מתוך "אומץ", סיפורו של משה דיין

משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997

ערב אחד, בראשית הקיץ של שנת 1938, מטפסת לאיטה בדרך לגבעת שימרון מכונית ישנה, ומתוכה יוצא, לבוש מדי חאקי, קפטן מודיעין של הצבא הבריטי, אורד צ'רלס וינגייט שמו. הוא רזה, ממוצע-קומה ועורו בהיר. על ירכו תלוי נרתיק עור חום ובו אקדח, ובידו ספר תנ"ך קטן, שמתברר כי הוא משמש לו ללימוד השפה, כמדריך גיאוגראפי והיסטורי לארץ, וכמקור לפסוקים שהוא משלב בדבריו. לעיניו מבט מרוכז והחלטי, כמביא בשורה חדשה. לפני בואו לארץ שירת בסודן והתמחה בלחימה בקבוצות גרילה מקומיות, שפעלו נגד השלטון הבריטי. עתה נתמנה לבחון את דרכי המלחמה בכנופיות המרד הערבי.

האורח מדבר עברית בלתי מובנת, ומזעיקים את משה לקבל את פניו באנגלית. בפגישה בחדר האוכל מבקש וינגייט ללמד את החברים מניסיונו בסודן, ומתעקש להרצות בעברית. בספרו על דיין, מצליח שבתי טבת לשחזר את העברית של וינגייט:

"מעטים פעמים הייתי בסודן, וכל המעטים הפעמים הצליחו. שמיים את הרובה בגב ואז יורים. המוצלח מהמארב הוא שאתה מחכה לו בגב עד שהרובה נוגע."

משה מבקש מווינגייט לחזור על דבריו באנגלית והוא מתרגמם. וינגייט נוכח לדעת שלא כל דבריו נקלטו, וביוזמתו יוצאים עוד באותו לילה למארב מול הכפר הערבי מהלול. עד כה נהגו לשים מארבים סמוך ליישובים העבריים, כדי להפתיע תוקפים ושודדים בבואם למקום. וינגייט מוליך את הבחורים למארב סמוך ליציאה מהכפר הערבי ומחלקם לשתי חוליות, שרווח ביניהן, כדי לכתר את אנשי הכנופיות מייד בצאתם לפעילות החבלנית.

אותו לילה לא מתרחש דבר, ואולם משה, כרבים מחבריו, נשבה בקסמו של הקצין הסקוטי התימהוני, שהכשרתו הצבאית היא של קצין תותחנים. עד מהרה מאפשר הצבא הבריטי לווינגייט להקים יחידה מיוחדת בשם "פלגות הלילה", שמשרתים בה חיילים וקצינים בריטים לצד בחורים מה"הגנה". משה אינו משתייך ל"פלגות הלילה", אבל עם הנוטרים שתחת פיקודו הוא משתתף במארבים הליליים שיוזם וינגייט.

וינגייט אינו חזק בגופו. בלילות חמים הוא מתעייף מן ההליכה הממושכת ולמשה נדמה שהנה יתעלף מאפיסת כוחות. אך יש לו כוח רצון חזק והוא חדור תחושה עזה של הזדהות עם התנ"ך ועם עם ישראל. בתנ"ך הוא מוצא צורות לחימה ומקומות קרב, המבשרים לדעתו גם כיום את ניצחון היהודים על אויביהם.

לפנות-בוקר, בחוזרם מן מהמארב, מכינים הלוחמים ארוחה במטבח של קבוצת שימרון, בצריף חדר האוכל. מקקים מתרוצצים על הרצפה. משה מטגן חביתות וצ'יפס במחבת מפוחמת על פרימוס רועש, ומכין סלט עגבניות בבצל ושמן זית. וינגייט יושב בפינה עירום לגמרי או בתחתוניו, מתגרד במברשת, קורא בתנ"ך, אוכל בצלים טריים כאילו היו אגסים בשלים, ומדי פעם שולה מפח אחד זיתים ירוקים ומפח שני חריצי גבינה לבנה, ממלא בהם את פיו ולועסם לתיאבון.

לראשונה פוגש משה בריטי, בעצם סקוטי, שהוא ממש לרוחו – לא פורמלי. לא מכופתר, שאינו מתחשב במוסכמות. הוא מתרשם עמוקות מהידע שלו בלוחמת לילה, בניווט ובשדאות, משנאתו למיסדרים ומהקפדתו כמעט רק על תקינות הנשק ונקיונו, מהתכנון המדוקדק של כל אחת פעולותיו, מתכסיסי ההסחה וההטעייה שלו, ומהקפדתו על מתן דוגמה אישית לפקודיו. תמיד הוא הולך ראשון בטור, אבל כאשר מפסיקים למנוחה הוא האחרון לשתייה ולאכילה. באחת הפעמים הוא מכה בקת אקדחו קצין בריטי, המעז לשתות, ממעיין, לפני ששתו חייליו. יום קיץ אחד, במסע, בהרגישו שהוא הולך להתעלף, וכדי שלא להשתמש במים שבמימייתו, הוא מבתר בסכינו דלעת גדולה שצומחת במיקשה ומוצץ את בשרה, להרוות את צימאונו. "לא נורמלי," מסכם משה את התרשמותו ממי שעתיד להיות אחד משלושת האישים שישפיעו עמוקות על חייו, "אבל גאון צבאי ואדם מופלא."

השניים האחרים הם יצחק שדה ודוד בן-גוריון.

*

בתחילת ספטמבר 1938 נודע לווינגייט כי כנופיה של מורדים ערבים נמצאת ליד הכפר אל-עוואדין שבעמק יזרעאל ומתכוונת לצאת לפעולות רצח ביישובים העבריים ולפגוע בצינור הנפט. ביום השלישי בחודש הוא עורך סדרה של פעולות הסחה. הוא שולח את מכוניות הכוח שלו לכיוון חיפה, בעוד חייליו יורדים מהן בחשאי והולכים בחשיכה, ברגל, בחזרה לקיבוץ שריד, כדי שלא ייוודע לערבים היכן הם נמצאים. בלילה מצטרפים אליהם משה עם נוטריו. לפני עלות השחר יוצא הכוח של וינגייט מקיבוץ שריד לעבר הכפר הערבי ומתפצל למארבים מצידו הצפוני-מערבי. במקביל יוצא מעפולה כוח אחר בפיקוד סגנו של וינגייט, הלויטננט הבריטי ברידן, ומתפרס למארבים הסוגרים על צידו המזרחי של הכפר.

לאחר שעה קלה קרבה משאית בדרך עפר, המקבילה למסילת הברזל של רכבת העמק, זו המוליכה מחיפה, דרך בית-שאן, לצמח ולדמשק. המשאית עוצרת לא הרחק מהכפר ויורדים ממנה פועלים אחדים, וכלי עבודה בידיהם. הם מתחילים לטפל בתיקון המסילה. קול נקישות פטישיהם נשמע למרחוק.

הפועלים נראים היטב מהכפר, ובידודם בולט לעין. עד מהרה מתקדמים לעברם לוחמי הכנופיה, והם חמושים ברובים ושמחים על ההזדמנות שנפלה בחלקם, להרוג בקלות קבוצה של יהודים חסרי הגנה.

אך בהתקרבם מצפה להם הפתעה נוראה –

הדלת האחורית של ארגז המשאית נפתחת, ומתוכה נורית לעברם אש עזה משני מקלעי "לואיס", שהיו מוחבאים בה כל אותו הזמן על צוותיהם. אש גיהנום ביום קיץ חם של תחילת ספטמבר. גם פועלי המסילה שולפים את כלי-נשקם החבויים עליהם, ויורים. הערבים מקצתם נפגעים ונופלים בשדה ומקצתם מתחילים לברוח, ומיד הם נתקלים באש המארבים המכתרים של וינגייט וברידן. וינגייט עצמו צופה על הקרב מגבעה קרובה, וכאשר נראה לו שאש המארבים עשתה את שלה, הוא פוקד על חייליו להתקדם אל הכפר מכל העברים. הם נכנסים פנימה, יורים, עורכים חיפושים, עוצרים ולוקחים בשבי חלק מהלוחמים הערבים וגם שלל רב של נשק. אנשי כנופייה רבים נהרגים בפעולה, נפצעים, נשבים, ורק מעטים מצליחים להימלט.

לדברי משה, וינגייט צוהל למראה כל רובה נוסף שנתפס, הוא זורקו ותופסו באוויר בשמחה פראית. משה עצמו אינו מרבה לספר, אבל שבתי טבת, שריאיין את חבריו לפעולה, כותב כי משה היה אחד מפועלי המסילה ששימשו פיתיון ואף סייע לווינגייט בתיכנון הפעולה.

וינגייט מצליח למנוע פגיעות בצינור הנפט. הערבים יודעים שאין להם שביל בטוח, בכל מקום הם עלולים להיתקל במארבים, אך הם ממשיכים לרצוח אזרחים יהודים. בתגובה נערכות עוד פשיטות ופעולות תגמול, שמטרתן להרוג את הרוצחים ולפוצץ את בתיהם. היוזמה באה מצד וינגייט, מצד ה"הגנה", ולעיתים גם ללא אישור ה"הגנה", כי יש פעולות נועזות שעומדות בניגוד למדיניות ה"הבלגה". משה משתתף בפעולות תגמול אחדות, גם כמפקד. מטרתן לפגוע ברוצחים הפועלים בסביבה הקרובה לנהלל. הוא אינו יוצא בגלוי נגד מדיניות ה"הבלגה" אלא מציג זאת כחיסול חשבונות מקומי. היעדר התגובה עשוי להיתפס כחולשה, המעודדת מעשי רצח נוספים של יהודים.

אהוד בן עזר