על "עורו אחים – רומן דרמטי"
מאת יונתן לוי
דחק הוצאה לאור, 2019, 218 עמ'
בדרך כלל מופיעים הקרדיטים בדף האחורי של כותרת הספר, ואילו במהדורה הדיגיטלית שאני קראתי, אלה מופיעים בסוף הספר (עמ' 218). מהם ניתן ללמוד ש-18 אישים זוכים לתודה, מן הסתם קראו את הטיוטה, בין האישים שהוא מודה להם מופיע גם פרופ' שמעון לוי, שהוא אביו של המחבר. וכן, מוזכרים בעמוד זה 260 קוראים שנרמז שמימנו את הפקת הספר.
ומדוע אני מזכיר עניין שולי לכאורה זה? משום שהמחבר הוא מחזאי, במאי ומשורר עטור פרסים, שהציג את מחזותיו בפסטיבל עכו ("מנו מלך אטלנטיס", "סדאם חוסיין", "רפול והים") ובפסטיבל ישראל ("נפילים"). על ספרו "מלכיטווס" זכה בפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם (2015).
נקל לשער באילו ציפיות ניגשתי ל"עורו אחים", ובכן, אני מודה כבר בתחילת דבריי שהתעניתי בקריאה, ועיקר העיקרים, אחרי כל הטרחה שבקריאה – לא הבנתי מה המחבר רצה להגיד.
אני מניח שהמחבר מבקש ליצור סוגה ספרותית חדשנית, שהוא קורא לה "רומן דרמטי" – רוב הספר בנוי מדיאלוגים ורפליקות כמקובל במחזה, אבל יש בו גם הרצאות מלומדות בתחומים חסרי שחר, בתי שיר, שצריך טונות של סבלנות כדי להבין בהם משהו, דיאגרמות, סידורי מילים בצורת לב, צלב וכד', חלוקת הכיתוב לשני טורים כו'. מקובל להצביע באמנות אמת על שלושה מרכיבים: אחדות, מורכבות, עצימות (מידת הריגוש על צרכן האמנות), ובכן, המחבר שלנו בועט באחדות, ולפחות עליי, הריגוש היחיד שלי היה של תסכול ושל חרטה על הזמן שהקדשתי לספר זה.
הספר מתחיל דווקא בצורה מבטיחה: שיחות בחומוסייה "אור גנוז" של עופר מזוז, עם כל המאפיינים של קרחניסט לשעבר שחזר בתשובה, ומתחזק באמונתו: יש בה כרכים של הזוהר, "ליקוטי המוה"ן", הכרזות על הקיר בהתאם: "דע לך שלכל גרגר וגרגר יש לו ניגון משלו," אלא שבהמשך נודע לקורא שבטחינה של החומוסייה מוזרק זרע, כפי שיובהר בהמשך.
ראש השב"כ ש' מבהיר לראש הממשלה כי ניתן לפתור את הבעייה של האסירים הביטחוניים, הקרואים "מינהליים", האסורים ללא משפט, ולכן שובתים רעב על ידי כך שמרדימים אותם. לשביתת הרעב הזאת יש תהודה בינלאומית – האיחוד האירופי "מודאג," ולכן הפתרון הכי סביר הוא להרדים אותם. וכאן טורח המחבר לתאר את ההליך: האסירים מורדמים על ידי אלקטרודות הצמודות לראש, מחדירים להם סם בעורקים, מזינים אותם באינפוזיה. המש"ק ליאוניד מחליף להם קטטר, וגם שואב זרע במזרק, זרע, שכאמור, מוצא את דרכו לחומוסייה של עופר מזוז.
ליאוניד מדווח על גודל אברי המין של האסירים, והוא עצמו מתערטל כשאברו שלוף (עמ' 21, 127, המחבר משתמש במילים יותר "עממיות" משלי). יורים באוויר כדי שהמחבלים ירגישו בבית, ולפי הבדיקות 70 אסירים מבין האלף הם בתולים (אולי "קונטרה" ל-70 הבתולות בגן עדן המיועדות לשאהידים). האסירים רדומים כך במשך שבע שנים, והכול מסתדר: הבג"ץ לא מצייץ, המענק האמריקאי זורם, הבורסה עולה. נשיא ארצות הברית מראה חיבה לישראל, חוגג ל"ג בעומר על מדשאת הבית הלבן, וזורק למדורה בובה של היטלר בצירוף איבר מין (כמובן המחבר נוקט בביטוי יותר "עממי"). הנשיא מעניק לראש הממשלה חץ וקשת.
ואז מסתבר שלנרדמים יש יכולת לנקום: הם מסתננים לחלומות של היהודים וגורמים להם לסיוטים. ש' בעצמו חולם מדי לילה שהוא כפות על מוט מעל מדורה, וערבים חותכים מגופו בשר ואוכלים. ליד המדורה מצוי כלב שחור שמביט בו ואומר: "שא אש." לראש הממשלה נודע (מכתב-העת "נומה עמק") שהילדים בארץ נתקפים באפילפסיה, ממלמלים מתוך עילפון מילים בערבית, ואצל הגברים נימול קצה הפין. זה ממש לא מדאיג את ראש הממשלה, והוא מחפש בעיתון את תשבץ ההיגיון.
אנחנו לומדים שתרנגולי הודו דוברים בשתי שפות, והם מעריצים את מרטין אינדיק (שכזכור, היה שגריר ארה"ב בישראל). המחבר משבץ בסיפור-דרמה שלו אזכורים של היגדים מוכרים כמו "ביבי" (עמ' 107), יהודי "1984" (עמ' 108), "בעל זבוב" (עמ' 110), "בוקו חראם" (עמ' 115), ורק האל הטוב יודע למה.
ובכן, איך מתגברים על העובדה שהנרדמים חפרו מנהרה אל התודעה של היהודים? מזמינים את ישי קפאח, אחד הלקוחות בחומוסייה "אור גנוז", ימני שרוף, המאמין בעם ישראל כעם הנבחר, ומזלזל בשוודיה שחצייה מוסלמית מתוך תשוקה להתאבד, ובתקווה שגם עם ישראל יתאבד. קפאח מוזמן לש', ונדרש להסתנן לעזה כמו מסתערב, לחדור אל עולם החלום הערבי. לשם כך צריך להרדים אותו ולהחדיר לו זרע באינפוזיה, ובעקבות כך הוא משתגר אל סף התודעה. אבל מסתבר שבחברת רוחות האסירים הוא משנה את דעתו, ומעוניין להיות חלק מהם.
ש' לא מסתפק בקפאח, והוא גם נעזר בספר "חסמבה", והוא מזמין (באמת, או בדמיון) את ירון זהבי ואת חבורתו לפעול נגד הפדאיון החופרים מנהרות לחלומות של היהודים. לשם כך החבורה משולחת לכנסיית השעווה, המצויה 20 ק"מ דרומית לדמשק. כשמה, כן היא – כנסייה בנויה משעווה, וכך הקריפטות שלה והספרים בספרייה. ירון זהבי יגיע לשם בתור דוקטור לאמנות בשם הארון זועבי, יציע לתקן את הפסלים הנמסים והאותיות המפוזרות של הספרייה, ובעורמה יגרום לחורבנה. החבורה מתקבלת במאור פנים על ידי הכומר ג'ורג' בולוס, מובל במנהרות אל קריפטה מלאת אוזניים משעווה וכו' וכו'. בסופו של דבר, ירון זהבי מתקן את פסל חמורו של המשיח, ומחדיר לאחוריו ניטרוגליצרין הגורם לחורבן הכנסייה, ולכך שפני השעווה של בולוס נמסים, ומתגלים פניו של אלימלך זורקין – כל מילה מיותרת!
בספר יש אינסופר שירים שלא הצלחתי לפענח, ויש גם סיכומי הרצאות של "כנס סקיוריטי ביוטק", המפרשים את ההוויה, למשל, הפלא שהאסירים המורדמים שומרים על בריאות טובה וזרע מלא פריון, למשל, הרצאות על שינה, והשיא: הרצאתו של הרב ענן נמרודי, חתן פרס ישראל למדעי הגיהינום וקבלה יישומית, על קללות מאגיות ועל פנייה ישירה לאלוהים (עמ'87-81). גם קפאח מתפלסף, בעקבות החדירה אל מנהרות החלום של הערבים, ומדבר על הזרות שמרגישים במולדת, על האהבה לאלוהים שיש בה מכל האהבות – של בני זוג, הורים לילדים, אזרחים למולדת.
ברקע אנו קוראים על התנגשות בין שלוש הדתות על הר הבית, על תאונות עבודה של מטמיני מטענים, שהנהרגים והפצועים קמים לתחייה ברגע שנגעו בעוגה שהיה עליה צלב שלאחר ניקור של ציפור נותר בה רק הסימן פלוס, אנו קוראים על ג'יהאדיסטים שהורגים עשרות כופרים, אך מסתבר שמדובר בכבשים.
השירים, ההרצאות וההסברים הרבים כתובים על הרוב בג'יבריש טהור, הרי קצת דוגמאות: "זרז זרע / עבר / רז זרע זר / רז זרע רע / רז זרע ער / ערבר / עזר ערב רעב / זרבר ברז זב בר עבר" (עמ' 128); "מונח ראש על בר, שד פוך תרום רוך, כבש רוך, תהום נור" (עמ' 141); "הפרח הבלתי מצוי מצוי דורקונקיוניציה ושל הפרח הבצלצלי גוצרצקצביפונפירצייקה" (עמ' 169).
וכן, מדוע קוראים לספר "עורו אחים" – על האסירים הישנים יש דיסקית שעליה כתוב: "עורו אחים / אחים עורו."
אני לא הבנתי את הקקופוניה הזאת, אם מישהו מבין, אני מזמין אותו לאלפני דעת.
משה גרנות