* ומה עכשיו? – מה עכשיו, אחרי שהכנסת קיבלה את חוק השחיתות? מה עכשיו, אחרי שממשלת הדי-9 המופרעת ממשיכה לדהור ולהוביל את מדינת ישראל לאסון? גם עכשיו אנו ניצבים בפני ברירה היסטורית, גורלית.
אפשרות אחת היא שממשלת הדי-9 תמשיך לדרוס ולרמוס ולקדם את המהפכה המשטרית במלוא עוזה, ומולה המחאה תמשיך להבעיר את המדינה ולפרק את צה"ל ואלה ואלה ימשיכו לדהור אלה מול אלה בפול גז, עד שכולנו נתרסק בתאונת דרכים קטלנית.
אפשרות שנייה, היחידה שיכולה למנוע את האסון, היא לשבת ולהידבר, הפעם בכנות ובאומץ, בלי מורא מהבייס והקיצונים, כדי להגיע לרפורמה משפטית קונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה. וההידברות הזאת תכלול גם את סוגיית הסבירות, והרפורמה תתקן את הקלקול המושחת שנעשה היום בכנסת. כן, גם היום, דווקא היום, חיונית כל כך ממשלת חירום לאומית, של הליכוד, יש עתיד והמחנה הממלכתי, בלי הכנופייה הכהניסטית, בלי הסמוטריצ'ים הקנאים הלאומנים, בלי שעוכר המשפט יהיה שר המשפטים ובלי שעוכר התקשורת יהיה שר התקשורת. כי האלטרנטיבה היא אדמה חרוכה.

* עוד נמשכת השרשרת – יום ראשון בבוקר. ארבעה ימים לפני תשעה באב. יום לפני ההצבעה בכנסת. תחת הכותרת "ואהבת" – שרשרת ידיים מהכותל לכנסת. שרשרת הנושאת את רעיון אחדות ישראל, אהבת ישראל, אחריות לאומית. שרשרת שיש בה חילונים, מסורתיים ודתיים ואפילו מעט חרדים, אנשי ימין, מרכז ושמאל, מתנגדי המהפכה ותומכי ה"רפורמה", וכולם עם מסר אחד – עצרו את ההידרדרות המטורפת להתנגשות שתסכן את קיום המדינה, הפסיקו לנסות להכניע ולנצח, עצרו את החקיקה ושובו להידברות אמיתית ליצירת פשרה והסכמה לאומית רחבה.
השכמתי קום (בעצם... כמו בכל יום), הצטיידתי בדגל הלאום ונסעתי לירושלים, לשרשרת. חשתי שמול הטירוף הדו-צדדי, זה הקול החסר, שחייב להישמע.
לאחר השרשרת, נערכה עצרת ליד הכנסת. כיוון שמיקומי בשרשרת היה בשער יפו, עד שהגעתי לכנסת, העצרת כמעט נגמרה. לפני שירת "התקווה" הספקתי לשמוע שני נאומים מצוינים, של רכזת תנועת הבוגרים של מחנות העולים (שמה שירי, כמדומני) ושל חכ"ל רחל עזריה. הן השמיעו את קול המתינות, קול השפיות, הקול הקורא להסכמה רחבה ומתריע מפני קרע שיוביל לחורבן. אגב, להערכתי רוב המשתתפים היו מהציונות הדתית.

* הוא לא מנהיג – נתניהו יודע היטב, שהמהפכה המשטרית מדרדרת את המדינה לתהום חסרת תקדים. שהיא הורסת את הכלכלה, מחריבה את החברה, מפרקת את צה"ל, פוגעת בביטחון, הורסת את יחסי החוץ של המדינה. הוא אינו רוצה בה. הוא רוצה פשרה שתמנע את האסון.
אבל הוא לא מנהיג. והוא נכנע לפירומן יריב לוין הקנאי ולראש הכנופייה הכהניסטית. הוא פחד שהם יפרקו לו את הממשלה. הוא מקריב את המדינה למען שלטון בכל מחיר.
יש לנתניהו זכויות רבות והישגים יפים. הוא עצמו מחריב אותם.

* מודל רחבעם – נתניהו יושב ליד שולחן הממשלה בכנסת. מצדו האחד גלנט ומצדו האחר לוין. גלנט מדבר אל ליבו, מנסה לשכנע אותו לנהוג באחריות ובתבונה, להתגמש, להתפשר, ללכת לקראת העם. לוין מנסה לשכנע אותו ללכת עד הסוף, בכל הכוח, עם הראש בקיר, לא להיכנע, להיות גבר גבר, להראות מי בעל הבית (ומוסיף איום בפירוק הממשלה).
הסצנה הזאת מחזירה אותנו לימי רחבעם, בנו ויורשו של שלמה המלך.
וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם אֶת-הַגלנטים ... לֵאמֹר: אֵיךְ אַתֶּם נוֹעָצִים לְהָשִׁיב אֶת-הָעָם-הַזֶּה דָּבָר. וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו לֵאמֹר: אִם-הַיּוֹם תִּהְיֶה-עֶבֶד לָעָם הַזֶּה, וַעֲבַדְתָּם וַעֲנִיתָם וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם דְּבָרִים טוֹבִים, וְהָיוּ לְךָ עֲבָדִים כָּל-הַיָּמִים. וַיַּעֲזֹב אֶת-עֲצַת הַגלנטים, אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ, וַיִּוָּעַץ אֶת-הַלוינים. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: מָה אַתֶּם נוֹעָצִים וְנָשִׁיב דָּבָר אֶת-הָעָם הַזֶּה, אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלַי לֵאמֹר: הָקֵל מִן-הָעֹל אֲשֶׁר-נָתַן אָבִיךָ עָלֵינוּ. וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו הַלוינים: כֹּה-תֹאמַר לָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ, לֵאמֹר: אָבִיךָ הִכְבִּיד אֶת-עֻלֵּנוּ וְאַתָּה הָקֵל מֵעָלֵינוּ. כֹּה תְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם: קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי. וְעַתָּה, אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד וַאֲנִי אוֹסִיף עַל-עֻלְּכֶם. אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים... וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ אֶת-הָעָם קָשָׁה, וַיַּעֲזֹב אֶת-עֲצַת הַגלנטים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ.
כך אירע האסון ההיסטורי של פילוג ממלכת ישראל. אם הממשלה המופרעת הזאת תמשיך להשתולל כך, היא עלולה להמיט עלינו אסון כזה.

* לא לנטוש את העמדה – כל טיעוניהם של הקוראים לגלנט להתפטר נכונים, ואם יתפטר אבין אותו. אך אני מקווה שהוא לא יתפטר. כי אם הוא יתפטר, את מי ימנו במקומו? את סמוטריץ'? אמסלם? גולדקנופף? אסור לו לנטוש את העמדה. אם יתפטר, ינהג בחוסר אחריות.

* ממשלת שורפי האסמים – ביום שבו חצי העם (אני בטוח שהרבה יותר) חש אבל וחורבן, הקרע בעם מגיע לשפל שאין כדוגמתו - צהלות השמחה וצילומי הסלפי של ראש הממשלה ושרי ממשלתו וח"כי הקואליציה מעידה על עליבות הנפש של אנשים אטומים, שאינם ראויים להנהגה.
וראש הכנופייה, [----] המין האנושי, מצייץ שזה רק המתאבן ובר הסלטים נפתח. ברגע שנתניהו הכניס את ראש הכנופייה הפשיסטית, הגזענית, צמאת הדם הזאת לממשלה והפקיר בידיו את ביטחון הפנים, הוא הוכיח שאין הוא ראוי להנהגה לאומית. ממשלת ביזיון ארורה.
הבחירה לקיים את ההצבעה הזאת דווקא ערב תשעה באב מוצדקת. כך הממשלה המופרעת הזאת מדגמנת שריפת אסמים.

* אמנות האפשר – אם הקואליציה והאופוזיציה היו מגיעות להסכמה, אני בטוח שהיתה לי הרבה ביקורת עליה. אבל הייתי תומך בה. כי אני יודע מה האלטרנטיבה.

* פשרה הוגנת – פשרת ההסתדרות היתה טובה והוגנת. היא אינה מושלמת. אפשר למצוא בה פגמים. אך האחריות הלאומית חייבה את הצדדים לקבל אותה. כי האלטרנטיבה היא אסון לאומי.

* כשהטירוף שולט – הפירומנים בליכוד דחו את הפשרה. טירופוקרטיה.

* רוצים מלחמה – "כוח קפלן" מגנה את לפיד וגנץ על חתירתם לפשרה. הם לא רוצים פשרה אלא מלחמה. הם תמונת הראי של לוין ורוטמן. מי ששיחק לידיהם הוא נתניהו, שבמפגן מדהים של חוסר מנהיגות נכנע לבייס הקיצוני.

* על אוטומט – מרב מיכאלי, כמו תמיד על אוטומט, תוקפת את פשרת ההסתדרות. תחת המנטרה הפופוליסטית של "לא מתפשרים על הדמוקרטיה," היא מתנגדת לכל פשרה באשר היא. היא לא רואה ממטר. תמונת ראי של רוטמן. הרי אילו היתה פחות יהירה לפני הבחירות, ייתכן שכל הסיוט של החצי שנה האחרונה היה נחסך מאתנו.

* בעד השבתת המשק – אחרי שהממשלה המופקרת דחתה כל הצעת פשרה וחוקקה את חוק השחיתות, למרות שהיא יודעת איזה הרס חברתי, כלכלי, מדיני וביטחוני היא יוצרת, אני תומך בשביתה כללית של המשק. יש להשאיר את הצבא לחלוטין מחוץ לכל מחלוקת פוליטית. אבל שביתה היא מחאה אזרחית ראויה; אמנם קיצונית, אך ראויה למצבי קיצון כמו הנוכחי.

[אהוד: לא יעזור לך, גם אתה, יחד עם שקמה דרסלר וחבריה ל"הנהגה", נימנה, חרף הסתייגויותיך הנכונות, והפתטיות – על צד המסיתים ו"שורפי האסמים"!]

* מוגי לב – ח"כים מהקואליציה, נאמנים למצפונם, הצביעו בעד נציגת האופוזיציה לוועדה למינוי שופטים, והבטיחו את בחירתה. בהצבעה הגלויה הם מוגי לב.

* המוסת – אני מקווה מאוד שמבצע פיגוע הדריסה בהפגנה, יועמד לדין על ניסיון לרצח המוני.

* אי שפיות זמנית – אני תמה איך זה ייתכן, שכל כך הרבה אנשים תומכים בסרבנות (או אם תרצו "הפסקת התנדבות", זה באמת הבדל סמנטי בלבד). הרי זו ממש תמיכה גורפת. כמעט כל מי שמתנגד למהפכה המשטרית תומך בסרבנות או לפחות מגלה הבנה לתופעה.
זה בלתי נתפס! הרי מדובר באנשים שכל חייהם סלדו מסרבנות. מדובר באנשים שכל חייהם שירתו במסירות, התנדבו, סיכנו את חייהם, חינכו את ילדיהם למסירות נפש, גם כאשר הממשלות היו מנוגדות לעמדתם וגם כדי לבצע מדיניות שהם שוללים. מה קרה?
אני מדבר עם האנשים. הם באמת ובתמים מאמינים שאנו על סף דיקטטורה תיאוקרטית. המהפכה המשטרית כל כך שלילית כשלעצמה, שחשוב להיאבק בה כמות שהיא, אבל למה צריך להוסיף עליה ולהציג אותה כדיקטטורה? עובדה, ההמון מאמין לזה.
כולם נהיו משפטנים ויודעים להוכיח על פי סעיפי סעיפים של הצעת חוק זו או אחרת, שאנו בדרך לדיקטטורה. אנשים יודעים להוכיח איך מתקיים אחד לאחד מודל של פשיזציה. איך מיושם במדויק תהליך נוסח הונגריה ופולין. והמהדרין משוכנעים שאנו ב-1933 והיטלר עומד לעלות לשלטון. וכל מחווה של פיוס ופשרה מצד היריב היא בעבורם הוכחה להונאה ורמייה. עובדה, יריב לוין אמר כך וכך, וברור שמה שהוא אמר, זה מה שיקרה.
הלו, רבים מאלה שהצביעו בעד הקואליציה הם בני משפחותיכם, חברים שלכם, שכנים שלכם, אחים שלכם לנשק, עמיתיכם לעבודה או העובדים שלכם או המנהלים שלכם, הם המוכרים בחנות שבה אתם קונים או הקונים בחנות שלכם. הם הספקים שאתם אתם עובדים. הם המורים של הילדים שלכם או ההורים של התלמידים שלכם. אתם באמת מאמינים שהם רוצים דיקטטורה?
אני רואה את הזעם הקדוש, את חוסר האמון הטוטלי, את ייחוס הכוונות-הרעות המוחלט, והמחזה הזה מוכר לי. מוכר לי עד לזרא. הוא מוכר לי מהביביזם.
הרי שנים אני מנסה להבין את התופעה. הרי אף אדם שפוי, או שפוי למחצה או לרביע לא יאמין לתאוריות הקונספירציה המטורללות, על כך שמשטרת ישראל, פרקליטות המדינה ומערכת המשפט יושבים במשך שנים ותופרים תיקים לנתניהו כדי להפיל את שלטון הימין. אף אדם שפוי לא יאמין שאנשי ימין דתיים מובהקים כמו אלשייך ומנדלבליט, מינויים של נתניהו, הובילו תפירת תיקים להפלת שלטון הימין. הרי אלו סיפורים כל כך מטומטמים, כל כך אינפנטיליים, כל כך הזויים, שלא יתכן שאדם נורמטיבי יקבל ולו קמצוץ מהם. אף אדם שקצת תבונה במוחו לא יקנה את הסיפורים על בג"ץ האנטי ציוני שרוצה להחריב את המדינה היהודית באמצעות הצפתה במסתננים וכל שאר ההבלים המטופשים האלה.
ועובדה, המוני המונים לא סתם מאמינים, משוכנעים בכך, הם יודעים שזה כך. וכולם הפכו למשפטנים ויודעים לצטט דקדוקי דקדוקים משפטיים כדי להוכיח את הקונספירציה. ואותם המונים – בוחן המציאות שלהם בחיים האישיים, הזוגיים, המשפחתיים, התעסוקתיים ביחסי השכנות שלהם וכד' תקין לחלוטין. אז איך הם קונים את זה? זו פסיכוזת המונים לא רציונלית, מעין אי שפיות קולקטיבית זמנית. והיום, זה מה שקורה גם בצד השני. וכששני מחנות איבדו את היכולת לחשוב באופן רציונלי והם דוהרים זה לעבר זה בכל המהירות וכל הכוח, הבית השלישי בסכנה. זו הפעם הראשונה בחיי שאני, אופטימיסט חשוך מרפא, חש סכנה למדינה.
הדרך היחידה להתמודד עם זה, היא להציב ברמה את חלופת השפיות, מול שני המחנות שבאטרף. להציב להם סולמות לרדת מן העצים שטיפסו עליהם. לשלוח אליהם יחידות חילוץ כדי לחלץ אותם מן המדרון שאליו הם מדרדרים את כולנו. מול מחנה מלחמת האחים, על שני צדדיו, חייבים לבנות את מחנה השלום הישראלי. אחרי מלחמת לבנון הראשונה יצא ספר ששמו: "יצאנו מדעתנו, תיכף נשוב." אנחנו חייבים לשוב.

* האקדח המעשן – במהלך הפגנת תומכי המהפכה בתל-אביב הופצה ברשתות החברתיות תמונה של מפגין חובש כיפה, הלובש חולצה של "אם תרצו" ועליה כתוב: "דיקטטורה עכשיו".
או, הנה נמצא סוף סוף האקדח המעשן...
איני יודע אם הצילום אותנטי ואם כן, האם הדברים נכתבו באירוניה או שהם באמת מבטאים, כפשוטם, את עמדת לובש החולצה.
כך או כך או כך, זה מזכיר לי את אלה שבהפגנות של מאות אלפי דגלי הלאום מצביעים על איזה דגל אש"ף שאולי איזה פרובוקטור הניף. ואולי לא.

* אובייס – כשהמפגינים צועקים "בן גביר מחבל" זה כאילו צעקו "כדור הארץ הוא עגול".

* סרבנות או הפסקת התנדבות? – עם כל התנגדותי הנחרצת לסרבנות (או בכיבוסית "הפסקת התנדבות"), אני נגעל וסולד מן המתקפות הגסות על הטייסים ולוחמי היחידות המיוחדות וכד'.
צריך לזכור שמדובר באנשים שעד גיל מאוחר מתנדבים לעשרות רבות של ימי מילואים בשנה, הן אימונים והן פעילות מבצעית מסכנת חיים מאחורי קווי האויב. אין מי שתורמים כמותם לביטחון המדינה.
איני חושב שהרקורד הזה מטהר את שרץ הסרבנות, אולם הסרבנות אינה מוחקת בשום אופן את הרקורד המופלא הזה ואת זכויותיהם האדירות של אותם לוחמים.
צר לי שהם נוהגים כפי שהם נוהגים היום. אני מאשים בכך קודם כל את הממשלה הרעה וחסרת האחריות הזאת שדירדרה אותנו למצב הזה, וגם אותם, שנהגו בחוסר אחריות לאומית משווע.
ובאשר לסוגיית "הפסקת ההתנדבות" / הסרבנות. מבחינה משפטית, אלה שני דברים נפרדים. לכן, מי שהפסיק להתנדב לא עבר על החוק ולא יעמוד לדין.
מבחינה ערכית, הפסקה חד צדדית קולקטיבית של ההתייצבות, בשל עמדה פוליטית, היא הסרבנות הגרועה ביותר. הפן המשפטי ממש לא מעניין אותי. אותי מעניין הפן הערכי.

* כשראש ממשלה פעל כמנהיג לאומי – חנוכה תשל"ו. דצמבר 1975. המתח בסבסטיה על סף פיצוץ. סכנה לשפיכות דמים, חלילה. ראש הממשלה יצחק רבין קיבל החלטה לא פופולרית של מנהיג לאומי – קיבל את פשרת קדום.
רבים במחנהו אינם סולחים לו עד היום על "הכניעה". אבל הוא גילה מנהיגות אמת, אחריות לאומית. הוא קיבל, ברגע של משבר, החלטה של מנהיג לאומי המבין את שליחותו.
באותה שבת חגגתי את בר המצווה שלי. עליתי לתורה בבית הכנסת "תהילות ישראל" על שם עולי הגרדום בר"ג. רוב המתפללים היו צעירי הכיפות הסרוגות, אולי חלקם היו בסבסטיה. בית הכנסת היה מזוהה עם תנועת החירות. באותה השבת בבית הכנסת עשו "מי שברך" חגיגי לראש הממשלה יצחק רבין.

* עוד ראש ממשלה פעל כמנהיג לאומי – כאשר האופוזיציה למדינה בהנהגת ביביטיבי עשתה את אחד ממפגניה הדוחים והחליטה להצביע נגד הארכת תקנות יו"ש, ובכך להפיל אותן, ואחרי שכשלו הניסיונות של אנשים אחראים להניא אותם מהמעשה הבוגדני – ראש הממשלה נפתלי בנט, שידע שמשמעות הדבר היא כאוס מוחלט ביו"ש, התפטר, ובכך מנע את פקיעת תוקף התקנות עם הפיכת הממשלה לממשלת מעבר. כך נוהג מנהיג לאומי עם אחריות לאומית.
היום, ראש הממשלה יצר במודע ובמזיד כאוס מוחלט בכל מדינת ישראל, כאוס בצה"ל והוא גם לא היה צריך להתפטר כדי למנוע זאת, אלא רק לבטל את קבלת חוק השחיתות שיצר את הכאוס. אבל תחת איומי עוכר המשפטים וראש הכנופייה, הוא הקריב את המדינה למען שלטון בכל מחיר ופגע בעם ישראל ובמדינת ישראל בחקיקה המופרעת. האיש אינו כשיר ואינו ראוי להנהגה לאומית.

* השתלת קוצב לב – "וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם; וַהֲסִרֹתִי לֵב הָאֶבֶן מִבְּשָׂרָם וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב בָּשָׂר." (יחזקאל י"א, י"ט).

* רק לא להתייבש – אל דאגה! אני מקפיד לחבוש כובע ולשתות הרבה מים. אני לא רוצה להתייבש ושישתילו לי קוצב לב.

* מה יותר גרוע? – קשה לומר שאני ישן בשקט כשנתניהו ראש הממשלה. אבל כאשר לוין ממלא את מקומו – אני סומך יותר על נתניהו, גם כשהוא תחת טשטוש.

* רק ממשלת חירום – רק ממשלת חירום – הליכוד, יש עתיד והמחנה הממלכתי תוציא אותנו מהמשבר.

* עוקפי עילת הסבירות – אני בוטח בשופטי בג"ץ, גם בשמרנים, בדתיים ובימניים שבהם (שאינם שופטים מטעם כמו אלה שלוין רוצה למנות), שיהיו יצירתיים וחכמים וישכילו למצוא את הסעיפים שיהיו שבילים עוקפי עילת הסבירות, שבהם יבלמו החלטות בלתי סבירות ומושחתות. יש שופטים בירושלים.

* חוק יסוד השתמטות – עוד זה מדבר וזה בא. טרם יבש הדיו מחוק השחיתות, ומפלגת המשתמטים הניחה על שולחן הכנסת את חוק יסוד השתמטות. ניסיון נואל לעגן את ההשתמטות הממארת של המגזר החרדי מהגנה על המולדת, בחוק יסוד. זהו חוק יסוד חילול השם, כאשר אלה שהשתמטותם – אומנותם, מציגים את ההשתמטות כלימוד תורה. אילו למדו באמת את תורת ישראל, לא היו מעלים על דעתם להשתמט.

* תשעה באב בגולן – בשנת 2001, שנתי הראשונה כמנהל מתנ"ס הגולן, זימנתי את הציבור, הדתי והחילוני בגולן, למפגש ערב ט' באב, שכותרתו "תשעה באב של כולם." 120 איש הגיעו להתכנסות ביונתן. מתוכם רק עשרים חילונים. לכאורה, אכזבה. אך אני ידעתי, שאלה עשרים איש שעד אותו יום תשעה באב כלל לא היה קיים עבורם, ולכן ראיתי זאת כהצלחה.
ניהלתי את המתנ"ס במשך כעשור. אני שמח מאוד שהאירוע המשיך להתקיים גם אחרי הקדנציה שלי, והוא מתקיים גם אחרי הקדנציות של שני המנהלים שבאו אחריי. השנה יתקיים האירוע זו השנה ה-23. היום האירוע הרבה יותר מאוזן. ומשתתפים בו מאות אנשים.
בשנים האחרונות הוא מתקיים בבתי כנסת עתיקים בגולן, וזה שדרוג נפלא. והחל בשנה שעברה הוא אירוע משותף עם מתנ"ס קצרין, וזה חשוב מאוד.
למעט ארבע שנותיי כמנהל מרכז "יובלים", שבהם ערכתי תיקון ליל שבועות ייחודי בקריית שמונה (ולדאבוני, לכך אין המשכיות), אין שנה שאיני משתתף באירוע הגולני. אני גם בצוות ההיגוי של מרכז "עיינות" (במתנ"ס, שנקרא היום המרכז הקהילתי), המוביל את האירוע.
אני זוכר היטב את האירוע בשנת 2005. היה זה ערב עקירת גוש קטיף. האווירה היתה אווירת ערב חורבן. ודומני שגם אנשים שתמכו בעקירה, היו באותו ערב שותפים באווירת האבל והחורבן.
כעבור שנה, המפגש היה במושב נטור. היה זה בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה. באותו היום, שעות אחדות לפני המפגש, נחתה רקטה בנטור. לקיים את האירוע? לבטל אותו? כיוון שלא היה איסור התכנסות (נדמה לי שהאיסור בגולן הוטל למחרת) החלטנו לקיים. אירחנו במפגש את אמנון שפירא ז"ל. מעט אנשים השתתפו באותה שנה, אך היתה זו חוויה מיוחדת. המפגש היה מרתק, אך חשיבותו הייתה קודם כל בעצם קיומו.
מחר נתכנס בבית הכנסת בקצרין העתיקה. הפעם יותר מתמיד, זו אווירת ט' באב, לא כאירוע היסטורי, אלא כאזהרה מפני מי שאינם לומדים מן ההיסטוריה ועלולים לחזור עליה. נושא המפגש: "שפה אחת – ודברים אחדים?" המפגשים האלה, הם איי שפיות שהם התשובה לאי-השפיות שתקפה את החברה הישראלית.

* כך פרצה השריפה – איך נוצרה השריפה בחלקת הכמהין שלנו? תאונת ריתוך באתר פאנלים סולאריים סמוך למאגר מרום גולן. הרוח נשאה אותה לא רק עד המטע שלנו בתל מחפי, אלא גם מזרחה לתוך סוריה. צר לי לאכזב את המגיבים ש"ידעו" – לא רק שזו הצתה, ולא רק לאיזה לאום שייכים המציתים, אלא אפילו מאיזה כפר הם באו.

* סגירת מעגל – בשנת 1984, עתליה – חברתי באותם הימים ואני, עברנו לגור בדירת אשכול (דירות אשכול – דירות רווקים קטנות, אבל גדולות יותר מן האשקובית שבה גרנו עד אז) בקיבוץ. המשכתי לגור בה גם אחרי שנפרדנו ולאורך שנות רווקותי, ועם יעל – לפני ואחרי החתונה עד סמוך להולדת בננו עמוס, ב-1995. בסך הכול 11 שנים. הדירה הזאת אוצרת בתוכה הרבה מאוד זיכרונות שלי, כמעט כולם טובים ונעימים.
ביום ראשון אסף בננו, עבר לגור בדיוק בדירה הזאת. כשעזרנו לו להעביר את הציוד, ביקרתי בדירה לראשונה אחרי 28 שנים. וזה היה ממש מרגש. סגירת מעגל.

* ביד הלשון: הר דב – מקום בחדשות – הר דב, שבאיוולתנו וחולשתנו אפשרנו לחיזבאללה להקים בו מאחז חמוש, אף שהוא שטח ריבוני של מדינת ישראל.
מהו הר דב? הר דב הוא השלוחה המערבית של החרמון, ששמה הוא כתף שיאון. בהר נמצא גם מקום הבתרים, שעל פי המסורת התרחשה בו ברית בין הבתרים. החרמון שוחרר במלחמת ששת הימים, אך למעשה הוא היה נטוש ובסוף שנות ה-60 התבססו בו מחבלים מארגון פת"ח ומהארגון הסורי "א-צאעיקה". האזור טוהר במבצע "פלצור" בידי לוחמי גולני, בדצמבר 1969. במבצע נהרגו 50 מחבלים. קצין צה"ל נהרג ו-6 חיילים נפצעו. כדי למנוע את חזרתם של המחבלים, הקים צה"ל שורה של מוצבים על ההר, הקיימים עד היום (מספר פעמים שירתי במילואים בהר דב, והתאהבתי בו, ולא רק כיוון שזה קל"ב…). את שמו קיבל ההר לאחר נפילתו של סרן דב רודברג, שנפצע בקרב עם מחבלים ביולי 1970, עת נחלץ לעזרת חייל שנפצע, ומת מפצעיו. רודברג, בן קיבוץ עינת, היה מ"פ בחטיבת גולני.
אורי הייטנר