יחסי למאבק נגד המהפכה המשטרית – אמביוולנטי. מצד אחד, אני מתנגד בתוקף למהפכה, שותף למאבק נגדה, השתתפתי בהפגנות נגדה ואף נאמתי בשתיים מהן. מצד שני, איני שלם עם צביון המאבק. אני מאמין במודל המאבק על הגולן, שזכיתי להיות ממוביליו, שהיה כולו על טהרת שמירה על החוק והימנעות מאלימות ומאיומים באלימות. מבחינתי, להפגין בקפלן – כן. לחסום את איילון – לא. אבל אני מבחין בין אותן תופעות במאבק שאינן לרוחי ולטעמי, אך הן לגיטימיות כביטוי לזכות הצעקה, לבין הסרבנות, או ליתר דיוק האיום בסרבנות, כי לא היתה סרבנות בפועל. הסרבנות – אינה לגיטימית.
לתדהמתי, התמיכה בגילויי הסרבנות רחבה מאוד, גם מצד אנשים שלעולם לא הייתי מאמין שיצדדו בה. גם מצד אנשים שהתנגדו בכל מאודם לסרבנות בלבנון, בשירות בשטחים או בהתנתקות, גם אם התנגדו בתוקף למלחמה בלבנון, לשהות ביהודה ושומרון או להתנתקות. כן, גם אנשי ימין מובהקים, שמתנגדים למהפכה המשטרית, תומכים בסרבנות.
הרבה ויכוחים ניהלתי בנדון, והמסר המרכזי שנאמר לי, הוא שזו הדרך היחידה לסכל את המהפכה, או לכל הפחות – הדרך האפקטיבית ביותר. ואכן, מה שהשפיע יותר מכל והביא להשהיית בליץ החקיקה, ואני שותף להערכת רבים שגם לקבורת החמור של המהפכה, הוא האיום בסרבנות המונית. זה מה שהביא את גלנט לשאת את נאומו ולגלגל את כדור השלג שהוביל להשהייה, שכנראה תוביל לביטול המהפכה. אני מודה, שאכן, זה היה הצעד האפקטיבי ביותר (אין זה אומר שאי אפשר היה להשיג אותה תוצאה בדרך אחרת). ודווקא לכן, ועל אף התנגדותי למהפכה, אני רואה בסרבנות סכנה גדולה כל כך. אם היא מה ששינה את המהלך הגדול, היא עלולה להפוך לנשק אפקטיבי של כל אופוזיציה לכל מהלך ולשתק את היכולת של ממשלות ישראל, מכל הכיוונים הפוליטיים, להוביל מדיניות. במילים אחרות, היא עלולה לשתק את מדינת ישראל. אז נכון, קשה להתווכח עם הצלחות ואין דבר מצליח יותר מהצלחה, אך מה שאולי יצטייר בעיניי כהצלחה לטווח הקצר, הוא איום של ממש על מדינת ישראל לטווח הארוך. התנגדתי בתוקף לעקירת גוש קטיף ובמקביל ניהלתי פעולות ממשיות נגד איומי הסרבנות באותם ימים. גישתי הייתה, שאם החלטת הכנסת והממשלה תסוכל באמצעים כוחניים, המחיר שהדבר יגבה מהדמוקרטיה הישראלית יהיה כבד יותר ממחיר העקירה. וגם במאבק הנוכחי, אני רואה בסרבנות סכנה גדולה למדינת ישראל, גם יותר מהמהפכה המשטרית המסוכנת.
ויכוחיי עם תומכי הסרבנות, סבו סביב השאלה האם המטרה מקדשת את כל האמצעים. שאלתי אותם תמיד, האם סיכול המהפכה מצדיק גם רצח ראש ממשלה? בכל המקרים שבהם שאלתי את השאלה, בני שיחי הזדעזעו מעצם המחשבה הזאת וזעמו על כך שאני מעלה אותה. "אתה משווה רצח ראש ממשלה לסרבנות?" לא. איני משווה. רק רציתי לוודא שגם בעיניך המטרה אינה מקדשת את כל האמצעים. אני שמח שגם בעיניך יש קווים אדומים. אם כן, המחלוקת היא על הקווים האדומים. בעבורי, סרבנות היא חציית קו אדום.
הסרבנות פוגעת בעוצמתו של צה"ל ולכן היא מסכנת את ביטחון המדינה. דומני שאין צורך אפילו להסביר את האקסיומה הזאת. חובתו של כל חייל לסרב פקודה בלתי חוקית בעליל. חובתו למלא כל פקודה חוקית. אם פקודות חוקיות לא תתבצענה, צה"ל לא יוכל לתפקד. בלי צה"ל חזק ומתפקד – אין קיום למדינת ישראל. הסרבנות פוגעת ביכולתה של הממשלה הנבחרת, כל ממשלה נבחרת, לממש את מדיניותה; בין אם זו יציאה למלחמה, בין אם זו פעולה מבצעית, בין אם זו נסיגה או עקירת יישוב. משמעות הדבר, היא פגיעה אנושה בדמוקרטיה. הסרבנות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה.
האיום בסרבנות במאבק נגד המהפכה המשטרית, חמור ומסוכן יותר מגילויי הסרבנות שקדמו לו, בלבנון, ביו"ש ובהתנתקות. בעוד אלו היו סרבנויות נקודתיות של בודדים, כאן מדובר באיום בסירוב המוני, של יחידות שלמות. אם מישהו סירב לצאת למילואים בעזה וישב על כך בכלא, הוא לא סיכן את הפעולה ואף לא השפיע עליה. הבעייה היתה עקרונית יותר מאשר מעשית. בוויכוחים עם סרבנים בעבר, נהגתי להשתמש בצו הקטגורי של קאנט, ותהיתי מה יקרה לצה"ל אם חלילה אלפים ינהגו כמוך. הפעם זה קרה, ולכן זה חמור יותר. הוא חמור יותר גם מסיבה אחרת. במקרים הקודמים, הסרבנים סירבו לבצע פעילות שמנוגדת למצפונם. כאן, האיום בסרבנות לא נגע לעצם הפעולה. מי שהפציץ בשבוע שעבר התארגנות איראנית לפגוע בישראל משטח סוריה, מתוך הזדהות מלאה עם המשימה, יזדהה עימה באותה מידה גם בשבוע הבא. הפעולה היא אותה פעולה בין אם נשיא בית המשפט העליון יבחר בשיטת הסניוריטי או בידי הקואליציה. סירוב גורף בשל עמדה פוליטית, הוא סכנה של ממש.
הסרבן פוגע ביחידה שלו ובאחוות הלוחמים. לפתע, האחווה אינה בין כל הלוחמים, אלא עם הלוחמים שמסכימים עם דעותיי. אם אני אסרב והיחידה שלי תצא לקרב – חבריי לנשק יסכנו את חייהם, ואני? אני פטור? למה? בשל דעה פוליטית?
על כל אלה נוספת הבעייה החברתית. קמפיין "אזרח סוג ב'" ו"חייל סוג ב'" הוא אמנם קמפיין דמגוגי, פופוליסטי, בכייני, ציני, אבל הוא פורט על נימים דקות מאוד של תחושות קיפוח אותנטיות. האם לוחמים ביחידות אליטיסטיות כמו טייסי חיל האוויר, מערך המבצעים המיוחדים ו-8200 אינם מודעים למשמעות החברתית של צעד קיצוני כל כך מצידם? עד כדי כך הם נטולי רגישות חברתית, אחריות חברתית?
שנאת האליטות היא ניצול ציני פופוליסטי ובכייני של כאבים חברתיים, לצרכים פוליטיים של מחוללי ההסתה. אף חברה אינה יכולה להתקיים ולבטח לא להתקדם ללא אליטה המושכת אותה קדימה בכל התחומים. אבל אליטה אמיתית היא אליטה משרתת. כן, השתתפות אנשי אליטה, ביטחונית, כלכלית, חברתית, תרבותית ואקדמית במאבק ציבורי, היא ביטוי למחויבות של אליטה משרתת. אבל הוצאת כספים מהמדינה או איום בכך ושימוש בכוח הסרבנות – הם מעשים המנוגדים בתכלית למחויבות של אליטה כלפי החברה, שצריכה להיות מוחלטת וללא תנאי. חלוקת צה"ל ליחידות המזוהות עם צד אחד במפה הפוליטית ויחידות המזוהות עם צד אחר והשירות של כל יחידה יהיה מותנה בזהות הממשלה – הם איום של ממש על צה"ל, על ביטחון המדינה ועל החברה הישראלית.
אני רואה בסרבנות תוצאה ישירה של חלחול תרבות הביביזם לכל רבדי החברה הישראלית, גם לקבוצות העוינות ביותר את נתניהו. הביטוי הראשון לכך הוא אימוץ הדיבר הראשון של דת פולחן האישיות הביביסטי: "המדינה זה ביבי." צה"ל אינו "צבא הוד מלכותו." לא הסדיר ולא המילואים. המילואימניק אינו משרת את נתניהו אלא את מדינת ישראל. הוא אינו מגן על נתניהו אלא על מדינת ישראל. החוזה שלו אינו עם נתניהו אלא איתי, כאזרח ישראל. אני הגנתי עליו לאורך שנותיי הרבות במילואים והיום בני מגן עליו במילואים והוא מגן עליי ועל משפחתי. ברגע שהוא פוגע בצה"ל הוא אינו פוגע אישית בנתניהו. כשהתגייסתי לצה"ל בגין היה ראש הממשלה. כשהתגייסתי למילואים פרס היה ראש הממשלה. מעולם לא חשתי שאני משרת את בגין או פרס, או את כל ראשי הממשלה שכיהנו בשנות שירותי – שמיר, רבין, נתניהו, ברק, שרון ואולמרט. כל הגישה הזאת זרה לי, היא מבטאת תרבות אחרת. התרבות הביביסטית.
הביטוי השני לחלחול הביביזם הוא אימוץ תרבות הבריחה מאחריות. כאשר מטיחים בסרבנים שהם גורמים לנזק חמור לצה"ל, לביטחון ולמדינה, התשובה היא – זה לא אנחנו. מי שגורם לנזק הזה הוא נתניהו, יריב לוין, רוטמן, הממשלה. מי שחוללו את המהפכה המשטרית נושאים באחריות לכל תוצאותיה. נכון שעיקר האחריות הוא על הממשלה שגרמה למצב הזה, אולם חוסר האחריות שלה אינה משחררת אותנו האזרחים, ואותי כאזרח, מאחריות לאומית. יתר על כן, אם הממשלה חסרת אחריות – מישהו הרי צריך להיות המבוגר האחראי. אחד המאפיינים המכוערים של התרבות הביביסטית היא הבריחה מאחריות. הוא אף פעם לא אחראי. תמיד יש לו שעירים לעזאזל לכל כישלונותיו. הדבר בלט במופע האימים שלו שבו האשים את הממשלה הקודמת ואת האופוזיציה בכישלונותיו הביטחוניים. מי שמתנגד לביביזם, צריך לבטא תרבות הפוכה. תרבות של: "לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה. ... לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה... בשביל חטא יחידי שעשה זה, אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה." (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, מ' ע"ב). זו האתיקה היהודית. זה המוסר היהודי. מוסר של אחריות אישית מוחלטת. אמר הפילוסוף היהודי צרפתי הדגול עמנואל לוינס: "כולם אחראים על הכול, כלפי כולם, לפני כולם, ואני לפני אחרים." האחריות הזאת היא מוחלטת.
רבים מהמאיימים בסרבנות הם אנשים שכל חייהם התנגדו בכל תוקף לסרבנות, וקשה להם למצוא את עצמם באותו מקום. לכן הם מכחישים את הסרבנות. זו לא סרבנות, הם טוענים. זו הפסקת ההתנדבות. אני מתנדב. אפשר להכריח אותי להתנדב? אם אני מפסיק להתנדב אני סרבן? לא אכנס כאן לוויכוח הטרמינולוגי. לצורך הדיון, אקבל את המינוח אי התנדבות ומתוכו אתייחס למשמעות ההתנדבות. כשאדם מתנדב למשימה מסוימת, או לוקח אחריות מסוימת בהתנדבות – האחריות שלו זהה לחלוטין למי שמבצע את המשימה בשכר או לוקח את האחריות כמקצוע. מרגע שהתנדבת, האחריות עליך מלאה. האם מתנדב יכול להבריז בטענה שהוא מתנדב? אם כך, איך אפשר לסמוך עליו? אני ממלא תפקידים רבים בהתנדבות, והמחויבות שלי אליהם זהה למחויבות שלי לעבודתי.
הוא הדין במילואימניקים. כשהלכתי למילואים זו היתה הנורמה. היום, מיעוט שבמיעוט הולך למילואים. אני מעריך ומעריץ את המילואימניקים. בוודאי את אלה שנותנים עשרות ימי מילואים בשנה, כאלה שנותנים מאה ימי מילואים בשנה, כאלה שמשרתים בכל שבוע במילואים. אני סולד בכל נשמתי מהשרים הכלומניקים דיסטל, קרעי וחבר מרעיהם שהשתלחו בגסות ביביסטית אופיינית במילואימניקים. אבל כגודל הערכתי למילואימניקים – גודל ציפיותיי מהם. אנו, אזרחי ישראל, מפקידים בידיהם את האחריות לשלומנו ולביטחוננו – הם אינם רשאים לשמוט את אחריותם בטענה שזו התנדבות. אם צה"ל בונה על מערך המילואים – המילואימניקים מחויבים לכך. מה פירוש התפיסה, שכיוון שאני מתנדב אני יכול להחליט שאצא לתקיפה מבצעית, אך לא אצא לאימון כי אני מתנגד למדיניות הממשלה? איזו מין גישה זו? זו מעילה באמון. אני מקווה מאוד שהמהפכה המשטרית תסוכל. אני מקווה מאוד שההידברות בבית הנשיא תביא לרפורמה משפטית קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה. אך גם במקרה כזה, יהיה עלינו לעמול קשה כדי לתקן את הנזקים החברתיים של ארבעת החודשים האחרונים. אחד מהם הוא השימוש בנשק הסרבנות, שעלול לשמש חרף פיפיות. איני יודע איך, אבל צריך לגבש הסכמה לאומית רחבה, שסירוב בצה"ל הוא מחוץ לתחום. יש לגבש הסכמה לאומית רחבה על האתיקה הפלמ"חניקים – לפקודה תמיד אנחנו!

[אהוד: תודה. סוף-סוף פקחת את עינינו להבין כיצד ביבי המושחת לימד את סרבני המילואים המושחתים להתנגד לשלטונו המושחת! מה היינו עושים בלי הפרשנות הגאונית שלך?]

2. צרור הערות ‏16.4.23
* כרטיס צהוב – הורדת תחזית דירוג האשראי של ישראל בידי חברת דירוג האשראי הבינלאומית מודי'ס, היא כרטיס צהוב לממשלה. המסר הוא ברור. אילו חלילה התקבלו חוקי המהפכה או בליץ החקיקה היה נמשך, דירוג האשראי היה יורד. מה שמנע זאת, זו בראש ובראשונה הודעת ראש הממשלה על השהיית החקיקה. שנית, השיחות הממושכות של הנשיא ורוה"מ עם בכירי החברה, שבהן רוה"מ נתן להבין שהחקיקה תיעצר ושבכל מקרה לא תהיה פסגת התגברות רדיקלית, והנשיא הקרין אופטימיות באשר לסיכויי ההידברות להביא להסכמה. אם חלילה תחודש חקיקת המהפכה, דירוג האשראי יירד. הכרטיס הצהוב מצד מודי'ס לצד הכרטיס הצהוב של הבוחרים בסקרים, יורידו, כך אני מעריך, את נתניהו מעץ המהפכה.

[אהוד: האם לא חשבת על חלקך שלך אתה ב"הורדת תחזית דירוג האשראי" בשל תמיכתך הנלהבת ב"הפגנות המחאה" המטורפות שהן הסיבה העיקרית ל"הורדה" – שבעצם כלל לא היתה ורק התקשורת מנפחת סעיף אזהרה בתחזית כדי לנגח את הממשלה, אבל הדירוג עצמו לא שונה!
אגב, אין סיבה לדאגה. כלכלת ישראל עשירה ופורחת והיא עתידה להכות את כל התחזיות של חורשי רעתה! ו"הורדת תחזית" איומה כזו כבר היתה פעם בשנת 2021, בתקופת הקורונה!]

* להכשיר את הלבבות – אני מקווה מאוד שההידברות בבית הנשיא תביא לרפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט, בהסכמה לאומית רחבה. אני משוכנע שניתן להגיע להסכמה. קשה לי להתנבא אם כך יהיה. אין ספק, שהמחנה הממלכתי ויש עתיד, המנהלים את ההידברות, לא יתפשרו על הדמוקרטיה ולא יתנו ידם להשתלטות הממשלה על הרשות השופטת ועל הוועדה למינוי שופטים. אבל אין לי ספק, שאם תהיה הסכמה, תהיינה פרטיה אשר תהיינה, יקומו גורמים קיצוניים כמו אהוד ברק, שמבחינתם המאבק אינו אמצעי אלא מטרה, או אולי נכון יותר – היא אמצעי למטרה זרה, אישית, ויגדירו את ההסכמה "כניעה". הרי ברק מפמפם מהשכם עד הערב את הביטוי "פשרה רקובה" כהגדרה לכל פשרה שהיא, ומפריח את הסיסמה הפופוליסטית הדמגוגית ש"אין פשרה עם דיקטטורה על חצי דיקטטורה." זה יהיה מבחן המנהיגות של לפיד וגנץ. יהיה עליהם להתייצב באומץ, להגן על ההסכמות ולקרוא להפסיק את המחאה ואף לפעול לכך.
לי קל. ברור לי שההסכמות, אם תהיינה, תהיינה קרובות לעמדות המוצא שלי. קשה יותר למי שיידרשו לוויתורים משמעותיים, משני הצדדים. אבל המטרה – הצלת החברה הישראלית מקרע שעלול להיות סופני ובלתי ניתן לאיחוי, מחייבת נכונות לפשרה. על מנהיגי שני הצדדים להכשיר את הציבור לפשרה. על מנהיגי האופוזיציה לומר בבירור שיהיה שינוי משמעותי במערך הכוחות בין שלוש הרשויות; שהתערבות הרשות השופטת בחקיקה ובמדיניות תוגדר לנושאים ספציפיים ותוגבל בדרישות לרוב מיוחד בפורום רחב של בית המשפט ושתהיה לכנסת יכולת להתגבר ברוב מיוחד על פסילת חוק. על מנהיגי הקואליציה להבהיר שלא תהיה פגיעה בעצמאות מערכת המשפט, שהממשלה לא תשלוט בוועדה למינוי שופטים ושפסקת ההתגברות תדרוש רוב מיוחד, הרבה מעבר לרוב האוטומטי של כל קואליציה. על מנהיגי שני הצדדים לרדת מהסולם של עמדות הקצה.

* נטייה קלה – גדעון לוי, מהגרועים בעוכרי מערכת המשפט הישראלית, שהיא "מכשירת אקיבוש ואאטנכלויות", כתב שאין בבית המשפט העליון אפילו שופט ליברלי אחד. זאת כמובן שטות גמורה. האמת היא באמצע בין טענתו המופרכת לבין הטענה המופרכת של לוין שאין שופטים שמרנים. האמת היא באמצע עם נטייה קלה לטענתו של לוי.

* לא לסלף את העובדות – איני אוהב את העיסוק בשירות המילואים של נתניהו במלחמת לבנון הראשונה. הוא שכל את אחיו שש שנים קודם לכן, ועצם העובדה שהמשיך לשרת במילואים ביחידה, ראויה להערכה. אבל כדי להתמודד עם הטענה נגדו, לא צריך לסלף את העובדות ההיסטוריות. דף מסרים שמופץ ומדוקלם מספר שנתניהו שירת כציר המדיני בוושינגטון מאז 1981, ולכן לא התייצב. אין זה נכון. הוא מונה לתפקיד ביולי 1982, חודש לאחר פרוץ המלחמה.

* טרלול על סטרואידים – דף המסרים החדש של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית מטורלל אפילו בקנה המידה של הזבל המונפק בתעשייה. הם מספרים שיחידות הל.א. והסייבר של הדיפ-סטייט שיבשו את שידור הריאיון של נתניהו בערוץ התעמולה. מסתבר שגם כאשר י.נ. ה--- סתום, הביוב זורם.

* עסקנים ישפטו שופטים – העובדה שהכלומניק הרשע דודי אמסלם הוא שר בממשלת ישראל, היא עדות להידרדרות הפוליטיקה הישראלית. הרי מה יש בו מלבד רוע, שנאה והסתה? אם ניטול ממנו את השנאה והרוע מה יישאר ממנו? כלום. כי אין כלום ולא היה כלום. בריאיון לערוץ 12 הוא קרא להעמיד לדין את נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות ואת הנשיא לשעבר אהרון ברק , באשמת "הפיכה".
שמעה תחתית-החבית גוטליב והבינה שגם היא חייבת להוסיף קיסם למדורת ההסתה. בנאום בהפגנה, בראשות הפרחח הכהניסט, צווחה ה--- ש"השמאל" הם בוגדים והיא קראה להעמיד לדין את אהוד ברק. זו מהות המהפכה המשטרית. אם המהפכה תצליח, חלילה, (ואמסלם הבטיח שהיא תצליח) עסקנים עלובים, עבדים כי ימלכו, מן הזן הנחות של גוטליב ואמסלם – יעמידו לדין שופטים בישראל, בעוון היותם מתנגדי משטר.

* מתפכחים – סקר "מעריב" ממשיך לאושש את מגמת ההתפכחות הציבורית ממשלת "מלא מלא" שמתגלה כריק ריק. על פי הסקר הזה, מפלגות הקואליציה מתרסקות לחמישים ואחד מנדטים בלבד. לכאורה, הסקר הזה הרבה פחות טוב מהסקר בערוץ 13. בערוץ 13 המחנה הממלכתי העפיל ל-29 מנדטים בעוד הליכוד התרסק ל-20 בלבד. ואילו כאן שתי המפלגות מונות 26 מנדטים. אבל דווקא הסקר הזה מציג בשורה מעודדת – החיה הכהניסטית מגרדת את אחוז החסימה. מצביעי עוצמה כהניסטית, שרובם אינם כהניסטים, אלא הלכו שולל אחרי סיסמאות הכזב הדמגוגיות הפופוליסטיות של בן גביר "בעל הבית שיעשה סדר" וכל הקשקוש המטופש הזה, מתחילים להבין. הכהניזם עומד לחזור לגודלו הטבעי – קומץ מטורפים. באופן כללי, קורה היום לימין מלא מלא מה שקרה לשמאל הישראלי בעקבות תוצאות אוסלו וההתנתקות והצעות השלום מרחיקות הלכת לפלשתינאים: הניסוי מתנפץ אלי סלע המציאות.

* לא תטהר את השרץ – שום העלאת שכר לחיילי החובה לא תטהר את שרץ ההשתמטות של שבט שלם בעם ישראל. אין דבר פחות יהודי מן ההשתמטות מהגנה על המולדת. אין דבר מנוגד יותר לתורה מעריקה ממלחמת מצווה. ההשתמטות היא חרפה.

* הופכים את הרע לנורמה – בדיון הציבורי על השתמטות החרדים מהגנה על המולדת ומשירות בצה"ל, עולה תמיד הטענה, שההשתמטות עדיפה על גיוס של המוני חרדים שלא יתרמו אלא רק יזיקו. בכל פעם שאני כותב על הנושא, שואלים אותי – מה אתה מציע? לגייס אותם בכוח? האם בכוח החלטה חרדים יהפכו לחטיבת חי"ר ובחורי ישיבה לטייסי חיל האוויר? האם זה מעשי? גם כאן, בכל פעם שאני ואחרים כותבים על כך, אהוד בן עזר מעלה את הסוגייה, ואומר שמבחינה ביטחונית עדיף לצה"ל לשמר את המצב הקיים מאשר לגייס את החרדים.
זו בהחלט בעייה. אני מודה במבוכה שאין לי פתרון. אני יודע שאת הנזק שחוללו – תחילה בן גוריון, כשהסכים להשתמטות של כמה מאות ויצר את הלגיטימציה לתופעה השלילית הזאת ואח"כ בגין שהסכים להשתמטות גורפת של כל בחורי הישיבות – אי אפשר לתקן בהחלטה כוחנית לגייס את כולם מיד. במצב שנוצר, גיוס המוני בכפייה הפך לגזירה שהציבור החרדי הגדול והגדל לא יכול לעמוד בה. בערך כמו שרוב הציבור לא יכול לחיות עם המהפכה המשטרית. אני גם נגד התערבות של בית המשפט העליון בסוגיה הזו, שאינה שייכת לזכויות הפרט או המיעוט.
יש צורך במהלכים מדורגים שיצמצמו את ההשתמטות ואת הנלוות שלה. בטח לא מהלכים שיש בהם הכרה סופית וחוקית של מדינת ישראל, בכך ששבט שלם בעם ישראל הוא שבט טפילי, שחי על דמם של בנינו ומתפרנס מעבודתנו, וקוניוקטורה פוליטית נותנת לו כוח פוליטי סחטני עצום, הרבה-הרבה מעל לחלקו בחברה. אבל בראש ובראשונה, החברה הישראלית צריכה להגדיר ברמה הערכית והמוסרית שההשתמטות היא רעה חולה ויש לפעול לצמצומה ההדרגתי. כן, גם לערכים יש מקום במדינת ישראל. לערכים ציוניים, לערכים לאומיים, לערכים יהודיים, לערכים דמוקרטיים, לערכים חברתיים, לערכים דתיים, לערכים של "כל ישראל ערבים זה בזה." ההשתמטות סותרת את כל הערכים הללו. חברה צריכה להבחין בין טוב ורע, לבחור בטוב ולהילחם ברע.
הקושי המעשי בגיוס החרדים אמיתי, ולכן אף אחד אינו מציע היום לקבל החלטה גורפת של גיוס המוני של כל החרדים וכפייה שלה בכוח. אך צריך לומר שהגיוס של כולם הוא הדבר הנכון, ולשאוף לכך בהדרגה. למשל, במכסות גיוס הולכות וגדלות. למשל, בחובת שירות לאומי לכל האזרחים, כולל במוסדות חסד חרדיים. אלא שהמחנה המתקרא בחוסר מודעות עצמית ובעזות מצח "לאומי", הפך את החרדים לחלק בלתי נפרד ממנו ונותן גיבוי להשתמטותו, כבר לא מתוך אונס וכורח פוליטי, אלא מתוך לגיטימציה להשתמטות. שרת התעמולה עלובת הנפש, דיסטל אטבריאן ה---, זו שכינתה את טייסי חיל האוויר, שבמשך עשרות שנים עושים מאה ימי מילואים בשנה ומסכנים כל שבוע את חייהם בפעולות מאחורי קווי האויב – "לא פטריוטים", "לא ציונים" ו"נפולת של נמושות", מגדירה את המשתמטים "סיירת מטכ"ל של היהדות"! לא פחות.
נכון, אין פתרון קל, חד ומידי לבעיית ההשתמטות, אך אין זה פוטר את החברה הישראלית מהתמודדות הדרגתית עם התועבה הזאת. אסור להיכנע לרע ולהפוך את הרע לנורמה.

* חילול השם – כפי שכתבתי פעמים רבות, הדבר השלילי ביותר בהשתמטות החרדים מהגנה על המולדת, יותר מהנזק החברתי, יותר מהנזק הביטחוני, יותר מעקרון השוויון – הוא הפגיעה בתורה ובערכי היהדות. אין חילול השם גדול יותר מהסילוף הקיצוני של התורה, בהפיכת לימוד התורה לתירוץ להשתמטות. מי שלומד באמת את תורת ישראל, הוא הראשון שיתגייס ליחידות הקרביות ביותר ויגלה מסירות נפש בהגנה על המדינה. מי שלימוד התורה מביא אותו להשתמטות ולעריקה ממלחמת מצווה – אין שום ערך ללימוד התורה שלו. הלימוד שלו שווה לתחת. לא את תורת ישראל הוא לומד. הוא לומד תורה שבדה מליבו. השתמטות בשם התורה, כמוה כגניבה בשם התורה, כמוה כשוחד בשם התורה, כמוה כאונס בשם התורה. מי שמלמד את בנו השתמטות – כאילו למדו ליסטות.
הדבר היחיד שאפשר לומר להגנתם של המשתמטים, הוא שהם תינוקות שנשבו. כך שטפו את מוחם מינקות. אני מתפלל על הציבור החרדי המשתמט שיחזור בתשובה.

* לייבש את הביצה – נכון, אין דרך לכפות באחת על החרדים להתגייס לצה"ל. ההשתמטות אינה מקור הבעייה אלא תוצאתה. היא המוגלה, לא הפצע. היא היתושים, לא הביצה. שורשי הבעייה הם בחינוך החרדי העצמאי, שאנו מממנים. את הביצה הזאת על המדינה לייבש. היום, כאשר יש חינוך ממלכתי חרדי, אין עוד סיבה כלשהי לכך שמשלם המיסים יממן ולו באגורה אחת חינוך חרדי שמחנך להשתמטות, שאינו מחנך לציונות, שמתנגד למודרנה ושגוזל מהילדים את זכותם הטבעית ללמוד מדעים, אנגלית, היסטוריה, לשון, תנ"ך וספרות. יש לשנות לחלוטין את שיטת מימון החינוך בישראל. אין לכפות חינוך ממלכתי. אין לאסור על מי שרוצה לחנך את ילדיו בחינוך פרטי לעשות כן. אבל החינוך הממלכתי צריך להיות כולו במימון המדינה, והחינוך הפרטי צריך להיות כולו במימון ההורים. אפילו אגורה אחת מתקציב המדינה אינה צריכה ללכת לחינוך הפרטי. הורים חרדים שאינם רוצים ללכת לחינוך הממלכתי החרדי – זו זכותם. שיממנו מכיסם את הלימודים. מדינת ישראל נותנת להם אלטרנטיבה במימון מלא. הבחירה היא שלהם.

* הטווח הארוך – בטווח הקצר, ההחלטה לסגור את הר הבית בפני יהודים בעשרת הימים האחרונים של הרמדאן היא החלטה נכונה. אם יש מידע מודיעיני אמין שעליית יהודים עלולה להבעיר תבערה בכל הארץ, וניתן למנוע זאת – אך טבעי ומוצדק שהממשלה תעשה את הנדרש כדי למנוע את התבערה. הבעייה היא, שלטווח הארוך הנזק עלול להיות גדול מן התועלת. ההבנה של האוייב שהצליח באיומי טרור והסלמה לכופף את ישראל, תתפרש שחולשה שמזמינה עוד איומים כאלה, עוד טרור והסלמה. הציפייה שלי מן ההנהגה היא לחשוב על הטווח הרחוק.

* גם לצה"ל הוא שולח את ידו הגסה – בן גביר זימן אליו את מח"ט החרמון, בלי ידיעת הממונים עליו ובלי אישורם, בניסיון לשדל אותו לעזוב את צה"ל כדי לפקד על המיליציה הפשיסטית החמושה הפרטית שהוא מנסה להקים. כאילו לא די שהוא הורס את משטרת ישראל, הוא שולח את ידו הגסה גם לצה"ל. בכל מקום שבו הוא נמצא הוא זורע הרס וחורבן. המח"ט ננזף. משום מה – לא הודח. אבל הרבה יותר חשוב ודחוף להדיח את הכהניסט מן הממשלה.

* אלטרנטיבי – האם ביום הזיכרון לשואה ולגבורה ייערך כנס זיכרון משותף לנספים בשואה ולרוצחים הנאצים, כי שניהם "קורבנות השנאה"?

* לא כצעקתה – צפיתי (במטושטש) בסרטון של בנות אולפנת חורב, ומסקנתי היא שלא כצעקתה. מדובר בסרטון פורימי הומוריסטי, שיש בו הומור סטריאוטיפי עדתי, אך ממש לא התנשאות של עדה על זולתה. באותה מידה ניתן לומר שיש כאן ירידה על האשכנזים החנונים והקרים ואהדה לחום ולשמחה המזרחיים. ככל שנשתחרר מן העדתיות הגלותית – ייטב, אך את החלוקה הסטריאוטיפית לא המציאו הבנות הללו ואין סיבה להעמיס זאת על שכמן. על טיב ההומור אפשר להתווכח. אומר בעדינות שהוא אינו לטעמי. אך טענת הגזענות מופרכת או לפחות מוגזמת. בטח אין כאן עניין שהצדיק הודעות מיוחדות של ראש הממשלה, ראש האופוזיציה ושר החינוך וסערה ציבורית רבתי. ובוודאי שאין מקום להכללות על הציונות הדתית בכללה ולניצול הנושא לניגוח פוליטי, כאילו רק זה חסר לנו בימים טרופים אלה.
קראתי את הרשומה שכתבו הבנות ובה הסבירו את עצמן. ניכרים דברי אמת.

* מעמדה של הערבית שודרג בחוק הלאום – הפילוסוף והסופר היהודי-צרפתי ברנאר-אנרי לוי פירסם ספר המגן על היהדות, הציונות ומדינת ישראל, מול ההסתה נגדן, בשם "רוח היהדות". אבי גרפינקל קטל את הספר ועשה מן הכותב חוכא ואיטלולא במוסף "הארץ" – ספרים. כיוון שלא קראתי את הספר איני יכול לחוות עליו דעה, אבל ברור שהמאמר, שכותרתו "דברי ימי הקיטש" כותש את הספר בשל עצם מהותו ובשל המטרה שלו. ניכר בעליל, שאין זו ביקורת הוגנת.
בין השאר, הוא יורד עליו בשל שגיאות עובדתיות. אכן, השגיאות שעליהן הוא מצביע נכונות. זה קורה בספרים, גם אני מצביע על כך בביקורות שאני כותב על ספרים, אבל יש לקחת אותן בפרופורציות. כאן נעשה בכך שימוש כדי לקטול את הספר ובעיקר את הסופר. לצד השגיאות העובדתיות, גרפינקל מצג באותה רשימת "שגיאות" עמדות המנוגדות לשלו. כלומר, טענה שהוא מתנגד לה שקולה לשגיאה כמו שעבר הוא צאצא של חם בעוד הוא צאצא של שם.
ובין השאר הוא קטל אותו על המשפט ש"הערבים בישראל מדברים שפה המוכרת כשפה הרשמית השנייה של המדינה", והעיר: "מציאות שהשתנתה כידוע בעקבות חקיקת חוק הלאום." ה"כידוע" נועדה להציג את הטיעון כמובן מאליו, שאינו צריך לעמוד לביקורת. אבל זה לא רק שקר, אלא שהאמת הפוכה לגמרי. לוי שוגה בשימוש במושג "שפה רשמית" – הערבית לא היתה ואינה שפה רשמית שנייה. אבל הטענה שמעמדה השתנה לרעה בחוק הלאום חסרת יסוד.
בסעיף 4 בחוק הלאום, תחת הכותרת "שפה", נאמר:
"4. (א) עברית היא שפת המדינה.
(ב) לשפה הערבית מעמד מיוחד במדינה; הסדרת השימוש בשפה הערבית במוסדות ממלכתיים או בפניהם תהיה בחוק.
(ג) אין באמור בסעיף זה כדי לפגוע במעמד שניתן בפועל לשפה הערבית לפני תחילתו של חוק-יסוד זה."
סעיף ג' מבהיר שאין כל פגיעה במעמדה של הערבית. משמעות הדבר, היא שהערבית תמשיך להיות שפת הלימוד בבתי הספר הערביים, שהיא תמשיך להיות שפה שניתן לנאום בה בכנסת ושפה שאפשר לטעון בה בבית המשפט. אבל סעיף ב' משדרג את מעמדה של הערבית, כאשר לראשונה הוא מעניק לה מעמד מיוחד המעוגן בחוקה! כל הטענות על שינמוך השפה הערבית בחוק, חסרות שחר לחלוטין. מה שמפריע להם באמת, זו ההגדרה שעברית היא שפת המדינה. אז זה מפריע להם. ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, ולכן שפתו הלאומית של העם היהודי היא שפת המדינה.
בהמשך המשפט כותב גרפינקל: "ותשתנה [המציאות שלוי תיאר ביחס למעמד השפה הערבית] עוד יותר בעקבות ההפיכה המשפטית של יריב לוין." מאיפה הוא הביא את זה? איפה יש במהפכה המשפטית התייחסות כלשהי לשפה הערבית?
אגב, על אמירה אחרת של לוי, ש"העיכובים והנסיגות בדמוקרטיה חדשה הם שכיחים מן ההתקדמות, ראו הנעשה בעיראק ובהונגריה. לחוקיות זו יש יוצא מן הכלל אחד, ישראל," כותב גרפינקל בצדק שהדברים היו נכונים בשעת הכתיבה, אבל אינם נכונים היום. זה נכון, אך במה הוא מאשים את לוי? לוי עצמו, פירסם לפני שבועות אחדים מסה נגד המהפכה המשטרית.

* אובדן – צר כל כך על הספרים שמאיר שלו כבר לא יכתוב.
וְצַר! עוֹד מִזְמוֹר אֶחָד הָיָה-לּוֹ –
וְהִנֵּה אָבַד הַמִּזְמוֹר לָעַד,
אָבַד לָעַד!

* כימים אחדים – מאיר שלו אהב את התנ"ך, היה בקיא בתנ"ך, כתב על התנ"ך, פירש את התנ"ך, הנגיש את התנ"ך לילדים, טייל בארץ ישראל עם התנ"ך. ספרו האחרון, שהתחיל לכתוב אך כשהבין שלא יספיק לסיימו גרס את הטיוטה שלו, היה על רות המואבייה. מאיר שלו אמר פעמים רבות, שהפסוק האהוב עליו ביותר בתנ"ך, הוא בראשית כ"ט, כ': "וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ." רומן שלם, אמר שלו, בן 11 מילים. אין זה מפתיע, שאחד מספריו המקסימים היה "כימים אחדים", ששמו וסיפורו הם כמובן בהשראת הפסוק. את אהבת איש לאישה בפסוק, שאל מאיר שלו לתיאור אהבת יהודי את עמו וזיקתו להיסטוריה הארוכה שלו. שלו כתב לנשיא המדינה עזר ויצמן את נאומו הגדול בפני הפרלמנט הגרמני. וכך הוא כתב, בין השאר: "כל יהודי, בכל דור ודור, חייב לראות עצמו כאילו היה שם, בדורות ובמקומות ובאירועים שקדמו לו. מאתיים דורות עברו מראשית תולדות עמי, והם דומים בעיניי כימים אחדים."

* תרבות של שנאה – הרשת מלאה בגל ביביסטי עכור של פשקווילי נאצה נגד מאיר שלו. תרבות של שנאה.

* שפל של וולגריות – צפיתי בטלוויזיה ב"לשחרר את שולי". הסרט הישראלי שובר הקופות מס' 1 – לא אצפה בו? מה אומר ומה אגיד? תת-רמה זו מחמאה. שפל של וולגריות – 7 בסולם גוטליב (סולם מאפס עד מאה). ולמה צפיתי עד הסוף? זו איזו שריטה אצלי. אני לא נוטש סרט בשטח. כמה זמן יקר בזבזתי על הזבל הזה.

* כצליל נבל רונן – בערב פסח התפרסמה ב"ידיעות אחרונות" רשימת 75 השירים של המדינה, כפי שדורגו בידי רשימת מומחים. השבת, הוסיף העיתון עוד 25 שירים משמעותיים שלא נכנסו לרשימה (ללא דירוג). בעוד ברשימה המקורית נכנס רק שיר אחד של נעמי שמר, "ירושלים של זהב", ואף הוא רק במקום הארבעים וארבעה, ברשימת המילואים לא נוסף אף שיר אחד נוסף שלה. כלומר, מתוך מאה השירים – רק אחד של נעמי שמר.
זה הזוי.
נעמי שמר נולדה בכינרת, תשעה חודשים לפני מותה של רחל המשוררת. היא נולדה על שפת הכינרת שרחל כה אהבה. רחל ונעמי שמר, טמונות במרחק של מטרים אחדים זו מזו בבית הקברות של כינרת, על אותה גבעת הכרךְּ, בקרבת אותו דקל שפל צמרת, עליהם כתבה רחל את שירה "כינרת" ("שם הרי גולן") שאותו הלחינה נעמי שמר. כמו את נעמי שמר, גם את רחל היו מי שניסו להקטין. איפה הם ואיפה היא, בתודעת האומה בחלוף מאה שנה?
מול ההקנטה של רחל המשוררת, התייצב אלתרמן להגנתה בשירו "האיר השחר" בטור השביעי, שבו ניבא ששיריה של רחל יהיו נצחיים.
"כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי." מִי יֵדַע מַה קּוֹבֵעַ
אֶת נִצְחָם שֶׁל שִׁירִים? דְּמוּת גּוֹלֶשֶׁת מִתֵּל:
כִּצְלִיל נֵבֶל רוֹנֵן וְרוֹחֵק וְגוֹוֵעַ
נִשְׁתַּלְּבָה הִיא לָעַד בְּשִׁירַת יִשְׂרָאֵל.
נעמי שמר הלחינה את השיר. גם שיריה של נעמי שמר ישתלבו לעד בשירת ישראל.

* החמץ הראשון – בילדותנו הרחוקה, כאשר יצא שביעי של פסח, נהגנו ללכת למרכז הפלאפל לנוער, ברחוב עוזיאל בר"ג, פלאפל נפלא שנסגר לאחרונה לאחר כשישים שנה, כדי לאכול את החמץ הראשון. אלא מה? לא היינו היחידים. כשהגענו לשם, כבר השתרך תור ארוך, עד שנראה היה שאנשים עמדו שם מהבוקר. וכך, הזדחלנו שעה ארוכה בתור עד שזכינו לאכול את החמץ הנפלא הזה.
אבא שלי סלד מהתופעה. הוא טען שזה מנהג פרעסערי וחזירי. "אפשר לחשוב שרעבתם שבוע שאתם לא יכולים להתאפק עד הבוקר." הוא לא הבין את היצר לעמוד שעה בתור בשביל קצת אוכל. האמת היא שהוא צדק, כמובן, אבל מסורת זו מסורת, לא?
מאז שאני באורטל, החמץ הראשון שלי הוא המופלטות והספינג' במימונה. באורטל אנו חוגגים בכל שנה מימונה. בשנים הראשונות, כמדריך גרעין, נסעתי למימונה אצל החניכים שלי בנצרת עלית (היום נוף הגליל) ומגדל העמק. שם זו היתה מימונה כהלכתה, במובן של לעבור מבית לבית. באורטל המימונה היא כללית, במועדון הקיבוץ. אפילו בקורונה חגגנו את המימונה. איך? הרי אסור היה להתכנס. ועדת תרבות דאגה לחלוקת מופלטות חמות לבתים. קלנועית שהשמיעה מוסיקה מרוקאית עברה מבית לבית ופעילי התרבות חילקו ערכת מימונה לכל משפחה.

* ביד הלשון: חוק גודווין – חוק גודווין הוא חוק בתרבות הרשתות החברתיות והאינטרנט הקובע: "ככל שדיון מקוון מתארך, ההסתברות שתתקיים הקבלה הקשורה לנאצים או להיטלר מתקרבת לאחת (ודאות מוחלטת). "החוק קרוי על שם מנסחו, מייקל גודווין, שהיה היועץ המשפטי של קרן החזית האלקטרונית בראשית שנות ה-90. הקרן היא מוסד שנועד לחנך את הציבור על זכויות האדם והאזרח בשימוש באינטרנט. החוק אינו מביע עמדה – אם זה טוב או רע, ולא מציע דרך התמודדות איתו. הוא לא קובע, למשל, שברגע שעולה הנאציזם או השואה, אין טעם להמשיך את הדיון. החוק פשוט קובע עובדה. מניסיון, אני יכול לקבוע שהחוק אולי קצת נחרץ מדי, אך נכון למדיי.
אורי הייטנר