שמחה ואושר מילאו אותנו כשנולד נכדנו הבכור. זה היה בערב ראש השנה תשס"ד, כלומר לפני קצת יותר מ-19 שנה. המחשבה הראשונה שעברה בלב היתה, שבעוד 18 שנה זה הקטן חייל יהיה בצבא ישראל. אולי עד אז תירגע הארץ "ארבעים שנה", תיפסק שפיכות הדמים, ואם לא יבוא השלום המיוחל, לפחות קיר הברזל שלנו – הנכד וחבריו לשירות הצבאי – יעשה את שלו. אולי שונאינו יווכחו לדעת, שאין טעם "לשבור את הראש" במאמץ לפרוץ אותו, יניחו את נשקם, יחדלו מזממם.

מסתבר ש-18 שנה חולפות במהירות, בקצב מהיר של "60 דקות בשעה", או "12 חודשים בשנה". התינוק היה לילד, הילד לנער, והנער ללוחם בצה"ל. פניו הקשיחו, גם ישראל שינתה פניה. התבססה, התעצמה, הפכה למעצמה טכנולוגית, משגשגת, מעוררת קנאה. רק דבר אחד לא השתנה – הסביבה הגיאופוליטית שבתוכה היא שוכנת. "הים הוא אותו ים, הערבים הם אותם ערבים," כביטויו האלמותי של יצחק שמיר, וכמה צדק. נכון, מעגל השלום התרחב. יש לנו כיום הסכמי שלום עם מצרים וירדן, האמירויות, בחרין ומרוקו. אבל השלום הוא קר, תיירים ישראלים נוסעים בהמוניהם בעיקר לאבו-דאבי ולמרוקו. תיירים ערביים ממדינות השלום אינם נראים ברחובותינו.

לכאורה, מצבה של ישראל כיום טוב לאין-שעור מזה שהיה לפני 18 שנה, ובוודאי מזה ששרר לפני 60 שנה, עת אני התגייסתי. רק האיומים לא השתנו. האיבה לא דעכה. את מקום הצבאות הלוחמים בנו, תפסו אירגוני הטרור. צה"ל ויתר זרועות הביטחון מנהלים כיום מלחמה מסוג שונה – צבא מאורגן מול מחתרות רצחניות ומפגעים "בודדים", שפועלים נגדנו מעזה, מדרום לבנון, בתוך יהודה ושומרון ובישראל עצמה. צבא שפועל על פי כללי מלחמה, נתון לבקרה משפטית, לעומת אוייב חסר מעצור ומוסר, בלי צלם אנוש. בחוטים מושכת מדינת טרור. איראן מפעילה את ראשי הנחש, מגבירה את קצב פיתוח הנשק הגרעיני שלה, שיעדו בסופו של דבר הוא אחד: ישראל.

18 וחצי שנה עברו והנכד שלנו, כמו כל לובשי המדים צבא, שב"כ, מג"ב, משטרה, עומדים במערכה נגד הטרור המתועב, ההולך ומתגבר וגובה מחיר דמים מכל מזדמן בדרך. הרגיעה המיוחלת לא הגיעה. הרמדאן הפך לחג של דמים. חג אסלאמי שבו יוצאים בחג פסח שלנו לדרוס, לדקור בסכינים, לירות במכוניות על נוסעיהן, לשגר טילים על ישובים אזרחיים. לשם גרימת מספר רב ככל האפשר של נפגעים ישראלים – כל שיטה כשרה לביצוע זממם. המניע הוא שנאה יוקדת, מונעת מקנאה במדינה היהודית ומקנאות אסלאמית קמאית. הביצוע מלמד על אופי רצחני-דתי בסגנון דאע"ש, צמא לדם יהודי, ונכונות לשלם על המעשה במוות מיידי. לא כל זמם יוצא אל הפועל. רוב הניסיונות מסוכלים מראש על-ידי זרועות הביטחון שלנו, הנהנים לרוב ממודיעין טוב. אבל כל פיגוע (איזו מילה רכה) שיוצא אל הפועל – מזעזע יותר מקודמו. "חזקים" על אם ושתי בנותיה, או על תיירים מזדמנים מחו"ל.

את האש מציתות הרשתות החברתיות שמעבירות מסרי "גבורה" ו"הקרבה" לשבאב, מספרות על שאהידים נערצים, שרצחו תינוק, צעיר או אישה – ומיד קמים אחריהם מחבלים חדשים. תבערות חדשות מתלקחות. פעם בירושלים ופעם בגוש עציון, פעם בבקעת הירדן ופעם בתל-אביב. כל מקום כשר לרציחה, בין ב"שטחים" ובין בגבולות הקו הירוק. כל מעשה אכזרי, בעיקר זה שגבה מחיר כבד, זוכה לתשואות בעזה, במזרח ירושלים ואפילו באום-אל-פחם. דמות המחבל המחוסל מופיעה על כרזות מהללות ובתהלוכות מזדהות. גילויי שמחה נראים גם במדינת השלום, במיוחד בממלכת ירדן, עם המלך הלחוץ שלה. סמוך לגבולנו הצפוני, דוהרים רוכבי אופניים עולזים עם דגלי חיזבאללה, להפגין עליצות "ניצחון". אינם חוששים שמישהו מהצד הישראלי יתנכל להם.

ואצלנו? שוברים את הראש בניסיון לאתר את המפגע – והיה אם לא חוסל בזירה. מתייעצים, מהססים, חוששים, זוכרים שישנה יועצת משפטית, מתחילים לשקול שיקולים, ולבסוף נמנעים מהנחת מכה קשה. אחריות-יתר, שלא תמיד מקובלת, בוודאי לא בקרב תושבי עוטף עזה ולא ביישובי גבול הצפון. לאולפנים אפילו מזמינים תועמלן ערבי רהוט אך מסוכן, אחמד טיבי שמו, שבעזות פנים מתפתל ו"מסביר". מתחילה פטפטת, צופים פעולת "נקם" (זו ההגדרה ההזויה) ערבית בעקבות חיסול הטרוריסט מכפר קאסם. גילויי הבנה לטרור הרמדאן... ומעל לכל ובנוסף – ההפגנות נגד הממשלה, נגד החקיקה, אינן נעצרות, מציירות בעיני הערבים את ישראל הדמוקרטית כמתפוררת מבפנים. שסופה קרב. ש-75 שנות קיומה הן די והותר. כל שצריך זה רק ללוות את תהליך ההתפוררות-כביכול בתקיפות אכזריות וברציחות שפלות.

בצד הערבי גאים במוות ובשאהידים – אנחנו גאים בחיים ובלוחמינו. והחיים ינצחו.

יוסי אחימאיר

פורסם לראשונה ב"מעריב"

פורסם לראשונה ב"מקור ראשון" מיום 9.4.2023

את הקולות האלו בעיראק ובאיראן כבר קשה שלא לשמוע: איראן מתכננת לצאת בטווח הזמן הנראה לעין למתקפה משולבת על ישראל שתכלול את כל הכוחות העומדים לרשותה בארצות ערב.

הערה לקוראיי הנכבדים. לא מעט התלבטתי אם לפרסם את הדברים המופיעים להלן בגלל הפניקה שהם עלולים לעורר בישראל. אלא שבסביבה המזרח תיכונית, ובפרט בעיראק, הדברים הללו ידועים ומשמשים נושא לדיון פתוח בקרב לא מעטים, ולכן לא ייתכן שהציבור בישראל לא יהיה מודע אליהם גם הוא, ובפרט שהדברים נוגעים לו, לביטחונו ולקיומו, הרבה יותר משהם נוגעים לאזרחי עיראק. בנוסף, הדברים עולים מידי פעם גם בתקשורת הישראלית ולכן החלטתי להעלות את הדברים כאן.

ובכן, מקור המוכר לי מזה שנים – גולה מהמזרח התיכון, אוהד ישראל, החי באירופה ונמצא בקשר רצוף עם אנשים באיראן ובעיראק – העביר לי את הערכתם שאיראן מתכננת לצאת בטווח הזמן הנראה לעין למתקפה משולבת על ישראל שתכלול את כל הכוחות העומדים לרשותה בארצות ערב:

בלבנון – חיזבאללה וחמאס עם אלפים רבים של טילים וכטב"מים, חלקם מדוייקים.

בסוריה – 17 יחידות קרב ("מיליציות") חמושות ומוכנות: פאטימיון, זינביון, נוג'באא', חיזבאללה, חטיבת אבו אלפצ'ל, עצאא'ב אהל אלחק, חטיבת ח'ורסאני, ועוד. איראן העבירה לסוריה מספר גדול מאוד של טילים וכטב"מים ואלה מוכנים לשיגור.

בעיראק – עשרות מיליציות, חמושות בטילים וכטב"מים.

בתימן – החות'ים, שברשותם טילים וכטב"מים ארוכי טווח המגיעים לישראל.

בעזה – חמאס והגאפ עם טילים היכולים להשבית את נתב"ג ובסיסים של חיל האוויר.

סביר שאיראן לא תשגר דבר משטחה לישראל כדי לא לחשוף את עצמה לפעולת תגמול.

עד כאן ההערכה שהגיעה אלי מעיראק. מכאן פרשנות שלי.

תחת תירוץ של חובת העולם המוסלמי להציל את מסגד אלאקצא מהכיבוש ומהדיכוי הישראלי, תערוך איראן מתקפה מדורגת, מקיפה, משולבת ומתואמת על ישראל. השלב הראשון יהיה מטר של טילים וכטב"מים מכל הזירות הנ"ל ביחד, וההערכה האיראנית היא שמלאי המיירטים של "כיפת ברזל" יאזול בתוך שעתיים עד שלוש מתחילת המתקפה האווירית, ואחריהן שמי ישראל יהיו פתוחים וחיל האויר פגוע ומקורקע.

השלב הראשון, האווירי, יהיה מלווה במתקפת סייבר על מערכות תשתית ישראליות. אחרי יום שלם של מתקפת סייבר ומטר טילים וכטב"מים שיפגעו בבסיסי חיל האויר, ימ"חים, בסיסי צבא, תשתיות החשמל, המיחשוב, התקשורת, הדרכים והמים, יתחיל השלב השני: מתקפה קרקעית מתואמת מלבנון, מסוריה ומעזה על ידי כוחות רגליים, רכובים על אופנועי שטח וטרקטורונים, מצוידים בנשק נ"ט שיחצו את המכשולים ויתקפו את כוחות הקרקע הישראלים במגמה להגיע מהר ככל שאפשר ליישובים יהודיים.

החישוב של האיראנים הוא שגיוס המילואים יארך מספר ימים ובמקסימום יהיה חלקי בגלל הבלגן שייווצר בכל המדינה. תגבורות מימ"חים לא יגיעו בזמן לחזיתות השונות ולכן הכוחות הסדירים יקרסו בתוך שעות אל מול המתקפה הקרקעית כמו שקרה בתעלה ובגולן במלחמת יו"כ. פלישת כוחות קרקע מסוריה, מלבנון ומעזה תתמקד ביישובים ישראלים במגמה להכניס דמורליזציה בציבור הישראלי ולכפות על הממשלה להיכנע כדי להציל את חיי הישראלים הרבים שיפלו בשבי המיליציות הערביות והאיראניות. התקשורת הישראלית ובמיוחד קבוצות התקשורת החברתית יגבירו את הפניקה בקרב הציבור הישראלי.

לא ברור איזה תפקיד מועידים האיראנים לפלסטינים ביו"ש. עם זאת, סביר להניח שחמאס וגא"פ ידחפו אותם לעשות ככל יכולתם לפגוע בישראלים, צבא, משטרה ואזרחים הנעים בכבישים, בנוסף למתקפות על התנחלויות ובסיסי צבא.

כמו כן, האיראנים מצפים שערבים בגליל ובנגב יבצעו פעולות נגד צה"ל והמדינה כמו חסימת צירים, פגיעה בגשרים, שפיכת שמן על כבישים, חסימת צמתים, פגיעה בקווי מתח גבוה ותקיפת מקומות ישוב יהודיים. ("שומר חומות בריבוע"). מכיוון שהמשמר הלאומי עדיין לא מבצעי, הפעולות הללו יסבו נזק רב לישראל וליכולת העמידה שלה מול המתקפה הקרקעית ומנגד יגבו מחיר נמוך מאוד מהמבצעים את הפעולות הללו.

ד"ר מרדכי קידר

פורסם לראשונה ב"מידה" מיום 10 אפריל 2023

ישראל וארה"ב והמלחמה בטרור

הטרור האיסלאמי והפלסטיני רואים בישראל בסיס קדמי ויד ארוכה של המערב – ובמיוחד של ארה"ב – במזרח התיכון, שכושר עמידתה מלמד ומשפיע על כושר העמידה של המערב. מלחמת הטרור בישראל היא רק שלב במלחמה הכוללת להכנעת "הכופר המערבי" ברחבי העולם. לכן, הטרור האיסלאמי והפלסטיני משתפים פעולה, בשיטתיות, עם אויבי ויריבי ארה"ב והמערב.

הטרור האיסלמי והפלסטיני נלחמים ביישות היהודית משלהי המאה ה-19, לפני הקמת המדינה ולפני 1967, תוך דבקות בעקרונות חיסוליים המפורטים באמנות הפת"ח ואש"פ (8 ו-3 שנים לפני 1967), ובמערכת החינוך לשנאה שהקים מחמוד עבאס ב-1993 בעקבות הסכם אוסלו.

ישראל נלחמת בטרור פלסטיני (חמאס והרשות הפלסטינית) ואיסלאמי (איראן וחיזבאללה) המתנהל לפי תפישת עולם השואפת לעקור את – ולא רק לצמצם את שטחה של – המדינה היהודית "הכופרת" מאזור המוגדר כ"בית האיסלאם".

ישראל והמערב נלחמים בטרור שורשי וממסדי פלסטיני ואיסלאמי – ולא בטרור בודדים – השואב את עוצמתו מערכים בני 1,400 שנים, המתוחזקים על ידי מערכות חינוך לשנאה (מגן ילדים עד חינוך גבוה), מערכות הסתה (מסגדים) והאדרה רשמית ופומבית של טרוריסטים על ידי הרשות הפלסטינית.

ישראל נלחמת בטרור העושה שימוש מתוחכם בערכים איסלאמיים בני 1,400 שנים, כגון "תקייה" – המלמדת על השימוש בניסוחים מתונים כדי להסתיר כוונות עוינות, להטעות ולהביס יריבים – ו"הודנה", המציגה הסכם הפסקת-אש זמנית (שנועד לקדם את הכנעת "הכופרים") כאילו הוא הסכם שלום.

ישראל והמערב נלחמים בטרור איסלאמי ופלסטיני המונהג – מדינית, דתית ורעיונית – על ידי משטרים רודניים ופורעי-חוק, הבזים לערכים מערביים כגון דו-קיום בשלום, דמוקרטיה, זכויות אדם ועמידה בהסכמים.

ישראל והמערב נלחמים בטרור פלסטיני ואיסלאמי שאינו מניח למחוות פיננסיות ודיפלומטיות מרחיקות-לכת, וגם לא לשאיפה לשדרוג רמת החיים, להסיט אותו מחזון ותפישת עולם פנאטים שורשיים וחיסוליים.

ישראל והמערב נלחמים בטרור שאינו מונחה-ייאוש, אלא מונחה-תקווה להכרעת "הכופרים". לטרור יש אופק מדיני המנוגד לדו-קיום בשלום.

ישראל והמערב נלחמים בטרור הרואה במחוות, ויתורים והיסוסים אותות התרופפות המתמרצת את החרפת הטרור.

ישראל והמערב נלחמים בטרור שאינו תוצאה של מדיניות ישראלית או מערבית, אלא תוצאה של חזון פנאטי, דתי ורעיוני וחובק עולם. לדוגמא, הטרור האיסלאמי היכה בארה"ב בתקופות קלינטון ואובמה הדמוקרטים כמו גם בתקופות בוש וטראמפ הרפובליקנים.

מדיניות מחלקת המדינה הדוגלת ב"סימטריה מוסרית" כלפי הטרור הפלסטיני (המכה בכוונה ובשיטתיות באזרחים, ולעתים פוגע בחיילים) וכלפי ישראל (המכה בכוונה ובשיטתיות בטרוריסטים, ולעתים פוגעת בשגגה באזרחים) מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל, מעניקה רוח גבית לטרור המאיים על ישראל, על מדינות ערב הפרו-אמריקאיות, על יציבות המזרח התיכון, מקדם אינטרסים של אויבי ויריבי ארה"ב, ופוגע באינטרס של ארה"ב.

המלחמה בטרור

הכנעת הטרור וקידום תהליך שלום מחייבים את שדרוג כוח ההרתעה – שהוא מרכיב מרכזי של ביטחון לאומי – ולא היסוס, איפוק, הכלה ומחוות המלבות את הטרור.

המלחמה היעילה ביותר בטרור לטווח הארוך – מבצעית, מדינית, כלכלית ומוסרית – אינה תגובה נקודתית או מערכתית, אלא מתקפת מנע מבצעית, מדינית, יבשתית, מערכתית, בלתי-מידתית ובלתי-מכילה – לניטרול תשתיות ויכולות הטרור. במקום לרדוף אחרי יתושי ביצת הטרור, יש לייבש את ביצת הטרור.

הכלת הטרור היא חלום רטוב של הטרור. היא אינה ממתנת את הטרור, אלא מעניקה לו פסק-זמן לשדרוג יכולותיו. ניטרול הטרור מחייב ניצחון על הטרור, ולא דו קיום, הפסקת אש והכלה.

הכלת הטרור מעניקה רוח-גבית לטרור, רוח-נגדית לביטחון הציבור הישראלי, ומקדמת את ההנחה ההרסנית כאילו אין פתרון צבאי לטרור.

הכלת הטרור הנובעת מרצון להימנע ממלחמה רב-זירתית, מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני אויביה, ולכן מקרבת את ישראל למלחמה רב-זירתית ובתנאים גרועים יותר.

הכלת הטרור מכרסמת גם בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני מדינות ערב המתונות-יחסית (סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו, סודאן, ירדן ומצרים), שהעמיקו את קשריהן עם ישראל, במיוחד עקב תדמית ההרתעה שלה מול אויבים משותפים (משטר האייתולות באיראן, "האחים המוסלמים", דאע"ש).

הכלת הטרור נובעת במידה רבה עקב לחץ של הבית הלבן ומחלקת המדינה, אך היא מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני מפעילי הלחץ, ובמיוחד בעיני הממסד הביטחוני ושני בתי הקונגרס בארה"ב. תקדימי העבר מלמדים שהדיפת לחץ המופעל על ידי הבית הלבן ומחלקת המדינה גורמים למתיחות קצרת-טווח, אך לשדרוג ארוך-טווח של ההערכה ושיתופי הפעולה האסטרטגים עם ישראל.

אי-הכלת הטרור וחזרת צה"ל והשב"כ למוקדי הטרור הפלסטיני בערי ורכסי יו"ש בשנת 2002 – ולא אמצעי מיגון כגון חומה, גדר, דיפון ומבצעים נקודתיים ומכילים – השיבו לישראל את היוזמה המבצעית וצמצמו באופן דרמטי את היקף הטרור. במקום להתגונן מפני הטרור יש להשמיד את תשתיותיו. אמנם טקטיקת המיגון מביאה לתחושת ביטחון קצרת-טווח, אך היא מזרימה אדרנלין לוורידי הטרור ופוגעת בביטחון ארוך-הטווח.

ככל שהתנהלות ישראל מונחית יותר על ידי מגננה והכלה, כן גדלה העזת הטרוריסטים, כן קטן אמון הציבור ביכולת הממשלה לשמור על הביטחון הלאומי והאישי, כן כבדה התשישות המנטלית, וכן נשחקת אמונת העם ונבחריו בצדקת הדרך. ההתמכרות למגננה והכלה היא תולדה של הסכם אוסלו וגרורותיו, ונועדה לשמור על "שקט תעשייתי" ולהפיח חיים ב"תהליך שלום" – שהפך לחממת טרור ייחודית – כולל יבוא כ-100,000 טרוריסטים פלסטינים מתוניסיה, סודן, לבנון, סוריה ותימן ליהודה, שומרון ומזרח ירושלים (בשכנות אלימה ומסיתה לערביי "הקו הירוק"), ציודם בנשק ובמשאבים פיננסים, הקמת מערכת משומנת של חינוך לשנאה (קו-יצור של טרוריסטים), גל טרור חסר-תקדים והפרת הסכמים שיטתית.

מלחמה שלא נועדה לרסק תשתיות רעיוניות, חינוכיות, פוליטיות, פיננסיות, לוגיסטיות ומבצעיות של הטרור – משדרת היסוס וחולשה, מעצימה את נחישות הטרור לקעקע את כושר העמידה של ישראל, ומאיצה את הנסיגה הרעיונית והטריטוריאלית הפושה – מאז אוסלו 1993 – בממסד הישראלי המדיני, תקשורתי, אקדמי, עסקי וביטחוני.

הכלת הטרור נועדה גם לפייס את מחלקת המדינה ודעת הקהל הבינלאומית – שאף פעם אינן שבעות מנסיגות ישראל – ובכך משעבדת ביטחון לאומי לשיקולי דיפלומטיה ציבורית, תוך התעלמות מתקדימים רבים המוכיחים שהדיפת לחצים משדרגת את ההערכה האסטרטגית לישראל. הכלה מייצרת, לעיתים, תחושת ביטחון ופופולאריות קצרת-טווח, אך פוגעת בביטחון הלאומי ארוך-הטווח, מכרסמת בכוח ההרתעה של ישראל, מחריפה את הלחץ על ישראל, מסלימה את הטרור הפלסטיני ומרחיקה את השלום.

השורה התחתונה

שלושים שנות גל הטרור הפלסטיני חסר התקדים – מאז "הסכם ההיפרדות" באוסלו – ממחישות שהיפרדות מיו"ש משדרגת את יכולות הטרור הפלסטיני; שהרשות הפלסטינית אינה שותף למו"מ לשלום, אלא למערכה לחיסול הישות הציונית; שאין פתרון מדיני לטרור; שפעולה צבאית יעילה חייבת להיות מערכתית, הכרעתית ובלתי-מידתית; שבמקום מגננה, תגובה והכלה יש לעבור למתקפה, מניעה ועקירת תשתיות הטרור מן השורש; שבמקום התכנסות לקווי 1949 יש להשתלט על שטחי הדגירה וההיערכות של הטרור הפלסטיני; שדעת הקהל הבינלאומית אינה שבעה מוויתורים ישראלים; וש-30 שנות "טרור אוסלו" מלמדות שהגיעה העת "להחליף דיסקט" ולהשיג הכרעה ברורה.

כדי לתסכל את הטרור הפלשתיני, השואף לעקור את הבנייה היהודית ביו"ש ובירושלים-רבתי, יש להרחיב את הבנייה בירושלים ויו"ש. הדבר יביא, אמנם, להגברה קצרת-טווח של הלחץ האמריקאי והבינלאומי, אך להערכה אסטרטגית ארוכת-טווח, כפי שלמדנו ממורשת ראשי הממשלה בן גוריון, אשכול, גולדה מאיר, בגין ושמיר, שהדפו לחץ חריף הרבה יותר באמצעים דלים יותר, אך הזניקו את מעמד ישראל ושתוף הפעולה עם ארה"ב למימדים חסרי-תקדים.

הטרור הפלשתיני המערכתי מספק את "הכתובת על הקיר" המזהירה מהאופי השורשי, האלים, הבלתי-צפוי והאנטי-מערבי של מדינה פלשתינית. נסיגה ישראלית מרמת הגולן תביא לאיום קטלני על הגליל, אך נסיגה מרכסי יו"ש תביא לאיום קטלני על תל אביב, ירושלים, נתב"ג ו-80% מאוכלוסיית ותשתית ישראל; בנוסף להתמוטטות המשטר ההאשמי בירדן; הפיכת ירדן למדינה בלתי-נשלטת כמו לוב, לבנון, סוריה, עיראק ותימן; תגובת דומינו שתאיים על המשטרים הפרו-אמריקאים ומפיקי הנפט בחצי האי ערב – בוננזה לאיראן, לסין ולרוסיה ופגיעה קשה בכלכלת וביטחון ארה"ב.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

תשעה חודשים, צירים, פעימות לב, סדינים לבנים, צווחה ראשונה, דמעות התרגשות, אחות עוטפת, אצבעות דקיקות קטנות נאחזות ביד גדולה, מחוץ לדלת כסיסת ציפורניים, תפילה חרישית, מסדירים נשימות, מזל טוב, חיבוקים, נשיקות, "אימא אני אבא," "סבתא נולד לך נין," אושר גדול נולד בכאב.

תינוק נולד, ילד, עלם, נער, בחור וכעת איש, עם אמונות ודעות, אכזבות ושמחות, חלומות ותקוות, נפילות ותקומה, איש.

באינדונזיה, באוגנדה, באמריקה, באוקראינה, באוסטרליה ובבריטניה נולדים תינוקות שהופכים לאנשים, טובים יותר, טובים פחות, אנשים.

התגלית המדעית המובילה בימים אלה מפריכה את הנחת היסוד עליה גדלו דורות שאיששו אותה בכל לידה מחדש, כי אנשים, נולדים חיים ומתים כמעט בתהליך זהה בכל מקום בעולם, חוץ מהחיים במדינת ישראל.

לא אותם אנשים, אמרה השופטת, והורתה לעצור נערה בת 14 שהעזה למחות נגד גירושה מביתה לעולמים, ללא טיפת חמלה.

חמלת כבודה היתה נתונה ככל הנראה לחשודים כאנסים, כרוצחים או סתם שודדי שורדי שואה וקשישים.

לא אותם אנשים, אמר הפרשן הבכיר, בעיני עצמו, העצים, הדהד, שצף, קצף וזעם על זוטות שהפכו בין התגייסות רב מערכתית של מוקדי הכוח במדינה למגה אירוע של שחיתות שלטונית.

על שחיתות אמיתית, קשה מאוד, מתועבת ביותר בחר הפרשן לאתרג, זה לא אותו דבר היגג עצמו לדעת, ואחריו החרה בכיר אחר שהשחיתות היא רק מכיוון אחד, ממקום אחד, מציבור אחד, כל השאר קדושים יותר מהאפיפיור.

לא אותם אנשים אמר הרמטכ"ל והכיל את הסרבנות הנוראה שזכתה גם בזכותו לנרמול האיום, לא אותם האנשים אמר המפכ"ל ומפקדיו הכילו עבריינות בראש חוצות של חוסמי עורקים ראשיים בלב המדינה, לא אותם אנשים אמר הסופר וביכה על הזמן השחור, לא אותם האנשים אמר הטייס ותבע מהצוותים הטכניים שלא להעז למחות נגדם, לא אותם האנשים אמר הכלכלן הבכיר שקימט מצחו אל מול בעלי חברות שעשו מעשה בי די אס, לא אותם אנשים אמר גידול המים שנטש את המולדת לטובת ברלין, לא אותם האנשים אמר הקורא למלחמת אחים, למרי אזרחי, לשלוח יד איש ברעהו, לחלק את מדינת ישראל ליהודה וישראל, לא אותם האנשים אמר הפוליטרוק והצביע נגד האידאולוגיה המוצהרת שלו, לא אותם האנשים אמרה הזמרת השוצפת נגד עוולות הכיבוש, לא אותם אנשים אמרה מגישת החדשות המצודדת והרימה גבה במקביל לעפעוף ריסיה, לא אותם האנשים אמרו המבקשים להחריב את יסודות הבית ולהפוך את ימי הממלכתיות לימי חרון עברה וזעם.

יאיר לפיד, "מהו ישראלי בעיניך," הצליח לזקק בלשונו הפיוטית את הטובים יותר והטובים פחות, את האנשים האמיתיים ואת החיקוי העלוב של המתחזים לאנשים.

כאשר עומת לפיד עם עוד אחת מאמירותיו היהירות, הקשות, הבריוניות נגד המתיישבים המגורשים מביתם, בגוש קטיף, כי יש "להעיף" כלשונו כל מי שיעז לחסום כבישים "להעיף אותו תוך שלוש דקות," ונשאל האם הוא מסכים להתנהגות זו של המשטרה כנגד המפגינים נגד הרפורמה המשפטית, השיב:

"אלה אנשים אחרים."

אכן אלה אנשים אחרים, בעלי הבית, אדוני הארץ, בני האלים, מי שנמשחו למלוכה עוד ברחם יולדתם, לא איזה שני מיליון וחצי שבחרו בבחירות דמוקרטיות בממשלה נבחרת.

אכן אלה אנשים אחרים, הנחרדים ממלחמת אחים, המזדעזעים מממרי אזרחי, הנשמרים מפגיעה בממלכה, המקפידים בכבודה של מלכות, החותרים לאחדות, המתנגדים בתוקף לסרבנות, המקבלים את הדין גם כשמתיהם מוצאים מהקברים במסגרת עסקת דמים של עקירה תמורת חקירה. הוסר המסווה, הוסרה המסכה ממהות המחאה "העממית", כמעט כמו בסין, לא הרפורמה המשפטית החשובה והנדרשת מעניינת אותם, כי אם, אך ורק שמירה על המעוזים, על המבצרים ומלחמה בימין.

ולו יהי חלקי עם האנשים האחרים.

עמנואל בן סבו

בנו של המשורר והסופר יצחק שלו

על "גינת בר" מאת מאיר שלו

רישומים וציורים – רפאלה שיר

עם עובד 2017, 248 עמ'

אני חסיד גדול של אהרן מגד בכל הנוגע להעדפת ההרצאה הריאליסטית בסיפורת*), לכן לא רוויתי נחת מהמוזרויות האבסורדיות בספריו של מאיר שלו: חמורים עובדים בדואר, ומתקבלים לראיון אצל מלך אנגליה, איכר נושא על גבו פר בשם ז'אן ולז'אן, זייצר הפרד קורא את העיתון "דבר" לאור ירח, גיבור נעלם בתוך אבן, לילד אחד יש שלושה אבות, ואוכל יחד עם אחד מאבותיו שמת, עץ מוציא להורג את אימא של הילד שקוראים לו זיידה כדי שמלאך המוות יתבלבל, ולא ייקח אותו – רשימה חלקית**). על כן מאוד שמחתי לקרוא את "הדבר היה ככה" (עם עובד 2009), הכתוב בצורה ריאליסטית עם הומור טוב***). הערכה דומה יש לי כלפי הספר שלפנינו – "גינת בר"

קשה לקטלג את "גינת בר" כסיפורת, קשה לקטלג אותו בכלל, אבל יש בספר זה כדי למשוך את הלב, ובעיקר את ליבם של אוהבי ארץ ישראל. המחבר מתאר את מעברו מירושלים לבית ישן באחד ממושבי עמק יזרעאל, בית שצמודה לו גינה. הוא מייעד את המקום להיות "גינת בר", כלומר, לא גינה מעוצבת נוסח אירופה, שבה יש משקעים בחורף ובקיץ, אלא גינה המתאימה עצמה לאקלים הארץ-ישראלי, היבש לחלוטין בקיץ. המחבר מתאר את הקשר האדיר שלו אל כל הפלורה והפאונה של ארץ ישראל, שבאה לידי ביטוי בזעיר אנפין בגינתו. הוא מכיר את מיני הצמחים, את שמותיהם, את מאפייניהם, את דרך זריעתם-נטיעתם, את הטיפול המסור. הוא מכיר לפרטיהם את צורות זרעיהם, וכדי להשיג זרעים אלה הוא נאלץ לא פעם לפעול כאקרובט. הוא יודע להבחין בזמרתן של ציפורים, מכיר את שמותיהן של עשרות מינים, את אורחן, וקובע שלהן יש זכות על הגינה, לא פחות מאשר לו. כנ"ל גם לגבי שאר בעלי החיים: החתול קרמר, הקיפודה עם שני גוריה, הצבים המעטים שפוקדים את הגן, הנמלים העמלות (שפחות מרצון). הוא אוהב להביט על מלאכתם של עכבישים בהכנת רשתותיהם. הוא אינו הורג נחשים, אפילו את הצפע הוא רק מרחיק מגנו אל היער. כנ"ל לגבי נדלים ועכבישים ארסיים (האלמנה השחורה). הוא איננו כועס אפילו על התנים וחזירי הבר שמנקבים את צינורות ההשקייה כדי לשתות מים, ואיננו כועס על העטלפים שאוכלים את פירות עץ האגס; אדרבה, הוא מלא התפעלות ממעופם החרישי בין ענפי העץ. – כולם שייכים לפאונה של הארץ, ולכן יש להם מקום גם בגינת הבר. נדמה שרק כלפי החולד המכרסם את הפקעות והבצלים של צמחיו, וכלפי הצרעות הנלחמות בו מלחמה לא הוגנת, כשהוא משוכנע שהצדק איתו (אני משער שיש כאן רמז פוליטי עכשווי; ראו עמ' 186) – רק כלפיהם הוא "משיב מלחמה." לעומת זאת, זמזומן של הדבורים וקשקושם של הכרוונים, המרקדים בשדות, הם עבורו מנגינה מרנינת נפש.

הספר מתאר כיצד המחבר עוקב אחרי אתרי בנייה וסלילה כדי להציל מושבות של צמחים (רקפות, חצבים, לוע הארי) לפני שהן נידונות לכליה, כיצד הוא לומד איזו קרקע ואיזו פטרייה מיטיבות עם עץ הקטלב. הדשא, המיובא מאירופה, שם הוא זוכה למשקעים לאורך כל השנה – איננו זוכה לאהדת המחבר, הגם שהוא מבין את חשיבותו החברתית עבור הקיבוץ, שכלפיו יש לו אהדה רבה. גן גזום ומעוצב, ובעיקר עצים ושיחים הגזומים בצורת חיות – מעוררים בו רתיעה, אבל יחד עם זאת, הוא לא חדל להתפעל מהגן הבהאי שליד עכו, מקום שטובל בתרבות, העומד כאנטיתזה מוחלטת לטמטום ולבריונות אליהם הוא נחשף במחנה טירונות הסמוך. כיוון שגם אני "זכיתי" לחוות טירונות של אותה חטיבה – גולני במחנה שרגא הסמוך לקיבוץ לוחמי הגטאות, הריני מעיד כי מאיר שלו כאילו חווה את חוויותיי שלי.

המחבר מקביל את פניהם של זוגות הבאים להצטלם בגינתו בחושבם אותה ל"חיק הטבע", הוא אוהב את ילדי הגן הבאים לצפות בחצבים שמקדימים לפרוח דווקא בשיא החום. הוא פחות מרוצה מביקורם של גננים מקצועיים המבקשים להוכיח שהוא איננו די בקיא במלאכת הגננות, וכל זאת כשהקורא ממש נדהם אל תועפות הידע בטבע הדומם, החי והצומח של המחבר.

בגינת הבר יש תחלופה רבה, וכן, גם מוות: החתול קרמר הזדקן וחלה, והיה צורך להרדימו. הוא נקבר באותו מקום בו נהג לרבוץ כדי שתהיה לו תצפית כלפי כל מי שחשב לפלוש לגינה "שלו". את עץ האזדרכת (עץ מיובא) היתה חובה לכרות, ובעקבותיו מתו גם עץ התאנה (נאכל על ידי זחל היקרונית) ועץ הלימון (מת בשיבה טובה). כל אירוע כזה מותיר שריטה בליבו, והוא מתנחם לנטיעה חדשה, כשהוא מלווה בנכדתו הקטנה. המחבר מבכה גם על מותה של שיטה שצמחה בדרום ים המלח שזכתה כי מי שיטפונות יפקדו את ערוצה פעמים בודדות בשנה, ושוב בגלל הקדמה, מי השיטפונות חדלו להגיע עדיה, והיא שבקה חיים. לעומת זאת, הוא מלא גאווה כאשר הוא מצליח להציל אלה בת מאתיים שנה ממעלליה של אותה קידמה.

המחבר הספוג תרבות עברית וכללית, מחפש סימוכין לתחושותיו וחוויותיו במקורות: בתנ"ך, אצל חז"ל, בספרות העברית ובספרות הכללית. הוא תמה על מיעוט אזכור פרחים בתנ"ך ועל היעדר הכלנית שהיא פרח כל כך ארץ-ישראלי. כשהוא מבקש להביע התפעלות מעצים ענקיים, הוא מזכיר את הלעג של יהואש כלפי אמציה, כשהוא מדמה עצמו לארז, ואילו את אמציה לחוח; הוא מזכיר את כסרכסס, מלך פרס, המתפעל מעץ דולב ענק שפגש בדרכו (על פי כתבי הרודוטוס); בהקשר לתאנה ולזית הוא מזכיר את משל יותם; בהקשר לנמלים הוא מזכיר את משלי ("לך אל נמלה עצל..."); בהקשר לעונות השנה הוא מזכיר את לוח גזר המעניק שמות לחודשים על פי עבודות השדה; בהקשר לדם שבצבע הפרגים והכלניות הוא מזכיר את דמו של אדוניס המת והקם לתחייה, את "הנה מוטלות גופותינו" ו"באב אל וואד" של חיים גורי, את שירו של ג'ון מקריי על דם הנופלים במלחמת העולם הראשונה, ואת שיריהם של נתן אלתרמן ויצחק שלו; בהקשר לצבר הוא מזכיר את "הוי ארצי מולדתי" של טשרניחובסקי. הקורא ימצא בספר בהקשר ישיר למסופר בו – את יאסון מאגדת גיזת הזהב, את ז'אן ג'ילני, את ז'ק לונדון, את דיקנס, את קארל צ'אפק את קנת גרהם, וכן את ביאליק, רחל (המדמה עצמה לנמלה וכובשת שביל ברגליה במולדת הענייה), נחום גוטמן, ס' יזהר, נעמי שמר, נתן יונתן, נתן זך. פה ושם הוא מזכיר גם את יצירתו שלו ("רומן רוסי", "בביתו במדבר") – שוב – רשימה חלקית.

המחבר מבקש להיות גם "מועיל": הוא מדריך כיצד קוטפים סברס, איך מכינים רוטב לפסטה ממרווה, איך מכינים לימונצ'לו, איך כובשים זיתים.

הזכרתי לעיל שיש בספר קצת רמזים פוליטיים, ובכן אמירה קצת יותר ברורה מרמז מופיעה בעמ' 113, שם הוא מצהיר שאין לו שום כוונה להתבולל בתרבות האזור, שבה נהוגה נקמת דם, האדרת הכבוד, יחס מחפיר ואלים כלפי נשים, סלידה מדמוקרטיה וכו'. במילים אחרות מאיר שלו אומר את מה שמיוחס לאהוד ברק: "אנחנו וילה בג'ונגל."

כידוע, קשה מאוד לתמצת אמירות הומוריסטיות, אבל לא אצא ידי חובה ברשימה זאת אם לא אצביע על פכים קטנים של הומור המפוזרים בכל הספר: המחבר מעדיף את השם מוחרקה על פני "קרו כרמל", לדעתו השם העברי הזה מתאים יותר לשם של עורכת דין צעירה. הוא מזכיר כי למרות שעל המוחרקה התברר שה' הוא האל מוריד הגשם, הנה גידולי השדה שאינם מושקים נקראים דווקא "בעל", כלומר השדה מייחל לגשמיו של בעל, ולא של ה'. בכלל טוען המחבר אם ה' לא יוריד גשם, אפשר לפנות לזאוס או לבעל, שכן הוא דוגל בתחרות חופשית. וכן, כאשר קרמר החתול הלך לעולמו, הגיעו כל חתולי הסביבה לאודישנים, אבל אף אחד לא התקבל, כי אין לקרמר מחליף.

ולבסוף אציין כי מאיר שלו משווה בין הגננות לכתיבה – בשני התחומים צריך הרבה סבלנות.

אני חוזר על דבריי מהרישא: אין כאן סיפורת במובן הקלאסי שלה, ואף על פי כן, הכתיבה מרנינה את הלב, כי יש בספר "דוגמית" של אהבת ארץ ישראל, אהבה, שאם יסולח לי על הרגשנות, אני גם כן חולה בה.

------------------------------

*) ראו ראיון עם אהרן מגד בביתו שבתל-אביב (8.7.2001) בספרי "שיחות עם סופרים", הוצאת קווים 2007, עמ' 163-149, ובעיקר עמ' 162.

**) ראו בספר הנ"ל ראיון עם מאיר שלו עמ' 100-85, ובעיקר עמ' 90.

***) רשימה על ספר זה פרסמתי ב"חדשות בן עזר", גיליון 583, 18.10.2010.

אגדה אפלה

הסיפור "האדונית והרוכל" התחבר ב-1943, כאשר היה כבר ידוע בארץ-ישראל מה מעוללים הנאצים לעמנו שנלכד בארצות שלטונם. הדעת נותנת שהסיפור אמנם ירמוז לגורלם המר של יהודי אירופה, כפי שאמנם הניחו כמה מפרשני עגנון (יעקב בהט, הלל ברזל), אלא שפרטי הסיפור מכחישים הנחה זאת: ראשית, הרוכל היהודי, יוסף, אמנם נקלע לסכנה נוראה, אך לא נפגע כלל, אדרבה, האדונית היא זאת שפוגעת בעצמה, ושנית, היהודי סועד את האדונית בגסיסתה ומבקש לעשות עמה חסד אחרון – פרטים אלה אינם מתיישבים בשום אופן עם מה שאירע בימים האפלים ההם.

ברור שלפנינו אגדה בעלת קווים אלגוריים כברבים מסיפורי עגנון, אך נמשליה של אגדה זו אינם משיקים כלל לנושא השואה. שמו של הרוכל היהודי הנודד שבסיפור זה הוא יוסף, כשמו של יוצר הגלות הראשונה של עם ישראל העתידי. יוסף הוא גם מי שברח מפיתויה של אדונית, הלא היא אשת פוטיפר, ואילו יוסף בסיפור שלנו מתפתה לה וחי עימה. שמה של האדונית, הלני, מרמז על יופיו של העולם האירופי המפתה שבין אחוזותיו וטירותיו נודד יוסף נדודים עולמיים. הסיפור מבליט את יופייה של האדונית, אך גם את מפלצתיותה וערפדיותה – היא אינה אוכלת מאכל בני אדם – "הואיל והייתה למודה לאכול בשר בעליה ששוחטתם ואוכלתם ושותה את דמם."

המשתמע: העם היהודי הנודד ממקום למקום, ובתמימותם היהודים מבקשים לקנות זכות ישיבה אצל מארחיהם על ידי שהם משתדלים להועיל, ולצמצם את נוכחותם. ההיטמעות מעניקה להם אשלייה של מנוחה ונחלה, והם אינם חשים שהם לכודים במלכודת מוות, כי הם נתונים לחסדיהם של אוכלי אדם ומוצצי דם. הסיפור "מגלה" שהאמונה מצילה אותם ברגע האחרון מאובדן.

כבכל אלגוריה ניתן למתוח את הפירוש מעט לכאן, ומעט לשם, אך בסופו של דבר יש לסיפור רק פיתרון אחד שהקורא אמור להטמיע בליבו: העולם הגויי, בעיקר זה שבאירופה, הוא דמוני, מפלצתי במהות – האדונית הרי אכלה גם את בעליה הקודמים, היא קניבלית: "דם אנשים אני שותה ובשר אדם אני אוכלת." היא מדמה עצמה לכלבה מטורפת, וידוע הוא כי ביצירת עגנון הכלב מייצג את עולם האופל. היא מונה בכל אצבעות ידיה את מספר בעליה, ומרמזת שמקצתם הם בבטנה, ותוך שהיא אומרת דברים מבהילים אלה היא מסתכלת בגרונו של יוסף "ועיניה הכחולות הבריקו כלהב של סכין חדשה."

עגנון איננו אומר בסיפור זה שהמפלצת חבויה בנפשם של בני האדם, וכי בשל נסיבות היסטוריות טראגיות היה העם היהודי הקורבן התמידי שלה. הוא אומר שהגויים מטבעם הם מפלצות. כלומר, הוא יוצר אגדת זוועה – גירסה מהופכת לאפלות שבאגדות הגויים על העם היהודי – על היהודי הנזקק לדם נוצרי כדי להכין מצות.

ובכן, מי שנחשב לגדול סופרי ישראל נוהג באותה דרך ממש כמו החשוכים שבמספרי הגויים, אלה שהיו בדרך כלל עלומי שם, ואשר התסיסו תדיר את ההמון הנבער נגד היהודים.

מסתבר שהקו הזה הוא נקוט בעטו של עגנון במאות מקומות בסיפוריו הרבים. הגויים בסיפוריו של עגנון שייכים כאילו למין של בני אדם השונים לחלוטין מהמין היהודי – הם נושאים עימם את נגע היצרים האפלים מדורי דורות, הם חיות אדם, המחוללים זוועות מתוך טמטום חושים, מלחמות, רציחות המוניות, פרעות ועלילות דם שהן עבורם הכרח קיומי, הם מפתים ומסיתים, כפויי טובה, הלומי יין ושיכר, שכלם מוגבל (מראי מקום מדויקים ימצא הקורא המתעניין בספרי "עגנון ללא מסווה", עמ' 97-96).

דמויות חיוביות של גויים לא תמצא בכל כתבי עגנון, להוציא אולי את דמותה של בריגיטה שימרמן בסיפור "עד הנה". בשלושה סיפורים שונים ("בדמי ימיה", "בדרך", "שלא עשני כגויי הארצות") מצדיק עגנון את המנהג המסליד לירוק כשמברכים "שלא עשני כגויי הארצות". האדונית בסיפורי עגנון היא טיפוס, דמות החוזרת בסיפורי עגנון – האדוניות תמיד מפתות יהודים ומוליכה אותם לקראת חורבנם, כך בסיפורים "הנעלם", "עלילות רשע". ממזרים של אדוניות גויות הורגים את אבותיהם, ויש מהם שנעשים צוררי עמם (הסיפור "כיסוי הדם"). בחליפת המכתבים שבין עגנון ורעייתו הוא מזכיר גברת בשם קלאוס שהתאסלמה, ופוסק: "מקווה אני שלא תמליט ערבים שופכי דם. את מי שאני איני סובל, אף הקב"ה אינו סובל לפיכך טאטא אותה לתוך הערביים" ("אסתרליין יקירתי", עמ' 188, 195). ברור שהקדוש ברוך הוא מסכים עם עגנון – שיעז אחרת!

לכאורה, קשה לבוא עם עגנון בטרוניה – הרי באמת הגויים התנכלו והתאכזרו לעם ישראל בגזירות, גירושים, עלילות דם, פוגרומים, בימי מלחמת העולם השנייה עמי אירופה התחלקו בין משמידי יהודים בפועל ובין משתפי פעולה (מיעוטם בלית ברירה). אף על פי כן, טוען אני כי עגנון עושה עוול גדול לאמת בטענה שכביכול יש בנו איזה ייחוד הקשור בגזע (אם לא נתערב בגויים!) ובחינוך התורני שעושים אותנו טובים ומוסריים יותר מכל הגויים הסובבים אותנו. ידוע הרי שאפילו בימי הגיהינום, ימי מלחמת העולם השנייה, כאשר הסתרת יהודים נחשבה לפשע עליו משלמים בחיים, נמצאו אלפים מבין הגויים שהצילו יהודים. עשרות אלפי יהודים מצאו מסתור ומקלט בבתיהם של הולנדים, הדנים הבריחו אלפי יהודים לשוודיה תוך הסתכנות גדולה. אפילו בפולין האנטישמית, שנבחרה על ידי הנאצים כמקום הכי מתאים להקים את מחנות ההשמדה, גם שם נמצאו מאות שחירפו נפשם כדי להציל יהודים, וחלק לא מבוטל מהם שילמו על כך בחייהם.

האם עגנון היה מכנה את חסידי אומות העולם ראול ואלנברג, קארל לוץ השוודים, אנג'ל סאנג בריז הספרדי, ג'יורג'יו פרלסקה האיטלקי, אריסטידס דה סוזה מנדס הפורטוגזי, צ'יאונה סוגיהארה הקונסול היפני בקובנה ועוד רבים – בשם חיות אדם מחוללי זוועות מתוך טמטום חושים? האם עגנון הכיר יהודים אשר פעלו למען הקורבנות הארמנים בטורקיה, ולמען קורבנות העם הקמבודי בידי החמר-רוז'?

יוצאת מן הכלל היא המחווה ההומניטארית של מנחם בגין בקליטת פליטים וייטנאמיים, שאף מדינה לא היתה מוכנה לקלוט אותם בשנים 1977, 1979, אבל מדובר במחווה של ראש ממשלה במדינה עצמאית ודמוקרטית, ולא בהצלה הנחשבת לפשע במשטר האימים שהשליטו הנאצים באירופה הכבושה.

אגדת "האדונית והרוכל" היא בעיניי מקבילתן המהופכת והאומללה של האגדות האנטישמיות האפלות של הגויים, ומשום כך היא שווה להן בערכה.

ועוד דבר: הפתרון של עגנון למצוקתו של היהודי הנודד הוא התפילה, זו שהצילה את יוסף מסכינה של האדונית, אבל בכל מסכת הייסורים של עם ישראל, בכל הגירושים, הפוגרומים, עלילות הדם, בפתחי תאי הגזים – האם אי פעם הצילה התפילה את עם ישראל?

משה גרנות

בשבת בבוקר צעדתי כהרגלי בשבילי המושב, תוך שאני מקשיבה באוזניות של רדיו קטנטן לרשת ב'. לפתע חשתי שאני נמצאת ביום עיון מרתק, על נושאים שונים, בהשתתפות מומחים, כאשר המנחה הוא איש אשכולות של ממש – יודע לבחור את הנושאים, להתאים להם את המרואיינים, לשאול שאלות נכונות, להעיר הערות נבונות, להוסיף פרטים מידע אישי שלו ופרספקטיבה היסטורית. ואיש אשכולות זה הוא אורן נהרי, שהוא עיתונאי, עורך ומגיש ברדיו ובטלוויזיה.

אורן נהרי קיבל את משבצת השידור של יצחק נוי ז"ל, שגם הוא היה אדם מוכשר בעל תוכניות מעולות, שידע "להוציא" ממרואייניו מידע מרתק, היסטורי או מדעי, שיובן לכל אדם.

התוכנית של יצחק נוי ז"ל נקראה "שבת עולמית". התוכנית החדשה נקראת "שבת עם אורן נהרי".

לפני שידור התוכנית סיפר אורן על מטרותיו: "...אף מילה על פוליטיקה ישראלית – אבל היסטוריה, עתיד, חדשות חוץ, ספרות, קולנוע, מדע, הגות וכו'. השעה השנייה, שתיערך לפודקסט תיקרא המאה העשרים..."

בשבת הראשונה, ב-1 באפריל, הוא עסק במרד הבוקסרים בסין, בפסיכואנליזה של פרויד, בשטעטל היהודי, בספרו של פרנק באום "הקוסם מארץ עוץ". (וגם בתחום הספרות גילה ידע נרחב) ועוד ועוד.

בקיצור, מומלץ ביותר להקשיב לו מדי שבת ברשת ב' בין השעות 8.00 עד 10.00.

עדינה בר-אל

אהוד: תודה על ההמלצה. לא ידעתי. הייתי מכור לתוכניות הנהדרות של יצחק נוי, ומאז מותו לא פתחתי בשעות האלה את הרדיו כי לא היה לי כוח להקשיב לשידורים החוזרים של תוכניותיו כאשר ידעתי שקולו של האיש המדבר כבר מת.

אגב, התקשורת הכתובה והמשודרת שלנו כמעט כבר לא עוסקת בנעשה מחוץ לעולם הצר של האי הקרוי ישראל. היו בעולם לאחרונה שיטפונות וסופות ברד שניפצו חלונות של מכוניות ולא היה לכך זכר בתקשורת הישראלית. כאן מתבוננים בעיקר בפופיק של עצמנו ובהפגנות נגד ביבי כאילו אין עולם בעולם לבד מהאויבים שמסביבנו ובתוכנו.

השמיכה שלי

היא החברה הכי טובה שלי

היא מכסה אותי

כמו היתה אהובה שלי

היא לא באה בדרישות אצלי

היא מחממת את התחת שלי

וגם את כפות הרגליים

הזקנות

שלי

אפריל 2023

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".