* בן גוריון היה חכם – במגילת העצמאות הובטח שעד 1 באוקטובר 1948 תחוקק האסיפה המכוננת חוקה לישראל. הבחירות לאסיפה המכוננת התעכבו, בשל התמשכות המלחמה, אך בט"ו בשבט תש"ט, ינואר 1949, החלה האסיפה המכוננת לפעול, ככנסת הראשונה, ולא חוקקה חוקה.
בן גוריון היה חכם. הוא ידע שחוקה יש לקבל בהסכמה ציבורית רחבה, והבין שבנושאי היסוד אין הסכמה כזו. ולכן הוא מנע את כינונה של החוקה. ובצדק מנע. ובחוכמה מנע. במקום חקיקת חוקה כמקשה אחת, הוחלט לכתוב אותה בהדרגה, כאסופה של חוקי יסוד שתתגבש לחוקה.
ראש האופוזיציה בגין יצא בחריפות נגד ההימנעות מחקיקת החוקה והתחייב לאורך שנותיו באופוזיציה, שברגע שיעלה לשלטון הכנסת תחוקק את החוקה. אך כשהוא עלה לשלטון הוא לא עשה כן. כנראה שגם הוא הבין את מה שהבין בן גוריון.
בינתיים נחקקו חוקי יסוד רבים והחוקה הולכת ומתגבשת. בשנים האחרונות מעמד חוקי היסוד התערער בשל שינויים תכופים שנעשו כדי לאפשר קוניוקטורות פוליטיות מתחלפות, וחבל.
כעת, כחלק מן המחאה נגד המהפכה המשטרית, נשמע קול הקורא לחוקק חוקה לאלתר. תהיה זו חוקה ליברלית, עם הפרדה בין דת למדינה וכד'. איך זה יקרה? אותם אנשים מאמינים, אולי בצדק, שאחרי הבחירות יהיה להם רוב של 64 ח"כים בכנסת. או אז, הם יעשו מעשה לוין וינצלו את הרוב הקטן והזמני כדי לחוקק באופן חד צדדי חוקה, על פי דרכם.
אם הם יעשו מעשה לוין, הם יזמינו מחאה כמו המחאה נגד המהפכה, אם לא חריפה והמונית יותר. ומה יקרה אז? נניח שהחוקה תעבור. המחאה תפיל את הממשלה. והאופוזיציה תקבל 64 מנדטים ותבטל את החוקה ותחליף אותה בחוקה אחרת.
כל הרעיונות הללו מובילים להעמקת הפירוד והקרע בעם ולהתפוררות החברה ויש בהם רק נזק. נכון, גם אני הייתי שמח על חקיקת חוקה. זאת, בתנאי שתהיה זו חוקה שתתקבל בהסכמה רחבה מאוד. לצערי, אין היום הסכמה כזאת, ולכן זהו רעיון גרוע.
מה שנדרש הוא לקדם את ההידברות בבית הנשיא ולקדם רפורמה בהסכמה רחבה, שתגנוז את המהפכה המשטרית, אך תחולל שינוי במצב הנוכחי ואף צד לא יחוש מובס וכנוע. על פי ההדלפות, מתגבשת הסכמה בדיונים בבית הנשיא בנושא היועמ"שים ועילת הסבירות. אלו חדשות טובות, אך אינן מספיקות. חשוב יותר לקדם בהסכמה רחבה את חוק יסוד: חקיקה, שיסדיר את מערכת היחסים בין הרשויות.
את החוקה המלאה יש להניח בצד. חשוב יותר לגבש הסכמה לאומית רחבה בסוגיות היסוד של מדינת ישראל, כמו דת ומדינה, חוץ וביטחון וכד'. אם נגיע לכך, ואפשר להגיע לכך, ואין ברירה אלא להגיע לכך, גם אם הדבר ייקח זמן רב – תגיע זמנה של החוקה.

* הסכמה על זהות הוועדה – מסתמן שיישמר הסדר הטוב והנכון ובוועדה לבחירת שופטים ייצגו את הכנסת נציג מן הקואליציה ונציג מן האופוזיציה. כדאי שבאופן בלתי פורמלי, נציגי האופוזיציה והקואליציה יסכימו גם על המועמדים לתפקיד; שהאופוזיציה תעמיד מועמד שהקואליציה תוכל לתמוך בו והקואליציה תעמיד מועמד שהאופוזיציה תוכל לתמוך בו. אני שומע על כהניסט בוועדה לבחירת שופטים או על מועמדים כמו הגוטליב ווטורי ומתחלחל.

* מי צודק? – טענות צד א': שמחה רוטמן נהג באלימות וביריונות כאשר חטף מגפון ממפגינה, בעיצומה של הפגנה דמוקרטית לגיטימית. הוא נהג בדרך בה נקט בדיוני ועדת החוקה: סתימת פיות. שם הוא סילק כל מי שמתח ביקורת ולא איפשר דיון. כאן הוא חטף מגפון כדי להשתיק מפגינה.
טענות צד ב': ההפגנה נגד רוטמן הייתה ביריונית ואלימה. אדם דתי חוזר ברגל מבית הכנסת בשבת, ואנשים צועדים לידו וצורחים ליד האוזן שלו במגפון. ובכלל, השיטה הזו של רדיפה אישית של יריבים פוליטיים, ליווי שלהם לכל מקום מתוך מגמה לא לתת להם לדבר היא סתימת פיות אלימה. ולעשות זאת לח"כ ישראלי בחו"ל, זה חמור אף יותר.
מי צודק במחלוקת הזאת? שני הצדדים.
בטענה של רוטמן וחבריו יש מן הקוזאק הנגזל. הרי בדיוק בשיטה הזאת הם הפילו ממשלה מצוינת, ורוטמן תמך בכך בגלוי ובהתלהבות. ואז זו לא היתה ביקורת עניינית, אלא אך ורק דה-לגיטימציה לממשלה כיוון שאדם שאינו נתניהו עמד בראשה. כזכור, הטרור האישי הממוקד נגד עידית סילמן ומשפחתה, גרם לה להישבר, להתפורר לאבקה. בשארית כוחותיה היא עוד הצליחה למכור את נפשה, תמורת אתנן כפול – שיריון ברשימת הליכוד ושירות בממשלת מלא מלא.
אך מה שהיה מגונה אז, מגונה גם היום. העובדה שכך נהגו אז, אינה מצדיקה חזרה על אותה שיטה. הגיע הזמן לשים קץ לשיטות הברוטליות הללו.

* בריון קשקשים – יגאל רמב"ם הוא בריון אלים ובזוי, מן הגרועים והנחותים בין הבריונים, וכבר שנים הוא בולט בבריונותו ובגסות רוחו. איש דוחה ונקלה.
התעלול האחרון שלו היה בשבועות. בנו בן ה-8 של השר מיקי זוהר שיחק בכדור. הכדור עף לחצר השכנים. הבריון היה שם (איני יודע אם זה מקום מגוריו או הוא התארח שם), דחף אותו ולא החזיר את הכדור. אלימות כלפי ילד בן 8 בשל העמדות הפוליטיות של אביו.
יש להוקיע את הבריון הזה. הוא נעצר פעמים רבות לאורך השנים, אך הוא ממשיך בסורו. כנראה שרשויות החוק לא נקטו כלפיו ביד קשה דיה, כראוי לבריונים מסוגו.

* כניעה ל-BDS – ההתנצלות של מאפיית אנג'ל ושל עומר בר לב, היא כניעה ל-BDS.
איני אוהב הפגנות ליד בתי מנהיגים, אבל למרבה הצער זו הנורמה ואם מותר להפגין ליד בתי מנהיגים, מותר להפגין גם ליד מנהיגים רוחניים של מפלגות. ע"ע ההפגנות הממושכות ליד בית הרב עובדיה יוסף של מתנגדי הסכם אוסלו.
אך עם או בלי קשר להפגנה – חרם על חברה עסקית בשל פעולה או התבטאות פוליטית של היו"ר שלה, כאדם פרטי, ללא קשר לתפקידו בחברה, היא מעשה חמור ביותר. זה אימוץ פרקטיקת BDS. אסור לתת ל-BDS לנצח, ולמרבה הצער ההתקפלות נתנה להם את הניצחון.
מי יהיה הבא בתור?

* ערוץ הטירלול הרגרסיבי – ערוץ התעמולה 14 רוקד על דמה של חלל צה"ל, סמלת ליה בן נון הי"ד, שנפלה בגבול מצרים. שדרני הערוץ ממנפים את נפילתה להפצת הטירלול הרגרסיבי ולהטלת דופי בלוחמות צה"ל. רשעים מרושעים.

* משמרת לא הגיונית – האם זה הגיוני שחייל וחיילת ישהו יחד 12 שעות בעמדה? התשובה שלילית. האם זה הגיוני ששני חיילים גברים ישהו יחד בעמדה 12 שעות? כנ"ל.
משמרת ארוכה כל כך מאבדת את האפקטיביות שלה.

* הבוז לכדורגל – הרב עילעאי עופרן, רב הקיבוץ יבנה, ידוע בעמדותיו המתונות, הליברליות והפלורליסטיות. והנה, דווקא הוא יצא בחריפות נגד משחקה של נבחרת הנוער בשבת, ואמר שהישגה, שהושג תוך חילול שבת, כשהיא מייצגת את מדינת ישראל, הוא "בושה גדולה."
זו, כמובן, עמדה לגיטימית. אבל מעניין עד כמה היא מושפעת מהבוז העמוק שסבו של עופרן, פרופ' ישעיהו ליבוביץ', רחש לכדורגל, שאותו נהג להגדיר: "22 חוליגנים רצים אחרי כדור אחד." למה "חוליגנים"? כי בלי הפרובוקציה הוא לא היה ליבוביץ'.

* משפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם – כך נאמר בפרשת השבוע, "שלח לך": "חֻקָּה אַחַת לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר... חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה לִפְנֵי יְהוָה. וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה. תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם... הָאֶזְרָח בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם... וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר-תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה מִן הָאֶזְרָח וּמִן הַגֵּר, אֶת יְהוָה הוּא מְגַדֵּף. וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ."
איך מעם שהנחיל את הרעיונות הללו לאנושות, יצאה המוטציה הכהניסטית?

* ההבטחה מוסמסה – איני חשוד בתמיכה בליכוד, אבל לפני הבחירות הבעתי תמיכה באחת מהבטחות הבחירות המרכזיות שלו – חינוך חינם לילדים מלידה עד גיל שלוש. לאחר ניצחון גוש נתניהו בבחירות קיוויתי, שהמתוק שייצא מן העז הזה, יהיה מימוש הבטחת הבחירות הזאת.
ההחלטה הזאת מוסמסה ולא תתקיים. הלוואי שאתבדה (ואשמח להודות בטעותי).

* לרדת מן הגדר – ישראל גינתה בחריפות את פיצוץ הסכר באוקראינה, אך נמנעה מלהזכיר את רוסיה, האשמה בפשע הזה נגד האנושות. עצם הגינוי חשוב וראוי, אך הגיעה העת שישראל תרד מן הגדר, תגנה בפירוש את רוסיה ותביע תמיכה באוקראינה.

* אוייב השלום – רוגל אלפר פרסם ב"הארץ" פשקוויל שכותרתו: "נגד שלום עם סעודיה". הכותרת מטעה. צ"ל: נגד שלום עם ישראל.

* פיתוח הבקעה וריבונות עליה – בימים אלה אני שותף להקמת מועצה ציבורית למען בקעת הירדן, שתדחף לפיתוח הבקעה והכפלת ההתיישבות בה ולהחלת הריבונות הישראלית עליה. המועצה כוללת אישים מכל הקשת הפוליטית, כאלה התומכים בריבונתנו על הבקעה כחלק מתפיסת א"י השלמה וכאלה התומכים בריבונותנו על הבקעה כחלק מתפיסת פשרה טריטוריאלית. אלה ואלה חוברים יחד לקידום המטרה הנעלה הזאת.
יוזמי המועצה הם שר החקלאות לשעבר אברהם כץ-עוז, חבר מפלגת העבודה ואלוף (מיל') עוזי דיין, חבר הליכוד.
מתוך מנשר שכתבו השניים:
החלטנו לקדם את פיתוח בקעת הירדן ומימוש הריבונות הישראלית על הבקעה. לדעתנו, ממשלות ישראל לא פיתחו ולא קידמו את בקעת הירדן במידה מספקת, לקראת הפיכתה לחלק ממדינת ישראל.
בקעת הירדן, לפי תפיסתנו, כוללת את כל השטח ממערב לירדן ועד כביש אלון, ממחולה בצפון ועד הר עמשא ויתיר בדרום, כולל מדבר יהודה, חופי צפון ים המלח, הנכללים בשטחן של שתי מועצות אזוריות, ערבות הירדן ומגילות.
בבקעה כיום כ-6000 תושבים יהודים, 34 ישובים חקלאיים (כולל חוות בודדים) ויישוב קהילתי אחד. על מנת לחזק ולפתח את הבקעה, אנו עוסקים בשלושה ערוצים:
1. הכפלת מספר תושבי הבקעה. בתוך שלוש שנים להגיע ל 12,000 תושבים והקמת יישובים נוספים. תגבור תעשייה, תשתית תחבורתית ותיירות (כולל מרכז מבקרים, מלון ומסעדות), כל זאת בשיתוף עם המועצות האזוריות ובסיוע משרדי הממשלה, קק"ל, והחטיבה להתיישבות.
2. הפעלת לחץ ציבורי על ידי עמותה ציבורית ומועצה ציבורית מייעצת לקידום ופיתוח בקעת הירדן, כולל החתמה של לפחות מיליון אזרחים על הזדהותם עם החלת ריבונות על הבקעה.
3. הקמת שדולה רב מפלגתית פעילה בכנסת.

* צריכים לעלות על הרמה – במלאת 56 שנים למלחמת ששת הימים, התפרסם פרוטוקול, שהיה חסוי עד כה, של דיון בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת בנושא שחרור הגולן. כותרת כתבה ב-ynet על הפרוטוקול קצת עירבבה: "נחשפים הפרוטוקולים: כך הוחלט לכבוש את רמת הגולן, ולמה משה דיין התנגד." הדיון בוועדת החוץ והביטחון לא נועד להחלטה ולא התקבלה בו החלטה. כפי שכתוב בגוף הכתבה, ההחלטה התקבלה בממשלה למחרת, ואליה עוד אתייחס.
הדיון בוועדה היה מעניין מאוד. כמו בממשלה, דיין התנגד נחרצות לפעולה והביע חשש שהיא תביא להתערבות סובייטית. לעומת זאת, רוב משתתפי הדיון תמכו בה. מעניינת במיוחד עמדתו של מנהיג מפ"ם יעקב חזן. לצעירים יותר אזכיר, שמפ"ם, מפלגת הפועלים המאוחדת, היא האות מ"ם במרצ.
בספרי "אל נאחר רגע נכסף", שיצא לאור בחודש שעבר וביום רביעי הקרוב, במלאת 56 שנים לשחרור הגולן, תיערך ההשקה שלו במכון שמיר למחקר בקצרין, אני מקדיש פרק שלם לעמדת מפ"ם והקיבוץ הארצי בנושא ההתיישבות בגולן לאחר המלחמה, ונוגע גם בתמיכתה בהחלטה לכבוש את הגולן. "ההנהגה ההיסטורית" של מפ"ם והשומר הצעיר, מאיר יערי ויעקב חזן, שלאחר המלחמה דיברה בשני קולות – הקול היוני של יערי, שהציע תכנית שלום ובה נסיגה כמעט מכל "השטחים" והקול הניצי של חזן, שתמך בתוכנית אלון והיה שותף לעמדותיה הניציות של גולדה מאיר.
אולם בנושא הגולן, הם הביעו עמדה אחידה, תמיכה בהישארותנו על הגולן ובהתיישבות בה (אף שהיו מוכנים לפשרה טריטוריאלית על הגולן). בפרק אני מספר על ישיבת הוועד הפועל של הקיבוץ הארצי בלהבות הבשן מיד לאחר המלחמה. הישיבה לא התכנסה במקרה בלהבות הבשן, אלא כדי להביע תמיכה בקיבוצי התנועה שסבלו מאש הסורים לאורך השנים שבין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים ובפרט בהפגזה הכבדה על היישובים, ללא הפסקה, בארבעת הימים הראשונים של מלחמת ששת הימים. הישיבה החלה בסיור בגולן שבו הנוכחים הזדעזעו כשהם ראו איך מן העמדות הסוריות על הגולן ניתן היה להשקיף על כל בית וכל חצר ביישובי עמק החולה, והבינו ביתר שאת את מוראות החיים תחת ההר שהיה כמפלצת. לאחר מכן סיירו בקיבוצי הקבה"א באזור – דן, שמיר, עמיר ולהבות הבשן ושם נערך הדיון. יערי וחזן הביעו תמיכה ברורה בהישארותנו על הגולן. חזן סיפר, בנאומו, איך הוא תבע בישיבת ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, להורות לצה"ל לכבוש את הגולן. התרגשתי לקרוא בכתבה ציטוט מדבריו באותה ישיבה:
"אני מבין את השיקולים עם הרמה – אבל אני אומר בכל הצניעות, המערכה הזו לא יכולה להיגמר מבלי שהצבא הסורי, שטוען שאף פעם לא הוכה על ידינו, לא יוכה על ידינו. אני מקבל את האבירות של שר הביטחון, אבל אני חושב שאנחנו צריכים לעלות אל הרמה, לקחת ממנה פס מצומצם, לא לחשוב על דברים גדולים, פס אשר יבטיח שנשתחרר מכל הזוועה שהיתה עד עכשיו. זה יהיה משגה מצדנו אם לא נעשה את זה."
למחרת נערכה ישיבת הממשלה, שבה השתתפה משלחת של קיבוצי עמק החולה ועמק הירדן, בראשות ראש המועצה האזורית גליל עליון יעקב אשכולי, חבר קיבוץ כפר גלעדי (את אשכולי ראיינתי לפני כשלושים שנה, ולצערי, איבדתי את הריאיון, מה שמאוד לא אופייני לי). בישיבה, ראש הממשלה אשכול, מרבית השרים והרמטכ"ל רבין הביעו תמיכה בפעולה, אך דיין, שר הביטחון הכול יכול, התנגד בתוקף. הוא הביע חשש מהתערבות סובייטית, מאלפי הרוגים בפעולה ולנציגי התושבים אמר שאפשר להזיז את יישוביהם כמה ק"מ מערבה (!), כך שיהיו מחוץ לקו התותחים. החלטת הממשלה הסמיכה את אשכול ודיין לקבל החלטה על כיבוש הגולן. פירוש הדבר היה הישג גדול לדיין – אף שהיה במיעוט, ניתנה לו זכות הווטו. כיוון שעמדתו היתה נחרצת כל כך, משמעות ההחלטה היתה שהפעולה לא תתבצע.
דיין שינה את עמדתו באותו הלילה, כנראה בעקבות מידע מודיעיני שהזים את כל חששותיו, ובלי לעדכן את אשכול ורבין הוא הורה לדדו, מפקד פיקוד הצפון דוד אלעזר, שהיה דרוך כמו קפיץ ותמך נחרצות בפעולה, לעלות על הגולן, והשאר היסטוריה.
נחזור למפ"ם. בתקופת המו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן, בשנות ה-90, מרצ על כל מרכיביה, תמכה נמרצות ונחרצות בנסיגה מהגולן. יוסי שריד היה ממש אובססיבי לנסיגה כזאת. היו לי מיספר עימותים עם רן כהן בנושא. כהן, שהיה הנץ (יחסית) במרצ באותה תקופה, תמך בנסיגה בנחרצות. כך גם הנציג הבכיר מטעם מפ"ם חיים אורון (ג'ומס). כהן הגיע למרצ ממפלגת רצ, אך בשנות השישים היה חבר גן שמואל, קיבוץ השומר הצעיר. בדיוני התנועה באותם ימים (אך לא בדיון בלהבות הבשן) הוא היה המתנגד הראשי להתיישבות בגולן. מאוחר יותר (מחוץ לתקופה שבספר, העוסק בשנים 1967-1969) ג'ומס היה המתנגד הראשי. אין פלא שזו היתה עמדת מרצ.
אולם בדצמבר 2021, כאשר ממשלת בנט עלתה לגולן והחליטה על התוכנית הלאומית לפיתוח הגולן, שמשמעותה – מחיקה טוטלית של סכנת נסיגה עתידית, שרי מרצ הצביעו בעד, וההחלטה התקבלה פה אחד. בעצם, מרצ חזרה לעמדת מפ"ם אחרי המלחמה.

* ביד הלשון: פריסה או פרישה – דילמה לשונית מתוך העבודה במטע. אנו מותחים כעת רשתות מעל חלקות המטע. איך נכון לכתוב את הפעולה? פורשים רשתות או פורסים רשתות?
אנחנו פורסים לחם לפרוסות. אנו שטים עם מפרש על הסירה. כלומר לפרוס פירושו לחתוך ולפרוש פירושו לשטח. לפיכך, נכון לומר שאנחנו פורשים את הרשת.
אך אין זה כך. בספרות חז"ל אנו פוגשים את שני הנוסחים. ואין זה המקרה היחיד. במקרים רבים, מה שהופיע בתנ"ך המוקדם בשׂין (שמאלית) מופיע בתנ"ך המאוחר וביתר שאת בספרות חז"ל בסמ"ך. למשל – מסור ונסורת, אירוסין ועוד.
האקדמיה ללשון עברית אימצה את גישת חז"ל ומעדיפה בכל המקרים הללו את הגרסה באות סמ"ך, וכך גם בפריסה. לכן אנו פורסים סיבים וצה"ל פורס כוחות. עם זאת, השימוש בשׂי"ן אינו בגדר שגיאה.
אורי הייטנר