סיפור חיים
פרק ג
שרגא יושב-ראש הקהילה בסוסניצה
בפברואר 1917, עם פרוץ המהפכה, נמצא שרגא בקייב, בחור בן תשע-עשרה, שראה עצמו מהפכן יהודי, חסיד תורת בורוכוב, והשתתף בפעולות מרדניות כהורדת דגלים והסרת תמונת הצאר ניקולאי ממקומות ציבוריים.
במהפכת פברואר קמה גם התנועה הציונית לתחייה ויצאה מהמחתרת. ראשי התנועות הסוציאליסטיות הרוסיות לקחו את השלטון בידיהם, והוקמה ממשלת קרנסקי, אשר על שמה קרוייה אותה תקופה, שנמשכה עד למהפכה הבולשביקית, באוקטובר 1917. בתקופה זו היו חופשיים לפעול כל המפלגות והארגונים. באותם חודשים, זוכרת דבורה, צעדה עם חבריה בהפגנה כשהם נושאים דגל כחול-לבן, לצד פועלים רוסיים שנשאו את הדגל האדום.
שרגא פעל אז במסגרת התנועה הסוציאליסטית הרוסית ובתנועה הציונית-סוציאליסטית כאחד. ימי המהפכה הצטיינו בהתעוררות כללית של העמים ברוסיה, אך לנוער היהודי לא היו בה תקוות לשיחרורם הלאומי, והשאיפות והגעגועים למולדת הלכו וגברו.
בשנת 1918, כאשר הציונות כבר היתה אסורה על-ידי הסובייטים, הגיע לידי שרגא ספר באידיש שכתבו זמן לא-רב לפני כן דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי, ויצא לאור בהוצאת "פועלי ציון" בניו-יורק: "ארץ ישראל – אין פערגאנגענהייט און געגענווארט, געאגרפיע, געשיכטע, רעכטליכע" (1918). הספר שימש כמדריך לנוער בפעולות שנערכו ביערות ובמקומות-סתר, באופן בלתי-ליגאלי. הספר ליכד את הצעירים בסוסניצה ועורר אותם להגות בארץ-ישראל. שרגא הושפע מאוד גם מתורתו של דב-בר בורוכוב. כאשר נפטר בורוכוב, בדצמבר 1917, שרגא, שלא זכה להכירו פנים-אל-נים, השתתף בהלווייתו יחד עם אלפי יהודים שהתחנכו על תורתו הסוציאליסטית והציונית, ועימם גם הרבה לא-יהודים.

*
נפילת שלטון הצאר, תקופת החופש הקצרה שבין פברואר לאוקטובר 1917 והחיים תחת השלטון הסובייטי בשנות המהפכה הראשונות, הינן התרחשויות חשובות להבנת דרכם-לעתיד של שרגא וחבריו-לעלייה בארץ-ישראל. הקמתה של תנועת "החלוץ", שהיתה מסגרת-על כללית לשם הכשרה, לכל צעירי התנועות הציוניות, לקראת עלייתם ארצה – סחפה אותו לעבר הקוטב היהודי, ואולם המפלגה הקטנה, שהיה בין מייסדיה, "ראדיקאל-פועלי-ציון", עדיין הדגישה את הסוציאליזם נוסח בורוכוב יותר מאשר את הציונות, שיחסה אליה היה פושר.
באווירה שנוצרה לאחר מהפכת אוקטובר 1917, התבססות השלטון הסובייטי בשנים הסוערות של מלחמת-האזרחים, והתקוממות כנופיותיו של מאכנו באוקראינה – היה על שרגא, מרצון ובכורח הנסיבות כאחד, ללכת במסלול כפול: פעילות יהודית וציונית במסגרת הקהילה, ומישרה רשמית אצל השלטון הסובייטי, בעבודתו כאחראי על החנויות הקואופראטיביות באיזורו.
בשנים הראשונות למהפכה התייחס השלטון הסובייטי במתינות לתנועה הציונית ולשאיפות הלאומיות והתרבותיות של האינטליגנציה היהודית. תנועת "החלוץ" היתה עדיין ליגאלית, ושרגא, בסוסניצה, פעל לכך שהנוער היהודי יקבל שטח על אדמת-בור כדי לחרוש אותו לגדל בו ירקות. הוקם ארגון יהודי רשמי, בהסכמת הממשלה הסובייטית: סטמ"ס (setms), ר"ת: סַאיוּס יֵברֵיי טְרוֹדִיאשָה מַאס, כלומר: ארגון של עם יהודי עובד. הקבוצה, שמנתה כשלושים בחורות ובחורים, פעלה כשנה וחצי וראתה ברכה במעשיה, אך בסופו של דבר לקחו השלטונות את היבול ופיזרו את הקבוצה.
קבוצה אחרת הכשירה עצמה לעבודה גופנית בקבלה עבודות קבלניות של הריסת בתים חרבים-למחצה, שנותרו בעקבות המלחמה. התמורה הועברה לקרן להכשרת חלוצים בסוסניצה. ובמקומות האחרים בהם פעל, ארגן שרגא קבוצות נוער ללימוד ציונות, סוציאליזם, ידיעת ארץ-ישראל והלשון העברית, לא פעם חרף התנגדות הוריהם.
מדוע היה יחסו של השלטון הסובייטי בראשיתו סובלני כלפי שאיפותיהם הלאומיות של היהודים? – השלטון טרם התבסס כדבעי, מלחמת-האזרחים קרעה את הארץ הרחבה, והיה ברור למנהיגות הקומוניסטית כי האינטליגנציה היהודית, ובעקבותיה רוב-רובו של העם, יעמדו לצידם ולא לצד כנופיותיהם של מאכנו ופטליורה, שטבחו וערכו פוגרומים ביהודים (באחד מהם נהרג גיסו של שרגא, בעלה של אחותו לאה).
בהישענות על היסוד היהודי, ואפילו הציוני – שוב לא היה צורך לאחר שהתבסס השלטון הסובייטי. אז הוקמה הַיֵיבְסֵקְצְיָה (שם שפירושו: סקציה, סיעה – "עברית", מלשון יברי, כלומר – יהודי). ארגון קומוניסטי-יהודי שהתנכל לתרבות העברית ולתנועות הציוניות, ואלה אכן הוצאו מחוץ לחוק.
סיבה נוספת היתה הצורך להתגבר על המחסור הנורא במזון ובאמצעים, בשנות המהפכה הראשונות, וזאת גם באמצעות פעולה פרודוקטיבית בקרב היהודים, כחלק ממאמץ השיקום של המדינה כולה.

*
בשלהי שנת 1917, לאחר מהפכת אוקטובר, הנהיג שרגא אסיפה של חמשת אלפים פועלים בבית-חרושת לסוכר (שהופק מסלק-סוכר) בעיירה קְרַקוֹבְקָה. הוא נאם בהתלהבות רבה על הצורך בשיפור תנאי עבודתם של הפועלים, נושא שלא הירפה ממנו מאז הפגישה עם פועלי אביו בטחנת-הקמח בנוֹבְיָה-מָלִינִי. פועלי בית-החרושת לסוכר היו רובם גויים. שרגא, שהיה קרוי בפיהם פאוול, או בשם-חיבה: פאווליק, קרא לסוציאליזם, ליתר חופש ודימוקראטיה, וכלל לא שיבח את הקומוניזם. ברוסית, כמו גם באידיש, שפתו קלחה ולא חשש לנאום בפני קהל רב.
בשנים הראשונות למהפכה התייחס השלטון הסובייטי במתינות לתנועה הציונית ולשאיפות הלאומיות והתרבותיות של האינטליגנציה היהודית. תנועת "החלוץ" היתה עדיין ליגאלית, ושרגא, בסוסניצה, פעל לכך שהנוער היהודי יקבל שטח על אדמת-בור כדי לחרוש אותו לגדל בו ירקות. הוקם ארגון יהודי רשמי, בהסכמת הממשלה הסובייטית: סטמ"ס (setms), ר"ת: סַאיוּס יֵברֵיי טְרוֹדִיאשָה מַאס, כלומר: ארגון של עם יהודי עובד. הקבוצה, שמנתה כשלושים בחורות ובחורים, פעלה כשנה וחצי וראתה ברכה במעשיה, אך בסופו של דבר לקחו השלטונות את היבול ופיזרו את הקבוצה.
קבוצה אחרת הכשירה עצמה לעבודה גופנית בקבלה עבודות קבלניות של הריסת בתים חרבים-למחצה, שנותרו בעקבות המלחמה. התמורה הועברה לקרן להכשרת חלוצים בסוסניצה. ובמקומות האחרים בהם פעל, ארגן שרגא קבוצות נוער ללימוד ציונות, סוציאליזם, ידיעת ארץ-ישראל והלשון העברית, לא פעם חרף התנגדות הוריהם.
מדוע היה יחסו של השלטון הסובייטי בראשיתו סובלני כלפי שאיפותיהם הלאומיות של היהודים? – השלטון טרם התבסס כדבעי, מלחמת-האזרחים קרעה את הארץ הרחבה, והיה ברור למנהיגות הקומוניסטית כי האינטליגנציה היהודית, ובעקבותיה רוב-רובו של העם, יעמדו לצידם ולא לצד כנופיותיהם של מאכנו ופטליורה, שטבחו וערכו פוגרומים ביהודים (באחד מהם נהרג גיסו של שרגא, בעלה של אחותו לאה).
בהישענות על היסוד היהודי, ואפילו הציוני – שוב לא היה צורך לאחר שהתבסס השלטון הסובייטי. אז הוקמה הַיֵיבְסֵקְצְיָה (שם שפירושו: סקציה, סיעה – "עברית", מלשון יברי, כלומר – יהודי). ארגון קומוניסטי-יהודי שהתנכל לתרבות העברית ולתנועות הציוניות, ואלה אכן הוצאו מחוץ לחוק.
סיבה נוספת היתה הצורך להתגבר על המחסור הנורא במזון ובאמצעים, בשנות המהפכה הראשונות, וזאת גם באמצעות פעולה פרודוקטיבית בקרב היהודים, כחלק ממאמץ השיקום של המדינה כולה.

*
בשלהי שנת 1917, לאחר מהפכת אוקטובר, הנהיג שרגא אסיפה של חמשת אלפים פועלים בבית-חרושת לסוכר (שהופק מסלק-סוכר) בעיירה קְרַקוֹבְקָה. הוא נאם בהתלהבות רבה על הצורך בשיפור תנאי עבודתם של הפועלים, נושא שלא הירפה ממנו מאז הפגישה עם פועלי אביו בטחנת-הקמח בנוֹבְיָה-מָלִינִי. פועלי בית-החרושת לסוכר היו רובם גויים. שרגא, שהיה קרוי בפיהם פאוול, או בשם-חיבה: פאווליק, קרא לסוציאליזם, ליתר חופש ודימוקראטיה, וכלל לא שיבח את הקומוניזם. ברוסית, כמו גם באידיש, שפתו קלחה ולא חשש לנאום בפני קהל רב.
אך לנאומו הפעם היו תוצאות. מיד עם תום האסיפה נאסר, לעיני כל הקהל!
כמחאה על מאסרו השביתו הפועלים כולם, גם הלא-יהודים, את עבודתם בבית-החרושת הממשלתי, ויצאו להפגין למען שיחרורו. הם פנו לשלטונות ודרשו לשחרר את פאווליק, אחרת – לא יחזרו לעבודתם.
ואכן, בלחץ הפועלים – שוחרר שרגא. זמן קצר לאחר מכן נסע למוסקבה, לוועידה הארצית של האיגודים המקצועיים, שרוב משתתפיה היו קומוניסטים, ואולם קבוצה של כשבעים איש, והוא בתוכם, היו סוציאליסטים.

*
לאחר מלחמת העולם, ובעקבות מלחמת-האזרחים והפרעות באוקראינה, התעשרה סוסניצה בפליטים יהודים מבלו-רוסיה, מליטא וממקומות אחרים. מרביתם מקרב האינטליגנציה. אלה הביאו עימם תרבות יהודית עשירה. קמה גימנסיה "תרבות" שבה לימדו מורים בעברית, ונערכו הצגות תיאטרון של חובבים. שניים מן השחקנים הבולטים באחת ההצגות היו שרגא ודבורה (שהתאחדו ושבו לגור בסוסניצה, כשנה לאחר נישואיהם).
האינסטיטוט שבו למדה דבורה ביקטרינוסלב שלוש שנים, נשרף, ולא היו בידיה תעודות על לימודיה. משום כך נכנסה, והיא כבר בראשית הריונה, ללמוד, על מנת לקבל הסמכה רשמית, בגימנסיה "תרבות" שהוקמה בעיירה, וגם ללמד בה ביולוגיה. בתנאי-החיים הבלתי-יציבים ששררו אז, לא היה דבר יוצא-דופן בכך שבחורה לומדת בגימנסיה אחרי אוניברסיטה, ואף מלמדת בה.
את בנה-בכורה, משה, ילדה דבורה באותה תקופת לימודיה בגימנסיה. היא נפרדה בחיוך מן המורים, לפני היציאה לפגרה בינואר 1922 (לפי המועד הנהוג בבתי-הספר הכלליים של הנוצרים), זאת מבלי שאיש יבחין בהריונה של התלמידה-המורה, ילדה את בנה בבית, באמבטיה, ושבה לעבודתה זמן לא רב לאחר הלידה. עוד באותו חודש.
מנהל הגימנסיה היה חיים רבינוביץ, שבמועד מאוחר עלה ארצה וניהל גימנסיה ברמת-גן. הוא היה גם סופר-לעת-מצוא, ובסוסניצה כתב מחזה, להצגת חובבים, שנושאו הציונות והעלייה לארץ. גיבור המחזה היה נער שנפרד מחברתו ערב נסיעתו לארץ-ישראל. את התפקיד הזה מילא שרגא, ודבורה – הנערה. אף שהיתה זו, כאמור, הצגת חובבים, היטיבו כנראה השניים לשחק את פרידת האוהבים בצורה כה עזה – עד שאמרו בסוסניצה כי הדבר האמיתי היחיד בהצגה היו נשיקותיהם בשעת הפרידה.

*
המצב הכלכלי בסוסניצה, ובקהילות היהודיות האחרות באוקראינה, היה קשה. השלטון הסובייטי רדף את דור המבוגרים, שראה בהם בורגנים, ומנע את פרנסתם. הלאים חנויות, בתים, דירות. שני יהודים הוצאו להורג בתלייה, ביער, בגלל ציוניותם.
באותה תקופה, 1920 לערך, אירע ששרגא, שהיה כבן עשרים-ושתיים, נבחר מטעם "פועלי ציון" לשמש כיושב-ראש הקהילה היהודית בסוסניצה. כהונתו נמשכה כחצי-שנה (הדבר היה טרם נישואיו לדבורה). הוא השקיע את מלוא מרצו בסידור ענייני הקהילה, ובעיקר – בהבטחת מקומות-עבודה ליהודים. שערו הארוך עדיין גלש על כתפיו, ונראה כמעט כנער, פייבלה – וכבר ראש קהילה.
העיירה היתה קטנה, אנשים הכירו זה את זה, ולשרגא התבצרה עמדה של מנהיגות למן ההתחלה. הוא הקים ארטלים, אגודות שיתופיות של יהודים שלומדים מלאכה כדי לפרנס עצמם. הממשלה הסובייטית עזרה לכך כי הדבר עלה בקנה אחד אם מגמת הפרודוקטיביזציה והפרולטאריזציה. ההסבה המקצועית היתה דבר בעיתו, כי התושבים ממש רעבו ללחם. קמח ומלח, למשל, היו מצרכים כה נדירים, שלעיתים החליפום תמורת יהלומים. שרגא הכיר עתה את הדלות מקרוב ומכאן והלאה התחזקה אמונתו, כסוציאליסט יהודי, שמוכרח להיות שוויון.
כדי לקיים את הקהילה יש לשלם מיסים, אך מי ישלם? – היו עדיין "בַּלֶבַּתִים", בעלי-בתים בעיירה, שרכוש ואמצעים נותרו ברשותם, אך לשלם מיסים לקהילה לא התלהבו.
ובעיירה הסתובבה באותם ימים בחורה בשם אסתרקה המשוגעת – תמהונית, שקטה, לבושה סחבות מעלות ריח-רע אשר למראיהן בלבד נרתעו אנשים מלהתקרב אליה. אך היו נותנים לה אוכל כדי לקיים את נפשה. והנה, ראש-הקהילה הצעיר שרגא החליט שאסתרקה תהיה העוזרת שלו לצורך גבית מיסים! – ומעתה – כאשר מישהו מה"בלבתים" סירב להעלות את המס שקבע לו ועד-הקהילה, די היה ששרגא יזהירו:
"אם לא תשלם – אשלח אליך את אסתרקה!"
– כדי שאותו יהודי ישלם מיד את חובו. אך לא רק הנישום פחד, גם אסתרקה היתה מסתובבת ברחובות העיירה בחשש מתמיה מפני שרגא. "הנה הוא הולך!" – נהגה להימלט מפניו, פן יטיל עליה אחת משליחויותיו אל בעלי-הבתים.
"מתאים לך!" – נהגו לחייך, לימים, בני-משפחתו של שרגא וידידיו, שבאוזניהם היה חוזר, בבדיחות-הדעת, על סיפורו זה.

בעיירה היו רופא-שיניים אחד, ורוקח אחד.
בחור שעבד בבית-המרחקת כעוזר-לרוקח בא אל שרגא והתאונן שמשלמים לו מעט מדי. שרגא פנה אל הרוקח, ביקשו להעלות את שכר העוזר – ולא הצליח. אך בעיני שרגא לא היה הסירוב סוף-פסוק. הוא סידר שמדי לילה, בשתיים אחר חצות, יבקרו חבר'ה אצל הרוקח להעירו בתואנה דחופה כלשהי. לא עברו ימים רבים והרוקח בא בטענות לשרגא על ההטרדות התכופות.
"תנסה להוסיף משהו על שכרו של העוזר שלך," לימדו שרגא לקח, "ותראה שכולם יהיו בריאים בלילות."
וכך היה.

לבד מסידור יהודים בעבודה שנחשבה מועילה גם בעיני השלטון, גביית מיסים, הקמת קופה לעזרה הדדית למשפחות חסרות אמצעים, פעילות למען מושב הזקנים המקומי ולפתיחת בתי-הספר שהלימודים בהם התנהלו בעברית ובאידיש – ניסה שרגא להטביע חותמו בתחום נוסף.
הוא, ועוד שני חברים, יצגו את "פועלי-ציון" בוועד-הקהילה, ובהכרעה על חודו של קול הצליח שרגא לקבוע כי הוועד אמנם מכבד את הדת, אך הקהילה, שהיא גוף המוכר על-ידי השלטונות (ואכן גם נשאר בסטאטוס הזה במשך כשנתיים) – אינה חייבת להחזיק על חשבונה את הרב ואת השוחט. לכן להבא יקבלו השניים את שכרם רק ממיסיהם של המחזיקים בדת, אם הללו יתנדבו לכך. ממש "הפרדת הדת מהמדינה" ביוזמתו של שרגא, וללא כפייה או הנחייה מטעם השלטון הסובייטי.
הידיעה על אודות ההחלטה נפלה בעיירה כרעם ביום בהיר, ורבים בקהל רצו מיד להתלונן עליו באוזני אביו:
"לך תראה מה עושה התכשיט שלך!"
"מיותר לציין," מספר שרגא בזיכרונותיו, "שאותו לילה לנתי מחוץ לבית, והדבר הותיר לי זמן למחשבה נוספת. הגעתי אז לשתי מסקנות: ראשית, שוכנעתי כי יש לכבד את הרבנים והשוחטים והתחייבתי לעשות כן כל ימיי, ללא קשר לשאלת המימון. שנית, כאשר נטייתי מנוגדת לצורכי העם ולדעתו – העם קודם."

*
הוויכוח בין האב לבן, כל תקופת נעוריו ובחרותו של שרגא, נראה כמאבק איתנים. שנים אחדות קודם לכן, כאשר האב היה עדיין ראש הקהילה בסוסניצה, החליט שרגא להשתמש בבית-הכנסת כדי לשאת שם נאום ציוני ביום השנה למות הרצל. האב הפריע לו לנאום ודרש להוציאו מבית-הכנסת.
"איני יוכל לומר שבני משומד," אמר, "אבל דברים אפיקורסיים כאלה לא שמעתי ולא קראתי מימיי!"
והוא דרש לסגור את בית-הכנסת בפני שרגא וחבריו, מהחוגים הציונים-סוציאליסטים.
אהוד בן עזר
המשך יבוא