[בעקבות הפירסום ב"מאזנים" כרך ע"א, גיליון מס' 2, חשון תשנ"ז, נובמבר 1996]
בניו-יורק חי צייר שניתן לכנותו בשם "צייר ארצישראלי" – אליאס אליהו ניומן, כבן תשעים וארבע. הוא נולד בפולין ב-1903, בהיותו בן עשר היגרה משפחתו לארה"ב. אחיו הבכור מרדכי הגיע לארץ-ישראל ב-1917 בתור חייל בגדוד העברי, ולימים נעשה למו"ל ידוע – הוצאת מ' ניומן. אליאס ביקר לראשונה בארץ ב-1925, שהה בה כשנתיים-שלוש ומאז שב וביקר בה פעמים אחדות תקופות ממושכות, לעיתים כשנתיים-שלוש. הציג בתערוכת "אמנים מודרניים", בצריף ה"אהל" בתל-אביב ב-1926, ובתערוכות אחרות בארץ ובארה"ב.
הוא שהה תקופת זמן בפריס ב-1929, ובנסיעותיו מארץ-ישראל לניו-יורק היה עובר בה. רישום עט של נחום גוטמן, משנת 1931, מתאר ארוחת פרידה לניומן בקפה "קופול" בפריס, בדרכו לארה"ב, אחרי שהותו בארץ-ישראל. המשתתפים הם סיגרד (אליהו סיגד), ציונה תג'ר, אבני, סנדר, ניומן, דויטש, דורה ונחום גוטמן.
במשך שנים נעשה ניומן לשגרירה הנאמן של האמנות הארצישראלית בארה"ב והרבה להרצות עליה ברחבי היבשת. ב-1932 התפרסם מאמר נרחב שלו בביטאון היהודי היוקרתי "opinion" בניו-יורק על "האמנות בפלשתינה".
בהזמנת מאיר וייסגל, מזכיר ההסתדרות הציונית בארה"ב, עבד ניומן בהקמת הביתן הארצישראלי בתערוכה הבינלאומית בניו-יורק ב-1939. את הביתן תכנן האדריכל (שהיה גם צייר) התל-אביבי אריה אל-חנני, שנסע לשם כך במיוחד עם אשתו לניו-יורק. באותה שנה פירסם ניומן את "האמנות בפלשתינה", קטלוג תערוכת האמנות הפלסטית בביתן הארצישראלי בתערוכה, שהכיל חמישים ביוגרפיות של אמנים ארצישראליים.
כריכת הבד של ספרו של אליאס ניומן בשנת 1939. הספר נמצא ברשותי.
מאז תקופת שהותו הממושכת האחרונה בארץ, שנסתיימה ב-1935, הוא מתגורר בניו-יורק.
אליאס ניומן: נוף שבע טחנות, הירקון, אקוורל על נייר, 35 50xס"מ. חתום.
מקור: אוסף זהרירה חריפאי ושלמה שבא. [כנראה מראשית שנות ה-30]
*
ניומן [1902-1999] הוא "אחרון הראשונים", כשמה של התערוכה שאצרה לו כרמלה רובין בבית ראובן בתל-אביב באביב 1996. בשנות ה-20 וה-30 צייר ניומן בארץ-ישראל באותו סגנון של חסד – כאילו מישהו נעלם בירך את ידי כל המחזיקים במכחול באותם ימים וצבע למענם את הארץ בצבעים שכמותם לא היה קודם ולא יהיו עוד לעולם. הוא היה מעורה בחברת הציירים והסופרים, צייר את ברש ורבינוביץ, וצוייר בידי גוטמן, לובין ותג'ר. בציורים ובצילומים הוא נראה בחור יפה ומושך את הלב, ונראה שחבריו הציירים אהבו לציירו.
יופיים של ציוריו הוא בעיקר באקוורלים. בקטעי זיכרונותיו, המתפרסמים בקטלוג של התערוכה, הוא מעיד ואומר: "רוב הציורים שציירתי היו נופים ובעיקר בצבעי מים. בזמן הראשון היו לי בעיות בהם נתקלו כל האמנים שבאו לארץ מאירופה ומאמריקה. היה קשה להתרגל לבהירות של השמש הארץ-ישראלית. כאן, שלא כמו בארצותינו הקודמות, אפשר היה לראות למרחקים ארוכים מאוד, ולא ידענו כיצד להעלות מרחבים אלה על הבד או הנייר. אני מצאתי כי האקוורל מתאים לי ביותר, צבעי המים המדוללים על גבי הנייר הלבן ברקע הצליחו להעביר את בהירות האור. שנים רבות אחר-כך פגשתי בטבריה את הצייר אוסקר קוקושקה, האקספרסיוניסט הגרמני הידוע, וראית כי גם הוא נאבק בכדי למסור את האור הארץ-ישראלי ואת המרחב. הצעתי לו לצייר מוקדם בבוקר או לפנות ערב."
אליאס ניומן
*
אליאס ניומן חי ופעל בארץ כצייר בתקופה שבה ביתה של דודתי אחות-אבי, המשוררת אסתר ראב, היה בית-ועד לסופרים ולאמנים. אם אכן הכיר אותה, הריהו אחרון האמנים הזוכרים אותה ואת הווילה המודרנית שבנה לה זאב רכטר ברחוב שבטי ישראל, כיום רחוב רופין, ואשר למרבה הצער לא השתמרה.
בביקורי בניו-יורק במאי 1996, ביקשתי מכרמלה רובין, הגרה באופן זמני בעיר לרגל עבודתו של בעלה, לקחתני לבקר אצל אליאס ניומן. כתבתי על תערוכתו מאמר ב"דבר ראשון" ותיארתי לעצמי שאולי גם הוא רוצה לראותנו.
את כרמלה פגשנו, אשתי יהודית ואני, כדרכם של ישראלים – בחנות בלומינגדיילס ברחוב 59 על השדרה השלישית. לאחר שגילתה כרמלה ליהודית את מכמני קומת-הקרקע של החנות – ירדנו ברכבת-התחתית ללאואר איסט-זייד, לסביבה שבה נמצאים בתי המשפט הפדרליים, הכלא המרכזי ומטה משטרת ניו-יורק.
עלינו לבית-דירות גדול הצופה לעבר הבניינים הללו והגענו באכסדרה פתוחה לדירתו של אליאס. כרמלה פרשה עליו את חסותה והיא דואגת לו כבת. אליאס בן התשעים ושלוש, רזה, מדבר בשקט, בעיקר אנגלית, זה קל לו יותר. צלול לגמרי. אני מקרב את אוזניי אליו כדי לשמוע וגם להבין. החדר הגדול מלא ספרים, ציורים על הקירות, תיקים עמוסי דפים מצויירים, מכתבים וקטעי עיתונים וחוברות, רובם ישנים ומצהיבים.
הוא מזכיר לי את הסלון של אסתר דודתי, תחת השולחן העגול נמצאו אצלה תמיד ז'ורנאלים בשפות אחדות. החדר דומה גם לדירתו של יצחק בשביס-זינגר, כפי שנראתה בסרט על חייו. הזמן כמו קפא כאן בשנות העבר.
אליאס זוכר את האדריכל אריה אל-חנני מתקופת עבודתם בהכנת התערוכה בניו-יורק, כיצד באו ברגל לקבלת-פנים שבה השתתפו נציגי כל המדינות, שירדו אליה ממכוניותיהם, איך היו הכריכים שם, ומה היה שיעור המשכורות הצנועות שקיבלו.
אני משתדל להסיט אותו לאסתר, שאת הביוגרפיה של אני כותב. אליאס יושב על הספה ואני על כיסא, סמוך אליו. הוא מספר שהכיר את אסתר, שהיתה נשואה לאיש עשיר ואחר-כך לצייר אלוויל, שגם אותו הכיר. לצערי אין לו סיפורים מעניינים על אודותיה.
במקום זאת הוא מספר לי על סטורס, מושל ירושלים הבריטי, שאותו הכיר וגם שלח עליו כתבה לעיתון אנגלי בארה"ב לאחר שריאיין אותו. את הכתבה תרגמה עבורו רחל ניומן, אשת אחיו, שאותה הוא מזכיר בחיבה.
תולדות הארץ מוכרות לי במקצת, ואני משלים פרטים אחדים בדברי אליאס מתוך שקראתי בשעתו את שלושת כרכי הזיכרונות של סטורס בתרגומו של אליהו עבאדי.
אליאס כלל אינו מתפלא על כך ונראה שנדמה לו כי אני, כמוהו, זוכר את הדברים בהתרחשותם.
חווייה דומה עברתי ב-1966, בפגישה לילית ממושכת עם בן-גוריון, כאשר שוחח עימי על תקופת העלייה הראשונה והשנייה בפתח-תקווה כאילו מתוקף היותי בן למשפחת ראב אני אמור לייצג, לזכור ולדעת הכול באיזו דרך-פלא גנטית.
אני שואל את אליאס גם על נחום גוטמן, והוא אומר שיש לו מכתב ממנו ומיד קם, הולך בקושי רב בעזרת מקל, אך מצליח לאתר בזמן קצר מכתב ששלח לו גוטמן ב-1936, כחצי שנה לאחר שנולדתי. אליאס מודה לי על הרשימה שכתבתי עליו [ב"דבר"]. ביציאה כרמלה ואני עומדים איתו ויהודית מצלמת אותנו.
*
נחום גוטמן (1898-1980) נסע לפריס ב-1929 והשתתף שם, כצייר [ארץ]-ישראלי יחיד, בתערוכה נבחרת של אמנים יהודים, וביניהם שאגאל, קיסלינג, מודיליאני, סוטין ופאסקין, בגלריה "בייה".
בפריס גם התקין סדרת תחריטים ל"יונה הנביא", ובשובו ארצה ב-1931 הביא עימו מכבש להדפסים וציוד נוסף, ובעזרתם התקין סדרת תחריטים על נושאים מהווי החיים ביפו ובירושלים: דייגים, משחקים-בקוביות, מעשני נרגילה, סבלים, סמטאות ירושלים העתיקה וחומותיה, גמלים, אפנדים בתרבושים, ספני נמל יפו, משחיז-סכינים, יושבי בתי-קפה, סוחרים ערביים וקבוצות ערבים משכבות-עם שונות. הוא גם צייר דיוקנאות רבים והתחיל לעבוד כצייר מערכת "דבר לילדים".
בשנים 1932 ו-1933 היה גוטמן הרוח החיה בעיצוב התפאורות לתהלוכות של העדלאידע" ברחובות תל-אביב.
בתקופת השנים 1933-1934 ביקר, יחד עם דורה אשתו, באפריקה הדרומית, כדי לצייר, לפי בקשת דיזנגוף, את דיוקן ראש-ממשלתה, ידיד הציונות, הגנראל סמאטס. הדיוקן מצוי במוזיאון תל-אביב. כן הציג תערוכה מרהיבה של תמונות שהביא מהארץ, רובן שמנים, בערים יוהנסבורג, קייפטאון ודרבן. למרבה שמחתו נמכרו כולן, למרבה צערנו רק אחת או שתיים מהן מצאו דרכן חזרה לישראל, והשאר – אין יודע היכן הן, אף שנשתמרה עד היום תוכנייה מפורטת של התערוכה.
המכתבים המצויירים ששלח גוטמן ל"דבר לילדים" קובצו מאוחר יותר בספרו הראשון "בארץ לובנגולו מלך זולו".
ב-1935 התקין גוטמן תפאורות להצגת "שבתאי צבי" מאת ז'ולבסקי בתיאטרון "אהל". באביב 1936 פרצו בארץ מאורעות דמים, ובנובמבר נולד בנו-יחידו חמי.
Nahum Gutman Rosh-Pinah oil
ראש פינה, תמונת שמן של נחום גוטמן שהוצגה בביתן הארצישראלי בתערוכה הבינלאומית בניו-יורק ב-1939 ונמצאת בתצלום שחור-לבן בספרו של אליאס ניומן Art in Palestine. ספק אם ידוע היכן התמונה נמצאת כיום.
*
כרמלה לקחה עימה את המכתב כדי לצלמו ומיהרה לפקסס לי אותו בשובי ארצה. אני מביא אותו בכתיבו המקורי, החסר:
ניומן היקר,
11.9.36
משונה ונעים היה לי לקבל ממך בימים אלה מכתב על ענייני בזנס ותערוכות. אצלנו עמדו כל ענייני האמנות וקפאו.
אני מודה לך, כי זכרת לשתף אותי בתערוכה, ובמודוס זה שאני אתן רדירונגים ואתה אקוורלים בטוח אני איש לא יפריע לשני.
אני רק מצטער (כלם עכשיו, בארץ-ישראל, מצטערים על מה שהוא) כי אין בידי רדירונגים (בעברית: תחריט) חדשים. ורובם הגדול של הישנים הם מחיי הערבים, מה שיקטין את ההתעניינות בתערוכה וגם ירחיק כל קונה ממנה.
יש ובכן רק אפשרויות אלה: להציג כך את "איוב" ו"יונה" (15 תחריטים) ולצרף אליהם עוד אחדים שאינם מחיי הערבים.
אצל יצחק אחי ישנם כל התחריטים שעשיתי (שלחתי לו אותם בשביל הדודנסיג גלרי) תבחר מהם אחדים ותשתדל לתת שמות עבריים כך שיגיעו, אני חושב, עד 20-25 תחריטים. לעשרה תחריטים הן כבר עשית פספרטו ואלה הנותרים אם תשיג מסגרות (מה שאני מקווה שזה הכרחי ואפשרי) יהיו בלי פספרטו.
ביחס למחירים שלי: לא נאה שכל התחריטים יהיה להם מחיר אחד. לכן תתן נא לפי ראות עיניך מחירים של בין 15-20 דולר.
על דבר השתתפות שלי בהוצאות התערוכה נכון היה לו הייתי משתתף בה באופן פרופורציונלי למספר המוצגים או למחירם. אבל גם זאת תעשה לפי ראות עיניך.
אני מצטער על שלא הודעת לי מראש כי מתכוון אתה לתערוכה כזו והייתי מכין לה חומר חדש וטרי. כי עד עתה הייתי טרוד בעבודות רבות לספרים. לדקורציות ל"שבתאי-צבי" לה"אהל" ולתיאטרון לילדים. היה כדאי שתדאג לפני עזבך את אמריקה לתערוכות מעין אלה בערים האחרות, בקלובים וכו'.
בארץ עכשיו מצב קשה במובן החמרי בעיקר לאנשי שלומנו הצירים והסופרים ואין תקוה כי הוא יוטב בזמן הקרוב. לכן כדאי שתכין לך כל מיני תערוכות באמריקה כי בארץ אין אפשרות של מכירה כל שהיא.
לכן, אולי כדאי לך להתחשב אם לשוב כבר לארץ ישראל. תערוכות ציורים מארץ ישראל – עכשיו זו היא סחורה טובה באירופה או באמריקה יש בזה חן אקזוטי. לכן החליטה הנהלת "הבימה" על נסיעה לאמריקה. וגם "האהל" מתכס לצאת לחו"ל. אולי תמצא גם אתה תכנית מענינת לתערוכות קטנות שלנו?
לד"ר שוורץ לא פניתי כהצעתך שיכתוב איזה מילים לקטלוג – כי אני אתו בטרמים כאלה, שאיני רוצה להיות לו אסיר תודה. שלום לך מאת דורה. אנחנו מקווים שעד שתשוב תמצא אותה לאמא בישראל. אנחנו מאחלים לך הצלחה. וכתוב נא
שלך, נחום
רח' אחד העם 136
בזה אני מצרף איזה מלים שכתב עלי ד"ר שוורץ (כשנסעתי לאפריקה).
ידוע לי [ש]כתב גם על אודותיך אולי תצרף אותם יחד ותצא הקדמה.
אין לי צילומים של התחריטים שלי. מן התחריט עצמו עושים את הקלישה.
*
ניומן הציג תערוכת יחיד במוזיאון תל-אביב ב-1934, ועזב את הארץ ב-1935. הוא קיבל כנראה את עצתו של גוטמן, ושב לבקר בארץ רק ב-1938 והציג שוב תערוכה מעבודותיו במוזיאון תל-אביב.
למכתבו צירף גוטמן דף מודפס אנגלית במכונת-כתיבה, בחתימת ד"ר קארל שוורץ. ד"ר שוורץ היה מנהלו הראשון של מוזיאון תל-אביב בבית דיזנגוף בשדרות רוטשילד, ולפני כן שימש כמנהל המוזיאון היהודי בברלין. ראש-העיר דיזנגוף הביא אותו ארצה כדי לנהל את המוזיאון, גוטמן הציג במוזיאון תל-אביב תערוכות יחיד אחדות, השתיים הראשונות היו בשנים 1933 ו-1938. דבריו של ד"ר קארל שוורץ על גוטמן, בתרגום מאנגלית, הם אלה:
המשמעות התרבותית שלעם ניכרת ביכולת היצירה האמנותית שלו. עד כה הייתה ארץ-ישראל ענייה בכגון אלה. היא עדיין חדשה מכדי שיתפתחו בה כוחות אמנותיים שנולדו על אדמתה והדוברים את שפת האמנות המיוחדת לה. רוב האמנים עדיין באים אליה מארצות אחרות ומביאים עמם את חוויותיהם, את דרך הסתכלותם ואת התנסותם, ורק בהדרגה הם מסתגלים לחיים החדשים במולדתם החדשה.
אחד ממתי-מיספר האמנים הארצישראליים המקוריים, שטבעם נטוע בארץ ובתרבותה היהודית, הוא נחום גוטמן. אמנם לא נולד כאן אלא בבסרביה, אבל הגיע ארצה כילד בן שבע, לא למד באקדמיות זרות אלא התפתח כאן באופן חופשי כאמן, ורק מאוחר יותר נסע לאירופה וספג את מיטב היצירה האמנותית בעריה הגדולות.
חשיבות מיוחדת נעוצה בהכרת אמנותו, מהיותו מייצג את הארץ את העם, את האווירה הארצישראלית המיוחדת; את מה שנראה בעיניו כקסם המיוחד שראוי להבליטו באמצעים שבחר לשם כך.
גוטמן הוא בראש ובראשונה צייר נופים. ציוריו שונים לחלוטין מכל מה שנחשב כציוריה של ארץ-ישראל בחוץ-לארץ. לפנינו צייר שכמעט אינו יודע אלא את החיים המזרחיים של הבזארים, שתופס את ההרמוניה הנכונה להם. הרבה אור וזוהר מופיעים בציורים אלה, שאף פעם אינם מוסרים את האובייקטים בחיצוניותם בלבד אלא מספרים על עולם של דוממים ושל חיים המוכרים רק לגוטמן, היודע את שפתם, הנושם את אווירתם והקשור לקרקע גידולם.
גוטמן, יותר מכל אחד אחר, מחובר לבני-עמו, ולכן הוא כל-כך מקורי וכל-כך מובן בארצו, דבר המתבטא באופן ברור גם בשם שקנה לעצמו כמאייר. הא יצר סגנון איור יהודי מיוחד לו, ואותו הטביע במיספר רב מאוד של עבודות, מספרי לימוד ועד לשיריו של ביאליק, מתיאור חיי יום-יום ועד לאיורי המקרא.
כדי להשלים את דיוקנו של גוטמן האמן הזה היה צריך להזכיר את עבודתו כתפאורן תהלוכות פורים היפות והבלתי-נשכחות של תל-אביב, אשר מדי שנה מחיות את החג העממי.
אחדות מתמונותיו הוצגו בגלריות אירופיות ואמריקניות. האמן מציג עצמו עתה באוסף עשיר של עבודותיו, בארץ זרה לו, ובכך הוא עושה לא רק שם לעצמו אלא גם מייצג את תחייתה של ארץ-ישראל היהודית.
נחום גוטמן
אהוד בן עזר
מתוך היומן
יום רביעי, 15.5.96.
ניו-יורק, מנהטן. זה היום המלא האחרון לשהותנו במנהטן, עדיין במלון דורסט, ואנחנו מנצלים כל רגע. את ארוחות הבוקר אנחנו אוכלים בבתי-קפה קטנים בסביבה, בדרך-כלל בייגל עם לאקס. מוקדם אנחנו הולכים ברגל עד ללינקולן-סנטר. ממול, בשדרות קולומבוס, מתנשא בניין המשרדים הנושא את אותיות אסק"פ, אחד משני האירגונים המקבילים בארה"ב לאקו"ם. קריית האמנות והמוסיקה של לינקולן סנטר מרשימה מאוד. לא לחינם משמשת העיר הזו אבן-שואבת. אני קונה תקליטור של הרקוויאם של ברליוז עם פאווארוטי.
מכאן אנחנו חוצים במונית את הסנטראל-פארק ומגיעים לאוסף פריק. שוב חווייה בלתי רגילה. מוזיאון עשוי בטעם אישי, בתוך ארמון בסגנון אירופאי, עם תמונות יוצאות מהכלל של רמבראנדט, אל-גרקו, פראנץ האלס, ורמר, ועוד ממיטב הציור העולמי, והכל בטעם אישי וכל תמונה שוכנת לבטח במקום המיועד לה. באחד האולמות אנחנו רואים סרט המתאר את תולדות הבית ומייסדו. מכאן אנחנו הולכים ברגל לחנות בלומינדיילס הגדולה, ברחוב 59 על השדרה השלישית, נפגשים שם עם כרמלה רובין, שותים קפה ועושים קניות אחדות, ויורדים בתחתית ללאואר איסט-סייד, היכן שנמצא בניין בתי המשפט הפדראליים החדש שבו יושב אלן. וכן הכלא המרכזי ומטה המשטרה.
אנחנו עולים לבית דירות הצופה אל כל הבניינים האלה. מבקרים בדירתו של הצייר אליאס ניומן בן ה-94. הוא רזה, מדבר בשקט, בעיקר אנגלית. זה קל לו יותר. כרמלה ערכה לאחרונה תערוכה של ציוריו בבית ראובן, ואני פירסמתי עליה רשימה אוהדת ב"דבר ראשון". הוא כניראה האחרון מהדור של אסתר, שיכול לזכור את ביתה בתל-אביב בשנות ה-30, כאשר נמצא בארץ.
אני מקרב את אוזניי אליו כדי לשמוע וגם להבין. החדר הגדול מלא ספרים, ציורים על הקירות ותיקים עמוסי דפים מצויירים. וכן מכתבים וקטעי עיתונים וחוברות, רובם ישנים. מזכיר את הסלון של אסתר, שתחת השולחן העגול נמצאו אצלה תמיד ז'ורנאלים בשפות אחדות, ודומה גם לצילומי דירתו של יצחק בשביס-זינגר. הזמן כמו קפא כאן עם העבר.
אליאס זוכר את אריה אל-חנני, אביו של יגאל. יחד עבדו על התערוכה הארצישראלית הפלשתינאית בניו-יורק בסוף שנות ה-30. הוא מספר שגם אשתו של אלחנני עבדה בתערוכה, וכן היתה שם הבת, מיכל. מספר על וייסגל, וכיצד הוא ואלחנני באו ברגל לקבלת-פנים שבה השתתפו נציגי כל המדינות, כולם במכוניות. על הכריכים שאכלו שם. על המשכורות הצנועות שקיבלו, ועוד.
האדריכל אריה אל-חנני
אני משתדל להסיט אותו לאסתר. הגענו ב-3.30 לערך, אחה"צ, אולי אף מאוחר יותר, וב-4.30 כבר הבטחנו לאורי ולפולה להיפגש איתם כדי להיפרד. אליאס יושב על הספה ואני על כיסא, סמוך אליו. הוא מספר שהכיר את אסתר, שהיתה נשואה לאיש עשיר ואחר-כך לצייר אלוואיל, שגם אותו הכיר. אין לו סיפורים קרובים על אודותיה. הוא זוכר את הבית שלה. נידמה לי שהוא מזכיר שהיה בית בן שתי קומות. הדבר המעניין והיחיד שהוא מספר – לדבריו היה לאסתר Beauty parlor, מכון יופי, ושהיתה בקשרים עם אמריקה ועם אנגליה בקשר לתכשירי קוסמטיקה. אחר-כך, כאשר אני חוקר אותו, הוא נזכר שזו היתה חברת באייר מגרמניה. תחילה אני חושב שהוא מבלבל את אסתר עם מישהי אחרת, ואחר-כך מגיע למסקנה, מתוך סיפורו, שכניראה היה משהו בכך שהאחים גרין בארץ יבאו מחברת באייר מוצרי רוקחות וכניראה גם קוסמטיקה, ואסתר יכלה לעזור בהשגת מוצרים אלה לנשים מחברותיה, בחוג הציירים והסופרים, זוהי השערה שלי. אני זוכר שלעיתים היתה אומרת שיש לה הכשרה של קוסמטיקאית, ואם אינני טועה התעודה מפריס, בארכיון שלה, היא מקורס לקוסמטיקה שעברה. צריך לבדוק זאת ואולי אפשר להוסיף כמה שורות לביוגראפיה. [דברים אלה נכתבים על ידי ב-15.5.96 בסקוטסדייל]. בכלל, צריך לעבור שוב על תיק המכתבים המקורי. אולי יש שם פרטים שלא הוקלדו, ולאחר הכתיבה הם ברורים יותר. מה שייך למה.
[כאשר אני שואל, בשובי ארצה, את מריאסה [בתה של יוכבד בת-מרים] על כך, היא אומרת שאין כל שחר לדברים של אליאס. היא לא זוכרת שאסתר היתה קשורה באופן כלשהו בשנות ה-30 למכון יופי! היא עצמה שהתה בניו-יורק באותה תקופה יחד איתנו, וגם אותה לקחה כרמלה לאליאס. מריאסה התרשמה שאיננו צייר גדול וגם לא איש מעניין במיוחד. כל הזמן מדבר על כסף].
אליאס מספר עוד על סטורס, שאותו הכיר וגם כתב עליו בעיתון אנגלי או אידי בארה"ב לאחר שריאיין אותו. הוא הכיר גם את סידני סיל, בעלה האנגלי של בני, בעלת-הבית שלי בירושלים בשנים שהייתי סטודנט, וכן הכיר את אביה, הבלשן יצחק אפשטיין.
אליאס מודה לי מאוד על הרשימה שכתבתי עליו. ביציאה אנחנו עומדים ומצטלמים איתו, כרמלה ואני.
אני שואל אותו גם על גוטמן והוא אומר שיש לו מכתבים מגוטמן. הוא קם, הולך בקושי רב בעזרת מקל, ומצליח לאתר מכתב ששלח לו גוטמן בקיץ 1936, כחצי שנה לאחר שנולדתי, ומדובר בו על תחריטים שגוטמן אמור לשלוח לאליאס לשם סידור תערוכה בארה"ב. גוטמן סבור שבגלל שחלק מהנושאים של התחריטים הוא מחיי הערבים – לא ירצו לקנותם בארה"ב, ומציע לשנות אולי את שמותיהם. כרמלה לוקחת את המכתב כדי לצלמו ולשלוח לי, ואוכל לעשות על כך רשימה ל"מאזניים".
אנחנו נפרדים מאליאס. למטה כרמלה מספרת לנו שאחת הסיבות לכך שעזב את הארץ היתה שהתאהב באשת אחיו מרדכי, ברחל ניומן, וכניראה אחיו היה מעוניין שיעזוב. לפי התמונות והצילומים שלו בצעירותו הוא היה גבר מרשים מאוד, וציירים אהבו לציירו. הוא עצמו מזכיר את רחל בשיחה, שתירגמה לו את רשימותיו לאנגלית. רק מאוחר יותר, בשנות ה-40, נשא אישה בניו-יורק, שהיתה לה מישרה חשובה מאוד בתור כלכלנית או במשהו דומה.
אהוד בן עזר
סוף הקטע ביומן על הפגישה עם ניומן