בשעה שהתחילו חומות הגיטו בוערות באש מכונסים היינו גברים אחדים בחדר הנשקף על ככר השוק. כל אחד מאתנו היה עמוס צקלון-מסעות שהתנשא כחטוטרת על הגב, וכל אחד החזיק מקל בידו כמזמן עצמו לדרך רחוקה. החדר היה ריק מרהיטים, ככר השוק היתה ריקה מאדם, ופינו אנו היה ריק מכל דיבור. דומם עמדנו צפופים בחלון היחיד שבחדר, גחונים לפנינו ורבוצים זה על חטוטרתו של זה. מן הרחובות הסמוכים נישא קול רובים, והכדורים שרטו בכתלי הבתים כצפרנים גדולות.

אני הייתי האחרון בשורת הנצבים אל החלון, ומרוב קשב ועמידה בלי נוע נתקהו בי כל חושי ולא שמעתי עוד אלא חרחור נשימתם של העומדים לפני. איני יודע כמה שעות עברו עלי בכך, עד שנדמה לי כי מישהו עומד מאחרי גבי, ובו ברגע נגעה כף-יד קלה בזרועי. החזרתי פני וראיתי נערה כבת חמש-עשרה כחושה וחיורת, לבושה שמלה בלויה ארוכה משיעור קומתה, ורגליה יחפות. אמרתי לשאול אותה מאין באה וכיצד נכנסה לכאן באין-שמע, אך היא הגישה אצבעה אל פיה וביד השניה רמזה כי אלך אחריה. נשמעתי לה ובלא אומר נעתקתי מעם החבורה ויצאתי אתה החוצה. היא צעדה בחפזון לפני וראשה כבוש בקרקע. בבטחה מופלאה הוליכה אותי בין בתים דולקים ועיי מפולת, דרך נקבות ומרתפים ומבואות שנפלשו מחמת חורבן. פעמים היתה נעלמת מעיני ולבי היה הולם בחזקה, ומיד היתה חוזרת ונגלית אלי, מקפצת מקורה אל אבן ושמלתה הארוכה מתלבטת בין רגליה. לאחר שעה יתירה נמצאנו עומדים פתאום מחוץ לעיר, והיער האפיל נגדנו מרחוק. הנערה עמדה מלכת ואמרה לי:

"ומכאן ואילך הישר ולך עד שתבוא ליער ושם תסתר".

"ואת לא תבואי עמדי?" שאלתי.

"לא. אני אשוב אל האחרים. איני יכולה להוליך את האנשים אלא אחד אחד. אם נלך בחבורה ודאי שישגיחו בנו".

היא חזרה ופנתה לעבר העיר ועד מהרה נעלמה מעיני. התקנתי את הצקלון על גבי והתחלתי רץ לעבור את כברת המישור עד ליער. כשנכנסתי אל בין האילנות כבר היה לילה. שבילי היער לא היו נהירים לי, כי מאז ימי ילדותי לא נזדמנתי שמה מעודי. כל ימי הייתי עוסק בהוראה בעיר, ובחדשי הפגרה הייתי נוהג לנסוע אל עיירה שבהרים להתארח אצל קרובי. התעייה ביער הוגיעתני מאוד, נשענתי בצקלוני אל גזע אילן ועמדתי לפוש. דממה היתה סביבי, רק רוח קלה רשרשה בין הענפים. שלהבות הבערה שבעיר האדימו מרחוק בשמים כיקידת שקיעה שאינה כבה עולמית. החשכה הלכה וגברה, ובדי-עמל עקרתי את רגלי והמשכתי להעמיק ביער. בחפזי שכחתי לשאול את פי הנערה אם נתכוונה למקום סתר מסוים, וכסומא הייתי גושש במקלי בבלי דעת אם מעמיק אני ביער או סובב הולך על מקום אחד. כבר נמלכתי בדעתי שמא מוטב כי אקושש לי זרדים ועלים ואתכסה בהם ואחכה עד אור הבוקר, אך עד כה ועד כה שקעה אחת מרגלי בבור שבאדמה, ואני לא עצרתי כוח והתחלתי נופל למעמקים.

כשנתעוררתי היה חושך סביב לי. לא ידעתי אם שחור-הלילה עדיין ממלא את ארובות עיני, או אופל של בור תחתיות. התחלתי ממשש בידי ונוכחתי כי שכוב אני על גבי דרגש של עץ, ובנפלי עליו נקעה ירכי ונפצעה. למרגלותי מצאתי כידון תקוע בחומת האדמה ועליו בדל-נר של שעוה. תוך כדי שכיבה נחלצתי מצקלוני והוצאתי משם גפרורים אחדים. העליתי את הנר וראיתי כי במאורה עמוקה אני שרוי. אמרתי בלבי, אפשר ופארטיזנים קבעו כאן לעצמם מדור של סתר. למראשותי מצאתי פח מלא מים ועליו קופסה קטנה משל שימורים. מרוב כאב לא יכולתי לקום על רגלי. זחלתי לאטי על ארבע ולבי נוקפני מאוד שמא יבער הנר עד גמירא ויכבה. שעה רבה עברה עלי עד שמילאתי את הקופסה מים מן הפח. תחילה שתיתי לרויה, אחר כך פשטתי את כותנתי וטבלתיה במים והטלתי אותה על ירכי האנושה. הכאב נתמתק קמעה, וכבר התחלתי משעשע את נפשי: עם הנץ החמה אקום ואהיה חופר בכידון שלי באדמה. אפשר והדבר יימשך ימים על ימים, אך סוף שיעלה בידי ואצא לאור העולם.

כביתי את הנר ושוב נפלה עלי תרדמה. כשהקיצותי היו דמדומי אורה מסתננים אלי מלמעלה. פי הבור היה מחופה שיחים ודרדרים, ולאחר שגלש גופי ביניהם חזרו לקדמותם. תמהתי ביני לבין עצמי: אם אנשים נסתופפו כאן במאורה כיצד היו עולים ויורדים! חזרתי בי מדעתי ולא עמדתי לחפור באדמה. אמרתי, מוטב שאמתין יום אחד שמא תרויח ירכי בינתיים, או שמא יזדמן הנה מישהו מדרי-המקום. פרסתי לי פרוסה מן הפת שבצקלוני ולעסתי לאטי. המים העכורים המו במעי, והכאב שבירכי היה להמם בו את כל גופי.

כל אותו יום רבצתי בלי נוע על גבי הדרגש, לא נים ולא תיר. הייתי פוקח את עיני לשעה, מסתכל באורה העמומה שבבור וחוזר ועוצמן. לאחר שעות מספר שוב לא יכולתי עוד לשוות בנפשי מה גוון יש לו ליום המהלך בעולם במלוא אורתו. בערב העליתי שוב את בדל-נרי והייתי מתופף באצבעותי על לוח לבי. אחר כך כביתי את האור ושקעתי בשינה.

למחרת פתחתי במעשה חפירה. אמרתי לכרות לי מעבר באלכסון, מן הפינה שלמראשותי עד למעלה, שמן הסתם אפגע בחריץ או בתעלה ותתקצר לי המלאכה. תחילה העמקתי יפה, אך לעת צהרים נתקלתי בשרשים עבים ובאבני צור, ולא יכולתי להם בכוחותי הדלים. הפסקתי מן המלאכה והנחתי את הכידון בצדי. מעתה היו לי עיני למותר, לפיכך נתתי דעתי על אזני וערכתי ציד על כל רחש עשבים וזיע ענפים. אך על האוזן לבדה לא יכולתי לחיות, והעיניים התחילו שופעות דמעות. לא בכיתי בשל המכאוב המכרסם בירכי, ולא בשל הרעב הכבד מנשוא, בכיתי על שום הבטלה הגדולה שאני שרוי בה. מחשבתי לא מצאה לה דבר ליאחז בו. יחידי אני בעולם, מכל משפחתי לא נותר איש בחיים, ואין לי קרוב ומודע להרהר בו. מחשבתי היתה זוחלת כעיורת ודמעות מהלכות בעקבותיה. זכורני, פעם אחת קרא לי הקצין שמידט, הממונה על החיים והמות בעיר, וציוני לבוא אליו בחצות לילה. כסבור הייתי, מתעתד הוא למסור לי פקודה חדשה בדבר הרכבה של מועצת הזקנים בעיר. נכנסתי אל לשכתו לשעה הקבועה ונתיצבתי בפתח.

"שב", אמר לי.

ישבתי ועשיתי אזני כאפרכסת. על השולחן למולי ראיתי אקדוח גדול, תמונה של אשה צעירה, ובקבוק יי"ש ריק למחצה. שמידט התהלך בחדר אנה ואנה והיה חוטט בקיסם בין שיניו הצהובות. דממת לילה היתה סביב, ורק מן האגף הסמוך ללשכתו של שמידט נישא קול ילל ממושך. שם היה מדור המעצר לנדוני-הגירוש.

"אתה שומע?" אמר שמידט ונתעכב על ידי.

נשאתי אליו את עיני וחכיתי למוצא פיו.

"אין לך אומה היודעת לבכות כיהודים". הוא פתח את פי צוארונו ותמך ידיו בשולחן. נסתכל בי שעה קלה בשתיקה ואמר: "אתה מפחד בשבתך כאן לפני?"

"לא", אמרתי.

"חבל", אמר וחייך לעומתי. "הן מורה היית, לא כן? ודאי נזדמן לך מאמר של פילוסוף גדול שהורה כי כל שאינו יודע פחד אינו מסוגל למעשה גבורה אמיתי. נא, טוב. שמעני נא: קראתי לך משום שאיני יכול לישון. רוצה אני כי תשב כאן ותספר לי סיפורי-מעשיות עד שארדם. כיון שמורה היית ודאי מצוי אתה אצל ספרים הרבה ותדע לבחור לי מטעמים של רוח. אך אל-נא תפטור אותי בדברים הידועים לי מכבר. חידוש מחודש תפשפש לך ותערכנו לפני בטוב-טעם. וגם כשארדם אל תפסיק ואל תזוז ממקומך פן אקיץ משנתי. כי אם תעירני בטרם זמן תשרה עלי רוח רעה מאוד".

הוא נפנה ממני והתנפל על הספה בלי לפשוט את בגדיו. אזרתי את כל כוח זכרוני אך סיפור-מעשה לא נמצא לי לשעה. זיעה קרה בצבצה בכל נקבוביות גופי.

"פתח פיך ויאירו דבריך", אמר לי שמידט ועצם את עיניו.

פכרתי את כפי בחזקה וכלאתי את נשימתי. מחמת חלחלה גדולה לא ראיתי לפני אלא את שלושת החפצים שעל גבי השולחן: תמונת אשה, אקדוח ובקבוק יי"ש. ובהיסח הדעת התחלתי מספר על עלמה כחולת-עין המהלכת בכרי-דשא ומרבד של פרחי אביב פרוש לרגליה. ממנה הפלגתי בלי משים ונשאתי דברי על אבירים מפוארים נושאי חרב היוצאים אל מעללי גבורה בארצות רחוקות. ומכאן דלגתי באחת אל אולמי משתאות בהם מסובים אנשים בחבורה, משמחים עצמם מתוך זחיחות הדעת ויופי שבנשמה, ראשיהם עטורי-ציצים ועיניהם צוחקות ושיחתם רצופה חכמה ובינה בעתים. מסיח הייתי בלא מחשבה תחילה, וקשר לא היה בהם בדברי. איני יודע אם קולי החדגוני הפיל תרדמה על שמידט, או שמא העמיד פני ישן. הוא שכב שרוע ודומם, ואני חושש הייתי למוש. נדמה לי כי אם אסב חלילה את ראשי עתיד צוארי שישמיע קול חריקה כמפתח במנעול של חלודה. דיברתי חרש ועיני נטויות אל השולחן שלפני. האקדוח והתמונה והבקבוק – דומה גם הם נסתכלו בי ומבט אחד היה לשלשתם. הרגעים הלכו לאטם והלילה נתמשך עד אין סוף, וברוח הקלה נישאה יללה מן האגף הסמוך ללשכה.

לא נתחוור לי אימתי סיימתי באותו מעשה-לילה, וכיצד נפטרתי מעם שמידט, אבל זכור לי כי בצאתי משם למחרת בבוקר תלו בי בני העיר את עיניהם בתמיהה רבה; ודאי כך נסתכלו העגורים באחיהם שחזר אליהם לאחר שהוציא את העצם מגרונו של הזאב.

בדל-נרי דלק עד גמירא וכבה. ברי היה לי כי מכאן ואילך עשויים לילותי חושך בלבד. אז לבשתי מרדות וגמרתי אומר לפרוץ פרץ באוטם הדממה שלי ולהשמיע קולי ברמה. בשעות של ערות הייתי פתח פי לסירוגין וזועק זעקה. נותן הייתי עיני בפיסת התכלת שעל פי הבור – ומצעק. נותן הייתי עיני בחומת האדמה השחורה שלעומתי – ומצעק. הקפדתי מאוד על הסירוגין שבין זעקה לזעקה ונתתי בהם קבע, שמתוך כך זכיתי במשטר חיים של ממש. עם זאת חזרתי פעמים אחדות לעסוק במעשה-החפירה עד שמשכתי ידי ממנו כליל; האדמה היתה מידרדרת, וגושים לחים נפלו עלי ועל משכבי. אז עלה במחשבה לפני שמא אוכל להכריז על עצמי במשאת עשן. בעמל אין קץ בקעתי קיסמים מן הדרגש, ערמתי אותם לערימה כלפי החור שבכלאי והוספתי עליהם גם את כנף מעילי כדי להרבות עשן. אך העשן קטר לאטו והיה מתאבך ומצטבר בחלל הבור, עד שלבסוף נאלצתי לישכב ארצה על בטני לבל אחנק. הליאות הגדולה ירדה עלי ועל מורשי לבבי. כשגחנתי לשתות מים מן הפח נתקשיתי להחזיר את פלג-גופי אל משכבי. מחלקת הפח נצנצה לעומתי בבואה שלי, והשתאיתי בראותי כי דומה היא לקלסתר פניו של אבי זקני. לכאורה, פרשת חיים שלו ופיסת הגורל שמונתה לי – כלום צד שוה יש ביניהן? ואף על פי כן צא וראה, עדיין אני דומה לו לסבא. הדבר גרם לי קורת רוח מרובה.

איני יודע כמה ימים עברו עלי בכך, שכן חדלתי אז למנות להם מספר. הלחם אזל מצקלוני ואני לא חשתי ברעב ולא חשתי עוד בכאב. בשכבי בלי נוע היה הדפק שלי נאלם דומיה, אך כל אימת שהנעתי כתף או זרוע היה מחריש אזני בהלמותו. נדמה היה לי שלבי דופק דפיקתו לריק כי שוב אין הדם רוהט בעורקי, אלא ניגר בגופי אילך ואילך כנטפי מים ששרדו בכלי. לעתים הייתי מנהם כחיה וסמוך לכך תהיתי על עצמי מתוך מבוכה. הויה שלי נהפכה למין מסכת של קורי עכביש, שכל דבר חולף עושה בהם חור. יש אשר גפרור לא נדלק כהלכה בין אצבעותי, מיד הייתי מזדעזע עד תוך תוכי ובוכה. דועך אתה, הייתי אומר אל לבי, דועך כגפרור הלזה. שוב לא נותרו בידי אלא גפרורים מעטים. באחד הלילות גברה עלי אימת האפלה עד שנתפתיתי והדלקתי גפרור להאיר רגע על סביבותי. וכל יום המחרת הייתי מוסר את נפשי בדברים קשים על שנתפסתי למעשה סכלות כזה. אחר כך נתעמעם בי הכל והייתי משול כצמח גדול: כל היסורים נתקפלו בשרשים, ואילו בצמרת עדיין הילכה איושת-קול משכך ומשביח: נוחה, נוחה! אל תירא ואל תחת! צמרתו של הצמח היתה שונאה את שרשיו, והשרשים היו מתעוותים במכאובים ומשועים אל הצמרת: כוזבת את! אי את מצפה לגאולה! גם את אינך מאמינה בה! ואני שכבתי נים ולא נים והקשבתי למחלוקת הגדולה שהפסק אין לה. ובאחת השעות הללו עלתה פתאום במחשבתי דמות הנערה הקטנה שהוציאה אותי מן העיר הבוערת. בשל עסקי הוראה שלי בקי הייתי בבני הנעורים שבעיר, ואילו הנערה ההיא לא נזדמנה לי מעודי. משנפלתי לבור נשתכחה מלבי כליל, ורק לאחר שעברתי כביכול מרחקי-אין-שיעור במסע זה על הדרגש שבתחתיות האדמה חזרה ונתגלתה לי. מה ראתה לחלץ אותי דווקא מן הדלקה? הרק משום שבאקראי נמצאתי אחרון בשורה? במחשכי השעות שלי התחלתי מטפח את מעשה הנסים הגדול שאירע לי באותו חדר קטן הצופה פני השוק. השתדלתי לחדש בזכרוני את תוי פניה של הנערה, את צבע עיניה ואת מקלע שערותיה. שוב ראיתי אותה מהלכת לפני צנומה ומחרישה ושמלתה ארוכה משיעור גופה, ובדמדומי לבבי נדמה לי כי אותה שמלה צחורה מצחור, וגפים קטנות, פרודות לה על גבה. זמן מה הייתי יונק מן החזות הנוהרת הזו, אחר כך התחלתי חולק גם עליה: וכי מה ישועה היא ומה גאולה יש כאן? מן השלהבות מילטת אותי ולירכתי-בור הטלת אותי! הרי שלא היתה כאן אלא סמיות-לב וסמיות-עין ולא עוד. מתוך הטענות הללו וכיוצא בהן שבתי לבחון מעט-מעט את חזות הנערה בעלת-הגפים הלבנות, וראיתי בבירור והנה כפות רגליה מאובקות ורגבוביות של זוהמה בין אצבעותיהן. כך, כך, אמרתי אל נפשי, ודעתי נחה עלי כאילו פרקתי מעל צוארי עולו של חוב גדול.

מנוחה גדולה ירדה עלי. לפתע פתאום נתרווחה לי המערה וחייתי בה בטוב. אפשר כי לעת לילה היתה בינתי מסתתרת מפעם לפעם, אך ביום הייתי שוכב בשקט ומסיח עם לבבי. כמדומה, גם מחייך הייתי לפרקים. חדלתי מן הזעקה, שכן כל דיבור של קול היה מכלה את שיירי כוחותי. נצטמקתי עד כדי פקעת קטנה של חיים, ושוב לא היה בי מקום לתהייה וחזונות. רק לכוכבים עדיין הייתי משתאה מאוד. הללו נהגו בי נוהג משונה ביותר. כל אותם הלילות לא הציץ אפילו אחד מהם אל פי הבור. הם פסחו עלי ועשו דרכם בעקיפין. מסבב הייתי את ראשי לכאן ולכאן ומכוין עיני לתפוס כוכב אחד מן הנחשלים בצבא מרום – ולא עלתה בידי. משל כאילו עזבו כולם את מעגלי הרקיע וערכו ערוגותיהם בשדה אחר. ובאחד הלילות הללו בהיותי משחק במחבואים עם הכוכבים שמעתי קול רשרוש על פי הבור. תחילה קפאו בי כל יצורי גוי, אחר כך נתלבו כל ניצוצי החיות שנשתיירו בי ואני קראתי בקול. אותו בעל-חי פלאי שבין השיחים נרתע לאחוריו ונבח אחת ושתים. זה היה כלב כופרי, כנראה, מסוג הכלבים שעיניהם עצובות ולשונם סרוחה. אין זאת, אמרתי, כי נתבסם מעתרת הריחות של אדמה ויער ונתעה הרחק מבית בעליו. רגעים אחדים שאף בנחיריו את הריח העולה מבור כלאי – ונסתלק. התקוות נשתגשגו בלבי כשיחי-ורדים ביום קיץ. הכלב ודאי שבא מבית אכרים, וכיון שריחי ישתמר בזכרונו חזקה עליו שלא יתן מנוח לבעליו וינהגם הנה בבוקר. ואולי כלבם הוא של אנשי-סתר הסובבים לילה ביער ומתכנים את עלילותיהם הקטנות. ואפילו הוא חניכם של אנשי שמידט, המגדלים כלבים לשם ציד אנשים, גם אז ברוך יהיה לי בבואו ובלבד שיעלוני מן הבור.

כל אותו לילה לא ישנתי. אש קדחה בי וסמרמרות אחזוני בלי הפוגה. הוזה הייתי בכלב והנה הוא מושך ברצועה הכרוכה בצוארו, והאנשים נגררים אחריו ומקללים אותו חרש והוא מיבב ומרחרח ומנהם. עם עלות השחר התגברתי על עצמי ובזחילה הצלחתי להטיל את גופי במהופך, כלומר הנחתי ראשי על מרגלות הדרגש למען יראו מושיעי ממרום-הבור את פני והבחינו מיד מי הוא הנמצא במעמקים. בבוקר התחיל גשם יורד. טיפות המים נפלו על פני, אך אני לא זזתי ממקומי. הגשם השיק בין טרפי האילנות והשלה את אזני בטפיחה מדומה של רגלים יחפות. בצהרים נהפך הגשם למטר סוחף ואשדות קטנים היו ניגרים לבור. נטלתי את הכידון בידי הרפופה והייתי מחרץ חריצים באדמה לכוין בהם את סילונות המים. הכלב לא חזר והיום החשיך. אמרתי להתפלל, אך מלבד שברי פסוקים של ספר תהלים לא יכולתי להעלות בזכרוני תפילה כהלכה. התחלתי בוכה מתוך הרוגזה ומתוך החלחלה. כשאזלו דמעותי כבדו עפעפי מאד. חשתי כי יורדת עלי השינה הגדולה שאין אחריה ולא כלום. ובטרם תתעכר סברתי נתחוור לי לפתע פתאום, כברק המבריק באישון לילה, כי אין בעולם אלא שאלה אחת ויחידה ופתרונה כולל את פתרון כל יתר השאלות כולן. והשאלה היא שאלת אלוהים. כל מה שאדם הוגה וחושב ואומר – בחינת מחלוקת הוא, בה יצביע בעד אלוהים או כנגדו. זו היתה מחשבתי האחרונה. לאחר מכן נעצמו עיני. אמרתי בלבי: איני יכול לחכות עוד כי עלי לישון, וכשתבוא הגאולה תמצאני ישן - - -

[הסיפור הופיע לראשונה בגיליון הניצחון של שבועון "קול ירושלים" "הגלגל" בשנת 1945. כאן זו העתקה מדוייקת שנעשתה בשעתה עבור המכתב העיתי בידי הסופרת זהבה קור, ללא שום שינוי בכתיב, ופורסמה אצלנו לפני שנים רבות. אם איני טועה את הגיליון שמר מרדכי נאור].

שום דבר לא נשאר בשמיים

חוץ מאבינו שבשמיים

שאילו היה קיים

היה כבר מזמן נופל

או לפחות עובר מעלינו בטיסה נמוכה

ומפציץ את המישרפות ותאי הגאזים

באושוויץ ובבירקנאו

פורסם בגיליון 378 מיום 15.9.08

מה ראתה הממשלה צורך להביא את הרפורמה המשפטית דווקא עכשיו? מה הדליק את ההמונים שיוצאים להפגנות? החלטות בית משפט בדרך כלל לא ימצאו חן בעיני הצד המפסיד. היו החלטות בג"צ שדווקא עזרו לממשלות ימין או לחרדים (למשל: נותן לממשלה עוד זמן בנושא גיוס החרדים, השהיית רפורמת "הטלפון הכשר" ועוד). החלטת הממשלה להעלות דווקא כעת את נושא הרפורמה המשפטית קשורה למבנה הקואליציוני של ממשלה זו.

בתקופת הממשלה הקודמת של בנט-לפיד, הצליח נתניהו לגבש ברית מוצקה שנקראת "ימין מלא-מלא". גוש זה שיתק את הכנסת, כולל הצבעה נגד חוקים שהם אינטרס מובהק גם שלהם (תקנות יו"ש, ממדים ללימודים ועוד). בסופו של דבר מצאו 2 עריקים – שיקלי וסילמן – והצליחו להפיל את הממשלה שהיתה אז בראשות יאיר לפיד. בעבר, מעשיהם של שיקלי וסילמן נחשב "כלנתריזם" ובושה לחבר הכנסת. בממשלה הנוכחית קיבלו השניים תפקידי שר וזה מעלה תהיות על התהליך שהוביל לפרישתם מהקואליציה הקודמת.

בקואליציה הנוכחית יש 3 קבוצות שלחלקן בעיות בלתי פתורות ברמה הלאומית ולכן יש להן אינטרס לקדם רפורמה משפטית.

1. החרדים. זוהי קבוצה המביאה לשינוי קיצוני בדמותה של המדינה. מאבקם העיקרי הוא מול המסגרת הציונית. יש להם יתרון דמוגרפי ובנוסף, בניגוד לחינוך הציוני-מערבי-ליברלי, הם מצליחים להחזיק ולשמור על הצעירים בתוך המסגרת החרדית. ליהודים בגולה היו תמיד 2 יתרונות: ליכוד פנימי וגם תפקיד כלכלי משמעותי ברמת המדינה (סוחרים, בנקאים ועוד). במדינת ישראל יש לחרדים ליכוד פנימי אבל כמעט ואין להם תועלת כלכלית לחברה ולמשק ואפילו להיפך, הם הופכים נטל שתובע זכויות, תוך ניצול כוחם הפוליטי. לחרדים היה אינטרס לפגוע בבית המשפט העליון כדי שלא יאיים עליהם בגיוס לצה"ל או בקיצוץ תקציבים.

2. הציונות הדתית. בעבר היתה זו ציונות מתונה וגשר בין עולם חילוני ודתי. לכן כל הממשלות התחשבו בהם. כיום הם אימצו את יישוב "ארץ ישראל השלמה" כערך מרכזי ומטרה עליונה ולכן ציבור זה רואה עצמו כמוביל. במקרים מסוימים בית המשפט העליון הגביל אותם (למשל, חוק ההסדרה המכשיר בדיעבד התיישבות, ועוד) ולכן גם הם רואים בבית המשפט העליון איום ורוצים לפגוע בו.

3. הליכוד. כמפלגה לא היו נלהבים למהפכה המשפטית, (היו חברי כנסת, ובראשם יריב לוין, שראו זאת כמטרה) אולם הם לא יכולים היו להתעלם מהחרדים ומהציונות הדתית שהובילו את המאבק. לכן רבים מחברי הכנסת של הליכוד חזרו לרכב על התג העדתי – "צריך שופט מרוקאי בבית המשפט" ועוד. טענה זו דיברה להרבה אנשים מהבסיס הפוליטי שלהם.

בנקודת זמן זו התלכדו 3 הקבוצות למהלך נגד המערכת המשפטית, ובעיקר נגד בית המשפט העליון. זהו משהו עמוק יותר מאשר האישיות של נתניהו, או התיקים הפליליים בהם הוא נאשם.

אבל מה הוציא את המוני האנשים לרחובות?

חלק גדול מהאנשים הרגישו כי הגורמים המובילים את הממשלה הם דווקא הקיצוניים – חרדים ומתנחלים – ובינם לבניהם יש פער גדול ואין הם רוצים בכך. חלק מן האנשים רואים במחאה את המשך המאבק נגד בנימין נתניהו, מאבק שהחל עם הגשת כתבי האישום נגדו. רבים אחרים רואים ברפורמה המשפטית, ובמאות החוקים שהונחו – כחלק ממנה – על שולחן הכנסת, הפיכה משטרית אשר עלולה לתת כוח בלתי מוגבל לממשלה, ויש האומרים לעומד בראשה, ובכך להפוך את מדינת ישראל מדמוקרטיה לדיקטטורה.

המשטר הקואליציוני בישראל נותן כוח לקבוצות קטנות הרבה מעבר לכוחן וזה מכרסם כל העת במהלך החיים השגרתי. ההתיישבות, למשל, לא מתנהלת עפ"י מדיניות ממשלה והחלטות הכנסת אלא על-ידי קבוצות קטנות שמצליחות לכפות פעולות; האוכלוסייה החרדית מצליחה לדחות כל העת את גיוס בניה לצה"ל והתמרמרות האוכלוסייה שבניה משרתים הולכת וגוברת.

חלק ממשטר דמוקרטי מאופיין בהפרדת רשויות. האם בישראל מתקיימת הפרדת רשויות אמיתית?

השיטה הקואליציונית משבשת את הפרדת הרשויות. כיום המאבק הוא בין הרשויות המחוקקת והמבצעת לבין הרשות השופטת. אולם חשוב להדגיש כי השיבוש הראשון בין הרשויות הוא בין הממשלה לכנסת. בגלל השיטה הקואליציונית, הממשלה היא זו ששולטת בכנסת והיא זו שדואגת להעביר את מירב החוקים. הכפייה של הממשלה על הכנסת, ולעיתים מאבק בין שתי רשויות אלו, התגבר והתעצם עם "חוק ההסדרים". (חוק ההסדרים זהו חוק אשר הממשלה מביאה לאישור הכנסת בכל שנה לצד חוק התקציב. חוק ההסדרים מאגד בתוכו תיקוני חקיקה רבים המתפרסים על פני מאות עמודים, שהממשלה רואה צורך באישורם בכנסת כדי ליישם את מדיניותה ותכניותיה הכלכליות. הוא התחיל כחוק לשעת חירום בעת המשבר הכלכלי החריף של ראשית שנות ה-80 והוגש לראשונה בשנת 1985. מ"חוק לשעת חרום" הפך "חוק ההסדרים" לנוהל קבוע אשר מובא לכנסת כמיקשה אחת, בהליך חפוז – כי הרי להגשת תקציב יש תאריך יעד. כמעט ולא מתקיים דיון על החוקים השונים המאוגדים בתוכו, ולעיתים מנצלים חוק זה כדי להעביר החלטות שאין בינן לבין "חוק התקציב" קשר ישיר. לדוגמא: רפורמה במשק המים, סמכויות להרחבת מתחמי פינוי-בינוי, רישיונות לרדיו אזורי ועוד).

כלומר, בהפעלת "חוק ההסדרים" הממשלה לוקחת סמכויות מהכנסת לדיון והחלטות חשובות ומכניסה נושאים ל"ספר התקציב", שלא זה מקומם. החוק מעניק כוח ואפשרות לחברי כנסת לחלק תקציבים ומישרות ולמעשה תורם להשחתת הכנסת המתבטאת בירידה ברמת הנבחרים וירידה ברמת השירות הציבורי, וכולנו רואים זאת.

בשיטת המשטר הקיימת הנהוגה במדינה, הכנסת דנה בעיקר על בעיות ופתרונות לטווח המיידי, ואלו גם השיקולים של נבחריה – עכשיו והבחירות או הפריימריז הקרובים. אין שום חשיבה והצעות פתרון המתייחסות לטווח הארוך, למשל בעיית הערבים בתחומי ארץ-ישראל.

אלו הן רק מקצת הבעיות במבנה המשטר והחברה אשר צפו ועלו דווקא כאשר הממשלה ביקשה להתמקד בסמכויות של המערכת השיפוטית.

תנועת לאו"ר ראתה בעיות אלו לפני יותר מ-40 שנה. לאחר דיונים שנמשכו כ-3 שנים הציעה התנועה מבנה חדש לחברה ולמשטר, אשר כולל חלוקת סמכויות ואחריות בין האזרח לגורמי המימשל השונים ברמה המקומית וברמת המדינה. למשל, הצעה למשטר נשיאותי, הקמת בית עליון שתפקידו לגבש הצעות בחשיבה לטווח ארוך, חוקה, משאל עם, מבנה תקציב ועוד. את ההצעה המפורטת של תכנית לאו"ר אפשר לקרא באינטרנט בקישור:

https://www.laor.org.il/?categoryId=47709

תנועת המחאה המתחוללת כיום בשטח, מורכבת מעשרות רבות של גופים וארגונים, להם יש כמה מנועים: נגד חרדים, נגד ביבי, נגד החלטות הממשלה בתחום המשפט / השפעות בתחום הכלכלי / בטחוני ועוד. הפוליטיקאים לא נמצאים בחזית המחאה וכרגע לא נראה שצומחת שם מנהיגות חדשה. הבעיה העיקרית - אין לתנועת המחאה תשובות ברורות ל"יום שאחרי", לכן זו סכנה לקיומה. הבעיות במדינת ישראל, שחלקן עלו בדברים אלו, הן בסיסיות והיסטוריות ולא ניתן לפתור אותה בהחלטות מינהליות, אולם חייבים לפתור אותן אחרת נעמוד שוב, עוד מיספר שנים, במצב דומה ואף גרוע יותר. כרגע הבחירה היא בין דמוקרטיה טובה לרעה. ההחלטות תלויות במערכת הערכים הלאומית ועל זה חייבים להיאבק כבסיס לכל פתרון.

* עריכה של דברים שאמר יעקב חסדאי בכנס פסח של תנועת לאו"ר שנערך בירושלים ביום 9.4.2023. רשם (והוסיף הערות הרחבה): יעקב וימן.

ניקוסיה, 14.4.2023

אהוד,

להלן פרטי שני הספרים שלי אשר פורסמו בשנתיים האחרונות:

Establishment and History of the Cyprus Detention Camps for Jewish Refugees

יצא לפני כשלושה שבועות בהוצאת הספרים הבריטית:

Cambridge Scholars Publishing

ספר זה הינו שני בסדרה העוסק בעלייה לארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי. הראשון שכותרתו:

Immigration to Palestine During the British Mandate (1922-1948) – British Point of View

יצא אף הוא באותה הוצאת ספרים בסוף שנת 2021.

שניהם עבי כרס (יותר מ-600 עמודים), ומכילים כמות רבה של מידע בסיסי אודות אותה תקופה, ובעיקר מסתמכים על אלפי תעודות, התכתבויות וקטעי עיתונות בריטיים. החומר ברובו הגדול אוטנטי, שנלמד בארכיון הלאומי הבריטי (National Archives או בשמו הקודם Public Records) בשכונת קיו שבדרום-מערב לונדון רבתי. אלה מסמכים אשר חלקם הגדול היה מסווג כסודי או סודי ביותר ונגנזו לתקופה של 50 שנה ויותר, הם נחשפו לקהל רק בשנות התשעים ותחילת המאה הנוכחית, ובכך ייחודם. (אגב, בלא מעט מקרים חומר שסווג 'סודי ביותר' נשלח לעשרות רבות של נמענים, וללא ספק פה ושם נזל אל הש"י).

הספרים מכילים מפות אותנטיות, דוגמת המפה שהכין גלאב פאשא מיודענו לחלוקת ארץ ישראל, כאשר רוב השטח ניתן לעבדאללה, והמדינה היהודית הינה מין צ'ופצ'יק בגליל המזרחי ובעמק יזרעאל, או מפות החיפושים והעוצר של השבת השחורה (29 ביוני 1946), ועוד מסמכים מעניינים. ולדוגמא: מכתב בו נשיא ארה"ב טרומן מצווה על ראש הכוחות המאוחדים בגרמניה, הגנרל ד. אייזנהאוור לסלק גרמנים מבתיהם ולאכסן בהם פליטים יהודים...

ספרים אלה מציגים לקורא הישראלי את צידה השני של המטבע הפוליטית, מה פעלו הבריטים, כיצד ניתחו את המצב בארץ ישראל, את מנהיגי הישוב, את המשך המנדט, את ההחלטה להחזיר את המעפילים לארצות מוצאם, ולאחר מכן ההחלטה לשלחם למחנות המעצר בקפריסין, ובעיקר ההתחשבות המוגזמת ולעיתים המוזרה ב"מה יאמרו או יעשו הערבים," כתגובה למהלך בריטי זה או אחר, וזאת כאשר מפעם לפעם חטפו מהם 'זבנג' רציני. לא אני הוא זה האמור להמליץ על תוצר התנור והאפייה, נסו והיווכחו. תודה מראש. ומי שמעונין ל'שוחח' איתי במייל – אשמח מאוד (yankalenir1933@gmail.com), רק אנא ציינו בכותר ספרי העלייה כדי שלא אחשוש ממיילים פוגעניים. ניתן לרכוש את הספרים בפניה ישירה אל:

finley.haunch@cambridgescholars.com

מבית ההוצאה לאור.

בתודה,

יעקב ניר

אהוד שלום,

תרומה קטנה ברשותך לסוגייה של הרכב הוועדה למינוי שופטים. לא שמעתי את יריב לוין ולא האזנתי לרוטמן, ולדעתי הם טועים בהסתייגויותיהם מעצמם.

בכל מקרה, ועל זה רציתי להביע דעתי: האם מישהו יכול להצביע על מדינה כלשהי בחלד בה:

(א) שופטים הנם חברים בוועדה למינויים.

(ב) בניגוד לחברי ועדה אחרים, הם מגבשים דעתם לפני ישיבת הוועדה (ולמעשה מקבלים את תכתיב נשיא(ת)ם, בניגוד לנוהל ואולי אף לחוק).

(ג) מהווים שליש מהרכב הוועדה.

ואף (ד) יש להם זכות וטו על המינויים.  

דומני שאין לכך אח ורע.

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".