מתוך הרומאן "לא לגיבורים המלחמה", 1971
ההליכה בסימטאות השוק, המקורֶה שקי בד של יוטה, שובבה את נפשו. שם זרמו החיים האמיתיים. שם זרמו החיים האמיתיים. שעות ארוכות אהב לשוטט מדוכן לדוכן, והצטער על שאין לו משפחה כדי לקנות למענה. לעמוד על המקח ולשוחח עם המוכרים הרעשניים, אשר מפיהם אפשר לשמוע פניני-לשון שמורכבות עברית וערבית, ולחזור עם סלים גדושי כל טוב.
בחנותו של מוכר החמוצים נמצאו בחביונות ובפחיות שלל זיתים וירקות כבושים. זיתים שחורים קטנים וזיתים שחורים גדולים ורכים הקרויים "מסלינס" בנוסח יוון וטורקיה. זיתים עבים וקשים שצבעם בין שחור לחום. זיתים נפוחי מידות בצבע חאקי, והם עשויים בשום ובחומץ ובמלח, בשמיר בחומץ ובמלח, בטעם "אשכנזי" אשר פוליק לא אהב. זיתים ירוקים בגודל בינוני, עשויים במלח ובפרוסות-לימון ובפלפל-חריף, בטעם ערבי ארץ-ישראלי, והם דפוקים וטריים, צבעם ירוק בהיר, נוצצים בשמן, תאווה לעיניים וריחם מגרה. זיתים ירוקים קטנים עשויים ברוטב אדמדם של פלפל חריף, טחון בשום ובמלח. בחבית-עץ רחבה צפו בתוך מי-המלח פלחים של עגבניות חמוצות שצבען ירוק-חיוור, מטבעות של מלפפונים, נתחי פלפל ירוק, מטריות זעירות של ראשי כרובית לבנבנים וגבשושיים, פלחים משוננים של דלעת כתומה, גזר צהבהב ופלחי גמבה אדומים כדם.
בעל חנות לצמר כבשים ישב ומרט פרוות כבשים שצבען חום וצהוב. מחוץ לחנותו, על פני המדרכה, היו פרושים על גבי שקים קווצות של צמר מרוט ולח, לייבשן בשמש לאחר שטיפתן. בחשכת חנותו נראו ערימות של פרוות, שקים מלאים באניצי צמר, ויריעות עבות ומגוללות של צמר לבן וגס.
באמצע הסימטה, תחת לתקרת יריעות השקים, יש גמד גיבן על גבי ארגז עץ, הניצב על צידו הצר, ואשר רופד בכר של סמרטוטים. לפניו היה שולחן מתקפל, ועליו פרושות איגרות של מפעל הפיס, כריבועי שחמט. בקושי הגיע ראשו אל שפת השולחן. גופו הזעיר נחבא למטה. רגליו הקטנות השתלשלו באוויר. פניו היו חיוורות ושקופות, כפני שועל חולה, וכתם שמש בודד מטייל עליהן. חבש כומתה כחולה וידיו הדקות טיילו על פני השולחן כנאחזות בו.
"הי גמדיקו! יא אבּוּ-בַּארֵט!" צעקו אליו שני בחורים, ועברו הלאה משם, ולראש האחד מהם רשת חבלים ממולאה בפיתות עגולות, רחבות מאוד ודקות, שהיו סדורות זו על גבי זו, גבוהות כמגדל, וצנופות על קדקודו ככובע.
השוק היה מלא ערימות של תפוזים, אשכוליות, לימונים, פירות אבוקדו, תפוחי-עץ, עגבניות, עלי חסה, ראשי כרוב וכרובית, גזר, קולרבי, צנונים וצנוניות אדומים שנרחצו מבעוד בוקר, פירות מיובשים, בגדים זולים, כלי מטבח ועוגיות, בשר, דגים, עופות, וזמירות התגרנים בקולי-קולות.
"תפסיק יא מכונת-קקה שכמוך," שמע פוּליק מישהו צועק מעבר לאחד הדוכנים. "מה אתה עושה כל היום? אוכל, מחרבן וישן!"
ומה אני עושה כל היום? אמר אל נפשו. כל יום? האם אני בסדר שאינני מוכן לצאת למילואים מפני שאני מרגיש שם כמו עבד? – "מי שנמשך אחר תאוותו עד שאין בידו לראות ולעשות שום דבר שמועיל לו, הוא בייחוד עבד," אומר שפינוזה, "ובן-חורין אינו אלא מי שחי בלב שלם לפי הנהגת התבונה בלבד. אמנם פעולה לפי פקודה, כלומר ציות, מבטלת במידת-מה את החופש, אך לא היא עושה מיניה-וביה עבד, אלא טעם הפעולה. אם תכלית הפעולה אינה תועלתו של הפועל גופו, כי אם תועלתו של המצוֶוה, הרי הפועל הוא עבד, ואינו מועיל לעצמו."
תכלית הפעולה אשר לשמה קוראים לי כל פעם היא טובת המדינה כולה, ובתוכה גם טובתי שלי כאזרח, אך מה לעשות אם בינתיים אני עצמי הולך ומשתגע גם בתור אדם פרטי וגם בתור חלק של המדינה?
שני פקחים מן העירייה התנפלו על רוכל ירקות מפני שצעק והכריז בקול רם על סחורתו.
"כל היום לא צעקתי!" צעק, "אם לא אצעק – מי יבוא לקנות? הנה, משם צועקים!" הצביע אל פינת הסימטה, "לכו תצעקו עליהם!" הוא היה מבוהל וחיוור, וכמעט פרץ בבכי, והללו משם צעקו והחזירו לו: "יא חתיכת חרא אחד! שתוק! יא מלשין בן מלשין בן כּוּס-אימו המלשינה!"
אבל רק הסתלקו הפקחים, וכבר חייך המסכן כאילו כלום לא קרה, וצבע פניו העליז שב אליו, "כּוּסָה! אוי כוסה כוסה כוסה..." שר והכריז על קישואי חורף נדירים.
במדרכה אשר ממול, ליד קיר בית בעברו השני של רחוב אגריפס, עמד יהודי אשכנזי זקן עם קופסת עץ קטנה, מלאה כרטיסי קרטון אפורים, שהיו שחוקים מרוב שימוש. סביבו התקבצה ובאה עדת ילדים ארוכי פיאות וחבושי כובעים שחורים, פרחי ה"חדר" או הישיבה הסמוכה, ועסקו בהגרלות. כל הגרלה עלתה עשר אגורות, המגריל היה משלשל מטבע לידי היהודי הזקן, ומוציא כרטיס ממוספר מקופסתו. על אצטבת עץ עתיקה, סמוכה לקיר, ניצבו סדורים במדפים וממוספרים כל פרסי ההגרלה: חפיסות שוקולד גרוע "נוּגַט" בעטיפות לא להן, כמה חפיסות שוקולד משובח (שהעלו אבק ובהן לא זכה איש) וחפצים של כלום: צפצפות, עפרונות, מחקים וסוכריות. הזוכים בפיס העלו בחלקם רק את חפיסות ה"נוגט", והם החזירו, כרגילים בדבר, את עטיפותיהן השאולות לידי הזקן, והתחלקו ביניהם בשוקולדה הגרועה, שנזלה על אצבעותיהם.
לולא המילואים, אמר פוליק אל נפשו, היה העולם כל-כך יפה, מדוע עליו להיזכר מדי פעם בצו-הקריאה החדש המונח בארנקו? המעמד המשפיל, בבוקר, בצריף המשרד של קצין-הקישור החטיבתי, מילא אותו כעס אין-אונים, שהצטבר בחזהו ובגרונו כמין מחנק נפשי. כמה חבל שאי-אפשר להביא את עפרה לכאן ולטייל איתה. מראות יפים היו מרככים את ליבה, ואם היתה רואה שאפשר למצוא בו, בפוליק, עניין וחוויות חדשות, היתה רוצה לשהות יותר בקירבתו לאהוב אותו.
במורד רחוב אגריפס, ליד סימטה המובילה למסעדתו של מנטלו, עמד פועל, כנראה לפני הפסקת הצהריים שלו, ו"רחץ" את עצמו בברז האוויר של הקומפרסור, בו עבד. הוא היטה את הזרם לעבר עורפו, שערותיו, שף ידיו בזו אחר זו, הגב, החולצה, רגליו ונעליו, וכאשר ניקה עצמו היטב מן האבק, עלה כחוגג למסעדה. פוליק עקב בקינאה אחר גבו הרחב, ונכנס מיד אחריו.
ממול, בסימטה, תלוי הנשים שורות של כבסים צבעוניים, שנשארו תלויים לרוחב הרחוב על גבי חבלים בין המרפסות הגבוהות, מבית אל בית, כמין קרנבל עליז של עניים.
אצל השולחן העמוס צלחות ריקות ושיירי פיתות ישב לאכול זקן חרומף, ולו שיער שיבה דליל המזדקר לאחור. כתפותיו החזיקו במכנסיים חומים, תלויים בריפיון, וחולצת חאקי נקייה ומהוהה מאוד, כאילו גיהצוה פעמים אין-ספור, הסתתרה מתחת למקטורן אפור וישן. פניו היו חרושות קמטים ושחומות. על אצבעו טבעת כסף רחבה, ועליה מוטבעות אותיות בולטות: "אני לדודי ודודי לי." לצידו הניח קופסת פלאסטיק מלבנית בעלת מיכסה ירוק, וכאשר ניגש אליו הבחור המגיש, ביקש "פלייש מיט קארטופלאך", הוא התכוון כנראה לקחתם עימו בקופסה.
הבחור לא הבין את דבריו, ואחר כך הסביר לו כי אפשר לקבל כאן רק חומוס, מרק שעועית, אורז, קציצות ברוטב ופול.
הזקן קם מבלי לאכול, רטן והלך.
הבחורים הצעירים שעבדו בהגשה היו חגורים מגבות מיטבח כחלחלות, שהתנוססו כסינורים על מותניהם. מכנסיהם שחורים היו וצרים. הם רצו משולחן לשולחן, ואל חלון המיטבח הקרוע בקיר, וחזרו בקול רם על שמות המנות שהתבקשו להביא.
הרדיו ניגן מוסיקה מזרחית.
אל השולחן הצטרף עתה אדם מבוגר ושמן, שתום עין וחבוש כיפה שחורה. מצחו גבוה וחלק, וקווצת שיער אפורה, כמעט לבנה, ונוצצת, סדורה על רום מצחו במאוזן, ולמעלה ממנה מתגבעת קרחת בהירה אשר דמתה כשייכת למצח יותר משהיא קרובה במהותה לקדקוד, כמין מצח בן קומותיים. אפו היה גדול ובולבוסי. פניו מחוטטים ולהם כתמים חומים אדומים של זיקנה. הוא ביקש מרק שעועית, וטבל את הפיתה בצלחתו. לא התחיל לאכול וכבר הזעיק את המלצר, כשהוא מנופף בידו את הפיתה. בינתיים תלש והוציא את חלקה האמצעי, והפרוסה שנבצעה היתה טבולה ומזדקרת כתורן במרק האדום שבצלחתו.
פוליק הזמין מנה חומוס עם "יותר שמן" אצל בחור זריז וקצר-רוח שניגש אל שולחנם. הוא אהב את שמן הזית הערבי הירוק, שטעמו מריר במקצת.
אהוד בן עזר
נכתב: ירושלים 1963 – תל-אביב 1969.