אגדה אפלה
הסיפור "האדונית והרוכל" התחבר ב-1943, כאשר היה כבר ידוע בארץ-ישראל מה מעוללים הנאצים לעמנו שנלכד בארצות שלטונם. הדעת נותנת שהסיפור אמנם ירמוז לגורלם המר של יהודי אירופה, כפי שאמנם הניחו כמה מפרשני עגנון (יעקב בהט, הלל ברזל), אלא שפרטי הסיפור מכחישים הנחה זאת: ראשית, הרוכל היהודי, יוסף, אמנם נקלע לסכנה נוראה, אך לא נפגע כלל, אדרבה, האדונית היא זאת שפוגעת בעצמה, ושנית, היהודי סועד את האדונית בגסיסתה ומבקש לעשות עמה חסד אחרון – פרטים אלה אינם מתיישבים בשום אופן עם מה שאירע בימים האפלים ההם.
ברור שלפנינו אגדה בעלת קווים אלגוריים כברבים מסיפורי עגנון, אך נמשליה של אגדה זו אינם משיקים כלל לנושא השואה. שמו של הרוכל היהודי הנודד שבסיפור זה הוא יוסף, כשמו של יוצר הגלות הראשונה של עם ישראל העתידי. יוסף הוא גם מי שברח מפיתויה של אדונית, הלא היא אשת פוטיפר, ואילו יוסף בסיפור שלנו מתפתה לה וחי עימה. שמה של האדונית, הלני, מרמז על יופיו של העולם האירופי המפתה שבין אחוזותיו וטירותיו נודד יוסף נדודים עולמיים. הסיפור מבליט את יופייה של האדונית, אך גם את מפלצתיותה וערפדיותה – היא אינה אוכלת מאכל בני אדם – "הואיל והייתה למודה לאכול בשר בעליה ששוחטתם ואוכלתם ושותה את דמם."
המשתמע: העם היהודי הנודד ממקום למקום, ובתמימותם היהודים מבקשים לקנות זכות ישיבה אצל מארחיהם על ידי שהם משתדלים להועיל, ולצמצם את נוכחותם. ההיטמעות מעניקה להם אשלייה של מנוחה ונחלה, והם אינם חשים שהם לכודים במלכודת מוות, כי הם נתונים לחסדיהם של אוכלי אדם ומוצצי דם. הסיפור "מגלה" שהאמונה מצילה אותם ברגע האחרון מאובדן.
כבכל אלגוריה ניתן למתוח את הפירוש מעט לכאן, ומעט לשם, אך בסופו של דבר יש לסיפור רק פיתרון אחד שהקורא אמור להטמיע בליבו: העולם הגויי, בעיקר זה שבאירופה, הוא דמוני, מפלצתי במהות – האדונית הרי אכלה גם את בעליה הקודמים, היא קניבלית: "דם אנשים אני שותה ובשר אדם אני אוכלת." היא מדמה עצמה לכלבה מטורפת, וידוע הוא כי ביצירת עגנון הכלב מייצג את עולם האופל. היא מונה בכל אצבעות ידיה את מספר בעליה, ומרמזת שמקצתם הם בבטנה, ותוך שהיא אומרת דברים מבהילים אלה היא מסתכלת בגרונו של יוסף "ועיניה הכחולות הבריקו כלהב של סכין חדשה."
עגנון איננו אומר בסיפור זה שהמפלצת חבויה בנפשם של בני האדם, וכי בשל נסיבות היסטוריות טראגיות היה העם היהודי הקורבן התמידי שלה. הוא אומר שהגויים מטבעם הם מפלצות. כלומר, הוא יוצר אגדת זוועה – גירסה מהופכת לאפלות שבאגדות הגויים על העם היהודי – על היהודי הנזקק לדם נוצרי כדי להכין מצות.
ובכן, מי שנחשב לגדול סופרי ישראל נוהג באותה דרך ממש כמו החשוכים שבמספרי הגויים, אלה שהיו בדרך כלל עלומי שם, ואשר התסיסו תדיר את ההמון הנבער נגד היהודים.
מסתבר שהקו הזה הוא נקוט בעטו של עגנון במאות מקומות בסיפוריו הרבים. הגויים בסיפוריו של עגנון שייכים כאילו למין של בני אדם השונים לחלוטין מהמין היהודי – הם נושאים עימם את נגע היצרים האפלים מדורי דורות, הם חיות אדם, המחוללים זוועות מתוך טמטום חושים, מלחמות, רציחות המוניות, פרעות ועלילות דם שהן עבורם הכרח קיומי, הם מפתים ומסיתים, כפויי טובה, הלומי יין ושיכר, שכלם מוגבל (מראי מקום מדויקים ימצא הקורא המתעניין בספרי "עגנון ללא מסווה", עמ' 97-96).
דמויות חיוביות של גויים לא תמצא בכל כתבי עגנון, להוציא אולי את דמותה של בריגיטה שימרמן בסיפור "עד הנה". בשלושה סיפורים שונים ("בדמי ימיה", "בדרך", "שלא עשני כגויי הארצות") מצדיק עגנון את המנהג המסליד לירוק כשמברכים "שלא עשני כגויי הארצות". האדונית בסיפורי עגנון היא טיפוס, דמות החוזרת בסיפורי עגנון – האדוניות תמיד מפתות יהודים ומוליכה אותם לקראת חורבנם, כך בסיפורים "הנעלם", "עלילות רשע". ממזרים של אדוניות גויות הורגים את אבותיהם, ויש מהם שנעשים צוררי עמם (הסיפור "כיסוי הדם"). בחליפת המכתבים שבין עגנון ורעייתו הוא מזכיר גברת בשם קלאוס שהתאסלמה, ופוסק: "מקווה אני שלא תמליט ערבים שופכי דם. את מי שאני איני סובל, אף הקב"ה אינו סובל לפיכך טאטא אותה לתוך הערביים" ("אסתרליין יקירתי", עמ' 188, 195). ברור שהקדוש ברוך הוא מסכים עם עגנון – שיעז אחרת!
לכאורה, קשה לבוא עם עגנון בטרוניה – הרי באמת הגויים התנכלו והתאכזרו לעם ישראל בגזירות, גירושים, עלילות דם, פוגרומים, בימי מלחמת העולם השנייה עמי אירופה התחלקו בין משמידי יהודים בפועל ובין משתפי פעולה (מיעוטם בלית ברירה). אף על פי כן, טוען אני כי עגנון עושה עוול גדול לאמת בטענה שכביכול יש בנו איזה ייחוד הקשור בגזע (אם לא נתערב בגויים!) ובחינוך התורני שעושים אותנו טובים ומוסריים יותר מכל הגויים הסובבים אותנו. ידוע הרי שאפילו בימי הגיהינום, ימי מלחמת העולם השנייה, כאשר הסתרת יהודים נחשבה לפשע עליו משלמים בחיים, נמצאו אלפים מבין הגויים שהצילו יהודים. עשרות אלפי יהודים מצאו מסתור ומקלט בבתיהם של הולנדים, הדנים הבריחו אלפי יהודים לשוודיה תוך הסתכנות גדולה. אפילו בפולין האנטישמית, שנבחרה על ידי הנאצים כמקום הכי מתאים להקים את מחנות ההשמדה, גם שם נמצאו מאות שחירפו נפשם כדי להציל יהודים, וחלק לא מבוטל מהם שילמו על כך בחייהם.
האם עגנון היה מכנה את חסידי אומות העולם ראול ואלנברג, קארל לוץ השוודים, אנג'ל סאנג בריז הספרדי, ג'יורג'יו פרלסקה האיטלקי, אריסטידס דה סוזה מנדס הפורטוגזי, צ'יאונה סוגיהארה הקונסול היפני בקובנה ועוד רבים – בשם חיות אדם מחוללי זוועות מתוך טמטום חושים? האם עגנון הכיר יהודים אשר פעלו למען הקורבנות הארמנים בטורקיה, ולמען קורבנות העם הקמבודי בידי החמר-רוז'?
יוצאת מן הכלל היא המחווה ההומניטארית של מנחם בגין בקליטת פליטים וייטנאמיים, שאף מדינה לא היתה מוכנה לקלוט אותם בשנים 1977, 1979, אבל מדובר במחווה של ראש ממשלה במדינה עצמאית ודמוקרטית, ולא בהצלה הנחשבת לפשע במשטר האימים שהשליטו הנאצים באירופה הכבושה.
אגדת "האדונית והרוכל" היא בעיניי מקבילתן המהופכת והאומללה של האגדות האנטישמיות האפלות של הגויים, ומשום כך היא שווה להן בערכה.
ועוד דבר: הפתרון של עגנון למצוקתו של היהודי הנודד הוא התפילה, זו שהצילה את יוסף מסכינה של האדונית, אבל בכל מסכת הייסורים של עם ישראל, בכל הגירושים, הפוגרומים, עלילות הדם, בפתחי תאי הגזים – האם אי פעם הצילה התפילה את עם ישראל?
משה גרנות