*
מְזַמְזְמִים, חוֹלְפִים
עַל רַחֲבֵי אֵין-סוֹף
יַתּוּשֵׁי-אָדָם: נוֹפְלִים חָלָל.
בָּאָרֶץ פּוֹר יִתְפּוֹרֵר
הֲדַר-גֵּו, בְּרַק-עַיִן
וְיֵין הַדָּם הַמְשֻׁמָּר
יִקְפָּא דֹּם בֶּעָפָר.
הַב יָד, אָח שַׁכּוּל,
וּסְגֹר הַשַּׁרְשֶׁרֶת
עוֹד לָחוּל כִּבְרַת חַיִּים,
עָרֵב עָרֵב הֱיוֹת יַחְדָּו,
לָשׁוֹן אֲדֻמָּה כַּזִּיק שַׁרְבֵּב
מִמְּרוֹם חַגֵּי-חַיִּים.
שְׂכֹר בְּלֹעַ אֶחָד אֶחָד
נְתָחִים עוֹדָם חַמִּים.

מתוך: קִמְּשׁוֹנִים, 1930 (שירים 1930-1922).
נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

פרסת נקָרות ב"שביל ישראל" – מזרח מכתש רמון

בּוֹאִי בְּסוֹד וְנֵלֵךְ בְּאוֹר יָרֵחַ לִצְלִילֵי הַמִּדְבָּר, נִפְסַע
חֲרִישִׁית מוּל כּוּכִים צִיּוּרִיִּים וְהַדֶּרֶךְ
תִּלְחַשׁ תַּחְתֵּינוּ.

בִּתְנוּעַת הַפַּרְסָה מֵעֵבֶר לְשַׁעַר רָמוֹן, נָחוּשׁ לִרְאוֹת
יְצִירוֹת אָמָּן אֱלוֹהִי –
גַּן נְקִיקֵי סְלָעִים בֵּין קִירוֹת מוּצָקִים בְּנַחַל נְקָרוֹת,
אֲבוּדִים בְּנוֹף בְּרֵאשִׁית נְדַלֵּג כִּילָדִים,
נִתְמֹךְ בְּתִקְרַת הַמְּעָרוֹת
פֶּן יִפְּלוּ.

בַּאֲזוֹרֵי הַחֻלְשָׁה נִתְקָרֵב זֶה לָזֶה, נִתְחַתֵּר בִּבְסִיס הַמָּצוּק,
נִתְעַלֵּם בַּנּוֹף עַד אַחֲרִית הַלֵּילוֹת.

* בן גוריון היה חכם – במגילת העצמאות הובטח שעד 1 באוקטובר 1948 תחוקק האסיפה המכוננת חוקה לישראל. הבחירות לאסיפה המכוננת התעכבו, בשל התמשכות המלחמה, אך בט"ו בשבט תש"ט, ינואר 1949, החלה האסיפה המכוננת לפעול, ככנסת הראשונה, ולא חוקקה חוקה.
בן גוריון היה חכם. הוא ידע שחוקה יש לקבל בהסכמה ציבורית רחבה, והבין שבנושאי היסוד אין הסכמה כזו. ולכן הוא מנע את כינונה של החוקה. ובצדק מנע. ובחוכמה מנע. במקום חקיקת חוקה כמקשה אחת, הוחלט לכתוב אותה בהדרגה, כאסופה של חוקי יסוד שתתגבש לחוקה.
ראש האופוזיציה בגין יצא בחריפות נגד ההימנעות מחקיקת החוקה והתחייב לאורך שנותיו באופוזיציה, שברגע שיעלה לשלטון הכנסת תחוקק את החוקה. אך כשהוא עלה לשלטון הוא לא עשה כן. כנראה שגם הוא הבין את מה שהבין בן גוריון.
בינתיים נחקקו חוקי יסוד רבים והחוקה הולכת ומתגבשת. בשנים האחרונות מעמד חוקי היסוד התערער בשל שינויים תכופים שנעשו כדי לאפשר קוניוקטורות פוליטיות מתחלפות, וחבל.
כעת, כחלק מן המחאה נגד המהפכה המשטרית, נשמע קול הקורא לחוקק חוקה לאלתר. תהיה זו חוקה ליברלית, עם הפרדה בין דת למדינה וכד'. איך זה יקרה? אותם אנשים מאמינים, אולי בצדק, שאחרי הבחירות יהיה להם רוב של 64 ח"כים בכנסת. או אז, הם יעשו מעשה לוין וינצלו את הרוב הקטן והזמני כדי לחוקק באופן חד צדדי חוקה, על פי דרכם.
אם הם יעשו מעשה לוין, הם יזמינו מחאה כמו המחאה נגד המהפכה, אם לא חריפה והמונית יותר. ומה יקרה אז? נניח שהחוקה תעבור. המחאה תפיל את הממשלה. והאופוזיציה תקבל 64 מנדטים ותבטל את החוקה ותחליף אותה בחוקה אחרת.
כל הרעיונות הללו מובילים להעמקת הפירוד והקרע בעם ולהתפוררות החברה ויש בהם רק נזק. נכון, גם אני הייתי שמח על חקיקת חוקה. זאת, בתנאי שתהיה זו חוקה שתתקבל בהסכמה רחבה מאוד. לצערי, אין היום הסכמה כזאת, ולכן זהו רעיון גרוע.
מה שנדרש הוא לקדם את ההידברות בבית הנשיא ולקדם רפורמה בהסכמה רחבה, שתגנוז את המהפכה המשטרית, אך תחולל שינוי במצב הנוכחי ואף צד לא יחוש מובס וכנוע. על פי ההדלפות, מתגבשת הסכמה בדיונים בבית הנשיא בנושא היועמ"שים ועילת הסבירות. אלו חדשות טובות, אך אינן מספיקות. חשוב יותר לקדם בהסכמה רחבה את חוק יסוד: חקיקה, שיסדיר את מערכת היחסים בין הרשויות.
את החוקה המלאה יש להניח בצד. חשוב יותר לגבש הסכמה לאומית רחבה בסוגיות היסוד של מדינת ישראל, כמו דת ומדינה, חוץ וביטחון וכד'. אם נגיע לכך, ואפשר להגיע לכך, ואין ברירה אלא להגיע לכך, גם אם הדבר ייקח זמן רב – תגיע זמנה של החוקה.

* הסכמה על זהות הוועדה – מסתמן שיישמר הסדר הטוב והנכון ובוועדה לבחירת שופטים ייצגו את הכנסת נציג מן הקואליציה ונציג מן האופוזיציה. כדאי שבאופן בלתי פורמלי, נציגי האופוזיציה והקואליציה יסכימו גם על המועמדים לתפקיד; שהאופוזיציה תעמיד מועמד שהקואליציה תוכל לתמוך בו והקואליציה תעמיד מועמד שהאופוזיציה תוכל לתמוך בו. אני שומע על כהניסט בוועדה לבחירת שופטים או על מועמדים כמו הגוטליב ווטורי ומתחלחל.

* מי צודק? – טענות צד א': שמחה רוטמן נהג באלימות וביריונות כאשר חטף מגפון ממפגינה, בעיצומה של הפגנה דמוקרטית לגיטימית. הוא נהג בדרך בה נקט בדיוני ועדת החוקה: סתימת פיות. שם הוא סילק כל מי שמתח ביקורת ולא איפשר דיון. כאן הוא חטף מגפון כדי להשתיק מפגינה.
טענות צד ב': ההפגנה נגד רוטמן הייתה ביריונית ואלימה. אדם דתי חוזר ברגל מבית הכנסת בשבת, ואנשים צועדים לידו וצורחים ליד האוזן שלו במגפון. ובכלל, השיטה הזו של רדיפה אישית של יריבים פוליטיים, ליווי שלהם לכל מקום מתוך מגמה לא לתת להם לדבר היא סתימת פיות אלימה. ולעשות זאת לח"כ ישראלי בחו"ל, זה חמור אף יותר.
מי צודק במחלוקת הזאת? שני הצדדים.
בטענה של רוטמן וחבריו יש מן הקוזאק הנגזל. הרי בדיוק בשיטה הזאת הם הפילו ממשלה מצוינת, ורוטמן תמך בכך בגלוי ובהתלהבות. ואז זו לא היתה ביקורת עניינית, אלא אך ורק דה-לגיטימציה לממשלה כיוון שאדם שאינו נתניהו עמד בראשה. כזכור, הטרור האישי הממוקד נגד עידית סילמן ומשפחתה, גרם לה להישבר, להתפורר לאבקה. בשארית כוחותיה היא עוד הצליחה למכור את נפשה, תמורת אתנן כפול – שיריון ברשימת הליכוד ושירות בממשלת מלא מלא.
אך מה שהיה מגונה אז, מגונה גם היום. העובדה שכך נהגו אז, אינה מצדיקה חזרה על אותה שיטה. הגיע הזמן לשים קץ לשיטות הברוטליות הללו.

* בריון קשקשים – יגאל רמב"ם הוא בריון אלים ובזוי, מן הגרועים והנחותים בין הבריונים, וכבר שנים הוא בולט בבריונותו ובגסות רוחו. איש דוחה ונקלה.
התעלול האחרון שלו היה בשבועות. בנו בן ה-8 של השר מיקי זוהר שיחק בכדור. הכדור עף לחצר השכנים. הבריון היה שם (איני יודע אם זה מקום מגוריו או הוא התארח שם), דחף אותו ולא החזיר את הכדור. אלימות כלפי ילד בן 8 בשל העמדות הפוליטיות של אביו.
יש להוקיע את הבריון הזה. הוא נעצר פעמים רבות לאורך השנים, אך הוא ממשיך בסורו. כנראה שרשויות החוק לא נקטו כלפיו ביד קשה דיה, כראוי לבריונים מסוגו.

* כניעה ל-BDS – ההתנצלות של מאפיית אנג'ל ושל עומר בר לב, היא כניעה ל-BDS.
איני אוהב הפגנות ליד בתי מנהיגים, אבל למרבה הצער זו הנורמה ואם מותר להפגין ליד בתי מנהיגים, מותר להפגין גם ליד מנהיגים רוחניים של מפלגות. ע"ע ההפגנות הממושכות ליד בית הרב עובדיה יוסף של מתנגדי הסכם אוסלו.
אך עם או בלי קשר להפגנה – חרם על חברה עסקית בשל פעולה או התבטאות פוליטית של היו"ר שלה, כאדם פרטי, ללא קשר לתפקידו בחברה, היא מעשה חמור ביותר. זה אימוץ פרקטיקת BDS. אסור לתת ל-BDS לנצח, ולמרבה הצער ההתקפלות נתנה להם את הניצחון.
מי יהיה הבא בתור?

* ערוץ הטירלול הרגרסיבי – ערוץ התעמולה 14 רוקד על דמה של חלל צה"ל, סמלת ליה בן נון הי"ד, שנפלה בגבול מצרים. שדרני הערוץ ממנפים את נפילתה להפצת הטירלול הרגרסיבי ולהטלת דופי בלוחמות צה"ל. רשעים מרושעים.

* משמרת לא הגיונית – האם זה הגיוני שחייל וחיילת ישהו יחד 12 שעות בעמדה? התשובה שלילית. האם זה הגיוני ששני חיילים גברים ישהו יחד בעמדה 12 שעות? כנ"ל.
משמרת ארוכה כל כך מאבדת את האפקטיביות שלה.

* הבוז לכדורגל – הרב עילעאי עופרן, רב הקיבוץ יבנה, ידוע בעמדותיו המתונות, הליברליות והפלורליסטיות. והנה, דווקא הוא יצא בחריפות נגד משחקה של נבחרת הנוער בשבת, ואמר שהישגה, שהושג תוך חילול שבת, כשהיא מייצגת את מדינת ישראל, הוא "בושה גדולה."
זו, כמובן, עמדה לגיטימית. אבל מעניין עד כמה היא מושפעת מהבוז העמוק שסבו של עופרן, פרופ' ישעיהו ליבוביץ', רחש לכדורגל, שאותו נהג להגדיר: "22 חוליגנים רצים אחרי כדור אחד." למה "חוליגנים"? כי בלי הפרובוקציה הוא לא היה ליבוביץ'.

* משפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם – כך נאמר בפרשת השבוע, "שלח לך": "חֻקָּה אַחַת לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר... חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה לִפְנֵי יְהוָה. וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה. תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם... הָאֶזְרָח בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם... וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר-תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה מִן הָאֶזְרָח וּמִן הַגֵּר, אֶת יְהוָה הוּא מְגַדֵּף. וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ."
איך מעם שהנחיל את הרעיונות הללו לאנושות, יצאה המוטציה הכהניסטית?

* ההבטחה מוסמסה – איני חשוד בתמיכה בליכוד, אבל לפני הבחירות הבעתי תמיכה באחת מהבטחות הבחירות המרכזיות שלו – חינוך חינם לילדים מלידה עד גיל שלוש. לאחר ניצחון גוש נתניהו בבחירות קיוויתי, שהמתוק שייצא מן העז הזה, יהיה מימוש הבטחת הבחירות הזאת.
ההחלטה הזאת מוסמסה ולא תתקיים. הלוואי שאתבדה (ואשמח להודות בטעותי).

* לרדת מן הגדר – ישראל גינתה בחריפות את פיצוץ הסכר באוקראינה, אך נמנעה מלהזכיר את רוסיה, האשמה בפשע הזה נגד האנושות. עצם הגינוי חשוב וראוי, אך הגיעה העת שישראל תרד מן הגדר, תגנה בפירוש את רוסיה ותביע תמיכה באוקראינה.

* אוייב השלום – רוגל אלפר פרסם ב"הארץ" פשקוויל שכותרתו: "נגד שלום עם סעודיה". הכותרת מטעה. צ"ל: נגד שלום עם ישראל.

* פיתוח הבקעה וריבונות עליה – בימים אלה אני שותף להקמת מועצה ציבורית למען בקעת הירדן, שתדחף לפיתוח הבקעה והכפלת ההתיישבות בה ולהחלת הריבונות הישראלית עליה. המועצה כוללת אישים מכל הקשת הפוליטית, כאלה התומכים בריבונתנו על הבקעה כחלק מתפיסת א"י השלמה וכאלה התומכים בריבונותנו על הבקעה כחלק מתפיסת פשרה טריטוריאלית. אלה ואלה חוברים יחד לקידום המטרה הנעלה הזאת.
יוזמי המועצה הם שר החקלאות לשעבר אברהם כץ-עוז, חבר מפלגת העבודה ואלוף (מיל') עוזי דיין, חבר הליכוד.
מתוך מנשר שכתבו השניים:
החלטנו לקדם את פיתוח בקעת הירדן ומימוש הריבונות הישראלית על הבקעה. לדעתנו, ממשלות ישראל לא פיתחו ולא קידמו את בקעת הירדן במידה מספקת, לקראת הפיכתה לחלק ממדינת ישראל.
בקעת הירדן, לפי תפיסתנו, כוללת את כל השטח ממערב לירדן ועד כביש אלון, ממחולה בצפון ועד הר עמשא ויתיר בדרום, כולל מדבר יהודה, חופי צפון ים המלח, הנכללים בשטחן של שתי מועצות אזוריות, ערבות הירדן ומגילות.
בבקעה כיום כ-6000 תושבים יהודים, 34 ישובים חקלאיים (כולל חוות בודדים) ויישוב קהילתי אחד. על מנת לחזק ולפתח את הבקעה, אנו עוסקים בשלושה ערוצים:
1. הכפלת מספר תושבי הבקעה. בתוך שלוש שנים להגיע ל 12,000 תושבים והקמת יישובים נוספים. תגבור תעשייה, תשתית תחבורתית ותיירות (כולל מרכז מבקרים, מלון ומסעדות), כל זאת בשיתוף עם המועצות האזוריות ובסיוע משרדי הממשלה, קק"ל, והחטיבה להתיישבות.
2. הפעלת לחץ ציבורי על ידי עמותה ציבורית ומועצה ציבורית מייעצת לקידום ופיתוח בקעת הירדן, כולל החתמה של לפחות מיליון אזרחים על הזדהותם עם החלת ריבונות על הבקעה.
3. הקמת שדולה רב מפלגתית פעילה בכנסת.

* צריכים לעלות על הרמה – במלאת 56 שנים למלחמת ששת הימים, התפרסם פרוטוקול, שהיה חסוי עד כה, של דיון בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת בנושא שחרור הגולן. כותרת כתבה ב-ynet על הפרוטוקול קצת עירבבה: "נחשפים הפרוטוקולים: כך הוחלט לכבוש את רמת הגולן, ולמה משה דיין התנגד." הדיון בוועדת החוץ והביטחון לא נועד להחלטה ולא התקבלה בו החלטה. כפי שכתוב בגוף הכתבה, ההחלטה התקבלה בממשלה למחרת, ואליה עוד אתייחס.
הדיון בוועדה היה מעניין מאוד. כמו בממשלה, דיין התנגד נחרצות לפעולה והביע חשש שהיא תביא להתערבות סובייטית. לעומת זאת, רוב משתתפי הדיון תמכו בה. מעניינת במיוחד עמדתו של מנהיג מפ"ם יעקב חזן. לצעירים יותר אזכיר, שמפ"ם, מפלגת הפועלים המאוחדת, היא האות מ"ם במרצ.
בספרי "אל נאחר רגע נכסף", שיצא לאור בחודש שעבר וביום רביעי הקרוב, במלאת 56 שנים לשחרור הגולן, תיערך ההשקה שלו במכון שמיר למחקר בקצרין, אני מקדיש פרק שלם לעמדת מפ"ם והקיבוץ הארצי בנושא ההתיישבות בגולן לאחר המלחמה, ונוגע גם בתמיכתה בהחלטה לכבוש את הגולן. "ההנהגה ההיסטורית" של מפ"ם והשומר הצעיר, מאיר יערי ויעקב חזן, שלאחר המלחמה דיברה בשני קולות – הקול היוני של יערי, שהציע תכנית שלום ובה נסיגה כמעט מכל "השטחים" והקול הניצי של חזן, שתמך בתוכנית אלון והיה שותף לעמדותיה הניציות של גולדה מאיר.
אולם בנושא הגולן, הם הביעו עמדה אחידה, תמיכה בהישארותנו על הגולן ובהתיישבות בה (אף שהיו מוכנים לפשרה טריטוריאלית על הגולן). בפרק אני מספר על ישיבת הוועד הפועל של הקיבוץ הארצי בלהבות הבשן מיד לאחר המלחמה. הישיבה לא התכנסה במקרה בלהבות הבשן, אלא כדי להביע תמיכה בקיבוצי התנועה שסבלו מאש הסורים לאורך השנים שבין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים ובפרט בהפגזה הכבדה על היישובים, ללא הפסקה, בארבעת הימים הראשונים של מלחמת ששת הימים. הישיבה החלה בסיור בגולן שבו הנוכחים הזדעזעו כשהם ראו איך מן העמדות הסוריות על הגולן ניתן היה להשקיף על כל בית וכל חצר ביישובי עמק החולה, והבינו ביתר שאת את מוראות החיים תחת ההר שהיה כמפלצת. לאחר מכן סיירו בקיבוצי הקבה"א באזור – דן, שמיר, עמיר ולהבות הבשן ושם נערך הדיון. יערי וחזן הביעו תמיכה ברורה בהישארותנו על הגולן. חזן סיפר, בנאומו, איך הוא תבע בישיבת ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, להורות לצה"ל לכבוש את הגולן. התרגשתי לקרוא בכתבה ציטוט מדבריו באותה ישיבה:
"אני מבין את השיקולים עם הרמה – אבל אני אומר בכל הצניעות, המערכה הזו לא יכולה להיגמר מבלי שהצבא הסורי, שטוען שאף פעם לא הוכה על ידינו, לא יוכה על ידינו. אני מקבל את האבירות של שר הביטחון, אבל אני חושב שאנחנו צריכים לעלות אל הרמה, לקחת ממנה פס מצומצם, לא לחשוב על דברים גדולים, פס אשר יבטיח שנשתחרר מכל הזוועה שהיתה עד עכשיו. זה יהיה משגה מצדנו אם לא נעשה את זה."
למחרת נערכה ישיבת הממשלה, שבה השתתפה משלחת של קיבוצי עמק החולה ועמק הירדן, בראשות ראש המועצה האזורית גליל עליון יעקב אשכולי, חבר קיבוץ כפר גלעדי (את אשכולי ראיינתי לפני כשלושים שנה, ולצערי, איבדתי את הריאיון, מה שמאוד לא אופייני לי). בישיבה, ראש הממשלה אשכול, מרבית השרים והרמטכ"ל רבין הביעו תמיכה בפעולה, אך דיין, שר הביטחון הכול יכול, התנגד בתוקף. הוא הביע חשש מהתערבות סובייטית, מאלפי הרוגים בפעולה ולנציגי התושבים אמר שאפשר להזיז את יישוביהם כמה ק"מ מערבה (!), כך שיהיו מחוץ לקו התותחים. החלטת הממשלה הסמיכה את אשכול ודיין לקבל החלטה על כיבוש הגולן. פירוש הדבר היה הישג גדול לדיין – אף שהיה במיעוט, ניתנה לו זכות הווטו. כיוון שעמדתו היתה נחרצת כל כך, משמעות ההחלטה היתה שהפעולה לא תתבצע.
דיין שינה את עמדתו באותו הלילה, כנראה בעקבות מידע מודיעיני שהזים את כל חששותיו, ובלי לעדכן את אשכול ורבין הוא הורה לדדו, מפקד פיקוד הצפון דוד אלעזר, שהיה דרוך כמו קפיץ ותמך נחרצות בפעולה, לעלות על הגולן, והשאר היסטוריה.
נחזור למפ"ם. בתקופת המו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן, בשנות ה-90, מרצ על כל מרכיביה, תמכה נמרצות ונחרצות בנסיגה מהגולן. יוסי שריד היה ממש אובססיבי לנסיגה כזאת. היו לי מיספר עימותים עם רן כהן בנושא. כהן, שהיה הנץ (יחסית) במרצ באותה תקופה, תמך בנסיגה בנחרצות. כך גם הנציג הבכיר מטעם מפ"ם חיים אורון (ג'ומס). כהן הגיע למרצ ממפלגת רצ, אך בשנות השישים היה חבר גן שמואל, קיבוץ השומר הצעיר. בדיוני התנועה באותם ימים (אך לא בדיון בלהבות הבשן) הוא היה המתנגד הראשי להתיישבות בגולן. מאוחר יותר (מחוץ לתקופה שבספר, העוסק בשנים 1967-1969) ג'ומס היה המתנגד הראשי. אין פלא שזו היתה עמדת מרצ.
אולם בדצמבר 2021, כאשר ממשלת בנט עלתה לגולן והחליטה על התוכנית הלאומית לפיתוח הגולן, שמשמעותה – מחיקה טוטלית של סכנת נסיגה עתידית, שרי מרצ הצביעו בעד, וההחלטה התקבלה פה אחד. בעצם, מרצ חזרה לעמדת מפ"ם אחרי המלחמה.

* ביד הלשון: פריסה או פרישה – דילמה לשונית מתוך העבודה במטע. אנו מותחים כעת רשתות מעל חלקות המטע. איך נכון לכתוב את הפעולה? פורשים רשתות או פורסים רשתות?
אנחנו פורסים לחם לפרוסות. אנו שטים עם מפרש על הסירה. כלומר לפרוס פירושו לחתוך ולפרוש פירושו לשטח. לפיכך, נכון לומר שאנחנו פורשים את הרשת.
אך אין זה כך. בספרות חז"ל אנו פוגשים את שני הנוסחים. ואין זה המקרה היחיד. במקרים רבים, מה שהופיע בתנ"ך המוקדם בשׂין (שמאלית) מופיע בתנ"ך המאוחר וביתר שאת בספרות חז"ל בסמ"ך. למשל – מסור ונסורת, אירוסין ועוד.
האקדמיה ללשון עברית אימצה את גישת חז"ל ומעדיפה בכל המקרים הללו את הגרסה באות סמ"ך, וכך גם בפריסה. לכן אנו פורסים סיבים וצה"ל פורס כוחות. עם זאת, השימוש בשׂי"ן אינו בגדר שגיאה.
אורי הייטנר

חלק א'
היא עשתה לילות כימים, נהנתה לצבור ידע, להתעמק בנושאים חדשים, להיות שייכת לקבוצת נערות ונערים שאיתה הם לומדים. היא למדה בכל מאודה, ובכל דקה שלרשותה עמדה. בעמל רב, היא השיגה את תעודת הבגרות המיוחלת, שהיתה יקרה לה מכל תוחלת, וזאת במקביל למישרה מלאה שאיפשרה לה כל זאת. מזלה, שהיא למדה פקידות בכיתה ט', ועבדה בהנהלת חשבונות, במשרד ממוזג, וקיבלה כל חודש משכורת. העבודה הסבה לה שקט, שהיא את הוצאותיה משלמת, ולא נאלצה לעבוד בעבודות פיזיות וארעיות. זה נתן לה ביטחון כלכלי, שאין לו שני.
היא היתה הראשונה מכל בנות כיתתה, שהגיעה ללמוד באוניברסיטה, שלא ידעה קודם על קיומה, ושמחה להימנות עם סטודנטים וסטודנטיות, ולהבין, שגם היא מסוגלת להעפיל במעלה ההשכלה ולהשיג תואר אקדמאי, שלפני כן לא חלמה עליו, ולא האמינה שהוא בר השגה. כל עוד היא נהנתה מהדרך, היתה מוכנה לעבוד בפרך, כי אין דבר בעל ערך יותר מהלימודים... מלימודים לא היה לה שובע, רצתה להגיע גבוה והכול לבלוע. היא ידעה שההשכלה תפתח בפניה צוהר לידע ולתחומים שהיא לא מכירה. הידע יאפשר לה להיכנס לחברה שהיא רוצה להיות שייכת לה, וזה יגרום לה להקלה.
בשנים האלה שהיא בקושי היתה בבית, ובילתה את יומה במשרד ובאוניברסיטה, היא הרגישה נפלא. הרגישה שהיא במקומות הנכונים, עם האנשים הנכונים, שאותה הם בונים.

אחרי שהמורה הצעיר, שאותו אהבה, העיר והסעיר והרנין ואת ליבה ואותה שבה – התחתן, את רגשותיה כלפיו, היתה חייבת למתן. למרות האכזבה, שאבדה התקווה, היא לא בזה לו בלבה. הוא לא ידע את סוד אהבתה, ודבר לא הבטיח לה, ושום תוכחה כלפיו, אין בתוכה. הוא ימשיך לשכון בליבה ובנפשה הכמהה. היא חשה שהיא זכתה והתברכה, ויש לה המון הערכה וברכה על כברת הדרך, ועל השנים שמתקו לה, שבמקביל אליו סללה. הדרך שבה הלכה, היתה לברכה, ואותה לרגע לא זנחה. היא היתה בטוחה, שהוא לא יהיה שלה! אך משהו בתוכה, המשיך לפתות אותה ללכת אחריו ולהאמין, שאולי אם היא תלמד ותשכיל, הוא יהין, ויאיר לה פנים... היא הצטערה שזה לא קרה. היא יודעת שמהאהבה האפלטונית הזו, היא צמחה וגדלה ופרחה ושיגשגה ובנתה את עצמה, ויש בה עוצמה.
היא הבינה, שהוא אבד לה לעד, ועם כל הכאב והצער, היא לא תישאר לבד... היא מודה לו, שהוא היה עבורה מודל לחיקוי, פתח בפניה עולם רחב, העניק לה ערכים ותכנים מעשירים, שהביאו אותה לשאוף להגיע ללימודים גבוהים, שמילאו את חייה במשמעות. היא חשה שנעוריה לא עוברים לריק, והם מלאים באהבה ובגילויים חדשים שאותם לא ידעה, שהטעינו אותה בשאיפות להתקדמות, כי רצתה להידמות לאנשים הנפלאים, שאיתם היתה במגע. יחד עם זאת נפשה היתה אליו מחוברת, וזה לבד עשה אותה מאושרת. היא נעלה את עצמה בפני בני גילה, וכל שרצתה זה לרכוש השכלה.
היא הרגישה שהגיע הזמן לפתוח את הלב ולחפש אהבה הדדית, לא חד צדדית! אהבה מוארת ואחרת, הרי היא רק בתחילת הדרך. ידוע ידעה, שזה לא יקרה מהר, כי מודל כזה, לא קל לאתר, ושמא הוא בכלל לא קיים. אין לה ספק שהיא תצטרך להתפשר. תכונות כמו שלו, לא תמצא בשום אַחֵר... היא יודעת שהיא חיה בחלום, שהביא אותה עד הלום, אך היא לא תיבּו‍ֹל! כמותו היא תתקדם ללא גבול, ותקים משפחה ותיהנה משבחה, ותקצור את היבול...
לאורך כל דרכה היא אותו העריצה ואיתו התייעצה מה לעשות ואיך להמשיך הלאה. בזכותו התעודדה ולמדה במרץ עד שבתעודת בגרות היא זכתה. הוא נתן לה את הרעיון להמשיך ללמוד באוניברסיטה, ואיש מדרכה לא יכול להסיטה. גם אחרי שסיימה את "הבגרות", היא שמרה איתו על קשר, כדי להישאר אצלו בתודעה. כל מאמר שהוא פירסם היא קראה. היא שוחחה איתו על מאמריו, או כתבה לו מכתב והביעה את דעתה או התלהבותה. התקשרה אליו מדי שבוע, לדעת היכן יופיעו מאמריו, שרצתה לקוראם, ולגלות בהם בקיאות. היא רצה להשיג כל עיתון וכל מוסף, כל ירחון וכל שנתון (ומה שהיא לא השיגה, הוא צילם לה ונתן), כדי לקרוא את מה שהוא כתב ולהביע את הערכתה אליו. חתמה על "מאזניים" ועל "הפועל הצעיר" והכירה עוד כותבים סופרים ומשוררים. היא היתה גאה, שהיא זכתה להיות בקשר קרוב עם סופר, שאותה בכתיבתו משתף, ובזכותו היא קוראת ומתעדכנת בכל ספר שאותו הוא מבקר. כל זמן שהוא בליבה מככב, היא חשה אושר שָלֵו. היא לא בודדה, והיא לא לבדה, כי הוא תמיד איתה. היא זוכה לחוש אהבה מיוחדת, אהבה מפרה, מעשירה, טהורה, שהיא עולם ומלואו עבורה, והיא ממלאה אותה בהתקדמות ובמעוף, שאין להם סוף. למרות שהוא לא ידע את דבר אהבתה, וכמה תרומתו חשובה לה, היא קלטה, שהוא חש דבר מה... והיתה כמעט בטוחה, שהוא מחבב אותה!!! לרגע לא הרגישה דחויה. עבורו היא היתה תלמידה מיוחדת, שהצליח להשפיע על הדרך, שבה היא הולכת. היא הלכה שבי אחריו ובזכות אהבתה היא הפכה לתלמידה מצליחה, שהלכה ונבנתה וסיפוק גדול רוותה. זכתה לאהוב כל דבר שבעיניה נראה כטוב, וידעה לאן לשאוף. הקשר ביניהם היה זך וטהור. לעולם לא תצטער עליו ולא תחוש מרומה, כי דבר לא הובטח לה!!!
בזמן שבנות גילה יצאו עם חברים, היא עשתה לילות כימים להצליח בלימודים, עם ההרגשה שהיא לא מבזבזת שנים והיא דבר לא מפסידה, כי גם היא מאוהבת. למרות שהיא הולכת לבדה, אך לא בודדה. כשחזרה בלילה בחושך לבד, "הוא איתה הלך," היא חשה, שהוא מגן עליה מכל פחד. היא הרהרה במה שלמדה, וחשה נשכרת ולא היתה ממנה מאושרת, וגם אם תנים מייללים בדרכה בלילות בחזרה לביתה מהלימודים, על הפחד מפניהם, היא מתגברת.
היא נבנתה נדבך אחר נדבך, וטוב לך כך. למרות שעברה את בחינות הבגרות בהצלחה, והרגישה שהיא יותר שלמה ונינוחה ושווה ונמצאת במקום יותר טוב, שעליו לא חלמה ואותו הגשימה, היא הבינה וידעה שעליה לזנוח את הרעיון, שהיא בליבו תשכון. היא לא הצטערה על כל השנים, שהוא מלָא את לבה באהבה, שהצמיחה ובנתה אותה.

היא סיימה שנה ראשונה באוניברסיטה, עברה את המבחנים והיתה עמוק בלימודים. בחופשה היא קיבלה החלטה להתחיל להיפתח ולהיענות למחזר שירצה להיות לה חבר. היא לא ידעה אם תצליח אליו להתחבר, והאם היא תמצא מישהו בצלמו ובדמותו של זה שעליה ויתר. היא ידעה שעליה להתפשר.

ההיכרות עם חבר
היא הרגישה שהגיע הזמן למצוא את האדם הנכון, שאיתו היא תמשיך להיבנות ויחד משפחה לבנות. היא רצתה שיכיר בערכה ויכבד את אופייה ויעריך את הדרך המפרכת שבה היא הולכת. היא ידעה בדיוק מה היא רוצה. מה המוצא, ואיך הוא ייראה, ומה יהיה משלח היד. והיא רצתה להיות ראויה לו. היה לה אבטיפוס, שלצערה כבר "תפוס". ידעה שלמצוא אדם כמותו, לא יהיה פשוט... אומנם היא נאה ועדינה, מתקדמת, עובדת ולומדת, אך הרגישה שיש לה "גיבנת". הפריע לה, שמשפחתה לא מהמוצא הנכון, והיא עלולה להוות מכשול, למרות שהיא עצמה הצליחה, ופערים רבים צימצמה, והיא שונה ואחרת מאֲחֵיהָ, וגם מבני עדתה. היא היתה חייבת להאמין בעצמה, ולהבין שיש בה עוצמה, והיא תגשים את חלומה...
היא חששה, שביתה דל ופשוט, צנוע וצפוף, ולהוריה אין יכולת לסייע לה בנדוניה, וזה יקשה עליה להשיג את שבדמיונה, אך האמינה, שההשקעה שלה בלימודים, ברכישת השכלה ומקצוע, יגרמו לה להחכים, וחיים טובים ואחרים לה מחכים. הרגישה שמניותיה עולות. היא רק מייחלת שיראו את מידותיה הטובות, ולא ישימו עליה סטיגמה של העדה, שלתוכה נולדה. ואף אם למשפחתה אין יכולת כלכלית והיא גרה בבית קטן וצפוף, היא לא תלך עם גו כפוף. היא תרים את הראש, ומעצמה תדרוש. היא טובה וחרוצה, והיא תגשים כל מה שהיא רוצה. היא תהיה רעייה, ואין כל סיבה שהיא תסבול מאפלייה.

היתה לה חברה שבמעברה גרה לידה, והיא בגילה. הן היו יחד מהגן עד שסיימו בית ספר יסודי. החברה למדה בתיכון אינטרני, והיא למדה פקידות ואחר כך בערבים לבגרות. דרכיהן נפרדו, אך נשארו מחוברות. שתיהן לא התגייסו לצבא, בגלל התנגדות ההורים. חלום שהיא לא הגשימה, למרות שעליו חלמה, כי הבינה שזו חוויה שתאפשר לה להרגיש שהיא חלק מהמדינה, אך היא נבלמה על ידי הוריה, בגלל דעות קדומות על גיוסן של בנות. במקום להילחם וליילל, הפכה את המר למתוק. לא ביזבזה זמן, ומיד החלה ללמוד באוניברסיטה ופִצתה את עצמה על חווית הגיוס שגזה, ולא הוגשמה. החברה סיימה תיכון והחלה לחפש את דרכה. התחילה לעבוד ויצאה גם לבלות. מדי פעם הן ביקרו, האחת את האחרת, והתעדכנו מה נשמע אצל כל אחת. חברתה ידעה על האהבה שצפנה בליבה, ומדי פעם היתה מספרת לה על מצבים, שבהן היא חשה יחס אוהד מהמורה שלה, והיתה מראה לה מכתבים שכתב לה, ומאמרים, שהוא פרסם בעיתונים השונים, וחשה גאווה גדולה שהיא בקשר עם מורה-סו‍ֹפֶר, שעצם הקשר אתו מעלה את ערכה, רק שלצערה, הוא התחתן, והקשר התרופף. מדי פעם התקשרה לבית הספר שאותו ניהל וביקשה איתו לדבר, והוא ענה לה בשמחה והתעדכן בנשמע אצלה, ובישר לה על מאמריו שעומדים להופיע בכתבי העת השונים, והיא רצה להשיגם ולקוראם. והוא המתין לחוות דעתה.
יום כיפור תשכ"ח, הוא יום שהיא לא תשכח. יום שבו חייה החלו משתנים. היא צמה והתפללה וביקשה שהשם יזמן לה שידוך. היא ידעה שזה לא יקרה כל כך מהר. ועליה בסבלנות להתאזר. היא תחכה כמה זמן שצריך. בינתיים היא עסוקה בעבודה ובלימודים, שאותה ממלאים, אך הגיע הזמן שתמצא את האחד שיושיט לה יד ואותה יאהב.
חברתה ספרה לה שיש לה חבר, ממושב רחוק, שלא שמעה את שמו. הוא יבוא אליה במוצאי יום כיפור עם עוד חבר. הזמינה אותה שתבוא לבקר, תראה אותו, והוא אותה, ויחליטו אם הם רוצים להמשיך להיות בקשר.
היא הגיעה לבית חברתה, ללא איפור, עם השמלה הלבנה שלבשה כשהלכה לבית הכנסת, והתפללה למצוא בן זוג כלבבה, שיאהבה. הוא ישב בסלון עם החברה והחבר שלה, שעשו ביניהם הכרה. עדיין לא הבינה מיהו ומה תוארו, אך לפי השיחה קלטה כמה פרטים עליו, ולא ידעה מה הוא יודע עליה.
אחרי שיחה קצרה, הם הזמינו אותה להצטרף אליהם ולנסוע יחד לסטיקיית "הנמרים" שקרובה לבית חולים בילינסון. היא רצתה לשוב לביתה, כי לא היה ארנק בידה, והתביישה לקבל את ההזמנה, שתאכל סטייק לא על חשבונה. ולא הוגן שלפני שהוא מכיר אותה, הוא יצטרך לשלם עבורה. לפני כן מעולם היא לא טעמה סטייק. היה חשק לחוש את הטעם של ריח הבשר, שנצלה על האסכלה. הם הפצירו בה, והיא הצטרפה, ומאוד לא היה לה נעים להרגיש חייבת, והיא שאלה כמה כסף היא חייבת, ולמי? אמרו לה, את לא חייבת, הכול בסדר!!! מביך...
משהו בה קסם לו. לכאורה שום דבר ביניהם לא חסם. היא נאה, רזה, גבוהה מספיק בשבילו. שערותיה ארוכות וגולשות, מרכיבה משקפים, שמבטאים את רצינותה ולמדנותה, מראה שהיתה איתו שלמה. היא צנועה ולא דברנית. סטודנטית, שסיימה שנה א' ובקרוב תתחיל ללמוד שנה ב'. היא עובדת ומרוויחה כמנהלת חשבונות, ואולי כל אלה יעמדו לזכותה... בכל זאת, היא לא היתה בטוחה, שייאות לרצות שוב לראותה... אך היא היתה שקטה... היא לא רצה לשום מקום. אם יש עיניים בראשו, הוא יגלה את סגולותיה, וייאות להיות לה לחבר. היא הרגישה שיש בידיה קלפים חזקים, והם יעזרו לה להצליח ולנצח, אך שום דבר אינו בטוח. ואין לה מושג לאן תִּשּו‍ֹב הרוח.
האם הוא יצליח אותה לכבוש? מה עם הפער בהשכלה? אולי היא תחליט, שהוא לא בשבילה? האם ינסה את מזלו אצלה?
ברגעים הראשונים, המראה שלו לצפיותיה התאים. היא נשבתה מיופיו ומקסמו. הוא יפה תואר וגבה קומה (זה חשוב לה, כי גם היא גבוהה), עיניו ירוקות מבריקות ובלוריתו ערמונית. הוא כמו יצא מן הדמיון וקרם עור וגידים, ומראהו יפה להדהים, והוא לא דון ג'ואן גאוותן. היא קלטה שהוא "צבר", איש אדמה, ומבחינתה, את המבחן הראשוני, של הנראות, עבר. גם לאופיו הצנוע היתה תרומה, אך השכלתו – לא מי יודע מה... לא כמו שהיא חלמה... אחרי מבט ראשון, הרגישה שהיא מוכנה לקבל אותו כחבר, אם רק יציע לה, היא לא תסרב. אך האם ייאות לרצות להיות לה חבר, כשיגלה שמוצאה אחר, ממה שהוא מדמיין. ואולי הוריו יתנגדו, שבנם, עם בת עדות המזרח, יתחבר? על זה מוקדם לדבר. היא הרגישה שיש לה יתרון ומגיע לה שליבה ירון...
בכל מאודה היא רצתה להתערות בחברה. היא החליטה שהיא לא תינשא לבן עדתה, גם אם הוא משכיל כמותה או אפילו יותר. היא רוצה לעבור "כור היתוך", לחתוך את חבל הטבור, לשכוח שהיא באה מארץ אחרת ומתרבות אחרת, שהיא אליה לא מתחברת, שבצדק או שלא בצדק, נחשבה בעיניה לנחשלת... חשוב לה שהוא יהיה צבר, ישראלי שורשי, ממשפחה ציונית וותיקה, שבנתה את המדינה, רק לא מזרחי, גם אם הוא הכי הכי! היא רוצה להקים בית, שבו ידברו עברית ולא ערבית, השפה של המדינה. רצתה לדבר עברית תקנית ורהוטה, כשפת אם, כמו צברית אמיתית, בלי מבטא. היא פחדה שידיעת הערבית, תפגע בתדמיתה!!! רצתה לשכוח את הערבית שדיברו בביתה. היא הצטערה שהיא לא נולדה בארץ, והיא לא יכולה להיקרא צברית. לוּ רק נולדה בישראל, הכול, אולי, יכול היה להיות אחרת!!! למה היא צריכה להיקרא עיראקית??? המוצא שלה מעיק ומחניק.
החיבור לצבר, יליד הארץ, נראה לה קוסם. היא תדביק פערים, כי אין שום סיבה, שהיא תרגיש נחותה או פחותה. היא תשאף שילדיה לא יעברו את מה שהיא מרגישה, ויהיו גאים באימם, לא פחות מאשר באביהם, ויבינו שהיא עברה דרך קשה בדרך ליעדה, ואילו דרכו שלו, כבר היתה סלולה. הוא "בן אצולה", צבר, בן הארץ, שהעדה אותו לא מטרידה, והיא לא לרועץ, והוא כלל לא צריך להתאמץ להיות מישהו אחר.
כמעט כל יום עשתה מאזן, כדי להרגיש שגם היא מזן מיוחד, ואין כמותה רבות, והיא לא בדפיציט ומגיע לה קרדיט. היא יותר משכילה (ולא קל לה לוותר על משהו שמאוד חשוב לה), וזה יָטֶה את הכף לטובתה. ויפתח לה פתח לחברה שהיא רוצה להרגיש שהיא חלק ממנה. גם אביה יותר משכיל מהוריו, לבוש בהידור, ולא בבגדי עבודה מלוכלכים ומטולאים, שלה זה מאוד לא מתאים, והיא לא יודעת איך עם זה היא תוכל להשלים... היא לא מסונוורת, למרות שהיא מוקסמת מיופיו, מעורו הבהיר, מעיניו הירוקות הבהירות, מקומתו הגבוהה, מגזרתו הדקה. למוצאו בעיניה יש ערך עליון. הוא צבר, ממשפחה ציונית, אשכנזית (גרמניה) וספרדית (מבולגריה, אביו נולד בארץ), ובביתו מדברים רק עברית. משפחה שבעיניה נחשבת בין בוני הארץ, שהקימה מושב, וכבשה את השממה, וזה נותן לו יתרון, תהילה וגאון. סבו שעלה מגרמניה, רופא נערץ שעלה לארץ אחרי ליל הבדולח. אבי סבו הקים בית כנסת בירושלים העתיקה ושאף לעלות לציון, כשתגיע העת. סביו הציונים עלו למדינה לפני שהוקמה, ובעצמם קלטו עלייה. הם משפחה קטנה, ולא צריכים לחלק את העוגה למיספר רב של נפשות. הם "האדונים" של הארץ הזאת, והם הספיקו לשכוח שהם היו עולים. הם מבוססים מבחינה כלכלית, וזה מקל על החיים, ומאפשר להתקדם יותר מהר. אלה דברים שעל ליבה מדברים ומושכים אותה להכיר משפחה אחרת, מיוחדת, לא של עולים חדשים מרוששים, אלא של ותיקים מבוססים.
משהו בו קוסם, המראה, המעמד, המוצא – הוא צבר בן צבר וזה מוסיף לו הדר. היא לא מסונוורת. עדיין לא מאוהבת. כל צעד שלה היא מודדת. מתלבטת. להיסחף פוחדת. יְרֶאָה פן תתאכזב. היא דרוכה, לא מפתחת הרבה תקוות, ולא ממהרת ארמונות לבנות. היא לא יודעת, וגם לא שואלת, אם הוא רואה בה פוטנציאל, ואם הוא מעוניין בה בכלל... לא, היא לא תשאל! תמתין. תחכה בשקט, עד שהיא תשתכנע, שהוא אותה מעריך, ורוצה את החברות להמשיך, ולהחליט, שהיא כל מה, שהוא צריך. אף אחד אותה לא מדריך, מלבד החושים המחודדים שאותה הם מוליכים ומסבכים.
האם פה היא נופלת? או נגאלת? מה עם הבחור המשכיל, שיודע היטב עברית, שעליו חלמה תמיד? היא ידעה שאותו היא לא תשיג, והוא אבד לה לעולמים. האם תמצא מישהו בצלמו ובדמותו?! תוותר על כל היופי של העלם המקסים??? היא לא שלמה במאה אחוזים... היא מתלבטת, מתחבטת, האם תמתין עד שתמצא גבר שיש בו כל מה שהיא משתוקקת??? היא חוששת שהזמן פועל לרעתה... מלאו לה עשרים... האם לוותר, או להתפשר?! היא לא רוצה לבדה להישאר. האם לחכות לאחר, שאולי יתאים לה יותר??? ובכלל, השאלה הגדולה, האם הוא יאות להיות חבר קרוב ורע וידיד ובעל אוהב? הכול חידה, ושום דבר בינתיים לא בידה. היא לא נדרשת לקבל החלטה, זה מוקדם, והכל עדיין לוט בעלטה.
היא מתבוננת ורואה והכול היא קולטת, ויודעת היטב לשקול מה רע ומה טוב. קשה לה... היא גַדְלָה במעברה, בת למשפחה גדולה, למרות שאביה מורֶה. אין לה במה להתהדר. איש אחריה אינו מחזר. אין לה במה להתגאות, מאין תשאב עוצמות? בלי עזרה כלכלית או מורלית... מה יש לה להציע? היא רוצה לגדול ולהרגיש שהיא שלמה, לא שונה, לא מוזרה, ולא חסרה, שהיא שווה לכל בחורה, ולא מבינה מדוע משנה מאיזו ארץ היא עלתה??? היא מרגישה שהמוצא שלה הוא לרועץ, ואין לה עם להתייעץ. היא מנסה את המוצא להסתיר, עד שהבחור אותה יכיר, יאהב ויוקיר, ובפניו היא תוריד את המסכה, ותגלה לו בדיוק מי היא, ויקבל אותה כמו שהינה, ויבין את העושר ואת העוצמה שטמונים בה, ויגלה נשמה טובה ולא יעניין אותו מאיפה היא באה... במוחה מתבשלים הרעיונות, איך היא תצליח להיראות כמות שהיא, בלי הבית ובלי העדה, רק היא לבדה?! היא יודעת שכל נתוניה האחרים, נפלאים להדהים. היא נאה, חרוצה, צמאת ידע ושאפתנית, שחשוב לה להתערות בארץ שאליה בגיל שנתיים עלתה, ובה תחיה את חייה, כשהיא חלק בלתי נפרד ממנה.
זה קרה, הוא הציע לה חברות, עשה זאת בלי שום טקסיות. ביקש מחברתה שתאמר לה שהוא יבוא לאסוף אותה מביתה, והם יצאו יחדיו. ביחד עם החברים יצאו במוצאי שבתות לסרטים. שני החברים מהמושב הגיעו יחד, כדי לחסוך הוצאות דלק, כי הם הגיעו מיישוב מרוחק, שבלי מכונית, שום קשר ביניהם להתקיים לא יכול. בהתחלה, הקשר היה סולידי, ולא יכלה להיווצר ביניהם אפילו לא שיחה אישית, אינטימית. רק באמצע השבוע, כשהגיע לבד, והוא בא לקחת אותה מהאוניברסיטה בסוף יום הלימודים, נפגשו בארבע עיניים, אכלו משהו, והוא החזיר אותה לביתה, אז הקשר החל להיווצר ואפשר לומר מילים יותר חמות ואינטימיות.
אחרי כמה חודשים, חברתה נפרדה מחברו, והם יכלו להיפגש רק שניהם, ויכלו להכיר ולבטא את מה שליבם להם אומר. זה שהם נשארו מחוברים, היה בעיניה סימן, שחברתה מילדות היתה השדכן, שהכירה לה את הבחור שבא מרחוק. בלעדיה לעולם לא היתה פוגשת אותו בשום מקום. ופה פעל מזווג הזיווגים, שהביא אותו אליה, ממושב רחוק, שלא הכירה את שמו. כאב לה שדווקא חברתה לא הצליחה בקשר עם החבר שלו, והם בינתיים, כן. היתה פה השתלשלות של היכרויות, גם לחברה הכירו את החבר, כולם נפרדו ורק הקשר בינה לבינו נותר. כאילו זה היה מכוון מגבוה... הזוי!!!
מזלם שיש לו מכונית. הם גרים רחוק האחד מהשנייה, וצריך סיבה לנסוע כל כך רחוק כדי להתראות. הם חברים, אך היא לא יודעת אם החברות הזו רצינית, ואם יש לה תכלית. למרות שהיא חשה שיש לה קרדיט, היא תמתין ותראה, מה הוא יחליט... היא לא ממהרת. חשוב לה לסיים את הלימודים ולזכות בתואר הנכסף, שייתן לה ערך מוסף. בינתיים, היא שמחה שיש לה חבר, כדי שלא תתבייש, שבגילהּ, היא לבדה, ואין מי שיאחז בידה, ואין לה עם לצאת לסרט או להצגה. האהבה האפלטונית הנושנה שבליבה, אותה מילאה, והיא הלכה איתה, ולמרות עוצמתה, היא לא הבטיחה לה דבר, ודבר לא קיימה, והיא חבויה עמוק בנשמתה וממנה היא שואבת נחמה, שהיא זכתה... כמה היתה רוצה להתייעץ אתו, לשאול אותו אם היא הולכת בדרך הנכונה, ולשמוע מפיו עצה נבונה.
היא רוצה לאהוב ושיאהבו אותה, הגיע הזמן! הוריה בה דוחקים את הראש להרים. הם חוששים שהיא תטבע בתוכם ותשכח מעצמה, תאחר את הרכבת, וחלילה, תישאר רווקה. הם לא מבינים שיש לה סבלנות והיא לא רוצה למהר ולעשות שטויות.
הלימודים חשובים בעיניה יותר ממוהר! אותה הם בונים ואת מניותיה מעלים, ובשלב זה, הם חשובים לא פחות מבית ומשפחה ומחיי רווחה. היא רוצה להשלים את לימודי התואר כשהיא עדיין רווקה, לפני שיהיה תינוק בחיקה, כשאין לה שום התחייבויות, מלבד לעצמה. היא לא תוותר על אהבה ונישואין וילדים, רק תדחה אותם מעט, עד שתסיים את הלימודים.
כחברים, מעולם לא היו ביניהם ריבים. חברותם לא ידעה עליות וירידות, ולא חוו אכזבות, עזיבות ופרידות. הכול ביניהם זרם על מי מנוחות. לא יצא להם לבלות יחד ימים שלמים, אלא רק שעות קבועות בימים קבועים, שהיו מקובעים. הם אהבו זו את זה, בלי לאבד את הראש, ובלי לדרוש מה שאין. זו לא היתה אהבה מטורפת. לא היו בה לא הררי געש ולא פצצות אטום... וגם לא נשבו בה רוחות רעות. הוא לא העתיר עליה מתנות, והמילים החמות, שלה אמר, היו מדודות. והיה טוב. הוא היה רגיש אליה, הגיע בזמן ולא ביטל שום פגישה, והוא זרם איתה. היא יכלה ללמוד בשקט וליהנות מהלימודים, ולהמשיך לבנות חברות, בלי לשנות סדרי בראשית. המעמד שלה כסטודנטית הוסיף לה לווית חן, והחמיא לה גם כן. ותמיד היה לה על מה לדבר. ציוניה נסקו, למדה ברצינות. הביטחון שלה עלה. היא הלכה והבשילה... היא חייבת להוכיח לעצמה, שהיא יכולה, והיא תכבוש את היעד להשיג את התואר הנכסף, שחשוב לה יותר מכסף ומזהב. ובמקביל אותו היא תאהב.
למרבה האירוניה, שאלת המוצא, שאותה הטרידה, לא העסיקה אותו כלל, והוא לא היה כמוה מבולבל! ידעה שיש הבדל בין המקומות ובין האנשים, שאיתם היא עובדת ולומדת, לבין ביתה העלוב והדל. היא ידעה מהיכן היא באה, ולאן היא לא רוצה לשוב. ביתה היה עבורה "מלון אורחים". שלא כמו בילדותה, כשהיתה קשורה לסינרה של אימה ולה עזרה, ועל מה שבתמורה קיבלה – היא לא קָבְלה. בבגרותה הכול נראה בעיניה אחרת. היא לא עשתה דבר למען אף אחד, ואף אחד לא עשה דבר למענה. היא חשה מעונה... שהיא גדלה בבית שלא יכול לתת לה הגנה. היא שבה הביתה בלילה, רק כדי לישון. רוב יומה בילתה בעבודה או באוניברסיטה, שם היה ביתה. היא הרגישה שטוב לה עם "האליטה", והיא החליטה שהיא תהיה חלק ממנה, והיא תצא מהמדמנה. מבני ביתה היא התרחקה, את עצמה מהם מחקה. משפחתה אותה לא עניינה. ידעה, ששום דבר טוב, לא יצמח לה ממנה. היא חששה שהם עלולים להיות לה לרועץ. מחוץ לביתה, הכול קרץ לה ונצנץ...
חששה, מהרגע שהיא תצטרך להכיר את משפחתה ל"הורי החתן"... והם יגלו את הפערים. הם עלולים קשיים להערים, ולהתיר את הקשרים, שהולכים ומתרקמים. מה הם יחשבו על המוצא שלה, על משפחתה הפשוטה, שאין לה פרוטה לתת נדוניה??? האם יתייחסו ויראו רק אותה, ויבינו, שהיא עולה על הרבה בָּנו‍ֹת בְּנו‍ֹת גילה. שאלות קשות הטרידו את מוחה, והיה לה קשה להיות בעצמה בטוחה... ואולי כל הקשר הזה יוּתַר, וכל העסק הזה מיוּתר.
מה הוא עליה חשב??? האם הוא יילחם למענה, או יפנה לה עורף, ויקשיב להוריו, והכול יהיה לטרף! על זה לא היתה לה תשובה והיא פחדה לשאול. התשובה שלה היתה, להצטיין בכול, כדי להגדיל את חינה, ולנהוג בתבונה ולהמתין להכרעת הדין...
או אולי דווקא הוריה יערימו קשיים, ולא יהיו מרוצים, שהיא תתחתן עם עובד אדמה ציוני, ואיש ממנו לא יתפעל, כי בעיניהם הוא לא יותר מפועל... הם בטח מעדיפים, שהיא תינשא לאדם משכיל, כמו אביה, שלובש חליפות בעבודה, ולא בגדים מלוכלכים ומיוזעים, שגם לה הם מפריעים... גם היא, בוודאי, מעדיפה, שיהיה אקדמאי, עם משלח יד אחר... משהו פה לא מסתדר... אך עם זה, השלימה! על השאר תאלץ לוותר... לא פשוט ולא קל לה, שהיא מוותרת על השכלה, כמו שלה, שכל כך חשובה לה. היא יודעת שלכל דבר יש מחיר, גם אם הוא גבוה ומאמיר. היא תשלם, ותשלים... הוריה לא אומרים עליו שום מילה רעה. מקבלים אותו, למרות שבליבם הם תמהים על הבחירה שלה. הם סומכים עליה! הלוואי והיא היתה סומכת על עצמה.
היא תמשיך את מוצאה להסתיר... תצטנע ולא תזכיר. כמו שחקנית טובה, תעטה מסכה, ותצליח להתערות ולהתברג במשפחתו שלהּ יקרה. היא יודעת שרק כך היא תתקדם. היא תעשה הכול כדי להרגיש שיש לה מקום עם אלה שעיניה נשואות אליהם. היא לא תתבדל ולא תתבטל. היא תתאפס, ובמעלה התלול היא תטפס.
הוא ימשיך בדרכו. יעבוד, ירוויח טוב. היא תעבוד. יחיו ברווחה, ולא ידעו מחסור. היא רואה את חייה איתו יותר מאירים מחייהם של ההורים, שגם ביניהם יש פערים, ולצערה חייהם די מרים... היא תעשה הכול כדי לחיות בשלום, בכבוד ובהבנה. היא לא תתנשא, ואם הוא יציע לה היא תסכים להינשא. תעשה הכול כדי שלא יהיו מריבות וקרבות. תמיד תעבוד ולא תושיט יד בפני בעלה, ותצליח להגשים כל משאלה. הם יקימו משפחה קטנה שיעניקו לה אהבה וחינוך ופרנסה, ואת כל מה שלעצמה היא חלמה.
היא שמחה וקולטת שהיא זוכה! והיא עוד תראה שמהקשר הזה תבוא ברכה... היא רק צריכה לעבור את המשוכה ולשכנע את עצמה, שהיא שלמה בבחירה, וחשוב לה שמשפחתו תקבל אותה בשמחה ובהערכה, ולא יחפשו בה מומים, וידחו אותה לעולמים. היא תיכנס לביתם בנמיכות קומה, בלי שום יהירות או גאווה, למרות שהיא יודעת שיש לה על מה...
מהר מאוד היא תבין שכל החששות שלה מהם, הם פחדים, שלבזבז עליהם זמן, מיותר. היא תגלה שגם להם יש חולשות, וגם הם לא כליל השלמות. ותבין, שהיא האדירה אותם מעל ומעבר למידתם, והיא צריכה להירגע, ולהפנים שיש לטובתה הרבה נקודות זכות, למרות שהיא צמחה מלמטה.
מלכתחילה הקשר בינו לבינה נראה הזוי, איך הוא הגיע אליה ממושב כל כך רחוק ליישוב שלה, ששום אוטובוס אליו לא מגיע. היא לא ידעה איפה הוא נמצא על המפה!? קלטה שבשם המושב בית חנן, מצוי השורש של שמה, חנה! וגם שם אימו חנה. האם היא זוכה לחנינה מגזר הדין שהיא גזרה על עצמה?! רק פה, בארץ הזאת, נפגשים צאצאים להורים, שהגיעו משלוש (או יותר) ארצות, ובונים פה חיים משותפים! מה היה קורה, אילו הם לא היו עולים??? אין ספק שהחיים היו אחרת מעוללים. ואולי, כמו אימה היתה מחכה לשידוך. בדרך הרבה דברים טובים לה קורים. היא שמחה שכאן, בארץ הזו, החיים החדשים שונים מחייהם של ההורים, שאכלו הרבה מרורים ונישאו בשידוך, בלי אהבה ובלי חיוך. הרוח החדשה, בארץ הזו, מרעננת, סוחפת, מבטיחה שאצלה יהיה אחרת. פה היא בוחרת... היא נכבשת בזכות שלה ניתנת, כשהיא בעצמה קובעת את גורלה, ולא מפסיקה לשאוף להיות חלק מהנוף, שבארץ הצעירה האהובה, הולך ומשתנה. על הזכות הזו היא לא תפסיק להודות.
הם הכירו, כששניהם צעירים ובוסריים, עדיין לא בשלים, הוא בן 22 אחרי שהשתחרר מהצבא, והיא בת 20 וחצי. שניהם חווים חברות רצינית ראשונה. יחד הם לומדים מהי חברות, ומה זה בכלל להכיר ולאהוב. שניהם חושבים על עתיד משותף! כל אחד מהם מפתח ציפיות, כמו שהוא ראה בסרטים, או קרא בספרים. הם מחפשים חיים אחרים, שונים מחייהם של ההורים, שנעקרו מהשורשים ועברו מהמורות וקשיים. הציפיה היא להשתלב ולהסתגל ולהרגיש שהכול אפשרי, גם אם הדרך קשה... הם נפתחים ומצליחים לספר זה לזה, מיהם בעצם. מאיפה באו. לכל אחד מהם סיפור מרתק. מספרים על הוריהם ומשפחותיהם, על העבודה, על הלימודים, על החברים, ועל מה שהם חוו כל אחד בנפרד. היא מצליחה לפתוח את סגור ליבה, ולראשונה לספר בגילוי לב, מה קורה אצלה, ועל עברה כילדה וכנערה. לא מייפה ולא מעלימה פרטים, מקלפת שכבה אחר שכבה. מספרת מה הביא אותה לרכוש השכלה, וכמה היא חשובה לה, וכמה דלים האמצעים שבהם היא גדלה. היא סיפרה בכנות על דברים שמעולם עליהם לא דיברה עליהם עם אחרים. היא חשה זכה וטהורה, ואין בה רבב, ואם ירצה אותה, יאהב!!! היא הרגישה שהוא מעריך את הדרך, שהיא עוברת, ואת ההישגים, שהיא צוברת, ומבין שהיא מוכשרת. עודד אותה ונתן לה את ברכת הדרך, להמשיך בדרכה המבורכת. הוא בה תמך והרגישה שזהו קשר מבורך.
גם הוא סִפֵּר לה בפתיחות ובכנות על משפחתו החמה, השורשית, שהוא גאה בה, שהיתה שותפה בהקמת המדינה. שהוא חקלאי ומכונאי מטוסים, בוגר בית ספר מקצועי ובוגר "הטכני" של חיל האוויר. הוא היה גאה באילן היוחסין המכובד, וגילה, שסבו, אבי אימו, רופא!!! ויש לו דודים דוקטורים ופרופסורים, והיא הסתקרנה להכיר אותם (בהתחלה לא האמינה שזה כך, עד שהכירה אותם). והוסיף וסיפר בגאווה, על הסבא השני, שהקים מושב עם קבוצת צעירים שעלו מבולגריה, בטרם קמה המדינה. זה הלהיב אותה והוסיף ייחוד לבחור שבהחלט יש לו ייחוס, שלה אין... היא לא יודעת אם הוא ירצה איתה להתחתן... הוא לא הסתיר ממנה, שיש לו אח צעיר, שלקה ב"פוליו" (שיתוק ילדים) והוא צולע, אך התנדב לשרת בצבא גם בקבע. בהתחלה לא האמינה לכל הסיפורים שאת משפחתו מאדירים, אך במהלך הזמן גילתה, שהכול אמת לאמיתה, והוא כן וישר איתה. היא קינאה בו, שאין לו בעייה עם עצמו, ועם מי שהוא, והוא לא כמוה מתוסבך. בשורשיו מתגלים רוח וחומר, תורה ועבודה, השכלה והגשמה, ציונות ואהבת המולדת. זה פיתה אותה. משפחתו עוררה את סקרנותה, והיא תשמח אם היא תתקרב אליו ותכיר אותה.
משפחתו נראתה בעיניה כגיבורים שיצאו מהספרים, שמהם למדה על בניין הארץ והמדינה. כולם עשויים ללא חת, מלאי הוד וכבוד. מה היא צריכה עוד?! היא רצתה להכיר ולהתערות באנשים הוותיקים אדוני הארץ, שבזכותם יש לנו מדינה, ובידיהם הכלים, והם קובעים את הכללים. רצתה להבין את עולמם ולדעת מה הביא אותם לכאן, בטרם היתה פה מדינה... היא לרגע לא חשבה שגם הוריה "חלוצים", למרות שהם עלו למדינה רק שנתיים אחרי שהיא קמה. היא לא העלתה על דעתה, שעולים, כמותם, שהגיעו בחוסר כל, עזבו הכול, ועלו זקן וטף, שפקחו עיניהם במעברה, והתמודדו עם קשיי שפה, אבטלה, וחוסר השכלה, ועברו קשיים חברתיים וכלכליים ותנאי דיור נוראיים, בהחלט גם להם יש חלק במה שפה הולך ונבנה!!!
הצעירה, שרצתה להתערות ולהיות לחלק, רצתה לטשטש את הגבולות, לנפץ את חומות, כדי שביחד היא תוכל איתו לחיות, בלי להרגיש זרה ומוזרה, שעלתה מארץ זרה. רצתה להרגיש מעורה, והיא יודעת שיש לה מה לתרום, והיא תוכל לעמוד בתחרות, כי חשוב לה להצטרף לנותני הטון, גם אם חלקה עדיין קטון. היא שואפת, שילדיה יחיו חיים אחרים, עם הגאווה של משפחה שהגיעה ארצה טרם קמה המדינה, ועם אימם, העולה שמתקדמת ועולה. היה לה חשוב שהוא יהיה אליה קשוב, ושהקשר ביניהם יצמח וינצח.
חנה סמוכה מושיוב
5.6.2023
המשך יבוא

לכבות את השמש
רומאן
'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 2004

פרק ל': מתים גנובים

זמן-מה לאחר השחרור, פנה מזכיר-הקיבוץ אל ממיק ואליי וביקש שנשוב לנגב, אל קבר-האחים שהמצרים כרו לחללי משלט 86, לחילופי גוויות. נתבקשנו לזהות את מאיר אלוני ואת ווי, ולהביאם לקיבוץ, אל קבר ישראל.
"כיצד נזהה אותם לאחר זמן כה רב?" שאלתי בדאגה.
ממיק הביע סברה שהגופיות והתחתונים שלבשו, סומנו במחסן-הבגדים של הקיבוץ, והלכתי אל מחסנאית-הבגדים לבקש פרטים. המחסנאית נעצה בי עיניים זועפות:
"אתה מתכוון לרשת אותם?" זעם נשזר בקולה.
"מה פתאום?"
וכשהסברתי לה נחה דעתה.

עלינו על המשאית הכחולה, שנרחצה באותו בוקר, התעכבנו בנגרייה והעמסנו על המשאית שני ארונות קבורה, ויצאנו לדרך. כך או כך, מצאנו עצמנו שבים אל הזיכרונות, אל בכי הפצועים, אל הגשם והבוץ הטובעני. שוב ראיתי עצמי נושא חייל פצוע על גבי, בכיו ותחינותיו שאניח לו למות. מניין הכוח לרוץ חמישה קילומטרים בגשם, בבוץ, בין כדורים שורקים, פגזים מתרסקים, כשעל גבי חייל פצוע? נזכרתי כי היכן-שהוא קראתי על אלוף עולם בקפיצה לרוחק, שנתגלה בניו-יורק כפורץ-דירות. במרדף אחריו הוא דילג מגג אל גג. וכשמדדו השוטרים את המרחק בין גגות הבתים – הבינו כי לפניהם שיאן עולם. המצוקה, בדרכה, מכניפה לאדם-בצרה כנפיים – והוא מגלה בעצמו כוחות בלתי אנושיים וממריא להישגים אדירים.
אנו שוב בדרך אל התופת, אל רגשי-האשם כלפי אלה שנותרו שם. איש מהפצועים לא שב מהמשלט חי. אש הלהביורים כילתה אותם. בלילות אני ממשיך לשמוע את קול בכיים, את תחינותיהם שניקח אותם עימנו, ומתעורר שטוף זיעה קרה. הרופאה היקית מחפצי-בה טוענת שזה עניין של זמן עד שהגוף והנפש יעכלו את מוראות המלחמה.
"ספלנות, ספלנות," הסבירה לי בעגה היקית.
כשעלינו צפונה נשבענו לא לשוב לגיהנום ההוא, וה"פורד" הכחול בדרכו לשם. תקעתי מבט בשני ארונות הקבורה. בעוד שעות אחדות מאיר וווי ינוחו בתוכם. על אחד הארונות נשענה שקית אפורה ובתוכה מסמרים ופטיש, כדי למסמר את מכסי הארונות.
"תגיעו עד שלוש!" ביקש מזכיר-הקיבוץ. "בשלוש ושלושים תיערך הלוויה, ומאות יגיעו ובהם חברים ממזכירות-התנועה, המפלגה, חברי-כנסת ואולי אפילו שרים. ברוך רבינוב מטפל בדבר."
חלף ה"פורד" על פני יישובי הסביבה, שאף מהם יצאו משאיות בדרכן אל הנגב. ליד עפולה הרים ממיק מכסה של אחד משני הארונות והשתחל פנימה, כשדגל הלאום משמש כר למראשותיו. השכמנו באותו יום בשלוש לפנות-בוקר למשלוח דגים, ובקושי הספקנו להתקלח.
"אני מת לישון," טען, והזמין אותי לאייש את הארון השני.
סירבתי.
ממיק ביקש שאכסה אותו במכסה-העץ, בשל השמש היוקדת, ואותיר חריץ לאוויר ליד רגליו.
בצומת חדרה עצר הנהג לטרמפיסט. חייל טיפס בזריזות על המשאית, ומשראה שני ארונות מתים, וקצות רגליו של אדם שוכב – החוויר. סימנתי בידי שזה בסדר. הוא שלף כיפה מתרמילו והצמידה בסיכה לראשו. בעוד רגע יאמר "קדיש", הרהרתי. מדי פעם ניסה לשאול שאלות, אך הייתי עייף מכדי להשיב. ייתכן שפירש את שתיקתי כבקשה שלא להפר את מנוחת המתים.
הנסיעה התארכה. היצעתי לחייל שיֵשב לידי, על הארון, אך מהבעת פניו הבנתי כי חלילה לו להפנות עכוז למת. ייתכן ששפתיו לחשו תפילה, אך אפשר גם שדמיינתי זאת לעצמי.
כאשר קרבנו למסמיה התעורר ממיק משנתו, הרים בבת-אחת את מכסה הארון, התיישב והחל לשפשף את עיניו. החייל נחרד עד מוות, פרץ בצעקה – "תחיית-מתים!" וקפץ מן המשאית בעודה נוסעת.
"מה קרה?" שאל ממיק ופיהק.
"הבהלת חייל צעיר."
"ישנתי כמו מת," ממיק מתח את אבריו ונחלץ מן הארון.

התעכבנו בג'וליס לקבלת רישיונות-מעבר לשטח המצרי. המחנה שינה פניו. מאות ליטרים של מי-סיד נשפכו על אבני השפה, לאורך הכבישים והשבילים. שלטים בישרו על חובת הצדעה לקצינים ושמירה על סדר וניקיון.
מעתה נסענו בשיירת משאיות ובראש רכב או"ם. הנגב אותו נגב: עצי שיטה, אוהלי קידר, בקתות חימר, חמורים וגדרות צבר. בדואי לפוף-ראש חרש את אדמתו במחרשה רתומה לגמל. כלבים נבחו עלינו בקול צרוד וילדים בשלמות ארוכות נפנפו ידיהם לשלום.

*
זיהוי הגופות נמשך זמן רב. אף גופה לא נותרה שלימה, המצרים כרתו אברים והתעללו בגופות בלי חמלה. ריח נורא עלה מן המקום. עבדנו כמטורפים. זיהינו והקאנו. נדמה לי שזיהיתי את גופת החייל השרוף, שאחז בידו רימון וצרח: "תמות נפשי עם פלישתים!" – האם השליך את הרימון בסופו של דבר? למזלנו, לבניהם של מאיר אלוני וווי – סומנו בחוט סגול במחסן-הבגדים, והקלו על הזיהוי.
כעבור שעות אחדות הסתיים הכול. הארונות כוסו ומוסמרו. מבית-קברות צבאי סמוך הובאו גופותיהם של חיילים מצריים בתוך ארונות, כשעל כל אחד מהם רשום שם הנופל בערבית ובאנגלית, ותאריך קבורתו. טכס צבאי נערך במקום: כיתת חיילים מצריים, שהיו מרושלים בלבושם, הצדיעו באדישות למתיהם, וכשהועברו הארונות לידיהם, פתחו את המכסים, הפרידו את השמיכות שעטפו את הגוויות, ורבו בצעקות מי יטול אותן לעצמו.
היינו המומים. קצין האו"ם התחנן שיחדלו, ושיכבדו את מתיהם. רק איומיו של קצין מצרי, ששלף אקדח וירה שתי יריות באוויר, ואיום שהכדור הבא יפגע בניצים, שמו קץ לטירוף.
לעומתם, כיתת חיילי צה"ל ניצבה ב"דגל-שק" וביראת כבוד לנופליה. שלושה מטחי אש סיימו הכול. קצין-הקישור הישראלי, עמיתו המצרי, ואיש האו"ם – לחצו ידיים ולא הסתירו את שביעות-רצונם מהצלחת המבצע.
המשאיות דהרו הביתה.

*
בצומת עין-שמר, ברחבה שליד המסעדה, החליט הנהג לעצור. היינו רעבים וסחוטים. ממיק טען שכ"חברה-קדישא" מגיעה לנו ארוחת-צהריים. שעה ארוכה עמדנו ליד כיור-הרחצה בשירותי המסעדה וקירצפנו את ידנו ואת פנינו, אך לשווא. הסירחון דבק לבגדים וסירב לנטוש אותנו.
תפסנו שולחן ליד חלון פתוח, בפאתי המסעדה. מלצר ניגש, ומשחש בריח, רשם בזריזות את מבוקשנו והסתלק בחיפזון. אכלנו מרק-בשר, סטייק עם צ'יפס ושתינו בירה. כל משך הארוחה לא הופרה הדממה. השעה היתה אחת ושלושים. בתום הארוחה הדלקנו סיגריות ופלטנו עשן. ממיק ואני לא עישנו, אך משהציע לנו הנהג סיגריה, נטלנו בתקווה שהעשן יפיג את הצחנה.

בצאתנו מן המסעדה גילינו לחרדתנו – כי המשאית נעלמה. היא לא חנתה במקום שהחנינו אותה. נותרנו המומים ומבוהלים. מי לכל הרוחות מעוניין בסחורה שלנו? לא ידענו אם לבכות או לצחוק. בעוד כשעה וחצי יתאסף הקיבוץ על אורחיו בבית-התרבות ללווייה. מן הסתם, יהיו שיאשימו אותנו בחוסר אחריות כאשר נטשנו מכונית, ללא שמירה. אך מאימתי שומרים על מתים? מי יגנוב אותם?
סרקנו את השטח פעמים אחדות, שאלנו אנשים אם ראו "פורד" כחול, אך איש לא ראה.
"אני לא חוזר חי לקיבוץ," הפטיר ממיק בייאוש.
"כבר שכבת בארון-מתים ואתה מכיר את הטעם."
"לא כל-כך גרוע."
מישהו התנדב להסיע אותנו למשטרת חדרה. סיפרנו ליומנאי מה קרה, וזה ניסה להסביר לנו כי אין לו פנאי לבדיחות, עבודה רבה לפניו.
התעקשנו, והיומנאי החל לחקור ולשאול שאלות. לאחר דקות אחדות החליט שהנושא "גדול עליו" והזמין קצין חוקר. חזרנו על גירסתנו, ושוב נשאלנו אם הסתכלנו היטב מסביב, ואז החל הרישום המייגע. הקצין הערבי התקשה בכתיבה עברית, ומדי פעם לא התאפק ופרץ בצחוק עצבני. עשרים שנה שירת במשטרה-הבריטית ומעולם לא הוגשה למשטרה תלונה כזאת.
לבסוף הזעיק את קצין המחוז, שקילל את הקיבוצניקים "חסרי האחריות", והורה לכל ניידות הצפון לעזוב הכל ולחפש "פורד" כחול, שהנהג מסר לו את מספרו.
שעה ארוכה ישבנו בתחנת המשטרה, כוססים ציפורניים ומתווכחים בינינו אם לטלפן הביתה.
כעבור שעה וחצי דיווחה אחת הניידות כי משאית כחולה נטושה חונה בוואדי-ערה, בכביש פנימי, במעלה אחד הכפרים. לטענת אותו שוטר, לפי הריח – שחיטה בלתי חוקית בוצעה במקום.
ג'יפ משטרתי הקפיץ אותנו לשם. המשאית חנתה מתחת לעץ חרוב, בין שני כפרים. מכסה אחד הארונות היה פתוח. משגילה הגנב מה גנב – נמלט כל עוד רוחו בו.
מזכיר הקיבוץ טילפן בשעה שלוש ושלושים לאחד הקיבוצים השכנים, והתבשר שההלוויות כבר הסתיימו. לא, הם לא ראו את ה"פורד" הכחול, והציעו להתקשר למשטרה.
היומנאי במשטרת בית-שאן רשם את התלונה והבטיח להעביר את המסר לממונים עליו.
"מתי תעביר?" שאל המזכיר.
"כשהקצין יתעורר. כל הלילה היה בתפקיד וביקש שלא יעירו אותו אלא במקרים של פיקוח-נפש."
"זה פיקוח-נפש!"
"אדוני, הנפש פרחה מזמן," התלוצץ היומנאי וטרק את השפופרת.

הגענו לקיבוץ בשעה ארבע ושלושים. רחבת בית-התרבות המתה חברים ואורחים עצבניים. ירדנו מהרכב בעיניים מושפלות והמזכיר רץ לקראתנו, אינו מתאפק וצורח בקול-רם:
"נבלות סרוחות. אני מת לדעת מה קרה?"
"אל תמות, עוד יגנבו אותך," ענה לו ממיק וחיוך סארקסטי על פניו.

*
משאית ניר-דוד הביאה את עמנואל ברשי לקבורה בבית-העלמין בקיבוץ. כשבוע לפני נפילתו עוד כתב מכתב לרעייתו טובה, שבו הביע חששות מודחקים לסערה הגדולה שהתחוללה בו.
...ושוב נפליג בדרכים המובילות דרומה, מקום שם החיים סוערים והגברות גואה אל חוד הנשק והחיים כחוט השערה נקנים רגע-רגע בריכוז כל החושים. טובלים בסערה בלי חשבון ובלי חיץ עד שגואים עם הנחשול ונישאים אל הניצחון. אובד הקשר עם הקיים, עם כל הקדוש, עם האהוב והיקר. הכול נעלם מאחורי מסך ערפל עבה...
עתה עדיין הכול ברור, קרוב ומתגעגעים – כך קצת... ולפעמים הרבה...
ישראל זמיר
[העורך: אהוד בן עזר]
המשך יבוא



אהוד בן עזר בן ה-87 עם כתב היד המקורי של "המחצבה", בעט נובע תוצרת "כתב" שנכתב במשך שלושה וחצי שבועות כאשר אהוד בן ה-25 היה סטודנט באוניברסיטה העברית ודייר בביתה של בני סיל ברחוב עקיבא 4 בירושלים. תאריך הכתיבה רשום: "ירושלים. תשרי תשכ"ב. ספטמבר/אוקטובר 1961". כריכה אפורה. מחורר ומחוזק בחבל דק. 300 עמ' בכתב-יד.
מיד לאחר גמר הכתיבה העתיק אהוד את כתב היד בשלושה עותקים בנייר פחם במכונת הכתיבה הראשונה שלו "הרמס בייבי", שאותה קנה בתמורה למכירת האופניים שקנה בכספי מתנות הבר מצווה שלו בפתח-תקווה.
הקורא הראשון של כתב-היד המודפס במכונת-כתיבה היה שכנו לבית מיכה שטרנאו, שגר גם הוא בחדר אצל בני סיל. מיכה אמר: "נראה שזה באמת ספר."
הספר יצא לאור ב"הספריה לעם" של "עם עובד" באפריל 1963, ובהמשך בכמה וכמה הדפסות ובעשרות אלפי עותקים. המחזה "המחצבה" שכתב אהוד בעקבות הספר הוצג בתיאטרון "זוטא" בבימויו של זיגמונט טורקוב בשנת 1964, ובאותה שנה גם שודר "המחצבה" כתסכית, שאותו כתב אהוד, ב"קול ישראל" בבימויו של גיורא מנור. בשנת 1990 הוצג בסרט קולנוע בבימויו של רוני ניניו בהפקת סרטי רול, התסריטאי עירא דביר. בשנת 2001 הופיעה בהוצאת "אסטרולוג" מהדורה מחודשת של הרומאן עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם" ובה גם הפרק שהושמט במהדורה הראשונה.

שמחה רוטמן לא צודק
להצמיד מגהפון באוזן ולצעוק לתוכה זו תקיפה לכל דבר. נראה איך יגיבו ה"דמוקרטים" הפרוטסטנטים אם יצמידו לאוזנם מגהפון דומה.
רוטמן לא צודק במאבקו להפיכה משטרית.
הפגנות הן לגיטימיות. תקיפה איננה לגיטימית.

מין בגיל 82 – או אונס
בת 82 התלוננה שעאדל הייב 43, שריצה בעבר 14 שנות מאסר במצטבר על עבירת מין והיה בתקופת פיקוח של שב"ס, אנס אותה. הפרקליטות הגישה נגדו כתב אישום.
לפי גירסת המתלוננת בחודש יולי 2022 הייב פגש את ניצולת השואה ברחוב והחמיא לה שהיא נראית טוב. בין השניים התפתחה שיחה, הוא הציג עצמו כשיפוצניק והאישה הזמינה אותו לביתה כדי להראות לו דבר מה שרצתה לשפץ. ברגע שנכנסו לביתה הוא הדף אותה לחדר השינה, תקף אותה בברוטליות ואנס אותה. היא נחבלה, סבלה מדימום כבד, הובהלה לבית החולים זיו בצפת ונזקקה לניתוח חירום.
אך השופטים בבית המשפט בנצרת אשר קולה, דני צרפתי (שזיכו את זדורוב) ורננה גלפז מוקדי (שהרשיעה את זדורוב) לא השתכנעו: "הפרקליטות לא הצליחה להוכיח את יסודותיה של עבירת האונס," קבעו פה אחד. "לא הוכח כי הנאשם אנס את המתלוננת ללא הסכמתה, לא הוכח כי המתלוננת אמרה פעם אחר פעם 'לא, לא,' כשם שלא הוכח כי המתלוננת גילתה התנגדות פסיבית כזו או אחרת– שממנה יכול היה הנאשם ללמוד שהמתלוננת סירבה לקיום יחסי שתואמו ביניהם." וזיכו את הנאשם פה אחד.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=798641&forum=scoops1
נשמע נורא והארץ רעשה. הייתכן?
בתוכנית "עצם העניין" של קלמן ליבסקינד בכאן נחשפו הסיבות לזיכוי. מסתבר שבניגוד לגירסתה של האישה, הנאשם הקליט את שיחותיו עם האישה. מסתבר שהיא קיימה איתו שיחות ארוטיות והזמינה אותו הביתה לסקס בתשלום.
הנה ראו את הסיפור המלא:
https://www.kan.org.il/content/kan/kan-actual/עצם-העניין/388303/
אופס, לפני ששלחתי בדקתי, והנה ב"כאן" מחקו את הקטע הזה והשאירו אותו רק בפתיח. האם השיחות הפכו חסויות? מכל מקום יהיה מעניין במשפט הבא לאחר הערעור. האם היה כאן אונס או סקס בהזמנה? שואה וסקס תמיד מעוררים עניין...

הבה נלך כצאן לטבח!
יאיר גולדנר-גולן בעד סרבנות. "לא נשרת את הממשלה הזו. הורים לא יתנו לבניהם ללכת למען הממשלה הזו":
https://twitter.com/IshayFridman/status/1663942061312167937?s=19
נלך כולנו כצאן לטבח, ושימותו בנינו נשותינו והורינו, כי אני גולדנר-גולן דמוקרט.

תורת השלבים
"החינוך" של קצין החינוך
קצין חינוך ראשי לשעבר, תת-אלוף במיל' נחמיה דגן, (מישהו שיודע את שמו המקורי?) תוקף במילים בוטות את הממשלה ולא פוסל את האפשרות לפרוץ מלחמת אזרחים: "כשהאופציה הינה חורבנה של מדינת ישראל, האם מלחמת דמים עם אלה שקוראים לי 'אחי' אבל יגרמו לחורבן הזה, זו הפרזה?"
מה לעשות: "השלב הנוכחי: הפגנות, אותן אפשר לשמור ברמה הזו. הדגלים השחורים עושות עבודה טובה, גם בכך שמאתגרות קבוצות אחרות, כמו למשל הטייסים, הסיירות, האקדמיה, הבריאות, הנשים וכו'.
"השלב הבא: הפיכת ההפגנות למחאה שתנטרל את כל חברי הקואליציה. לא ה'ניטרול' הצה"לי. ניטרול במובן שהמהומה סביבם וסביב משרדיהם תהיה כזו, שלא יוכלו לעבוד.
"'השלב הבא' צריך להיות 'שיתוק המשק', מה ש'יביא בהכרח להתנגשויות אלימות בין המשק לממסד שעלולות להתפתח למלחמת אזרחים. מלחמת אזרחים זו מלחמה.'
"לסלק את הממשלה מבמת חיינו. אני מניח שבדרך דמוקרטית זה אפשרי. הפעילות שלנו בכיוון. אבל יש לי חשש שהממשלה תבצע פעולות נגד לא דמוקרטיות, וכנגד אלה – הכול מותר. ואני לא נבהל ממלחמת אזרחים. למצקצקים בלשונם אני אומר: אלימות ממסדית לא חוקית (וכולנו יודעים את ההבדל) חייבת להיענות באלימות אזרחית. כך כשעל הכף עתיד המדינה.
"אני רק רוצה להזכיר משהו בקצרה. משהו שאף מלומד לא יכתוב, כי חכמתם של בני דורנו נשקלת במשקל הנייר בו הם משתמשים. אני אכתוב רק 20 מילים. ואביא רק את מה שהיסטוריון חכם יכתוב: הרצל, פינסקר, ביאליק, ברנר, ז'בוטינסקי – חזו, כתבו. בן גוריון, שרת, אשכול, רבין, בגין, שמיר, אולמרט, בנט, לפיד, וגם ביבי תקופה מסוימת – בנו. ביבי הורס. זו תמצית הסיפור. ולכן, אנחנו האנרכיסטים מגינים גם על מורשת הרצל וברנר, וגם על מורשת ז'בוטינסקי ובגין ושמיר ורבין ואשכול ובן גוריון ויוסי שריד ויאיר מהלח"י כנגד זה שמנסה להרוס את הכול. הוא ולא אחר. ביבי."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=798671&forum=scoops1
דבריו של "המחנך הצבאי", נחמיה דגן, מביאים שוב למסקנה עצובה.

טָפֶּשֶׁת דֶמוֹסִיטִיס
כבר כתבתי מזמן שלחמישים ושש המחלות בעברית: אני מוסיף מחלה חדשה וקשה:
http://www.kizur.co.il/search_group.php?group=20&sub_group=34
המחלה היא: טָפֶּשֶׁת דֶמוֹסִיטִיס.
במה דברים אמורים? אנחנו עדים בארץ למחלה קשה כאשר קצינים בכירים יוצאים לפנסיה והם בדימוס, הם נתקפים במחלה קשה של טָפֶּשֶׁת.
את הדברים האלה כתבתי כבר מזמן: ("חדשות בן עזר", 1175)
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01175.php

מחנה השלום נגד השלום
עיתונאי אל"ארצ'י", העיתון הערבי בעברית, רוגל אלפר, מתנאה תמיד שהוא כמו העיתון חלק ממחנה השלום. והנה מסתבר כי בדומה למחנה השלום הוא מתנגד לשלום. במקרה הזה לשלום עם סעודיה. וכך הוא כותב:
"נתניהו איננו רק אדריכל הגרעין האיראני, הוא גם אדריכל המדינה הדו-לאומית. מעמיק את הכיבוש ואת האפרטהייד לקראת סיפוח, מתחזק את חמאס בעזה. בגלל טעויותיו מדינת ישראל היא מדינה דו-לאומית, לא יהודית ולא ציונית, (מוזר האם אלפר מתלונן על זה? נ.כ.) מוקפת באיראן. אבי הפשיזם הישראלי הוא גם אבי הקריסה הכלכלית, השקיעה לכלכלת עולם שלישי, אינפלציה דוהרת, יוקר מחייה מאמיר, מערכת חינוך נחשלת.
"בלא שלום עם סעודיה, המשך הקדנציה של נתניהו פירושו המשך מקארתיזם 'הזהות היהודית', רדיפת ליברלים ולהט"בים, התפוררות החברה הישראלית ולכידות צה"ל, עוד סבבי לחימה מיותרים בעזה, עוד התנחלויות ומאחזים בלתי חוקיים, העמקת הקרע עם הממשל בוושינגטון וההתייחסות אליו בבית הלבן כאל מצורע.
"שלום עם סעודיה ישנה את כל אלה. זה יהיה הישג מדיני ממדרגה ראשונה, בסדר גודל של השלום עם מצרים. סעודיה איננה דג רקק כמו בחריין – היא מנהיגת העולם הערבי.
"השלום עם סעודיה ייתן לנתניהו רישיון להמשיך בחציבת מדינת האפרטהייד הדו-לאומית. נתניהו יעלה בסקרים. המחאה נגדו תתרופף. לכן אני נגד שלום עם סעודיה בעת הזאת. עדיף נתניהו חלש ככל האפשר."
(רוגל אלפר, זה לא הזמן לשלום עם סעודיה, "אל-ארצ'י" 5.6.23))
https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-06-05/ty-article-opinion/.premium/00000188-857c-dded-a58e-affcbed80000
הבנתם? רוגל אלפר אנטי-ציוני ובעד מדינה דו-לאומית מתלונן על נתניהו שמגשים את מדיניותו... והעיקר הוא, אלפר, נגד שלום עם סעודיה מפני שהשלום יעזור לנתניהו לחסל את הציונות...

פרשת "אלטלנה": 75 שנים של שקרים
השבוע תתקיים האזכרה לחללי "אלטלנה". כבכל שנה, גם הפעם העבר מסולף כדי להעמיק את הקיטוב בעם, מטעמים פוליטיים. כך נכתב בהזמנה: "...במלאות 75 שנה להירצחם של חברינו הי"ד בידי קין." מי שאינו בקיא בפרטים עלול לחשוב, ש-16 אנשי אצ"ל שנהרגו ביוני 1948 היו אזרחים תמימים, שנרצחו בידי ערבים במלחמת העצמאות. רק בזכות צמד המלים "בידי קין" מתברר, כי מי ש"רצח" אותם הם יהודים. אבל גם זה שקר. אנשי אצ"ל לא נרצחו, הם נהרגו בקרב שהם עצמם יזמו ובו הרגו שלושה חיילי צה"ל. חיילים, שאת זכרם איש אינו מוקיר.
הנה תקציר השקר הימני: חמישה שבועות לאחר קום המדינה עגנה בישראל אוניית מעפילים ועליה ניצולי שואה וכלי נשק, שנועדו לסייע לצה"ל במלחמה. במקום לקבלם בפרחים שלח לשם ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, את יצחק רבין כדי לחסל אותם ואת מפקדם, מנחם בגין, רק משום שהשתייכו לצד הלא נכון.
וכעת לאמת. האונייה "אלטלנה", שהגיעה לישראל מצרפת ב-20 ביוני 1948, לא היתה אוניית מעפילים, אלא אוניית עולים עמוסה נשק, שהשיטו לכאן פורעי חוק חברי אצ"ל. צוות "אלטלנה" לא הכיר בסמכות ובריבונות של ממשלת ישראל. הם לא דיווחו מראש על הפלגתם; הם התעלמו מהקמת צה"ל ומפירוק המחתרות; כמו כן הם פעלו מאחורי הגב של מפקדם, שדרש מהם לסגת.
שניים מהרוגי צה"ל היו ניצולי שואה: חיים-משה כץ ופסח וולודינגר, שריד אחרון למשפחתו. מבחינת הימין הם "קין".
סמוך לכפר ויתקין הורדו כ-900 העולים שהיו על סיפונה. צה"ל פקד על בגין להעביר את הנשק למדינה. באצ"ל התעלמו. למקום הוזעקו חיילי צה"ל וכיתרו את אנשי אצ"ל. אלה פתחו באש והרגו חייל – יעקב פריד. בתגובה חיילי צה"ל השיבו אש, ונהרגו ממנה ארבעה אנשי אצ"ל. האונייה ברחה משם לתל אביב, וכל העת נמשכו חילופי אש עם ספינות חיל הים. בחוף תל אביב הסתערו אנשי אצ"ל על מִפקדת הפלמ"ח. רבין, שנקלע לשם במקרה, השליך רימונים לעבר פורעי החוק. כוח אחר, בפקודת בן-גוריון, ירה פגזים והעלה את האונייה באש.
בניגוד לטענות הימין, רבין לא פקד לירות על אנשי אצ"ל שקפצו מן האונייה, לא הורה לחסל את בגין, ולא היה קשור לירי התותחים. מנגד רבין הודה, כי לעבר האונייה נפתחה "אש תופת בעוצמה בלתי רגילה," תוצר של "משקעי השנאה של אנשי הפלמ"ח וההגנה כלפי הארגונים ומנהיגם."
16 אנשי אצ"ל נהרגו בכל הזירות. רובם לא היו עולים חדשים תמימים, אלא חברי מחתרת, מהם אף לוחמים בצה"ל שערקו מיחידותיהם, והתעמתו עם חיילים אחרים כדי לסייע לאצ"ל לפרוק את הנשק שלא כחוק. שניים מהרוגי צה"ל היו ניצולי שואה: חיים-משה כץ ופסח וולודינגר, שריד אחרון למשפחתו. מבחינת הימין הם "קין" — הרוצחים של חללי האצ"ל.
בטקסים המתקיימים בכל שנה בבית העלמין בנחלת יצחק, שבו קבורים הרוגי אצ"ל, מופצים שקרים אלה. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אמר שם בעבר, למשל, כי "אילו כל הנשק היה מגיע ליעדו, ייתכן מאוד שמלחמת השחרור היתה מסתיימת מהר יותר, ובתנאים טובים בהרבה."
ואולם על פי עדויות מהשטח, רוב הנשק ממילא הגיע לבסוף לצה"ל. חמורה יותר היא ההסתה נגד רבין מפי השר אופיר אקוניס, שאמר: "אותו יהודי שלחץ על ההדק, לימים ראש ממשלה בישראל, צילק את ההיסטוריה הציונית כאשר כיוון את הנשק לעבר האונייה וירה. הוא ואנשיו הגבירו את היריות כשנודע להם שעל הסיפון נמצא בגין." אין עוד טעם להפיץ את השקר הזה. יגאל עמיר ממילא כבר לחץ על ההדק. וכפי שאמר בחקירתו, גם הוא הושפע מכך.
בכל שנה נתניהו מציין בנאומו בטקס האזכרה, שבגין אמר "מלחמת אחים, לעולם לא!" המשפט הזה אף נחקק באנדרטה ל"אלטלנה". ואולם אנשי בגין הם שניסו לגרור את צה"ל למלחמת אחים, והם הנושאים באחריות לאסון. את התנהגותם צריך להוקיע ולא להוקיר. מנגד, את שם חיילי צה"ל שנפלו צריך לטהר, ויפה שעה אחת קודם.
[עד כאן כנראה ציטוט ממאמרו של עופר אדרת. – אב"ע].
(עופר אדרת, פרשת "אלטלנה": 75 שנים של שקרים, "אל-ארצ'י, 5.6.23)
https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-06-04/ty-article-opinion/.premium/00000188-8652-dded-a58e-afd2fccb0000 
בפעם הראשונה אני נתקל במאמר בו נכתבים הדברים שאני כותב עליהם עשרות שנים. כמובן שהדברים נוסחו יותר בעדינות. לא מדובר על ניסיון פוטש נגד ממשלה חוקית וצה"ל בעיצומה של מלחמת השחרור כשצבא הכיבוש המצרי נמצא 30 ק"מ מתל אביב.
בניגוד לכתוב: "את שם חיילי צה"ל שנפלו צריך לטהר." לא צריך לטהר אלא להנציח על אנדרטת אלטלנה. מאבק שאני נאבק עליו שנים רבות וללא הצלחה.
ייזכרו לדראון רון אובז'נסקי-חולדאי, ופרופסור מעוז עזריה שמתנגדים להנצחת חיילי צה"ל על אנדרטת חללי אלטלנה כשבכך הם תומכים בהמשך השקר.
כזכור גם בעיתון זה טפל יוסף גסינוביץ'-אחימאיר עלילת שקר על רבין באמרו שמורשתו היא רצח אנשי אלטלנה.

אנטישמיות בארץ ישראל – גם בעבר הירדן
מילא שיוסף גסינוביץ-אחימאיר, המתנאה בהיותו נושא מורשת "ברית הבריונים", "הסקריים" ו"שתי גדות לירדן זו שלנו זו גם כן" (בלי הגולן), מכנה במאמרו "אנטישמיות בירדן" ("חדשות בן עזר", 1853) את ממלכת "עבר הירדן" "ירדן"*, אבל גם לפגוע בשפה בעברית ולקרוא לבירת עבר הירדן עמאן, ולא בשמה העברי רבת עמון? זה בכל זאת קצת קצת מוזר.
לגופה של אנטישמיות, לא ברור על מה התמיהה? למה צריך לרוץ לעבר הירדן? הרי למרבה הצער גם בארץ (בגדה הערבית של הירדן), טרם נמצא ערבי-מוסלמי אחד הרואה בדברי מוחמד המובאים באמנת החמאס ובדברי המופתי של ירושלים שלפיהם יש לרצוח את כל היהודים הקופים והחזירים כתנאי לגאולה – גזענות ולא מופת מוסרי, ערבי-מוסלמי כזה אפילו לא נמצא בין ערביי הדו-קיום של גבעת חביבה. (אם אתם מכירים כזה אנא הציגוהו).

*הבריטים חילקו את פלשתינה א"י, שעליה קיבלו מנדט להקים בית לאומי ליהודים, והקימו בעבר הירדן מדינה ערבית-פלישתית שכינו אותה בשם התנכ"י של האזור "עבר הירדן" כי היא שכנה בעבר הירדן. ב-1948 עבדאללה מלך "עבר הירדן" כבש חלקים מיהודה ושומרון שהיו בגדה המערבית של הירדן והחליט לשנות את שם ארצו מ"עבר הירדן" ל"ירדן", ואת שם עמו מ"העם העבר ירדני" ל"עם הירדני". לאחר 1967 איבדה ממלכת ירדן את הגדה המערבית וחזרה להיות "עבר הירדן", וכך צריך לקרא לה.

כתבות תדמית
תמיד כאשר מתפרסמת כתבת תדמית בעיתון נהוג להוסיף לכתבה סימון שהקורא ידע מהם האינטרסים הכלכליים או הפוליטיים של כותב הכתבה. משום מה בעיתון בן עזר שעורכו מצהיר שהינו עיתון בלתי תלוי ולא ממומן, מתפרסמות כתבות תדמית בחינתManus Manum Lavat "יד רוחצת יד" ללא סימון. כתבת תדמית ללא סימונה ככזו היא פגיעה בקוראים.
[אהוד: אינני יודע לאיזו כתבות מכוונת ההשמצה התמוהה שלך. אין אצלי כתבות תדמית!]

השף טום אביב – יעקב דגו והגזענות נגד האתיופים המשטרה והתקשורת
יעקב דגו, צעיר ממוצא אתיופי עמד ברחוב עם כלבו. עברה לידו כלבה וכלבו רצה לפנות אליה. דגו עצר אותו ברגלו. מהמסעדה יצאה מלצרית והזעיקה משטרה תוך שהיא מעלילה על יעקב דגו שהוא מתעלל בכלב. ואז יצא מהמסעדה מנהל המטבח* טום אביב, וחטף ממנו את הכלב, התפרע בצעקות והכניס אגרוף לשוטר. המשטרה אסרה את יעקב דגו.
מנהל המטבח טום אביב שתקף את הצעיר האתיופי ואת השוטר, במקום להיעצר ע"י המשטרה הפך לגיבור לאומי התקבל כגיבור לאומי בכל כלי התקשורת, ערוצי הטלוויזיה, ואף בכנסת. הוא כמובן סירב כל הזמן לפרסם את מצלמות המסעדה שתיעדו את האירוע.
לאחרונה התפרסמו הצילומים וחשפו את האמת. גזענות משטרתית ומנהל מטבח אלים: עד היום הכלב לא הוחזר לידי בעליו.
השף טום אביב היכה צעיר אתיופי שכביכול תקף את כלבו והוכרז כגיבור לאומי. כעת האמת נחשפת והיא מרה בהחלט. אז מי באמת אשם ואיך נראה התיעוד במצלמות האבטחה ובמצלמת הגוף של השוטר? צפו בתחקיר המלא של "הצינור":
https://13tv.co.il/item/entertainment/hatzinor/season-01/articles/s2qh9-903547646/

*משום מה מכנים בארץ מנהל מטבח בשם "שף" כי זה נשמע כאילו חשוב יותר. בצרפתית שף זה מנהל. chef de cuisine זה מנהל מטבח או ראש המטבח.

המימון האירופי נחשף:
פרטי המענקים שאושרו לארגונים הפרו-איסלמיים
בימים האחרונים דובר רבות על המעורבות הזרה בישראל, ועל איך הממשלה אמורה, אם בכלל, למגר את התופעה הזו. הנה רשימת תרומות שהונקו לארגונים פרו-איסלמיים:
המענק הראשון נקרא "הגנה על זכויות אדם בעידן הדיגיטלי", והסכום שאושר עומד על 400 אלף אירו, לאגודה לזכויות האזרח ול"שוברים שתיקה". דברי ההסבר של הפרויקט, כפי שנכתבים במסמכים הרשמיים של האיחוד האירופי: "הפרויקט נועד להגן על זכויות היסוד והחירויות המופרות על ידי גורמי הממשל הישראלי בשימוש מעקב דיגיטלי." כלומר, האיחוד האירופי משלם לארגונים אזרחיים כדי שיעקוב אחר הפרות של מדינת ישראל.
המענק השני – נרמול זכויות אדם ודמוקרטיה, גם כן על סך 400 אלף אירו – לאגודה לזכויות האזרח בישראל. המענק הוא עבור מה שמכנה האיחוד האירופי: "מתוך רצון לשפר את התפיסות של הציבור בנוגע לזכויות אדם ודמוקרטיה בישראל."
מענק נוסף חדש – העלאת מודעות לזכויות אדם על ידי התמודדות עם אלימות משטרתית נגד קבוצות מודרות בישראל – למעלה מ-230 אלף אירו לארגונים "זולת" שבראשו עומדת יו"ר מרצ לשעבר גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון ו"הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל."
מענק נוסף אושר לשמירה על זכויות עובדים פלסטינים, ולשם כך מוקצים 400 אלף אירו. בין הארגונים שמיישמים את הפרויקט הזה נמצא גם המרכז לפיתוח יוזמות שלום, שהוא גם מקדם את רשת "מסרבות" – רשת שמסייעת לסרבני גיוס.
מטעם האיחוד האירופי נמסר: "האיחוד האירופי עומד איתן בהגנה על חופש הביטוי וחופש ההתאגדות. חופש הביטוי חל גם על מידע או רעיונות הפוגעים, מזעזעים או מטרידים את המדינה או כל מגזר באוכלוסייה. האיחוד האירופי ימשיך לעמוד על החוק הבינלאומי ולתמוך בארגוני חברה אזרחית המגינים על החוק הבינלאומי ומקדמים זכויות אדם וערכים דמוקרטים."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=797563&forum=scoops1
[אהוד: מסתבר שלהיות נגד ממשלת ישראל ומוסדותיה ובעד "השלום" – זו פרנסה לגמרי לא רעה. מעניין כמה מהכספים האלה גם תומכים בהפגנות נגד "ההפיכה המשטרית"!]

ישראל רפובליקת בננות
שגריר ארה"ב בישראל טום ניידס, שלח מכתב למיליקובסקי-נתניהו ובו דאגות הממשל האמריקאי מחקיקת חוק העמותות ובו ביום מיליקובסקי-נתניהו גנז אותו.
מי אמר שאנחנו לא רפובליקת בננות?
https://twitter.com/BarakRavid/status/1664221050815619072?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw==&refsrc=email

האם מדרום תיפתח הרעה
האם אנו שבויים בקונספציה חדשה?
מצרים הביעה תנחומים לקורבנות הפיגוע בגבול מצרים, ללא ציון מיהם הקורבנות, ובייחוד ללא ציון מי הרוצח שהוגדר על ידי המצרים כשוטר שרדף אחרי סמים ובטעות חדר לישראל. על מנת לכלול אותו, את המפגע, בין הקורבנות.
בינתיים הפך המחבל מוחמד סאלח בן 22 לגיבור לאומי מצרי.
(הנה בתמונה הוא דורס את החייל הציוני):
https://twitter.com/MrMahmoudRasha1/status/1665545207310348290
התקשורת הישראלית היתה מלאה בפרשנים רבים ובפרשנית אחת שהיללו את השלום עם מצרים ואת שיתוף הפעולה הבטחוני ההדוק עם המצרים. האם הקונספציה המפורסמת ערב מלחמת יום הכיפורים חוזרת על עצמה? אין כלל שלום עם מצרים. יש שביתת נשק ושיתוף הפעולה עם מצרים הוא ביטחוני, נגד הטרור האיסלמי בלבד.
המומחה הבטחוני למצרים אלי דקל איש אמ"ן בעברו מעלה את התהייה: האם מצרים מרדימה את ישראל בכוונה ומכינה לה הפתעה? מצרים לדבריו בונה כוח צבאי עצום. היא לא משקיעה מאמצים צבאיים ובניית כוח נגד אתיופיה למרות סכנת אובדן המים החיוניים למצרים, ולא נגד לוב, אלא רק נגד ישראל.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=797854&forum=scoops1
הנה ראו את הריאיון המלא. האם מדרום תפתח הרעה? ושנית בהפתעה?

חמאס נגד מצעד הגאווה
החמאס פרסם בכרוז רשמי: "אנו מגנים את מצעד הגאווה בירושלים. חמאס קוראת לבני העם הפלסטיני להתעמת ולהתנגד לכך בכדי להגן על אופייה הערבי של ירושלים."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=797913&forum=scoops1
 מוזר בקרב הצועדים לא נשמעה תגובה כלשהי נגד איום החמאס נגד מצעד הגאווה. משום מה לגבי הצועדים אביגדור פישהיימר-מעוז נשמע מאיים הרבה יותר.

לשחרר את דקה
שוקן, נבזלין ובומשטיין-בן
הלמדווניקים ההומניסטים
שוקן, נבזלין ובומשטיין-בן מפרסמים מאמר מערכת בעיתונם ובו גילוי דעת בהאי לישנא:
"לפני כחודשיים סיים וליד דקה לרצות את מלוא העונש שהוקצב לו, 37 שנים, על השתתפותו בחולייה שרצחה את החייל משה תמם ב-1984. כעת נשארו לו שנתיים וחצי במאסר, לאחר שהורשע על חלקו בהברחת הטלפונים הסלולריים לכלא על ידי הח"כ לשעבר, באסל גטאס. הוא האסיר הוותיק ביותר, ואחד המעטים שכלואים עוד מלפני הסכמי אוסלו.
"דקה חולה במחלת דם ממאירה. בכמה חוות דעת שהוגשו נקבע שנשארו לו שנתיים לחיות לכל היותר.
"כל ההסברים האלה לא עניינו את המדינה, וזו הצהירה באמצעות הפרקליטות כי 'ראוי לפרש את המונח ימיו ספורים בצורה דינמית, המביאה בחשבון גם את חומרת העבירה.' מאחורי ההתנסחות מקפיאת הדם הזאת מסתתר מסע השתדלנות של בני משפחת תמם, שלוחצים בכל דרך אפשרית שלא לשחרר את דקה מהכלא.
"צריך לכבד את רגשותיה של המשפחה השכולה, ואולם שיקוליה אינם יכולים בשום פנים ואופן להיות השיקולים היחידים כאן. גם לדקה יש משפחה – אישה שנשא בשבתו מאחורי סורגים, וגם ילדה שנולדה מזרעו שהוברח אל מחוץ לכותלי הכלא, ושאותה לא זכה לגדל. ראוי להתחשב גם ברגשותיהם.
"יש זמן שבו המדינה צריכה להראות מידה של חמלה ושל אנושיות גם לגרועים שבאויביה. 37 שנים בכלא הם מרבית חייו של אדם בן 61 כדקה, שימיו ספורים. אסור שימות בכלא לא רק מן הטעם האנושי, אלא גם מהטעם הפוליטי והביטחוני: כבר ראינו מה קרה כשישראל אפשרה את מותו של ח'דר עדנאן – הדבר נתן את האות לפתיחת סבב לחימה נוסף מול הג'יהאד האיסלאמי.
"אין צורך להכשיר את מעשיו של דקה כדי להבין שהגיע זמנו לצאת לחופשי. הוא נענש די והותר."
https://www.haaretz.co.il/opinions/editorial-articles/2023-05-31/ty-article-opinion/00000188-6d48-d2d1-afbe-7d4f1ade0000
(מאמר מערכת, לשחרר את דקה, "אל-ארצ'י", 31.5.23)
יש להודות, זה ממש מרגש. אילו התחשבות נאצלת ברגשות. דומה שטרם הכרנו "הומניסטים" "למדווניקים" כשוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן מלאי הרגש כלפי משפחת הרוצח (גונב הזרע לדבריהם). הרגשות הנוצריים המזויפים שלהם למשפחת הטרוריסט הרוצח, אם ייענו בשחרור הרוצח רק יהוו עידוד לטרור. על וליד דקה למות בכלא. שחרורו וחגיגת שחרור בכפרו הם סכנה גם להם. אפילו המופקר החנפן שמעון פרסקי-פרס שקצב את עונשו לא השתמש בנימוקים הומניים.

טיבי כפוטושופ
ח"כ אחמד כמאל אחמד א טיבי, אוהב מאד לפרסם את עצמו, והוא מרבה לצייץ עם תמונותיו בעת נאומיו. לרוע מזלו על דוכן הכנסת הוא עדיין מצולם עם דגל ישראל ולא עם דגל סייקס, דבר העלול להבאיש את ריחו בעולם הערבי. טיבי מצא פתרון קל הוא צייץ והעלה לסטטוס תמונת עצמו על דוכן הכנסת אך בעזרת פוטושופ הוא הסיר מהצילום את דגל ישראל .
https://rotter.net/forum/scoops1/798356.shtml
אם טיבי היה יכול, הוא היה מחסל בכלל את ישראל בפוטושופ.

החקלאות הפושעת והמדינה שותפה
ידוע לכל כי רק בישראל החקלאות פושעת כנגד יהודים. בארץ כידוע אין טרור ערבי-מוסלמי נגד חקלאים יהודים, אלא יש רק חקלאות פושעת נגדם, או ליתר דיוק יש רק פשע חקלאי.
והנה מסתבר שלא רק החקלאות פושעת בישראל נגד יהודים אלא גם המדינה.
והייב להייב, עבריין ערבי-מוסלמי שהפעיל טרור נגד חקלאים יהודים (בארץ זה מוגדר פשיעה חקלאית כלומר החקלאות פושעת לא הוא) שהטיל במשך שנים אימה על בעלי עדרי בקר בגליל, זכה בשטח של 480 דונם לאחר שרשות מקרקעי ישראל (רמ"י) החליטה להעניק לו אותו בחכירה – ולגרוע אותו משטחי המרעה של קיבוץ מורן שמחזיק בהם מזה 40 שנה.
והייב להייב הורשע ב-2015 בעבירות של פלישה לשדות מרעה, גניבת עדרי בקר, קשירת קשר לפשע, שיבוש הליכי משפט ותקיפת שוטר, לאחר שגנב שש עגלות מחקלאי שמתגורר סמוך ליישוב חד נס. בנוסף הוא נעצר בעבר כמה פעמים, בין השאר על ידי היחידה המרכזית של מג"ב, יחידת ארז המתמחה בפשיעות חקלאיות, בחשד לגניבת בקר ועבירות דומות. תיקים אלו לא הבשילו לכדי כתב אישום.
ברמ"י טוענים בתגובה שעל אף הרקורד הפלילי בעבירות מרעה שעומדות נגד החוכר החדש של הקרקע, "עברו של המבקש, גם בהתאם לפסיקת בית המשפט בעניין זה, לא אמור להוות שיקול מכריע בקבלת החלטה כאשר יובהר כי מדובר ברועה שפרנסתו העיקרית הינה רעייה, וככל שהמדינה תדחה את בקשתו להרשאת רעייה יימצא בלית ברירה כמשיג גבול, או ללא פרנסה."
מנהל העדר של קיבוץ מורן, אביה אלסטר, אמר כי "התחושות שלנו איומות, נעשה פה חוסר צדק משווע." לדבריו, מזה ארבעה עשורים שהקיבוץ חוכר מרמ"י אדמת מרעה על שטח של כ-10,500 דונם באזור הר רביד, סמוך למצפה ארבל. "הבחור הזה, שעכשיו בהחלטת המדינה יהיה השכן שלנו, התנכל במשך שנים לעדרים שלנו ושמו ידוע לשמצה בכל הגליל," האשים אלסטר. "בשנים האחרונות נשרף במפתיע המתבן שלנו, ירו על הסוסים שלנו בחווה, פגעו בגדרות, מכניסים עדרים לא חוקיים – והתיקים האלו הסתיימו בלי מציאת האשמים. במקום שהמדינה תאסוף את העדרים הפולשים, ובהם את העדר שאותו בחור מחזיק בו, ותמנע את האירוע הזה, היא פשוט מכשירה אותם ולא ממצה את הדין."
עדר הבקר של קיבוץ מורן הוקם בשנות ה-80, כשחברי הקיבוץ התבקשו לשמור על אדמות המדינה בגליל התחתון. הוא הוקם בעזרתו ובליוויו של קצ'ה (שמעון כהנר), מי שהיה לוחם יחידה 101 המיתולוגית. בענף הבקר של קיבוץ מורן מחזיקים מאז בשטחי המרעה שמוחכרים להם בחוזה מתחדש אחת לשלוש שנים, וב-2016 החליטו במנהל לגרוע 3,000 דונם מאדמותיהם לטובת שטחי חקלאות.
מקרה שבו גורעים שטחי מרעה ומעבירים אותם לאותו הייעוד לחקלאי אחר הוא חסר תקדים לדבריהם. "ברמ"י לקחו עדר מתפקד עם צמיחה, שאנחנו נלחמים בשיניים כדי להחזיק כאן ולשמור על הקרקע עבור המדינה מפלישות של מי שלא רוצה שנהיה בה, ורוצים להפוך אותו לעדר בלי היתכנות כלכלית," אמר אליסטר. "האירוע הזה הוא תחילת הסוף של הסיפור הציוני והחקלאות בהר הזה. הבחור הזה רוצה את כל השטח, כל סנטימטר קרקע, וכעת נתנו לו את דריסת הרגל. מי ששומר חוק ופועל בצורה מסודרת – מעדיפים ברמ"י לירוק לו בפרצוף."
כמו כן, קיבוץ מורן השקיע לאחרונה בהקמת גדר לאורך 1,500 מטר ובעלות של עשרות אלפי שקלים. את ההלוואה על הקמתה לקחו מרמ"י, והם משלמים עליה כחלק מחוזה החכירה. כעת הם ימשיכו לשלם על הגדר החדשה – למרות שהחלקה שהיא מגנה עליה תעבור לאדם אחר.
בתנועה הקיבוצית הגיבו לחשיפת ואמרו: "החלטת רשות מקרקעי ישראל להעניק זכויות בקרקע למי שהורשע בדין על פשיעה חקלאית היא החלטה מופקרת, השמה ללעג ובזה למאמצי המשטרה וגורמי המודיעין לגדוע את זרועות הפשיעה החקלאית. פירסום החלטת רמ"י מגיעה יממה בלבד אחרי שהוצתו 400 עצי תמר של קיבוץ אלמוג." התנועה הקיבוצית קראה לרשות מקרקעי ישראל לחזור בה מהחלטתה, שהיא לדבריה בבחינת "רשע וטוב לו."
מזכ״ל התאחדות חקלאי ישראל, אבשלום (אבו) וילן, תקף את החלטת רמ״י: "לא ייתכן שבחסות המדינה נותנים לעבריין פרס. בימים בהם הפשיעה החקלאית חוגגת והחקלאים עומדים לבד בחזית נגד ארגוני הפשיעה מגיעה המדינה ומחלקת קרקעות כפרס. אני קורא לממשלת ישראל ולרמ"י להתערב בנושא ולמנוע את המחדל הזה."
("480 דונם הועברו מקיבוץ בגליל לעבריין פשיעה חקלאית: 'יריקה בפנים מהמדינה.'")
https://www.ynet.co.il/news/article/ske9bbks3
אם מנכ"ל התאחדות חקלאי ישראל, אבו וילן מדבר על "פשיעה חקלאית" ולא על טרור ערבי-מוסלמי נגד חקלאים יהודים נראה שהמצב יימשך.

דוגמאות היסטוריות שקריות כתעמולה פוליטית
"אל-ארצ'י", העיתון הערבי בעברית, המכנה עצמו: "עיתון לאנשים חושבים" (על הכיבוש הערבי) פירסם חוברת מיוחדת "שאלת הזמן הזה: הזמן הממולא בהווה • הזמן הזה", ובו כמה מאמרי תעמולה פוליטית במסווה של מאמרים בהיסטוריה.
("שאלת הזמן הזה: הזמן הממולא בהווה • הזמן הזה")
https://hazmanhazeh.org.il/h-h_question/
הנה כמה דוגמאות:
1. יעל שטרנהל – שיכרון הכוח של בעלי העבדים (ארצות הברית, 1861)
הימין בישראל דומה לבעלי העבדים באמריקה שהביאו למלחמת אזרחים
רבים בימין מאשימים את המפגינים נגד ההפיכה כי הם מנסים לגרור את ישראל למלחמת אזרחים. אבל האשמה בפריצת מלחמה, אם תתרחש, תהיה מונחת על כתפיהם של מנהיגי הימין, שבהתנהלותם אחוזת התזזית ושיכורת הכוח נדמה כי הם מחקים את התנהלותם של מנהיגי הימין האמריקני ערב מלחמת האזרחים, הלוא הם בעלי העבדים ממדינות הדרום שגררו את ארצות הברית למרחץ הדמים הנורא בתולדותיה.
בשני הדורות שקדמו למלחמה (1820-1860) השתרש השעבוד של אפריקנים-אמריקנים. מדינות בצפון ארצות הברית אמנם הוציאו את מוסד העבדות מחוץ לחוק בשטחן, אבל חשיבותו ככוח המניע של הכלכלה האמריקנית רק גדלה מדי שנה. רובם הגדול של הלבנים בארצות הברית קיבלו את קיומה של העבדות כבעייה מצערת שאין לה פתרון או כפשרה מועילה שמותירה את השחורים בדרום תחת פיקוחם של הגורמים המתאימים.
אלא שכאן בדיוק היה טמון המכשול. מנהיגי הדרום פיתחו תפיסה קיצונית שלפיה יוכלו לכפות את האינטרסים והרצונות שלהם על אמריקה כולה, ודרשו להפוך את העבדות הלכה למעשה למוסד כלל-לאומי שימשיך להתפשט באופן בלתי מוגבל. האגרסיביות והאדנות חלחלו מהיומיום שלהם כבעלי עבדים אל התנהלותם במישור הלאומי, והדבר עורר בהדרגה אנטגוניזם בקרב הציבור הצפוני.
בסופו של דבר הגיעה ההתנגשות כשמרבית הציבור הצפוני דרש להגביל את התפשטותה של העבדות ולתחום אותה רק לאזורי הדרום. אותו ציבור לא דרש לבטל את העבדות במקומות שבהם כבר היתה קיימת, וחלקים נרחבים מתוכו התנגדו נחרצות לשחרור העבדים. אלא שבעלי העבדים סירבו לקבל אפילו את הדרישה השמרנית להטלת מגבלות ופירשו אותה כעלבון לדרך החיים שלהם וכאיום על עתידם הכלכלי. בתגובה הם פתחו במהלך של פרישה מהברית האמריקנית, ובסיומו 13 מדינות דרומיות הקימו מדינת לאום עצמאית שחרתה על דגלה את ההגנה על העבדות כעיקרון מכונן. ממשלת ארצות הברית הגדירה את הפרישה כמרד וגייסה צבא לדכא אותו. זו היתה ראשיתה של מלחמה בת ארבע שנים, שגבתה את חייהם של 750 אלף איש והסתיימה בתבוסה מוחצת של הדרום ובקריסת מוסד העבדות.
שיכרון הכוח של בעלי העבדים, בתוספת מידה נאה של זלזול ביכולותיו של הציבור הצפוני ובכושר העמידה שלו, הביאו אותם לבצע טעות אסטרטגית שממנה לא התאוששו מעולם. אלמלא היו נוהגים כך היה מוסד העבדות בארצות הברית מוסיף לעמוד על תילו עוד עשורים ארוכים. מלחמת אזרחים אינה התוצאה שאנו מקווים לה בישראל, כמובן, אבל במקרה האמריקני הרהב והפזיזות של מנהיגי ימין קיצוניים שחררו בסופו של דבר את המדינה כולה מלפיתת החנק של העבדות. ייתכן שגם בישראל הימין הלך צעד אחד רחוק מדי והוא עתיד לשלם על כך את המחיר.
]עד כאן הציטוט]

הבנתם? ד"ר יעל שטרנהל, המתנאה כמומחית באוניברסיטת תל אביב להיסטוריה אמריקאית (וגם בתו של זביגנייב אורלובסקי-זאב שטרנהל ששימש בהתנדבות כיועצו של ערפאת לענייני רצח יהודים ויעץ לו לרצוח יהודים רק מעבר לקו הירוק), משווה בין הימין בארץ לתומכי העבדות במלחמת האזרחים האמריקאית. האם זו פרשנות היסטורית, או תעמולה זולה של ה-BDS?
לגופו של עניין, שטרנהל אינה מזכירה את הסיבה להיעלמות העבדות באמריקה ובעולם כולו. והיא המהפכה התעשייתית. העבדות היתה חלק מהותי מעולם שמתבסס על חקלאות. הצפון בארה"ב היה מתועש הדרום התבסס על חקלאות עם התיעוש נעלמה העבדות.
עד המהפכה התעשייתית לא קם בהיסטוריה אפילו הוגה דעות אחד שהתנגד לעבדות, לא פילוסוף ולא איש דת. גם היהדות הנצרות והאיסלם לא שללו את העבדות ולא הכניסו את המצווה: "לא תעביד" (מוחמד עצמו עשה הון מסחר עבדים).
איך אמר קרל הלוי-מרקס: ההווייה קובעת את ההכרה. ברגע שהתברר כי בתעשייה לא כלכלי להעסיק עבדים השתנתה האידיאולוגיה שחייבה עבדות השתנתה, וכיום בניגוד לעבר אין עוד הוגה דעות הרואה את העבדות בחיוב. רק פיליסטיניזם מוחלט כדברי הלוי-מרקס יכול להביא להשוואה שעשתה שטרנהל.

2. יהונתן אלשך דרום אפריקה, מאי 1948)
ישראל דומה למיעוט הבּוִּרי נושא האפרטהייד בדרום אפריקה
למעט האנלוגיה לגרמניה בשנות השלושים של המאה העשרים, האנלוגיה בין ישראל-פלסטין לדרום אפריקה היא ככל הנראה זו השגורה והשחוקה ביותר. אלא שעד כה האנלוגיה הזאת שימשה בעיקר כאמצעי רטורי, דימוי המבהיר את עומק הסיאוב ודיראון העולם שאליהם צולל המפעל הציוני; או דימוי שמראה שאם רק רוצים אפשר לזנוח את השנאה והעימות האלים לטובת הידברות, סליחה, הבנה, פיוס ואחווה בת קיימא. העניין בדרום אפריקה עצמה, על המציאות ההיסטורית המורכבת ועתירת הדקויות שלה שאינה תואמת את שני הדימויים הללו, היה ועודנו זניח ואף בלתי קיים.
ב־1948 המילה אפרטהייד היתה לא הרבה יותר מאשר סלוגן פופולרי. בשנים שלאחר מכן ד"ר הנדריק פֶרוֵורד, סוציולוג מבריק וכריזמטי שפרש מהאקדמיה לטובת הפוליטיקה, מילא אותה בתוכן וגיבש את פרטיה של תוכנית מסועפת שהתעקשה לחולל את הבלתי אפשרי: להפוך 87% מהטריטוריה של דרום אפריקה לארץ ללבנים בלבד (אף שגם בשיא הדמוגרפי של הלבנים, בשנת 1950, הם לא מנו יותר מ־20% מהאוכלוסייה; ב־1990 הם מנו לא יותר מ־10%) – ולהותיר רק 13% מהטריטוריה לרובה המוחלט של האוכלוסייה.
אמונתו היוקדת של פרוורד בתקומת האפריקאנרים בארצם, וסירובו לאפשר לקפיטליזם של ההון היהודי-אנגלי (כך הוא כינה אותו) לכפות ערבוב גזעי שלדידו היה מזיק ומסוכן, הובילה אותו לגייס את מנגנון המדינה כולו על מנת להנדס מחדש את המרחב האתנו-גזעי של דרום אפריקה לאורה של הזייה בדבר קיומם של תאי שטח הומוגניים מבחינה אתנו-גזעית, שמעולם לא היה לה קיום במציאות. יישומו של האפרטהייד היה כרוך בעקירות אוכלוסין נרחבות במטרה ליצור את אותה הומוגניות בכל אחד מהבנטוסטאנים, ובעיקר בטריטוריה השמורה ללבנים. קשה לא לראות בפרק עגום זה דוגמה מוקדמת ואזהרה מפני מה שבצלאל סמוטריץ' מכנה "תוכנית ההכרעה". האוכלוסיות השחורות הוגלו לטאונשיפס (townships), מחנות אדירי ממדים בשולי הערים, בדרך כלל ללא תשתיות או שירותים, ונאלצו לחלק את חייהן בין הבנטוסטאנים – שסבלו מתת-פיתוח מכוון ובהם שוכנו הנשים, הילדים, הזקנים, וגברים שלא הצליחו לקבל אשרת עבודה – ובין מקומות עבודה בדרום אפריקה, שהעסיקו על פי רוב גברים, אך ורק במעמד של פועלים לא מיומנים האסורים בהתאגדות מקצועית ושאינם מוגנים על ידי חוקי העבודה שחלו על פועלים לבנים.
פרוורד כשל לחלוטין, כמובן. בתוך ארבעה עשורים מייסודו של האפרטהייד, המציאות הדמוגרפית הפכה את החלום הגזעני שראה בדרום אפריקה את ארצו של האדם הלבן לבדיחה גרוטסקית. מהלאומיות האפריקאנרית, שפרוורד באמת ובתמים האמין בה בכל ליבו ומאודו והקדיש את כל חייו לבניינה ולשגשוגה (עד הירצחו בידי מתנקש לבן ב־1966), כמעט ולא נותר דבר.
הלאומיות האפריקאנרית היתה התנועה הלאומית המצליחה באפריקה מדרום לסהרה. שיכרון הכוח, הנוקשות האידיאולוגית והסירוב קצר הרואי להתפשר ולנצל יתרונות מכריעים כל עוד היו כאלה (למשל בשנות השישים והשבעים) על מנת להקים מדינת לאום אפריקאנרית על חלק משטחה (העצום!) של דרום אפריקה הפכו את האפריקאנרים כיום למיעוט (פחות מ־5% מהאוכלוסייה) דועך וחף מעתיד במולדתו.
אחת המוטיבציות העיקריות לאנלוגיה בין דרום אפריקה לישראל-פלסטין מאז שנות התשעים היא גוויעתו של חזון שתי המדינות והחלפתו בחזון של מדינה דמוקרטית אחת בין הירדן לים התיכון, ומכאן – הצבתה של דרום אפריקה הדמוקרטית והמפויסת כמודל הרצוי והאפשרי לפתרון הסכסוך היהודי-פלסטיני. אלא ששלושה עשורים לאחר הדמוקרטיזציה של דרום אפריקה וסיומו הפורמלי של האפרטהייד, בהתחשב בכך שאי-השוויון בדרום אפריקה רק העמיק מאז והשחיתות, הפשע האלים, הניוון המוסדי, קריסת השירות הציבורי, הרס התשתיות והייאוש רק גברו, ייתכן שהלקח ההיסטורי של דרום אפריקה בכל זאת איננו אופטימי במיוחד.
[עד כאן כנראה הציטוט]
הבנתם? אמנם יש להעריך את ד"ר יהונתן אלשך הישראלי-לשעבר המלמד בסמית קולג', מסצ'וסטס על אי תמיכתו בחיסול מדינת היהודים והפיכתה למדינה ערבית-מוסלמית כמקובל ודאי במוסד בו הוא מלמד, אבל עצם ההשוואה בין מיעוט זניח של הלאום האפרקינרי בדרום אפריקה לבין הרוב היהודי בארצו גם אם נספח את כל יהודה ושומרון. עצם ההשוואה היא אבסורד.

3. פרופסור יוהאנס בקה (טורקיה, 1997)
ישראל אינה דמוקרטית ודומה לשכניה. התקווה של ישראל היא הפיכה צבאית כמו שהיתה בטורקיה
פרופסור יוהנס בקה Johannes Becke הגרמני-ארי-אנטישמי, המתנאה להיות פרופסור לישראל באוניברסיטת היידלברג. רואה בסיפוק רב את המצב בישראל:
"המשבר החוקתי העמוק של ישראל ניפץ את הפנטזיה הציונית שלפיה מדינת הלאום היהודית היא 'וילה בג'ונגל'. ההקבלות בין ההפיכה המשטרית בישראל ובין ניסיונותיהם של מנהיגים אוטוריטריים במזרח התיכון לתפוס את השלטון ברורות מדי: הנטייה הפרנואידית לראות קונספירציות בכל מקום, קיצוניים דתיים שנלחמים נגד המודרניות, קבלת החלטות אטומה בתוך המשפחה המלוכנית, נטייה לאלימות נגד מיעוטים אתניים. ישראל אכן השתלבה באזור, גם אם מבחינה מהנה פחות מזו של המטבח הלבנטיני ומוזיקת הפופ המזרחית, ואגב ויתור על אותו 'יתרון מוסרי' לכאורה ביחס לשכניה.
(בעצם קובע כאן בקה בסאבטקסט כי אם זה מה שהיהודים עושים בעצם לא כל רע שהשמדנו אותם. נ.כ.)
אם בית המשפט העליון יכריז כי מרכיבי הליבה של ההפיכה המשטרית אינם חוקתיים, צה"ל הוא שיכריע את תוצאות המשבר הזה. האם האמריקנים יסייעו לצה"ל להדיח את נתניהו, כפי שסייעו להדחתו של מוסאדק באיראן ב-1953? האם צה"ל יעצור את נתניהו ויעמיד אותו בפני בית דין, כפי שנעשה עם מובארק במצרים ב-2011? האם מטוסי הקרב הישראליים יתקפו את מטוסו של נתניהו, כמו בהפיכה בטורקיה ב-2016?
ב-1997 גרם הצבא הטורקי לנפילתה של ממשלה שהורכבה מקיצונים דתיים בלי ששפך ולו טיפת דם אחת. הממשלה האסלאמיסטית בראשותו של נג'מטין ארבקאן נאלצה לחתום על מזכר ובו דרישות מינימום חילוניות, שחלקן נשמעות רדיקליות למדי עבור ישראל: שמונה שנות חינוך חילוני בבתי ספר יסודיים לכל הילדים, סגירתם של בתי ספר דתיים, שליטה של משרד החינוך החילוני בחינוך הדתי וקיצוץ קיצוני במימון שהמדינה העניקה לקבוצות דתיות. תחת הלחץ הפוליטי של הצבא,
האם הצבא הישראלי ילמד משכניו הטורקים ויציל את הליברליזם הישראלי, הצאצא הזה של הנישואים בין יהדות לדמוקרטיה? רק הזמן יגיד. אבל התופעה המתרחבת של קצינים בכירים, מהמודיעין הצבאי ועד לחיל האוויר, המצהירים בגאווה כי לא ישרתו משטר דיקטטורי עשויה להצביע על כך שההפיכה הפוסט־מודרנית של ישראל כבר כאן.
[עד כאן כנראה הציטוט].
הבנתם? הגרמני-ארי בקה, "המרצה לישראל" בהיידלברג, מציע כי צה"ל יבצע הפיכה צבאית, יתפוש את השלטון, יעמיד למשפט בתמיכת ארה"ב את נתניהו (כמו את מוסאדק באיראן) וזה יציל את הדמוקרטיה הישראלית. נראה שבקה עדיין שבוי בפנטזיה הגרמנית של ניסיון ההפיכה של מרד הקצינים בראשות פון שטאופונברג בהיטלר. את ישראל ואת צבאה הוא בהחלט לא מכיר. פיליסטיניזם מוחלט.

לאה גולדברג והמוזות
פרופסור זיוה גרבורג-שמיר במאמרה המעניין על "ליל חנייה" של אלתרמן, כותבת בהערות השוליים: "מענהו של אלתרמן לדבריה של לאה גולדברג כלול במאמרו "מכתב על אותו נושא", שהתפרסם בעיתון "על המשמר" ביום 22.9.39." ("חדשות בן עזר", 1853)
תיקון טעות קטנה: עיתון "על המשמר" לא היה קיים אז. הוא החל להופיע רק ב-1943
https://he.wikipedia.org/wiki/על_המשמר
בראשון לספטמבר 39, ביום בו היטלר פלש לפולניה, התפרסם בעיתון הבריטי Times Literary Supplement, מאמר הקורא למשוררי אירופה למלא את חובתם ולכתוב "שירי עידוד ונחמה" לחיילים הנלחמים בנאצים.
לאה גולדברג חשבה אחרת. שבוע לאחר פרוץ המלחמה, ב-8.9.1939, היא פירסמה בעיתון של "השומר הצעיר הקיבוץ הארצי" רשימת תגובה, ובו כתבה בין השאר: "לא רק היתר הוא למשורר לכתוב בימי המלחמה שירי אהבה, אלא הכרח, משום שגם בימי מלחמה רב ערכה של האהבה מערך הרצח" ועוד הוסיפה: "לא זכות בלבד היא למשורר בימות הזוועה לשיר שירו לטבע, לאילנות הפורחים, לילדים היודעים לצחוק, אלא חובה, החובה להזכיר לאדם כי עדיין אדם הוא."
דבריה עוררו תגובות נסערות של המשוררים סביבה, ובראשם נתן אלתרמן. אלתרמן טען נגדה שעל המשורר להתגייס לכתיבת שירה המחוברת לעם ולאירועים הדרמטיים שמתחוללים בעולם. את דבריו הוא פרסם באותו הבטאון "עיתון השומר הצעיר הקיבוץ הארצי":
(עיתון השומר הצעיר עיתון הקיבוץ הארצי)
https://www.infocenters.co.il/yadyaari/notebook_ext.asp?book=154030&lang=heb&site=yadyaari
(למרבה הצער העיתון לא סרוק בארכיון העיתונות של הספרייה הלאומית)
לגופו של עניין, בניגוד לדברי פרופסור זיוה גרבורג-שמיר: ש"אברהם שלונסקי ולאה גולדברג נקטו את העֶמדה שהיתה מקובלת בברית-המועצות, שלפיה 'ברעום התותחים המוזות משתתקות.'" – לאה גולדברג דווקא סברה שגם ברעום התותחים המוזה מדברת אינה שותקת.
הערה צדדית: יש לזכור עובדה היסטורית הקשורה ולא קשורה לנושא. עם פלישת גרמניה הנאצית לפולניה הכריזו אנגליה וצרפת, שהיו בעלת בריתה וערֵבים לשלמותה הטריטוריאלית, מלחמה על גרמניה הנאצית. מטעמים פוליטיים (שלא כאן המקום להזכירם) הן לא הכריזו מלחמה על בריה"מ שכבשה בדיוק כמו הגרמנים מחצית מפולניה. כל זמן שבריה"מ לא היתה מעורבת במלחמה, המוזות לא השתתקו אצלה.
נעמן כהן