מבצע 'מגן וחץ' שהסתיים זה עתה זכה להערכה חמצמצה משהו מפי רוב הפרשנים הפוליטיים והצבאיים. שטענו כי הוא היה אכן מוצלח יותר מתאומיו 'עלות השחר' (אוגוסט 2022) ו'חגורה שחורה' (נובמבר 2019). פיצה על תחושת העלבון וההשפלה, שפיעפעה בציבור הישראלי, בעקבות ההתגרויות האחרונות מצד אירגוני הטרור העזתיים. ובעיקר ירי 104 רקטות לאחר מותו בכלא של שובת הרעב, חאדר עדנאן, שזכה למענה רופס מצד צה"ל. ושעם זאת עדיף לא להגזים בהישגיו, שכן הוא היה במידה רבה, 'עוד מאותו דבר'. זאת לנוכח העובדה, שאותו סבב קצר, כוון כשני קודמיו, אך ורק נגד הג'יהאד האסלאמי. אירגון קיקיוני שאינו השליט ברצועה. אשר הופתע אמנם כאשר 3 ממפקדיו חוסלו במהלך פתיחה מבריק (אליו נוספו 3 נוספים בהמשך). אך הגיב כהרגלו, בשיגור של כ-1500 רקטות לעורף הישראלי, שיורטו כצפוי בשיעור הצלחה מדהים של 95.6%, על ידי סוללות כיפת ברזל בהגנה, ונוטרלו על ידי מאות תקיפות אוויריות על בורות שיגור בהתקפה... אך לא מנעו, בדומה לסבבי הלחימה הקודמים, את שיתוק החיים בחלקים נרחבים מהמדינה. והותירו את חמאס, האתגר הביטחוני העיקרי למדינת ישראל בזירה הפלסטינית, מחוץ לתמונה. במקום למחוץ אותו במבצע מסוג 'חומת מגן' שיפרק את תשתית הטרור ברצועה, יסיים את עידן הרגיעות הזמניות, ויחזיר אחת ולתמיד את השקט לדרום.

מאמר זה מבקש להתמקד בטענה ש 'מגן וחץ' היה שונה מקודמיו, השיג את מטרותיו הצבאיות במלואן, ושפוטנציאל ההצלחה שלו בטווח הארוך, גדול יותר. על מנת להסביר זאת יש צורך להבהיר את התכלית המדינית של המבצע, ואת תרגומה למהלכים צבאיים, ברמות השונות.

נתחיל מלמעלה. למבצע הנוכחי היו מבחינה מדינית שתי מטרות. הראשונה – להוריד את הג'יהאד הפלסטינאי האיסלמי על ברכיו, ולאלץ אותו להתחנן להפסקת הלחימה, מתוך חולשה, ללא הצבת תנאים מוקדמים כבעבר.

השנייה – להעביר מסר לאויבי ישראל במרחב, שכוחה של ישראל במותניה. הגא"פ, בשונה מהפרשנות המקובלת, אינו ארגון קיקיוני. יש ברצועה כמה כאלה, בכללם ועדות ההתנגדות העממיות, גדודי המג'אהדין, ג'יהאד איסלמי בפלסטין, צבא הייחוד הג'יהאדי, החזית העממית לשיחרור פלסטין ועוד... גא"פ לעומתם, הוא הארגון השני בחשיבותו ברצועה. יש לו כ-15 אלף פעילים, אלפי רקטות, מאות בורות שיגור, עשרות מרגמות כבדות, טילי נ"ט מתקדמים מסוג קורנט ואפילו חיל ים קטן, והוא ממומן ופועל בהשראה איראנית מובהקת. לצד חיזבאללה, הוא מהווה אם כן חלק מחומת הטרור שאיראן מתאמצת לבנות סביב ישראל.

הבחירה בגא"פ כיעד, היתה בחירה מדינית מושכלת, שביטאה עיקרון מלחמה חשוב הקרוי 'מיצוי הכוח'. הקובע שהפעלת יותר כוח מזה הנדרש להשגת המטרה, עלול להוביל להחמצתה. במקרה הנוכחי העדיף הדרג המדיני להגיב על ההתגרויות של גא"פ, ולא על אלה שיזמו לפניו חמאס או חיזבאללה, החזקים יותר, מסוריה ולבנון. מתוך הערכה שעל מנת להדהד בכל המרחב את המסר, שכוחה של ישראל במותניה, ושחזון קורי העכביש של נסראללה רחוק מלהתממש, יש להניף את מקל החובלין על ראשו של בריון בדרג הביניים דוגמת הגא"פ, דווקא.

לשם כך הכרח היה ליזום מהלך צבאי מתוחכם שיתמקד בגא"פ, ישלול ממנו בו זמנית, הן את תמיכת חמאס, שותפו ויריבו לשלטון ברצועה, הן את אהדת התקשורת ודעת הקהל העולמית, שעלולים היו לנסות להצילו, כאשר חרב מונחת על צווארו. מה שנעשה בהצלחה מרובה, הודות ליישום אסטרטגיה חכמה שבה נדון מיד.

במקביל לכך, ולנוכח עויינות חלקים נרחבים בציבור הישראלי למלחמות ברירה בכלל, ולממשלה הנוכחית בפרט, נדרש שיקול דעת מיוחד לצורך בחירת: עיתוי הפעולה, מודל הפעולה, והרכב הצוות המוביל את תהליך קבלת ההחלטות. וזאת על מנת להקרין לדעת הקהל בארץ ובחו"ל, ענייניות החפה מכל אידאולוגיה. לשם כך מודרו אפילו השרים הבכירים ביותר בממשלה, ביניהם שר האוצר, שר הבט"פ ושר הפנים מהתהליך. אם כי במקביל לכך, ועל מנת למנוע סטייה מן השורה, שלהם ושל ראשי האופוזיציה, עודכנו נציגיהם בדיון סודי שכינס יו"ר ועדת החוץ והבטחון ח"כ אדלשטיין, לגבי מטרות המבצע, הפעילות ההתקפית וההגנתית ודומיהם, שהציגו נציג המל"ל וקצינים בכירים באגפי המודיעין והמבצעים של צה"ל. דיון שלא דלף כרגיל לציבור. מה שעלול היה לעורר התלהמות תקשורתית מיותרת.

המצוינות המדינית התבטאה גם בשליטה האפקטיבית על אותם 'בכירים בצה"ל ושירות הביטחון הכללי'. שהתרגלו בשנים האחרונות להכתיב מדיניות, במקום ליישם את זו שביקש הקבינט המדיני להתוות. מה שאירע גם הפעם, כאשר מערכת הבטחון גיבשה 'המלצה' – שדלפה איך שהוא לכתבים הצבאיים – והציעה לדרג המדיני לעצור את המבצע שלושה ימים לאחר שהחל, בטענה שכל יעדיו הושגו, ושכל יום נוסף מגדיל את הסיכוי שחמאס ייגרר פנימה.

המלצה, דיעה, דרישה – שאילו נענתה על ידי מקבלי ההחלטות, היתה פוגעת בהישגי המבצע. מה שלא אירע למרבה המזל הפעם. ובדומה לה אותה הטפת מוסר, גערה, נזיפה, שדלפה גם היא, לכלי התקשורת ודרכם לציבור, ואשר כוונה לגורם המדיני הבכיר, שאיתגר את החמאס, והכריז כי: "...הסבב מלמד על חולשת חמאס, ואם הוא לא יכפה את סיום הירי – הדבר יהווה עדות למאזן הכוחות המשתנה בעזה..." שלטענת הכתבים הצבאיים "...לא שיקפה את עמדת צה"ל ושב"כ, שראו בה טעות קשה..."

ולא סתם טעות, אלא כזו שעלולה להעליב את הנהגת חמאס ולדרבן אותו להיכנס ללחימה. טעות אשר בדיעבד נתבררה לא רק כחצופה, אלא גם חסרת ביסוס. והעידה בפעם המי יודע כמה, עד כמה חסרים הגנרלים וגורמי המודיעין שלנו יכולת, להבין מהלכים פוליטיים מתוחכמים, או את מקומם בתהליכי קבה"ח של מדינה דמוקרטית.

ברמה האסטרטגית, אם להודות על האמת, השתנה מעט, בהשוואה למערכות הקודמות. ואין בכך כדי להפתיע. במלחמה א-סימטרית, יש לצד החלש יתרון מובהק על יריבו. המתבטא בכך שהקהילה הבינ"ל מקבלת בהבנה, כל מעשה זוועה יצירתי שהוא יוזם ומחולל, כדי לפצות על חוסר האיכות והכמות בכוחו הצבאי. בעוד שהצד החזק נאלץ להגביל את עצמו, ולפעול בהתאם להוראות המשפט הבינ"ל השמרן, אם אין ברצונו לשלם מחיר תדמיתי, ולמצוא עצמו נתון לסנקציות, על חריגה מן המוסכמות.

האמור לעיל נכון שבעתיים לגבי מדינת ישראל, והמציאות הגאו-פוליטית בה היא נתונה מאז ומעולם. אבל אותו מעט שהשתנה, הכיל מרובה. השפיע על האסטרטגיה הקיימת, תרם להצלחתה, וניתן להעריך בזהירות שתיודע לו גם בעתיד השפעה על המאבק בצבאות הטרור במרחב.

הראשון בשינויים הנזכרים, קשור למשוואה שנתבססה מאז חיסול סאלח שחאדה. ופירסום מסקנות ועדת הבדיקה המיוחדת של האירוע, בראשות שופטת ביהמ"ש העליון טובה שטרסברג-כהן בפברואר 2011, תשע שנים מאוחר יותר. שקבעה כי תוצאות החיסול ב-2002 היו "...בלתי מידתיות, בלתי מכוונות ובלתי צפויות..." – עם רמיזה ברורה לכך, שבמעשה, כפי שנעשה, גלום פוטנציאל פלילי. מכאן ואילך התקבעה הדיעה כי אין פוגעים בפעיל טרור בכיר ככל שיהיה, אם הוא מוקף בבלתי לוחמים, בכללם בני משפחתו, אלא אם מדובר בפצצה מתקתקת.

תקיפת שלושת מנהיגי הגא"פ בבוקר ה-9 במאי, שהחלה את הסבב הנוכחי, לא היתה סיכול של פצצה מתקתקת, אלא מהלך פותח של מבצע יזום. שנועד להפתיע את הגא"פ ולהענישו על יהירותו. תוך כדי כך ביקשה מדינת ישראל להעביר מסר מאיים לכל מחוללי הטרור במרחב, שולחיהם ונותני החסות שלהם בטהרן, לפיו ישראל קיבלה החלטה להוריד את הכפפות, ומכאן ואילך היא תפגע בהם, בכל מקום ובכל זמן שתבחר. ושאם הם יוסיפו להקיף את עצמם כפי שעשו עד כה, באזרחים חפים מפשע, בכלל זה בני משפחה – דמם בראשם.

העובדה שהמהלך קיבל גיבוי מהגורמים המתאימים בפרקליטות הצבאית, שמצאו אותו מידתי וחוקי, למרות הפגיעה הוודאית בחפים מפשע, בכלל זה ילדים, מחזקת את הסברה דלעיל. על כך יש להוסיף עוד, שלמרות הביקורת הציבורית שנמתחה על המהלך, ברשתות התקשורת בארץ ובחו"ל, והצגתו כאכזרי ובלתי מוסרי, בחר דווקא דובר צה"ל להציג את החיסול לציבור באמצעות סרטוני אנימציה ספקטקולריים, שאנשיו ערכו מבעוד מועד. אשר הדגימו בצורה ויזואלית, כאילו נלקחו ממשחק המחשב הפופולרי 'פורטנייט',call of duty ודומיהם, כיצד בדיוק בוצע כל אחד מהחיסולים הנזכרים. כל בר דעת המצוי בתחום (וארגוני הטרור הסובבים אותנו בהחלט מצויים בתחום הלוחמה הפסיכולוגית ועיצוב התודעה) יודע שאנימציה, מהווה את אחד הכלים היעילים ביותר לשיווק מסרים.

משיקולים דומים, דאג דובר צה"ל לפרסם גם את סרטי התקיפה האמיתיים, כפי שנצפו ממסכי הבקרה של המטוסים, לצד קטעי שיחה קצרים שהתנהלו ברשת הקשר, בין הטייסים לבין משל"ט התקיפה בבור חה"א בזמן אמת. לא יהיה מוגזם להעריך, כי ביסוד כל אותה עמלנות תקשורתית עומד מסר ברור, שעניינו שינוי מדיניות הסיכולים הממוקדים. עד כמה העניין ירתיע את מנהיגי הטרור, אין לדעת בשלב זה. אבל דבר אחד ודאי, המסרים הועברו ונקלטו.

השינוי השני, והמהותי לא פחות, נוגע להגבלת השימוש באותם סיכולים ממוקדים לצמרת הגא"פ, ולפעילים שנטלו חלק אקטיבי בלחימה בלבד. כלומר אלו שיצאו מן הבונקרים על מנת לירות טילי נ"ט, להפעיל מרגמות או לשגר רקטות. כל היתר, בין שהסתתרו בבונקרים בין בדירות מסתור פרטיות לא סומנו כמטרות, גם כאשר הגיע מידע אמין על מקום המצאם, מה שאכן אירע, לאורך המבצע, שוב ושוב.

מדובר בשינוי אסטרטגי ולא טקטי. שכן צה"ל מחזיק מזה זמן ביכולת יוצאת דופן, שאין לה למעשה מקבילות בעולם, לייצר בזמן אמת תמונת מודיעין מפורטת, המאפשרת לו לזהות מטרות איכות, לסגור עליהן ולחסלן תוך דקות מן האוויר, הקרקע או מן הים. בכלל זה מטרות המסתתרות תחת הקרקע, כמו אותן ערים תת-קרקעיות שחפרו חמאס ובני בריתו ברצועה. ואשר נפגעו קשות במהלך 'שומר חומות' במבצע 'דרום כחול' המדהים של חה"א. שהמחיש באופן שאינו משתמע לשתי פנים, את אפקטיביות האמצעי הקטלני הזה המצוי בארסנל הכלים של צה"ל, ואשר הוחלט לותר עליו הפעם, מדעת, ולאחר שיקול דעת רציני.

מחקרים שנערכו על נושא המאבק בטרור בארץ ובעולם בשנים האחרונות העלו, כי חיסול סיטוני של פעילי טרור, מחליש אמנם זמנית את כוחו הצבאי של האירגון, אך אינו גורם לו להיעלם, ועלול אפילו לעורר התנדבות מוגברת לשירותיו בהמשך.

מותר על כן לשער שאסטרטגיית ההתקפה של צה"ל, שכוונה הפעם למפקדיו הבכירים של גא"פ ברצועה, ולא לאלפי לוחמיהם הממתינים לפקודות במחבואיהם, נועדה מלכתחילה להרתיע את הארגון ולא לשפוך את דמיו, ולעורר אותו ואת תומכיו להתקרבן כהרגלם. הרעיון המסדר קבע – איכות ולא כמות, קודקודים ולא חפש"ים. וזאת במטרה לגרום למפקדי הגא"פ להחליט אם הם מעדיפים להרכין ראש בפני עוצמת צה"ל, או לאבד אותו, אם יוסיפו להילחם – עד מות אחרון חייליהם – מדירות המסתור שלהם.

ואכן כאשר בוחנים את סך כל אבדות הארגון מוצאים כי מדובר בחיסול של 21 פעילי טרור. מספר זעום בהתחשב ב-278 התקיפות של חה"א ו-250 טון פצצות שהוטלו על יעדי גא"פ לסוגיהם. דומה, שלבד מן הכוונה למוטט את שרשרת הפיקוד הצבאי, ולחבל באפקטיביות הפעולה של הארגון, שעליה עמדו הפרשנים, היה כאן גם רצון לחשוף את האופי האשלייתי ודימוי העוצמה המזוייף שהג'יהאד הקרין. ואת הפער הגדול בין הצהרות ואיומים לבין היכולות האמיתיות. ולהביא במפורש לכך שההנהגה המדינית בחו"ל, תבין תוך זמן קצר, שצה"ל ולא היא שולט על המתרחש בארגון, וקובע (על דרך השלילה כמובן) מי יהיו מפקדיו בשטח. מה שכנראה אירע, וגרם לזיאד נחלה, היושב בדמשק להתעלם מהלחץ האיראני עליו, ולהסכים לדרישה המצרית להפסקת אש ללא תנאים מוקדמים, כפי שדרשה ישראל.

יש לשער כי כמות האבדות המצומצמת סייעה להרחיק את התקשורת הבינ"ל מן הזירה, מנעה גם לחץ בינ"ל והוכיחה את עצמה כדרך פעולה מומלצת לעתיד.

אפשר להעריך בזהירות המתבקשת, שגם החלטת הנהגת חמאס לא להשתתף בלחימה, קשורה למיספר האבדות הכולל הנמוך (32 הרוגים, מתוכם 21 פעילים) והנזק המועט יחסית (10 מיליון דולר לפי ההערכת גורמי הג'יהאד), שגרמו תקיפות צה"ל לתשתית האזרחית.

היו מן הסתם גם סיבות אחרות שמקורן בפוליטיקה הפנימית ברצועה, שהאסטרטגיה הצה"לית הביאה בחשבון מראש. למשל רצון החמאס לצפות מן הצד כיצד כוחו של הגא"פ, המתחרה העיקרי על הובלת המאבק המזוין נגד ישראל ומאתגר את השלטון, נשחק במאבק חסר סיכוי מול צה"ל. או ההערכה שהעלו גורמים במועצה לביטחון לאומי, שיחיא סינוואר הפרגמטי יעדיף לא להצטרף למערכה, על מנת להבהיר לאח הסורר, ובעיקר לנותני החסות שלו בטהרן, שאי רצונו להתעמת עימם, כאשר הם מחליטים על דעת עצמם לאתגר את צה"ל, אין פירושו שהם יכולים להתעלם מכך שהוא הריבון בשטח. וכאשר הם מחליטים לצאת למלחמה בישראל, בלי להביא בחשבון את האינטרסים שלו, הם עלולים לצאת מן העניין מוכים וחבולים.

החשש מצעדי תגובה ישראלים, שימנעו את המשך תעסוקתם 17 אלף הפועלים העזתיים בישראל, שתרומתם לכלכלה ברצועה אינה מבוטלת, שיחקה גם היא כנראה תפקיד במכלול השיקולים של הארגון, לא לקחת חלק במאבק הנוכחי. אף כי בפועל רובם המשיכו לעבוד. שהרי כאשר החל המבצע, הם מצאו עצמם בצד הישראלי של הגדר.

הרתעה אסטרטגית, שיחקה כנראה תפקיד חשוב יותר בעניין. והראיה לכך, שמאז מבצע 'שומר חומות', במאי 2021 נמנעה – הנהגת חמאס לירות רקטות לעבר ישראל משטחה. אפילו כשפרצו המהומות במהלך חודש הרמדאן האחרון בהר הבית, העדיפו יחיה סינואר ושותפיו להפעיל את שלוחיהם מלבנון וסוריה, ולא לכוון את האש במישרין לעבר ישראל ממקומם. עניין המעיד על כך שחמאס הפיק לקחים מן העימות האחרון שלו מול צה"ל. והבין כנראה בעקבות מבצע 'דרום כחול', שהוציא מכלל פעולה חלק נכבד מן 'המטרו' שלו, כי המנהרות שכרה והבונקרים בהם הוא מתכוון להסתיר את לוחמיו, עלולים להפוך מלכודת מוות בעת מלחמה, ולקרב את קץ שלטונו.

ישראל, על פי פרסומים ממקורות גלויים – מחזיקה במפת המנהרות והבונקרים ברצועה, וחמאס מודע לכך שזו בעייה שהוא טרם מצא לה מענה. מה שאחראי מן הסתם להחלטתו לא להצטרף לעימות הנוכחי.

בתחום ההגנה האופרטיבית, חשוב לציין קודם כל את מה שהפך כבר מובן מאליו. 'זוהר דרומי' – המכשול האדיר שהקימה ישראל על גבול הרצועה, צימצם את ספקטרום הלחימה של האוייב לתדר צר, של הפעלת נשק מנגד. והראיה, שלאורך 5 ימי הלחימה, הג'יהאד לא העז להוציא שום מהלך התקפי חוצה גדר משטחו, בין מעל בין מתחת לקרקע. פעולותיו ההתקפיות היחידות הצטמצמו לשיגור טילי נ"ט, פגזי מרגמה וכמובן רקטות – בעיקר ממשגרים תת-קרקעיים באמצעות שלט-רחוק – לעבר מדינת ישראל. אחר שנתברר כי כל ניסיון לעשות זאת באמצעות משגרים ניידים, מסוכל על ידי הכטבמי"ם של צה"ל. שהוכיחו את יעילותם והשמידו את כל חוליות הנ"ט וקרוב ל-50% מצוותי המרגמות הכבדות, שנאלצו לפעול מעל הקרקע.

לוחמי הקומנדו של הג'יהאד, החנוטים במדיהם השחורים, ומככבים בתהלוכות האירגון נושאי מטולי ר.פ.ג'י ומקלעים קלים על כתפיהם, מצאו עצמם פעם נוספת בשלוש השנים האחרונות בטלים ממלאכה. צופים בחבריהם הרגמים, אנשי הנ"ט ומפעילי הרקטות בשלט רחוק, נושאים את נטל המערכה על כתפיהם.

מוקדם לנבא עד כמה כל זה ישליך על רוח הלחימה של פעילי הגא"פ, מקביליהם בחמאס, ועל מורל המפקדים באותם האירגונים. אבל ניתן לשער שתהיה לכך השפעה. צבא – אפילו הוא צבא טרור – שמוצא עצמו מאונס או בחירה, נאלץ להסתתר במקום להסתער, להפעיל רקטות בשלט רחוק, במקום לכוון אש מבעד לכוונות, מאבד – במוקדם או מאוחר את ששון הקרב שלו. ובהמשך לכך גם את האמונה בצידקת הדרך שמתווים מנהיגיו.

פינוי 10,000 תושבי קו העימות – לבתי מלון ולמתקני הארחה באילת ובמרכז הארץ, במסגרת מבצע 'משב רוח', שאירגן והוציא לפועל פיקוד העורף, בהמשך להנחיית שר הביטחון, מיד עם פרוץ המערכה, היווה שינוי מבורך בתפיסת ההגנה המסורתית. שהוכיחה כי צה"ל הוא ארגון לומד, המפיק לקחים מעימות לעימות. ואכן נראה שצה"ל השכיל הפעם, טוב מבעבר, להפנים את ההיגיון הפרדוכסלי המוטמע בבסיס המלחמה הא-סימטרית. לפיו סיכויי הניצחון של אירגון טרור, גדלים ביחס ישר לכמות החפים מפשע הנפגעים בעימות. בלי קשר לזהות הנפגעים או הפוגעים, ולשאלות האם הפגיעה נעשתה במזיד או בשוגג, ומי נושא באחריות לה.

במרכז השניות הזו שוכן הרעיון המלבב במירכאות, שכל שהיד פלסטיני נוסף מקרב את ניצחון הטרור, ובה בעת, כל אזרח ישראלי אשר חייו ניצלו, מסייע לניצחון צה"ל. אם בסבבי הלחימה הקודמים, נשאו במלאכת ההגנה לגופו של עניין, סוללות כיפת ברזל, מטוסי חה"א, ואנשי כוחות השיטור, החילוץ וההצלה, בסיוע פסיבי של האזרחים בעורף, מקו המגע ועד המרכז. הוטלה הפעם על תושבי קו העימות המשימה, לקחת חלק משמעותי ופעיל יותר, בהגנה על חייהם, במטרה לעזור לצה"ל לנצח. זאת על ידי כך התפנות מבתיהם, ושהייה בעורף.

מעט מדי פורסם על המבצע הלוגיסטי האדיר, שאנשי פיקוד העורף אירגנו מבעוד מועד, והוציאו לפועל ביעילות מדהימה שאיפשרה את נדידת העמים הזו, מנעה קורבנות מיותרים והעלתה תרומה חשובה ליתר ההישגים.

צל"ש נוסף מגיע לפיקוד העורף על ההיתוך וההובלה האפקטיבית, של מכלול האירגונים שתחת אחריותו (משטרה, לוחמי אש, מגן דוד אדום, קציני ביטחון וצוותי עזר עירוניים), שהתקשו בעבר הלא רחוק לשתף ביניהם פעולה, ועשו זאת גם הפעם בהצלחה. מה שמצא את ביטויו בכך שצוותים משולבים של הללו, הגיעו תוך דקות מרגע דיווח על כל נפילה לבתים שנפגעו, חסמו צירי גישה, חילצו נפגעים מתוך ההריסות, וטיפלו בנפלים שסיכנו חיים.

ואם כבר הזכרנו את סוללות כיפת ברזל, נוסיף רק שהללו נפרסו גם הפעם בצורה חכמה, תיפקדו באופן מצויין (למעט שתי תקלות טכניות) וצימצמו את הנזק והקורבנות למינימום. ניסיונות הגיאהד לחזור על אחד מהישגי חמאס העיקריים ב'שומר חומות', השבתת נ"ת בן גוריון, שער הכניסה והיציאה העיקרי לישראל, לפרק זמן של 48 שעות, עלו הפעם בתוהו. לא זה המקום להיכנס לפרטים, איך וכיצד זה קרה, אך מותר להניח שחה"א ינסה לחזור על ההישג גם בעתיד, היה ויידרש לכך. הוא הדין בסיכול ניסיונות פגיעה באתרים אסטרטגיים נוספים, שלא הגיעו לתקשורת. רק כדי לחתום את העניין נציין כי הצטרפותה 'הרשמית' של מערכת קלע דוד לשכבת ההגנה האקטיבית דווחה בהרחבה, ומעבירה מסר חשוב לאייטולות בטהרן.

חלוקת העבודה בין מכלולי האש של אוגדת עזה, פיקוד דרום והמטכ"ל היתה מוצלחת, ואיפשרה לכל אחד מהגורמים להביא לידי ביטוי את היתרונות שלו. אחד הלקחים מן המבצעים הקודמים היה שחשוב לשתף את האוגדה לא רק במהלכים הגנתיים, אלא גם לאפשר לה ליזום מהלכים התקפיים באמצעות האמצעים שברשותה. אוגדת עזה הרימה את הכפפה וניטרלה את מרבית הניסיונות להוציא אל הפועל ירי נ״ט, מרגמות ורקטות לטווח קצר, לעבר הכוחות על הגדר והיישובים הסמוכים. התוצאות מדברות בעד עצמן. היקף ירי המרגמות פחת בהיקף של כ-50% מהיקפי הירי במבצעים הקודמים. בנוסף ועל פי הנתונים, הצליחה האוגדה לפגוע ב-63 עמדות שיגור של קנים ומרגמות השייכים לגא״פ, ולחסל עשר חוליות ירי רקטות ומרגמות, שעה שאלה יצאו לירות לעבר עוטף עזה.

הפעילות האוגדתית הנמרצת איפשרה לפיקוד ולמטכ"ל לרכז מאמץ באיומים שמעבר לטווח המשקפת ולטפל בהם על פי סדר עדיפות שהקדים את החשוב לדחוף, במהלך הלחימה. מה שהקשה על הגא"פ לייצר מטחים משמעותיים על ישראל ולגרום לנזק מאסיבי. פעילי הג'יאהד אכן הצליחו לשתק את החיים האזרחיים בטווח ה-40 ק"מ מהרצועה לאורך המבצע אך לא לשבש את החיים באזור המרכז כפי שקיוו לעשות.

ניתן למצוא שפע פרטים מעניינים נוספים בכל הנוגע לכמות התקיפות האוויריות שהתבצעו במהלך 5 ימי המבצע, מספר הטייסים, המטוסים, והכט"בים שהשתתפו בתקיפה, מיספר המטרות שהותקפו, אחוזי ההצלחה, החלק שמילא חה"י ועוד... בעיתונות הכתובה ובאתרי האינטרנט. לכן נעצור כאן ונסכם את הטיעון שהעלינו, ולפיו 'מגן וחץ' היה אמנם עוד סבב לחימה מול ארגון טרור, אבל בשום פנים לא 'עוד מאותו דבר', כפי שטוענים בחמיצות הפרשנים הצבאיים.

בחינה אובייקטיבית של העובדות מעלה שביצועי צה"ל הולכים ומשתפרים מסבב לחימה למשנהו, בעיקר מאז 'שומר חומות'. במידה רבה הודות להיתוך יכולות אומת הסטרטאפ – עם אלו של צה"ל. על היצירתיות, יכולת האילתור, והדחיפות להשתפר כל הזמן – המפעמים בו. שעה שביצועי יריביו ברצועה, הולכים ופוחתים במקביל. ומסתכמים בשיגור רקטות בשלט רחוק במטרה להרוג אזרחים, ולזרוע פחד משתק. מה שמצליח להם פחות, מסבב לסבב (ועם כניסת מערכת הלייזר 'מגן אור' בסוף השנה – עוד פחות מה שידעו עד כה), ועולה להם הרבה יותר, בכל המובנים. המבצע הנוכחי הוכיח זאת.

הגא"פ יזם את ההתגרות האחרונה, כאשר ירה 104 רקטות בתגובה על מותו של האסיר 'שלהם' מג'נין, מתוך הערכה שהוא מוכן לעימות מול ישראל. הסתייע באמל"ח, הדרכה והכוונה איראנית. תכנן הפתעות טקטיות, ניסה לגרור את חמאס לעימות – ונחל כשלון חרוץ וחד-משמעי לאורך כל הדרך. אם היה למי שהוא ספק בכך, באו הוויתור על דוקטרינת המכה האחרונה, ועל חגיגות הניצחון המסורתיות בעזה – והבהירו זאת. כל זה מחזיר אותנו אל הטיעון המרכזי שהעלינו, ולפיו השינויים המדיניים והאסטרטגיים שהוטמעו ב'מגן וחץ' – ניווטו את המצוינות האופרטיבית והטקטית של צה"ל לכיוון הנכון, והוכיחו את עצמם.

בהינתן שתוצאותיהן של מלחמות נבחנות בהישגי שתי הרמות העליונות, מותר להיות קצת אופטימי גם ביחס להמשך.

אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד הוא ד"ר להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות, איש הייטק וסמנכ"ל לשעבר בחברת אמדוקס. מילא מגוון תפקידי פיקוד ומטה במערך החי"ר, ומייסד פו"ם 'אפק' להכשרה בינזרועית בצה"ל.

אהוד: המסקנה שלי מדבריך מופנית למפגיני ה"בלפוריאדה" האנטי-דמוקרטיים, שטופי אורגזם-הנגד, מיעוט-בעם, חוגגי שינאה, הממשיכים בהפגנות המחאה נגד "ההפיכה המשטרית" – מתי תפסיקו לגרום קורת-רוח לטרור המוכה של הג'יהאד המוסלמי? מתי תפסיקו להשחיר את שם ישראל בעולם ולגרום לנו נזקים בכלכלה ובתחומים אחרים לשמחת כל אויבינו מבית ומחוץ! – האין גבול לבוז שלכם למישטר הדמוקרטי, ולחוסר האחריות שלכם לשלומה של ישראל?

* חג לאומי – לפני למעלה מעשרים שנה, כתבתי מכתב לדני נווה, אז יו"ר ועדת השרים לסמלים וטקסים, והצעתי להפוך את יום ירושלים ליום שבתון. זהו חג לאומי, שני ליום העצמאות, שבו אנו חוגגים את תיקון העוול ההיסטורי, שבו ירושלים, בירתה הנצחית של האומה היהודית, מחולקת, ומזרחה, כולל אבני התשתית של אומתנו, היו בשבי האוייב; היום המציין את העובדה שהעיר חוברה לה יחדיו. במכתבי, כתבתי לו שאני חש שהחג הולך ומאבד ממרכזיותו, שחלקים בציבור הישראלי מתרחקים ממנו ונהיים אדישים לו, חלקם אפילו עוינים לו, וצריך לעשות מעשה. הגדרת יום ירושלים כחג לאומי רשמי וכיום שבתון, עשוי לחולל את המפנה. אני עדין ממתין לתשובתו.

באותם ימים עדין נערך מדי שנה ביום ירושלים מצעד "ההתיישבות מצדיעה לירושלים", בבירה. אלפי חברי קיבוצים ומושבים ובני נוער מן ההתיישבות העובדת צעדו בעיר וחגגו את איחודה. חלקם רכבו על טרקטורים וכלים חקלאיים. זכיתי, כמנהל מתנ"ס הגולן, לצעוד בראש הצועדים מן הגולן, רובם בני הנוער של תנועת בני המושבים, שאיגדה באותם ימים את כל ילדי המגזר החילוני במועצה האזורית גולן. חבורת הזמר שלנו, "קול ברמה", הופיעה באירוע הסיום בגן סאקר (ובשנת 2002, בדיוק כאשר החבורה עלתה לשיר, קיבלתי צלצול טלפון ונאמר לי שקיבלתי צו 8 ועליי להתייצב במשמר הנגב למחרת בשעת בוקר מוקדמת. היה זה הגיוס לשלב ב' של מבצע "חומת מגן").

אך למרות המצעד הזה, חשתי אז שהיום הולך ומאבד מאחיזתו בציבור החילוני. ומאז, אכן, יום ירושלים הפך כמעט לחלוטין מחג לאומי לחג מגזרי, של הציונות הדתית. ואין באמירה זו דבר וחצי דבר נגד הציונות הדתית, שכביכול ניכסה את החג, אלא נגד הציבור החילוני ששמט את החג והפנה לו עורף. אך ככל שהחג הצטייר כיותר מגזרי, כך שאר המגזרים הלכו והתרחקו ממנו, וחוזר חלילה. בחודשים האחרונים, שבהם ציבור רחב במרכז ובשמאל שב ואימץ את הסמלים הלאומיים; את דגל הלאום, את ההמנון הלאומי, את מגילת העצמאות, מן הראוי שישוב ויאמץ אל לבו גם את יום ירושלים. יועז הנדל מוביל מהלך חשוב, של מצעד דגלים בירושלים, של ציבור חילוני, מסורתי, שמאל ציוני וציונות דתית מתונה; ציבור שאינו מתחבר למצעד הדגלים המסורתי ובעיקר לדימוי הקיצוני שלו, בשל התנהגות חוליגנית גועלית של קומץ מבין הצועדים. בוודאי, כאשר עם הצועדים נמנה הדוצ'ה בן גביר. לצערי, בשל אילוצים קודמים נבצר ממני להשתתף באירוע. השתתפתי בו בליבי. הוא לא משך קהל רב, אבל החשיבות היא בעצם קיומו. אני מקווה שיהיה למסורת ושבשנים הבאות אטול בו חלק.

* מבשרת אדומים – הפעולה החשובה ביותר לחיזוקה של ירושלים, להעצמתה כבירת ישראל ולהעמקת ריבונותנו עליה, היא יישוב מבשרת אדומים, המוכרת כשטח E1, שתיצור רצף טריטוריאלי בין ירושלים למעלה אדומים.

חלק מהשטח סופח לתחומה המוניציפלי של מעלה אדומים, בידי ממשלת שמיר ב-1991. יתרת השטח סופחה ב-1992, בידי ממשלת רבין. מטרת ההחלטות היתה לבנות במקום שכונת מגורים גדולה, שתבטיח את הרצף לבירה. ב-1994, מועצת התכנון העליונה של המנהל האזרחי אישרה את תויכנית הרחבתה של מעלה אדומים לכיוון ירושלים באמצעות הבניה באזור זה. ראש הממשלה ושר הביטחון רבין אישר את התוכנית, שתאמה את העקרונות שלו להסדר הקבע, והורה לשר השיכון בנימין בן אליעזר להתחיל בעבודות להקמת השכונה. מאז חלפו כשלושים שנה, וכל הממשלות לא מימשו את ההחלטה, מתוך כניעה ללחצים מדיניים. כשאנו מדברים גבוהה גבוהה על מימוש ריבונותנו על ירושלים השלמה, הדרך לכך אינה באמצעות פרובוקציות של קריאות גזעניות נגד ערבים, וגרוע יותר – קריאות תמיכה בבן גביר. להיפך, המעשים האלה רק פוגעים בריבונותנו. הדרך לכך היא הציונות המעשית – הכאת שורשים ופיתוח ההתיישבות.

* גילוי של אחריות – קיום התייעצות ביטחונית לקראת יום ירושלים בלי להזמין אליה את השר לביטחון פנים (או הכינוי החדש של התפקיד) – זו שערורייה. אבל כאשר השר הוא בן גביר – להזמין אותו להתייעצות כזו, זו הפקרות. הדרתו מן ההתייעצות היא גילוי של אחריות.

* פשע שנאה – דברי הבלע של גלית גוטמן, בשידור טלוויזיוני, שבהם היא כינתה את החרדים "מוצצי דם", הם פשע שינאה. היא ראויה לכל גינוי, וטוב שראשי המערכת הפוליטית, מן הקואליציה והאופוזיציה, גינו את דבריה. טוב שראש הממשלה הוקיע אותה. טוב שהיא חזרה בה והתנצלה, אך למרות ההתנצלות מן הראוי שינקטו נגדה צעדים משמעתיים.

אולם אם ראש הממשלה הטריח עצמו לגנות את הדברים, זועקת שתיקתו המבישה על הקריאות הגזעניות האלימות נגד ערבים במצעד הדגלים ביום ירושלים. כאן, חשובה יותר תגובתו, כיוון שהוא פרסם סרטון שבו קרא להשתתף במצעד. הרוב המוחלט של הצועדים רחוקים מן ההתנהגות הזו, אך אי אפשר להתעלם מכך שהם חוזרים ונשנים מדי שנה. במצעד צווח האספסוף הכהניסטי צרחות שכל בן אנוש, לא כל שכן כל יהודי, ובוודאי יהודי בעל תודעה היסטורית, שלא שכח מה זה להיות יהודי, אינו יכול שלא להזדעזע מהם. קריאות איומות ונוראות כמו "מוות ל@רב*ם," "שיישרף לכם הכפר," "ערבי הוא בן זונה" ו"בן גביר! בן גביר!"

ראש הממשלה חייב להוקיע את פשע השנאה הזה.

* המפוטר הראשון – הראשון שצריך לפטר אותו לאחר פרסום הדו"ח על בריחת המחבלים מכלא גלבוע הוא השר ל"ביטחון" לאומני, איתמר בן גביר. למה? מה הקשר? הרי הוא לא היה אז בתפקיד. אני אמרתי שיש קשר? בלי קשר, צריך לפטר אותו, כי הוא פשיסט, גזען צמא דם ויצור כמותו לא צריך להיות שר בממשלת ישראל. ואם הוא לא פוטר לפני פרסום הדו"ח, יש לפטר אותו אחרי הפרסום.

* תקציב חולה ורקוב – תקציבי החינוך של מדינת ישראל, צריכים לממן את החינוך הממלכתי על כל זרמיו, כולל הזרם הממלכתי חרדי. מערכת החינוך הממלכתית על כל פלגיה מחויבת ללימודי ליבה באזרחות, במתמטיקה, באנגלית, במדעים, בספרות, בתנ"ך, בהיסטוריה וביהדות. מערכת החינוך הממלכתית על כל פלגיה מחויבת לחנך לנתינה, ולשרות משמעותי בצה"ל או בשירות לאומי אזרחי. ישראל כמדינה דמוקרטית תאפשר קיום של בתי ספר פרטיים שאינם חלק מהמערכת הממלכתית. בתי הספר הללו ימומנו מכספי ההורים ומתרומות. מדינת ישראל לא תעביר ולו אגורה אחת מתקציבה לבתי הספר האלה. הורים שיבחרו לשלוח את ילדיהם למערכת שאינה ממלכתית, ישלמו את מחיר בחירתם.

כל שקל מתקציב המדינה שהולך למערכת שאינה מפוקחת בידי המדינה, שתוכנית הלימודים שלה נעדרת לימודי ליבה ושאינה מחנכת לשירות – הוא שקל שהמדינה מעניקה לפגיעה בה, בכלכלתה ובעתידה. העברת מיליארדים למערכות חינוך אנטי ממלכתיות, שמחנכות להשתמטות, שאינן מספקות לתלמידים כלים לחיים במאה ה-21 – היא פגיעה במדינת ישראל. היא מנציחה את העוני של המגזר החרדי ההולך וגדל וככל שיטפח ככזה, הוא יהווה איום על מדינת ישראל. במסגרת המאמץ לתקן את החולי הזה, המדינה צריכה להעמיד את ביסוס והרחבת מסגרות החינוך הממלכתי-חרדי בעדיפות גבוהה מאוד, כדי להבריא את החברה החרדית ובכך גם את החברה הישראלית כולה. כן, גם אם צבועים ודמגוגים למיניהם יציגו זאת כ"אנטישמיות" (כי הרי בעיניהם יהודים = חרדים; טענה מטומטמת ובורה), מדינת ישראל חייבת לסייע למגזר החרדי להשתקם. זו חובתה לאזרחיה החרדים, גם אם הם יודו לה על כך רק בעוד עשרות שנים.

אין זה עניין של ימין ושמאל, כיוון שהחולי הזה התקיים בכל ממשלות ישראל, מכל הגוונים ומכל המינים. עם זאת, בממשלת המלא מלא מלא הזאת, הפקרות המיליארדים למימון ההשתמטות והחינוך הבדלני החולה, תחת הכותרת המכובסת "עולם התורה", מגיעה לשיאים חסרי תקדים, כי הבושה אבדה וגם מראית העין.

תקציב המדינה הוא תקציב חולה ורקוב, שפוגע פגיעה קשה במדינת ישראל.

* גדול המצווה ועושה – אחד הטיעונים האפולוגטיים של החרדים בכל שיחה על השתמטותם מצה"ל ושירות לאומי, הוא העלאה על נס של ההתנדבות במגזר החרדי ושל ארגוני החסד הרבים.

ההתנדבות הזו ראויה לשבח וארגוני החסד הם נפלאים. אך ההתנדבות קיימת בכל המגזרים, לא רק במגזר החרדי. באף מגזר אחר היא אינה במקום שירות.

אמר רבי חנינא: "גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה." ארבע פעמים מופיעה הממרה הזו בתלמוד. ותמיד תמהתי, למה? מי שעושה את חובתו עדיף על מי שעושה מעבר לחובתו? ההיפך הוא הנכון. רק דרך סיפור ההשתמטות ונראטיב ארגוני החסד החרדיים הבנתי לעומק את כוונתו של רבי חנינא. קודם כל מלא את חובתך. אם לא מילאת את חובתך, אל תתהדר במה שאתה עושה בהתנדבות.

* תינוקות שנשבו – אין כל דרך ללמד סניגוריה על ההשתמטות, אך יש דרך ללמד סנגוריה על המשתמטים. הם תינוקות שנשבו. עם חלב אימם הם ינקו את תורת ההשתמטות ובמשך 18 שנים הם עברו שטיפת מוח בשם רעיון ההשתמטות. צריך אדם להיות בעל עוצמה רוחנית חריגה, כדי לגדול במגזר כזה ולבחור בשירות בצה"ל. אני מתפלל על ציבור המשתמטים שיחזרו בתשובה.

* בלתי בגיץ – אני תומך בחוק קרן הארנונה, אך גם אילו התנגדתי לו, הייתי מתנגד לעתירה נגדו לבג"ץ (כפי שהתנגדתי לעתירות דומות נגד חוקים שהתנגדתי להם, כמו חוק טל). אין זה עניין לבג"ץ. בג"ץ אינו בייביסיטר של החקיקה. בג"ץ צריך להתערב בחקיקה, כאשר היא פוגעת בזכויות האדם והאזרח או בזכויות המיעוט, או כאשר חוק סותר בעליל חוק יסוד. הקריטריונים הללו אינם תקפים בחוק קרן הארנונה. עתירה לבג"ץ נגד חוק רק כי אנו מתנגדים לו, כמוה כהתייחסות לבג"ץ כאל תחליף לכנסת.

האקטיביזם הזה הוא הגורם למהפכה השלטונית, שמבוססת גם על טענות צודקות (אלא שבכאב ראש לא מטפלים באמצעות עריפת הראש). התערבות בחוקים כאלה, היא האקטיביזם השלילי. במקום להבין את הרגישות – דווקא כעת, ברקע העימות הקשה על המהפכה, שקורעת את העם, צריך להיות אטום לחלוטין כדי להגיש עתירה כזו. אם רשות מקומית זו או אחרת סבורה שנעשה לה עוול נקודתי במסגרת עקרונות החוק שקיבלה הכנסת, מן הראוי שתעתור נגד העוול הזה. עתירה גורפת נגד החוק, היא צעד שלילי ומזיק.

* השתלטות עוינת – ירדתי להפגין נגד המהפכה המשטרית בצומת הגומא. התחמשתי בדגל הלאום ושמחתי להצטרף לים של מאות דגלים. אבל בניגוד להפגנות שבהן השתתפתי עד היום, היו שם הרבה חולצות וכרזות נגד אקיבוש. אין לי בעייה להפגין על נושא שאני מאמין בו, לצד אנשים שבנושאים אחרים דעתם שונה משלי. זאת, בדרך של כבוד הדדי. מהו כבוד הדדי? לא להתגרות זה בזה. אני לא אבוא להפגנה הזאת עם כרזות בעד חוק הלאום, בעד ריבונות על בקעת הירדן וכו' והם לא יביאו כרזות נגד אקיבוש. נתאחד נגד המהפכה המשטרית ונצניע את המחלוקות בנושאים אחרים. אני לא סובל את הטרמפיסטים האלה. להפגנות שלהם באים מתי מעט, אז הם תופסים טרמפ על הפגנות הענק ומבצעים השתלטות עוינת. ואז החלו הנאומים. ראשון הנואמים היה יאיר גולן. הוא הסית למרי אזרחי ולסרבנות. קמתי והלכתי משם. אין זה מקומי. מה לכהן בבית קברות? גם לא אשוב לשם. אותם טרמפיסטים הם האידיוטים השימושיים של יריב לוין וחבר מרעיו. אנשי הדי-9 הרי מנסים כל הזמן להציג את המחאה העממית כ"מחאת השמאל". ברור שככל שהטרמפיסטים יותר יבלטו, כך יותר ויותר אנשים ידירו את רגליהם מן המחאה. הם מתנהגים כמו טפיל שמטפס על עץ ושואב את משאביו עד שהוא מת, והטפיל איתו.

[אהוד: אלה החברים שלך למחאה האנטי-דמוקרטית, הבנת את זה, ברוך?]

* ארבעים שנות שלום – בעשורים הראשונים של המדינה, היתה מקובלת האמירה, שלא ברור מי תהיה המדינה הראשונה שתחתום אתנו על הסכם שלום. מה שבטוח, הוא שהשנייה תהיה לבנון. הסיבה לכך היתה, שהיחסים עם לבנון היו סבירים, יחסית. הגבול עם לבנון היה שקט. לבנון היא השכנה היחידה שלא השתתפה במלחמת ששת הימים. המדינה היתה המערבית ביותר בין מדינות ערב וזכתה לכינוי "שוויץ של המזה"ת". אך מצד שני היא מדינה קטנה וחלשה, שלא תעז להיות הראשונה. שלושים ואחת שנה אחרי קום המדינה נחתם הסכם השלום הראשון, עם מצרים. ומי המדינה השנייה שחתמה אתנו על הסכם שלום? לבנון. כן, כן. לבנון. לפני ארבעים שנה בדיוק, ב-17 במאי 1983, נחתם חוזה שלום בין ישראל לבין לבנון. נשיא לבנון היה אמין ג'מאייל. הייתי באותם ימים בעיצומה של תעסוקה קשה ועקובה מדם בלבנון. ככזה אני יכול להעיד, שהסכם השלום לא החזיק מעמד אפילו שנייה. לא היתה לו ולו השפעה קלה על הנעשה בשטח. ללמדך, שהסכם שלום במזרח התיכון אינו מבטיח, בהכרח, מציאות של שלום. מבטיח אולי כן, אבל לבטח אינו מקיים. מאוחר יותר למדנו זאת שוב על בשרנו, בהסכמי אוסלו.

* הו יוליה – קבוצת ילדים ערביים מיפו עמדה ויידתה אבנים בכלבת הים שעל החוף. ככל שהפצירו בהם לחדול, הם המשיכו. ניגש אליהם חוקר יונקים ימיים שמטפל בה, זיהה את מנהיגם, והציע לו עסקה: אם תפסיקו ליידות אבנים – אתם תתנו את השם לכלבת הים. הילד, מוחמד שמו, התלהב. יידוי האבנים פסק. הוא הציע את השם יוליה, וזה שמה בישראל.

וזה מזכיר לי את הסיפור הבא. לפני 51 שנה עברנו ל"בית החדש", שהיה ביתו של אבי עד יומו האחרון. היה זה בית בן שבע קומות, בית ענק באותה תקופה. הוריי היו פעילים מאוד בבניין, בוועד הבית. אימי הייתה אחראית על הגינה, והיתה זו גינת מופת, ועל ניקיון הבית. רוב המשפחות היו צעירות מאוד עם ילדים קטנים, אך הייתה גם חבורה של נערים בגיל תיכון. החבר'ה האלה עשו מעשי ונדליזם, וככל שדיברו איתם – לא עזר. אימי, שהיתה מורה ומחנכת, לא רק במקצועה אלא בנשמתה, זיהתה באחד הנערים הוונדליסטים, תלמיד כיתה י"א, את מנהיג החבורה. היא הציעה לצרף אותו לוועד הבית. וכך היה. מרגע זה פסק הוונדליזם. הנערים לקחו על עצמם להפוך את המקלט (שכעבור שנה, אכן, היה בו שימוש כמקלט) למעין מועדון. היה בו שולחן פינג פונג, פטיפון עם תקליטים ופוסטרים במקום קירות. זו חכמת הפדגוגיה – להשכיל לתת אחריות לילדים. זה עובד הרבה יותר טוב מכל עונש. (אגב, לא תמיד זה עובד. ע"ע בן גביר).

* ביד הלשון: שמות משפחה של כוהנים – את אחת הפינות הקודמות הקדשתי לשם אזולאי, שעל פי הסברה הוא שם של כוהנים, המציג ראשי תיבות (קצת מאולצים, יש להודות) של הנשים האסורות על כהן. כתבתי שם שאיני נוטה לקבל את הגרסה הזאת לפירוש השם. אך יש שמות מובהקים של כוהנים. כמובן משפחות כהן, הכהן, כהנא (שזה הכהן בארמית – ה"א הידיעה בארמית היא אל"ף בסוף המילה), כהנמן, כגן (גימ"ל הוא ה"א ברוסית), קגן, כהנר וכדומה. שמות נוספים הם ראשי תיבות: כ"ץ – כהן צדק. מזא"ה – מזרע אהרון הכהן. ש"ך – שפתי כהן ובן ש"ך.

אורי הייטנר

על "עורו אחים – רומן דרמטי"

מאת יונתן לוי

דחק הוצאה לאור, 2019, 218 עמ'

בדרך כלל מופיעים הקרדיטים בדף האחורי של כותרת הספר, ואילו במהדורה הדיגיטלית שאני קראתי, אלה מופיעים בסוף הספר (עמ' 218). מהם ניתן ללמוד ש-18 אישים זוכים לתודה, מן הסתם קראו את הטיוטה, בין האישים שהוא מודה להם מופיע גם פרופ' שמעון לוי, שהוא אביו של המחבר. וכן, מוזכרים בעמוד זה 260 קוראים שנרמז שמימנו את הפקת הספר.

ומדוע אני מזכיר עניין שולי לכאורה זה? משום שהמחבר הוא מחזאי, במאי ומשורר עטור פרסים, שהציג את מחזותיו בפסטיבל עכו ("מנו מלך אטלנטיס", "סדאם חוסיין", "רפול והים") ובפסטיבל ישראל ("נפילים"). על ספרו "מלכיטווס" זכה בפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם (2015).

נקל לשער באילו ציפיות ניגשתי ל"עורו אחים", ובכן, אני מודה כבר בתחילת דבריי שהתעניתי בקריאה, ועיקר העיקרים, אחרי כל הטרחה שבקריאה – לא הבנתי מה המחבר רצה להגיד.

אני מניח שהמחבר מבקש ליצור סוגה ספרותית חדשנית, שהוא קורא לה "רומן דרמטי" – רוב הספר בנוי מדיאלוגים ורפליקות כמקובל במחזה, אבל יש בו גם הרצאות מלומדות בתחומים חסרי שחר, בתי שיר, שצריך טונות של סבלנות כדי להבין בהם משהו, דיאגרמות, סידורי מילים בצורת לב, צלב וכד', חלוקת הכיתוב לשני טורים כו'. מקובל להצביע באמנות אמת על שלושה מרכיבים: אחדות, מורכבות, עצימות (מידת הריגוש על צרכן האמנות), ובכן, המחבר שלנו בועט באחדות, ולפחות עליי, הריגוש היחיד שלי היה של תסכול ושל חרטה על הזמן שהקדשתי לספר זה.

הספר מתחיל דווקא בצורה מבטיחה: שיחות בחומוסייה "אור גנוז" של עופר מזוז, עם כל המאפיינים של קרחניסט לשעבר שחזר בתשובה, ומתחזק באמונתו: יש בה כרכים של הזוהר, "ליקוטי המוה"ן", הכרזות על הקיר בהתאם: "דע לך שלכל גרגר וגרגר יש לו ניגון משלו," אלא שבהמשך נודע לקורא שבטחינה של החומוסייה מוזרק זרע, כפי שיובהר בהמשך.

ראש השב"כ ש' מבהיר לראש הממשלה כי ניתן לפתור את הבעייה של האסירים הביטחוניים, הקרואים "מינהליים", האסורים ללא משפט, ולכן שובתים רעב על ידי כך שמרדימים אותם. לשביתת הרעב הזאת יש תהודה בינלאומית – האיחוד האירופי "מודאג," ולכן הפתרון הכי סביר הוא להרדים אותם. וכאן טורח המחבר לתאר את ההליך: האסירים מורדמים על ידי אלקטרודות הצמודות לראש, מחדירים להם סם בעורקים, מזינים אותם באינפוזיה. המש"ק ליאוניד מחליף להם קטטר, וגם שואב זרע במזרק, זרע, שכאמור, מוצא את דרכו לחומוסייה של עופר מזוז.

ליאוניד מדווח על גודל אברי המין של האסירים, והוא עצמו מתערטל כשאברו שלוף (עמ' 21, 127, המחבר משתמש במילים יותר "עממיות" משלי). יורים באוויר כדי שהמחבלים ירגישו בבית, ולפי הבדיקות 70 אסירים מבין האלף הם בתולים (אולי "קונטרה" ל-70 הבתולות בגן עדן המיועדות לשאהידים). האסירים רדומים כך במשך שבע שנים, והכול מסתדר: הבג"ץ לא מצייץ, המענק האמריקאי זורם, הבורסה עולה. נשיא ארצות הברית מראה חיבה לישראל, חוגג ל"ג בעומר על מדשאת הבית הלבן, וזורק למדורה בובה של היטלר בצירוף איבר מין (כמובן המחבר נוקט בביטוי יותר "עממי"). הנשיא מעניק לראש הממשלה חץ וקשת.

ואז מסתבר שלנרדמים יש יכולת לנקום: הם מסתננים לחלומות של היהודים וגורמים להם לסיוטים. ש' בעצמו חולם מדי לילה שהוא כפות על מוט מעל מדורה, וערבים חותכים מגופו בשר ואוכלים. ליד המדורה מצוי כלב שחור שמביט בו ואומר: "שא אש." לראש הממשלה נודע (מכתב-העת "נומה עמק") שהילדים בארץ נתקפים באפילפסיה, ממלמלים מתוך עילפון מילים בערבית, ואצל הגברים נימול קצה הפין. זה ממש לא מדאיג את ראש הממשלה, והוא מחפש בעיתון את תשבץ ההיגיון.

אנחנו לומדים שתרנגולי הודו דוברים בשתי שפות, והם מעריצים את מרטין אינדיק (שכזכור, היה שגריר ארה"ב בישראל). המחבר משבץ בסיפור-דרמה שלו אזכורים של היגדים מוכרים כמו "ביבי" (עמ' 107), יהודי "1984" (עמ' 108), "בעל זבוב" (עמ' 110), "בוקו חראם" (עמ' 115), ורק האל הטוב יודע למה.

ובכן, איך מתגברים על העובדה שהנרדמים חפרו מנהרה אל התודעה של היהודים? מזמינים את ישי קפאח, אחד הלקוחות בחומוסייה "אור גנוז", ימני שרוף, המאמין בעם ישראל כעם הנבחר, ומזלזל בשוודיה שחצייה מוסלמית מתוך תשוקה להתאבד, ובתקווה שגם עם ישראל יתאבד. קפאח מוזמן לש', ונדרש להסתנן לעזה כמו מסתערב, לחדור אל עולם החלום הערבי. לשם כך צריך להרדים אותו ולהחדיר לו זרע באינפוזיה, ובעקבות כך הוא משתגר אל סף התודעה. אבל מסתבר שבחברת רוחות האסירים הוא משנה את דעתו, ומעוניין להיות חלק מהם.

ש' לא מסתפק בקפאח, והוא גם נעזר בספר "חסמבה", והוא מזמין (באמת, או בדמיון) את ירון זהבי ואת חבורתו לפעול נגד הפדאיון החופרים מנהרות לחלומות של היהודים. לשם כך החבורה משולחת לכנסיית השעווה, המצויה 20 ק"מ דרומית לדמשק. כשמה, כן היא – כנסייה בנויה משעווה, וכך הקריפטות שלה והספרים בספרייה. ירון זהבי יגיע לשם בתור דוקטור לאמנות בשם הארון זועבי, יציע לתקן את הפסלים הנמסים והאותיות המפוזרות של הספרייה, ובעורמה יגרום לחורבנה. החבורה מתקבלת במאור פנים על ידי הכומר ג'ורג' בולוס, מובל במנהרות אל קריפטה מלאת אוזניים משעווה וכו' וכו'. בסופו של דבר, ירון זהבי מתקן את פסל חמורו של המשיח, ומחדיר לאחוריו ניטרוגליצרין הגורם לחורבן הכנסייה, ולכך שפני השעווה של בולוס נמסים, ומתגלים פניו של אלימלך זורקין – כל מילה מיותרת!

בספר יש אינסופר שירים שלא הצלחתי לפענח, ויש גם סיכומי הרצאות של "כנס סקיוריטי ביוטק", המפרשים את ההוויה, למשל, הפלא שהאסירים המורדמים שומרים על בריאות טובה וזרע מלא פריון, למשל, הרצאות על שינה, והשיא: הרצאתו של הרב ענן נמרודי, חתן פרס ישראל למדעי הגיהינום וקבלה יישומית, על קללות מאגיות ועל פנייה ישירה לאלוהים (עמ'87-81). גם קפאח מתפלסף, בעקבות החדירה אל מנהרות החלום של הערבים, ומדבר על הזרות שמרגישים במולדת, על האהבה לאלוהים שיש בה מכל האהבות – של בני זוג, הורים לילדים, אזרחים למולדת.

ברקע אנו קוראים על התנגשות בין שלוש הדתות על הר הבית, על תאונות עבודה של מטמיני מטענים, שהנהרגים והפצועים קמים לתחייה ברגע שנגעו בעוגה שהיה עליה צלב שלאחר ניקור של ציפור נותר בה רק הסימן פלוס, אנו קוראים על ג'יהאדיסטים שהורגים עשרות כופרים, אך מסתבר שמדובר בכבשים.

השירים, ההרצאות וההסברים הרבים כתובים על הרוב בג'יבריש טהור, הרי קצת דוגמאות: "זרז זרע / עבר / רז זרע זר / רז זרע רע / רז זרע ער / ערבר / עזר ערב רעב / זרבר ברז זב בר עבר" (עמ' 128); "מונח ראש על בר, שד פוך תרום רוך, כבש רוך, תהום נור" (עמ' 141); "הפרח הבלתי מצוי מצוי דורקונקיוניציה ושל הפרח הבצלצלי גוצרצקצביפונפירצייקה" (עמ' 169).

וכן, מדוע קוראים לספר "עורו אחים" – על האסירים הישנים יש דיסקית שעליה כתוב: "עורו אחים / אחים עורו."

אני לא הבנתי את הקקופוניה הזאת, אם מישהו מבין, אני מזמין אותו לאלפני דעת.

משה גרנות

במלאת שנתיים לפטירתה של עלית (ביאנקה) משיח ז"ל, המיילדת המיתולוגית, שניהלה במשך עשרות שנים את חדר הלידה בבית החולים שיבא תל השומר.

ידעת את הכול, גם בלי לשאול,

נלחמת כלביאה שלא אפול

תמיד בחום ובאהבה אין קץ עוטפת,

שומרת ואוהבת, מחבקת ותומכת.

נולדת לתוך רוע, גיהינום וסופה;

אך נשמתך נותרה זכה, טהורה ויפה.

תמיד מלאת הומור, אישה כובשת ומצחיקה,

תערובת של חום ואהבה, נתינה והענקה.

אהבו אותך כולם, היית לאגדה, 

כולם פה מבקשים לומר לך: תודה.

את מאירה לי את הדרך מלמעלה,

משגיחה עליי, ביום וגם בלילה.

בקיץ החם, בחורף הקר,

הגעגועים אלייך גוברים, הלב פשוט נשבר,

לך, שידעת לגעת בדיוק בתוך הלב,

לחבק, לנחם ולרכך את הכאב.

אימא – את לנצח הגיבורה שלי,

אוהב אותך לעד, כל כולי,

את האלופה שלי, היפה המחזקת,

יודע שאת שומעת את קולי; ושידך אליי מושטת.

הלכת לעולמך בשקט, בלי להטריד

כדרכך מתחשבת בכולם כתמיד,

רק מלאכים הולכים כך,

ואימא שלי היא מלאך.

גיא משיח

דממה עמוקה מאוד

ומתוך השום דבר

פתאום רשרוש

רחש קל

מי כאן? 

חתולה מנמנמת לצידי –

רק חתולה...

מכונית חולפת בכביש –

היא לא עוצרת כאן...

איש לא פותח דלת,

מדרגות העץ אינן חורקות,

איזה טעם מוזר יש לחושך!

הכול כאילו כרגיל,

אך מה זה קרה?

הקירות כמו התכווצו עליי!

רגע, מישהו מדבר שם במרחק –

לא, זאת רק הטלוויזיה...

כך זה מרגיש

כשאין איש?

צלחת אחת בכיור

ודי? 

השקט נפל עליי פתאום!

צפוי

ובלתי צפוי.

ערב חג,

ואין למי לומר

שמר מרגישה מר

טעם העצב, והגעגוע

מתערבב בכול.

האפלה שולחת ידיים קרות.

פקחתי עיני וראיתי:

הכול כרגיל, כביכול,

רק צלחת אחת בכיור

ולא ראיתי אותך...

החלל שנוצר תופס מקום.

חלל.

חלל בחג, בלילה ביום.

ושקט נפל עלי פתאום...

15/04/23

שלום אהוד,

מקווה ששלומך בטוב.

ביקשו ממני לשלוח אליך את השיר לפירסום, ולהתגבר על הספקות והחששות שמלווים אותי מאז ומתמיד. בצילום מופיעה החתולה שלנו שמתיישבת כל ערב על אדן החלון ומצפה להלל שישוב...

אורנה

אהוד: הלל בן-עזר היה בנו של אהרון בן-עזר, נכדו של ברוך בן-עזר ראב ונינו של יהודה ראב בן-עזר. אסתר ראב היתה אחות סבו ברוך.

אני חושב שרשומה זו תהיה אחת הרשומות העצובות ביותר שיצאה מתחת ידי. אבל, כמו בשירי יש בה גם אופטימיות ותקווה לצד העצב. אני טוען שהחיים יפים וגם כשיש לנו כעס ועצב הם מביאים לנו תקוות.

בשבוע שעבר הלך לעולמו אדם שהיה יקר לליבי. בן דודי יצחק אוכפי, שקראו לו כל אלה שאהבו אותו – ג'ו. הוא נפטר ממחלת הסרטן.

לג'ו היה חלק חשוב בילדותי. כמעט כל יום התראינו. כל יום הוא סיפר לי סיפורים חדשים. אני זוכר כאילו רק אתמול קרה הדבר שהוא ישן לצידי בלילה. לפתע התעוררתי בבכי. כי הכרית נפלה לי. ג'ו התעורר מיד ושאל אם אני רוצה סיפור.

לא היה יום שלא התראיתי איתו. אני זוכר גם מקרים משעשעים שהיו לנו. פעם, כשהייתי כבן שלוש, אחותי לימדה אותי תנ״ך. פתאום הגיע ג'ו וללא התראה הרים אותי על הגב.

אחותי אמרה: "תלמד על הגב של ג'ו."

לא רק שלא למדתי על גבו אלא ששנינו בכוחות משותפים שברנו את המנורה...

אני זוכר אותו באחד מימי ראש השנה כשהוא מושיב אותי על ברכיו ומאכיל אותי.

אבל לא היו לנו רק מקרים משעשעים. הוא לימד אותי לבעוט בכדור. הילדים היו אז מציקים לי. אחד הילדים היה תופס את ידי וגורר אותי. ג'ו נתן לו בעיטה. הוא לימד אותי איך לתת בעיטה ואגרוף. היינו מתאמנים בזה והייתי נותן לו כדי להתאמן. הוא תמיד הבין את מצוקותיי.

ג'ו אהב לקרוא, הוא קרא עשרות ואולי מאות ספרים. בתחילה, של ז'ול וורן ואחר כך ספרים אחרים. היינו משוחחים במשך שעות על ספרים. שוחחנו על אוליבר טוויסט, תום סוייר הטייס.

נראה לי גם שבזכותו ירשתי את אהבת הספרים, במיוחד של ז'ול ורן.

התקופה הכי משמעותית בקשר בינינו היתה כשחליתי בדלקת קרום המוח. הייתי מרותק למיטתי. לא יכולתי לקום לשבת לאכול. היה צורך להאכיל אותי בשכיבה ולעזור לי לעשות את צרכיי. ג'ו סעד אותי בחוליי. הוא שמר עליי, האכיל אותי וגם שוחח ועודד אותי.

העובדה שהתחרשתי גרמה לו כאב רב. הוא השתדל לא להראות לי את זה. אבל פעם כשהיינו יחד הוא לא עמד ברגשותיו והתייפח כילד. ממש הרגשתי את יבבותיו. עם זאת הוא האמין באמונה שלמה בכוחי להתגבר.

זמן מה אחרי התחרשותי נשלחתי שלא בטובתי לבית חינוך עיוורים בירושלים. הנתק ממשפחתי בנוסף להתחרשותי היה קשה מנשוא. יום אחד כשהייתי בחופש אמרתי לו שאני רוצה לעזוב את המוסד. הוא הגיב בחריפות. אמר שאין אפשרות כזו. לא ייתכן שכל הזמן אשב בבית.

גם כשניסיתי להסביר לו שקשה לי במוסד הוא אמר זה אולי מוסד לא טוב אבל אסור לך לעזוב. אם תעזוב אני לא אדבר איתך בחיים שלי. עם זאת, הוא בא לבקר אותי במוסד. לקח אותי אליו ולא פעם עודד אותי.

אחרי שסיימתי את בית חינוך הוא נסע לארה"ב. הינו מתכתבים. הוא כתב לי שההצלה שלי בתוך הספרות מפליאה אותו ביותר. תמיד הוא אמר שאני משהו לא רגיל בספרות.

במשך השנים, הקשר בינינו התרופף. ג'ו נשא אישה והוליד שתי בנות ואילו אני שקעתי בענייניי. היינו נפגשים באירועים משפחתיים או כשהוא היה בא לבקר. גם אז כבעבר שוחחנו שעות על ספרים ועל פוליטיקה.

הפעם האחרונה בה פגשתי בו היתה בפסח לפני כארבע או חמש ואולי שש שנים. הוא בא לקחת אותי לליל הסדר, הושיב אותי לידו ונתן לי אפילו לנהוג.

מאז לא ראיתי אותו. הייתי שואל עליו לפעמים. עד שלפני כשנה נודע לי על מחלת הסרטן שלו. הידיעה היכתה אותי בצער. אני ידוע כ"חולה שליטה״, לא עלינו. חשבתי שאולי התפילות שלי יעזרו לו לחיות. אז ביקשתי מחברי מחב"ד ומעוד אנשים לברך אותו ולהזכירו בתורה.

הוא נאבק במחלה עד שלבסוף הורע מצב גופו.

עם הצער באה גם נחמה, אולי עכשיו הוא כבר לא סובל. אני בטוח ששם למעלה רווים ממנו נחת. הם נהנים מטוב ליבו, מחוכמתו ומחוש ההומור שלו.

יהי זכרו ברוך. תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים.

כתב: איציק חנונא

גיליון העיתון המצהיב המונח לפני הוא מלפני שמונים שנה בדיוק: "המשקיף", 24.5.1943. ביטאון התנועה הרביזיוניסטית, "עיתון לאומי יומי", שבלוגו שלו כלולה מפת ארץ-ישראל משתי גדות הירדן. מעל שם העיתון נכתב: "בהשתתפותו הקבועה של זאב ז'בוטינסקי." להזכירכם: ז'בוטינסקי, ראש בית"ר, כבר לא היה בחיים מזה שנתיים ומחצה. כותרתו הראשית מצמררת: "קרב-דמים משתולל בגיטו וורשה," ובכותרת המשנה: "ב-11 במאי הזעיקה המחתרת: הקרבות קשים נועזים ופראים, חושו והצילו."

רוב כותרות העמוד הראשון עניינן אירועי אותם ימים מרים במלחמת העולם השנייה: "נהדפה התקפה נאצית קשה בליסיצ'נסק," "300 מטוסי-ה'ציר' הושמדו ב-4 ימים ב'קרב על איטליה',". ועוד. בימים אחרים כל אירוע כזה יכול לשמש ככותרת ראשית. מופיעות באותו עמוד גם שתי ידיעות מקומיות: "החלטת מוסקבה ורישומה בארץ: פ. ק. פ. תתפלג לשניים – יהודים לחוד וערבים לחוד". ובתחתית העמוד: "דר. מגנס: 'הנאציונליזם היהודי הוא שובניסטי, צר מוח וטירוריסטי'." פ.ק. פ. – אלה הם ראשי תיבות של המפלגה הקומוניסטית הפלשתינית, מגנס – הוא נגיד האוניברסיטה העברית בהר הצופים, שהתנגד להקמת מדינה יהודית והיה מראשי "ברית שלום". ועוד בעמוד הראשון – מודעה של זוג הורים, המזמינים "ידידים לשמחת הכנסת בננו בבריתו של אאע"ה שתתקיים אי"ה ב'הדסה' ירושלים ביום ד' כ"א אייר בשעה 10.30..."

הנה כי כן בקליפת אגוז, משתקף הגורל היהודי בימי הרת-עולם של המחצית הראשונה של המאה הקודמת: טבח, כיליון ומרד של העם היהודי על אדמת אירופה, מחד גיסא, לידה ותחייה ביישוב היהודי בארץ-ישראל, מאידך גיסא. שישה מיליונים שנרצחו בידי הגרמנים הנאצים ומשתפי הפעולה עימם, ומנגד – פעוט יהודי שמתחיל את חייו בירושלים, כאשר בגיל חמש הוא חלק מהתקומה היהודית, בן המדינה שרק זה נולדה. והוא הוא בן שמונים, המדינה "רק" בת שבעים-וחמש.

ממרום גבורותיו, יכול הילד-דאז להביט אחורנית אל דרך החתחתים שעבר יחד עם המדינה שהוא אחד מ-600 אלף אזרחיה הראשונים. לסקור מה עברו בשנות חייו הוא והמדינה, לתמוה איך שרד את שלל האירועים, שהיו נחלתה עד כה, איך הגיעה המדינה שעליו גאוותו, להישגיה המדהימים, להתבססות, לשגשוג, לקליטת מיליוני אחים מכל קצווי הגלויות, וכל זאת תחת מלחמות, מבצעים, איומים, טרור.

חמש שנותיו הראשונות עברו עליו כאשר המחתרות לוחמות בכובש הזר הבריטי, המלחמה לעצמאות שבה נפל אחוז אחד מהיישוב היהודי, ומאז – מבצע קדש בסיני, מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה, מלחמת יום הכיפורים, המלחמות בלבנון, גלי הטרור הערבי-פלסטיני, מבצעים ברצועת עזה, ועוד. מחיר דמים יקר למען עצמאות העם היהודי במולדתו. ועם זאת, מדינה שמתפתחת ומתחזקת, שגאווה להיות אחד מבניה. היש בעולם עוד בני שמונים, שהם חלק מהיסטוריה כה שברירית, פתלתלה, שחייהם קשורים קשר בל יינתק עם ארצם ומדינתם, כמו בני דור תש"ח בישראל?

והנה ממרום שנותיו, חשוף אותו בעל-גבורות לדאגה מסוג אחר. לקרע הפנימי המכרסם בנו, מאיים לפלג, לגרום לקץ הנס הגדול הזה ששמו מדינת ישראל. בתוכנו אורבת הסכנה הגדולה ביותר למפעל הציוני. חיידק הפלגנות, הווכחנות, הקיצוניות, מכרסם באחדותנו ומאיים לקרוע את החברה לגזרים. זו אינה תופעה חדשה. ציטטנו לעיל ידיעה מלפני שמונים שנה, עוד בטרם קמה המדינה, עם מילים חריפות שהטיח פרופסור רם-דרג בחלקים בעם, אותם הישווה לנאצים. אנו זוכרים את עלילת רצח ארלוזורוב שהטיח המחנה ההגמוני במחנה הרביזיוניסטי, את הפלגנות במאבק במנדט, את המחתרות הנפרדות גם במרד גטו ורשה, את רדיפת אנשי האצ"ל בידי ה"הגנה" (ה"סזון"), את פרשת "אלטלנה" בקום המדינה, ועוד ציוני-דרך אומללים.

היום לא חסרות מילים והאשמות אף חריפות מבעבר. זה החל באי-קבלת ההכרעה הדמוקרטית בבחירות לכנסת מצד ציבור של רבבות, בכרזות ובמודעות גדושות השנאה, ונמשך בהטחת ביטויים הגובלים באנטישמיות כנגד הציבור החרדי ואורח חייו. עברנו את משברי טרום-המדינה, האם נתגבר על הזעזועים שאנו גורמים להם במו ידינו והבל-פינו, גם בימים אלה? האם נשחק לידי אויבינו הלוטשים עיניים ל"פלשתין מן הים עד הנהר"?

ממרום שנותיו, הילד בן השמונים מודאג כיום יותר מאי פעם. רואה במבט לאחור את כל המשברים שעברו על המדינה הזאת ועליהם הצלחנו להתגבר, שואל בסתר ליבו: האם המשבר שעובר עתה על החברה בישראל, עד כדי סכנה למלחמת אחים, יביא להתפוררותה, או שמא השכל הישר יגבר בכל המחנות, לכדי הבנה שעם אחד אנחנו, פלורליסטי ורב דעות, ולו מדינה אחת וגורל אחד? בידינו הדבר לשמור על הנכס המופלא הזה, מדינת העם היהודי, גם לדורות הבאים.

לזה ובעיקר לזה מייחל בן השמונים. והילד הזה הוא אני.

יוסי אחימאיר

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".