* אירוע מרומם נפש – במלאת 56 שנים לשחרור הגולן, נערך ביום רביעי שעבר אירוע ההשקה של ספרי השני: "אל נאחר רגע נכסף – תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969." היה זה אירוע מרומם נפש. קודם כל מבחינת הקהל. מילאנו את אולם הכנסים במכון שמיר למחקר בכיסאות, אך עוד לפני השעה היעודה היה עלינו להוסיף עוד ועוד כיסאות ולא רק אולם הכנסים אלא גם כל המבואה היתה מלאה מפה לפה; אנשי הגולן, חברי אורטל, תלמידי "אדם ואדמה", חברי בית המדרש "מעגלים", חברים ובני משפחה. האירוע היה מלא תוכן. התחיל בברכות של סגן ראש המועצה האזורית גולן גל גפני והמנהל המדעי של מכון שמיר למחקר ד"ר ירון דקל. הרצאות של יהודה הראל ושל הרב אביה רוזן. שירה בהובלת עופר גביש. ושיח שבו מנחה האירוע ומנהל ארכיון הגולן ד"ר ערן מאיר ראיין אותי. הערב היה מרתק. הקהל היה חם, אוהד, אוהב ועוטף. הרגשתי בעננים. האירוע צולם ויעלה ליוטיוב.
לפרטים על הספר ולרכישה:
https://www.uriheitner.co.il/?fbclid=IwAR3XBWspnfJMgm8ZKHh9OHIlG13XeSJwyCrbyv3pglcBqrRRJ2NqHi2VEhU

* הקיבוצניק האחרון – מנהל ארכיון הגולן, ד"ר ערן מאיר, שאירח את ערב ההשקה של ספרי, ראיין אותי בחלקו האחרון של האירוע. "הקיבוצניק האחרון" הוא הגדיר אותי, ומיד נשמעו מחאות מהקהל. היו אלה חבריי מאורטל, שכמוני מסרבים לקבל את גזר הדין.
ערן התכוון לכך שקיבוץ אורטל, שכבר כשלושים שנה הוא הקיבוץ השיתופי היחיד בגולן – קיבל החלטה עקרונית על הפרטה. אפילו אורטל! ואני התנגדתי להחלטה. אגב, נבחרתי לצוות המוביל של התהליך, כי מרגע שזה רצון הרוב אני לא "ברוגז", ולא עובר לטריבונה, אלא ממשיך להיות שחקן פעיל, ולהשפיע על דרכה של אורטל כקיבוץ "מתחדש", מתוך רצון לשמור ככל הניתן על ערכי הקיבוץ גם במתכונת החדשה.
ערן שאל אותי על דברים שכתבתי בספר, על אודות גל ההתיישבות הראשון בגולן – הקושי לגייס מתיישבים לקיבוצים בניגוד לביקוש הרב במושבים.
כשאני כותב היסטוריה, איני כותב מה הייתי רוצה שיקרה, אלא מה שהיה באמת. וזו האמת. סיפר לי יחיאל אדמוני, בן ה-97, מי שהיה יו"ר החטיבה להתיישבות בעשור הראשון להתיישבות בגולן, בראיון לספר, שכאשר היה מגיע לתנועות בימי קבלת הקהל (יום רביעי המיתולוגי), ליד בית תנועת המושבים השתרך תור ארוך של מבקשים להיקלט במושבים החדשים ואילו בתנועות הקיבוציות ניסו לגרד גרעין בנים מפה, איזו תוכנית משם, כדי לא לאבד את הנקודה. דברים דומים סיפר לי גם אריק נחמקין, שראיינתי אותו זמן קצר לפני מותו. הוא אמר שזכות הראשונים נתונה ליהודה הראל וחבריו, אבל בוועדת גבתי ששיבצה את הקרקעות להקמת היישובים, שבה הוא ייצג את תנועת המושבים, היה ידוע שנקודה שתינתן לתנועת המושבים תיושב במהרה באוכלוסיית הקבע, ואילו לקיבוצים אין נושא אנושי. זו האמת המרה.
טענתי שהימים הגדולים של התנועה הקיבוצית היו טרם הקמת המדינה; היא הקימה עשרות קיבוצים, מתחה והרחיבה את גבולות הארץ, הקימה וקיימה את הפלמ"ח, העלתה מעפילים וכד'. המשבר היה אחרי הקמת המדינה, כאשר פתאום את המשימות האלה לקחה על עצמה המדינה, ולא הקיבוץ. דווקא אחרי מלחמת ששת הימים היתה התעוררות, אך חלקית מאוד וזמנית מאוד.
ואף על פי כן, אמרתי, אני מאמין שהכמיהה לצדק, לשוויון ולערבות הדדית מלווה את האנושות ובוודאי את העם היהודי מקדמת דנא. ואני משוכנע שכך יהיה גם בעתיד, ולכן אני מאמין בעתידו של הקיבוץ, גם אם איני יודע מה בדיוק תהיה צורתו. ואז, אני מאמין, הוא ישוב ויישא על שכמו את המשימות הלאומיות. הכינוי "הקיבוצניק האחרון", שנאמר בחיבה ומתוך רצון להחמיא, לא אהוב עליי במיוחד. נזכרתי, שלפני כעשרים שנה, בתערוכה וספר של קק"ל, הופיעה תמונת דיוקנו של חמי, אריק שליין, תמונה מקסימה של חקלאי שורשי, וכותרתה היתה "החקלאי האחרון." אריק כעס מאוד על הכותרת, כי האמין בעתיד החקלאות.

* סתימת פיות בשם הדמוקרטיה – במחצית השנה האחרונה סוערת החברה הישראלית במחלוקת חריפה על המהפכה המשטרית. אני מתנגד למהפכה ושותף למחאה; השתתפתי בהפגנות ונאמתי באחדות מהן. אולם מתחילת המאבק היו בו צדדים שהתנגדתי להם בחריפות, ובראש ובראשונה האיום בסרבנות, שמסוכן לדמוקרטיה ולקיום המדינה לא פחות מהמהפכה המשטרית. וכעת, הגענו לשלב סתימת הפיות. כאשר קבוצות של מפגינים ופעילים מלוות כל שר או ח"כ מהקואליציה, בארץ ואפילו בחו"ל, ואינם נותנים לו להשמיע את דבריו או גורמים לו לוותר מראש על השתתפותו באירוע (וביטול ההשתתפות נתפס משום מה כ"ניצחון") – זו סתימת פיות. סתימת פיות בשם הדמוקרטיה, היא הזניית הדמוקרטיה ונשיאת שמה לשווא.
מול המהלך הכוחני של המהפכה המשטרית; ניצול קוניוקטורה של רוב קטן שמאפשר לראשונה ממשלת "מלא מלא" בלי מבוגר אחראי שמאזן וממתן את הממשלה, כפי שהיה בכל ממשלות הימין עד כה, לצורך שינוי דרמטי של מבנה המשטר בישראל באמצעות ביטול עצמאותה של מערכת המשפט בישראל והכפפתה למעשה לממשלה, שבפועל שולטת גם ברשות המחוקקת, המוני בית ישראל יצאו לרחובות במאבק צודק ונחוש למנוע את הרעה. העימות הגיע לשיאו כאשר נתניהו פיטר את גלנט, כיוון שהעז לבטא עמדה אחרת מן הקו של המהפכה (שאגב, לא היה עליה שום דיון בממשלה או בסיעת הליכוד, כפי שהיא לא הוצגה לציבור ערב הבחירות ולא לפני הכנסת בהצגת הממשלה). באופן ספונטני יצאו מאות אלפי אזרחים נחושים לבלום את המהפכה.
ואכן, המהפכה נבלמה. הסמל לכך הוא ביטול פיטורי גלנט. מהלך החקיקה הכוחני נעצר והומר בהידברות על רפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט בהסכמה לאומית רחבה. רפורמה כזו נחוצה וחשובה כיוון שיש לא מעט צדק בביקורת על מערכת המשפט, שרחוקה מלהיות מושלמת. אבל יש מי שהתאהבו במאבק, כמאבק לשמו, ועל התמעטות המפגינים הם מנסים לחפות בפעילות של קבוצות קטנות וקיצוניות שמאמצות שיטות אלימות של סתימת פיות (בדיוק כמו השיטות של הקבוצות הביביסטיות שהפילו ממשלה מצוינת באמצעות טרור אישי נגד ח"כים מימינה ובני משפחותיהם). בכך הם מחזקים את יריב לוין וחבורת הקיצונים בראשותו, שנאחזים בקרנות המהפכה ומסרבים להשלים עם קריסתה.
די! צריך להרגיע. כעת יש לנהל מחלוקת לשם שמים על דמותה של הדמוקרטיה הישראלית, על דרכה של המערכת המשפטית, על מהות האיזונים והבלמים בין שלוש רשויות השלטון; מחלוקת שתביא לפתרון בהסכמה רחבה, גם אם המחלוקת העקרונית בין עמדות המוצא של הצדדים עדיין קיימת וסופה להתקיים.

* לא רוצה לנצח – בשבוע שעבר סיפרתי כאן על דיאלוג עם אדם שאיני מכירו, בפסטיבל השירה במטולה, שראה אותי לבוש בחולצת "להיות עם חופשי בארצנו" וניגש אליי לשיחה שהחלה בשאלה: "אנחנו ננצח?"
במחשבה שנייה, הייתי צריך להשיב לו, שאיני רוצה לנצח. מנצחים במלחמה. אני רוצה שלום. אני משליך את יהבי על ההידברות בבית הנשיא, בתקווה שתביא לרפורמה בהסכמה רחבה. הטעם בהמשך המאבק, מבחינתי, הוא לתת רוח גבית לנציגי האופוזיציה בהידברות. המהפכה המשטרית היתה התגלמות פוליטיקת ההכנעה. הנה, יש לנו לראשונה רוב לממשלת מלא-מלא ללא מבוגר אחראי שירסן אותנו, ולכן נקפוץ על המציאה כמוצאי שלל רב ונשנה מן הקצה אל הקצה את דרכה של הדמוקרטיה הישראלית; נשנה את כל כללי המשחק ב-64 המנדטים שלנו. המהפכה, שהיום גם רבים מתומכיה מודים שהיתה קיצונית מדי, הוצגה כפעימה הראשונה מתוך ארבע. השתתפתי במאבק כדי לבלום את המתקפה ולמנוע מהיריב יריב להכניע אותנו. קרב הבלימה הצליח. ומה עכשיו? אל לנו לחתור להכרעה, לא לניצחון ולא להכנעה. במלחמה כזו יש רק מפסידים. מה שדרוש עכשיו זו הסכמה לאומית רחבה. וגם אם יהיה זה הסדר ביניים ולא חוזה שלום, תהיה זו בשורה גדולה לעם ישראל, בתקווה שזו ההתחלה למהלך גדול של אחדות לאומית, שהיא לוז החוסן הלאומי.

* ועידת הרבעון הרביעי – למעלה מ-2,000 ישראלים שאכפת להם, ואני בתוכם, התאספו ביום חמישי שעבר בגני התערוכה בת"א לוועידת היסוד של תנועת "הרבעון הרביעי". זו תנועה שחותרת להיות תנועת המונים (הכוונה להגיע למיליון חברים בקיץ 2025) חוץ פרלמנטרית, שפועלת כבר שנה ורבע כמכונה משומנת וגייסה חברים ופעילים רבים, ומטרתה לשנות את הפוליטיקה הישראלית ולשנות את צביונה מ"פוליטיקה של הכנעה" ל"פוליטיקה של הכנסת אורחים" (מושג שאיני אוהב, אך הוא זהה במהותו למושג שאני נוהג להשתמש בו – "פוליטיקה של הסכמות"). נקודת המוצא של התנועה, היא שהרבעון הרביעי של מדינה, וכך היה במקומות רבים בהיסטוריה וגם בהיסטוריה העתיקה של העם היהודי, הוא משברי. הוא עלול להוביל לחורבן או להתחדשות וצמיחה מחדש. המטרה שלנו היא להפוך את הרבעון הרביעי לרבעון של גיבוש ובניה מחדש של הסיפור המשותף שלנו, גיבוש וחידוש האמון בתוכנו, בנייה של חזון חדש משותף, שיוביל אותנו בהצלחה במאה השנייה של קיומנו. האירוע היה מרשים ומלא תוכן. היו בו הרצאות בסגנון "טד" של פעילים בתנועה בנושאים שהתנועה מקדמת כמו "אומת הטכנולוגיה המיועדת להיטיב עם האנושות," "אומת החסד," "אומת החינוך" ועוד. נערכו גם שיחות בשולחנות עגולים של כל המשתתפים. ולבסוף – נאום של מייסד התנועה והיו"ר שלה ד"ר יואב הלר.
הרבעון הרביעי היא תנועה דמוקרטית. כבר בוועידה השנייה, בעוד שנה, ייבחרו בה מוסדות דמוקרטיים וגם היו"ר ייבחר בבחירות. בוועידה הראשונה, המשתתפים הצביעו בהצבעה דיגיטלית על שלושת הנושאים המרכזיים שבהם תעסוק התנועה בשנה הבאה, כדי להציג פתרונות ברוח הרבעון הרביעי. הוצגו 12 נושאים וכל חבר התבקש לבחור שלושה מתוכם. שלושת הנושאים שבחרתי, הם דת ומדינה, ערבות הדדית במדינת ישראל ויחסי ישראל והתפוצות. הנושא שנבחר בגדול הוא מערכת החינוך. הנושא הבא בתור (אך בהפרש ניכר מן הראשון) הוא אחד מן הנושאים שבחרתי: דת ומדינה והשלישי – כלכלה וחלוקת משאבים. הנושא השני שבחרתי – הערבות ההדדית, קיבל תמיכה רבה והוא במקום הרביעי, אך לא נכלל בין שלושת הנושאים. הנושא השלישי שבחרתי, יחסי ישראל והתפוצות, נמצא במקום ה-12 והאחרון ומשתרך מאחור, הרבה אחרי המקום ה-11. כנראה שהציבור אינו מפנים שהזיקה בינינו לבין העם היהודי בתפוצות הגולה היא עניין אסטרטגי ממעלה ראשונה לעתידה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. חבל לי שהתנועה לא תעסוק בכך השנה, אבל באופן אישי הוזמנתי לפורום אסטרטגי בנושא, ביוזמת נשיא המדינה ובהובלתו, ועל כך אכתוב בקרוב. ועידת הרבעון הרביעי הייתה אירוע מכונן, ואני מאמין בהצלחתה של התנועה לחולל מפנה במדינת ישראל.

* תנועה חוץ פרלמנטרית – הרבעון הרביעי חותרת להיות תנועת המונים חוץ פרלמנטרית. למה חוץ פרלמנטרית? למה לא להיכנס לשדה הפוליטי ולהשפיע במקום שבו מקבלים החלטות?
קודם כל, תנועה חוץ פרלמנטרית נמצאת בשדה הפוליטי. השדה הפוליטי אינו רק מפלגות ואינו רק פרלמנט. והיכולת של האזרח להשפיע אינה רק בהטלת פתק אחת לארבע שנים, אלא גם באקטיביזם חברתי ופוליטי בין בחירות לבחירות. האם תנועה חוץ פרלמנטרית יכולה להשפיע? הבה נבחן את הסוגייה על פי ההיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל.
בבחירות לכנסת השמינית, ב-31 בדצמבר 1973, חמישה שבועות לאחר מלחמת יום הכיפורים, זכה המערך ב-51 מנדטים. קמה ממשלה חדשה, בהרכב כמעט זהה להרכב הממשלה במלחמה. מוטי אשכנזי, קצין שהשתחרר מן המילואים פתח בשביתת שבת של איש אחד, בקריאה להתפטרות דיין. מחאתו הפכה לתנועת מחאה המונית. ולמרות שוועדת אגרנט זיכתה את הדרג המדיני, הלחץ הציבורי הביא להתפטרותה של גולדה מאיר, והממשלה החדשה לא כללה את דיין. גוש אמונים קם לאחר מלחמת יום הכיפורים, תחילה כגוף בתוך המפד"ל אך מהר מאוד כתנועה חוץ פרלמנטרית, שנאבקה לפתיחת יהודה ושומרון להתנחלות יהודית. המאבק של גוש אמונים נחל הצלחה גדולה וחצי מיליון ישראלים חיים ביהודה ושומרון (לא כולל השכונות שקמו במזרח ירושלים). שלום עכשיו קמה לאחר ביקור סאדאת כדי להוביל קו יוני קיצוני, שהיה במיעוט מבוטל באותה תקופה. סיסמתה היתה "טוב שלום מארץ ישראל השלמה." היא כבשה בהדרגה את השמאל הציוני ולאחר מכן את רוב הציבור הישראלי, מה שהביא להסכמי אוסלו, להצעות השלום מרחיקות הלכת של ברק ואולמרט ולהתנתקות. הצלחתה היתה דרמטית, אך המפגש של ההצלחה עם המציאות הביא להתרסקותה.
לאחר ההחלטה על עקירת יישובי סיני בהסכם השלום עם מצרים, יזם ועד יישובי הגולן את חוק הגולן – החלת ריבונות ישראל על הגולן. מאבק נחוש של שנתיים וחצי הסתיים בהחלת הריבונות. לאחר "התרגיל המסריח" (1990) קמה התנועה לשינוי שיטת הממשל, והובילה מאבק ציבורי למען בחירה ישירה לראשות הממשלה. אף שהנהגות הליכוד והמערך התנגדו לכך תחילה, ההצעה התקבלה והשיטה שונתה. כעבור שנים אחדות הוחזר המצב לקדמותו. בעת המו"מ על נסיגה מהגולן ניהל ועד יישובי הגולן מאבק תחת הכותרת "העם עם הגולן." תחילה הביא המאבק להודעתו של רבין שהסכם שיכלול נסיגה יבוא למשאל עם ובסופו של דבר סוכלה הנסיגה.
המאבק הציבורי נגד המהפכה המשטרית בלם אותה, ולדעתי קבר אותה. כן, לתנועות חוץ פרלמנטריות יש כוח ויכולת להשפיע.

* להעיף אותו – מה עוד צריך לקרות כדי שהכהניסט יודח?

* ניצחנו – הקשיבו הקשיבו! חדשות נפלאות! ניצחנו במלחמה בטרור! זה סופי! תמו מאה ועשרים שנות טרור! בן-גביר החליט לשלול טיפולי שיניים מהמחבלים הכלואים בישראל. מרגע זה ואילך לא יהיו עוד פיגועים. סוף סוף יש כאן מישהו שמבין בביטחון לאומי.

* אבן נגף – אני בעד שילוב שב"כ במלחמה בארגוני הפשיעה במגזר הערבי (ודוק – בפשיעה המאורגנת, לא בכלל סוגיית האלימות). אני בעד הקמת משמר לאומי, ובלבד שיהיה כפוף למשטרה, ולא מיליציה פרטית. אבל כדי להתקדם במלחמה הזאת, דבר ראשון יש לסלק את אבן הנגף – השר הכושל ל"ביטחון" לאומני. לא הספיקה חצי שנה כדי להבין שרקורד של ראש כנופיה פשיסטית אינו מקנה כישורים וניסיון לתפקיד שר, ושבתור שכזה הוא רק מזיק? לא בכדי, כמות הנרצחים במגזר הערבי קפצה פי שלושה מאז שהנפל נכנס לתפקידו. ובכלל, האם מישהו חושב שלמי שכל חייו צרח "מוות לערבים" אכפת ממוות של ערבים?

* טרור פלילי בר"ג – גם במגזר היהודי הפשע גואה. יאללה, בעיטה בתחת שלו!

* ניסיון רלוונטי – הניסיון הרלוונטי היחיד שנער הזוועות בן גביר הביא לתפקידו, הוא מתאי המעצר של המשטרה וריח הליזול. מסתבר שזה לא ניסיון מספיק, כפי שאנו חשים על בשרנו.

* כניעה לפשע – ובימים האלה אין ממשלה בישראל, ובאין ממשלה ואין משילות, ראש עיריית לוד נאלץ להשכין "הודנה" בין ארגוני הפשע היורים אלה על אלה, שכוללת את הסעיף השערורייתי הבא, שמשמעותו כניעה לפשע: "ראש העיר ישוחח עם מפקד התחנה, שבזמן ההודנה הוא יימנע ככל האפשר מפעילות משטרתית כמו מעצרים והריסות, כל עוד השקט נשמר."
נראה להם מי בעל הבית...

* ממשלת אחדות ציונית -–אין לי ספק שנתניהו רוצה להעיף את הכהניסט ומבין איזה נזק נורא מחולל נער הזוועות למדינת ישראל. אבל הוא חלש ואינו מסוגל לעשות כן. מי שיכולים לסייע לו הם לפיד וגנץ, אם יציעו הקמת ממשלת אחדות ציונית, בראשותו. ממשלה שבסיסה הוא הליכוד, יש עתיד והמחנה הממלכתי. אחרי ששלוש המפלגות תסכמנה על קווי היסוד, מפלגות אחרות שתקבלנה אותם כלשונם, בלי לפתוח אותם לדיון, מוזמנות להצטרף, זולת פסולי החיתון – חד"ש-תע"ל והכהניסטים.
מה קרה? פתאום נאשם בפלילים ראוי לכהן כראש הממשלה?
פוליטיקה היא אמנות האפשרי. כאשר החלופות הן ממשלת אחדות ציונית בראשות הנאשם או ממשלת עבריינים, משתמטים וכהניסטים בראשותו – ברור מה טוב יותר למדינת ישראל.

* צלם בהיכל – אין די בהסכמה בין הקואליציה לאופוזיציה, שיהיה נציג אחד לקואליציה ואחד לאופוזיציה. ההסכמה צריכה להיות גם על זהות הח"כים. מסתמן שהקואליציה תעמיד כהניסט כנציגה לוועדה. כהניסט בוועדה לבחירת שופטים הוא צלם בהיכל.

* חוויות מאחורי הסורגים – למה מזמינים את האסיר המשוחרר אולמרט לאולפני הטלוויזיה? את מי מעניינות ההטפות הצבועות שלו על שלטון החוק ומערכת המשפט? הדבר היחיד שיכול לעניין לשמוע אותו הוא חוויות מאחורי הסורגים. לא זו בלבד שהוא עבריין מורשע – הוא גם הסית בברוטליות נגד מדינת החוק ומערכת המשפט, האשים אתם בקונספירציות מטורללות על "תפירת תיקים" כדי "להפיל ראש ממשלה מכהן". בדיוק כמו נתניהו. ויש הבדל בין השניים. נתניהו הוא נאשם, וככזה עומדת לו חזקת החפות. אולמרט הורשע ונקבע שהוא עבריין.

* אמת בפרסום – לפחות את תכנו את חוק ההשתמטות - "חוק הגיוס".

* כי זה טבעו – אדם שהוא [---] מטבעו, באופיו הבסיסי – נשאר חרא גם כשהוא עובר צד. המהפך של אלדד יניב הוא בתחפושת. הוא החליף תחפושת, אך הוא אמין בתחפושת הזאת כפי שהיה אמין בתחפושת הקודמות. כלומר אפס אמינות. הבעייה היא שבכל תחפושת הוא מצליח, באחיזת עיניים, לקנות לו קהל מעריצים. כבר לפני שנים רבות הגדרתי אותו "הישראלי המכוער". הכיעור נשאר תחת כל תחפושת.

* משפט פלילי – הספין התורן של תעשיית השקרים, שהמוני החסידים השוטים מדקלמים: "באיזו מדינה מתוקנת ראש האופוזיציה מעיד נגד ראש הממשלה? ממשלה מחליפים בקלפי ולא בבית המשפט" וכד'. איזו הבל אינפנטילי. במדינת חוק דמוקרטית מתוקנת, ראש הממשלה אינו עומד מעל החוק. אם יש נגדו אישומים הוא נשפט כאחד האדם. ראש האופוזיציה – אם יש בידיו מידע רלוונטי, חייב להעיד כמו כל אזרח. הספין הזה מתבסס על הקונספירציה המטורללת על "משפט פוליטי". לא. זה משפט פלילי. ובמשפט הפלילי נתניהו אינו ראש הממשלה אלא הנאשם ולפיד אינו ראש האופוזיציה אלא עד.

* מועמד לתלייה – חכ"ב (חבר כנסת – בושה) ניסים ואטורי, אמר בראיון לרדיו צפון שבמדינות אחרות אהוד ברק היה מועמד לתלייה. ואטורי רוצה שישראל תמנה עם המדינות האלה.

* הבחירה שלי – בבחירות הבעל"ט לראשות המועצה האזורית גולן, אתן את קולי לאוֹרי קלנר מרמת מגשימים. זו הצבעה פוזיטיבית. איני מצביע נגד חיים רוקח, אלא נטו בעד אורי. אני מאמין שהוא המועמד המתאים להוביל את הגולן לפסגות חדשות בשנים הקרובות.

* בחירה מעולה – מיכל רייקין נבחרה ליו"ר חבר המנהלים של המכללה האקדמית תל-חי. אין בחירה מתאימה יותר! אני מאחל למיכל, שלא ירחק היום שבו היא תהיה יו"ר חבר הנאמנים של אוניברסיטת הגליל, למרות ששר החינוך בלם את המהלך הציוני החשוב שהממשלה הקודמת קידמה.

* מולדתנות – המונח העברי החדש שהציעה האקדמיה ללשון לפטריוטיות – מולדתנות.
אני אוהב את ההצעה. האם היא תתפוס? ימים יגידו.

* ארץ טרופית יפה – אצלנו בצפון הגולן, כאשר יוצאים ב-5:00 בבוקר למטע, גם בקיץ לובשים סווצ'רט. אבל יום שישי שעבר היה חם במיוחד, וכבר לפני 6:00 נשארתי עם חולצה דקה לגופי. עבדתי בחלקת הכמהין, בתנאי שרב קשים. בשלב מסוים מצאתי את עצמי בתוך נחיל ברחשים שעט עליי במשך כרבע שעה. הברחשים נכנס לי לפה, לנחיריים, לאוזניים, מתחת לחולצה. מעולם לא חוויתי תופעה דומה.
לקראת 12:00 היה חם מאוד, עבדתי עבודה מאומצת והייתי כולי מיוזע, שמעתי לפתע רעם מתגלגל מכיוון מזרח. הפניתי את ראשי, וראיתי ענן שחור כבד מתקרב במהירות. בחלוף כחמש דקות החל לרדת גשם. לא "יתכן טפטוף מקומי קל" של קיץ. גשם גשם. כזה שמשאיר אחריו בוץ טובעני. ובכל הפוגה בגשם – חם מאוד. וכל זה באמצע יוני! בעל הבית השתגע.

* ביד הלשון: החליפה של האיומים – "חליפת האיומים של לוין כבר התבלתה," כתב יוסי ורטר בטור שלו ב"הארץ", על אודות איומי ההתפטרות החוזרים ונשנים של שר המשפטים.
הביטוי "החליפה של האיומים" לקוח מהסרט המיתולוגי של שלישיית "הגשש החיוור" – "גבעת חלפון אינה עונה". ויקטור חסון (שייקה) לבתו שפרה (מיקי קם): "לכי תכיני לי את החליפה של האיומים", כדי לגבות את הכסף שסרג'יו קונסטנטה (פולי) חייב לו.
אורי הייטנר