שאינני זוכר היכן נדפס, ובתוספת תמונות
ההיכרות שלי עם נחום גוטמן [1898-1980] החלה, אם איני טועה – עוד בטרם נולדתי. בסוף שנות העשרים ובראשית שנות השלושים [למאה ה-20] היתה לדודתי אחות-אבי, המשוררת אסתר ראב, וילה מודרנית שנקראה "הבית האדום" וניצבה בחולות, מעל רחוב בן-יהודה, סמוך למקום שבו ניצב כיום בניין השופר-סל. בנה אותה האדריכל זאב רכטר. הבית היה מעין סלון ספרותי שביקרו בו סופרים, משוררים וציירים.
"יום שבת אצל אסתר ראב גרין", רישום של נחום גוטמן מיום 18.7.1931. מימין לשמאל: אליעזר שטיינמן יושב ולידו חוברת "מאזניים", מאיר ציזלינג שרוע על גבו, נחום גוטמן שוכב על צידו ומעיין בספר, אסתר שוכבת על ביטנה, דורה גוטמן שוכבת על צידה. מצד שמאל למעלה רואים את מסיכת הגבס שהתקין גוטמן לפניה של אסתר, כשהיא ניצבת מעל לכותרת העץ של שולחן הכתיבה שלה, שאף אותו עיצב.
ברישום-עיפרון מאותה תקופה, שעשה גוטמן, זיהיתי אותה ואת דורה אשתו, את יעקב הורוביץ, ציזלינג – אחיו של אהרון ציזלינג, וכמובן דודתי. בצילום מאותה תקופה שוב ניצבת חבורה זו, שהיתה מבלה אצלה בשבתות, ואליה נוסף אבי בצעירותו, ועוד נער, הוא בן-דודי אהרון בן-עזר. לימים, כשישבתי וכתבתי מפיו נחום גוטמן את מרביתו של הספר "בין חולות וכחול-שמיים", וכשעסקתי, כבר לאחר מותו, משך כל השנה וחצי האחרונות, בעריכת אלבום ציוריו, ובתוך תקופה זו הוצאתי לאור גם את "גן שחרב", מיבחר מסיפוריה של דודתי אסתר, ולו שער, אחד מציוריו של נחום גוטמן – אמרתי לעצמי לא פעם שאם הם יושבים שם למעלה מעלינו, גבוה בשמיים, בגן-עדן – הם בוודאי יושבים בגן-עדן כי לכל אחד מהם היה מעין גן-עדן פרטי שלאורו חי על ימיו – היא וילדותה בפתח-תקווה, הוא וילדותו בתל-אביב, – אולי הם מחייכים זה לזה בראותם אותי טורח כל-כך, במין שקדנות כפייתית-כמעט – על מורשתם האמנותית, הרוחנית.
ואז הם אולי אומרים זה לזה כי בבלותם יחד בחבורת הסופרים והציירים, שבביתה של דודתי, ובהליכותיהם יחד לרחוץ בים, ובשיחותיהם, ובסעודותיהם – ודאי גם לא תיארו לעצמם כי בשנת 1936 יולד בן לבנימין, אחיה הצעיר של אסתר, אהוד יהיה שמו – ודווקא הוא עתיד, בעוד יובל שנים, להקדיש ממיטב שנותיו למלאכת כינוס יצירתם.
החבורה הולכת לים, רישום של נחום גוטמן, כנראה מאותה שבת, 18.7.1931, המתאר את הירידה לחוף הים בתל-אביב. מימין לשמאל, כולם מהגב: אסתר, נחום גוטמן, דורה גוטמן, אליעזר שטיינמן המחזיק גליון "מאזניים", מאיר ציזלינג, בגלימה ובכובע השכם, ושמו רשום למעלה, מתחת לקיוסק.
*
הנה כי כן היכרתי את גוטמן עוד בטרם נולדתי, מכוח זיקתה של משפחתי למשפחתו. לפני כתשע שנים, בתקופה בה כתבתי מפיו את זיכרונותיו, עלה בדעתי להפגיש אותו ואת דורה אשתו עם דודתי אסתר, שעדיין היתה עושה דרכה באוטובוסים, והיא כבת שמונים, מטבעון לתל-אביב, ושוכרת לה חדר במלון "ריביירה", ברחוב הירקון פינת אלנבי – כי שם היו החדרים זולים, ושואפת מעט מרוחה של העיר הגדולה, שבה היתה פעם גברת עשירה, משוררת ומצנאטית.
שבת בתל-אביב במרפסת הווילה של אסתר, בראשית שנות ה-30. עומדים מימין לשמאל: מאיר ציזלינג, דורה גוטמן, יעקב הורוביץ, אסתר ראב, נחום גוטמן, בנימין בן עזר. יושב: אהרון בן עזר, בנו של ברוך, אחיה הגדול של אסתר.
שם, אגב – במלון "ריביירה", על המרפסת הצופה אל הים, בקומה השנייה, לפנות-ערב, ביליתי פעם עימה ועם הסופר דן צלקה, שהיה סקרן להכירה. למטה המו הבארים, שקקו זונות וסרסורים. במלון עצמו רחשו כמה טיפוסים תימהוניים ומפוקפקים, והיא לא חשה ולא הרגישה, כאילו אינה רואה את כל הזוהמה שמסביב, ושוחחה עימנו בקול מתפנק לעיתים, כבחורה צעירה.
באחד מביקוריה אלה בתל-אביב ביקרנו אצל נחום ודורה אשתו, ואז הזכירה לו אסתר את ראשית היכרותם בפתח-תקווה, בתקופה בה ברח למושבה נחום הנער עם משפחתו, לאחר גירוש תל-אביב בניסן תרע"ז, 1917. וכיצד יצאו אז לטייל יחד באחד הכרמים, או השדות. נחום לא זכר את הטיול. האמת, זו היתה פגישה נוגה במקצת. שני אנשים דיברו על נעוריהם, וכל אחד זכר את נעוריו, אך האחד לא זכר היטב את השני ואת הרושם שהותיר בו. אגב, נחום היה צעיר ממנה בארבע שנים, ונפטר כשנה לפניה.
בהיותי ילד לא פגשתי את נחום, ודורה – אצל אסתר. זו היתה כבר, לדודתי, תקופת התרחקות כמעט מכל חבורת מכריה התל-אביביים, ובאמצע שנות הארבעים אף עזבה את תל-אביב. וכך, ראשית היכרותי עימו היתה, כמוני כרוב בני-דורי בארץ – באמצעות ספריו ואיוריו. ספרו המקסים של חנניה ריכמן, "אני נהג! אני שוטר!" היה אחד מספרי הילדים הראשונים שקנו לי, ועד היום הוא מצוי, קרוע ובלוי – בידי, אלא שאחותי הקטנה, בילדותה, צבעה את הרישומים המקסימים של גוטמן, שהיו בו, וגם הדפים הצהיבו ועבשו.
אגב, בעמודו השלישי של הספר, שהופיע בהוצאת "יבנה", כתובה הקדשה: "שי לאבשלום", והשיר "אני – רופא!" – פותח במילים: "בידי היום מדחום – שמי הוא דוקטור אבשלום." – ומיהו אבשלום? – אבשלום אורנשטיין, בנו של יהושע אורנשטיין, מייסד הוצאת "יבנה", והוא שימש השראה לחנניה רייכמן בעת שכתב את חרוזיו אלה. וכאמור, הספר הופיע בשנת ת"ש, (1939 ככתוב בו) – ואני הייתי כבן ארבע כאשר קיבלתיו מתנה.
לאה גולדברג. אריה נבון. "דבר לילדים". מתוך ויקיפדיה.
משהתחלתי קורא – מצאתי אצל מורתי הראשונה, בת-דודי מרים גיסין, שני כרכים בצבע כחול עמוק של "דבר לילדים", דומני מן השנים תרצ"ו ותרצ"ז [1936 ו-1937] – בהם הודפסו לראשונה, בהמשכים, סיפורו המצוייר של נחום גוטמן "החופש הגדול או תעלומת הארגזים", וכן חרוזי "אורי מורי" מאת לאה גולדברג, באיוריו של אריה נבון. את שתי הסדרות האלה בלעתי וחזרתי וקראתי בשקיקה, ואלה הם, אם איני טועה, מן הסיפורים הראשונים שקראתי בימי ילדותי ושהותירו בי רושם עז. אני זוכר את הקווים השחורים, העבים והחזקים, שבהם אייר גוטמן את דמויות השומרים במושבה רחובות, ואת המיסתורין שאפף אותם, ואני זוכר את הקווים הדקים ורבי ההומור של אריה נבון, כאשר אורי מורי, לאחר שבלע מקל – צמח לגובה מעל כל אנשי תל-אביב, כמו גמל דק-צוואר.
כשמלאו לי תשע שנים קיבלתי מתנה מאת דודתי אסתר – את הספר "ויהי היום" מאת ח.נ. ביאליק, מצוייר בידי נחום גוטמן, מהדורה שנייה, תרצ"ו, 1936, בהוצאת "דביר". הספר, בכריכת-בד קשה, חומה-צהבהבה, מצוי עימי עד היום במצב מצויין, יפה יותר מן המהדורה האלבומית שנעשתה תוך הגדלת הציורים מעבר לנחוץ. אך אני לא קיבלתיו חדש – הוא ניתן לי מספרייתה של דודתי, ולא אתפלא אם קיבלה אותו מתנה מנחום גוטמן עצמו. היה אז נוהג – שאנשים נותנים מתנות, גם ספרים, לאו-דווקא חדשים. בידי הוריי, בילדותי, היה הספר "מאה שנה", שערכו היום יסולא בפז, ושבת אחת היו מוזמנים לבר-מצווה של אחד מבני משפחתנו העניפה, ולקחוהו עימם לתיתו מתנה, וכלל לא היה איכפת להם שיחסר לי בבוא היום, בספרייתי.
והנה אני בן תשע, וקורא לראשונה בחיי, בקלמניה, שם גרתי אז עם משפחתי, והפרדס (לימים "פרדס מפא"י" הגובל בבית-ברל, עד שנעקר) – היה יער חלומות ילדותי – קורא את אגדותיו הנפלאות של ביאליק, ומתוודע אל איוריו הנפלאים של גוטמן, אשר מאז צבעו באור זה את עולמם התנ"כי של אבותינו בעיניי, ללא הפרד.
באותה תקופה גם קראתי סיפור-אהבה תנ"כי-רומאנטי, "מאחורי הצאן" ליעקב חורגין, שהיה מתפרסם בהמשכים ב"הבוקר לילדים" שעליו גדלתי (משפחתנו היתה קוראת את עיתון "הבוקר", לא את "דבר", ורק לימים, משנדרדר "הבוקר" ואבד זוהרו, החלו קוראים את "הארץ"). ובייחוד אהבתי את "שור אבוס וארוחת-הירק", ואת אהבתו של ביאליק למאכלים ולשמותיהם העסיסיים, ואולי איראה קצת אידיוט אם אומר, שמכל יצירתו של ביאליק, שלמדתיה והיכרתיה לימים בבתי-הספר – אני אוהב, מכיר, וחרותים בי, ללא התיישנות – דברי אגדותיו וסיפוריו בספר "ויהי היום", בדמויות שהלביש להן גוטמן, וזו בעיניי יצירתו האהובה ביותר והמדברת לליבי עד היום, ללא התיישנות.
כריכת "ויהי היום", מהדורת תרצ"ו, 1936.
ציור מתוך "שור אבוס וארוחת הירק" בספר "ויהי היום" מהדורת תרצ"ו, 1936.
אפסח על השנים בהן קראתי, כנער, את מרבית ספריו של נחום גוטמן, וכיצד גיליתי, זאת כבר בגיל מבוגר, את ספרו המקסים "עיר קטנה ואנשים בה מעט" (1959) – שהופיע ליובל החמישים של תל-אביב, ואספר על הפעם הראשונה שפגשתי בו. זה היה בבית "דבר" [ברחוב שינקין], בטכס הענקת פרס יציב לספרות ילדים. אני זוכר את נחום עומד על הבמה ומספר על ידידו מימי הגדוד העברי, ועורכו ב"דבר לילדים", יצחק יציב, ובתנועות-ידיו באוויר, ובסיפוריו שכמו נצטיירו בחלל – מעלה את דמות דיוקנו של יציב כאילו חצב אותו בריקות הבמה שלצידו, וכל זאת בקול רך, לוטפני ומתנגן.
צִיּוּרָיו שֶׁל נַחוּם גוּטְמַן לְ"מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?" הִתְפַּרְסְמוּ בְּ"דָבָר לִילָדִים" בשנת 1960.
אותה פעם גם ניגשתי והתוודעתי אליו פנים-אל-פנים, לראשונה, אף כי מזל היה לי, כמו לרבים מבני-דורי הכותבים לילדים – את סיפורי הראשון לילדים, "מי מספר את הספרים?" – שנתפרסם ב"דבר לילדים" ב-1960, אייר נחום גוטמן, וכן סיפור נוסף, זאת במסגרת עבודתו אז כמאייר השבועון. היתה זו מעין ברכה-מרחוק, עוד בטרם היכרתיו – שזכיתי לכך שמי שגדלתי על סיפוריו-לילדים, יצייר את סיפורי הראשון להם.
בשלהי שנת 1973 ביקשני א.ב. יפה, שערך אז את "מאזניים", לראיין את נחום גוטמן ולהביא מזיכרונותיו על סופרים שהסתופפו בבית אביו, ש. בן-ציון. אז ביקרתי לראשונה בביתו, ובעקבות הראיון שנתפרסם – המשכתי וריאיינתי אותו ובקיץ 1974 הגשתי לו את הנוסח הראשון של "בין חולות וכחול-שמיים".
באותה תקופה גם ריאיינתי אותו, ל"ציור ופיסול" שבעריכת דן צלקה, על דרכו ועל ה"אני מאמין" שלו כצייר. היו אלה הימים הקודרים שלאחר מלחמת יום כיפור. בנו, חמי, נפצע באותה מלחמה. גוטמן היה קודר מאוד, ואני זוכר שלא פעם היה חוזר ואומר: "אפילו בתקופת התורכים – לא היה המצב גרוע כל כך! אתה לא חושב?"
אהוד בן עזר, 1988. צילום: דינה גונה.
כשנפגשתי עימו, לאחר שקרא את הטיוטה הראשונה של ספר זיכרונותיו, הבחנתי שהוא מאוכזב קצת.
"האם משהו לא בסדר?" – שאלתי.
היו לו הערות ותיקונים ותוספות בכתב, אך בקול חרישי ועצוב, אמר לי: "טוב, את כל הסיפורים על ביאליק ועל ברנר ועל עגנון ועל בוריס שץ ואבל פן – אני מכיר, אבל איפה אני כאן, בספר הזה?"
הבנתי, שהוא הקל ראש בסיפורי זיכרונותיו הנפלאים. הלא על כן, בהרבה היסוס, סיפר לי את האפיזודה על "ברל וחבריו ברובע-התענוגות בקהיר", כי חשב שאולי אינה ראויה להופיע בדפוס, אבל אם זה על אחריותי – מילא. הבנתי שהוא ציפה מן הספר ליותר הערכה לפועלו כצייר וכסופר, ולא ראה רבותא בכך שהוא מספר זיכרונותיו על אחרים.
הבטחתי לו, בספר, אחרית-דבר, בה אביע את רחשיי, רחשי בני-דורי, לאמנותו, ובפגישתי האחרונה עימו, כחודש-חודשיים לפני מותו, במוסד "משען" ברעננה, כשבאתי לתת לו את "בין חולות וכחול-שמיים" שהודפס זה עתה, ישבתי עימו בשמש, על ספסל בחוץ, עם אשתי ובני הקטן, ודיפדפנו יחד בספר, וקראתי בפניו את המשפטים המסיימים, ששבתי והבאתי אותם ב"אלבום נחום גוטמן" (1984), וגם הרחבתי מעט:
"ככל שתחלופנה השנים ויורגש יותר ויותר הצורך של סופרים ושל קוראים להיאחז בראשיתו של הנוף הארץ-ישראלי, בארץ אגדה, במיתולוגיה של הולדת-עם, של צמיחת עיר בחולות, של התחלה חדשה, ככל שיתעצם החיפוש אחר זהות עתיקה של שורשים, שלא לומר אותו חיפוש טבעי אחר חלום גן-עדן אבוד של ילדות – כֵּן יוכר מקומו של נחום גוטמן הצייר, הסופר וסופר-הילדים, אשר נופיו וכתביו היו לחלק חיוני בזיכרון הקולקטיבי של התרבות העברית המתחדשת בארץ-ישראל."
[ובאלבום] "אולי לא העבר כפי שהיה בממש הוא המשתקף בציוריו – אלא המימד האוטופי שהיה בו – כלפי העתיד, כלפי תקופתו וכלפי העבר הרחוק, התנ"כי, גם יחד. גוטמן הותיר לנו ביצירותיו את קסם החלום של האתמול לגבי המחר, שאולי הוא גם המחר של היום, כפי שבמסתרים היינו חולמים לראותו, ולכן אנחנו מתרפקים עליו."
אהוד, מימין לשמאל: אברהם שפירא, הוריי: דורה (דבורה) בן עזר, בנימין בן עזר, ונחום גוטמן, באירוע חגיגי בבית "יד לבנים" בפתח-תקווה. שפירא נפטר ב-1965 כך שהתמונה היא מראשית שנות ה-60.
אהוד בן עזר: נחום גוטמן, אמן הסגנון הארץ-ישראלי
אחרית-דבר בספר "בין חולות וכחול-שמיים", 1980
"בין חולות וכחול-שמיים" שהבאתי מפי נחום גוטמן הוא ספר שהיה קיים עוד בטרם נכתב. תהליך-כתיבתו דמה למעשה-שיחזורו של כד עתיד מנופץ או פסיפס שאבניו נתפזרו. ובהמשך להקבלה מתחום הארכיאולוגיה ניתן לומר שישנם חלקים אורגניים לספר הזה שאינם כלולים במסגרתו – אם מפני שכבר סופרו בפירוט בספריו האחרים של נחום גוטמן, אם משום שנדפסו פעם אחת בבמה כלשהי ולא מצאתים, ואם מפני שר-השיכחה עצמו, שפוגם בזיכרונות אך גם שם להם גבול.
כתיבת הספר תחילתה בסדרה של פגישות עם נחום גוטמן בראשית שנת 1974, בהן נרשמה מפיו טיוטה ראשונה של פרקי-חייו. עריכתה לכדי ספר הצריכה מלאכת השוואה דקדקנית וממושכת עם ראיונות רבים שהעניק נחום גוטמן במרוצת השנים, עם פרקי זיכרונות שהעלה הוא עצמו בכתב, ועם קטעים מספריו שבהם סופרו מעשים אמיתיים תוך מתן שמות בדויים לגיבורים.
כל החומר הרב הזה חִייב עריכה קפדנית וזהירה כדי למצוא נוסח הולם – מקיף ככל האפשר – לכל אחת מן האפיזודות הרבות שבהן משופעים פרקי-חייו של נחום גוטמן, ואשר נדפסו לפעמים בכמה וכמה נוסחאות. פרקי-הסיפור המשוחזרים מוּינו והועמדו לפי הסדר הכרונולוגי, וניתנה להם מראית-עין של סיפור שוטף אחד מתחילתו ועד סופו. נחום גוטמן עצמו עבר בשעתו על מרבית כתב-היד, תיקן והוסיף הערותיו, וכתוצאה מכך כמה פרקים אף נכתבו תוך הוספת חומר.
סיומו הטבעי של "בין חולות וכחול-שמיים" בא בפרק שבו נחום גוטמן עצמו החל את כתיבתו.
נחום גוטמן הוא אמן הסגנון הארץ-ישראלי. הערכים הציוריים הנקיים והיפים כל-כך של כתיבתו הם פרק חשוב בספרות העברית, פרק שאולי לא הוערך נכונה אף כי קרוב לשני דורות של סופרים וקוראים עבריים חונכו על ספריו, אשר לא רק העלו בפניהם את עולמו המקסים של לובנגולו מלך זולו ואת החופש הגדול או תעלומת הארגזים ואת שביל קליפות התפוזים – אלא גם נטעו בהם תבניות-לשון ומראות ארץ-ישראל וילדוּת ושלֵמות אמנותית, ששברי הדיהם אולי מפכּים בקרבם עד היום כחלק מחלום שכולו הארמוניוֹת של צבעים, מילים ונופים.
כשאתה מבקר בביתו אשר ברחוב אחד-העם בתל-אביב יש לך הרגשה שאתה נוגע בלב, בשורש ובעבר של העיר ושל ארץ-ישראל. את פניך מקדמת תמונה של "פרדסים ביפו" משנת 1926, תמונה כמעט מיתולוגית של ראשית שבה היה הירוק עז יותר, השמש צהובה יותר, והאור... הכול כאילו היה יותר.
בקומה העליונה נמצא האטלייה שלו. במעלה המדרגות המובילות לשם תלוייה התמונה "מנוחת צהריים", אף היא משנת 1926. שני עובדי-אדמה, גבר ואישה, מסתכלים על נוף של גבעות. חמוקי הגבעות וחמוקי האישה מחומריות אחת הם. והצבעים עזים. בראשיתיים.
הקירות מכוסים בתמונות נופים משנים מאוחרות יותר. נופים של יפו. של שכונות תל-אביב בראשיתה. של טבריה. ומן הקומה העליונה נשקפת תל-אביב כמו מבעד לספינה, וכאילו היא רכה יותר, ירוקה יותר, כפי שמתבוננים בה מצוהר החלון של נחום גוטמן.
פסל של ברנר, "הזעקה", תלוי על הקיר כמו צלוב. פסלי חימר ממלאים את האצטבאות. דמויות של מייסדי תל-אביב, אוכל-אבטיח. ערבי מגיש קפה ונרגילה. אשת-תענוגות יפואית מזמינה אורחים, מבעד לחלון. "על הבית הזה," מספר גוטמן, "שמרנו בקפידה, אשכול ואני, כאשר היינו חיילים בגדוד העברי, שלא יבואו לבקר בו חיילים אנגליים."
במבוא לתערוכת היובל של נחום גוטמן, שהוצגה בביתן הלנה רובינשטיין של מוזיאון תל-אביב באוקטובר 1969, כתב ד"ר חיים גמזו שכל אחד מהציירים הארץ-ישראליים הראשונים – מנחם שמי, ראובן רובין, ישראל פלדי, ציונה תג'ר, אריה לובין, וכמובן נחום גוטמן – שמר על אישיותו, ועם זאת היה להם סגנון משותף, מעין סינתיזה של השפעות-חוץ והתרשמויות מן הנופים וההווי של הימים ההם. כאימפרסיוניסטים בעבר, היו ראשוני הציירים הארץ-ישראליים קרובים זה לזה בסגנונם. כמעט כולם ציירו את העולם המזרחי, האקזוטי, שנתגלה לעיני הבחורים שבאו מעיירות רוסיה, רומניה ופולין לארץ-ישראל כדי לחיות בה, לבנותה ולהתערות באקלימה הרוחני. כאילו היתה בהם מזיגה של מחאה נגד התלישות הגלותית, ושאיפה להתערות במסורת המזרחית של תושבי הארץ היהודים והערבים. יפו עם כרכרותיה, ספָּניה ובתי-הקהווה שלה. תל-אביב בראשיתה, עם ימה הכחול וחולותיה הצהובים. חייהם של הפלחים, גבעות רכות, עצי זית, עדרי כבשים ובתים דבוקים אל צלע הגבעה וצבעם כצבע האבן והאדמה. נופי הגליל והכינרת. אלה היו הנושאים המשותפים. כולם ציירו אז בנוסח הדומה לסגנון הפרימיטיבי-נאיבי של אנרי רוסו, בהדגשת הקמאיות, משהו ברוטאליות, של הדמויות המצויירות בנפחיות פיסולית, בארציות מגושמת. כמעט כולם השתמשו בצבע נקי, ישר מן השפופרת. הציור הארץ-ישראלי היה סיפורי מיסודו, אנקדוטי.
הציור בארץ לא נותר סיפורי-מיסודו, אלא התרחק מרחק רב מאוד מן הסיפוריות ומן הספרות העברית גם יחד. וכמו כדי להדגיש את הזיקה שעדיין קיימת בין הארמוניוֹת בראשיתיוֹת ואבודות אלו עומד יצירתו של נחום גוטמן, שבּה שלובים הציוריוּת והסיפּוריוּת יחד, גם בסיפור וגם בציור. ואשר הודות לתחושה החריפה והדומינאנטית של מקום וארץ בשניהם, הריהם פרק בהיסטוריה התרבותית שלנו.
תרומתו של נחום גוטמן לספרות הארץ-ישראלית ומקומו בין מייסדי סגנונה ומעצבי נופיה, אולי עדיין לא הוערכו כראוי. נחום גוטמן הוא לא רק סופר ילדים מחונן הכובש את דימיונם, סופר שהציב את הפאראדיגמה של ספרות ילדים ארץ-ישראלית, אלא גם כמה מהישגי הסגנון והתיאור המזוקקים והמרגשים של הספרות העברית החדשה, פרי עטו ומכחולו הם. הוא הצליח לברוא, ולא יש מאין, עולם כמעט מיתולוגי, קסום וראשוני, באמצעים נקיים ומשוכללים להפליא, וציר העולם הזה הוא מראות ילדותו ובחרותו בארץ-ישראל.
לא קשה לראות בכל סיפוריו של נחום גוטמן קווים אוטוביוגראפיים בולטים. אותם מראות, מקרי-חיים והתרשמויות חוזרים ומפרנסים את כל תחומי יצירתו בשלֵמות אמנותית שופעת דמיון שחוויות-אמת עומדות ביסודה ומעניקות לה תווי ייחוד חריף שאין לטעות בו.
סגנון תיאורו של נחום גוטמן עומד אי-שם בין עגנון ובין ברנר. יש בו מן האירוניה של הראשון ומן הריאליזם של השני. בכתיבתו של נחום אין חטטנות פסיכולוגית, יש מעט מאוד אליגוריות או סמלים, ואין כלל משחקי-לשון ואסוסיאציות לשוניות נעלמות, שאינם אהובים עליו. הוא אינו מעלים את הצדדים הבלתי-מלבבים בנושא או באדם שהוא מתארם, אך מבלי להעלים פגם כלשהו שבהם הוא משוֵוה לתמונה כולה מראה מלבב ומושך. היכן שברנר היה זועק, משתמש במילים בוטות וכמו-שבורות, היכן שעגנון היה שולח חיצי לעג דק ומריר, כעומד מן החוץ – גוטמן מרכּּז, בתמונה שקופה, חסכונית להפליא, בשלוש-ארבע שורות לעיתים – דיוקנם של מקום ואדם. כל משפט, כל מילה, מאירים את המשפטים הקודמים, ומעניקים קצב פנימי של התפתחות ושל קונטראסטים צבעוניים לציור כולו. הרומאנטיקה בסגנונו של גוטמן אין פירושה ייפוי המציאות. קלות-כתיבתו סודה בסגנון ולא בנושא. מבחינה זו שונה גוטמן כמעט מכל הסופרים העבריים, שלא יכלו להתבונן בארץ בעיניים רומאנטיות, אחרי הריאליזם הפסימי של ברנר.
הנה למשל קטע המתאר את הרופא הביל"ויי ד"ר חיסין, רופאה של תל-אביב בראשיתה, מתוך הספר "עיר קטנה ואנשים בה מעט":
"את פני הד"ר חיסין קיבלנו כולנו, תמיד, בחיבה רבה ובסבר פנים יפות. היה זה אדם חביב, צנום, רוחש-טובה, אוהב בדיחה ומביא עימו תמיד רוח טובה. חובש כובע-שעם עבה-שוליים ולובש מעיל-דרכים לבן שמשתרך על שוקי החמור. כשהיה רוכב על חמורו עם ימה של יפו היתה השמשייה שלו, שהיתה לבנה מבחוץ, מבהיקה כמפרש על הים הכחול, או שדמתה לכדור-פורח. המקטרת שלא זזה מפיו היתה מעלה עשן-תמיד. מעל ראשו הלבן של החמור, מתוך הצל הירוק של השמשייה מבפנים, היו ממצמצות עיניו הנבונות של הרופא מבעד לזכוכיות-משקפיים עבות כחתיכות-קרח, ומאחוריו היה מטלטל החמור את זנבו בקצב, כדי לגרש את הזבובים. הנה, דמות חביבה זו שהיתה בה תרכובת של מערב ומזרח, של אדם, אונייה, כדור-פורח, רכבת ובהמה – באה ונעצרה ליד תעלת-המריבה." (שם. עמ' 32).
נחום גוטמן: ד"ר חיסין על החמור, מלפנים ומאחור
הציור צבעוני במידה מפליאה, הגוונים, הים, החמור, אבק-הדרכים והצל, כולם משתתפים בתיאורו של האדם; האבזרים – כשמשייה וכובע-השעם – מסמנים את תקופתו; ולאחר הקווים הארוכים והמתמשכים אשר בפתיחת הקטע, בא סיכום בקצב סטאקאטו, ריכוז תכונות מתומצת מאוד, שנון ומסוגנן, והוא הנותן את תחושת התנועה של הרופא על חמורו. האיש, החמור והנוף מתמזגים לדמות אחת, שאין להחליפה בשום איש, חמור ונוף אחרים.
גלריית הדמויות של נחום גוטמן בספריו עשירה מאוד, וכמעט כולם אינן בדויות. לעיתים הן מופיעות בשם המלא, לעיתים בשם פרטי בלבד או בשם דומה מאוד לשם המקורי. וגם כאשר העלילות מפליגות לתחום הדימיון – אתה חש שהולדתן היתה בפגישה ממשית של המספר עם הדמות שהשפיעה עליו ועוררה בו את הדימיון והכוח-המתאר.
בהמות וחיות ורמשים ולטאות וכל כיוצא באלה תופסים מקום ניכר בחדוות ההתבוננות והתיאור של גוטמן. החמור אהוב עליו ביותר. כמעט אין סיפור שלו שחמור כלשהו, כדמות צדדית או ראשית, אינו מופיע בו. כאשר הוא מתאר גמל, סוס או חמור, אתה רואה אותם חיים לנגד עיניך, על כל דקויות צורותיהם ופרטי תנועותיהם האופייניות.
בספרי הילדים של נחום גוטמן מצוי שילוב נפלא שבין מילה לקו-רישום, נקיות-סגנון, בהירות-שפה, צבעוניות-תיאור, וחוכמת-קיצור שבאיפיון כל פרט. ועוד מידה אחת, שכיום נוטים לראותה כמובנת-מאליה, והיא רעננות-שפה. ראשוני סיפורי הילדים של נחום גוטמן, שהופיעו ב"דבר לילדים" בשנות השלושים, ובספרים בשנות הארבעים הראשונות, עומדים עד היום, במהדורותיהם הרבות והמתחדשות, בניקיון סגנונם העברי ובטריותו, וראשוניותם אינה פוגמת כהוא-זה בחיוניותם.
כתיבה נקייה כזאת היא מוּשְׂכּל-ראשון בימינו וגם עניין טבעי אצל דור סופרי-ילדים בני-הארץ, אך יש השוכחים כי היה זה נחום גוטמן אשר קבע את הסגנון של מיטב ספרות הילדים העברית המודרנית הנכתבת מתקופתו ואילך, ונכתבת רוּבּה בידי סופרים בני-הארץ, שהיו קוראיו הנאמנים בילדותם.
נחום גוטמן
ככל שתחלופנה השנים ויורגש יותר ויותר הצורך של סופרים ושל קוראים להיאחז בראשיתו של הנוף הארץ-ישראלי, בארץ אגדה, במיתולוגיה של הולדת-עם, של צמיחת עיר בחולות, של התחלה חדשה, ככל שיתעצם החיפוש אחר זהות עתיקה של שורשים, שלא לומר אותו חיפוש טבעי אחר חלום גן-עדן אבוד של ילדות – כֵּן יוכר מקומו של נחום גוטמן הצייר, הסופר וסופר-הילדים, אשר נופיו וכתביו היו לחלק חיוני בזיכרון הקולקטיבי של התרבות העברית המתחדשת בארץ-ישראל.
אהוד בן עזר