"העם" יסלק את הממשלה המושחתת. ["הארץ" באינטרנט, 9.4].
הוא רק לא לוקח בחשבון כי ייתכן אמנם שמחנה ביבי ייחלש, אבל במקביל קיימת אפשרות סבירה שהמחנה דווקא ישמור על כוחו ולא יאפשר הקמת ממשלה אחרת, ואולי, שומו שמיים, המחנה של ביבי אפילו יתחזק – כי גולן וחבריו נמאסו על "העם"!
אהוד: אנחנו פוגעים במטרות צבאיות
ובתשתיות טרור של אויבינו
אנחנו יורים בהם כשהם מנסים לפגוע בנו
ואילו הם נלחמים בנו על ידי רצח אזרחינו!
זו המשוואה, זה כל הסיפור.
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2167 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
פינת המציאות: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,085 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,085 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
📑 בגיליון:
- אסתר ראב: הַיּוֹם עֲנָוָה אֲנִי כְּחַיָּה
- יוסי אחימאיר: ואלה שמות...
- איליה בר-זאב: באוהל מוֹעֵד
- הרקטות מלבנון, מסוריה ומעזה: והטרור הפלסטיני באל-אקצא
- פוצ'ו: תודה נתניהו
- אורי הייטנר: 1. צרור הערות 9.4.23
- מתי דוד: מטרות "משמרות המחאה" –
- אילן בושם: 11 שירים ל'חדשות בן עזר'
- משה גרנות: נדל"ן, קומפוסט וייסורי יצירה
- עדינה בר-אל: רינה פז – אהבה בין-דורית לטיולים ולפרחים*
- אבי גולדברג: כרכרה בסנטרל פארק
- שנת ה-75 למדינת ישראל: ישראל זמיר
- נעמן כהן: שר המשפטים יריב לוין מודה:
- אסתר ראב: שמלת העץ
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * הי אודי, אינני מכירה את חוה ליבוביץ, והיא איננה מכירה אותי. ולכן, כאשר היא כותבת ש"המוח שלי שטוף על ידי התקשורת" ולכן מוטה, אני רוצה להציג לה שתי עובדות.
- שאר הגליון