אודות צור קשר התחברות
חדשות בן עזר #1839 17/04/2023 כ"ו ניסן התשפ"ג
נעמן כהן

בִּטָּחוֹן

יִשְׂרָאֵל בָּטַח בַּיהוָה עֶזְרָם וּמָגִנָּם
אֵין לָנוּ עַל מִי לִסְמֹךְ אֶלָּא עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם
אָמְרוּ מִילְיוֹנֵי יְהוּדִים עֵת נִסְגְּרוּ דַּלְתוֹת תָּאֵי הַגָּז

מה יותר גזעני?
בחג הפסח הזדעזעה כל הארץ מסרטון שפורסם ע"י בנות האולפנה חורב המשווה בין תלמידות אשכנזיות לתלמידות מערביות-מוגרביות. בן אבו, מלול, סבג, ביטון, ומזרחיות בן יוסף, ומזרחי. הנה הסרטון:
https://news.walla.co.il/item/3572067
כל הארץ הזדעזעה וגינתה.
https://news.walla.co.il/item/3572067
הרב דוד מוריה, המלמד באולפנת חורב, ומתנאה באביו המרוקאי ואימו ילידת ארה"ב, מסביר כי הבנות שהפיקו את הסרטון היו מעדות המזרח וליהקו בנות אשכנזיות לביצוע ההצגות ולצביעת הפנים. אם תשימו לב לפרטים תראו שיש שם לא מעט ירידות ברורות על ה'חנוניות היבשושיות' האשכנזיות מול ה'קוליות' מלאת החיים הספרדית. הכול, הוא אמר, ''שפיכות דמים תקשורתית – הבנות שהפיקו את הסרטון הגזעני היו מעדות המזרח וליהקו בנות אשכנזיות לביצוע'':
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=791478&forum=scoops1
בה בעת בעיצומו של "הזעזוע" שודר במוצאי החג בערוץ 12 הסרט "מחפשים את שולי".
https://he.wikipedia.org/wiki/לשחרר_את_שולי
מכיוון שהסרט "מחפשים את שולי" הביא לבתי הקולנוע בישראל כמיליון צופים, והוא הסרט הישראלי הרביעי הנצפה ביותר בכל הזמנים, ובעקבות הצלחתו הודיעה חברת יונייטד קינג באוגוסט 2021 על אישור לצילום סרט המשך, ובאוקטובר באותה שנה נודע שיופקו שני "סרטי המשך מיוחדים", החלטתי לראותו. החזקתי מעמד בקושי חצי שעה. הסרט מספר על שלושה ישראלים מזדקנים ממוצא תימני מכפר מרמורק ברחובות, שטסים לקולומביה לשחרר את בנו של אביהו שולי שנחטף שם. דומה שדמויות כל כך נלעגות בורות ופרימיטיביות של תימנים טרם נראו אפילו בסרטי הבורקס הגרועים ביותר. סרט המציג גזענות לשמה.
הנה קדימון הסרט:
https://www.youtube.com/watch?v=Z8sPTNM9SUY
לדידי, "מחפשים את שולי" הוא סרט שגזעניותו רבה פי כמה מסרטון בנות האולפנה. מעניין מניין הפופולריות הגדולה שלו?

עמוס שוקן – רצח יהודים תואם את החוק הבינלאומי
 עמוס שוקן, בעל עיתון "אל-ארצ'י", העיתון הערבי בעברית, מאשר שהטור של רוגל אלפר בעיתונו בו הוא קבע שרצח של אם ושתי בנותיה היה מוצדק, אכן מוצדק:
"הטקסט של רוגל ראוי לפרסום, והכרחי לפרסם טקסט כזה. צריך להבין שישראלי שקובע את מגוריו מחוץ לקו הירוק עושה מעשה בלתי חוקי (החלטת מועצת הביטחון 2334 מדצמבר 2016), זה שונה מלגור בתל אביב. לחיות בשטח כבוש כששכנך הפלסטיני תחת משטר אפרטהייד מגדיל סיכון לחייך. זה עד כדי כך פשוט.
"זה לא צרכני העיתון, זאת עמדת כל חברות מועצת הביטחון בדצמבר 2016, כולל הידידות הטובות ביותר של ישראל. הם אמרו דבר ברור, שהיה ידוע גם לישראל אבל כאן החליטו לצפצף ובניגוד לאמנת ז׳נבה איפשרו התנחלות של אזרחים ישראלים בשטחים שאינם ישראל. כל מפעל ההתנחלות הוא לכן עברייני וצריך לבטלו."
שוקן מוסיף: "אין שום דבר אנטישמי ב'הארץ'. להיפך, 'הארץ' עיתון ציוני."
https://twitter.com/AmosSchocken1/status/1646251868429987842
עמוס שוקן מצטרף כאן לפרופסור זביגנייב אורלובסקי-זאב שטרנהל המנוח, חוקר הפשיזם שנעשה לתומכו, מינה את עצמו ליועץ לענייני טרור של מוחמד יאסר עראפת כשיעץ לו שמטעמים פוליטיים כדאי לו לרצוח יהודים בהתנחלויות ביו"ש בלבד. ("הארץ" 11.5.2001). כשהוא כאקטיביסט פרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי – קורא להפיכת יו"ש ל"יודנריין" באמצעות טנקים.
הבעייה היא שבניגוד לקביעתו של שוקן, הערבים (בהם הוא תומך) מגדירים כ"שטחים כבושים" בהם צריך לרצוח יהודים את כל שטחי ישראל. הנה למשל בא ערבי לחברו של שוקן עופר כסיף, ולמרות שבניגוד לשוקן כסיף אינו מגדיר עצמו ציוני, אלא אנטי-ציוני אותו ערבי מכנה את עופר כסיף (מישהו יודע את שמו המקורי?) "מתנחל חנפן תככן" ועופר כסיף עונה לו "אני מתנחל מרחובות" והערבי עונה לו: מה ההבדל בין כאן להתנחלות רחובות?
https://twitter.com/ErelSegal/status/1580587470894219265?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw==&refsrc=email
הנה כי כן, כל יהודי בארץ הוא "מתנחל" ע"פ הגדרת הערבים. גם שוקן. אגב, לפי החוק הבינלאומי יש ליהודים היתר חוקי להתיישב בשטחי יו"ש. היתר שניתן להם ע"י חבר הלאומים.

לאומיות יהודית או אוניברסליות? הסתירה של עיתון "הארץ"
עיתון "אל-ארצ'י", העיתון הערבי בעברית, יצא בקמפיין עולם נגד חתימת ההסכם עם פולניה על ביקורים הדדיים של בני נוער. במאמרי מערכת חוזרים ונשנים מזהיר העיתון מביקור ילדי ישראל במוזיאונים פולנים שמא תיפגע הלאומיות היהודית והכבוד היהודי.
זה קצת מוזר. כי האידיאולוגיה של העיתון היא נגד הסתגרות יהודית ונגד שמירה על הכבוד היהודי, אלא דווקא הפוכה. כבר לפני שנים, ב-1985 כתב גוסטב-גרשם שוקן מאמר הקורא לנישואין מעורבים בין יהודים לערבים, ולהתבוללות בערבים, והמאמר פורסם בשנית ב-2015 מפני החשיבות שלו בעיני בנו. (גרשם שוקן, "קללתו של עזרא").
https://www.haaretz.co.il/opinions/2015-12-31/ty-article-opinion/.premium/0000017f-e707-d62c-a1ff-ff7f13370000
גם בנו, עמוס שוקן, כתב מאמר בו הוא תומך בנישואין מעורבים ובהתבוללות בערבים. רק התבוללות בערבים, אומר שוקן, תביא את השלום.
(עמוס שוקן, "האם ישראל רוצה שלום?", "אל-ארצ'י", 5.5.2005)
https://www.haaretz.co.il/opinions/2005-05-05/ty-article/0000017f-e903-df5f-a17f-fbdf9b910000
ומעבר לזה. גם כתב "אל-ארצ'י", עופר אדר"ת, שעשה וממשיך לעשות את הקמפיין התקשורתי של העיתון נגד ההסכם עם פולניה, מתנאה בכך שהוא צאצא הרב אדר"ת (אליהו דור רבינוביץ תאומים), רבן של הערים פוניבז' ומיר שעלה לארץ ישראל במאה ה-19 והיה הרב האשכנזי הראשי של ירושלים, ויש לו סיפוק רב מכך שסבו מתהפך בקברו מפני שהוא נשוי לפולניה גויה-קתולית, ומגדל את בנו כפולני קתולי. הנה סרטון על אשתו ועל בנו. שימו לב למה הילד מתחנך: לייזוס – אלוהי הפולנים*, ולמטקה בוסקה אם האלוהים. (דקה 07:08).
https://www.youtube.com/watch?v=u4e_zRC9Ih4&t=358s
אז איך נסביר את הסתירה? ההסבר פשוט, את עיתון "אל-ארצ'י", לא מעניין כלל הכבוד הלאומי של בני הנוער היהודים, כמו שלא מעניין אותו כלל הפגיעה בכבוד היהודי בעובדה שממשלת פולניה אינה במכירה בריבונות היהודית בירושלים, את שוקן ועיתונו מעניין רק דבר אחד – לפגוע בנתניהו, ובשל זאת הוא מוכן להפוך פתאום לשומר הזהות היהודית והכבוד היהודי, והוא שומר שחלילה לא יהיה קשר בין נוער יהודי לפולני. הנה פשר הסתירה.

* מעל כל צלב כתובה אשמתו של ישו: INRI ר"ת Iesus Nazarenus Rex Iudaeorum ישו הנוצרי (נצרתי) מלך היהודים. הליצנים אומרים שהפולנים החליפו את האות I באות P Iesus Nazarenus Rex Polonorum ישו הנוצרי מלך הפולנים.
** בשנת 2007 ראיתי את דיוקן אם האלוהים הפולנית, איקונין המדונה השחורה מצ'טנסטוכובה. "מטקה בוסקה צ'נסטוכובסקה":
https://he.wikipedia.org/wiki/המדונה_השחורה_מצ'נסטוחובה
נדחתפי בין אלפי מאמינים שהלכו על ארבע, הסדרן הורה לי ללכת על ארבע, אבל נמלטתי למסלול עוקף בהליכה. הנה מה שכתבתי אז לאחר הביקור.

ז'ידוֹבְסְקָה קוּרְבָה kurwa żydowska
 יְהוּדִיָּה פְּשׁוּטָה.
לֹא יָפָה בִּכְלַל.
פָּנִים כֵּהוֹת שְׁחוּמוֹת
לא סְלָבִית בַּעֲלִיל.
כְּמוֹ כָּל הַזִ'ידִיקִים
 
מְלֻכְלֶכֶת.
הַמַּכּוֹת אוֹתָן סָפְגָה,
נִכָּרוֹת בַּשְּׂרִיטוֹת שֶׁעָל פָּנֶיהָ.
 
מַהוּ קוֹל הַהֲמֻלָּה?
מֵאַיִן כָּל הָרַעַשׁ?
 
מדוּעַ זֶה, הֲמוֹנֵי פּוֹלָנִים
כּוֹרְעִים עַל הַבִּרְכַּיִם?
הולכים עַל הַבִּרְכַּיִם,
 
מִשְׁתַּחֲוִים,
מַכְתִּירִים אוֹתָהּ מַלְכָּה,
עוֹטְרִים זָהָב כֶּתֶר לְרֹאשָׁה,
הִנֵּה הִיא "מָטְקָה בּוֹסְקָה!"
 
הִנֵּה מַלְכַּת הַפּוֹלָנִים!*
 
מִדֵּי יוֹם בַּצָּהֳרַיִם וַּבַלַּילָה.
מְנִיחִים לָה מֵעֲמַל הַיּוֹם,
 בִּשְׂמִיכַת בַּד כֶּסֶף תְּכֻסֶּה.
 
פָּנֶיהָ נִשְׁאָרִים לְלֹא תְּזוּזָה
מֵעֵינֶיהָ נִשְׁקָף
עֶצֶב רָב.
עֵינֶיהָ הָעֲצוּבוֹת,
מַבִּיעוֹת אֵת סֵבֶל הַדּוֹרוֹת.
מַה לָה וְלִשְׁאוֹן הַשִּׂמְחָה?
עֲצוּב לָה כְּלְכָל הַיְּהוּדִים בְּפּוֹלִין.
 
צ'נסטוכובה, אוגוסט 2007
 
* בשנת 1717, בטקס בהשתתפות 200 אלף מאמינים, הוכתרה תמונת "המדונה השחורה" כמלכת פולניה. מאז מעניקים לה הפולנים כתרים, תכשיטים, וגלימות לרוב.

נכון, עצוב למות, אבל למה "נוצרי טוב"?
תמר גלבץ (30 בספטמבר 1957 – 29 בנובמבר 2022) חיה חלתה ומתה. לאחר מותה התפרסם ספרה "האחרון" (שהיה באמת האחרון), אותו הספיקה להשלים ממש לפני מותה, מתוך ידיעה שזה הספר האחרון שתכתוב.
https://www.sipurpashut.com/products/האחרון
הספר "האחרון" מדבר על אהבה וחידלון, ארוס ותנטוס. גלבץ מתמצתת את שני הנושאים כבר בפסקת הפתיחה: "זה סיפור על אישה שאהבה יותר מדי, זה סיפור על אישה שחלתה יותר מדי, זה סיפור של אישה שאין לה מושג איך מטאטאים את תא הכלא הסיוטי הזה שלה. זה הסיפור. אהבה גדולה ומוות או כמעט."
האהוב אינו מוזכר בשמו, היא רק מתארת אותו: "האחד עם הקרוקס שלשול ועיני הבריכה הבוכיות." את הקשר איתו היא מתארת כאהבה חד צדדית, עזה וחסרת תקווה, כמו החיים: "גם לי לא לקח המון זמן להבין שזה עסק משונה ואבוד. שיש שם רק הדבר האחד המוזר, המכשף, הבלתי נסבל והקיומי, זה שקשה להבינו עד הסוף ואין דרך להיפטר ממנו, האלכימיה המפתיעה מכל – אהבה צרופה," היא כותבת. "חפה מכל אפשרויות מימוש, אומללה ומכאיבה אך מציפה את הגוף בזרמים חשמליים, אפילו לא ממש נעימים, אלא כאילו טופלנו בנזעי [?] חשמל."
זמן קצר לאחר תחילת קשר האהבה מגלה תמר שהסרטן שלה חזר, וצילו הכבד מוטל על הזוגיות ביניהם וחונק אותה לאט לאט: "קרוקס שלשול" הופך ל"חתן המוות", במקום ללוותה אל החופה הוא נדרש ללוות אותה את גופתה לקבר ולערום רגבי עפר על גופתה. במקום חתונה הוא נוטש אותה זמן קצר אחרי שהיא עוברת את סבב המחלה הראשון. "למה דווקא הוא נבחר ללוותני אל המוות," היא תוהה, "איש כה לא נוצרי, לא דואג, לא מכסה בשמיכה, איש חומוס עם לב מקומצן שבמקומצן. איש בלא חמלה, בלא שמחת חיים, בלא מסירות, כה לא ארך אפיים ולא רב חסד רק ריח בצל חי, עיניים רעילות, וגרביים מסריחים."
הבדידות עתה מפחידה יותר מהסרטן. הסרקומה מכרסמת בגופה והיא מתארת את עצמה לאחר הניתוחים שעברה "כתיקן לאחר הדברה." עצוב.
"מאימת המוות מתחילה כל הכרת המכלל," כתב פרנץ רוזנצוויג, כל בן תמותה חי בפחד מן המוות, "ליטול מר ממוות זו שמתיימרת לעשות הפילוסופיה. כל בן תמותה חי בפחד מהמוות. כל ילוד מחכה בחיל ורעדה ליום מסעו אל האופל." (פרנץ רוזנצוויג, כוכב הגאולה, י-ם 1970 עמ' 45).
אין באימת המוות החידלון ואובדן האהבה כאן שום תובנה חדשה. כולנו הרי נמות. אותי מטריד דווקא משפט קטן, ואולי שולי בספר.
תמר גלבץ, נולדה בתל אביב, דור שלישי בארץ. סבהּ, שמעון גלבץ, היה רופא, פעיל ציוני ומראשי תנועת החלוץ ברוסיה. אביה, אביגדור גלבץ, היה מהנדס, ודודה היה עיתונאי התיאטרון והבידור ההוליוודי, כתב "עולם הקולנוע", "להיטון" ועוד, עיטור גלבץ הידוע בכינויו ג. עיטור.
ברור לכול כאבה על נטישת אהוב ליבה, מובנת האכזבה והמרירות כלפיו, אבל מאין צץ לסופרת עברית צברית כשהיא מתארת אותו הביטוי הבא: "איש כה לא נוצרי, לא דואג, לא מכסה בשמיכה, איש חומוס עם לב מקומצן שבמקומצן. איש בלא חמלה, בלא שמחת חיים, בלא מסירות, כה לא ארך אפיים ולא רב חסד רק ריח בצל חי, עיניים רעילות, וגרביים מסריחים"? מאין נובע ליהודייה צברית הביטוי האנטישמי המבדיל בין הנוצרי הטוב "בון כריסיטיאנו" ליהודי הבוגד, "יודאס". מה בעולמה התרבותי הביא אותה לאחוז במושגים אנטישמיים?

האהוב "הלא נוצרי"
האהוב "הלא נוצרי" פירסם את גרסתו. מסתבר שהוא אורין מוריס (בנו של ההיסטוריון בני מוריס) יליד 1976, צעיר ממנה ב-19 שנה. חוסר היכולת שלו לטפל בה בגסיסתה מעיק עליו. "היינו בני זוג, אבל לא יכולתי ללוות אותה עד סופה, לא רציתי לשבת שם ולהמר נגדה." הוא כותב. "כמבקר ספרות אני מנוע דרך כלל מלכתוב על ספרים שלא קראתי עד תום. אבל מטעמים שאיני יכול כרגע להסביר, אני לא יכול לקרוא כל מה שכתוב בספרה 'האחרון'. אני בספק כלשהו אם אי פעם אוכל לעשות זאת. שהרי ברוב המעמדים שמתחוללים בו, לפחות עד שני שלישים של הספר, נכחתי, במהלך אותה תקופה מתוארת שבה היינו ביחד. יש להודות גם, שעשתה עימי חסד-מה בעיצוב דמותו המעניינת של חתן-המוות, הוא בן הזוג האחרון, 'חתן-המוות' הוא דמותו של גבר שמכזיב. חתן-המוות הוא אני. תמר גלבץ הפכה אותי לאנטגוניסט. ואני מודה לה.
"היא פגשה אותי בשעה שחיי היו במצב די גרוע. והיא עזרה לי, בלי מילה פסיכולוגית לרפואה, בלי ניתוחים מקיפים יותר מדי. מדי פעם אולי היתה מורידה איזו הערת עשה, או אל-תעשה. אבל להוציא זה – כלום. עזרה לי להתפייס עם הוריי, מתישהו הבנתי שזה סיפור אהבה ממש. היא והמחלה. וככל שהיא שנאה אותה, המחלה גם היתה מעין כוח-על. אותי זה די זיעזע, כל זה. למה לו לאדם שיהיה לו רומן עם תאים ממאירים?
"כמה מילים לסיום. המחלה אכן חזרה. אני הצלחתי לאזור כוחות לסחוב עד הניתוח שלה, אבל הבטחתי לעצמי שיום אחרי זה אני עף לעזאזל. אני לא מתכוון לשבת לדבר על סרטן עכשיו כל יום, וכל היום. פשוט לא. אני אעוף.
"ואחרי הניתוח שלה – הייתי ער איתה כל הלילה שלפני, בחדר ההמתנה לניתוח, כלומר נרדמתי, והיא היתה ערה, אבל היינו ביחד – בבוקר, כששמעתי שכנראה יצאה מזה, נכנסתי לאוטו, ולא חזרתי שלושה שבועות. הניתוח היה קשה והיא היתה בהתאוששות. סביבה תומכת היתה לה, ככה שלא נשארה לבדה, ובכל זאת. פשוט החלטתי לא להסתכל אחורה, כי אם אסתכל, אשאר בשיחה שלה עם הסרטן, ולא הייתי מוכן לזה. לא היתה לי גם הסיבולת לראות אדם נאכל נגד עיניי, לא היה לי הלב לזה גם. עד שיום אחד, כעבור 20 יום, היא התקשרה אליי. הסתכלתי בצג וראיתי שזו היא, והיא אמרה לי: 'תראה. המצב הוא כזה. נראה שיש לי עוד לחיות. אתה יכול להמשיך לנסוע ולא לחזור, אבל יהיה לך מאוד קשה לחיות עם עצמך. האשמה תהרוס לך הכול, אי אפשר לברוח מבנאדם במצב הזה, זה לא יעבוד לך. בוא.'
"עליתי לדירתה, להגיד לה שאני הולך. שאני חייב ללכת. שאני כבר במקום אחר. והיא הסתכלה ארוכות. וזה רגע עלוב בשבילי, כי הרגשתי עצמי קצת נקלה, עלוב. וזה היה רגע מזעזע בשבילה, כי רק הבריאה מהמחלה, וקיוותה אולי לאופק טוב יותר. הניתוח כמובן לא באמת הצליח. אז באתי כבר לכל הכימו, קרחות, הקאות, הקרנות, בית חולים, בית חולות, כיסאות גלגלים, ריחות לא טובים.
"אז עליתי לדירתה, להגיד לה שאני הולך. שאני חייב ללכת. שאני כבר במקום אחר. והיא הסתכלה ארוכות. וזה רגע עלוב בשבילי, כי הרגשתי עצמי קצת נקלה, עלוב. וזה היה רגע מזעזע בשבילה, כי רק הבריאה מהמחלה, וקיוותה אולי לאופק טוב יותר. אבל אני לא הייתי אופק לכלום, בטח שלא לתקוות של מישהו אחר ממני, בשלב הזה. אז היא אמרה לי דבר אחד, אחרי שסימנה לי איזה מין קישטא קישטא של כלב ביד. היא אמרה לי רגע לפני שיצאתי מן הדלת: 'עלה והצלח.' היסוס קל, ואז הצליל הזה של הבריח."
(אורין מוריס, "חתן המוות הוא אני, תמר גלבץ הפכה אותי לאנטגוניסט ואני מודה על", "אל-ארצ'י", 16.3.23)
https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/2023-03-16/ty-article-magazine/.highlight/00000186-db2c-d062-abaf-dfec019a0000
היא בת 65 במותה. הוא בן 46.

המשפט היפה בתנ"ך
הסופר מאיר בסלבסקי-שלו ז"ל, שאין כמוהו לאהבת התנ"ך, אמר כי המשפט היפה בתנ"ך לטעמו הוא: "וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל, שֶׁבַע שָׁנִים; וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ" (בראשית כ"ט כ').
איזה בעל יכול לומר זאת על אהבתו את אשתו, ואיזו אישה יכולה לומר זאת על אהבת בעלה?

לידיעת בעלי האסכולה "הבה נלך כצאן לטבח" בגלל נתניהו
מוחמד ח'יר מוסא, חבר האיחוד העולמי של חכמי הדת המוסלמים הנתמך בידי קטאר, פירסם לאחרונה באתר של ערוץ אל-ג'זירה ובאתר האיחוד, מאמר שדן בלקחים ובמסרים של יום השנה לאזכור המסע הלילי של הנביא מוחמד ועלייתו השמיימה. במאמרו שילב ח'יר מוסא מסרים אנטישמיים והאיץ במוסלמים לבצע ג'יהאד נגד ישראל והיהודים.
ח'יר מוסא טען במאמרו כי אחד המסרים של יום השנה למסע הלילי של מוחמד, הוא שקיימת זיקה הדוקה בין מסגד אל-אקצא לבין המסגד הקדוש במכה, ולכן, שליטת היהודים הציונים על מסגד אל-אקצא פירושה כי ביטחון המסגד הקדוש במכה עלול להיות גם כן בסכנה. לדבריו, "היהודים הציונים לא הסתירו מעולם את שאיפותיהם באשר למסגד מכה ואדמת חצי האי ערב." הוא הדגיש גם את אחריותם של המוסלמים לשחרר את מסגד אל-אקצא בכל האמצעים, לרבות באמצעות ג'יהאד. בהמשך המאמר ציטט ח'יר מוסא גם את המסורת המוסלמית האנטישמית מפי הנביא מוחמד, לפיה יום הדין יגיע כשהמוסלמים ילחמו ביהודים ויהרגום, ומי מקרב היהודים שיחפשו מקלט מאחורי אבנים ועצים יוסגרו על ידם לידי המוסלמים, להוציא עץ אחד, המכונה עץ היַמְלוּחַ (בערבית: ר'רקד).
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=791214&forum=scoops1
אני מלא חשש שחלילה בנוסף להסתה של ח'יר מוסא, גם המסית אהוד ברוג-ברג יאשר לערבים כי העלילה המאשימה את היהודים ברצון לשלוט על המסגד במכה ועל חצי האי ערב היא נכונה, כפי שהסית כי מסגד הקצה בסכנה.
כמובן שלמרבה הצער עד עתה טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען, טרם נמצא ערבי-מוסלמי הרואה בדברי מוחמד (המופיעים באמנת החמאס סעיף 7 ובדברי המופתי של אש"פ) לפיהם יש להרוג את כל היהודים גזענות ולא מופת מוסרי. (אם אתם מכירים כזה, אנא הציגוהו). ותיקי העיתון זוכרים ודאי שאפילו דוד (דודו) אמיתי מגבעת חביבה לא הצליח למצוא אחד כזה בין ערביי הדו-קיום הפועלים שם.

במה מאמינה האלילה הבֶּרְבֶּרִית מימונה?
רוה''מ בנימין מיליקובסקי-נתניהו הכריז בחגהּ של האלילה הבֶּרְבֶּרִית מימונה: ''המימונה היא חג האמונה – אמונה באחדות עמנו ובגדולת עמנו. זה חג נפלא של אמונה במסורת ישראל ובעתיד ישראל. ''
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=791264&forum=scoops1
האם זו אמת? האם באמת מאמינה האלילה הבֶּרְבֶּרִית מימונה באחדות עם ישראל, בגדולת עם ישראל, ובמסורת עם ישראל ובעתידו?
תיק"ו.
נעמן כהן

רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?

הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.

הצטרפו לאתר
🏠 A− A A+