"הצימאון להיבלע כולו ברוח ישראל צריך הוא להתגבר. לחשוב ישראליוּת, להרגיש ישראליוּת, לחיות חיים ישראליים, לראות בשמחת ישראל, זאת היא מגמה עמוקה גבוהה ורחבה, מלאה טל חיים של קודש".מהיכן לקוח הציטוט הזה? מי כתב את הדברים? למה כוונתו? לכאורה, זוהי פסקה שיש בתוכה סתירה מניה וביה, שלא כל כך מסתדרת עם השיח המקובל אצלנו.
הכותב מדבר על הישראליות, מעלה על נס את הישראליות, מטיף לחשוב ישראליות ולהרגיש ישראליות, לחיות חיים ישראליים, ופתאום הוא מדבר על חיים של קודש. מה הקשר בין ישראליות לחיים של קודש? הרי הישראליות היא החול. הישראליות היא החילוניות. הקודש הוא של היהודיות. לא? אז מה הערבוב הזה?
את הטקסט הזה כתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב הראשי הראשון לארץ ישראל. למה הוא התכוון, כאשר הוא דיבר על ישראליות?
הרב קוק נפטר ב-1935, כמעט 15 שנים לפני הקמת המדינה. אז איך הוא דיבר בכלל על ישראליות? הרי עוד לא היתה אז ישראליות. מבולבלים? אנסה לעשות קצת סדר. בכל מקום שבו כתב הרב קוק ישראליות, הוא יכול היה לכתוב יהודיות. כאשר כתב "חיים ישראליים" יכול היה לכתוב חיים יהודיים. וכל מי שקרא אותו, הבין בדיוק שלכך כוונתו. יהודי, ישראלי, עברי – אלו מילים נרדפות (גם בעברית וגם בשפות אחרות). נכון, שלאורך השנים היו ניואנסים שונים בשימוש בביטויים האלה. היו מי שבידלו את העבריות מהיהודיות, במובן של דוברי עברית כשפת דיבור, כלומר היהודים בארץ ישראל. והייתה כת קטנה שבשם העבריות ניסתה להתנתק לחלוטין מן היהדות ולברוא כאן עם חדש, הכולל את בני כל עמי האזור והוא מנותק לחלוטין מן העם היהודי ומנוכר לו. אבל כאשר הם התהדרו במותג "העברים הצעירים", הם כל כך חטאו למושג העבריות, שהשם הזה לא נקלט בתודעה ולא יכול היה להיקלט. אך כאשר אברהם שלונסקי העניק להם בלעג ובבוז את הכינוי "כנענים" השם תפס לחלוטין, עד שגם הם נאלצו לאמץ אותו בדיעבד, כדי לזכות בהכרה כלשהי.
יש מי שמנסים היום להציג בדיעבד סיפור, על פיו היישוב העברי בארץ ישראל הבדיל בינו לבין היהודים; "הם קראו 'מדינה עברית', לא 'מדינה יהודית' ". אבל זו שטות. הם צעקו בהפגנות: "מדינה עברית! עלייה חופשית!" עלייה של מי? של עברים? עברים שעולים מארצות אחרות? אם כן, מי הם העברים? ומה ההבדל בינם לבין היהודים? אבי עלה בספינת המעפילים "מדינת היהודים". כאשר המפגינים צעקו "עלייה חופשית", התכוונו מן הסתם גם אליו ולמעפילים בספינתו. אז הם היו עברים או יהודים? ושם הספינה שלהם צריך היה להיות "מדינת העברים"?
כל הניסיון ליצור הפרדה בין ישראלי, יהודי ועברי, הוא חסר שחר. נכון, יש ישראליות שאינה חופפת ליהודיות. האזרחות הישראלית. מבחינת האזרחות, ישראלי הוא כל אזרח ישראל, גם אם אינו יהודי ויהודי שאינו אזרח ישראל, אינו ישראלי. אבל אין חפיפה בין האזרחות ללאומיות. ערביי ישראל אינם חלק מהלאום שלנו והיהודים שאינם אזרחי ישראל הם בני הלאום שלנו. מורכב? נכון. ההיסטוריה היהודית יצרה מורכבות וייחודיות. אבל גם כשהאמת מורכבת, היא אמת. אין דרך טובה יותר להפריך את האבחנה המלאכותית בין יהודי לישראלי, מאשר המסמך המכונן של מדינת ישראל – מגילת העצמאות. מגילת העצמאות של מדינת ישראל נפתחת במילים: "בארץ ישראל קם העם היהודי..." כבר חמש המילים הראשונות כוללות את ישראל ואת היהודי. 17 פעם מופיעה במגילה המילה "יהודי" בהטיות שונות (יהודית, יהודים). המילה "ישראל" מופיעה 16 פעמים, מתוכם שבע במושג "ארץ ישראל". המילה "עברי" מופיעה ארבע פעמים, מתוכן פעם אחת בהקשר של השפה העברית.
המשפט המתייחס לשפה העברית אומר: "מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה, חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה; ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגינים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית..." כלומר, העברית היא שפתם של היהודים ששבו לארצם והחיו אותה. ובמקום אחר, השימוש במונח "העם היהודי" מתחלף ב"העם העברי". למה? כנראה כדי לגוון, הרי זה היופי שבמילים נרדפות. משפט המפתח במגילה הוא ההכרזה על הקמת מדינת ישראל: "לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל." במשפט האחד הזה, מוזכר היישוב "העברי", פעמים "ארץ ישראל", פעם "מדינה יהודית" ופעם "מדינת ישראל". ודוק – שמה של המדינה אינו "ישראל", אלא "מדינת ישראל". גם שמה הרשמי של מגילת העצמאות היא: "הכרזה על הקמת מדינת ישראל". מה פירוש מדינת ישראל? האם אנו מדברים על מדינת בריטניה, מדינת צרפת, מדינת מצרים, מדינת רוסיה? למה לא פשוט, "ישראל"?
המילה "מדינת" פירושה "המדינה של". כלומר מדינת ישראל, היא מדינתו של ישראל. כלומר מדינתו של עם ישראל. מיהו עם ישראל? העם היהודי. ישראל אינה רק מדינתם של אזרחיה, אלא בראש ובראשונה מדינתו של העם היהודי כולו, באשר הוא. היא ארצו של כל יהודי בעולם, שאם רק יחליט לממש את זכותו להצטרף אליה, יקבל אוטומטית את אזרחותה. זו גם משמעות המושג "ארץ ישראל" – ארצו של עם ישראל, ארצו של העם היהודי. עד רגע ההכרזה, הציבור לא ידע מה יהיה שמה של המדינה. עלו הצעות שונות: מדינת היהודים, יהודה, ציון, ארץ ישראל ועוד.
אילו הוחלט לקרוא למדינה "יהודה", איך היו נקראים אזרחי המדינה? יהודים. איך היו נקראים ערביי המדינה? ערבים יהודים או ערביי יהודה. איך היו נקראים יהודי ארה"ב? אולי ישראלֵי ארה"ב. זה נשמע מוזר, אך זה מוזר אך ורק כיוון שההחלטה היתה לקרוא למדינה "ישראל" והתרגלנו לכך. אילו נקראה "יהודה", היינו רגילים למונחים הללו, ואם הייתי כותב את המאמר הזה, ומשתמש במונח "ערבים ישראלים", זה היה נשמע כמו שנשמע לנו היום המונח "ערבים יהודים".
לאחרונה נפוץ יותר ויותר הדיבור על כך שאולי הגיעה השעה שנתפצל לשתי מדינות – יהודה וישראל. אולי נתפלג לשני עמים – יהודי וישראלי. ומי לא מכיר את השאלה המנג'סת "מה אתה יותר, יהודי או ישראלי?" שנועדה לתת בנו סימנים... כל אלה אינם אלא הבל ורעות רוח. גם אם אין חפיפה בין האזרחות ללאום, במהות הדברים, אין הבדל בין ישראלי ויהודי. מבחינה לאומית, היסטורית וזהותית – חד הם. ולכן, במקום הפנטזיות המיותרות על היפרדות, עלינו לעמול בכל דרך כדי לשקם, לגבש ולחזק את הלכידות הלאומית שלנו, את הסולידריות הלאומית שלנו, את היחד שלנו. הדבק הוא הציונות. מה שנדרש כדי לשקם את הלכידות שלנו, הוא תחיה ציונית, שתציב את הציונות וערכיה במרכז הכובד של החברה, במקום המצב הנוכחי, שבו אנו מפוצלים למחנות ובכל מחנה נסחפים אחרי הקיצונים, שהקשר בינם לציונות אפילו אינו מקרי.

2. צרור הערות ‏3.5.23
* אין לנו ארץ אחרת – שירו הנפלא של אהוד מנור "אין לי ארץ אחרת", נבחר כשיר ה-75, במצעד של רשת ג' ו"ישראל היום".
זה אחד השירים הפטריוטיים ביותר שנכתבו כאן. אהוד מנור, ששכל את אחיו האהוב יהודה במלחמת ההתשה, כתב מספר שירים סופר פטריוטיים, שהמסר שלהם הוא מסר ה"צומוד" – מה שלא יהיה, ומה שלא יקרה, וכל מחיר שנדרש לשלם, זוהי ארצנו, זו מולדתנו, ולעולם לא ננטוש אותה. כך בשירו "יליד הארץ", שכתב אחרי ששמע את אימו מביעה ספקות, אחרי נפילת בנה הצעיר, אם לא היתה זו טעות לעלות לארץ. "אבא, שר אני לך, על שיום אחד, קמת ותלך. אימא, זה השיר הוא לך, על ימי לכתך, אחרי אבי לכאן." אגב, את השיר הזה, באותה הכרת טובה, קראתי על קברו של אבי, בהלווייתו. ולאחר מלחמת יום הכיפורים, שבה נפלו רבים מחבריו של אהוד מנור, ודורו ספג מכה קשה ואיומה, הוא כתב את "ללכת שבי אחריך". הוא כתב למולדת, אותה הוא הגדיר "ארץ של חלב, מרור ודבש," כן גם מרור: לשאת חלום מבטן, מדורות,
לשאול באביבייך נחמה,
לחיות על פני ובתוכי האדמה
הנוראה והיפה הזאת.
כן, לפעמים האדמה היפה הזאת היא גם נוראה, אבל אנחנו הולכים שבי אחריה, נושאי חלום הדורות.
וכך גם "אין לי ארץ אחרת," כן, גם אם אדמתי בוערת. כן, נילחם על דמותה אם היא שינתה את פניה, לא נוותר, אבל אין לנו ארץ אחרת. לא נמיר אותה לעולם בארץ אחרת.
מה הפלא, שגדעון לוי, עוכר ישראל, פירסם בשוקניה פשקוויל נגד השיר ונגד הבחירה בו? הרי כל יישותו היא תיעוב לרעיון שכאן הוא ביתנו. הרי הוא לא הסתפק בהשתתפות בטקס הפיגולים של חילול יום הזיכרון בטקס הסלט שעירבב את חללי המלחמה לתקומת ישראל, קיומה וביטחונה עם חללי המלחמה להשמדת ישראל ולרצח יהודים, אלא למחרת, ביום הזיכרון עצמו, הוא לא עלה לקברו של גדעון בכרך, שנפל בתש"ח ועל שמו הוא נקרא, אלא לבית הקברות במחנה הפליטים ג'נין, להשתטח על קברי מחבלים ולפרסם את הפרובוקציה בשוקניה.
את "אין לי ארץ אחרת" הוא הציג כשיר "בכייני". השיר, כמו השירים האחרים שציינתי, הוא ההיפך מבכיינות. זו לא קובלנה על כך שאנחנו מסכנים, אין לנו ארץ אחרת, אלא להיפך – זה מסר גאה שזו מולדתנו, כאן אנו מכים את שורשינו, כאן אנו שמים קץ לתופעת היהודי הנודד, כי אנו נושאים חלום מבטן ודורות, החלום "שסבא שר אותו לאבא," כפי שכתב מנור בשירו "חי", והיום אנחנו מגשימים אותו. אבל אצל לוי, זו "התקרבנות", כאילו אנחנו מייללים שאין לנו ארץ אחרת, כדי להצדיק את העוולות שאנו עושים לערבים.
ומה המסר הפוליטי של ג. האו האו? בטח תחשבו שהוא יכתוב, שאם אין לנו ארץ אחרת, למה אנחנו "קובשים" גם את הארץ של הפלשתינאים בלה בלה בלה. כלומר, שעלינו להסתפק במדינה בקווי 4 ביוני 1967. אם כך אתם חושבים – טעיתם.
אכן, "קבשנו" ארץ לא לנו. אך לא ב-1967. והארץ שאינה שלנו אינה רק ממזרח לקו הירוק. אנחנו "עם שכבש ארץ מידי עם אחר, נישל אותו וגירש אותו מארצו והניח אותו מדמם, מושפל, חסר זכויות וחסר כבוד זה 100 שנים ויותר – זו כבר חוצפה אחת יותר מדי לקונן על שאין לו ארץ ספייר, כמו שהוא חושב שמגיע לו." מאה שנה ויותר. כלומר הגזל של ארצו של עם אחר, אינו ב-1967, גם לא ב-1948 אלא יותר ממאה שנה. ובשיר, אנו כביכול מקטרים על כך שאין לנו עוד ארץ, כלומר אנחנו לא מסתפקים בארץ לא לנו ש"קבשנו" מבעליה החוקיים באכזריות נוראה לפני יותר ממאה שנה, אלא אנחנו רוצים עוד.

* לֹא בָּא לְנַשְּׁקוֹ אֶלָּא לְנָשְּׁכוֹ – יואל שרון, מ"מ בסיירת חרוב, חצה עם חייליו במלחמת יום הכיפורים את תעלת סואץ. בקרב קשה ועקוב מדם בעיר סואץ, איבד יואל 16 מתוך 19 לוחמיו והוא עצמו נפצע קשה והוא משותק לחלוטין בפלג גופו התחתון.
מדי מוצ"ש, חמוש בכיסא גלגלים ודגל הלאום, הוא מגיע לקפלן, להיאבק על דמותה של ישראל כמדינת חוק דמוקרטית. "כפי שאז התאבדנו על הגבולות, כך נתאבד מול הניסיונות לשנות את פניה של המדינה הזאת," הוא אומר.
מדי שנה הוא עולה ביום הזיכרון לבית העלמין בבאר שבע, שם טמונים ארבעה מרעיו לנשק. השנה, כאשר שמע על מזימתו של הכהניסט להגיע לבית הקברות ולחלל את הטקס בנוכחותו ובנאומו, הוא כתב לו מכתב אישי רגשי, והזמין אותו להיפגש עימו לשיחה מלב אל לב בחלקה שבה טמונים רעיו. הפגישה התקיימה במתחם המאובטח ולא בחלקה המבוקשת, על פי הנחיית השב"כ. הם נפגשו לפני ואחרי הנאום. לפני הנאום הוא הפציר בבן גביר להתחשב ברגשות המשפחות ולא לנאום. כמובן שבן גביר צפצף על בקשתו. הרי הוא הביא אתו קהל מעודדים, מאות כהניסטים שיריעו לו ויהפכו את טקס יום הזיכרון להפגנת בחירות של עוצמה כהניסטית.
יואל שרון, איש יקר, טוב ותמים. בתמימותו נתן לגיטימציה ל--- הכהניסטית, שעשה עליו סיבוב תעמולתי. מודע היטב למצלמות "כאן 11" בן גביר חיבק אותו וגיפף אותו ונישק אותו וחינטרש את החרטא על "אתה אח שלי" ו"אני אוהב אותך אהבת נפש." וכאשר יואל רצה לממש את מטרת המפגש, לדבר על ליבו ולהסביר לו את עמדתו, הוא מרח אותו בציניות מרושעת ומקפיאת דם, באמירות זולות כמו "בוא נשאיר את הפוליטיקה מחוץ לבית הקברות..." הוא, שבא אך ורק לעשות פוליטיקה כהניסטית אומר זאת, ללא בושה.
ליבי ליבי ליואל שרון. אני לא מקנא בו. אחרי כל מה שעבר בחיים, רק זה עוד היה חסר לו – להתחבק ולהתנשק עם הדוצ'ה.
בספר בראשית, בסיפור על פגישתם של עשו ויעקב אחרי עשרות שנות נתק, כתוב על עשו "וישקהו"; את יעקב. ומעל כל אות במילה הזאת, מופיעה נקודה. הנקודה הזאת היא פתח לפרשנויות. מה היא באה להגיד לנו? דרש רבי ינאי: "לָמָּה נָקוּד עָלָיו? אֶלָּא מְלַמֵּד, שֶׁלֹא בָּא לְנַשְּׁקוֹ אֶלָּא לְנָשְּׁכוֹ, וְנַעֲשָׂה צַוָּארוֹ שֶׁל אָבִינוּ יַעֲקֹב שֶׁל שַׁיִשׁ וְקָהוּ שִׁנָּיו שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע."
איני יודע לגבי עשו, אך ברור מהי נשיקתו של אותו רשע, בן גביר.

* נפל – השר ל"ביטחון" לאומני צריך להקיף את עצמו באבנים וסס"ל (סרט סימון לבן) ולכתוב שלט: נֶפֶל.

* היכונו להכרזה – עוד מעט בן גביר ייצא לרחוב, יאסוף סביבו קהל ויצהיר שהנחה לצאת מחר למבצע "חומת מגן" בעזה.

* קונסיליירי – תוך שמתקיים המו"מ בבית הנשיא, שנועד להציל את החברה הישראלית באמצעות הגעה לפשרה על רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה, גורמים בקואליציה ממשיכים להתניע את הדי-9. כעת הם שוקדים על הצעת חוק חדשה, על פיה היועמ"ש יהיה מינוי פוליטי של כל ממשלה חדשה. הם לא רוצים יועץ משפטי, שנועד להבטיח שהממשלה תנהג על פי חוק, אלא קונסיליירי, כמקובל במשפחות פשע. הם רוצים למנות לתפקיד עוכרי דין מן הזן של גוטליב או כינרת בראשי.
הם גם מציעים הפרדה בין תפקיד היועמ"ש לתפקיד פרקליט המדינה. אני תומך בהפרדה כזו ומציע אותה כבר שנים רבות. אבל הכוונה שלי הפוכה לכוונה שלהם. אני רוצה מינוי תובע ראשי במשרה מלאה, שאינו מתחכך כל היום עם רוה"מ והשרים כמו היועמ"ש, וכך יוכל בראש נקי מהשפעות זרות להיות מצביא המלחמה בשחיתות הממשלתית. זו מהות תפקידו של התובע הראשי. לכן, אסור שהממשלה תמנה אותו, אלא ועדה בלתי תלויה, שאחד מחבריה יהיה שר המשפטים, ולבטח לא מעבר מזה. הכוונה שלהם הפוכה. הם רוצים שהממשלה תמנה בובה לתפקיד הזה, כדי לחלץ את נתניהו מאימת הדין.
מה שיקבע האם החוק לפיצול תפקיד היועמ"ש ראוי ויש לקבלו, או מושחת שיש לדחותו, הוא השאלה מי ממנה את התובע.
למרות הניסיונות להמשיך ולהחריף את המהפכה, אני בעד להמשיך ביתר שאת את המו"מ על הסכמה לאומית רחבה. יש לנהל את ההידברות כאילו אין מהפכה ולהילחם במהפכה כאילו אין הידברות.

* במלחמת אחים אני משתמט.

* הלכה ואין מורין כן – הצעת חוק הגיוס הלאומי של יאיר לפיד, על פיה תחול חובת שירות צבאי או לאומי ומי שלא יתייצב יעמוד לדין, היא ההצעה הצודקת ביותר, הנכונה ביותר והראויה ביותר. יתר על כן, היא ההצעה הצודקת היחידה.
ההצעה הזאת היא אידיאל, אבל יש רק בעייה קטנה. היא אינה ישימה. ולכן היא אוטופיה. פירוש המילה אוטופיה היא – אי מקום. כלומר, מקום שאינו קיים.
אי אפשר לתקן באבחת חרב חולי ורקב בני 75 שנים. אין לקבל את ההצעה הממשלתית המסתמנת, שבה החוק יכיר בהשתמטות כהליך נורמלי. יש לחפש דרכים חכמות להגדלה בהדרגה של נתוני הגיוס והשרות הלאומי, ולא באמצעות חרב ההעמדה לדין, כי לא נוכל להתמודד עם אלפי משתמטים שיכנסו לכלא ולבטח לא נוכל לרפא כך את החולי.
יש מושג הלכתי שנקרא: הלכה ואין מורין כן. אלו הלכות לא מעשיות, שעליהן נאמר בפירוש שזו ההלכה ולכן זו האמת, ואף על פי כן אין פועלים על פיה, כי היא אינה מעשית, מסיבות שונות. כזו תהיה הצעת לפיד אם תתקבל. היא תישאר על הנייר.
לפיד יודע זאת. זו הצעה פופוליסטית.

* דיפלומטית דגולה – למראה ההתפרעות החוליגנית בכנסת של השרה למעמד האישה, לא נותר לנו אלא להצטער על שהפסדנו דיפלומטית דגולה בניו-יורק. אלמלא היתה לנו הגוטליב, אפשר היה לחשוב שמאי גולן היא תחתית החבית.

* הבושה הגדולה – הדבר המביש ביותר בפתיחת מושב הכנסת, לא היה ההתפרעות של מאי גולן, אלא בחירתה לשרה למעמד האישה.

* להחזיר את הגופה – יש להחזיר את גופתו של בכיר הג'יהאד חדר עדנאן למשפחתו, בהקדם האפשרי.
מתי? מיד עם החזרת גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין. ויחד איתו, נחזיר את כל הגופות של כל המחבלים.

* פיגוע התאבדות – שביתת רעב למוות של מחבל בכלא הישראלי, הוא פיגוע התאבדות. הנה, המחבל עדנאן שבת למוות ומיד נורו רקטות לעבר יישובים אזרחיים בישראל. מי יודע לאיזו הסלמה הדבר יביא, ואם לא הפעם, בפיגוע ההתאבדות הבא. את הפיגוע הזה ניתן למנוע. איך? פשוט מאוד. בהזנה בכפייה. יצקצקו המצקצקים על הפגיעה בזכויותיו בלה בלה בלה. האיש הוא אסיר. בעצם היותו אסיר נפגעות זכויות בסיסיות יותר מהזכות לבצע פיגוע התאבדות, כמו הזכות להיות חופשי. כן, אז גם הזכות לבצע פיגוע התאבדות תישלל מהמחבלים בכלא.
אם אסיר מנסה להתאבד בתלייה, מיד יורידו אותו מן החבל. הוא הדין במי שמנסה להתאבד בהרעבה עצמית. במיוחד לנוכח הנזק הצפוי לנו מהפיגוע, שעלול להוביל לשפיכות דמים.

* משוואה מתמטית – אלכוהול פי שלושה מהמותר = תינוק מת.

* גן סמטוחאי – "גן דו-לשוני". "בית ספר דו-לשוני". אלו הגדרות מכובסות. השומע יחשוב שמדובר בבית ספר ששם דגש על לימוד שפה שנייה, נניח ערבית, ומטפח את לימודהּ.
ולא היא. מדובר בגן דו-לאומי, כלומר בגן שמתחנכים בו יחד בני שני עמים.
נו, ומה רע בזה?
תשובתי היא: נו, ומה טוב בזה?
בעיניי מדובר במפגע חינוכי. הילדים שלי התחנכו במערכת החינוך הקיבוצית החל מבית התינוקות, ומשם עברו לפעוטון ולגן, ולמערכות החינוך הפורמלי האזוריות ולמערכת החינוך החברתית הקהילתית של אורטל וזו של הגולן. ולאורך כל שנותיהם במערכת, הם למדו, למשל, את לוח השנה העברי ואת חגי ישראל, שהם החגים שלנו. הם למדו שפסח הוא חג שלנו ויום העצמאות הוא חג שלנו וכך גם שבועות. והם חגגו כל אחד מחגי ישראל, כמי שיודעים שזו תרבותם, שהם חלק ממשהו גדול יותר; הם חלק ממשפחה, הם חלק מקהילה, הם חלק מעם. ולעם הזה יש תרבות לאומית והיא תרבותם. ולעם הזה יש זהות לאומית והיא זהותם.
לאיזו זהות מתחנכים הילדים בגן ה"דו-לשוני"? מה החגים שלהם? מה התרבות שלהם? מה הזהות שלהם? מי הם?
זה חינוך לטשטוש הזהות, זה חינוך לסמטוחה תרבותית, לאומית וזהותית, שבה הילד לא ידע מי ה"אנחנו" שלו. ומי שאינו יודע מי ה"אנחנו" שלו, לא יידע גם מי ה"אני" שלו. זה חינוך מובנה לסמטוחה.
אלה ארבעת הסעיפים הראשונים במסמך מטרות החינוך הממלכתי, כפי שגובשו כאשר אמנון רובינשטיין ממרצ היה שר החינוך:
(1) לחנך אדם להיות אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו, אזרח נאמן למדינת ישראל, המכבד את הוריו ואת משפחתו, את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו.
(2) להנחיל את העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל ואת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולפתח יחס של כבוד לזכויות האדם, לחירויות היסוד, לערכים דמוקרטיים, לשמירת החוק, לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת, וכן לחנך לחתירה לשלום ולסובלנות ביחסים בין בני אדם ובין עמים.
(3) ללמד את תולדות ארץ ישראל ומדינת ישראל.
(4) ללמד את תורת ישראל, תולדות העם היהודי, מורשת ישראל והמסורת היהודית, להנחיל את תודעת זכר השואה והגבורה, ולחנך לכבדם.
החינוך הסמטוחאי סותר את המטרות הללו. במקום לחנך את הילד לכבד "את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו" הוא מחנך את הילד לטשטש את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו.
לכאורה, החינוך הסמטוחאי מקדם את המטרה "לחנך לחתירה לשלום ולסובלנות ביחסים בין בני אדם ובין עמים." ולא היא. שלום בין עמים, לא יבוא באמצעות טשטוש היותם עמים שונים. שלום בין עמים יתבסס על הביטחון של בני העמים בזהותם, וממנה הם יוכלו לגשת לשלום. שום שלום לא יושג באמצעות הפיכת שני עמים לעם אחד, שתי תרבויות לתרבות אחד, שתי זהויות לזהות אחת.
לכאורה החינוך הסמטוחאי מקדם את המטרה "לפתח יחס של כבוד... לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת." אך כדי לכבד את תרבותו של הזולת, עליי להכיר בכך שהוא זולת. וכדי שאכיר בכך שהזולת הוא זולת, עליי להכיר את זהותי ותרבותי.
בעיניי, החינוך הסמטוחאי, המתקרא בכיבוסית "דו-לשוני", הוא חינוך קלוקל.

* זו הלוויה של אבא שלה – סיסמאות כמו "אין דמוקרטיה עם כיבוש" וכיו"ב, שנואות עליי. אבל לא פחות שנוא עליי השיח המתלהם על בחירתה של שירה גפן ללבוש חולצה עם הסיסמה הזאת בהלוויית אביה, יהונתן גפן.
מי שהיטיב לנסח את תחושתי בנדון הוא חנוך דאום: "זו היתה הלוויה של אבא שלה, לא של אבא שלי, וזו חולצה שהיא לבשה, לא חולצה שהיא הכריחה אחרים ללבוש וכן, היא רצתה להעביר מסר שגם אבא שלה האמין בו במסע הלוויה שלו – איך יכולה להיות לי על כך טרוניה ואיך לעזאזל זה הפך לדיון ציבורי?"
גם איש הימין אראל סג"ל אמר דברים ברוח זו: "הבנתי שיש ביקורת על הבת שלו. קיבינימט, מי אתם? מה אכפת לכם? מה זה עניינכם? לכל בן אדם מותר להביע את עמדותיו בכל דרך אפשרית, בטח ובטח בהלוויה של אביו. זו נראית בעיניי תרעומת מגוחכת מאוד. אני מכבד אותה על הבעת העמדה הזאת. אני לא בטוח שהחבר'ה שמפגינים היום יסכימו איתה."
אני מסכים איתו שהחבר'ה שמפגינים היום, ברובם, לא יסכימו איתה.

* פרס הזֶמֶר העברי – פרס ישראל שהוענק לדקלון, אינו פרס ישראל לזֶמֶר המזרחי או הים תיכוני, אלא פרס ישראל לזֶמֶר העברי. בדיוק כפי שלמועמד הראשון, שלמה ארצי, שבצעד יהיר ולא ממלכתי סירב לפרס, לא הוצע פרס לזֶמֶר האשכנזי, אלא לזמר העברי.
לזמר העברי יש סגנונות שונים, חלקם על רקע מוצא, רובם על רקעים של סגנון מוסיקלי, וכולם יחד הם הזמר העברי. המגוון הזה הוא יופיו של הזמר העברי.
דקלון אינו זמר מזרחי אלא זמר ישראלי, כפי שאביהו מדינה, שקיבל את הפרס אשתקד, אינו יוצר וזמר מזרחי אלא ישראלי וכפי שנורית הירש, שקיבלה את הפרס לפניו, אינה יוצרת אשכנזית אלא ישראלית. הישראליות אינה ביטוי למגזר אחד בישראל, אלא היא כוללת את כל הגוונים.

* חג לדורות – דברים שכתבתי בזכות השימוש במושג "חג העצמאות" ולא "יום העצמאות", פתחו ויכוח עם קורא העומד על המסורת על פיה המושג חג, נוגע רק לחגים שנצטווינו על חגיגתם בתורה ונצטווינו להקריב בהם קורבן.
את רשימת החגים אנו קוראים בפרשת השבוע, פרשת "אמור". חג העצמאות אינו כלול בה, כמו גם חנוכה, פורים, טו בשבט, לג בעומר, וגם לא ימי הזיכרון לאומיים – יום השואה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.
אולם החגים המופיעים בפרשה שלנו הם היסוד ללוח השנה העברי, שעל פיו פועמים חיינו עד היום, כעבור 3,000 שנה. העובדה שאנו חוגגים היום חגים שנקבעו לפני אלפי שנים, היא סוד קיומו של העם היהודי; היא הביטוי לחיותו של העם היהודי, לחיותה של התרבות היהודית.
החגים שאותם אנו חוגגים היום ובראשם חג העצמאות, הם המשך טבעי למסורת ישראל וחלק אינטגרלי בלוח השנה העברי. האתגר שלנו, הוא שיהודים בעוד אלפי שנים יחגגו את חג העצמאות, כפי שאנו חוגגים היום את חג הפסח ואת סוכות.

* ביד הלשון: אזולאי – אזולאי הוא שם משפחה נפוץ בקרב כוהנים ביהדות מרוקו ואלג'יר.
מה מקור השם? על פי אחת הסברות, הוא ראשי תיבות של הנשים שאסור לכהן לקחת לאישה, על פי פרשת השבוע, פרשת "אמור": "אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹהָיו." א – אישה. ז – זונה. ו- וחללה. לאי – לא י(קחו).
אני בספק אם הסברה נכונה. לא נראה לי שהשם שכהן ירצה לשאת הוא שמות האסורות עליו. ואם זאת היתה הסיבה, מדוע נגרע מקומה של הגרושה?
הסברים נוספים לשם: אזול היא ברכת שלום בשפה הבֶּרְבֶּרִית, אזיל היא המילה "טוב" באותה שפה, והפירוש בספרדית הוא "כחול עיניים".
אורי הייטנר