הם חוזרים ומזכירים לנו שוב ושוב את יום הצהרת בלפור, הם מזכירים לנו את 2 בנובמבר, הם מזכירים לעולם את ה"נכבה". הם אינם שוכחים תאריכים משמעותיים שהביאו להקמת ישראל. משמרים בקנאות, מטפחים את השנאה היוקדת למדינה שקמה ב"פלסטין". המדינה היהודית. ועתה הם מזכירים לנו את ה-15 במאי – היום שבה קמה ישראל ונכזבו תקוותיהם. כשאנחנו שרויים במערכה נוספת בעזה, "מגן וחץ", כאשר חיל האוויר פועל לבלימת טרור הג'יהאד האסלאמי נגד יישובי עוטף הרצועה, אנחנו שוכחים במידה רבה את מלחמת התעמולה הארסית והמתמדת, שמתנהלת נגדנו מרמאללה. שוכחים? – מפקירים! תעמולה שמגייסת לצידה את האו"ם, ופועלת כמכונה משומנת, מתמדת, הרסנית.

על הגשר מעל נהר הריין בבזל, שממנו נשקף מלון "שלושת המלכים" היוקרתי, שמעל מרפסתו צולמה תמונתו המפורסמת של הרצל, ולא הרחק מאולם הקזינו שבו הכריז על מטרת הציונות – מדינה לעם היהודי בארץ-ישראל - מוצב דוכן צבעוני שלצידו מתנוססים שני דגלים פלסטיניים. שני שוויצרים קשישים מחלקים לכל עוברי-האורח חומר תעמולה נגד ישראל, כפתורים, חוברות, תמונות ואפילו דגלי אש"ף.

זוהי רק אילוסטרציה למכונת התעמולה המשומנת, הערבו-פלסטינית, העובדת ללא לאות בכל ימות השנה, בכל אתר באירופה, בקמפוסים באמריקה, נהנית מתמיכה כספית נדיבה מצד שונאי ישראל. לא תמצאו על הגשר שעל נהר הריין ולא במקומות אחרים באירופה דוכני הסברה ישראלים. בקושי יישמע קולה של ישראל, כשהיא מוחה על השקרים המופצים נגדה ובאים לידי ביטוי מיוחד, בימים שבהם האש מתלקחת בגבולנו, כבימים אלה.

עם כל הכבוד לביטחון ולהגנה על אזרחי ישראל שבעורף, הגיע הזמן שישראל תצא גם למתקפת הסברה. תזים את השקרים המוטחים בה, בעצם קיומה, ולדבר בשפת הזכות, שעליה אנו מתבססים.

השמועה אומרת, שבממשלה הנוכחית הוקם משרד להסברה. לא כצורך אמיתי, אסטרטגי, אלא כצורך פוליטי, לפתור בעייה לחברת כנסת מסויימת. היא נתמנתה אפוא לשרה והוענק לה תיק ההסברה. עליה להמציא מחדש את גלגל ההסברה. לבנות משרד יעיל ופעיל ולאיישו בצוות מיומן.

לדבריה, היא עובדת יומם וליל, עושה לילות כימים במשימת ההסברה. תוצאות בינתיים – אין. גם לא יכולות להיות – באין תקציב ראוי לרשות המשרד ובאין אנשי מקצוע מן המדרגה הראשונה שגוייסו למשימה. ובינתיים – התותחים רועמים, צה"ל הולם בהצלחה בג'יהאד האיסלאמי – ומנגד ממשלת ישראל כושלת בזירת ההסברה. מוזות התעמולה הפלסטיניות אינן שותקות.

 וכך תציין היום, 15 במאי, עצרת האו"ם, לראשונה, את "יום השנה לנכבה הפלסטינית", במלאת 75 שנה לישראל. חתן המסיבה, אבו-מאזן, יקדיש נאומו ל"זכות השיבה". לאן? כמובן, לשטחי מדינת ישראל. האירוע מתרחש בעקבות פעילות דיפלומטית אינטנסיבית של הנציגות הפלסטינית באו"ם ולאחר שבשנה האחרונה דוברי הרשות הפלסטינית העלו ומעלים בכל הזדמנות ובכל מקום את התביעה "למימוש זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים וצאצאיהם לבתיהם." המטרה כמובן להביא, בדרך של הצפת ישראל בעשרות אלפי ערבים, לחיסולה כמדינה יהודית-ציונית.

בחזית מול התועמלנים הערביים באו"ם ניצב שגריר ישראל באו"ם גלעד ארדן, דבר חיובי כשלעצמו. השגריר ארדן הוא נואם מעולה, מנוסה בעמידתו נגד התועמלנים האנטי-ישראלים באו"ם, יודע מענה, חריף לשון, חד מסרים, איש אמונים. ללא ספק יפריך אחד לאחד את השקרים שאבו-מאזן יפריח בנאומו התועמלני. זה יהיה יום גדול בזירה הבינלאומית לקבוצת ערבים, שמעולם לא היתה להם עצמאות או מדינה, כל עוד היו תחת שלטון מדינות ערביות אחרות או חלק מ"סוריה הגדולה". זהו עם ממוצא, שמבקש לו מדינה תחת המדינה היהודית האחת והיחידה. את שאיפתו הוא מבסס על אדני התעמולה השקרית והמשך מאבק הדמים, הטרור, שאת עיקר מחירו משלמים בני עמו.

כשאנו רואים את יכולות צבא ישראל, ושאר זרועות הביטחון, אולי עולה בתוכנו תחושת זלזול בזירת מאבק ההסברה, שבה אנו כושלים פעם אחר פעם. אבל היא זו המזינה את הלהט הערבי להוסיף ולהילחם בנו, ולרכוש תמיכה במאבק זה מגורמי מפתח בזירה הבינלאומית. כאלה שהם שונאי ישראל בלאו הכי וכאלה שנמסים תחת מכבש התעמולה הערבו-פלסטיני.

הקמת משרד ההסברה בממשלת ישראל היא אפוא דבר חשוב, בעיתו, ובלבד שהמשרד הזה יוכיח את עצמו. לא רק יסביר את זכותנו להפעיל כוח כנגד מבקשי נפשנו, אלא בעיקר ומעל לכל להציג את כוח הזכות שלנו לקיים את מדינתנו בת ה-75 ולבססה, להתנחל, להתיישב בכל רחבי ארצנו. לגרום לכך שהתעמולה והטרור הערביים יתנפצו על קיר הברזל המוצב נגדם. כמאמר הקלישאה: אם עשית ולא פירסמת – כאילו לא עשית. ואם חיסלת, פגעת, שיבשת, ולא הסברת את מהות הפעולה – כאילו נכשלת.

הסיבוב הנוכחי טרם נסתיים, הסיבוב הבא כבר מחכה לתורו.

יוסי אחימאיר

אהוד: כאשר עצרת האו"ם ציינה ב-15 במאי את "יום הנכבה" של ערביי ארץ-ישראל – זה לא היה כישלון של ההסברה הישראלית אלא תמונת מצב מדוייקת של היחס אלינו בחלקים נרחבים בעולם ובעיקר ברוב הקבוע נגדנו בעצרת האו"ם –– שהיום לא היתה מאשרת בהצבעה אפילו הקמת מדינה יהודית.

אז אל נא נבוא בטענות אל עצמנו. זה עולם קצת חרא ואנחנו קיימים בו בעיקר מפני שאי אפשר להשמיד אותנו, והבונוס הוא שבינתיים מדינות רבות בעולם מעוניינות לרכוש את האמצעים שאנחנו פיתחנו כדי להגן על עצמנו וככה הייצוא שלנו גדל ועימו עוצמתנו הכלכלית, וזאת חרף השינאה בהפגנות-ההמשך ל"בלפוריאדה" – נגד דיקטטורת "ההפיכה המשטרית"!

איש לא יודע היום אנכרוניזם זה מהו, כי כשנעלמו הפרדסים נעלמו גם האורזים. אבל אני שגדלתי בפרדסים, וטיוליי היו לפרדסים, ותעיתי ביערות האפלים שלהם, והתבשמתי משדרות השיטים סביבם, וידעתי עשר ואחת שיטות לקלף את תפוזיהם, וזללתי את מטעמיהם, ורכבתי על חמורים שאי אפשר היה בלעדיהם; אני – כשעקרו את כל ים הפרדסים בפתח תקווה, ומשם את כל המרחבים הירוקים בדרך המתארכת לתל אביב ולים; כשעקרו את כל כולם – עקרו את ילדותי.

אבא שלי היה אורז, אבל גם השתתף בהקמתה של אגודת האורז. היתה זו אגודה של פועלי פרדס, לא פוליטית ולא הסתדרותית. היתה זו אגודה עצמאית של פועלים שנאבקו על זכויותיהם בעצמם ועל עצמם. אגודת האורז נוסדה בפתח תקווה, בסוף שנות ה-20 של המאה הקודמת, ופעלה גם בשנות ה-30, ה-40 וה-50.

אבא שלי היה אורז, ובשולחן הכתיבה שלו, מצאתי בלוקים (מין פנקסים) עם זיכרונות ויומנים על ימי הפרדס שלו. לאחרונה התפרסם 'ערך' בויקיפדיה עליו ועל פעילותו באגודת האורז.

https://he.wikipedia.org/wiki/יצחק_ברלוביץ_(בר-לביא)

להלן אני מצרפת רשימה שלו, מעין חוויות ראשונות של נער בן 12, שנלקח מבית הספר כדי לעזור למשפחה, ואיתרע מזלו וביום הראשון לעבודתו נשלח דווקא לפרדס, לעמוד לרשותה של קבוצת פועלים ערבים, שהיו מיומנים בעבודות הפרדס, בעוד שליהודים לא היתה אז כל דריסת רגל שם.

יצחק ברלוביץ (בר-לביא) בשנת 1936. ויקיפדיה.

יצחק ברלוביץ

מתוך יומן, 1940

יומי הראשון בעבודת פרי הדר

בסתיו 1903, ואני נער כבן 12, נאלצתי להפסיק את הלימודים בבית הספר ולהיכנס לעול העבודה והפרנסה. בזמנים ההם מציאת עבודה, ובעיקר לנער בגילי, היתה בבחינת קריעת ים סוף, כיוון שרוב העבודה בחקלאות – בכרמים ובפרדסים – נעשתה על די ערבים מסביבות פתח תקווה.

אחרי חיפוש מאומץ נודע לי שיהושע סמואל, יהודי אנגלי ששימש כמפקח מטעם חברת "פרדס", מחפש ילדים לנייר תיבות פרי הדר לפני אריזתן. בפתח תקווה קראו לו 'דער אנגלענדער', ומה שמחתי כשאמר לי כי נתקבלתי לעבודה.

למחרת עם שחר, עמדתי ליד 'האודה', צריף עץ גדול מאוד ובו שיכנו את קבוצות האריזה הערביות, כשחבילת מזון תחת זרועי. בחוץ כבר חיכו מספר ילדים מבני המושבה, וביניהם הרשיל ודוד 'דעם זייתונערס'. שם משפחתם של הרשל ודוד היה שמואלביץ, אבל הכל כינו אותם בשם זה, כיוון שהגיעו אלינו מעין זיתים שליד צפת.

קוטפים, מבררים ואורזים

לבסוף יצא מה'אודה' ערבי-יפואי אחד והחל לארגן את הקבוצה. הוא קרא בשמות כל הפועלים ששהו בפנים ה'אודה' ומחוצה לה, העמידם בשורה, כשהוא ממיינם מחלקות מחלקות לפי סוג עבודתם. בהתאם לסוג העבודה קיבלה כל מחלקה גם את ציודה. המחלקה הראשונה היתה מחלקת הקוטפים. המחלקה השנייה היתה מחלקת המבררים. והמחלקה השלישית היתה מחלקת העוטפים. עתה הגיע התור שלנו. כמו כל ילד קיבלתי ארבעה סלים מרופדים – שהיו מונחים אחד בתוך השני – אותם היה עלי לשאת על הראש; תחת זרועי האחת תחבו לי כר אחד או שניים, וביד השנייה – שתי חבילות נייר לבן. חבילות נייר אלה, בכריכתם הכחולה העבה, היו מיועדות לעטיפת הפרי או לריפוד התיבות. את כל הכבודה הזאת היה כל ילד צריך לשאת בדרך החולות הארוכה אל הפרדס.

חופשים מכל משא היו האורזים. הם הלכו – ברוב הדר – בראש הקבוצה כשאחריהם צועדים מרים-התיבות ומרים-הסלים. אמנם מרים-התיבות ומרים-הסלים גם הם נשאו עימם ציוד, אבל היה זה הציוד הנבחר ביותר. שהרי מרים-התיבות החזיק את תיבת השבלונים (לוחות מפח לבן שהיו גזורים בהם צורת החותמות וסמלי חברת פרי ההדר. צורות אלה הועתקו על גבי התיבות באמצעות צבע מתאים), את הצבע ואת הסכין לחיתוך הנייר. ואילו מרים-הסלים החזיק את הנרגילה, את כלי בישול הקפה, את הסוכר ואת הכוסות.

באותו בוקר הופנתה הקבוצה לשני פרדסים נפרדים. כך שקבוצה אחת של אורזים וקוטפים על כל נספחיהם פנתה לפרדסו של 'הברון', ואילו הקבוצה השנייה – הקבוצה שאליה אני נלוויתי – הופנתה לפרדסים של האחים יוספזון.

הרשיל שמואלביץ עבד כבר זמן מה לפני, ושימש את הערבים כ'כל בו'. בזמן הדחק היה עוזר לבורר או עוזר לקוטף, ובזמן רגיל – מרים סלים ומנייר תיבות. כבעל ניסיון סיפר לי עכשיו, כי בזמן העבודה הכול כפופים להוראותיו של האורז, אבל בדרך לעבודה אין עדיין כל משטר – איש הישר בעיניו יעשה. מצב זה ניצלו הפועלים הערבים כדי לפגוע או להביע את זלזולם בנערים העבריים. כך קרה שבמשך ההליכה החלו הערבים מתפרקים מהמחצלות ומהכרים אשר בידיהם ומעמיסים אותם על הנערים היהודים, ואלה סוחבים ונסחבים כל עוד נשמה באפם.

בית האריזה – ללא חלונות

לפרדס של האחים יוספזון, שנמצא על יד בית העלמין של המושבה, הגענו לפני עלות השמש. השומר הערבי פתח את דלת בית האריזה, ולמפתנה נפרשו מספר מחצלות. כאן התגלה בפניי, לראשונה, בית אריזה מהו. היה זה בית שנבנה כולו מחומר ומתבן, ללא חלון וללא אשנב. הוא היה מלא בתפוחי זהב זהבהבים ירוקים, וריחם המשכר – שהיה דחוס כמה ימים כמו בקופסה סגורה – פרץ החוצה ועטף את כולנו בענני בשמיו.

בפקודת האורז הערבי החלו ההכנות לקראת העבודה. תחילה בדק המברר הראשי את ציפורני העובדים. הוא החל באחרון הסבלים – אותם ילדים ערביים מיפו שהיו נושאים על גבם את הפרי הקטוף מהפרדס אל בית האריזה – וכלה במבוגר שבקבוצת האריזה (מובן שהאורז לא נכלל בהם), והיה אם מצא מי שציפורניו גדולות, היה מקצץ אותן במזמרה עד זוב דם.

עד שהמברר היה עורך את הבדיקה, מוציא היה מרים-התיבות את הסכין מן הקופסה של השבלונים, משחיז אותו ומתחיל לחצות את חבילות הנייר על מעטפותיהן הכחולות. לאחר שהנייר היה מוכן לעטיפת הפרי היה נפנה להכנת הצבע. לשם הכנת הצבע, היה בוחר מתוך ערימת הפרי לימון או תפוז פגומים, סוחט את המיץ ומערבב אותו עם נוזל הצבע. עתה עוד נשאר לו להכשיר פיסת קרקע נאותה עבור תיבות האריזה, ליישרה ולרפדה בקשים ובמחצלות. לדאוג לכיסויים עבור התיבות הארוזות, להוציא את החישוקים מבריכת המים ולייבשם על שק, ולהכין מסמרים עבור הנגר. ואכן הנגר הנה זה הופיע, ובידו קרשים מנוסרים, ביניהם קרשי 'ראש' וקרשים 'צדדיים'. בעיפרון גדול של נגרים מסמן בדיוק באמצע את 'הצדדיים', כדי שהמחצית האחת של התיבה הנבנית לא תהיה גדולה מחברתה, ולהיפך. אחר הוא מוסר את הקרשים המסומנים לעוזרו, וזה מתחיל לחברם יחד בדפיקות פטיש קצובות.

הנגר גמר לסמן את הלוחות עבור העוזר, והוא כבר מברר את חבילת החישוקים אם כשירים הם לתיבותיו. לא רחוק מסלסל עשן מן המדורה הקטנה שמרים-הסלים – המשמשם גם כשר המשקים כזכור – מנסה להדליק. עד כה קישש עצים, וכשתבער האש כדבעי, הוא ירטיב ויסחוט את 'הטומבק' לעשיית הנרגילה עבור האורז.

כל שאר הפועלים, כמו לפי צו, מסירים את הנעליים ומערמים אותן ליד הדלת של בית האריזה. הבוררים כבר התיישבו על המפתן, מוציאים מבפנים את הפרי ומגלגלים אותו על פני המחצלות הפרושות לצידם על הקרקע. ליד המחצלות מונחים הכרים, עליהם יתרווחו עד מהרה המבררים – לברר את הפרי ולהגישו לעוטפים. אחד מזרז את השני, השני מדרבן את השלישי, ובינתיים ערימות הפרי המבורר והעטוף הולכות ומתרוממות מעלה מעלה. גם עוזר-הנגר הספיק כבר להכין מספר הגון של תיבות מחושקות, ועת האריזה הגיע. כאן ניגש אליי מרים-התיבות, מגיש לי חבילת נייר לבן חתוכה לשניים, ומסביר לי את תורת ניור התיבות.

האורז – כמלך בגדוד

כל העיניים נישאו אל האורז. סוף סוף בא גם תורו להשתלב במעגל העבודה. הוא ניגש אל מקומו כמו מלך בגדוד. מסיר לאיטו את נעליו, עולה על המחצלת הפרושה, מקפל את מכנסיו הרחבים ומתיישב תחתיו. לרגע, סוקר את סביבותיו, לוודא אם הכול מתנהל למישרין, מעיף עין על ערמות הפרי העטוף; ולפתע נשמע קול רעם פוקד ומצווה 'סנדוק (תיבה)!" "הזדרז והגש את התיבה המנויירת לאורז!" – דוחק בי מרים-התיבות.

הרימותי את התיבה המנויירת להגישה לאורז, אבל עד שזו הגיעה לידיו עפו כמעט כל הניירות מתוכה. אודם עז הציף את פניי. מיהרתי לאסוף את הניירות הפזורים, ולנסות לתקן מה שקילקלתי. האורז לא הגיב, אבל לבסוף אמר בנימה שאינה משתמעת לשתי פנים: "אם הניירות שלך יעופו עוד פעם נוספת, תעוף גם אתה מן העבודה!"

הפעילות נכנסה לקצב. ארזו פרי 'מרסיליה' משני סוגים: בתיבה של 88 תפוזים ובתיבה של 96 תפוזים (הכול לפי צורת האריזה הערבית המקומית). בונה התיבות והמחשק, אם כי היו מהירים מאוד בעבודתם, לא הצליחו להשיג את האורז ולספק לו תיבות מוכנות כצורכו. כאן נאלץ היה הנגר הראשי לנטוש את עבודתו בסגירת התיבות המלאות פרי, ולהצטרף בהכנת התיבות הריקות. כתוצאה מכך התמלא המשטח בתיבות-תיבות ארוזות ובלתי סגורות, שהלכו והצטופפו גם מתחתיו, ועל כל הרחבה מסביב.

הרעש וההמולה רחשו עתה בכל מקום. הכול מחו זיעתם מרוב מאמץ, וביחוד אני. אמנם נכנסתי כבר למסלול העבודה, אבל עיקר מאמצי התרכזו בניסיון להתגבר על הרוח שלא פסקה להעיף את ניירותיי, וכן להשביע את רצונו של האורז בהגשת תיבה מנויירת ומסודרת לפי טעמו. כל זה ארך כשעה בלבד, עד שנתפנה בית האריזה מן התפוזים. עתה נכנסה הקבוצה אל בית האריזה כשאני נכנס אחריהם. רווח לי. הרוח לא שלטה עוד בבית האריזה וגם ארשת פניו של האורז נתרככה מעט. בבית האריזה שרר שקט מוחלט. אף אחד מהעובדים לא הוציא הגה מפיו. המבררים גילגלו במהירות תפוזים בין אצבעותיהם – מי לסל הפסולת ומי לערימת העוטפים. הקולות היחידים היו איוושת רישרושם הבלתי פוסק של ניירות העטיפה, או לעיתים קריאתו המצווה של האורז: "אין סנדוק (הרם תיבה)!" – בהישמע קריאה זו, צריך הייתי להגיש את התיבה המנויירת לאורז.

זהירות, המפקח בא!

אחרי שעה וחצי של עבודה הופיע בפרדס אחד האחים יוספזון – מבעלי המקום. הוא הגיע רכוב על אתון. כעבור זמן מה נראה קרב גם יהושע סמואל – המפקח האנגלי על קבוצות האריזה מטעמה של חברת 'פרדס'. לקראת בואו של סמואל החלו לפתע נרגשות הרוחות. עוד בהיותו מרחוק, פתח מרים הסלים בריצה, כשהוא מודיע חסר נשימה בבית האריזה: "אדז'א אילאימפטש! (המפקח בא)." בקבוצה החלה ניכרת תכונה מיוחדת: כל פועל ניסה לשפר את עבודתו.

המפקח הסתובב בפרדס, סקר את העובדים ואת מעשי ידיהם והעביר עין חדה ובוחנת מתיבה לתיבה. אחר נכנס אל בית האריזה (הוא היחיד שהורשה להיכנס לשם פרט לפועלים), והזמין את האורז לשיחה קצרה. בשיחה זו חקר כיצד מתנהלת העבודה והתקדמותה ונתן את ההוראות המצופות כיצד לסיימה (כאן הצביע על חלקת פרדס שהגיע הזמן לקוטפה). לבסוף שאל גם עליי, והאורז ענה: "ביסיר הער (יהיה טוב)!"

אריזת תפוזים – ברלוביץ (האורז), יושב ליד תיבת תפוזים בקדמת התמונה, ואחריו קבוצת האריזה – נשים וגברים במקצועותיהם השונים. התמונה צולמה ב-1924. ויקיפדיה.

השמש עלתה עד לשליש השמיים, כשחום קרניה ניכר בכול: בפרי ההולך ומתייבש על העצים מטל הלילה, בזיעה ההולכת וניגרת מגופינו. אני מרגיש את עצמי כבר יותר בטוח. ידי מרפדות את התיבות ביתר זריזות וביתר קלילות כמרחפות. עתה אני משתדל גם לגמול טובה לנגר שסייע לי בבוקר ובכל רגע פנוי אני יוצא החוצה להגיש לו חישוקים כדי שלא יבטל את זמנו. אלא ששוב נשמעת צעקה מבפנים: "סנדוק!" – אני מניח לו, ורץ כל עוד רוחי בי אל בית האריזה לפני שמרים התיבות יקדים אותי, ויגיש את התיבה המנויירת לאורז.

כשהתקרבה שעת הצהרים נתן האורז אות, והכל – כאיש אחד – קמו מעבודתם וניפנו לחלץ את עצמותיהם. 'שר המשקים' הביא את המטפחות האדומות עם האוכל ועם קומקום המים (ליבריק). כולם התיישבו במעגל סביב 'שר המשקים' אוכלים את ארוחתם בצוותא.

גם אני רחצתי את ידי והתחלתי אוכל את ארוחתי, כשאני עורך לי מקום משלי תחת אחד העצים. לא עברו עשר דקות ואני עדיין באמצע האוכל, כאשר נשמעה שוב הצעקה: "סנדוק!"

רצתי לבית האריזה ומצאתי את כל הפועלים יושבים כבר במקומם וממשיכים בעבודה. שעה וחצי אחר כך סיימנו את כל כמות הפרי שהיתה מיועדת לאריזה ליום זה, ועוד חמש שעות של עבודה נותרו לפנינו.

עתה ירד המברר הראשי אל הפרדס לראות אם יבש הפרי מן הטל ואם תוכל הקבוצה להתחיל בקטיף. כן צריך היה להחליט איזה סוג של תפוז ייבחר לקטיפה היום, גדול או קטן. לכשחזר המברר מן הפרדס, הוא הודיע שיש לחכות עוד כרבע שעה הואיל ונשארו טיפות של טל על צידו הצפוני של העץ (צד המוצל תמיד בחורף), וכן על הפרי המוסתר בפנים. כל הקבוצה הלכה בעקבות המברר אל המקום המיועד, שם התיישבו תחתיהם מחכים לאות מפי האורז.

עליי הטילו עכשיו למלא תפקיד של סבל, יחד עם כל סבלי הפרי הערביים, ועד שהקבוצה ישבה והמתינה, פרקנו אנו הסבלים את כל חמישים הסלים הריקים שנמצאו במחסן הפרדס, והבאנום לקוטפים. גם סלים אלה היו מרופדים בפנים. כעבור זמן-מה הופיע האורז עם המברר הראשי. הוא הרעים בקולו את הפקודה "להתחיל!" – והכול פתחו בקטיף.

אורזים נמוכים וגבוהים

העבודה אורגנה כך שבכל שורה עבדו שני קוטפים וארבעה סבלים. הקוטפים, נבחרו כך שאחד יהיה גבה-קומה והשני נמוך. בצורה זו יכלו שני קוטפים לעבוד בעת ובעונה אחת מסביב לעץ, כאשר הנמוך קוטף את התפוזים שבחלקו התחתון של העץ, ואילו הגבוה – את אותם שעל ענפיו העליונים. והיה אם גם ידו של הגבוה לא הגיעה אל הפרי, היה כופף את הענף בעזרת חברו הנמוך, ובעוד הנמוך מחזיק בו, "מנקה" היה הגבוה את כל התפוזים הנותרים. כל זאת מדובר בעץ בעל גובה בינוני, אבל כאשר נזדמן עץ גבוה יותר, היה הנמוך והגבוה מתחלפים בתפקידיהם. הגבוה היה קוטף את הפרי התחתון, ואילו הנמוך – שהיה בדרך כלל דק בשר וזריז – מטפס על העץ וממרומיו מגיש את התפוזים אל הסל שהיה מורם אליו, על ידי הסבל.

בגילגול זה של העבודה, בו נעשו הבוררים קוטפים, נעשו הקוטפים – מגישים. הם היו מגישים את הסלים לקוטפים, ואחד מהם היה ממונה על ריכוז כל הסלים המלאים – במקום אחד. שם היו מטעינים את הסלים על גבי הסבלים, ואלה היו סוחבים אותם אל בית האריזה. עוטף אחר מונה כמשגיח על קבוצת הסבלים, והוא היה מלווה אותנו אל בית האריזה ובחזרה.

גם המבררים היו לוקחים חלק בעבודה. הם השגיחו על הקוטפים שלא יתבטלו, ושלא יפילו עוקצים חתוכים לתוך הסלים המתמלאים פרי, שאם לא כן עלול היה הפרי להיפצע ולהיפסל לאריזה. מובן שבכל הפעילות הזאת לא לקח האורז חלק.

עם שקיעת החמה, בשעה 12 לפי השעון הערבי, נפסקה העבודה, וכל קוטף לקח עימו את סלו – ריק או מלא – והחזירו אל בית האריזה. שאר הסלים הוחזרו על ידי קבוצת הסבלים. אבל סבלים אלה לא שוחררו מן העבודה, כל עוד לא נספרו הסלים – חמישים במספר – ונמצא כי אף אחד מהם לא חסר.

אלא שגם עכשיו עדיין לא ניתן האות ללכת הביתה. קודם כל היה צריך לצפות במזג האוויר. אם לא נראו כל סימנים לגשם, היה על הפועלים לכסות במחצלות את התיבות הארוזות שנשארו בחוץ – מחסה מפני הטל. אבל אם האוויר היה גשום, חובה היה על כל הפועלים – מקטן ועד גדול (פרט לאורז ולמברר הראשי, כמובן) – לתת כתף ולהעביר את התיבות הארוזות – אל המחסן. לאחר כל זאת עוד התייצבנו בתור ארוך לפני המברר הראשי, כשהוא רושם את שעות עבודתנו; ולאחר כל זאת, עוד היה עלינו לשאת את כל המטען שהבאנו בבוקר לפרדס (כרים, מחצלות, סלים וכדומה), ולהחזירם ל'אודה' שבמושבה.

שעה אחרי שקיעת השמש הגעתי הביתה מיום עבודתי הראשון. ביום זה נקשר גורלי עם גורל האריזה העברית בארץ.

יצחק ברלוביץ

[רשימה זו ראתה אור לראשונה בכתב העת "עתמול", מרס 1982, בעריכת שלמה שבא].

צ'וקובסקי משורר הילדים וחוקר ספרות הילדים הרוסי, קרא לספרו "דוקטור אי-כואב", ואילו אלתרמן תרגם ל"דוקטור אוי-זה-מר". הסיפור עוסק ברופא – נוסח דוקטור דוליטל, שיוצא לרפא את החיות בלימפופו, אפריקה.

וכך פורסם בגיליון הקודם [ציטוט]:

* אביבה קם: אני זוכרת את נחום גוטמן מימי "דבר לילדים" בשנות ה-30 ואולי תחילת ה-40, האמת היא שתמיד דילגתי על "לובנגולו מלך זולו", משום מה זה לא משך אותי כלל (לא כן חברתי היקרה) – אבל מיספר חרוזים אני זוכרת לטובה:  

"לכה ארצה זנזיברה

קלחרי וסהרה

עד להר פרננדו פו

אי רוחץ ההיפופו

ברחבי הלימפופו."

לא פעם הייתי מדקלמת את זה לעצמי.

אהוד: בדרך כלל גוטמן לא אהב חרוזים, וקשה למצוא אותם בכתביו, וזאת בתקופה ששלונסקי, אלתרמן, חנניה רייכמן ולאה גולדברג לא הפסיקו להפציץ בחרוזים נהדרים את הכתיבה העברית לילדים.

[סוף ציטוט].

* לישראל מנחם ויסלר (פוצ'ו) שלום רב. כתמיד קראתי בחיוך גם את סיפורך על הכפר סנדלה. ("חדשות בן עזר", 1846). אתה כותב על "פעולת נקמה על הכפר הערבי סנדלה שאנשיו השתתפו ברצח שבעה מנערי העמק שיצאו לסיור על הגלבוע."

המקרה לא ידוע לי. האם תוכל להרחיב?

ואולי אתה מתכוון לשבעת הלוחמים בני הקיבוצים שנפלו בקרב נוריס?

https://amudanan.co.il/w/P316882

תודה רבה.

נעמן כהן

[ציטוט]

לנעמן שלום,

התשובה לשאלתך היא – כן. המדובר הוא על קרב נוריס. שמעתי עליו לראשונה כשהייתי בקורס מ"כים עם הלל לביא שסיפר לי על אחיו ירובעל שנהרג על הגלבוע. הלל עצמו נהרג בנגב כחודש לאחר מכן. אחרי מלחמת העצמאות, כשהיינו בעין חרוד בהתארגנות לקראת העלייה לנתיב הל''ה, הייתי רואה את שלמה לביא צועד קדור פנים על מדרכות הקיבוץ, רציתי כל פעם לגשת אליו ולספר לו על הלל בנו המקסים, אבל לא היה לי אומץ ועד היום אני מצטער על כך.

פוצ'ו

* עדינה: ...שולחת עוד שתי כתבות. הראשונה על יוסי צפריר מכפר ביל"ו. פוצ'ו המליץ לי לכתוב עליו. יוסי היה המפקד שלו בפלמ"ח, ואומרים עליו שהוא היווה השראה לדמות המ"כ של ס. יזהר בספר "ימי צקלג". צ'יקו ואני נסענו אליו לכפר ביל"ו, והלוואי עלינו להיות במצבו בגילו. [ציטוט].

פוצ'ו: לעדינה בר-אל , אם כבר הזכרת ברשימתך המרתקת שיוסי צפריר מכפר בילו היה המ''כ שלי במלחמת העצמאות, אני מוצא לנכון להוסיף ולספר שאחרי יומיים של קרבות בחירבת מחאז ונסיגה עם נשיאת פצועים באפיסת כוחות, הוא היה היחידי שהתנדב להוביל ולהראות את הדרך לפלוגה א' שיצאה בהתקפת-נגד לכבוש מחדש את חירבת מחאז.

* אהוד ידידי, שירה הפותח של אסתר ראב הוא נפלא. בעקבותיו קראתי כמובן את כל מה שכתבת ומה שמוטי זעירא (הידען המופלג) כתב, מרתק עד מאוד.

נעמן כהן, כותב במאמרו גם שיר: "במקום בו אנו צודקים" – מוטב היה אילו ציין שהשיר שלו מסתמך על שירו הידוע של יהודה עמיחי.

שלך,

מיכל סנונית

* קוראת נאמנה: אהוד יקר, עמדתי ברורה, ואני רואה גם עכשיו איך כל נושא, ולא חשוב מהו, נעשה מיד מוקד התקפה קשה על הממשלה, שאמנם לא כל מעשיה מושלמים אבל לא ייתכן לנהוג בתוקפנות כזאת.

אין לי ספק שלו היתה עולה הצעה כזאת, של קרן הארנונה, בממשלה הקודמת, שאין לי עמדה לגביה כי גם אין לי ידע בעניינים אלה – היא היתה מוצגת כהתגלמות הצדק החברתי הממומשת על ידי ממשלה שכל הגיגיה מכוונים לערי הפיתוח וכיו"ב.

גם דברי מאיר עוזיאל, שמשה גרנות מגנה, נראים לי בעלי ערך ובסיס. אבל לשבחך אני רוצה לומר שאתה מפרסם גם בעלי דעות שונות ואני מתפעלת מרוחב הדעת והסובלנות.

* תודה על מאמרים שפויים. הי, בגלל אילוצי בריאות אני קוראת את העיתון קצת באיחור. הפעם אני בחב"ע 1846, ורציתי להגיד תודה! תודה לך על הבאת כתבות ישנות על נחום גוטמן, על המאמר של פוצ'ו ועל מאיר עוזיאל שמבטא מה שרבים חושבים...

הרבה בריאות ותודה,

טליה מ.

* אהוד היקר, אני נהנה לקרוא את מרבית הדברים המתפרסמים בעיתונך ומקווה ומאחל לך שתמשיך במשימתך הברוכה עוד ימים רבים. אבל מטרידה אותי העובדה שאתה ממשיך להילחם בהפגנות גם כאשר לבטח אתה מודאג, כמו רבים מאיתנו, מההקצבות המושחתות לחרדים ולחוק הארנונה החדש.

רק המשך ההפגנות יכול להסיר את הגזרות שהוטלו על הציבור החילוני, משלם המיסים ואתה חייב לדעתי לתמוך בהן. כסף, שמועבר לפרזיטים שאינם עובדים ואינם משרתים בצבא.

הייתי רוצה מאוד שתתפכח ותצטרף עם דגל כחול לבן להפגנות, נגד מדיניות מזיקה של ממשלה מושחתת.

בברכה,

משה מוסק

אהוד: משה היקר, אנא קרא את מאמרו של מאיר עוזיאל.

* אהוד: כאשר היישוב העברי מנה כשש מאות אלף נפש, היה נהוג שלפחות בעיתון אחד, אם לא יותר, היתה ניתנת מודעה על נישואים ואפילו על אירוסים של בני זוג, ולהבדיל על פטירות, וכך כל הארץ ידעה מי נישא ולמי, ומי מת.

בשנים האחרונות פסק כמעט כליל המנהג של מתן מודעה בעיתון על נישואים, ועם התרחבות רשתות האינטרנט, המודיעות חדשות משפחתיות בתפוצה רחבה, פסק כמעט לגמרי המנהג על מודעת-אבל בעיתונים על מותו של אדם, אלא אם כן מדובר באישיות חשובה או עשירה, שאז העיתון מוצף במודעות ענקיות ויקרות, חלק ניכר מהן על חשבון מוסדות וחברות ציבוריים ופרטיים.

אבל כנראה לרוב הציבור היהודי, המונה כבר כשמונה מיליון נפש, מתן מודעת-אבל בעיתון הוא הוצאה יקרה מדי. וכך אנחנו נתקלים בתופעה שאנשים לא יודעים על מותם של אנשים אחרים, שאותם הכירו, ולעיתים הדבר נודע להם רק מהמכתב העיתי שלנו.

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה דעה מה קורה. מאז

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".