קראתי את כל גיליון 230 (מאי 2023), אבל אתרכז בדבר העורך ובדבריהם של השופט בדימוס עודד מודריק, הח"כ והשר לשעבר יורם ארידור, פרופ' אשר כהן, העיתונאי אלדד בק ורוני סטובר.

משתמע מדבריהם של הנ"ל שלא מדובר בהפיכה משפטית, אלא ב"אסדרה", שזכותה של הממשלה שזכתה ברוב – לבצע, שהימין בכל שנות שלטונו מאז 1977 (עם שתי הפוגות קצרות בימי יצחק רבין ואהוד ברק) אינו מסוגל להיפטר משלטון ה"אסו"ל" – אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים, לאומיים; אלה שטוענים שיש סכנה לדמוקרטיה רק כאשר הימין בשלטון (איכשהו נעלם מהכותבים שגם נתניהו, לוין ורוטמן סובלים מאותו "פגם"!), שהשמאל בעצם הוא השולט במדינה, שהמפגינים גורמים לנזק אדיר למדינה, שהם בוודאי ממומנים על ידי גורמים חיצוניים המייחלים להשמדת המדינה, שארגונים זרים פועלים מתחת לפני השטח, שהמפגינים אינם פטריוטים, שחילונים תל-אביבים משתמטים מצה"ל (אני מבין שהאברכים של גולדקנופף הדורכים על דגל ישראל ומצהירים שהם מוכנים למות ולא להתגייס – אלה הם הפטריוטים של הממשלה הזאת!).

אני מכבד את העמדה הימנית של יוסי אחימאיר, ואני מעריך מאוד אותו כבעל אישיות מעוררת כבוד, אבל מדוע הוא נתן יד למבול של עיוותי האמת? אפשר להיאבק במפגינים בצורה הוגנת בלי השמצות חסרות שחר.

ובכן, כאמור, הימין שולט במדינה מ-1977 בהפוגות בימי רבין וברק (אני מקווה שאריאל שרון ואהוד אולמרט אינם נחשבים ל"שמאלנים בוגדים"), ומעולם לא היו בשנים האלה הפגנות של מאות אלפי בני אדם במשך חודשים (!) ללא הפסקה. הטענה, המוציאה ממש את השכל הישר אל מחוץ לתחום, אומרת שאלה ממומנים על ידי כוחות עוינים מבחוץ – הרי השב"כ והמוסד תחת שליטת הממשלה – איך לא מצאו את מקור הכסף הזה? האם ניתן להעלות על הדעת שמאות אלפי בני אדם יוצאים מהבית (בכל הארץ!!!), נפרדים מהמשפחה ומפגינים בשרב ובגשם במשך שעות על גבי שעות רק משום שמישהו משלם להם? האם יוסי אחימאיר החכם וההגון מאמין לבדותא הזאת? לא עולה על דעתם של מעריצי נתניהו שאלה אנשים המודאגים באמת ובתמים ממה שנתניהו, לוין ורוטמן מבקשים לעולל למדינתנו היקרה?

הטענה חסרת השחר החוזרת ומושמעת שהשמאל שולט במרכזי הכוח של המדינה, ולכן הימין אינו מסוגל לשלוט – היא ממש עורבא פרח! השמאל התכווץ במדינה שלנו לכדי 4 מנדטים, ואין לו שום השפעה, ולא יכולה להיות לו שום השפעה, אלא שנתניהו ומעריציו טוענים כי מי שלא מסכים עם המשך שלטונו, הוא בהכרח "שמאלן בוגד" – כך הפך ל"שמאלן" פרופ' אביחי מנדלבליט, ימני בן ימני, שהיה הפרקליט הראשי של צה"ל בדרגת אלוף, שהיה מזכיר בממשלת נתניהו, ואשר נתניהו ניתב אותו להיות היועץ המשפטי לממשלה.

כך הפכו ימניים בני ימניים ל"שמאלנים", כמו לימור לבנת, ציפי לבני, בני בגין, אליקים רובינשטיין, דן מרידור, בוגי יעלון, גדעון סער, נפתלי בנט. אליהם מצטרפים הרמטכ"לים והאלופים לשעבר, הנגיד הנוכחי, והנגידים שקדמו לו, כל גדולי הכלכלנים בארץ ובעולם, ראשי השב"כ והמוסד לשעבר, טייסים, הייטקיסטים, לוחמי סיירות במילואים – כולם מביעים דאגה עמוקה מההפיכה המשפטית (סליחה! – "אסדרה") שיריב בישל, ורוטמן מטגן. יריב לוין בעצמו הודה שההפיכה שלו מובילה לשלטון מוחלט של הרשות המבצעת ואיון שתי הרשויות האחרות. כשהעירו לו שהאופוזיציה כשתעלה לשלטון תהפוך את הקערה על פיה – על כך הוא ענה שאם הרפורמה תתגשם – האופוזיציה לעולם לא תעלה לשלטון. האם יש אינדיקטור יותר מהימן מזה שהכוונה היא לכונן כאן דיקטטורה?

אני תמיד נרתעתי מקיצוניות, ולכן אני מתייג את עצמי כאיש מרכז, אבל אני מודה שהערצתי את נתניהו כאשר ב-2003 הוא הציל את כלכלת ישראל ממשבר קשה, כאשר הוא צמצם את הקצבאות לילדים כדי שאוכלי החינם ייצאו לעבוד. הערצתי אותו כאשר ב-2012 הוא הצהיר שבשום אופן לא ירשה למחוקקים להצר את מעמדו של בית המשפט. מה קרה לו אחרי 2015? איך הוא התהפך במאה ושמונים מעלות?

מי שעיניים לו בראשו איננו יכול שלא להבין שהמהפך אצלו חל משום כתב האישום. כאשר אהוד אולמרט היה רק חשוד בשוחד, נתניהו דרש במפגיע שיתפטר, אבל כשהוא לא רק חשוד, אלא גם נאשם, כל העולם טועה, ורק הוא צודק. ביום שנפתח משפטו הוא הופיע בבית המשפט עצמו, כשמאחוריו שרים וחברי כנסת מעריציו, והסית את ציבור בוחריו כנגד מוסדות החוק, והוא נחוש לרסק את בית המשפט שעלול למצוא אותו אשם בדין. מסתבר שהמדינה, שהייתה לו יקרה עד לא מזמן, מעתה שתישרף, כפי שאמרה רעייתו בשעה של זעם. הוא הרי הצהיר שלא ימנה את בן גביר הכהניסט המורשע (8 פעמים!) לשר, והנה, הוא לא רק שר, אלא שר לביטחון לאומי הממונה על המשטרה, זאת שעצרה אותו 18 פעם!

נתניהו ממנה את אריה דרעי, שהורשע בהעלמת מס, לממונה על הקופה הציבורית, את הגזען כלפי אחיו דודי אמסלם לשר במשרד המשפטים, את המשיחיסט שנתפס בצעירותו עם מיכל בנזין מוכן למעשי זוועה, המבקש להחזיר את המדינה לתקופה של לפני 3000 שנה, מדינת הלכה כמו בימיו של דויד המלך, והוא הרי יודע שההלכה התגבשה מעל אלף שנה אחרי דויד, וכי לדויד עצמו לא היה מושג מה כתוב בתורה, שהתחברה רק בימי יאשיהו: דויד מחזיק בביתו תרפים, נכנס טמא מת למקדש, ומחזיר לעצמו את מיכל מפלטיאל בן ליש, בניגוד מוחלט למה שכתוב בתורה, שלא לדבר על כך שכמלך כל יכול הוא נואף עם אשת שרו הנאמן, וכדי להסוות את הניאוף הוא מנתב את השר הזה אל מותו; ובכן, את המשיחיסט הזה נתניהו ממנה לשר אוצר המחלק את כספי מיסינו לאוכלי חינם ומשתמטים כרוניים משירות האומה.

האם עדיין לא ברור מדוע מאות אלפים במשך חודשים מביעים את דאגתם לגורל המדינה בהפגנות המוניות? לא העובדה שהימין שולט מפריע למפגינים, אלא העובדה שהקיצוניים, המשיחיים והחרדים עושים כל מאמץ להוביל את המדינה לעברי פי פחת. נכון שהימין "על מלא מלא" ניצח בבחירות, אבל הוא לא קיבל מנדט להרוס כל מה שנבנה כאן במשך 75 שנה, שמתחילת ההתיישבות השמאל המשוקץ הוא זה שהתיישב במקומות הכי מסוכנים, שהקריב את מיטב בניו על מזבח המולדת, שהעניק מצע לכוח המגן של היישוב, שהקים את ההגנה והפלמ"ח – שרובם היו שמאל מובהק. נכון שהסוציאליזם הוכח ככישלון חברתי וכלכלי, אבל איך לא מודים מעריציו של נתניהו שבלעדי השמאלנים לא היה קם בארץ כוח מיישב וכוח מגן. מעריציו של נתניהו זועמים על כל מי שמצייץ עליו, מכנה אותו "שמאלן בוגד" הראוי להיות נרצח בדין רודף.

נתניהו איננו עיוור, הוא רואה איך "הימין המלא מלא" יורד פלאים בסקרים, כאשר חסידיו מפעם נוטשים אותו, כאשר ביידן "השמאלן" איננו מוכן להיפגש איתו, וכאשר שריו הם אישיות לא רצויה בארצות המערב, כשאפילו האנגלית הרצוצה של סמוטריץ' אינה עוזרת להיטיב עם הדימוי הירוד של הממשלה הנוכחית.

אינני מאמין שהרהורים כאלה שפירטתי במכתבי זה לא עלו בליבו של יוסי אחימאיר.

משה גרנות

כל טוב,

יוסי

ברק.יעלון.חלוץ.חולדאי.אולמרט.לבני.מלכא.דגן.

לכול הדמויות הביטחוניות והציבוריות המוכרות והמוערכות מהעבר יש מכנה אקטואלי משותף. הם הפכו "לנביאים" של ייאוש, אסון וחורבן. הם הפכו לתועמלנים שתומכים ומעודדים אנרכיה והמרדה נגד סדרי השלטון ופוסלים את הלגיטימיות של השלטון הדמוקרטי החוקי הקיים. הם מנהלים מסע זה באמצעות נאומים, מאמרים, והפגנות המחאה בקפלן ובכל הארץ. הם משחירים את המדינה ומאשימים אותה "בפשיזם" "בדיקטטורה" – הסתה של עלילה.

מדובר בחבורת אנשים שמילאו בעבר תפקידים ממלכתיים חשובים: ראשי ממשלה, שרי בטחון, רמטכ"לים, ראש אמ"ן, קצין חינוך ראשי, שרת החוץ, חברי כנסת.

מה הרקע וההסבר למהפך הקיצוני שקרה בהתנהלותם?

מדובר בתופעה אנושית ופסיכולוגית מוכרת שפוגעת גם בבכירים מסוגם. בעבר הם היו במוקד מקבלי ההחלטות במדינה. מאז שהם פרשו מתפקידיהם הם איבדו במידה רבה את מעמדם והשפעתם בציבור, ואולם לא השלימו עם מצבם. הם הפכו מתוסכלים וחיפשו ומצאו מקום במחאה בקפלן ובכל פעילות אופוזיציונית קיצונית בציבור ובתקשורת בארץ וחלקה גם מעבר לים. פעילות מחאה שיעדה המרדה להפיכה שלטונית ללא המתנה לבחירות. חלקם התבטאו בטקסטים על סף הסתה וקריאה למרד. טקסטים לא לגיטימיים שחצו את כל הקווים האדומים בדמוקרטיה חוקתית.

זעקי ארץ אהובה הצילי את העם והמדינה מהסכנה של האנרכיה המתחוללת בתוכה. הצו ההיסטורי של לקחי השואה והתקומה מחייב את כולנו לאחדות פנימית, עוצמה צבאית, תבונה מדינית, ולא שנאה ומריבה פנימיות.

מתי דוד

על הספר "אשר תשקוט נפשה"

מאת נעמה אסתר ליבסון

הוצאת דנון תקשורת, 2021

ניתן להגדיר ספר זה כ"רומן" מבחינת הסוגה הספרותית וכ"ספר שואה" מבחינת הנושא. הוא נכתב על בסיס מחקר עצמאי תיעודי של הכותבת, בעלת תואר ראשון במדעי החיים ותואר שני בהיסטוריה ובפילוסופיה של המדעים מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים.

המחקר שלה התמקד בנשים במחנות בשואה – בניסיונותיהן לשמור על נשיות ככל האפשר, ובעיקר בסולידריות ובתמיכה ההדדית שלהן זו בזו.

כפי שמעיד הכתוב על הכריכה האחורית של הספר, לאחר המחקר היא "רקמה סיפור אנושי רב עוצמה הנושא קולותיהן של רבות. כתיבתה מושפעת משנים של לימודי חשיבה הכרתית ותורת הנפש ומסע חייה האישיים."

אולי המשפט האחרון מסביר מדוע בחרה הכותבת בסיפור מסגרת שעוסק בתת הכרה: סטודנטית צעירה בירושלים, שעוברת טיפול פסיכולוגי, במהלכו היא מעלה מתת ההכרה שלה את גלגולה הקודם – אישה יהודייה איטלקייה שנספתה בשואה.

הסיפור הפנימי כולל שני חלקים בשני פרקי זמן. הראשון –בתקופה הפשיסטית של איטליה תחת שלטון מוסוליני. הוא מספר על זוג יהודים ברומא בשנות השלושים, אמידים מאוד, אך האישה אינה מרוצה בחלקה והיא חשה שחייה חסרי טעם עם בעלה הקפדן. הרקע ההיסטורי משתלב בסיפור ונלמד מן האירועים עצמם. כך לומדים על התחלת ההגבלות באירוע נוצץ, בו הזוג לא הורשה להיכנס אליו, למרות שהבעל טרח להודיע שהוא מומר; או גירושם מן המסעדה הקבועה שלהם, שהחלה למנוע כניסת יהודים. גם השיחות בין הדמויות הוא אמצעי ללמד על הרקע ההיסטורי, מבלי לקטוע את העלילה.

ליבסון הצליחה להעביר בצורה די מוחשית את מה שהתרחש במחנה אושוויץ. זאת בתיאור אירועי יום יום בגיהינום הזה, ב"פלנטה האחרת", בהם בכל דקה ודקה היו אנשים בסכנת מוות, ובכל זאת שמרו על קשר אנושי ביניהם.

הנה דוגמא לקטע שמרכז מידע של ממש על מה שהתרחש "שם". כאשר ואלרי, הדמות הראשית, מגיעה לאושוויץ, רעבה, חלשה ולא מצליחה להבין לאיזו מציאות היא נקלעה, הגיעה אליה אסירה ותיקה יותר, דורה. משום מה החליטה דורה לעזור לוואלרי, ניתן לומר – להיות "החונכת" שלה. בשיחה זו לומדת ואלרי, ועמה הקוראים, מה מצפה לה שם באושוויץ ואיך לנסות להתגבר על הדברים ולהמשיך לחיות.

"מולן ניצבת במלוא אימתה גדר התיל החשמלית המשתרעת לקילומטרים. דורה מרימה את סנטרה של ואלרי בקשיחות של הורה לילד. 'את צריכה להחליט עכשיו [...] וזאת החלטה שתהיה אתך בפנים כל עוד אנחנו פה.'" ומהי ההחלטה? "לא ארוץ אל גדר התיל." היא מכריחה את ואלרי לומר זאת כמה וכמה פעמים, עד שהיא משתכנעת שהאסירה החדשה הפנימה את ההחלטה. ואחר כך היא מתחילה לספר מה קורה פה ונותנת לה "טיפים" איך להסתדר:

"תקשיבי לי עכשיו ותקשיבי טוב. [...] בהתחלה של הזמן במחנה, או שמבינים ומתחילים להתרגל או שנשארים עקשנים והולכים לתנור [...] את החוקים לומדים דרך מכות. וגם הם משתנים כל הזמן. [...] הכי חשוב למצוא עבודה בקומנדו טוב. עכשיו הגענו למקום חדש, מתחילים מלמטה – ישלחו אותנו לעבודות חוץ. תתכונני לעבודה קשה מאוד ותנסי הכי מהר שאת יכולה לעבור לעבודה בתוך המחנה, כמו בלוק מטבח לקלף תפוחי אדמה, לא משנה מה – שיהיה בפנים. כל קומנדו עבודה בפנים יאפשר לך להיות מוגנת רוב היום ואז אפשר לארגן שם אקסטרה אוכל או משהו להחליף בשוק השחור. חייבת ללמוד 'לארגן' או שלא תשרדי פה יותר מחודש, מקסימום. המלחמה בבטן הכי קשה, רעב זה אובססיה הכי קשה."

אחר כך היא מזהירה אותה מהאפשרות למכור את גופה לאסירים פולנים תמורת אוכל, וממשיכה בתיאור סדר היום: "יש שתי ספירות – בבוקר ובערב והן קורות בכל מזג אוויר – תכיני את עצמך. אם יש בלבול בספירה או שהמספרים לא כמו בערב הקודם – עומדים בין שלוש לשש שעות. אל תחשבי שזה ייגמר מהר. גם אם יקללו וירביצו אל תשברי. תמיד תקומי. תמיד תסתכלי עם הראש למעלה [...] כשסופרים תעמדי ותסתכלי ישר, לא משנה מה יקרה לידך; אם מישהי נופלת אל תרימי... (עמ' 154-155).

כאן המקום לציין שלמרות עצה זו, מצאו נשים דרכים לעזור לחברותיהן החולות והחלשות – כגון בצעדת המוות – ובכך, כמובן לסכן את חייהן. עוד עצה חשובה נתנה דורה לוואלרי: "את צריכה להיות עם 'עיניים חזקות' תמיד. תמיד. תזכרי, לא משנה מה – עיניים חזקות. זה עובד טוב: גם עליהם, גם עלינו. [...] את צריכה ללמוד לפחד מהכול. בעיקר מהסלקציה ומהמרפאה. במרפאה לא הופכים 'בריאים'." (עמ' 156).

ובהמשך היא מסבירה לה את ההיררכיה: נשות האס.אס האכזריות ונשות הקאפו, שלפעמים ליד האס.אס. הן אכזריות יותר. והיא מוסיפה שעליה לשמור על היגיינה, להתנקות בעזרת השלג אפילו, וכן להיראות טוב בסלקציה. ואכן בהמשך יש תיאור של נשים שהצליחו להשיג מחט, באמצעותה הן דוקרות את אצבעותיהן, ומורחות טיפות דם על הלחיים, כדי שתיראינה בריאות וחיוניות בסלקציה. ועוד עצה מעשית: "נעליים זה מאוד מאוד חשוב, בלי נעליים לא שורדים. וגם כלי האוכל שלך, הרבה גונבים. תיזהרי. אם אין קערה – אין אוכל. גם נעליים וגם כלי אוכל מתחת לראש כשישנים." ולבסוף עצה רוחנית: "ואל תכעסי על עצמך יותר מדי. תנסי לא לעשות טעויות אבל אל תחשבי שהן לא יקרו. קשה להתגונן מפני מכה שלא ידעת שתגיע." (עמ' 157).

הספר מתאר סולידריות בין הנשים, כאשר כל פעולת עזרה לזולת מסכנת את חייהן. ואלרי, שהיתה חלשה ומפונקת בתקופת נישואיה ברומא, פתאום באושוויץ היא מתחזקת, מקבלת כוח. לדוגמא, היא מסכנת את חייה כאשר היא עוזרת לאסירה לעבור מעבודת חוץ לעבודת פנים, ומצליחה בכך.

היתה במחנות תופעה של "משפחה חלופית". כגון מישהי שמאמצת נערה צעירה כבת, ואחרות מתנהגות כמו אחיות, מקיימות ידידות וקירבה. (ואלו ממשיכות גם אחרי השואה, גם בארץ, כידוע אצל ניצולים).

בניגוד למצבי מלחמה אחרים, בשואה היו לאנשים דילמות איומות. באמצעות סיפורים אישיים של נשים מעלה ליבסון אירועים שהיו בשואה וחזרו לאחר מכן בסיפורי ניצולים. כגון הדילמה הנוראה של האם, אשר היתה צריכה להחליט אם להפקיד את ילדתה בידי אישה זקנה שהולכת בשורת הנידונים למוות, ולהמשיך ללכת בשורת הנשים המיועדות לעבודה בלי ילדתה.

כידוע, הרוח היא שעוזרת לגוף להתגבר על מצוקותיו. לנשים היתה תושייה לעודד את עצמן בצריף, על דרגשי השינה, באמצעות משחקי דמיון ו'בריחה' למציאות אחרת. כך הן מכריזות על תחרות בישול – בה כל אחת כותבת מתכון על דפים שהצליחו למצוא, לערוך "ערב תפירה" עם כמה סרטים וכפתורים שהצליחו להבריח מן המכבסה, ל'קשט' את מטפחות הראש שלהן ולדמיין בגדים מפוארים. או אפילו לחבר שירים.

בניגוד ל"חיה הנאצית", הקשר האנושי שקיימו במחנות אסירים בכלל ונשים בפרט, עזר להתגבר על הרצון לרוץ אל הגדר החשמלית שמקיפה את המחנה. יחד עם זאת ברור שהיו גם תופעות אחרות, של אסירים שחשבו רק איך להציל את עצמם, לעתים על חשבון האסירים האחרים. אבל ליבסון בחרה להדגיש את החברות והעזרה של הנשים, את הרוח האנושית אשר שררה בתנאים בלתי אפשריים אלו, את הגבורה.

זהו ספר ביכורים של נעמה אסתר ליבסון, ויש לציין את הכתיבה בשפה עשירה, עם תובנות מעניינות. היא מגייסת את חושי הראייה, השמיעה והריח, כדי לתאר אנשים, מצבים ומקומות. זה מאפיין את החלק הראשון שעוסק בחיים ברומא – בו מתוארים בתים, בגדי נשים מפוארים ואולמות נשפים מוארים בשלל אורות, עם שולחנות עמוסים במאכלים שונים. ובניגוד עצום לכך, בחלק השני, שעוסק בחיים באושוויץ, מפליא כיצד ליבסון מתארת בפרטי פרטים את מראה הנשים לאחר ה"סאונה" – המבנה בו חיטאו אותן, גילחו את שערן ונתנו להם כותנות מרופטות וקבקבי עץ; את העבודה הקשה בבית החרושת, את המראה הנורא והריחות הרעים במבנה שמיועד להפרשות ועוד.

לבסוף, גם המחקר האישי של ליבסון וגם סיפור המסגרת מעידים שיש צעירים בדור השלישי לשואה – גם אלו שאין במשפחותיהם ניצולי שואה – אשר מתעניינים ועוסקים בשבר הגדול הזה שעברה האנושות במאה העשרים. ועם כוחות צעירים אלו, אל לנו לחשוש שלקחי השואה יישכחו ככל שעובר הזמן.

עדינה בר-אל

במשך כמעט עשרים שנות שלטון הימין, חנקו חסמים שרירותיים את הנוכחות היהודית בגליל.

עכשיו, לראשונה, מסתמן מהפך

ליקוי מאורות הוא, על פי ההגדרה המדעית והמילונאית, אירוע אסטרונומי זמני, המתרחש רק מפעם לפעם, ובהחלט אינו אירוע מתמשך. אבל במדינת ישראל, המתיימרת להיות מדינת היהודים, התרחש ועדיין מתרחש ליקוי מאורות שנמשך כבר 22 שנה. מאז 2001, שלטו כאן לא מעט ממשלות ימין (בראשות שרון, אולמרט, נתניהו ובנט, וגם אם ננכה את ימי אולמרט 'השמאלן', עדיין נותרו 17 שנות שלטון ימין) – ולאורך כל התקופה הזו התרחש ליקוי מאורות מזעזע, שעיקרו גירוש היהודים מן הגליל והפיכתו לגליל הגויים.

בימים האחרונים נחשף בתקשורת גודל העיוות שנוצר בגליל, למרבה האבסורד, דווקא בימי שלטון הימין: קרקע לבנייה למגורים נמכרת ליהודים במחירים מופקעים, בלתי הגיוניים, שגובהם פי 6 ממחיר אותה קרקע לערבים (ולפעמים מגרשי הבנייה הללו מרוחקים עשרות מטרים בלבד זה מזה). כך למשל נמכר מגרש בנייה בכפר כאואכב אל היג'א במחיר מסובסד של 50,000 שקל, בעוד שמגרש באותו גודל נמכר במורשת, המרחקת 500 מטר משם, ב-1.2 מיליון שקל. ביישובים גילון, צורית או שורשים, דורשת המדינה מיליון שקל עבור מגרש לבנייה למגורים, בעוד שבכפר שעב הצמוד, רק 50,000 שקל.

העיוות השערורייתי הזה, על חשבון משלם המיסים, גורם להזדקנות מואצת של האוכלוסייה היהודית בהתיישבות הקהילתית בגליל. בני הדור השני אינם יכולים להרשות לעצמם לבנות לעצמם בית בקרבת ההורים ומחפשים מזלם במרכז הארץ. ובהיעדר זוגות צעירים, כיתות א'-ד' וגני הילדים נסגרים, והיישוב המזדקן נדון ע"י מדינת ישראל לניוון. מעבר לכך, קווי המיתחם של היישובים היהודים נשארים קשוחים, בעוד שביישובים הערביים אין כל מיגבלה של קווי תיחום, וכתוצאה מכך הופכים הכפרים הערביים לערים של ממש, מול ההתיישבות היהודית הנדחקת בין גבולות צרים. וזה רק קצה הקרחון של האפליהי כלפי יהודים. היא מתבטאת גם בהגבלת שיעורי גידול היישובים עד 400 משפחות, מה שמונע הזרמת דם צעיר לישוב; וגם בהנחות לא הגיוניות במס הכנסה, שמותירות יישובים ערביים בתחום ההנחה המירבית של 12% בעוד שההנחות ליהודים באותו חבל ארץ נעות בין 7% ל-0%.

רבים בציבור הישראלי השפוי נדהמו ללמוד על החסמים הללו, אף שלא מדובר בעיוות שהומצא היום. אבל ייתכן מאוד, שיגיע לקיצו בזמן הקרוב, הודות להתמסרותה של שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות אורית סטרוק, להסרת החסמים ולחידוש המשימה הלאומית-ציונית ששמה 'ייהוד הגליל'. כמה עצובה העובדה, שבעוד שעבר התגאתה מדינת היהודים במשימה זו שנטלה על עצמה, מכוח היותה מדינה ציונית, הנה ברבות הימים התקפלה המדינה ממינוח זה ומן העשייה שהוא מחייב, ונסוגה מול נאצות השמאל הנאור ודוברו עיתון "הארץ", המכונה לעיתים 'אל ארד', אשר הדביק למשימת קודש זו גידוף דוחה ושקרי – אפרטהייד. בקצב הזה לא ירחק היום, ואולי הוא כבר כאן, שגם חוק השבות – החוק הכי מוצדק במדינה – יוגדר ככזה, על בסיס חזון העיוועים של מדינת כל אזרחיה.

סטרוק הסתערה על הסוגייה ואף בנתה מודל מסודר לעקירת העיוותים. המודל שלה מושתת על משולש, שכל אחת מצלעותיו מייצגת משימה אחרת: 1. השוואת ההנחות המפליגות במחירי הקרקע הניתנות לערבים – גם לאוכלוסייה היהודית. 2. תיקון תמ"א 35, באופן שיוסר מהיישובים היהודים חסם ההתרחבות על פי הצרכים (שאינו חל על הערבים). 3. סיום עידן מיגבלת 400 המשפחות והרחבתו עד 1,000 משפחות. הטיפול בעיוותי המס, היא אומרת, יידחה למועד מאוחר יותר.

המשימה היא ענקית, אבל לדברי סטרוק הממשלה כבר מבינה שמדובר בסוגיה אסטרטגית. הממשלה כבר קיימה, לבקשת 'עוצמה יהודית', שני דיונים בנושא, והחליטה לפעול להרחבת חוק ועדות קבלה ל-1,000 משפחות, מה שיזרים דם צעיר ליישובים ותיקים ההולכים ומתנוונים מבחינה גילאית. "חוק ועדת הקבלה, שחוקק ביוזמת איש הימין ח"כ דודו רותם ז"ל," אומרת סטרוק, "הפך לבומרנג בכך שהוא מאלץ יישובים ותיקים בגליל להזדקן ולגווע לאיטם."

כמו כן החליטה הממשלה למנות צוות שרים, שיגיש תוך 30 יום המלצות שתכליתן "להעמיק את סבסוד הקרקע בישובים שבאזורי עדיפות לאומית, שבהם מצוקה דמוגרפית ו/או ביטחונית."

שורש העיוות היה בכך שהמדינה התייחסה, למרבה הצער, לחלוצי גוש משגב, כאל מי שחיים בווילות בסביון, רשפון וכפר שמריהו. והיו לה מדדים טובים לכך. בדיקה אחת, למשל, העלתה שממוצע כלי הרכב למשפחה הוא שניים, מה שמצביע לכאורה על מעמד סוציואקונומי גבוה, המצדיק לכאורה שלילת הנחות מאוכלוסייה זו.

"אבל זה שקר מוחלט, מפני שבאזור זה התחבורה הציבורית אינה עונה על הצרכים הבסיסיים ומחייבת שימוש ברכב פרטי," מסבירה השרה סטרוק.

אם נזכור שרק לפני שנתיים בדיוק, בפרעות שחוללו ערביי ישראל, בימי 'שומר החומות', חסמו פורעים מכפרי הגליל כבישים באזור, ערכו סלקציות בין נוסעים יהודים לערבים, וגם צרו על הישובים היהודים שנאלצו להסתגר בתוך עצמם, אין יוצא ואין בא, משעה 17.00 – ובמקרה אחד, ב-13 במאי, בוצע בעיר טמרה ניסיון לינץ' ביהודי שנכנס לעיר בטעות וחולץ ברגע האחרון, כי אז נבין שהסוגייה אכן מחייבת טיפול בראייה אסטרטגית נרחבת, במגמה לעודד – ולא לחסום – את הנוכחות היהודית בגליל. ממשלת ימין ימין; לא???

מנחם רהט

פרק עשרים ושניים

הטייס הגרמני הלמוט פילמי נוחת בפרדס

אל לב דודתי וחברתה ארלטי

כך כתבה יעל דודתי, אך האמת היא שבנעוריה היתה מאוהבת לא רק באביתר, היא העריצה כל צעיר בעל-ערך שבא למושבה מתרבות אחרת והביא עימו רוח חדשה.

דודתי וארלטי היו מאוד רומאנטיות.

הלא כך התאהבו שתיהן בטייס הגרמני אברסט [דרגת קצונה] הלמוט פילמי [או פלמי], מפקד טייסת 300, שירד משמיים לפרדסים שלנו והוזמן לארוחת-צהריים אצל סבא. הלא כדי לפגוש את אהוב-ליבן החליטו השתיים ללכת ברגל לשדה-התעופה של חיל-האוויר הגרמני ברמלה. כל המושבה גוייסה אותו לילה לחפש אותן, ובראש המחפשים סבא, דודי אלכס וחוואג'ה בארס, הוא מסייה בוריס קלדם, אבא של ארלטי.

הדבר קרה בתקופת המלחמה העולמית. סבא ישב בביתו על הגזוזטרה יחד עם האיכר הטמפלרי שטללר מהמושבה הגרמנית וילהלמה. פתאום חג מעליהם אווירון צבאי דו-כנפי, הנמיך ברעש חזק מעל בתי המושבה הנמוכים, ונבלע בגוש הפרדסים שבמערב המושבה.

מיד מיהרו למקום דודי אלכס ואבי, יחד עם שטללר, ומצאו שני קצינים גרמניים חיוורים כסיד. התברר שבגלל מחסור בבנזין הם נחתו נחיתת-אונס על המסלול הקופצני של טריק א-שוואכת, דרך השקתות, היא דרך-המלך העתיקה שהוליכה ליפו.

שטללר הציע להם עזרה. אלכס נישאר עם אחד הטייסים, אברסט הלמוט פילמי, כדי לשמור על האווירון, אבי נשלח לקרוא לשוטרים, ושטללר לקח בכרכרתו את הטייס השני, אברסט פלקה, ונסע איתו לרמלה כדי להביא בנזין משדה-התעופה של הטייסת הגרמנית שבדרום העיר, לא רחוק ממסילת-הברזל לירושלים.

אברסט הלמוט פילמי נישאר ליד האווירון עם דודי אלכס עד שבאו עשרה שוטרים תורכיים, שנצטוו לשמור על האווירון של בעלת-בריתם, גרמניה, בעיקר מפני ילדי המושבה, והשבט הבידואי הסמוך, שהחלו להקיף אותו בהמוניהם. זה היה אווירון דו-מושבי מסוג ראמפלר סי-וי, חמוש במקלע שפנדאו קבוע מלפנים ובמקלע פאראבלום בתא האחורי, ומצדדיו מצוייר סמל הצלב של חיל האוויר הגרמני על רקע לבן שהיה אף הוא כצלב אך רחב יותר.

דודי הביא את אברסט הלמוט פילמי לבית סבא. על חזה הטייס התנוססו אותות גבורה וצלב-ברזל, דרגות לכתפיו, צווארון מקטורנו הגבוה היה כבסיס לראש מוצק וגאה, עצמות לחיים רחבות, עיניים חודרות ושיער בלונדי בהיר מסורק כשהפסוקת, ה"שביל" – באמצע. הגרמני ניראה ממש ככוכב ראינוע.

השניים הגיעו בדיוק לשעת הצהריים. סבא הזמין את הטייס לסעודה המשפחתית. באותו יום בישלה סבתי צלי כבד עם תפוחי-אדמה, ויעל הכינה צימס של קלבסה, דלעת, עם קוגל. כל קובית כתומה היתה שקופה, כמו גלזורה. הטייס אכל בתיאבון רב והתפעל מדודתי הצעירה יעל, לא רק שידעה לדבר בשפתו אלא גם הכירה ספרות גרמנית בזכות ספרייתו של סבא, שהפליא אף הוא את הגרמני בציטוטים מהיינה, משילר ומגיתה.

על משימותיו, הפצצת הכוחות הבריטיים וצילומים מן האוויר על מצב התקדמותם, על כך לא אמר מילה. לעומת זאת סיפר בהרחבה על שני טייסים תורכיים ששנה לפני המלחמה יצאו מקושטא לקהיר במסע שמטרתו לפאר את כוחה האווירי של האימפריה העות'מנית. בדרכם עצרו בביירות ובערים אחרות ובכל מקום נערכו לכבודם חגיגות. חגיגה גדולה היתה אמורה להיערך בירושלים, מרבית אנשי העיר עם נכבדי הפאשאליק וקציניו עמדו בשדה פתוח וחיכו לנחיתת האווירון עם שני הטייסים המהוללים, ואולם אליה הם לא הגיעו אלא נפלו בדרך על גבעה ממזרח לכינרת. שנים חלפו וביום השנה האחרון לנפילת שני הטייסים התבקש פילמי לחוג ולהטיל מהאוויר זר פרחים טריים על האנדרטה שהוקמה במקום נפילתם, בשעה שנערך לכבודם טכס האזכרה הצבאי.

אחר-הצהריים, בשעה שתיים לערך, שב אברסט פלקה בטיסה בראמפלר אחר מרמלה, הוא חג בו מעל המושבה ולבסוף נחת גם הוא בדרך השקתות, ליד האווירון הראשון. בצינור גומי העבירו בנזין מאווירון לאווירון.

לאות תודה על ארוחת הצהריים הכניס אברסט הלמוט פילמי לאווירונו את דודי אלכס, ואחר-כך את דודתי יעל. לאחר שהושיב אותה במושב הטייס עצמה יעל את עיניה, שימרה את מגע ידיו במותניה כאשר הרים אותה, וכל חייה לעתיד חלפו לנגד עיניה בדמותה שהיא מרחפת, מרחפת מעל למושבה. אותו רגע החליטה לברוח כדי להינשא להלמוט היפה.

שני הקצינים הגרמנים נפרדו ממלוויהם, חבשו את כובעי-העור ומשקפי-האבק, נכנסו כל אחד לאווירונו ועמדו להמריא דרומה מעל לקהל הרב שהתאסף לחזות בפלא. הם ביקשו מדודי ומאבי לסובב ידנית את המדחף, כמו שהיו מפעילים את מנועי המכוניות בעזרת מנואלה, זו ידית התנופה למנוע. כשהחל המטוס משתעל, והמדחף צבר מהירות ונעלם באוויר, תפסו בני האיכרים והשוטרים התורכיים ודודי ואבי בכנפיים מאחור ורצו ודחפו כל אווירון כברת-דרך עד שהמריאו השניים בזה אחר זה.

היתה זו פעם ראשונה שאווירונים נחתו במושבה והמריאו ממנה.

הפעם השנייה אירעה לאחר שנים ונדפס עליה טור שלם במדור "מבוקר עד ערב בערים ובמושבות" של עיתון "הבוקר": וינסטון צ'רצ'יל הצעיר נחת נחיתת-אונס בספיטפייר שלו בפרדס של דודי, ושם עמד והשתין ליד עץ תפוזים. לימים התברר שהעץ היה מוטאציה חד-פעמית של שאמוטי-דם ודודי הצליח לגדל ממנו זן שלם וייחודי הקיים עד היום אבל לא קרא לו בשם "צ'רצ'יל" או "וינסטון" – אלא דווקא "שרה" על-שם שרה אהרונסון, שבמשך כל חייו שום אישה אחרת לא התקרבה בעיניו למדרגתה.

לאחר שלושה ימים חג אברסט הלמוט פילמי פעמים אחדות באווירונו מעל בית סבא, הנמיך טוס כמעט עד הקצה של גג הרעפים, וצעק בגרמנית: "גוט מארגן [בוקר טוב!] הער יודע! גוט מארגן פראולין יולה!"

היה אפשר לשמוע את קולו לסירוגין, בין פעימות המנוע הרעשניות, ולראות את פניו בכובע העור של חיל-האוויר הגרמני, ובמשקפיים. אברסט פילמי השליך מכתב קשור לשקית חול ובו הודה לסבא על הכנסת האורחים, לסבתא על הארוחה שנתנה לו, וצירף אגד פרחי-שדה לדודתי יעל, היא פראולין יולה.

ארלטי עמדה אף היא בחצר שלנו עם חברתה יעל וראתה את הטייס הגרמני, את המכתב והפרחים שצנחו מהשמיים, ואלה הספיקו לנפשה הרגישה, הטווה חלומות-בהקיץ, להתאהב בו גם היא.

אותו לילה נעלמו השתיים. הלכו ברגל לרמלה. מצאו אותן באמצע הדרך, ישנות חבוקות מתחת לגשר הממלוכי שבנה הסולטן ביידאס. יעל איבדה נעל. ארלטי נשרטה בחזה מענף עץ דוקרני. בשובם הביתה חבט סבא באחוריה של יעל, למרות שכבר היתה נערה מבוגרת. "אני עוד אמריא מעל כולכם!" מיררה בבכי.

לאחר כשנה כבשו הבריטים את המושבה ושיחררו אותה משלטון התורכים. הם הגלו את שטללר ואת שאר איכרי וילהלמה ומשפחותיהם למצרים. סבא דאג לעיבוד הפרדסים ולשמירה על השדות של ידידו. שנה לפני כן, כאשר תחת שלטון התורכים עמדה משפחתנו בסכנת גירוש צפונה, אל מעבר לירקון, יפה סבא את כוחו של האיכר שטללר לדאוג לפרדס ולבית שלנו.

יום אחד נישרף מעל למושבה בלון מעופף בריטי, לאחר שהותקף על-ידי אווירון גרמני. אחד האיכרים (דודי טוען – סנדרל גרשוני הצולע, "אבא" של רותי) הלשין במיפקדה הבריטית שסבא קשור להתקפה האווירית בגלל ידידותו עם שטללר ועם איכרים אחרים בווילהלמה, ומפני שאירח את מפקד טייסת 300 הגרמנית שנחת בפרדס, וקיבל מכתב מהאוויר על-ידי אווירון גרמני.

החשד התעבה, מפני שתחת שלטון התורכים שימש סבא כמזכיר הוועד לתמיכה בנתינים האוסטרו-הונגרים, ותפקידו היה לחלק למשפחות את ההקצבות הקונסולריות. סבא לא בגד בנאמנותו לקיסרות ההאבסבורגית, שבצל כנפיה חסתה המשפחה שלנו כל השנים, וזאת חרף היות האוסטרים בני-ברית לתורכים ולגרמנים, אויבי הבריטים.

סבא נקרא לחקירה והוכיח שהטייס זרק את המכתב לפני זמן רב. הוא מסר את הנייר לקולונל המודיעין הבריטי ברונטון, אך לא את פרחי השדה. אלה נעלמו. לאחר שנים רבות מצאתי פרחים אלה, שהתעופפו ובאו למושבה מרמלה, כשהם מיובשים ומוסתרים בין דפי מחברתה של דודתי יעל.

בתקופת מלחמת העולם השנייה סופר בעיתונים על גנרל בכיר בלופטוואפה בשם פילמי, שבתקופת שירותו כטייס צעיר הכיר היטב את ארץ-ישראל וארצות אחרות במזרח התיכון. נכתב שם שעל שמו של פילמי נקראה פלוגה במסגרת ה-צב"פ, צור בזונדרן פרוונדונג, הפלוגה לתפקידים מיוחדים, במסגרת הלגיון הערבי שנלחם בחזית המזרחית לצד כוחותיו של היטלר. גנרל פילמי היה אמור לשוב לארץ-ישראל בתור גאולייטור, מושל צבאי, יחד עם קצינים וחיילים נאצים, ילידי-הארץ, שעזבו את מושבות הטמפלרים ערב המלחמה כדי להתגייס לצבא הגרמני. דודי אמר שזהו הלמוט פילמי, מפקד טייסת 300, שנחת באווירון הראמפלר הגרמני בפרדס שלנו.

אהוד בן עזר

הפרק מבוסס על סיפור אמיתי שאירע למשפחתו של סבי יהודה ראב בפתח-תקווה בתקופת מלחמת העולם הראשונה. הסיפור השתמר בכתביו של דודי ברוך בן עזר (ראב) – ואני השתמשתי בו לרומאן "המושבה שלי" (2000), תוך שאני מוסיף עליו מהדמיון את דודתי יעל וחברתה ארלטי (אסתר ולורט). ב"דודי אלכס" שברומאן יש הרבה מדמות דודי ברוך, שגם שימר את סיפור המעשה על פילמי והמשפחה שלנו.

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".