אֳרָנִים בַּחַלּוֹן

הָאֳרָנִים הַנִּבָּטִים בַּחַלוֹן –
יְדִידַי.
עֵדָה חֲסֻנָּה פְּרוּעָה
גְּזָעִים אֵיתָנִים מְכֻרְכָּמִים
עֲנָפִים מְחֻסְפָּסִים כֵּהִים
וּפֹארוֹת כִּבְדוֹת לְשַׁד.
אֲמִירִים טְלוּלִים-בְּדוּרִים
וְזַלְזַלִּים רַכִּים כְאֶצְבָּעוֹת.
אֶצְבָּעוֹת מְגַשְּׁשׁוֹת –
בְּסִתְרֵיהֶם חוֹחִיּוֹת מִתְנַדְנְדוֹת,
מַחֲרוֹזוֹת פְּנִינִים מִדַּרְדְּרוֹת
כַּאֲפוּנִים עַל מַגַּשׁ
נְחֹשֶׁת-עַנְנֵי-הַשְּׁקִיעָה.
וּבְמַזְלֵג עָנָף גֵּאֶה –
קַן תּוֹר.
פּוֹרְחִים הַתּוֹרִים וְחָגִים
פּוֹרְשִׂים מְנִיפַת זְנָבָם
לָבָן-חוּם-שָׁחוֹר
וְרֵיחַ שׁוֹשָׁן מָהוּל פִּלְפֵּל.
שְׂרַף-לֶב-אֳרָנִים בָּרוּחַ.
יַבִּיטוּ אֳרָנִים, יְרַשְׁרְשׁוּ:
אַחַת אַתְּ... אַתְּ אַחַת...
אָנוּ אִתָּךְ... אִתָּך אָנוּ...

1959

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

עֲקֵבוֹת בנחל

אֵינִי יוֹדֵעַ אִם הוּא חוּם אוֹ מְפֻסְפָּס, הַגְּלָלִים לֹא חוֹשְׂפִים
מֵידָע – יְצוּר לֵילִי מַבְחִיל, פַּרְוָה מְדֻבְלֶלֶת.
לֹא נָעִים לְהֵעָלֵם בְּלִסְתוֹתָיו פֶּן יְבֻלַּע לִי, לְהִתְעַלֵּס בִּסְבִיבָתוֹ שֶׁל
רַב עָצְמָה וְשׁוֹבֵר עֲצָמוֹת.

אֲני חוֹשֵׁש שֶׁהַצָּבוֹעַ* יְהַפְּנֵט אוֹתִי, יִגְרֹר אֶת גֻּלְגָּלְתִּי לִמְאוּרוֹת סֵתֶר,
יִתְחַכֵּךְ בִּשְׁאֵרִית בְּשָׂרִי כְּדֵי לִשְׁמֹר עַל חֶלְקַת הָאֱלֹהִים שֶׁלּוֹ.
אֵינִי מֻמְחֶה לִנְבֵלוֹת, אֵין בִּי חוּשׁ רֵיחַ לְאִתּוּר פְּגָרִים."גֵּי הַצְּבוֹעִים"**
כְּצִלּוֹ שֶׁל מֵת. עָקֵב בְּצַד אֲגוּדָל, הַצָּבוֹעַ חָזָק מִמֶּנִי.


צבוע. ויקיפדיה.

בְּחַפְּשׂוֹ טֶרֶף יַעֲבֹר בְּשֵׂעָר סָמוּר וְיַלֶּלֶת יוֹתֵר מִשְּׁלוֹשִׁים ק"מ
בְּלַיְלָה, כְּמֵיטִיבֵי הַלֶּכֶת.
טִפּוֹת הַגֶּשֶׁם מֵאֶמֶשׁ מְרַפְּדוֹת אֶת שְׁבִילֵי נַחַל צָפִית. הָאוֹר הַצָּלוּל חוֹשֵׂף צִמְחֵי מִדְבָּר, עִקְבוֹת בַּעֲלֵי חַיִּים וּשְׁאֵרִיּוֹת דֹּמֶן עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה.

נְמָלִים מְכֻנָֻּפוֹת פּוֹרְצוֹת מִתּוֹךְ הַשִּׁיטָּה הַסְּלִילָנִית*** זְכָרִים רְעֵבֵי פְּרִיָּה וּרְבִיָּה מִתְעוֹפְפִים בְּצָהֳלַת שִׂמְחָה אֶל בִּרְכַּת הַשֶּׁמֶשׁ,

אֶל עֲנַן הָאֵש בַּמַּעֲרַב –
אֶל מוֹתָם.

פורסם לראשונה ב"מקומות שהיינו בהם" – "קשב לשירה", 2016.

* צַבֻּעְ )ערבית) – צָבוֹעַ. חוּם או מפוספס. (Hyaena brunnea, Hyena Hyena). בעל חיים יונק מסדרת הטורפים. בעל לסתות חזקות המותאמות לפיצוח עצמות קשות. בלילות, בחפשו טרף, משמיע קול יללה מבהיל. אמונות תפלות נרקמו סביבו-יכולת היפנוט וגרירת הקורבן אל מאורתו, יכול להחליף את מינו ועוד ו...עוד.
** "גיי צבועים" – שמואל א' י"ג-י"ח. גיי=גיא.
*** שיטה סלילנית Acacia raddiana)) עץ מוגן, מדברי, קוצני. צומח בערבה ובחלקי נגב. שורשים ארוכים עד 10 מ'. מיספר רב של בעלי חיים מתגוררים בשיטה בקיום של פונדקאי.

"מַה שְׁלוֹם צָבוֹעַ אֶל כֶּלֶב, מַה שְׁלוֹם עָשִׁיר אֶל רָש" – בן סירא י"ג כ"א – ספרים חיצוניים.
"צָבוֹעַ זָכָר שֶׁיֵּש לוֹ שָׁעָה שֶׁהוּא קָשֶׁה כָּאֲרִי" – תלמוד ירושלמי בבא קמא ב' ג'.

מדינת ישראל נמצאת במשבר החמור בתולדותיה. כאשר אני אומר או כותב זאת, מיד אני מקבל תגובות של אנשים שמזכירים לי את מלחמת יום הכיפורים, את מתקפת הטרור של ה"אינתיפאדה" השנייה, את תקופת הצנע, את מלחמת העצמאות, את תקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים.
דווקא תקופת ההמתנה מיטיבה להסביר מדוע המשבר הנוכחי חמור יותר מכל הדוגמאות הללו. מדינת ישראל הקטנה, בגבולות החנק שבהם חייתה, עמדה מול איום של האויב מכל הכיוונים, בתחושה קשה של סף שואה שנייה. אבל באותם שלושה שבועות, התגלה העם במלוא תפארתו ועוצמתו, במלוא אחדותו והערבות ההדדית שבתוכו, בגלי התנדבות, הירתמות ותרומה, במלוא החיבור בין המדינה היהודית ליהודים בתפוצות הגולה ובין כל החלקים והמגזרים בעם ישראל. "אשרי העם" כתב באותם ימים איתן הבר. הדבר הקרין גם על המערכת הפוליטית שהקימה את ממשלת הליכוד הלאומי (כפי שנקראה אז ממשלת האחדות), שאיחדה את השונאים מאמש אל מול הסכנה. התוצאה היתה הגדול בניצחונותינו.
המשבר הנוכחי מגלם ומחריף קרע חסר תקדים בין חלקי העם; שנאה, חוסר אמון, דמוניזציה הדדית בין חלקי העם והשפל החמור מכל – הדיבור הנפסד על "היפרדות", כלומר על פירוק מדינת ישראל ופירוק עם ישראל. בתוך חצי שנה, ממשלת הימין על מלא, שקיבלה מקודמתה מדינה במצב מצוין מבחינה כלכלית, ביטחונית ומדינית, המיטה עלינו משבר כלכלי, ביטחוני, מדיני, חוקתי; משבר ביחסים עם ארה"ב, משבר באקדמיה, משבר ברפואה, משבר בכל תחומי חיינו. הממשלה הרעה הזאת הביא אותנו אל פי תהום.
אך גם תגובת הנגד, שהיה בה יופי רב של התקוממות עממית ציונית, שדגלה דגל הלאום והיא נאבקת על נשמתה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, איבדה את הדרך ועלתה על נתיב מסוכן לא פחות משל הממשלה; נתיב של הפרת חוק, מרי אזרחי, פירוק מכוון של צה"ל תוך שימוש בביטוי המכובס "הפסקת התנדבות" וקריאה לפירוק המדינה.
זהו משבר עמוק, שיחייב מהלכי עומק חברתיים לאיחוי הקרע. איני משלה את עצמי שצעד פוליטי כלשהו יפתור באחת את המשבר. אבל בשעה הזו, כשהחברה הישראלית מדממת, מה שדרוש הוא קודם כל צעד מהיר ודרמטי לייצוב החולה ולעצירת הדימום. הצעד הזה צריך להיות צעד פוליטי. מנהיגי המפלגות הגדולות, הליכוד, יש עתיד, והמחנה הממלכתי, נתניהו, לפיד וגנץ, צריכים לגלות מנהיגות לאומית, אחריות לאומית, להתעלות לגודל השעה, ולהקים לאלתר ממשלת הצלה לאומית.
מה היתרונות המיידיים של הקמת ממשלת הצלה לאומית?
בממשלה כזו ניפטר מן היסודות הקיצוניים ההרסניים שמאיימים על הדמוקרטיה הישראלית. כמו ספינה שנקלעה לסערה ומשליכה את המטען העודף שמסכן אותה, כך נשליך את הכנופייה הכהניסטית, את מפלגת הקיצוניות הדתית (שהשתלטה השתלטות עוינת על המותג "הציונות הדתית") ואת מפלגת הטירלול הרגרסיבי – נועם. בממשלה כזו, עוכר המשפטים יריב לוין לא יהיה שר המשפטים ועוכר התקשורת שלמה קרעי לא יהיה שר התקשורת. שר הביטחון לא ימצא בין הרגליים שלו את סמוטריץ', שר המשפטים החדש לא יירש את השר במשרד המשפטים – המסית והמדיח אמסלם. לפיד וגנץ יעמדו על כך שמשרדי המשפטים, ביטחון הפנים (כמובן שיבוטל השם שראש הכנופייה דרש) והתקשורת יהיו בידיהם.
תבוטל המהפכה המשטרית. במקומה, תיקח על עצמה ממשלת ההצלה הלאומית ליצור בתוך שנה לכל היותר, אולי אף בתוך חצי שנה, רפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט בהסכמה לאומית רחבה. יש צדק רב בביקורת על מערכת המשפט על מישפוט יתר ועל אקטיביזם יתר. כמובן שהפתרון המהפכני של לשפוך את התינוק עם המים הוא בלתי נסבל, כי התינוק הוא הדמוקרטיה הישראלית. אך גם השארת התינוק במים מעופשים אינה אופציה סבירה. יש מקום לרפורמה אחרת. במרכז הרפורמה תהיה חקיקת חוק יסוד: חקיקה, שיבהיר ויעגן את מהות הפרדת הרשויות והאיזונים והבלמים ביניהם, באופן המיטבי. כחלק מן המהלך הזה, יבוטל החוק המושחת של ביטול ("צמצום") עילת הסבירות ויחוקק חוק חדש המצמצם ומגדיר מחדש את עילת הסבירות, שאכן נעשה בה שימוש עודף, אך קיומה הכרחי למניעת שחיתות, בעיקר בתחום המינויים. ייגנז חוק יסוד: השתמטות, או בשם החיבה האורווליאני שלו – חוק יסוד: לימוד תורה. אם החרדים ירצו להשתתף בממשלה למרות ביטול החוק, איני רואה בעייה בכך.
דומני, שדי ביתרונות אלה, בוודאי בהשוואה למצב הקיים, כדי להבין שממשלה כזו נחוצה.
רגע, תאמרו לי, התעלמת מהפיל בחדר. התעלמת מבעיית נתניהו. מה קרה? פתאום לגיטימי שנאשם בפלילים יהיה ראש הממשלה? שכחת איך נתניהו עקץ את גנץ בממשלת האחדות הקודמת?
לא, לא שכחתי את נתניהו. גם לא שיניתי את דעתי עליו. אבל הוא ראש הממשלה, כיוון שהוא נבחר בבחירות דמוקרטיות. הוא נבחר לאחר שבית המשפט העליון דחה ברוב של 11:0 את העתירות שקראו למנוע את ריצתו. ובית המשפט דחה את העתירות בצדק, כיוון שאנו מדינת חוק ובית המשפט אינו מוסמך לקבל החלטות המנוגדות לחוק. הוא רץ אחרי שהכנסת לא קיבלה את החוק האוסר על נאשם להתמודד, כי בקואליציה הקודמת לא היה, למרבה הצער, רוב לחוק הזה ובראש המתנגדים עמד מי שכיהן כראש הממשלה. נתניהו הוא ראש הממשלה, ואם הוא יסכים לפרק את ממשלתו לצורך הקמת ממשלת הצלה לאומית, אי אפשר לדרוש ממנו לוותר על ראשות הממשלה. כאשר הברירה היא בין ממשלת נתניהו עם בן גביר, סמוטריץ' ואבי מעוז לבין ממשלת נתניהו עם לפיד וגנץ, ברור איזו ממשלה טובה יותר למדינת ישראל.
ומי בכלל אומר שנתניהו רוצה בכך? שהוא מוכן לכך? איני יודע ואיני טוען שהוא מוכן לכך. גם איני יודע אם לפיד וגנץ מוכנים לכך. נכון לעכשיו, שלושתם מתנגדים לכך, לפחות בפומבי. לצערי, כמו בהידברות בבית הנשיא, שלושתם אינם מגלים מנהיגות ואינם מעזים להמרות את פי הבייס הקיצוני שלהם. איני יודע אם הם בשלים לכך, אבל אני יודע שזה מה שנחוץ היום למדינת ישראל, וכאזרח פטריוט אני קורא להקמת ממשלה כזו ומקווה שתצא קריאה אזרחית המונית שתלחץ על המנהיגים להתעלות ולהקים ממשלה כזו. לדעתי, יש לנתניהו סיבות טובות לרצות בממשלה כזו. איני חושב שממשלת הסיוט הנוכחית היא משאת נפשו. הוא מכנה בשיחות סגורות את בן גביר "נזק". טוב לו שהנזק מכשכש בו? נתניהו ניחן בתודעה היסטורית, ומקומו בהיסטוריה חשוב לו מאוד. הוא לא רוצה להצטייר כראש ממשלה שהמיט חורבן על המדינה. היו לו הישגים לא מבוטלים בשנות שלטונו, ואיני בטוח שהוא רוצה להיות חתום על הריסתם.
ולאלה שמתנגדים להקמת ממשלת הצלה לאומית – היה לכם כל כך נעים בחצי השנה האחרונה? אתם רוצים עוד מהטוב הזה?

2. צרור הערות ‏6.8.23
* ברמה הכי אישית – בכל שנותיי כחייל בסדיר ובמילואים ובכיתת הכוננות של אורטל (ומדובר ביותר מ-35 שנים), הייתי נכון בלי היסוס להקריב את חיי על קיומה והגנתה של מדינת ישראל.משמעות הדבר, שקיומה של מדינת ישראל חשוב לי הרבה יותר מחיי.לכן, ברמה הכי אישית, הכי רגשית, כאשר אני שומע מישהו שמציע לפרק את מדינת ישראל, זה פוגע בי הרבה יותר מאשר אם הוא היה מציע להרוג אותי. חד וחלק. אני יודע שהרעיון המופרע, המטומטם, המרושע והילדותי הזה חסר סיכוי. אפס היתכנות. אבל עצם העובדה שעשרות אלפי אנשים, תאבי חורבן, מפנטזים עליו, הוא בעיניי זוועה.

* דרוויניזם חזירי – תגובות שאני מקבל בנושא רעיון העוועים של פירוק מדינת ישראל, מתמקדות בעיקר בפן הכלכלי. מדובר בעמדות של ימין כלכלי רדיקלי, דרוויניסטי, חזירי, שאין דבר מאוס בעבורו יותר מערך הערבות ההדדית, אין דבר בזוי בעיניו יותר מהסולידריות החברתית. אנשים שרוצים להיפרד מן החלשים ולהקים מדינה של החזקים.

* שני משולשים מחוברים – אני מפציר במי שמפנטזים על פירוק מדינת ישראל, לא להפגין עם דגל ישראל; לא לחלל את דגל הלאום. זהו דגל הלאום היהודי. לא דגל חצי הלאום. זה דגל של שני משולשים מחוברים, לא של שני משולשים נפרדים. הדגל הזה מבטא את אחדות העם היהודי. לא את פירוקו.

* שיח קונכיות – קָשֶׁה לִשְׁתֵּי קֻנְכִיּוֹת לְשׂוֹחֵחַ שִׂיחָה-שֶׁל-מַמָּשׁ. / כָּל אַחַת מַטָּה אֹזֶן לַיָּם שֶׁלָּהּ. / רַק שׁוֹלֵה-הַפְּנִינִים אוֹ סוֹחֵר-הָעַתִּיקוֹת / יָכוֹל לִקְבֹּעַ בְּלִי חֲשָׁשׁ: אוֹתוֹ יָם." ט' כרמי, "קשב".
השיח הישראלי היום הוא שיח קונכיות. שיח פנים מחנאי, כאשר כל מחנה נגרר אחרי הקיצונים בתוכו שמושכים החוצה, לכיוון של קרע ושנאה. כמי שנמצא כבר עשרות שנים בשיח כן ואמתי בין חלקי העם, ונפגש עם כולם ברבעון הרביעי, במפגשי שיח רבים בגולן, ב"נפגשים בשביל ישראל", בבית המדרש "מעגלים", במדרשת השילוב ועוד ועוד ועוד, אני חסין מפני ההקצנה הזאת. מי ששותפים לשיח אמיתי, לא יקנו את הדמוניזציה של המחנה האחר, ולא יראו בו כליל הרוע, השקר, הכוונות הרעות. אני מוצא בביביזם, לאורך שנים, התנהגות של המון, שהשיח שלו הוא שיח קונכייתי, ורק כך אני יכול להבין איך הם קונים את תאוריות הקונספירציה על תפירת תיקים ומדינת העומק וכו'. רק המון שחי ונושם רק את עצמו ואת מי שחושב כמותו, יכול להיסחף למקום הזה.
לצערי, אני מוצא תהליך מואץ בצד השני, בקרב המחאה, שמתנהג כהמון, כתמונת ראי של הביביסטים. רק כך הם יכולים להיות כל כך משוכנעים בכך שאנו על סף דיקטטורה, שחוק עילת הסבירות (שהוא חוק מושחת בעיניי) הפך את ישראל לדיקטטורה ולכן מותר לפרק את צה"ל כי אם היא דיקטטורה אז אין לנו עניין להגן עליה ועד רעיון העוועים החולני של פירוק המדינה.
לא בכדי, שני ההמונים הללו מתנגדים לפשרה, בזים לה. הם מכירים שני מצבי צבירה – הכנעה או כניעה. אני מאמין שהידברות אמת, שיש בה נכונות אמת לפשרה, לא תביא ל"פשרה" אלא ל- win-win. השותפים לשיח בין המחנות, יודעים שמתנגדי המהפכה אינם אנשים שלא מוכנים לקבל את שלטון הימין ולכן עורכים מרד כדי להפיל אותו בכל מחיר. הם מבינים שהניסיון להשליט את הממשלה על בג"ץ פוגע בציפור הנפש של ציבור גדול מאוד בישראל שרואה בעצמאות המשפט יסוד מוסד בכל דמוקרטיה. השותפים לשיח בין המחנות יודעים שיש הרבה צדק בביקורת על האקטיביזם השיפוטי ושהכאב בקרב חלק גדול מן הציבור הוא אמיתי ומחייב לא רק התייחסות ואמפתיה (זה מובן מאליו בעיניי) אלא גם שינוי ורפורמה במערכת המשפט.
שיח הקונכיות הוא שיח הרסני, כי הוא נותן לקצוות הקיצוניים לכשכש בנו. לכן, יש לגבש מחדש את המיינסטרים הציוני, הממלכתי הדמוקרטי, של הקולות המתונים בכל המחנות, שיהיה מרכז הכובד של החברה הישראלית. השותפים לשיח של אמת, להבדיל משיח הקונכיות, יודעים לקבוע בלי חשש: אותו ים.

* המהפכן המגלומן – לפני כשבועיים סיפר יו"ר הכנסת אמיר אוחנה ששמע את פרטי המהפכה המשטרית, בצפייה בנאומו של יריב לוין ב-4 בינואר. ערב שבת חשף עמית סגל, ב"ידיעות אחרונות", עובדה דרמטית – גם נתניהו שמע את פרטי התוכנית בשידור חי בטלוויזיה.
לא ייאמן. מהפכן מגלומן, על דעת עצמו, ללא דיון מקדים בממשלה, ללא דיון בסיעת הליכוד, ומתברר שאפילו בלי לעדכן את ראש הממשלה, מרשה לעצמו בשיכרון כוח בלתי נתפס לשנות מן היסוד את המבנה המשטרי שבנתה הדמוקרטיה הישראלית במשך 75 שנים. בניסיונו הוא הצית תבערה חסרת תקדים – משבר חברתי, כלכלי, מדיני וביטחוני חמור ביותר. ובכל פעם שנתניהו בחן אפשרות להתפשר, הוא הצמיד לרקתו אקדח עם איומי פרישה שלו ושל הכנופיה הכהניסטית ובכך להפיל את ממשלתו. וגם עכשיו, אחרי כל הנזק שחולל, הוא נחוש לחולל את המהפכה. מעולם לא גרם אדם אחד בזמן קצר כל כך נזק כבד כל כך למדינת ישראל. מלאך חבלה.

* לא לפסול חוקי יסוד – במצב הקשה שבו נמצאת החברה הישראלית, מן הראוי שכל הגורמים ינהגו באחריות ולא יקרעו את החבל, שכבר כעת הוא על חוט השערה. כל הגורמים. גם בג"ץ. התערבות בחוקי יסוד (אין מדובר בביטול חוקי יסוד, כי העתירות אינן נגד חוק היסוד אלא נגד סעיפים בתוכו), עם כל הבעייתיות בהם, יהיה מעשה חסר אחריות. העילה העיקרית לפסילת חוקים בידי בג"ץ, היא היותם סותרים את החוקה, כלומר את חוקי היסוד, שהם החוקה בהתהוות. גם ביטול חוקים רגילים הוא בעייתי. ביטול חוק יסוד, הוא נשק יום הדין.
איני טוען שבשום אופן אין מקום לביקורת שיפוטית על חוקי יסוד. אם הכנסת תקבל חוק יסוד דחיית הבחירות בשנתיים, או חוק יסוד שיבטל את זכות הבחירה מהאזרחים הערבים, חובתו של בג"ץ להתערב ולבטל אותם. אך אלה הסטנדרטים של חקיקת יסוד שמוצדק להתערב בה. החוקים הנוכחיים רחוקים, רחוקים מאוד, מהמקרים הללו. חוק הנבצרות הוא חוק פרסונלי. אבל הוא לא מופרך. יש היגיון ברצון למנוע מצב שבו היועמ"ש יכריז על נבצרות של ראש הממשלה הנבחר. לבטח אין זה חוק יסוד שמצדיק התערבות. חוק עילת הסבירות הוא חוק רע, שיוצר תשתית לשחיתות, בעיקר בתחום המינויים. אך גם הוא רחוק מהסטנדרט שהצגתי. הבעייה היא הזילות בשנים האחרונות בחקיקת יסוד למטרות פוליטיות קצרות טווח.
הפתרון לבעייה היא בחוק יסוד: חקיקה, שיגדיר אחת ולתמיד את מקבילית הכוחות בין הרשויות השונות והאיזונים והבלמים ביניהם. בין השאר יש להגדיר רוב מיוחד לחקיקת יסוד והצבעה על חוקי יסוד בארבע קריאות. ובכל מקרה – ודאי שחובתה של הממשלה לכבד כל החלטה של בג"ץ. העובדה שנתניהו מסרב להתחייב שיכבד פסיקה של בג"ץ חמורה ביותר.

* גיבוי לשוטרים אלימים – ראש הכנופייה, שכל חייו עבריינות ועימותים עם המשטרה וכוחות הביטחון, נותן גיבוי לשוטרים אלימים, שזומנו לחקירה במח"ש, כי הוא רוצה משטרה כהניסטית שתשפוך דם של מפגינים מתנגדי המשטר. מכל חטאיו הרבים מספור של נתניהו, החמור ביותר הוא הלגיטימציה לחיה הכהניסטית.

* מתחפש לחייל – מדוע לא יבוא פורים פעמיים בשבוע? ראש הכנופייה התארח בבסיס מג"ב, לצד נושא כליו נער הזוועות חנמאל דורפמן, והתחפש לחייל. אני מקווה שלא נתנו לו גם רובה אמיתי, שלא ירצח ככה בשביל הכיף כמה ערבים. כזכור, צה"ל לא גייס את בן גביר, ובצדק. אסור להפקיר נשק בידי בריון כהניסט כזה. אבל נתניהו הפקיר בידיו את ביטחון הפנים של ישראל, ואת תוצאות המינוי אנו חווים מדי יום ביומו. וגם את נושא כליו נער הזוועות צה"ל לא גייס מאותה סיבה. והוא היום האיש החזק במשרד ל"ביטחון" לאומני. לאן הידרדרנו.

* מממשי ה"ביטחון" הלאומני – כביטוי ל"משילות", בן גבירים קטנים יצאו "להתווכח" בכפר בורקה ואחד מהם רצח ערבי, ובכך מימש את התורה הכהניסטית.

* הזרוע ה"מדינית" והזרוע הטרוריסטית – מעצרו של א.י., עד לאחרונה דוברה של הח"כהניסטית הפרחחית, בשל מעורבותו בפיגוע בבורקה, מעיד עד כמה הזרוע ה"מדינית" והזרוע הטרוריסטית של הכנופיה הכהניסטית אחוזות זו בזו. הזרוע ה"מדינית" מסוכנת יותר.

* ממשלה עם תומכי טרור – כאשר ראש הכנופייה הוא השר ל"ביטחון" לאומני, וסמוטריץ' הלאומן הפנאט הוא צאר הביטחון של יהודה ושומרון – מה הפלא שנערי זוועות, פרחי בן-גביר, מרגישים שהממשלה אתם והם יוצאים למעשי טרור. למי שזקוק לעוד תזכורת – זו הסיבה לכך שחייבים להקים לאלתר ממשלת הצלה לאומית, שתומכי הטרור הללו ייבעטו ממנה לכל הרוחות.

* גרפיטי – מבחינת בן גביר רצח ערבים הוא "גרפיטי".

* כשהדמוקרטיה לא מתגוננת – השר הכהניסט עמיחי אליהו, חומץ בן חומץ, הכריז מראש, בחוצפתו הכהניסטית עזת המצח, שיפר החלטה של בג"ץ. ה[---[ל שר בזכות, או ליתר דיוק – באשמת, ההחלטה האקטיביסטית ביותר בתולדות בג"ץ, לאפשר לכנופייה הכהניסטית להתמודד לכנסת, בניגוד לחוק יסוד. כאשר הדמוקרטיה אינה מתגוננת, זו התוצאה. בג"ץ הציל את הכנופייה הכהניסטית ובכוח שהיא קיבלה היא מנסה לחסל את בג"ץ.

* מה עוד צריך להוכיח? – מישהו תקף אותי על כך שהגדרתי את השר (אוי לבושה) הכהניסט עמיחי אליהו – כהניסט. "תוכיח", הוא דרש ממני. איזה מגוחך. מה יש כאן להוכיח? אם האיש הצטרף לכנופייה הכהניסטית והכנופייה הכהניסטית שלחה אותו לכהן כח"כ ושר מטעמה, מה עוד יש להוכיח? וכי הם בחרו בו כי הוא הומניסט אוהב אדם?

* מילה לזכותו של נתניהו – אני רוצה לומר מילה בזכותו של נתניהו. בהמשך אסייג אותה. כאשר נתניהו הבין שמיזם הטורבינות בכפרים הדרוזים בגולן עתיד להביא לקרע נורא בין הדרוזים בגולן לבין מדינת ישראל ולהרס מרקם החיים בין היהודים והדרוזים בגולן, שנבנה וממשיך להיבנות, במציאות רגישה ולא פשוטה, במאמץ רב, ברגישות רבה, הוא עצר את המהלך. הוא הבין שעצירת המהלך היא אינטרס לאומי מובהק של מדינת ישראל.
ראש הכנופייה משתולל מזעם, בועט, מאיים, מפיץ ארס גם כלפי נתניהו עצמו, לועג לו, מציג אותו כמי שנכנע לאלימות, תובע "משילות" (איפה ה"משילות" כשמאות בן-גבירים קטנים יוצאים לבצע פוגרומים בכפרים ערבים?) – ובנושא הזה נתניהו אינו נכנע לו.
ברור מה ראש הכנופייה רוצה. הוא רוצה בקרע הזה. הוא רוצה בשפיכות דמים, שתסחף גם את הדרוזים בגליל ובכרמל. הוא מאמין שמהומות כאלו בונות אותו ואת מפלגתו. לכן הוא השפיל את ראש העדה הדרוזי השייח' מואפק טריף, כאשר ביקר אותו בביתו, צעק, הלם על השולחן והתלהם בהצהרות בשם... "שלטון החוק", כביכול. הוא רצה להוסיף עוד קיסם למדורה. כל מי שמכיר את תורת הגזע הכהניסטית, שמדריכה את בן גביר, יודע שהיא אינה מתמקדת בערבים, אלא בגויים באשר הם. פירושה ל"לא תחנם" נוגע לגויים באשר הם – אין להם זכות לחנות בארץ ישראל ועל כולם להסתלק מכאן, ויש לסלק אותם בכל דרך, בכל מחיר, אחרת יהיו "לשיכים בעיניכם". הדרוזים, מבחינתם, הם אגוז קשה. נאמנותם למדינת ישראל, העובדה שהם משרתים בצה"ל, הברית שקשרו עם מדינת ישראל, מקשה על היכולת לטפטף לציבור שנאה נגדם ולהציג אותם כאויבים וכגיס חמישי שיש לסלק מכאן. לכן, מטרתו היא לגרום לאינתיפאדה של הדרוזים בכל הארץ, ארוכה, אלימה וקשה. נתניהו עצר את העבודות ועל כך הוא ראוי לשבח. ולמה מסויג? כי הוא לא אזר עוז להבהיר זאת בפומבי ולסלק את אי הוודאות. וכך, המתיחות לא פגה והיא מבעבעת מתחת לפני השטח. נתניהו הקים ועדה לפתרון הסוגייה. זו החלטה נכונה. הוועדה צריכה לתת את הפתרון, להתמודד עם הטענות הצודקות של החברה שהשקיעה ממון רב, לפתור את המילכוד שאליו נקלעו בעלי הקרקע שחתמו על חוזה דרקוני וכעת נדרשים לשלם לחברה מאות אלפי ש"ח כפיצוי אם יפרו את ההסכם. והם רוצים לבטל את המיזם, כי אינם רוצים לצאת נגד 99% אחוז מהקהילה שלהם. מציאת פתרונות משפטיים ואחרים דורשת זמן רב. מן הראוי היה, שלצד הקמת הוועדה, נתניהו היה מבהיר שהחליט לסגור את המיזם, ושהוועדה תדון בדרכים לבצע זאת ולפתור את הסוגיות הכרוכות בהפסקה. בכך היה מביא לרגיעה ומסיים את המשבר.

* כדברי וולטיר – את יחסי לערוץ 14 היטיב לנסח הסופר והפילוסוף הצרפתי, בן המאה ה-18, וולטיר: "איני מסכים עם אף מילה שאתה אומר, אך אני מוכן להיהרג על זכותך לומר את דעתך." אני סולד מערוץ התעמולה הביביסטי. אבל יש לו מקום כחלק מן המגוון של התקשורת הישראלית, ואני מתנגד בכל לבי לכל אמירה נגד קיומו, לכל פגיעה בכתביו ובוודאי לניסיונות מעשיים לפגוע בערוץ. אני שולל גם את חרם הפרסומות על הערוץ. זכותו של עסק לא לפרסם בבמה מסוימת. אבל הכרזות פומביות מאורגנות על חרם, הן פגיעה בחופש הביטוי ובחופש העיתונות. ובסופו של דבר, חרם מוליד חרם, ויש כעת התארגנות להחרמת כל מי שמחרים את הערוץ. ובניגוד לחרם הבי.די.אסי של החרדים על מאפיית "אנג'ל", בשל פעילות פוליטית של יו"ר החברה כאדם פרטי, חרם על מחרימים הוא לגיטימי. אבל, באמת, זה מה שחסר היום בחברה הישראלית – מלחמת חרמות? למי שאינו רוצה לצפות בערוץ 14, יש ביד שלט והוא יכול בהקשה קלה באצבעו לעבור לערוץ אחר. אני ממעט מאוד לצפות בערוץ התעמולה, והמעט שאני צופה הוא למטרות מודיעיניות, תוד"י (תודעת יריב). אבל סתימת פיות? בשום אופן לא.

* ביטול תורה – עשרות רבני הזרם החרד"לי פרסמו גילוי דעת שבו הם קראו להחרים עסקים שמחרימים את ערוץ 14. אילו הסתפקו בקריאה הזו, יכולתי להסכים איתם. אני מתנגד עקרונית לחרמות, אך חרמות על מחרימים – לגיטימיות. גם אני לא נכנס ל"מקדולנד", מאז שהחברה סירבה לפתוח סניף בקצרין, בטענה ש"הגולן הוא שטח סורי כבוש". הדבר המדהים במודעה, הוא הניתוח של מה שמשודר בערוצים 11, 12 ו-13 לעומת מה שמשודר בערוץ 14. ואני באמת תמה – עשרות רבנים מבטלים תורה כדי לצפות שעות רבות בכל הערוצים לצורך מחקר השוואתי? לא חבל? אני מכיר אישית שלושה מן החותמים. לשלושתם אין טלוויזיה בבית. אז על סמך מה הם כותבים כזו חוות דעת?

* זה לא בשמיים – מדי שנה אני מקצה מזמני לפסטיבל "לא בשמים" – חגיגת לימוד ישראלית-יהודית במכללה האקדמית תל-חי, עוד בימים שהפסטיבל היה בכפר בלום. פעמים אחדות גם הרציתי בו, השתתפתי בפאנלים, הדרכתי סיורים והייתי חבר בצוות ההיגוי. ולפעמים אני "רק" קהל. השנה יכולתי לפרגן לעצמי יום אחד ונהניתי ממנו מאוד.
הקהל הרב – אלפים בשלושת ימי הפסטיבל, מגוון מאוד. יש בו הרבה כיפות סרוגות, הרבה חילונים, הרבה קיבוצניקים מן הגליל והגולן. יש בו אנשי ימין ושמאל, תומכי הרפורמה ומתנגדי המהפכה. ומסתבר, לתשומת לבם של מחרחרי "מלחמת התרבות", שהתרבות היהודית-ישראלית משותפת לכולנו (גם אם בכל "מחנה" יש קיצונים שסולדים מכל מה שאינו בקצה). כשנמצאים שם, ביחד הזה, חשים עד כמה המחלוקת בריאה, הגיוון מעשיר, אין צורך באחידות, ועם זה אין שום מקום לקרע, לפילוג, לשנאה ולקנאות. כי בסופו של דבר המשותף רב לאין ערוך מן המפריד.

* אל ארצנו האהובה – מדי שנה, מקהלת הגליל העליון המעולה, בניצוחו של רון זרחי, מופיעה בפסטיבל "לא בשמיים", ואיני מחמיץ את הופעתה. השנה המופע, עם סולנית הסופרן יעלה אביטל, נקרא "אל ארצנו האהובה" – שירים מראשית הציונות. המקהלה שרה שירים מתקופת העליות הראשונות, מן המאה ה-19 וראשית המאה העשרים. גם אני, מומחה לזמר העברי, לא הכרתי את כל השירים. מעניין עד כמה שירי האהבה למולדת של הציונים הראשונים, מחוברים בעבותות למקורות ישראל ולמסורת ישראל. הקהל, שהיה מגוון מאוד, התחבר ואהב מאוד. היה מעניין גם לשמוע את הסיפור של כל כותב, ולראות כמה מכותבי שירי הערגה והכיסופים למולדת באמת עלו אליה וכמה העדיפו להגר דווקא ל"אמריקע", אותה "גולדענע מדינה". לצד שירי המולדת הציוניים הנלהבים, המקהלה שרה, ביידיש כמובן, גם את "די שבועה" המנון מפלגת "בונד" האנטי ציונית ושיר של שלום עליכם המדבר על אמריקה כעל הארץ המובטחת. היו אלה יוצאים מן הכלל שנועדו, בעיקר, להעיד על הכלל.
הנחה בחן ובידענות אנציקלופדית פרופ' דוד אסף. את דוד אסף אני פוגש מדי ערב שבת, בבלוג השבועי שלו עונ"ש – עונג שבת, שאני אכן מתענג מקריאתו. לעתים אני משתמש בו כמקור לפינתי השבועית ברדיוטק העוסקת בזמר עברי. זו הפעם הראשונה שפגשתי באסף פנים אל פנים. למרות הנאתי מדוד אסף, קצת נחמץ לבי, כי המנחה הקבוע בשנים הקודמות היה אליהו הכהן, ולמרבה הצער מצבו הבריאותי אינו מאפשר לו עוד את ההופעות הללו. להיכנס לנעליו הגדולות של אליהו הכהן זה באמת אתגר לא קל, ודוד אסף עמד בו בכבוד.
המופע הסתיים בשירת "התקווה". לא זכור לי שבשנים הקודמות שרנו את ההמנון. המקהלה קמה וארבעה מחבריה הניפו את דגלי הלאום בזמן השירה. אחד מהם הניף את דגל ישראל ושוליו צבועים בצבעי הלהט"ב (הוא עצמו הומו, כלומר זו לא היתה רק אמירה פוליטית עקרונית, אלא בעיקר אישית זהותית). לא אהבתי. דגל הלאום הוא דגל הלאום, הוא של כולם, ואין מקום לצבוע אותו בשום צבע אחר. הוא המאחד בינינו, ויש מקום גם למחלוקות, אך צריך להבחין בין המאחד והמפלג.

* הזמנה לבכי – בכל רצועת זמן ב"לא בשמיים" נערכים באולמות שונים מושבים שונים. תמיד אני מקנא בהארי פוטר וביכולת שלו "להתעתק" ולהיות במספר מקומות באותו זמן. אגב, על בני מהרשק, הפוליטרוק המיתולוגי של הפלמ"ח, מספרים, כמדומני ב"ילקוט הכזבים", שהוא נצפה בעת ובעונה אחת מפגין בת"א נגד הספר הלבן ומוריד מעפילים בחיפה. לצערי, לא ניחנתי בסגולה הזאת, ובכל בחירה שלי אני מוותר על אירועים מרתקים הנערכים במקביל.
באחד המושבים שבהם השתתפתי ראיין ההיסטוריון ד"ר אלון גן, חוקר התרבות העברית ובעיקר הקיבוצית, את ארנון לפיד. לפיד היה בארה"ב כשפרצה מלחמת יום הכיפורים. הוא עלה על מטוס לארץ ומיהר להתגייס לקרבות בסיני. הוא איבד שם את חברו הקרוב. שבעה מבני קיבוצו, גבעת חיים איחוד, נפלו במלחמה. הוא פרסם אז מאמר קצר, שעורר גלים שלא שככו עד היום – "הזמנה לבכי". עשרות שנים לומדים את המאמר בתנועות הנוער. זהו מאמר מכונן ומשנה תודעה. ארנון הוא כותב מוכשר מאוד והמאמר כתוב היטב. כותרתו מיטיבה לבטא את מסריו. אני מכבד מאוד את ארנון ואת המאמר, אך איני מתחבר למסר שלו. לפני חודשים אחדים כתבתי על "הזמנה לבכי" והצגתי מולה הספד שכתב יהודה הראל על חמשת חברי מרום גולן שנפלו במלחמה, והמסר שלו הפוך; מסר של המשכיות, עשייה ובניין ברוח חלומם ומעשיהם של החברים שנפלו. אני מתחבר הרבה יותר למסר של יהודה. אנשים רבים קופצים עליי כאשר אני אומר, שבעיניי המשבר הנוכחי קשה יותר ממלחמת יום הכיפורים, אך אני באמת מאמין בכך. גם היום יש על מה לבכות. וגם היום איני מזמין לבכי, כי הוא אינו קונסטרוקטיבי. גם היום יש למנף את המשבר למאמץ משותף, ולבטח קשה, לחלץ ממנו את מדינת ישראל.

* המיתוסים של הציונות החילונית – הפרק הטוב ביותר, עד כה, של הסדרה "חילוניות" היה הפרק הרביעי. הפרק הציג את האתוסים והמיתוסים של הציונות החילונית – מרכזיות התנ"ך, השפה העברית, הארכיאולוגיה, ידיעת הארץ, המסעות בארץ ישראל, תל-חי, מצדה, בר כוכבא, יום הרצל, השכול, החגים הלאומיים ועוד. הוזכר שראשי המתנגדים לתוכנית אוגנדה היו הצירים החילונים, בעוד דווקא הדתיים תמכו ברעיון של מקלט לילה באוגנדה. ואחרי מלחמת ששת הימים חילונים ייסדו את התנועה לארץ ישראל השלמה, והוזכרו אלתרמן וטבנקין בהקשר זה. המיתוסים הוצגו, בדרך כלל, באמפתיה והזדהות. כן הוצג איך לאחר מלחמת ששת הימים וביתר שאת לאחר מלחמת יום הכיפורים הציונות הדתית אימצה את המיתוסים הללו בעוד הציונות החילונית זנחה אותם. המיתוסים החדשים היו השלום וזכויות האדם. בהקשר הזה הדוברים דיברו בביקורתיות על המיתוסים הציוניים החילוניים שיצרו את התשתית למה שהמשיכה הציונות הדתית. אני מחובר גם היום לחלק גדול מאותם מיתוסים, כמובן בהתאמתם לימינו, ומיצר על זניחתם.

* סיפור אהבה ארץ ישראלי – הלכה לעולמה בגיל 96 בת נהלל, השחקנית, הבמאית והמחזאית פנינה גרי. אני מכיר אותה מיצירה אחת בלבד – "סיפור אהבה ארץ ישראלי", סיפורה האוטוביוגרפי, המספר את אהבתה לעלי בן צבי, בנו של הנשיא השני, שנפל בקרב על בית קשת שעות ספורות לפני חתונתם. שלוש פעמים צפיתי בהצגה, קראתי את הספר וצפיתי בסרט. זוהי יצירת מופת ציונית. יהי זכרה ברוך!

* ביד הלשון: סלע המחלוקת – פירוש הניב סלע המחלוקת, הוא הנושא המרכזי שבלב מחלוקת בין אנשים או קבוצות. מקורו מקראי, אם כי ההגייה שונה – "סֶלַע הַמַּחְלְקוֹת". זה השם שניתן לסלע שמאחוריו הסתתר דוד מפני שאול. שם שאול הפסיק את הרדיפה אחר דוד, כאשר נודע לו שפלישתים פלשו לארץ. "וַיָּשָׁב שָׁאוּל מִרְדֹף אַחֲרֵי דָוִד, וַיֵּלֶךְ לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים, עַל כֵּן קָרְאוּ לַמָּקוֹם הַהוּא סֶלַע הַמַּחְלְקוֹת". רש"י מבאר כך את השם: "שהיה לבו של שאול חלוק לשתי דעות, אם לשוב להציל את ארצו מיד פלישתים, או לרדוף ולתפוש את דוד." ההסבר של "מצודת דוד" (ביאור נביאים וכתובים שנכתב במאה ה-18 בידי דוד אלטשולר) שונה: "על שום שבסלע ההוא נחלקו ונפרדו שאול ואנשיו מעם דוד ואנשיו."
אורי הייטנר

אהוד: מה דעתך על ההתבטאויות של שקמה ברסלר, מנהיגת הפגנות המחאה נגד "ההפיכה המשטרית", שבראשיתן תמכת ואף השתתפת בהן? אם אינך יוצא נגדה בכל כוחך המוסרי, גם אתה תהיה שותף בעיני ההיסטוריה לכל מעלליה!

[מתוך יומן 1973]
6.9.73. ט' באלול תשל"ג. יום חמישי. הבוקר עם הדרה ברנשטיין לפתח-תקווה [בקשר לתסריט שהיא אמורה לכתוב לטלוויזיה במלאת 95 שנה לפתח תקווה]. עלינו לדירתו של ראובן בנאור (ליכטנשטיין), [על מקום הבית הפרטי החד-קומתי שלו בפינת אחד-העם ורוטשילד נבנה בית-דירות גבוה והוא ואשתו מרים לבית סלור קיבלו דירה עליונה. ראובן הוא בן דוד של אימי, שאימה, שרה-גאולה ליפסקי לבית ליכנטנשטיין מלודז', היתה אחות אביו דניאל], שתינו קפה, ואחר-כך התחלנו בסיור לפי הנקודות הבאות:
1. בית יגנס בפינת רוטשילד-הרצל. בית ישן. קירות עבים. חלונות בסגנון ישן ומשקופים מעל לדלתות הפנימיות, עם זגוגית צבעונית באמצע. גן עם עצים עתיקים. מרפסת עם פיתוחי-עץ ומעקה-עץ, כמו בבית הסבא יהודה. בנוי לבני חול (כורכר) בלא מלט. [הבית נהרס כליל והעצים נעקרו].
2. ישיבת לומז'ה מבחוץ וביתו הנטוש של חיים משה סלור, המודד הראשון של המושבה [שתיכנן הצטלבויות דרכים ללא צורת צלבים], פינת הרצל-מונטיפיורי. בנייה דומה. כניסה למרתף בתוך הבית, מסתורית. [ישיבת לומז'ה עדיין קיימת. הבית של סלור נהרס].
3. ביתו של אברהם שפירא [שיח' איברהים-מיכו, ראש השומרים של המושבה]. תחילה לא מצאנו איש. כשיצאנו פגשנו את האילם [אהרן-מנחם שפירא הידוע בכינוייו הָר מנדל או האילם שפירא] והוא הכניס אותנו. שומר על גינונים – קודם "פראו" [הדרה], אחר-כך ראובן, ובסוף אני. החדרים הגדולים בבית בתהליך שיפוץ. הכניס אותנו מאחורנית לחדרו – חדר נקי ודל. על השידה רק תמונה אחת – של הדוד [שלי] ברוך ראב [בן עזר], מושיעו ומגינו ב-197 בדמשק. [לימים כתבתי על כך בפרטות בספרי "ג'דע", סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה, בהוצאת עם עובד ויד יצחק בן צבי, 1993, 2005]. הדוד ברוך באברקי רכיבה ומגבעת תיתורה [צבעה המקורי היה חום]. האילם חזר על שמו. אפילו תמונת אביו אינה בחדר. אחר-כך הראה לנו בחדר סמוך את הארונות והארגזים עם החפצים שהיו בחדרו של אברהם שפירא. גם הביע את יחסו לאביו, שנתן את הבית לעירייה, ולעירייה המשלמת לו קיצבה של 50 לירות לחודש – על ידי תנועה של ניגוב נייר העיתון, שעליו רשם מיספרים אלה, באחוריו. [כשיצאנו] צבט את הדרה. [הבית משמש כיום מרכז תרבותי למופעים בחסות מחלקת התרבות של העירייה וגם משכן לארגון ותיקי ההגנה בפתח-תקווה. כל תכולתו הושלכה בשעתו לרחוב במהלך השיפוצים, ולמעט חפצים אחדים שהצילו אז נכדו אמנון פנחסביץ ואשתו עליזה, הלך הכול לאיבוד. ספק אם האילם הבין את הקשר המשפחתי שלי לדודי ברוך].
4. בית [יעקב] קרול, היכן שהיה פרדס קרול [פרדסן ציוני שנודע בהעסקתו פועלים יהודיים בלבד], והבאר [שבבית המניע שלה נתפסה ידו של הפועל ברוך פריבר ברצועה, והיה צורך לקטוע אותה ובעקבות המקרה נוסדה "קופת חולים"], שנקראו מאוחר יותר בשם "גן בועז". הבית עומד להיהרס. שני חדרי מרתף. שני חדרים למעלה וקירותיהם עבים וחלונותיהם ודלתותיהם פרוצים לרוח. עץ פיקוס ענק מצל על הבית. אילו אפשר היה לשמר עץ מופלא זה. המקום החרב נשא אופי חלומי, סוריאליסטי. [כל המתואר נהרס ונעקר].
5. בית פנחס מער, מאחורי תחנת הדלק ברחוב ז'בוטינסקי [בכניסה המערבית למושבה]. בריכה בחצר, לנוי. חדרה של אישה זקנה בשם גבריאלה דה (משהו) ושם יהודי. דקה ושברירית. עצי איקליפטוס גדולים בחצר. [נהרס].
6. המקום בו נמצא פרדסו של דניאל ליכטנשטיין, אביו של ראובן, וקודם לכן [ביקרנו ב]בית האריזה של גינזבורג, אותו בנה האב [של ראובן, דניאל ליכטנשטיין, "אבו סמנטה", שהכניס את השימוש בבטון המזויין לארץ-ישראל]. על מקום הבית של משפחת ליכנטנשטיין עומד עתה בית חרושת לטקסטיל "השרון". אך לצידו, צפונה, מצאנו בית אריזה חרב. אורווה בנוייה לבני חימר אדום בטיט, ומחסן, שהיו שייכים לאיכר אחר, שכחתי את שמו. [כל אלה נהרסו ועל מקומם קמו בנייני מגורים גבוהים].
7. בית זלמן גיסין ברחוב אבשלום גיסין, מבחוץ, כי היה סגור. מרפסת יפה צופה אל הפרדסים. [בהתקפה של פתח-תקווה ב-5 במאי 1921 נכבש הבית לשעות אחדות בידי הבידואים של שבט אבו-קישק והם הספיקו לבזוז את החליפה האירופאית של בעליו. הבית קיים ומצוי בידי יורשיו של שלמה זלמן גיסין, דודו של אבשלום גיסין שנהרג באותו יום]. ולידו בית משפחת איזראליט. גם כן סגור. [דומני שנהרס. שני האחים, בניהם של שושנה ונחמיה יזרעאלית-איזראליט, נהרגו במלחמת השחרור והם קבורים בבית-הקברות של הפלמ"ח בקריית-ענבים. נותרה בחיים רק הבת, אורה. שושנה איזראליט היא נכדתו של הרב פרומקין שחיד את יישוב פתח-תקווה ביסדו את אחוזת לחמן המבוצרת בלב המושבה, מול חלקו המזרחי של "גן המייסדים" הדפוק כיום].
8. בית רוזוב בן הקומותיים ברחוב פינסקר. נשמר במצב טוב יחסית. כמו בית אחוזה ברוסיה בראשית המאה [ה-20]. על פתחו כתוב – בית אנשל רוזוב. נכנסנו פנימה ועלינו לקומה השנייה. ריח שתן חריף של זקנים וזקנות הממלאים את חדרי הבית, הבריח אותנו החוצה.הבית משמש בית זקנים עניים. [הבית נהרס כליל. הוא רשם פרק חשוב בתולדות המושבה וגם בהתקפה עליה ב-5 במאי 1921. בתו פירה היתה, אם איני טועה, אהובת ליבו של יוסף טרומפלדור].
9. לאחר שישבנו עם ראובן בקפה קטן ליד בית ההסתדרות, עצרנו ליד האיקליפטוס הלבן ברחוב [צבי הרמן] שפירא. ריח העלים שלו כשל קליפת לימון מריר. ניחוח מיוחד במינו. וקפלי הגזע הלבן כקלי בשר זרועו של אדם. כאילו אברי העץ חיים ונושמים, וכולו מלא חיוניות ועסיס. [עץ האיקלפיטוס עדיין קיים וגם נשר העלים הריחניים על המדרכה. יש שם גם שלט מתכת עם ציטוט שורות משיר של אסתר ראב "לאיקלפיטוס". זה הציון השמי המלא היחידי למשוררת הגדולה ביותר שהוציאה מקירבה פתח-תקווה. אם איני טועה יש גם רחוב בשם "אסתר המשוררת" או "המשוררת אסתר" אבל בלי אזכרת שם משפחתה ראב, זאת כדי לא לפגוע בזכר אביה יהודה ראב, שאפילו את הסימטה שהיתה קרוייה על שמו ליד רחוב ה-93 מחקו וכיום שמה "רחוב הכרם". כן, זוהי פתח-תקווה].
נפרדנו מראובן ובדרך חזרה עברנו על פני ביתו העתיק של סבא יהודה ראב, בפינת רחובות רוטשילד וז'בוטינסקי, ממש בכניסה לפתח-תקווה. הדודה אסתר הזכירה לי את קיומו. נכנסנו. יש שם מרפסת ארוכה מקסימה לצד צפון, וחזית יפה למזרח. גם המראה לצד מזרח עדיין "מושבתי" לגמרי, כמו שמורת טבע, וכן האיקליפטוסים הענקיים ממערב לבית, היכן שעמד בניין בית הספר ובית [דוד] חיון [מנהל בית הספר יק"א-פיק"א שאסתר היתה תלמידתו]. פיתוחי המעקה, בעץ, וכן קורות התקרה והפס המשונן – ממש כפי שהיו לפני שבעים שנה, בסגנון הבנייה המקורי. הקירות עבים. דלתות פנימיות עם משקופים, הכול באותו סגנון. הוא ניראה כאילו יותר ממשי ואותנטי מבית הסבא שעמד פעם ברחוב ביל"ו. לי זו היתה כמו פגישה עם קרוב ישן שחשבתי שמת מכבר. יש גם מרתף לבית, את סתום. זה יהיה מקסים להביא את הדודה אסתר למרפסת ולחדרים הללו, ולצלם אותה מספרת את סיפור על רקע זה.
בראיית הבית חשתי אותה מהות סוריאליסטית של חלומותיי על פתח-תקווה – כאילו העבר עודנו קיים ואני לא ידעתי על כך. ולעיתים זה ניראה לי כמו הפגישה המחודשת עם [הסופר] יצחק ראב בן-דודי, הדומה לאבא ז"ל. כאילו אני שואף להחזיר לעצמי את העבר האבוד, שאגב רובו אינו שלי.
[הבית עודנו קיים, יולי 2006. בשעתו, לאחר שביקרה בו לבדה, סיפרה לי אסתר שנכנסה פנימה וראתה אפילו את ציורי הקיר שנשמרו על התקרה, דומני תקרת עץ, שעדיין זכורים לה מילדותה. אם איני טועה נכנסתי לחדר הגדול הזה עם הדרה וראינו את שרידי הקישוטים הללו על התקרה.

מתוך מכתב תשובה, מיום 1.6.06, למוניקה כהן, היחידה לשימור אתרים בעיריית פתח-תקווה:
אני רוצה לברך אותך ולחזק את ידייך על פועלך למען שימור ההיסטוריה של פתח-תקווה. הקטע הבא הוא חלק מרשימה שמביאה את המקומות שבהם התגוררה אסתר ראב מלידתה ועד פטירתה:
1897-1901 – פתח-תקווה, רחוב רוטשילד. בבית חד-קומתי שכור של בן-ציון שאטיל. הבית נמצא בצד המערבי של המשך רחוב רוטשילד, צפונה לרחוב יפו (רחוב ז'בוטינסקי כיום), ומיקומו שלושה או ארבעה בתים מהפינה.
1901-1910 – פתח-תקווה, רחוב רוטשילד. הבית החדש, אף הוא חד-קומתי, שנראה בעיני אסתר כארמון, נבנה ברחוב רוטשילד על עשרה הדונמים שקיבל יהודה ראב מפקידות הברון. השטח היה קודם גן ניסיונות לעצי פרי נשירים. הוא משתרע מרחוב יפו (רחוב ז'בוטינסקי כיום) עד ביתו של שאטיל, שבו גרה המשפחה עד שהושלמה בניית הבית החדש. זיהוי נוסף: בית שני ברחוב רוטשילד, צפונית לרחוב ז'בוטינסקי, בקטע המערבי, בחצר פנימה, חזיתו לכיוון צפון. בינו לבין רחוב ז'בוטינסקי ניצב לימים על הרחוב בניין נוסף, שנבנה כניראה על מקום האורווה של יהודה ראב. ואולם את חלקו הדרומי היה אפשר לראות גם מרחוב ז'בוטינסקי. [הוא בית אלישיב כיום].


בית אלישיב, ביתו-לשעבר של יהודה ראב ובתו אסתר, כפי שצולם בשנת 2007

1911-1913 – פתח-תקווה. הבית החד-קומתי ברחוב ביל"ו, שבו גר יהודה ראב עד יום מותו ב-1948. יהודה נאלץ למכור את ביתו ומשקו הגדול ברחוב רוטשילד ובנה את הבית ברחוב ביל"ו על חלקת אדמה שהגיעה עד רחוב פיק"א 7 (כיום 10) שבו גדלתי אני, אהוד בן עזר. התקופה הכלכלית הקשה של יהודה ראב מקבילה גם לתקופה שבה הוציא את אסתר מהלימודים בבית ספר יק"א המעורב. אסתר גרה בבית עד ההליכה לדגניה.

לכיתוב אני מציע:
יהודה רַאבּ בן עזר (1858-1948), חורש התלם הראשון באדמת פתח תקווה בחנוכה תרל"ט, (דצמבר 1878), בנה את הבית בשנת 1901 ובו התגוררה המשפחה עד שנת 1911. כאן עברה על בתו, המשוררת אסתר ראב (1894-1981), תקופת ילדותה ונעוריה מגיל שבע עד שבע-עשרה. סיפורה "המרתף" מתאר את מרתף הבית, הקיים עד היום, ופותח במילים:

המרתף שהשתרע מתחת כל הבית היה מעין אולם מוארך, קריר ואפלולי, מאוורר על-ידי אשנבים מקבילים, מסורגים.
אצטבא גבוהה, מטוייחת יפה, נמשכה לאורך קיר אחד ועליה היו מונחות, בזו אחר זו, חביות עבות-כרס, מסומנות בגיר אדום, מהן בעלות ברז, הנפתח ונסגר לפי הצורך, ומהן סגורות וסתומות בצידן בפקק-עץ עבה. על אחדות מהן היה כתוב שם היין ותאריך לידתו באותיות לטיניות: והB- הגדול של Bordeau היתה האות הלטינית הראשונה שנחקקה בראייתי. היו שם גם בקבוקי-ענק מזכוכית, נתונים בכלי-נצרים, בעלי שתי ידיות, להסעה; וחביות קטנות, שהיו מגרות את הסקרנות ביותר. הקנקן זעיר, משמע – תוכנו ודאי יקר מאוד. וכשנזדמנו בשעת פתיחתן היינו תוקעים את האף ומריחים ומרחרחים כגורים סקרנים – אבל דבר לא העלינו – רק ריח חריף, שגרם לנו סחרחורת.
לתוך חור החבית היו תוקעים צינור של גומי, מושכים קצת לתוך הפה, יורקים וממהרים להכניס את הצינור לבקבוק, העומד מוכן על הרצפה; והיין מבעבע ועובר מן החבית לבקבוקים המצטברים מסביב.
היין לא עניין אותנו אבל מיץ-הענבים הטרי, הקודם ליין, היה נפלא והכנתו העסיקה אותנו לא מעט: בתוך ארגז-עץ חזק היו נתונות כמה כברות של חוטי-ברזל, קלושות וצפופות יותר, ומעל לכולן רשת-עץ חזקה. לתוכן היו שופכים את סלי-הענבים, והדורך בענבים היה אחי הבכור; רגליו הארוכות היו, כפי הניראה, מתאימות ביותר לעבודה זו, ואנו היינו מלווים את הכנותיו במתיחות רבה. לראשונה היה נוטל את ציפורניו, לאחר זה היה רוחץ רגליו במים חמים, מסתבן, ומתקרצף, מנגב, ומשמן אותן בשמן-זית – ממש כאשר ייעשה לחלקי-מכונה חשובה, המתכוננת לפעול. את מכנסיו הישנות והמכובסות יפה היה מפשיל ממעל לברכיו (מכנסיים קצרות עוד לא היו נהוגות אזי), ובכוונה רבה, וביראת-קודש, היה נכנס לארגז המלא ענבים, ואז החלה הדריכה. אנו הבטנו עליו בהערצה: שעות על שעות נעו רגליו באותו קצב, ללא-ליאות, ולאט, לאט, האדימו רגליו. המיץ ניתז על בגדיו, ובגרשו מעליו את הזבובים נתלכלכו גם פניו באדום; וכך היה נע תחתיו, אדום כולו, והיה מטיל עלינו אימה באפלולית המרתף.
המיץ היה נוזל בזרזיף דק לתוך גיגיות, שעמדו מסביב, מלאות מיץ אדום שריח חמצמץ עלה ממנו, ואנו דולים ספלים-ספלים ומריקים לפינו. פתאום היה אחי קופץ מתוך הארגז, כשד, רץ אל הברז ושוטף מעליו את האודם ואת אפלולית-המרתף, ושוב היה כאחד מאיתנו.
במרתף היתה אצטבא מיוחדת לכדי-החלב הערביים, כדי-חרס שחורים, שתחתית שלהם דקה, ובה היינו מבשלים את חלב-הפרות שלנו לשמנת צהובה ודחוסה. לאורך הקיר, על הרצפה, עמדו ג'ארות [כדי-חרס] גדולות מלאות דבש-אזוב ודבש-תפוזים, הכל לפי העונה, וערימות-ערימות של מסגרות מלאות דונג, מן הכוורות שבחצר.
בבוא הבציר היינו מורידים למרתף את הכדים הנמוכים, העגולים והכרסתניים, שתוכם מזוגג זיגוג קשה ואדום, והיינו ממלאים ריבת-ענבים, זו הריבה השחורה הכבדה, שהיינו רודים אותה בחורף גושים-גושים שחורים ומסוכרים; חוטי-ברזל דקים היו מתוחים מקצה אחד של המרתף עד קצהו השני, ממש מתחת לתקרתו, שהיתה עשוייה קורות-עץ עבות, שתי-וערב; ועל חוטים אלה היינו תולים בסוף הקיץ את אחרוני ענבי המוסקאט הלבן, אשכולות-אשכולות של ענבר שהיו משתמרים כל חודשי-החורף, על טעמם ועל בושמם. בפינה אחת היו מסודרים שורות-שורות של פטישים, משורים, מזמרות גדולות וקטנות וריח ברזל קר נדף מהן.
ליד הכניסה שבמרתף עמדה מערכת-גיגיות-נחושת עצומה: שש במיספר, למן הגדולה – שהכילה את כל כביסת המשפחה – ועד לקטנטונת, כולה לבנה, אשר שימשה ללישת בצק-הלחם. מערכת-גיגיות זו היתה משמשת לנו מעין קסילופון, או עוגב. במקל-חזרן היינו מקישים עליהן והיינו מוציאים מקירבן צלילים דקים ועבים, ולפעמים היינו מצרפים אליהם את קולנו בזמר שהבאנו מבית-הספר. הדוד היה לו באס מדהים, וכשהיה מגיע תורו, היתה אמא צועקת מעל המרפסת:
"להפסיק!"

אבל אוי למי שסרח וזכה פעם לעונש: באישון-לילה היה מושלך למרתף זה.
ואני זכיתי בו פעם אחת ויחידה: הושלכתי בעצם הלילה למבוא. הדלת נסגרה, המפתח השמיע חריקה, והדלת נעולה.
הירידה למרתף היתה עשוייה אדמת חמרה פשוטה ועליה נשתטחתי לכל אורכי: טחב וריח-יין עלה מעמקי המרתף, וחשיכה גדולה וקור ירדו עליי. בכיתי זמן רב, התייפחתי עד לאפיסת כוחות והשתתקתי; ופתאום, מבלי משים, נגעה רגלי בגיגית אחת והיא השמיעה צליל רך, נגעתי בה שוב, והתחלתי מזמזמת בלאט, לעצמי, איזה זמר מתוק אשר עלה מתוך גרוני, מתוך חזי, מכל יישותי. חלצתי את הסנדל והקישותי בו בגיגית, ושרתי משהו לא ידוע, משהו שלא שמעתי מעודי, שעלה לפתע, חם וצלול, לאחר הבכי. מצאתי עוד גיגית בחשיכה והתחלתי "לנגן", לשיר וללוות עצמי.
וככל שהעיזותי להרים את קולי יותר ויותר – כן הרגשתי שהנני מתקרבת לסליחה הגדולה, ושקולי נשמע במרומים, ובמרומי-הבית. המרתף נתמלא קול זמר עז ורם; כל קרביי נשתפכו בו. ליוויתי את עצמי בדוד ובגיגית הקטנטונת. הבאס השתפך לתוך הצלילים הדקים של הגיגית הקטנטונת, חסד גדול ירד עליי – – – ולא שמעתי בהיפתח דלת המרתף – – – שתי זרועות חמות הקיפוני, הרימוני ונשאוני למעלה, כשאני רדומה-למחצה.

*
נכתב: 1968 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1902-1905 לערך. נדפס לראשונה: "הארץ", 29.11.1968. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 74 וכן בכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג].

[לבסוף, בגלל מלחמת אוקטובר 73', לא יצא הפרוייקט לפועל, לא ריאיינו את אסתר, ולא נשמר כל קשר ביני לבין הדרה].
אהוד בן עזר

עֲרָפֶל
הָעֶרֶב מִעֵט בְּכוֹכָבִים
וּמַרְבֶּה בְּפִיחַ עֲרָפֶל
אֲרֻבַּת הֶעָשָׁן מִתְעַרְסֶלֶת
בֵּין בָּתִּים
מְסַלְסֶלֶת סִלְסוּלִים
שִׁירָה שִׁיר עַבְטִיט, נִכְלָם
מַכִּיר בְּכוֹחוֹ
וְלֹא נֶעֱלַם

פְּרִיחָה
מִצְטַמְצֵם הָרֶוַח בֵּין
אֶתְמוֹל לְמָחָר
וְהַיּוֹם כְּמוֹ עִסָּה
לִפְנֵי תַּנּוּר
רַק שֶׁתְּשַׂחֵק הַשָּׁעָה
וְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ
יָאִיר כָּל פִּנָּה
וְצְמָחִים כְּמוֹ גַּלִּים
יָרִימוּ רֹאשׁ לָעֲנָנִים
וּמַמְטֵרָה מְגֻלְגָּלָהּ
תְּזַלֵּף לָהֶם
בֹּשֶׂם מַיִם עֲדִינִים

בְּדִידוּת
כְּשֶׁאֱלֹהִים נִמְצָא
אַתָּה מְחֻבָּק, אָהוּב
וּכְשֶׁהוּא מִתְרַחֵק
אַתָּה לְלֹא אֲדָמָה
וּלְלֹא שָׁמַיִם מֵעָלֶיךָ
בְּכָל הַפִּנּוֹת
וּמֵעֵבֶר לַמִּרְפָּסוֹת
שָׁרִים לוֹ הִלֵּל
וְהוּא כְּאַב רַחוּם
מְחַבֵּק וְאוֹהֵב
יונתן גורל

על הספר של מאיה ערד "קנאת סופרות"
חרגול-מודן, 2021, 412 עמ'
בספרה של מאיה ערד הדמות הראשית היא אביגיל בת הארבעים ושתיים, שפירסמה שלושה ספרים מפרי עטה. הספר הראשון שלה זכה לביקורות טובות. הוא נכלל בין "עשרת ספרי הביכורים הטובים ביותר מאז קום המדינה" ועליה נאמר אז שהיא "אחת הסופרות המבטיחות תחת גיל ארבעים." הקורא פוגש אותה לאחר שסיימה כתב יד של ספר רביעי, אך העורכת שלה ובעלה טוענים שהספר לא טוב וצריך לשפצו או לכתוב מחדש. היה לה עוד רגע של תהילה, כאשר ספרה השלישי נכלל ברשימת 12 המועמדים לפרס ספיר, דבר שעורר בה גאווה רבה. בסופו של דבר הוא לא נכלל בחמשת האחרונים, וזה גרם לה לפקפק לגמרי בכישרונה כסופרת.
אביגיל מעבירה קורס לכתיבה יצירתית. בספר מובאות לכאורה דוגמאות של יצירות שכתבו תלמידיה. בדרך זו ניכר כישרונה של ערד לחבר טקסטים בז'אנרים שונים – פרוזה למבוגרים, ספרות ילדים, שירת נשים אֵרוטית. וזאת מנקודת מבט אירונית של מנחת הקורס, שבטוחה שהטקסטים גרועים ולהפתעתה יש להם קהל אוהד לעיתים.
היא מראה לקוראים מה קורה מאחורי הקלעים של עולם הספרות, בעיקר מהנעשה אצל הסופרות. ערד, ילידת ישראל שמתגוררת בארצות הברית, מעלה בספרה תובנות אישיות שלה ותפיסות לגבי הכתיבה הנשית שרווחות בחברה הישראלית ובכלל. ניתן לכנות את ספרה כשייך לארס פואטיקה. אחת השאלות שהיא מעלה כבדרך אגב, הועלתה בציבוריות הישראלית גם לגבי ערד עצמה: האם זה הוגן לתת פרס בארץ לסופרת שחיה וכותבת מחוצה לה?
בעיקר היא מתעכבת על השאלה אם יש ספרות נשית, ואם כן, מהי? והתשובה שניתנת בספר בפי מרצה באוניברסיטה באופן פסקני: יש כתיבה של נשים. ויש לה אפילו שם: Chick Lit. ((Chick Literature. לדבריה יש לספרות זו שלושה מאפיינים עיקריים:
"כתיבה בגוף ראשון, זמן הווה, מין נקבה. או כל שילוב של שניים מתוך השלושה – זמן הווה מין נקבה, גוף ראשון מין נקבה. הסכנה הכי גדולה עבור כותבת אישה זה ליפול בפח הזה של real time. היא יודעת שאם היא תתפוס עמדה של מספר כל-יודע גברי וסמכותי זה ייראה מגוחך, כמו ילדה קטנה שמנסה לחקות קול עבה של גבר באיזה מתיחה בטלפון. אז תמיד יש פיתוי ללכת לצד השני, לכתוב כמו שמדברים אל חברה. לפנות אל הקוראת ולהגיד לה, בואי, תשמעי סיפור. עכשיו אני, החברה הטובה שלך, אספר לך על החיים שלי. זה התמצית של ספרי בנות." (עמ' 163). ואותה מרצה, אחינועם, מסבירה לסופרת הצעירה מה מהי ספרות של real time. "כאילו יש לך מצלמה בתוכנית ריאליטי שצמודה למספר, מספרת." (עמ' 162).
מדוע זקוק הסופר לתהילה? על כך יש תשובה תוך השוואה בין הסופרים לידוענים ולבעלי מקצועות שונים. "תהילה! כשאר הסופרים להוטה גם אביגיל לכל בדל הכרה, צמאה לכל רסיס תשומת לב. לא בפירסום חשקה, ולא לידענות היא נושאת עיניה: אלה שמורים לשחקנים, לזמרים ולשופטים בתוכניות בישול. כל מה שהיא מתאווה זה רק שבח קטן לכתיבתה, אישור לכך שעמלה אינו לשווא, שכתיבתה לא ירדה אל המצולות. תאוות כבוד ריקה? ומי יאשים אותה? כאלה הם חיי הסופר. לרופאים יש תואר דוקטור ומעמד חברתי מכובד. בנקאים מרוויחים מטבע קשה עבור טרחתם. אפילו לפרופסורים יש משרד ותלמידים שנושאים אליהם עיניים. אבל סופרים – אוי, סופרים... כסף מעולם לא ראו בכל עמלם, הקוראים התמעטו, ומהמעמד המיוחד שזכו לו בתרבות העברית לפני שני דורות לא השתייר כמעט דבר. מה עוד נותר להם בעולם הזה פרט לתקוות-עני לאיזו נדבה – שבח מקורא, הזמנה להרצאה, מועמדות לפרס – ולחלומות על חיי נצח לספריהם, לאחר שיעברו הם עצמם לעולם הבא?" (עמ' 8-9).
פרק נפלא הוא זה המתאר מפגש של הסופרת בספרייה עם חוג קריאה של נשים. יש בו תיאור מפורט של הנשים בקהל – מראה, הבעות פנים והתנהגות מעצבנת – כגון קימה למזיגת שתייה באמצע דבריה, או התעסקות בטלפון הנייד בלי להסתיר זאת כלל. מסתבר לה שגם המנחה וגם הנשים בקהל לא קראו כלל את ספרה, ובכל זאת מעבירים עליה ועל כתיבתה ביקורת. ניתן להזדהות היטב עם הסופרת האורחת שלא זוכה לפירגון, להיפך, מזלזלים בה ובכתיבתה.
ערד משקפת תופעות ודעות בענייני ספרות וספרים באמצעות שיבוץ של שיחות שמקיימת הדמות הראשית עם אחרים או הרצאות שהיא שומעת. אחת התופעות היא התמעטות הסטודנטים שלומדים בפקולטות למדעי הרוח. באחד הכנסים בהם משתתפת אביגיל, מספרת רקטורית של אוניברסיטה, שהיא נשאלה על ידי איש הייטק: "בשביל מה בעצם אתם צריכים ללמד מדעי הרוח באוניברסיטה שלכם?" והיא ענתה לו בשאלה: "מה התכונות הכי חשובות ליזם הייטק?" איש ההייטק ענה מיד, בלי לחשוב: "דמיון, יצירתיות, מקוריות." ואז "חיוך שבע רצון עלה על פני הרקטורית, כשל מי שעלה בידה להפיל בפח את בן שיחה. 'יפה', אמרתי לו, 'אלה הן התכונות שמדעי הרוח מפתחים.'" (עמ' 244).
על כריכת הספר יש צילום, ובו נראים שלושה קקטוסים בעציץ אחד – האחד גבוה יותר מהשניים האחרים. הם שונים זה מזה, אבל נוגעים זה בזה באמצעות הקוצים שלהם. יש כאן רמז מפורש לעולמן של הסופרות, שנלחמות זו בזו על מעמדן בתחום הצר שהוקצה להן בעולמנו הספרותי.
באחת השיחות של אביגיל הסופרת עם אחינועם, מרצה באוניברסיטה, עולות השאלות: מדוע נלחמות הסופרות זו בזו כדי לקבל הכרה בלעדית? מדוע יש דווקא קנאת סופרות ומדוע הן מתוסכלות? גורסת אביגיל: "אבל זה לא רק נשים. גם סופרים גברים מלאים תסכול. מחפשים כל הזמן איך להגיע למעלה, להיות בשורה הראשונה.." ועל זה עונה לה אחינועם: "אמרת את זה בעצמך: בשורה הראשונה! יש שורה שלמה לגברים ורק כיסא אחד לנשים. זה בדיוק ההבדל. המודל של סופרים זה כסאות מוסיקליים: מעט כיסאות ספרותיים והרבה ישבנים שרוצים להתיישב עליהם. אבל לפחות יש כמה כיסאות. סופר מרגיש שיש לו סיכוי סביר לתפוס כיסא. המודל של סופרות זה אימא של שבת: יש רק כיסא אחד, וכל הילדות בגן רוצות להיות אימא של שבת. ולכן הסופרות ילכו מכות כדי לשבת על הכיסא הזה, כי ברגע שמישהי יושבת עליו זה אומר שהן לא."
וכך בדימויים מעולם המשחקים של הילדים, לומדים הקוראים את ההבדל. ובעצם פה יש אירוניה חבויה של ערד: אותה מרצה שטוענת שהכתיבה הנשית ניזונה מעולמן הצר של הנשים, משתמשת בעצמה בדימויים מעולם זה: 'זה דימוי מעולה', החמיאה לה אביגיל. 'יש לי בת בגן,' הסבירה אחינועם. 'זה אוצר הדימויים שלי.'" (עמ' 171).
ערד מתארת דברים כהווייתם בעולם הספרות של ימינו. לדוגמא: ביקורת על סבתאוּת שמעוררת רצון לכתיבה ולפרסום. "כל סבתא משוכנעת שהמעשיות שסיפרה לנכד ראויות לצאת לאור כספר ילדים מנוקד ומאויר בכריכה קשה." (עמ' 47). – אכן זו תופעה נפוצה. כל כך הרבה ספרים, בעיקר לילדים, יוצאים לאור בשנים האחרונות, כאשר קל להוציא לאור ספר במימון עצמי, ואין צורך לעבור את חרב השיפוט של לקטור קשוח בהוצאה לאור מכובדת ונחשבת בשורה הראשונה של המו"לות.
יש עוד נושאים בספר: חיי יום יום של אישה נשואה ואם שרוצה להגשים את עצמה בכתיבה. במקרה של אביגיל – הזמן, המקום וההזדמנות שמקבלת אישה לכתוב מידי בעלה, [דבר שסופר גבר לא צריך לדרוש ולקבל מרעייתו. ע.ב.] והחשש שהיא לא יכולה לעמוד במשימה, לא מאמינה בעצמה. יש תיאור של משפחה פחות קונבנציונלית, אבל נפוצה בימינו, בה יש "שותפות הורית" – שני גברים שחיים יחד, אבל כל אחד מהם הוליד ילד עם אישה אחרת. וכך התקבלה משפחה עם שכבה "מרובעת" של הורים. יש גם התאהבות של אישה באישה, עד כי היא מתכננת לעזוב את בעלה וילדיה. עוד יש מתח ופואנטות בספר. כגון: מי כתבה תחת שמה של אביגיל שירים אֵרוטיים בפייסבוק? ומי הוא/היא בכלל המספר/ת בגוף ראשון, כמספר/ת עד/עדה? אגב, לטעמי התשובה לכך בפואנטה לא כל כך משכנעת.
אבל הספר מעניין ומרתק. קראתי את 412 העמודים תוך יממה אחת – אחר צוהריים של יום אחד ובוקרו של יום שני, אולי מתוך סקרנות לדעת מה חושבת ומרגישה אישה סופרת, ואולי הדברים באמת מסופרים בגילוי לב, כמו שמספרים לחבֵרה.
עדינה בר-אל

חלק ז'
בית הספר, המורה ובחינות הבגרות
בזמני, חינוך בתיכון לא היה חובה ולא חינם. כדי ללמוד, הייתי חייבת לעבוד, כדי לשלם שכר לימוד. משום כך למדתי בשעות הערב. תעודת הבגרות נחשבה להישג חשוב ויוקרתי, שמאפשר המשך לימודים באוניברסיטה. חינוך חינם מאפשר לכל התלמידים באשר הם ללמוד בתיכון ולזכות בתעודת בגרות, גם אם ההורים אינם יכולים לשלם שכר לימוד, וגם לתלמידים חלשים שבעבר נטשו את הלימודים והלכו לעבוד וללמוד מקצוע. החוק החדש קבע, שאין יותר בתי ספר סלקטיביים, חייבים לקבל את כל מסיימי בית הספר היסודי, כך שמתקבלים לתיכון תלמידים בכל הרמות, כי החינוך חובה וגם חינם.
המטרה המקודשת של משרד החינוך להגדיל את זכאי תעודות הבגרות, מטלה שהוטלה על בתי הספר התיכון, שאותם הוא מממן. הדבר יצר תחרות בין בתי הספר, שכל אחד מהם שואף להגיע למקום הראשון, כי אז הוא נחשב להכי טוב, והוא ימשוך הרבה תלמידים שירצו ללמוד בו, ומורים טובים ירצו ללמד בו.
כמובן שכל בית ספר עשה כטוב בעיניו (ולא אפרט), כדי להגדיל את אחוז הזכאים בתעודות הבגרות. המורים היו חייבים לעשות הכול מצידם, כדי לעודד את התלמידים ללמוד ולהגיע לתוצאות גבוהות. והם עמלו קשה כדי להוציא מתוק מעז. גם להרכב התלמידים בבית הספר הייתה השפעה על ההצלחה. בתי הספר קלטו תלמידים בכל הרמות, ובכל בית ספר היה אחוז מסוים של תלמידים חלשים, שיתקשו להצליח בבחינות הבגרות. גם לזה מצאו פתרונות, הקימו כתות קטנות, קראו להן בשמות מפתים – "אתגר", "מופת", ו"מב"ר", שהעניקו להן יותר שעות, ומורים עם נשמה, כדי שיעשו את המיטב, כדי לנצל את הפוטנציאל, ויוכלו להגיע לרמה שתאפשר להם להצליח ב"בגרות" במינימום יחידות.
תגבורים. מפורים, או מפסח, הלימודים לא התקיימו כסדרם. התחילו בחינות המתכונת ובחינות הבגרות, שלמענן התלמידים קיבלו ימי חופשה, כימי הכנה. שיעורים רבים נגזלו מאיתנו המורים , שיעורים שהיו דרושים להשלמת החומר לבגרות. גם היציאות לטיולים, ההכנה לצה"ל, הטקסים, ההצגות, בחינות בעל-פה באנגלית, בחינות בחינוך גופני, חזרות למסיבות הסיום, שכולם חשובים, לא איפשרו לימודים סדירים, ולא תמיד הראש של התלמידים היה בלימודים. היה לי חבל על כל שיעור שבוטל. ידעתי שיהיה עליי להשיב להם את השעות שנגזלו, שלא התקיימו כסדרן. באותם ימים, ישבתי מול המחשב וכתבתי להם את החומר שהם צריכים לבחינה, ליקטתי שאלות מבחינות בגרות משנים קודמות על נושאי המיקוד, עניתי עליהם והדפסתי להם, וגם שלחתי במיל. הרגשתי הקלה, שבשעות שמגיע להם לקבל ממני, אני יושבת בטל ולא מקבלת שכר בחינם. כולי הייתי בשבילם, רק שיבואו, יקחו את הדפים ויעברו עליהם ויהיה להם כל החומר על מנת להצליח בבגרות.
בנוסף, כדי להיות שלמה שאני מעניקה להם את כל החומר שהם צריכים לדעת לבחינה, בחופשת הפסח, הזמנתי אותם לתגבורים, כדי לעבור אתם על ה"מיקוד", שהגיע עם היציאה לחופשת הפסח, ולא הספקנו עליו לעבור. רציתי לבסס את מה שנלמד ולהשלים הוראת נושאים שטרם הספקתי ללמד, ועל פי המיקוד, יופיעו עליהם שאלות בבחינת הבגרות. למרות שיש בחירה, לא הִמרתי על שום נושא. לימדתי הכול, גם כדי להוסיף להם דעת, וגם כדי לאפשר להם בחירה. שאפתי לשלמות, ולא רציתי שתהיה להם סיבה לבוא בטענות, שהם לא למדנו את כל החומר.
לצערי, לתגבורים, שלהם הקדשתי ארבעה ימים מחופשת הפסח, לא כל התלמידים הגיעו. קיימתי את התגבורים למרות שלרוב הגיעו מתי מעט, אפילו אם הגיע רק תלמיד אחד. חרה לי מאוד, שהם העדיפו לישון ולא לבוא ללמוד. אלה שבאו, יצאו נשכרים, ונהנו משיעורים רציניים וענייניים. נהניתי ללמד במסגרת מצומצמת, למרות שהיה לי חבל, שלא כולם באים לקבל, ממה שכל כך רציתי להעניק.
כשנתתי תגבורים בחופשת הפסח, לא העזתי לבקש תשלום על הימים והשעות הרבות, שהענקתי לתלמידים מזמני החופשי. שעות אלה, היו לי יותר חשובות מחופש. היה לי חשוב להרגיש שעשיתי כל מה שאפשר כדי שיצליחו בבגרות. הרגשתי שאני מפצה על השיעורים שבוטלו במשך השנה, ומגיע להם שאקצר את החופשה שלי ואתאמץ למענם. שום דבר אחר שהייתי עושה בחופשה, לא היה מביא לי שלווה, כשאני יודעת שיש חומר שעדיין לא הספקתי ללמד. הרגשתי חייבת! רציתי לפרוע את החוב בצורה הכי יעילה, טובה ואיכותית. ובאמת, לא משנה כמה הם רצו, או לא רצו, עשיתי כל מה שביכולתי, כדי שיעשו את המעט וישבו ללמוד, כשכל החומר אצלם ביד.
לא נטרתי טינה לאף תלמיד. במקום ש"בעלי תשובה" עמדו, וגילו רצון ללמוד רק לבחינה, נתתי להם את ההזדמנות מבלי להתנקם (הצבא והחיים כבר ילמדו אותם, שלא תמיד יזרמו איתם). המצפון שלי היה המצפן שלי, והוא ניווט אותי לעשות כל מה שאני יכולה עבורם, כדי שיותר תלמידים יצליחו וישיגו ציונים גבוהים, ויזכרו שהיתה להם מורה שרצתה בטובתם. ואולי גם בית הספר יזכה לדרוג יותר גבוה בין בתי הספר, כי לזה הוא חותר, וזה בסדר.
הצלחתם של התלמידים, היא הצלחת בית הספר, והצלחת המורים שקשה עמלים. עשיתי הכול כדי להנגיש ולהגיש להם את החומר לעוס בכפית, דבר שאף מורה לא עשה זאת עבורי. ככול שהתלמידים היו יותר חלשים, כך הרגשתי חייבת להם יותר, כי ללא הקביים שלי, הם לא יתמודדו, ילכו לאיבוד וירימו ידיים. עשיתי הכול כדי לפשט את החומר, ללעוס אותו עד דק, כמה שאפשר כדי שיהיה קל לעיכול. ככל שעשיתי והשתדלתי יותר, חשתי הקלה. רציתי שהדרך להצלחה תהיה אפשרית ויותר קלה ושהמצפון יהיה שקט...
ציוני המגן. סביב ציוני המגן היה הרבה מקח וממכר. הציונים לא נחתמו על ידי המורה. המורה היה צריך להגיש את הציונים לסגן המנהל, עם פירוט מה היו ציוניו של התלמיד במשך השנה במבחנים והציון בבחינת המתכונת, עם המשקל שניתן לכול מרכיב. אם סגן המנהל חשב שמגיע לעודד את התלמיד, יכול היה לבקש מהמורה המלמד להעלות את הציון. ההנהלה היתה מעוניינת שציוני המגן יהיו גבוהים ככל האפשר, כדי שאחוז הזכאים לתעודות הבגרות בבית הספר, יהיה גבוה. לא אחת, התבקשתי להעלות ציוני מגן לתלמידים ששיחקו בנבחרות ספורט של בית הספר, או תרמו מזמנם למען מועצת התלמידים. צריך היה גם לעודד תלמידים "מסכנים", בגלל בעיות בבית, בעיות כלכליות, פסיכולוגיות ואחרות. הורים שתרמו מזמנם לוועד הורים, דאגו לדבר עם המנהל, שיעלה את ציוני המגן לילדיהם. ילדים של מורים, שמיודדים עם המנהל, דרשו שציוני המגן של ילדיהם יהיה גבוהים יותר ממה שמגיע להם לפי הישגיהם. גם הורים התקשרו ולחצו ובקשו להעלות את ציוני המגן, וגם התלמידים בלבלו את המוח, הפעילו לחצים, וביקשו לעצמם בונוסים שלהם לא מגיעים. כל אחד ניסה לסחוט כמה שיותר. זה היה מקח וממכר, שלא הכרתי בעבר. בשביל שם טוב של בית הספר, מורים נאלצו לשקר!
חרקתי שיניים ונאלצתי להיענות להעלות ציונים על פי הוראה מגבוה. לעיתים סירבתי. הרגשתי שאני חייבת לשמור על מידה של צדק והגינות כלפי התלמיד וכלפי עצמי וכלפי התלמידים האחרים, שידעו ש"אין ארוחות חינם" וגם לא ציונים. לא רציתי שתלמידים יקבלו בונוס על זה שהם נעדרו משיעורים רבים ללא הצדקה, או שלא עשו אף מבחן במשך השנה, או זלזלו בלימודים. במקרים האלה, עמדתי על שלי. סיפרה לי מורָה שלא הסכימה להעלות ציונים, שאמרו לה, שאם היא רוצה להמשיך לעבוד בבית הספר הזה, שתעשה מה שאומרים לה!!!
לָמדתי בבית ספר אכסטרני לבגרות. איני זוכרת משנותיי כתלמידה שאיזה מורה נתן לנו משהו מעבר למה שהוא נתן בשיעורים, שחילק לנו חומר, נתן לנו סיכומים, הביא דוגמאות של בחינות בגרות שיכולות להישאל. המורים לא הסבירו דבר על מבנה הבחינה, כמה פרקים היא מכילה, וכמה שאלות יש לענות מכל פרק. הלכתי לבחינות כשלא היה לי שום מושג אילו שאלות יכולות להישאל. למדתי את כל החומר, לא ידעתי שיש דבר כזה שנקרא "מיקוד". בחינות הבגרות עצמן הן שהפגישו אותי לראשונה עם סוג השאלות שנשאלו. עבדתי קשה כדי ללמוד לבד הרבה חומר שלא הספקנו ללמוד בכיתה (בעיקר בהיסטוריה), והיתה מצוקה והחרדה מהלא נודע. לא קיבלתי ציוני מגן, ואותי בציוני הבגרות אף אחד לא תגמל. כדי להצליח עבדתי קשה, גם כדי להרוויח כסף, כדי לשלם שכר לימוד, וגם כדי להספיק ללמוד את החומר בלילות, כי בימים יצאתי לעבוד. למדתי ככל יכולתי, ויצאתי נשכרת, והציונים שקיבלתי, זה מה שמגיע לי, בלי כל מיני תוספות ומתנות.
היום כשכמעט אין בתי ספר פרטיים, מאז שהחינוך חובה וגם חינם, בתי הספר העירוניים-המקיפים, מקבלים את כל התלמידים ומקצים אותם לכיתות השונות בהתאם לציוניהם וליכולותיהם. יש כיתות ומגמות של מצטיינים ויש כיתות ומגמות שנועדו לתלמידים חלשים עם לקויות למידה ובעיות אחרות. כולם אמורים להגיע לבגרות מלאה. לא לכל תעודת בגרות יש אותו ערך, ולא כל תעודת בגרות מאפשרת המשך לימודים במקצועות יוקרתיים.
גיאוגרפיה למדו בכיתות ה"מב"ר" וה"אתגר" (כתות של תלמידים חלשים שעושים רק 21 יחידות לימוד – המינימום האפשרי לקבלת תעודת בגרות, או בגרות חלקית). לתלמידים אלו, אִפשרו ללמוד גיאוגרפיה מוגבר – חמש יחידות. אלו התלמידים שנפלו בחלקי ללמד, ילדים שמאובחנים עם פוטנציאל שלא נוצל. וזו ההזדמנות שלהם ללמוד בכיתות יותר קטנות, לקבל יותר שעות, כדי שיוכלו לקבל יחס חם ויואילו להתאמץ ולנצל את הפוטנציאל.
זה לא היה פשוט, אך עשיתי הכול למענם עם הרבה סבלנות ומסירות. לרוב גם חינכתי אותם והיה לי קשר טוב איתם. מדי פעם איפשרו גם לכיתות מדעי החברה לבחור גיאוגרפיה 2 יחידות, כחלק מציון מדעי החברה (למי שלמד סוציולוגיה או פסיכולוגיה). המצב בכיתות אלה, היה הרבה יותר טוב, ואפשר היה להתנחם וללמד גם תלמידים יותר טובים וקשובים, שבחרו גיאוגרפיה, כי הם אוהבים, והם גם הצליחו לקבל ציונים יותר טובים.
ככל שאחוז העוברים את בחינת הבגרות גבוה, זה מביא למעט רוגע, אך אי אפשר לנוח על זרי הדפנה, כי בשנה הבאה, יגיעו תלמידים חדשים, אולי יותר חלשים, ועולי עם פחות מוטיבציה, והתחרות והמאמץ מתחדשים.
החשש לפני בחינות הבגרות. ביום בחינות הבגרות, ולא משנה כמה ניסיון וותק צברתי, וכמה הצלחות היו לי, הייתי חרדה ונרגשת. לא ישנתי בלילות, שלשולים והקאות, חלומות בלהות. קמתי מוקדם, נסעתי לבית הספר, אולי יגיעו תלמידים שירצו לשאול משהו על נושא שלא הבינו, ולבדוק אם לכולם יש אטלסים. הבאתי איתי את כל האטלסים שלי, פן יחסר למישהו אטלס, כי חלק מהבחינה היה "אנסין" – על חֶבֶל שלא נלמד, שאי אפשר לענות עליו בלי עיון במפות הנושאיות שבאטלס, וגם ביקשתי מהספרנית שתאפשר להם להוציא אטלסים מהספרייה, והתחייבתי שהם יחזירו לה אותם. קשה להבין איך תלמידים לא לוקחים על עצמם אחריות ושוכחים להביא אטלסים. איך תלמידים לא מתעוררים לבחינה וצריך להעיר אותם, כי חשבו שהבחינה בצהריים. ואיך אנו רוצים שלמרות הכל יצליחו, כשהם לא לוקחים על עצמם אחריות!!!
המשכתי לרעוד ולא נרגעתי עד שראיתי את השאלון, וגיליתי שלימדתי את כל הנושאים, וקיוויתי שגם התלמידים התכוננו והם יודעים. לרוב הרגשתי מצוין, שהבחינה אומנם דורשת הבנה ומחשבה וניתוח נתונים סטטיסטיים, תרשימים וגרפים וקריאת מפות, אך על זה אימנתי ותירגלתי ובחנתי, וקיוויתי שידעו לעשות זאת.
כדי להירגע ולהעביר את הזמן, ישבתי לענות על הבחינה בראשי פרקים, כדי להיות מוכנה לקבל את התלמידים שצריכים להיבחן בעל פה. בגלל שבחנתי בעל-פה, לא ראיתי את התלמידים שסיימו את הבחינה, ולא היה לי מושג איך הם הרגישו, ועל מה הם ענו, ואיך. מאחר ומדובר על בחינה של חמש יחידות, בשלושה חלקים, הבחינה נמשכה שעות רבות. זה יום קשה ומתיש, נפשית ופיסית. אחריו אפשר לנשום לרווחה, ולחכות בצפייה לתחילת השנה הבאה, כשתוצאות הבחינות יגיעו לבית הספר.
תוצאות הבגרות. עוד יותר קשה היה המתח לקראת תוצאות בחינות הבגרות, שהגיעו בימים הראשונים של התחלת השנה. כשהגיעה שמועה שתוצאות בחינות הבגרות הגיעו, כל המורים רצנו בלב הולם למזכירות לבקש לראות אותן. המתח לדעת את תוצאות הבחינות, לא השתנה והוא חזר על עצמו שנה אחר שנה. לרגע הזה חכיתי ויראתי מפניו במהלך כל חופשת הקיץ הארוכה. זה היה רגע מפחיד ומאוד מרגש. התרגשנו יותר מהתלמידים. רצינו לדעת שיש שכר לעמלנו ושתלמידינו הצליחו לפחות כמו שציפינו. זה רגע של שיא בעבודתנו, שבסופו של דבר הוא הגיע. לרוב הסתבר שעשינו עבודה טובה, ואפשר להירגע עד השנה הבאה...
הייה לי אשלייה, שהתלמידים שהצליחו יפה, יתקשרו, או יכתבו מכתב, לומר תודה, כמו שאני עשיתי למוריי אחרי כל בחינה. כל שנה התאכזבתי לגלות מחדש, שהתלמידים כפויי טובה, ולא יטריחו את עצמם לומר מלה טובה, שלנו המורים היא מאוד חשובה. צפיתי שמישהו יעריך, אך הם חשבו שאולי לא צריך...
הערכת בחינות בגרות, איפשרה לי עבודה בחופשה הגדולה, כשגמול יפה בצדה. כשילדיי היו קטנים, לא הצטרפתי ל"מעריכים" שבדקו בגרויות, אך שמחתי להגיע לכל ההשתלמויות באוניברסיטאות ברחבי הארץ. משגדלו הילדים, והיו פחות קשורים לסינר שלי, הצטרפתי ל"מעריכים" בעידודה של חברתי הטובה, שהיתה אז מעריכה בכירה. לפני הבדיקה קיבלנו תדרוך, מה לקבל ומה לא לקבל ומה לקבל חלקית. המגמה הכללית היתה ללכת לטובת התלמידים ולמנוע יצירת פערים בין המעריכים השונים. השתדלתי בכל מאודי לדייק בהערכה עד כמה שאפשר, כי לא מדובר במדע מדויק. התלבטתי כשהתשובה לא תאמה את התשובון והייתי צריכה להחליט לקבל את התשובה כמלאה, או חלקית או לפסול אותה. וקיוויתי שאצליח להיכנס לראשו של המעריך השני, שגם הוא יחשוב כמותי, כדי שלא יהיו בינינו פערים.
בכל זאת, בכל פעם כשהגעתי ל"מרב"ד" [(איני יודעת מה הראשי תיבות), המקום שאליו מגיעות כל בחינות הבגרות וממנו הן מחולקות למעריכים], חששתי שיקראו אותי לסדר וארגיש טיפשה, שעשיתי איזו שטות בהערכה. מלבד פעם או פעמים במשך 15 שנים שבהן בדקתי בגרויות, לא נקראתי לסדר, והוכרתי בבוחנת מהימנה ומדויקת. בסוף ההערכה, קיבלנו דוח ודרגו אותנו על פי הדיוק בתוצאות. עם השנים הלכתי והשתפרתי, דהיינו, כי רק מזערי של מסך המחברות שהערכתי, יצאו להערכה שלישית. היה לי חשוב לעשות עבודה טובה ומדויקת, כי בזה אני נבדקת.
בדיקת בחינות הבגרות דרשה ממני ומכל המעריכים משמעת קפדנית. היינו חייבים לבדוק את הבחינות על פי ההנחיות. פעמים בשבוע נסענו להחליף מחברות. את המנה שקבלנו הייתי צריכים להעריך ולהחזיר בימים מסוימים, ובאותו יום קיבלנו מנה נוספת של מחברות, לא לפני שבדקו אם היו לנו "פערים" בבדיקה הקודמת. הייתי במתח רב, אך שמחתי כשהסתבר שהכול היה בסדר... בדיקת המחברות דרשה מאיתנו עבודה רצופה של שעות רבות ביום. השתדלתי לעבוד בחריצות ולרוב סיימתי את העבודה ביומיים, ונותר לי יום לטפל בבית ובשאר מטלות עד החלפת המחברות הבאה. היו ימים שקמתי מוקדם, כי לא יכולתי לישון, כי העומס הציק לי ורציתי להוריד ממני את העול, כי הייתי חייבת למצוא זמן גם עבור דברים נוספים שהייתי חייבת לבצע. היו גם ימים שהלכתי לישון מאוחר, כדי שאספיק לבדוק את כל הבחינות למועד שנקבע. גם בבדיקת בחינות הבגרות היה מתח ולחץ גם מאחוז גבוה של פערים וגם להספיק לבדוק את הבחינות בלי הרבה "הפרעות".
במהלך הערכת הבחינות התחתנו שניים משלושת ילדיי, ועשיתי את הסידורים לחתונות תוך כדי בדיקת בגרויות, והייתי בלחץ עצום של זמן. ב-2006, כלתי, שגרה לידי, היתה בהריון הרגישה רע, והייתי צריכה להפסיק את בדיקת הבחינות, ולהחיש אותה לבית החולים, שם קיבלתי את הבשורה המרה, שאחייני נהרג במלחמת לבנון השנייה. מדי פעם הייתי צריכה להפסיק את רצף בדיקת הבחינות ולהיחלץ לעזרת מישהו. ב2011 בעלי קבל ארוע לבבי (SVT) ואושפז. במקום להיות לידו, חזרתי הביתה לבדוק מבחנים, והוא נשאר בבית החולים לבד. ב-2005 היתה התנתקות מגוף קטיף, וגם זה השפיע על מצב הרוח, והיה צריך להתנתק מהחדשות, כדי שאפשר יהיה לעבוד. ב-2014, מבצע "צוק איתן", נורו טילים מעזה, והיינו בטווח הסכנה, וגם אז היה חשש בטחוני שלא נוכל לעבוד בשקט. כך שלא תמיד היה שקט ושלווה ואפשר היה לשבת לבדוק את הבחינות בלי הפרעות.
התגברתי על הכול והכל עבר בשלום, למרות תוספת הלחץ ומתח. לא פעם חששתי שאם ביתי יופגז חלילה, מה יהיה על הבחינות, ואיך אני מצילה אותן משמד. החבאתי אותן במקום בטוח עד כמה שאפשר, כדי שלא יאונה להן רע, כי הם נכס יקר.
ההכנסה מבדיקת בחינות הבגרות, היתה יפה ומתגמלת ולכן מורים התאמצו לעבוד בחופשה בעבודה מלחיצה במקום לנוח. היו שנים ששילמתי 55% מיסים (מס הכנסה וביטוח לאומי). הרבה יותר השתלם לבדוק בחינות בגרות כשהייתי בפנסיה, כי אז הייתי פטורה גם ממס הכנסה וגם מביטוח לאומי וכל ההכנסה הייתה נטו שלי. עשיתי זאת כל עוד איפשרו לי.
אחרי בדיקת הבגרויות, נותרה לי חופשה קצרצרה. הרגשתי שניצלתי היטב את החופשה והזמן לא עבר לשווא. האמת שלא עשיתי הרבה בזמן שנותר. לחו"ל לא נסענו בקיץ, בגלל החום. חיכינו לסתיו, לעונת החגים, ואז יצאנו לטיול מאורגן של כעשרה ימים ונתנו למוח לנוח מכל הלחצים.
כתיבת בחינות בגרות. לאחר שיצאתי לפנסיה, נקראתי על ידי המפמ"רית של הגיאוגרפיה, להיות חלק מהצוות שכותב את בחינת הבגרות. לרוב כותבי הבחינות הם מורים בשנת שבתון, או מורים בפנסיה, דהיינו, מורים שאינם מלמדים בפועל. למרות שהייתי בתקופה קשה, כי אחי חלה ומצבו היה אנוש, ובתי עמדה ללדת, היא לא ויתרה לי. נכנעתי והצטרפתי. היינו צוות של חמישה מורים, שישבנו יחד פעם בשבוע וניסחנו שאלות על פי המיקוד. זו היתה תקופה מאוד פורייה. שוב התעמקתי בחומר, כדי לחשוב על שאלות שלא נשאלו בעבר, ועל זה גם קיבלתי שכר. זה אִפשר לי להמשיך להעריך בחינות בגרות ולהרוויח יפה, למרות שאני לא מלמדת, כי אני בפנסיה.
בחינות הבגרות משפיעות על חייהם של כל מורי התיכון שמכינים לבגרות. הם עול שמחייב הרבה עבודה, גורם למתח, מצריך השקעה רבה, הערכות, השתלמויות, שמלווים את המורה מהרגע שהוא מתחיל לעבוד ועד שהוא פורש. בחינות הבגרות מחייבות את המורים להיות ערים למתרחש, נמרצים, מדויקים ומעודכנים, שמעניקים כל מה שהם יכולים למען התלמידים, כשחלק מהעבודה הם עושים בזמנם החופשי. ככל שיותר תלמידים מצליחים, הם יותר שלמים ולא משנה כמה להם משלמים...
חנה סמוכה מושיוב
15.7.2023
המשך יבוא

הטייקונים שוקן, ונבזלין, מפרסמים בעיתונם בעילום שם (אולי זה הם הכותבים?) שיטה כלכלית מקורית לשריפת האסמים, וחירוב הכלכלה הישראלית. הנה השיטה: "הדרך הנכונה להוסיף שמן למדורת המרי האזרחי ולעשותו יעיל וכואב, היא הפסקת העברת תשלומי המסים של השכירים לקופת המדינה. שיטת גבייתו של המס בישראל אינה מאפשרת לשכירים להורות למעסיקיהם להפסיק את ניכויו מהשכר, ולכן אינה נותנת להם כוח להתנגד ולהפסיק את תמיכתם החודשית במימון ההפיכה. משפטנים ורואי חשבון חיפשו דרך להפסקת העברתם של כספי המסים לאוצר. לשם כך יהיה צורך בבניית מנגנון מאובטח, שיאפשר למעסיקים לנכות את כספי המסים של עובדיהם, ולהעביר, למשל, את סכומי המסים שנוכו (מס הכנסה בלבד) לנאמן שיחליף את קופת האוצר באופן זמני, עד למילוי תנאי הנאמנות ו/או חילוטם על ידי הממשלה.
המנגנון הזה יכלול התאגדות של כלל החברות המעוניינות להשתתף בתהליך הזה; מינוי נאמן באחד ממשרדי עורכי הדין הגדולים המקובל על כלל המשתתפים; ניסוח כתב נאמנות "bullet proof", שיקבע את כללי החזקת הכסף והתנאים שבהם הוא יועבר לקופת המדינה, אם וכאשר.
החברות המשתתפות במרי האזרחי ינכו את מס ההכנסה ממשכורתם של העובדים המבקשים להשתתף במרד המסים, אך יעבירו אותו אל הנאמן, ולא למס הכנסה. תלושי הדיווח למס הכנסה (פנקס הניכויים) יישלחו אל מס הכנסה בדואר רשום בצירוף הצהרה משפטית, המבהירה את הסכם הנאמנות ופרטי הנאמן. המסים של העובדים שלא ישתתפו במרי האזרחי יועברו למס הכנסה כרגיל. עצירת תשלומי הניכויים לקופת מס הכנסה תהיה מכה קשה לקופת המדינה, ותאלץ את הממשלה להתמודד, לראשונה, עם חוסר מזומנים בקופה. אם ישתתפו במרי אזרחי זה מרבית החברות הגדולות במשק המשתייכות לפורום העסקים של ישראל ומרבית השכירים העובדים בחברות אלו, הפגיעה בקופת המדינה תהיה אנושה גם אם התהליך המשפטי שתפעיל המדינה יהיה יעיל ויארך רק כמה חודשים, ותביא ללחץ נוסף על הממשלה.
(הכותב הוא סמנכ"ל בחברת הייטק. השם שמור במערכת).
(בעילום שם, "מרי אזרחי יעיל וכואב: מנגנון אפשרי לעצירת המסים", "אל-ארצ'י", 3.8.23)
https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-08-03/ty-article-opinion/.premium/00000189-bbe4-d9f3-a1cd-bfffcd2c0000
לא צריך להיות רואה חשבון כדי להבין שלרעיון "המקורי" הזה אין כל היתכנות, אבל מיד לאחר פרסום המאמר שלחתי תגובה באתר הדיגיטלי" של העיתון: "שוקן ונבזלין יישר כוח! עשו והצליחו! אמרו לכולם אחריי! תנו דוגמה!" למרות דברי הקילוס לבעלים, תגובתי לא התפרסמה כתמיד. (האם זה לוגריתם שחוסם כל תגובה שלי?) בכל מקרה ברור שלבעלים אין כל כוונה ללכת בעקבות הצעתם.
הדבר המרתק הוא תגובות הקוראים. למאמר המהדורה הדיגיטלית התפרסמו 99 תגובות כולן עוסקות ברעיונות נוספים איך להרוס את הכלכלה הישראלית. חלקן ע"י שיטות משיטות שונות, וחלקן באמצעות ירידה מהארץ. יש אפילו תגובות קיצוניות יותר. כולן כמובן בעילום שם מחמת הבושה. ובהחלט יש על מה להתבייש. והבושה היא של כולנו של כל החברה הישראלית.
למשל, בתגובה לתגובה 34 התומכת בהחרבת המשק הישראלי כותב אלמוני בכינוי: "אתה חושב שזה יעזור לך?": "צריך להילחם! היום זה מרד השבתה, מחר זה פשוט לתקוע לנבלות האלה כדור בין העיניים. קבוצה ניאו נאצית שראוי לתלות. אחים אנחנו עאלק. עדיף להיות בן יחיד. צריך לעשות פה דה-נאציפיקיציה ופשוט להוציא להורג את כל הדיקטטורים ותומכיהם."
למשל מגיב 64 מפרסם רעיון מקורי נוסף לכל שיטות החרבת הכלכלה הישראלית: "עוד רעיון להפלת הממשלה: מי שיכול להפיל את הממשלה הוא אבו מאזן. אם יכריז חד צדדית על הקמת מדינה. ארה"ב ואירופה יתמכו. אמנם תפרוץ מלחמה, אבל אומות העולם יתייצבו לימין הפלסטינאים. וצבאות מדינות ערב השכנות ישלחו כוחות משלהם. הצבא שלנו בשפל ורבים יסרבו פקודה להילחם על כיבוש הגדה. בסוף המלחמה ישראל תחזור לקווי 67' והמתנחלים יוכלו להתאזרח בפלסטין או לעלות לישראל. מי שיבחרו לעלות לישראל יקבלו סל קליטה, יוכלו להביא אוטו פטור ממס, כמו כל תושב חוזר, ואולי יצליחו להוציא פיצויים כלשהם על בתיהם ממדינת פלסטין."
למשל, תגובה 94 מקורית וגאונית במיוחד הכותבת אישה אומרת "אני חוזרת בפעם המי יודע כמה מאחר והמחאות עצמן איבדו תוקף, כעת יש לעבור לצעדים קיצוניים כדי לגרום לגומייה להיקרע, כמו מרד מיסים, הרחבת הפסקת השירות הצבאי/רפואי, גיוס חברות מובילות, גיוס תמיכה מחו"ל וכד'. אין יותר תמיכה במגזרים לא יצרניים. מדיניות רווחה יותר דינמית ומכבדת. טיפול ביוקר המחייה. (הבנתם? אישה גאונית. כשלא יהיה כסף מיסים תהיה מדיניות רווחה טובה יותר...)
אם פעם חשבתי שבחברה הישראלית יש שתי מחלות רוח, "הביביפיליה" ו"הביביפוביה", ניתן לומר שנוספה מחלת נפש נוספת "הטאנאטוס". הרצון לחורבן עצמי קולקטיבי. ומי יושיע בשעה שגם רוב הפיכולוגים והפסיכיאטרים לקו המחלה האובדנית הסופנית הזו.

אסא קאשר-כשר: הקוד האתי של צה"ל – נלך כצאן לטבח!
במפגש של מובילי מחאת המילואמניקים, טייסים, אגף המודיעין, יבשה, חיל הים, יחידות מסווגות, שהתקיים אחרי ביטול עילת הסבירות, נקבע המסר המסר: "נמשיך במאבק כמו מלחמת התשה." בכנס נשמעו הרצאות של תמי ארד, דן וירז'בולובסקי-מרידור ואסא קאשר-כשר שהתנאה כפילוסוף וכאדם בעל אתיקה נעלה, וכמחבר הקוד האתי של צה"ל. פרופסור אסא קאשר-כשר, אמר בכנס, לאלו שעדיין מתלבטים: "נגיד אתה מתנדב שנים במתנ"ס, ואז אומרים לך שבימי ראשון מוכרים שם סמים, תמשיך להתנדב שם?"
https://www.kan.org.il/content/kan-news/defense/472851/
הבנתם את הקוד "המוסרי" של צה"ל לפי המשל של איש המוסר קאשר-כשר? אם אתה מתנדב לטפל במכורים ובמקום מוכרים סמים לא תפעל נגד מכירת הסמים אלא תיטוש את המכורים לסמים למוות. כך צריך להיות הקוד המוסרי של צה"ל. לערוק מהשירות הצבאי. נלך כולנו כצאן טבח! כשקוראים את ה"מוסר" של קאשר-כשר אי אפשר שלא להיזכר בהיטלר שאמר כי היהודי היחיד שהוא ממערץ הוא אוטו ויינינגר שהתאבד בגלל יהדותו.

דמעות על השיפלות המוסרית של הרופאים
חדשות סוף השבוע 5.8.23 ראיון עם רופאים המאיימים בירידה מן הארץ ונטישת החולים.
ד"ר לירן גלעדי, מתמחה ברפואת משפחה, גליל מערבי: "אוכלוסיית המתמחים הכי פתוחה לירידה מהארץ. כששרה בממשלה אומרת מעל הדוכן הרופאים האלה צריך לשלול להם את הרישיון זה הופך להיות בית שאני כבר לא רוצה לחיות בו. בדמעות (תנין) בת זוג שלי ואני ממש דיברנו על ירידה מהארץ במציאות."
עינת מקלר שירן מומחית ברפואת נשים חיפה: "אנחנו נאלצים מכוח הנסיבות והאווירה לרדת מהארץ."
ד"ר עופרי דון טופילד רופאת משפחה אזור השרון: "אני כבר בתהליכים בודקת מדינות לרדת אליהן."
ד"ר טראוב רופא ילדים רחובות: "כל מי שנמצא במערכת הבריאות לא נמצא בה בגלל נוחות אלא בגלל אידיאלים, ולכן לא נוכל לגור פה. שיסבלו החולים אותם נפקיר."
ד"ר אור גורן מנהל חדר ניתוח ת"א: "קיבלתי הצעה מדובאי. נכון התנאים שם רחוקים מדמוקרטיה, אבל התנאים שם מצויינים מקבלים הרבה כסף. אם המדינה הזו כבר לא דמוקרטית אז עדיף כסף. אני חתמתי על הפסקת מילואים ביחידה מובחרת. (מצידי שכל החיילים ימותו). הקרב שלי הוא על הדמוקרטיה."
שאלה: כמה מכם חושבים על רהלוקיישן (בכיבוסית ירידה)? מי לא פוסל ירידה? הרוב מצביעים בעד. ד"ר בשאראת בשארה הערבי-נוצרי לא מצביע.
ד"ר פרל הרשקוביץ רופאת דימות רחובות. בת 69 דתייה, עלתה מאמריקה לארץ בגיל 32 (היחידה שהשתמשה במילה עליה ולא רלוקיישן) אומרת שהמצב מאד עצוב. אני לא אעזוב.
https://www.mako.co.il/mako-vod-channel2-news/weekend-news-f9036e2d06045810/7cbf9fa6bd5a9810/VOD-89fae5d7d26a981026.htm
הנימוקים שמשמיעים הרופאים בראיון לירידתם מהארץ ממש מביכים. בעקבות הרפורמה אפשר יהיה למנות אורתופד לאונקולוג, או להבטיח חדר למקורבים (כאילו שזה לא נעשה תמיד) ועוד, אבל בעיקר מייאש לשמוע כי בנימוקים "מוסריים" מבטאים הרופאים המאיימים בירידה דווקא את שפלותם המוסרית. אף רופא אינו אומר בראיון: "אני רופא ובעקבות שבועת הרופאים לעולם לא אעזוב ואנטוש את חוליי למוות גם אם חלילה חלילה תהיה כאן דיקטטורה. תמיד אאבק למען הדמוקרטיה ונגד הדקטטורה, אבל לא על חשבון מותם של החולים האזרחים (בהם בני משפחתי), או החיילים (בהם בני משפחתי) בהם אני מטפל. לעולם לא אפקירם."
לא לומר זאת היא שפלות מוסרית מאין כמוה. מן הראוי לרשום את שמות הרופאים המאיימים בירידה מהארץ ובננטישת החולים והפקרתם למוות למען יוכל כל אדם להימנע כלל שיוכל לקבל מהם טיפול רפואי מפחד שיעזבו אותו בעת מחלתו. עצוב מאד עד דמעות.

שלמה זנד – המוחים בספינת השוטים
הפתרון רק דיקטטורה ערבית-מוסלמית!
האנטישמי הפולני-אוסטרי, שלמה זנד, מכחיש העם היהודי, שתמך בעבר בחיסול הדמוקרטיה הישראלית והלפתה במשטר סטליניסטי, והתומך עכשיו בכינון דיקטטטורה ערבית-מוסלמית, לועג לתנועה הפרוטסטנטית: "השנה הנוכחית בישראל," כותב זנד, "הזכירה לי שוב ושוב את הסיפור המטריד על ספינת השוטים. רוב אלה שדנים בתמורות המדיניות בישראל מאז עליית הימין לשלטון, שואפים בכנות ובכל כוחם לבלום את צמצום הליברליזם המשפטי והפוליטי ולהחזיר את המצב לקדמותו. לדעתם, ישראל היפה שהוקמה ב–1948 והתקיימה עד 2022, נתונה בסכנה ויש להצילה ממחריביה ומהרסיה המרושעים. נתניהו ובעלי בריתו מהציונות הדתית השרירית מכרסמים באושיות מדינת הדמוקרטיה היהודית ועלולים להוביל להתמוטטותה. יש לשוב לדרך המלך שהלכה בה ישראל עד כה, ולהתיר לציונות המסורתית והשפויה לכוון ולנהל את חיינו.
"לאלה שתובעים דמוקרטיה כמו שהיתה לפני ביבי, נוח להמשיך לשוט בספינת שוטים, לחלום על עבר שלא היה ועתיד שלא יהיה... מלחמת הקוממיות, שהצליחה 'לשחרר' מאדמתם ומבתיהם יותר מ–750 אלף מהתושבים המקומיים, השלימה את ניצחונה הצבאי והטריטוריאלי בהכפפתם של רוב הילידים הנותרים לממשל צבאי קשוח שנותר על כנו עד 1966. האמת היא, שמ-1948 ועד מלחמת 1967, ישראל לא היתה מדינה ממש דמוקרטית, ועוד פחות מכך ליברלית... מאחד העם דרך מרטין בובר, יהודה ליאון מאגנס, ועד לגרשום שלום ולחנה ארנדט, רבים ידעו שהקמת מדינה יהודית בלעדית במבואות המזרח התיכון, תוך הרחקתה ודיכויה בהמשך של אוכלוסיית רוב ערבית מקומית, לא תביא להיווצרותה של אתונה דמוקרטית מודרנית אלא לספרטה קטנה ומזוינת. לרוע המזל צדקו אינטלקטואלים אלה יותר מהמפא"יניקים בעבר, סביהם והוריהם של אלה שתובעים היום ברחובות ישראל דמוקרטיה יהודית כפי שהיתה לפני בואם של ביבי ושותפיו. לצאצאים נוח להמשיך לשוט בספינת שוטים יהודית, לחלום על עבר שלא היה, ולשאוף לעתיד שלא יהיה."
(שלמה זנד, "ספינת השוטים עדיין שטה, ואנחנו בתוכה," "אל-ארצ'י", 2.8.23)
https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-08-02/ty-article/.premium/00000189-b5d7-d20c-addf-f7d762200000
הבנתם? האנטישמי הפולני-אוסטרי זנד, מכחיש העם היהודי, נאבק למען חיסול הדמוקרטיה במדינת היהודים והפיכתה לדיקטטורה ערבית-מוסלמית כשאר הדיקטטורות ב-13 מיליון הקמ"ר של השטחים הכבושים ע"י הערבים. מעניינת ההקבלה בינו לבין מכחיש העם הפלישתינאי, עזמי בשארה.
גם בשארה היווני-נוצרי שהסתערב בכפייה עקב הכיבוש הערבי עבר אידיאולוגית מתמיכה בדיקטטורה סטליניסטית לתמיכה בדיקטטורה-מוסלמית של חיזבאללה או קטאר. מסתבר שהאנטישמיות הפולנית-אוסטרית של זנד, דומה לאנטישמיות הערבית-נוצרית של בשארה.

דיפלומטים של מדינת ישראל: הכירו במדינה!
ביוזמת שר החוץ אליהו כהן, עבר בקריאה ראשונה: החוק שיחייב דיפלומטים להצהיר על הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=806115&forum=scoops1
חקיקת החוק נהיתה הכרחית לאחר ששר החוץ יאיר למפל-לפיד מינה את חברת הכנסת לשעבר ג'ידא רינאוי-זועבי ממרצ לקונסולית הכללית של ישראל בשנגחאי – חודש אחרי שזו הצביעה נגד חוק הגיוס ובכך גרמה להפלתו. מאז היא סומנה אצלו כ"חוליה חלשה" בקואליציה וכמורדת פוטנציאלית. מבחינת למפל-לפיד, המינוי תרם ליציבות הקואליציה בעיקר בגלל חברת הכנסת הבאה ברשימת מרצ – קטי מורג פיאסצקי – שצפויה היה להערים פחות קשיים בהצבעות בכנסת. בדבריו על המינוי אמר למפל-לפיד כי "ח"כ רינאוי-זועבי מגיעה עם ניסיון ניהולי עשיר ורקע כלכלי וציבורי מגוון ומרשים. אני מאחל לה הצלחה ובטוח שהיא תוביל את הקונסוליה הכללית של ישראל בשנגחאי להישגים חדשים וחשובים. אין חולק על חשיבותה של סין בכלל ושל שנגחאי בפרט לכלכלה העולמית. יחסינו הכלכליים עם סין הם מנוע צמיחה חשוב לכלכלת ישראל ויש להמשיך ולקדמם."
https://www.ynet.co.il/news/article/hyy000wzx5
למפל-לפיד כמובן לא התייחס לעובדה שג'ידא רינאוי-זועבי תומכת בחיסול מדינת היהודים והפיכתה לדיקטטורה ערבית-מוסלמית והיא תומכת בחרם הערבי כדרך להשיג את מטרתה. האם יעלה על הדעת ששגריר המדינה יתמוך בחורבן המדינה אותה הוא מייצג? לכן חשיבות החוק שכל נציג המדינה יצהיר שהוא אישית מכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

החלפת שם – החלפת מזל? "תקווה חדשה ימין ממלכתי"
ח"כ גדעון משה זריצ'נסקי-סער ביצע לאחרונה שינוי קטן בשם מפלגתו. לכאורה מדובר בתיקון סמנטי. עד עתה היה שם סיעתו "תקווה חדשה – אחדות לישראל", אך מעתה ייקרא שמה: "תקווה חדשה – הימין הממלכתי". על פניו נראה שמדובר באותה גברת בשינוי אדרת. רצון כן להשתלב עם סיעת המחנה הממלכתי של בנימין גנץ, שותפו הפוליטי, נכון לעכשיו. אך המציאות מורכבת יותר, שכן השינוי הוא למעשה קריאת השכמה למפלגה חדשה, שאיתה מאיים סער על גנץ. קודם ניקח לך את השם, אחר כך ננכס לנו את הקהל של הימין – ואז נלחץ עליך מבפנים או מבחוץ. "בטוב" מבפנים או "ברע" מבחוץ.
גנץ, בהתנהלות פוליטית נכונה ותוך הליכה בין הטיפות של מסרים מתונים אך עם קריצה למחאה, הצליח להרבות נכסים. זריצ'נסקי-סער, שרואה עצמו כבעל מניית זהב בהצלחת גנץ, מעוניין גם הוא בדיבידנד מהרווחים. השלב הראשון בתמרון שלו הוא ניכוס המילה "ממלכתיות" בשם הסיעה – מותג שגנץ טיפח יחד עם שותפו גדי איזנקוט זמן רב. המטרה כפולה: הבטחה מגנץ להמשך שותפות, ואף דרישה להנהגה שוויונית במפלגה לקראת המרוץ לכנסת הבאה.
(יעקב ברדוגו, "סדק במפלגה של גנץ: החלופה החדשה של סער", ישראל היום, 6.7.23)
https://www.israelhayom.co.il/news/politics/article/14361494
האם חסידיו ילכו אחריו עם הקמת מפלגה חדשה נוספת?

השותפים החדשים של אברהם פישהיימר-מעוז
לקמפיין ההומופובי של אברהם פישהיימר-מעוז נגד הלהטבי"ם בכלל ונגד הלהטבי"ם באוניברסיטאות בפרט, הצטרף קמפיין חדש נגד הלהט''בים באוניברסיטאות – תאי הסטודנטים של "האחים המוסלמים" יצאו נגד הקהילה הגאה והכריזו: ''מעשה מחפיר המפורר את המערכת המשפחתית..."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=806540&forum=scoops1
בדיוק עליהם אמר רבי אליעזר: "לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו".

תפיסת הטרוריסטים הערבים שהטילו את אימת הפרוטקשן על חיפה
נור מחאמיד, תושב חיפה בן 25, וג׳וואד בני רביעה, בן 26, גם הוא חיפאי, היוו חולייה עבריינית שניהל תושב חיפה בן 27 ושמו מהראן בני רביעה שהורשע בפלילים ואף נידון למאסר של 38 חודשים לאחר שירה לעבר אדם אחר במטרה לפגוע בו. הם הטילו אימה על בעלי עסקים בחיפה במשך שנים, וסחטו באיומים מאות אלפי שקלים בחסות "חברת שמירה" פיקטיבית כל מי שעמד בדרכם ספג נזקים כבדים, והקורבנות כבר השלימו עם העובדה שמכאן אין דרך חזרה אבל אז נשבר קשר השתיקה, חוליית העבריינים נחשפה בזמן אמת במארב שנעשה להם – והעומד בראשה נעצר רגע לפני שנמלט מהארץ. כך נחשף קשר הפרוטקשן בלב חיפה.
https://mobile.mako.co.il/news-law/2022_q3/Article-6da59bcc1b4b981026.htm?sCh=7bd56f39402f1810&pId=173183941&partner=lobby
האם חוק הפרוטקשין החדש של חכ" אלמוג כהן יקל על המלחמה בטרור הפרוטקשין הערבי? ימים יגידו. בכל מקרה החוק בדרך הנכונה.

נגד ההפיכה המשטרית נקים "עולם חדש"
ד"ר אראלה שדמי (מישהו יודע את שמה המקורי?) מתנאה בעצמה שהיא סנ"צ בגמלאות, לסבית, אישה בשחור, פעילה פמיניסטית וסוציולוגית של משטרה ושיטור, והיא מצהירה שהיא מציעה "מול הההפיכה המשטרית האנטי-דמוקרטית, ללכת ולבנות חלקים נוספים ונחוצים של העולם החדש." בין שאר ההצעות ל"עולם החדש" שלה תובעת שדמי: "הרחבת שיטת ה'סולחה' לטיפול במקרי עבריינות (שיטה עתיקת יומין הידועה מחברות ילידיות רבות). הצעה זו וקודמתה מהוות הרחבה נחוצה של 'צדק מאחה', והן מבוצעות בנוכחות הקהילה המקומית.
"אין ברעיון הזה משום שינוי משטרי, משום שהוא נעשה מבלי לפגוע במוסדות ובהסדרים הקיימים, אלא מרחיב הסדרים, כמו שיטור אזרחי ופרטי שכבר קיימים, תוך הרחבת המעורבות של האזרחים בקבלת החלטות לגבי גורלם הם, וגורל קהילתם, וככזה הוא מחזק ומעמיק את הדמוקרטיה. מה לגבי תקציב לכל זה? אני משוכנעת שכמה קרנות קיימות, עשירי הארץ והיהדות בעולם, ואפילו כמה ממשלות, יתמכו בפרויקטים כאלו."
(אראלה שדמי, "הפיכה משטרית? בואו נבנה מערכים אזרחיים משלנו", "אל-ארצ'י", 26.7.23)
https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-07-26/ty-article-opinion/.premium/00000189-927a-d1ae-a38b-f7ff1f500000
הבנתם? חזרה לשיטת "הסולחה" השבטית וגאולת הדם לחברה במשטר החדש תביא סוף לפשיעה בחברה הערבית. המצחיק הוא שהיא קוראת לשיטה הזו "דמוקרטיה" שעליה היא נלחמת.

ראפ ערבי – "היהודים הם אסוננו"
כעיתון ערבי בעברית, נותן עיתון "אל-ארצ'י" במה נכבדה לתרבות הערבית. והנה ראפר ערבי בשם תאמר נפאר נהפך לכתב העיתון והוא מפרסם בו את יצירותיו. מכיוון שיצירות ספרות הן המייצגות את נפש הכותב חשוב לקרא את יצירתו:
"בשנת 2000," מספר הראפר נפאר, "איבדתי חבר, שבמקרה ישב ליד מבוקש וספג את כל היריות במקומו. ב-2004 בנדוד שלי נורה מחוץ למשטרה בלוד, ובמקרה לקח לניידת 45 דקות להגיע. במקרה אני אמן שאוהב להמציא סיפורים, ודי משתעמם לדווח את המציאות כפי שהיא, אז מה שהחלטתי לעשות זה לקחת את הבנדוד שלי, את החבר ז"ל, ולהוסיף עליהם שכן סוחר סמים שהיה ממש פלפל בתשובות מתחכמות, שמתי במיקסר ויצרתי דמות אחת בדיונית שמבוססת על כמה דמויות מהחיים. קראתי לשיר "סלאם יא סאחבי" (שלום חבר), השם לקוח מסרט מצרי ובמקרה לא לקוח מההספד של קלינטון על רבין.
החבר שלי, חביבי, גוסס לו על האדמה
11 חורים בגוף שלו ויש לי רק 10 אצבעות
אל תעצום עיניים, תמצמץ אם אתה שומע אותי
אני לא חוזר לומר לאימא שלך שאתה לא חוזר
שמעתי את זה בסרט, הבן קובר את האימא
לא האימא קוברת את הבן, ככה החיים ממשיכים
החזה שלו יורד, עולה ושוב יורד
תנו לי לדבר איתו, תקשיב
הנה רוסי על אופניים, זוכר כשהיינו ילדים
אמרתי לי שאנחנו גונבים מהם כי להם יש ולנו אין
אז קום וקח לו אותם, ואם ישאל אותך "איך אני אחזור הביתה?"
תגיד לו "בשביל שתחזור אתה לא צריך אופניים, אתה צריך מטוס" (לחזור לרוסיה נ.כ.)
ואתם, אל תשפטו אותו אם לא טעמתם את העוני
אני יודע שהוא סחר בסמים, הוא רוצה לשלוח
את אימא שלו לחאג', הוא רוצה להסתובב בשכונה ב־IMPREZA
תתקשרו לאמבולנס, תגידו להם שיש הרבה דם
על מה המהומה? תנו לו לנשום, איפה האמבולנס?
תתקשרו ותשקרו, תגידו שירו ביהודי
מי ירה בו? רעולי פנים? שוב נשקר לעצמנו?
הרי רק ערבים רוצחים ערבים
תתעלם מהם, אני פה, רק אני ואתה
זוכר את המורה בשיעורי המתמטיקה?
הוא אמר לנו ש-9 ועוד 9 שווים 18
אמרת לו שאם הוא מוציא לך את "התשע" אתה מוציא לו–M16
וכששאל, האם למדתם תיאטרון ? אמרת לו
אני לא מכיר את שייקספיר אבל אני מכיר סוחר רובים
(הסוחר מוונציה בערבית נקרא "סוחר הרובים") (רפרוף גזעני לשיילוק נ.כ.)
אני לא מבין, הוא הפסיק להגיב, שמישהו יתקשר אליהם שוב
וישאל "למה קוראים לכם עזרה ראשונה" אם אתם מגיעים אלינו אחרונים
כשהחוקר שאל אותך "אתה יודע מי מייבא את הסמים לפה?"
אמרת לו "בטח שאני יודע, זאת הממשלה
הרי זה בא מחו"ל, אז אתם אלה ששומרים על הגבול
לנו אין ספינות, אין ג'יפים של סיור ואין רישיון מטוס"
אמרת לאימא שלך שישנת אצל החברים, היא אמרה
"שמעתי שישנת בכלא," ענית : "נו, שם כל החברים"
במקרה אני מחויב למיספר מוגבל של מלל, אז אקצר ואגיד שבמקרה הזה הוא לא שורד
(תמר נפאר, "הכל במקרה, ובינתיים הבנדוד נרצח", "אל-ארצ'י", 25.7.23)
https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-07-25/ty-article-opinion/.premium/00000189-8c59-d430-a59b-ad5958820000
מוטיב הגזענות האנטי-יהודית הוא מוטיב קבוע אצל הטלת אשמת רציחות ערבים ע"י ערבים על היהודים. האשמה לדידם של הגזענים הערבים היא תמיד ביהודים. כל זמן שהערבים לא ישתחררו מגזענותם אין סיכוי שהחברה הערבית תיגמל ממעשי הרצח, ותהפוך לחברה דמוקרטית.
נעמן כהן

סיפור חיים
פרק ג
שרגא יושב-ראש הקהילה בסוסניצה
בפברואר 1917, עם פרוץ המהפכה, נמצא שרגא בקייב, בחור בן תשע-עשרה, שראה עצמו מהפכן יהודי, חסיד תורת בורוכוב, והשתתף בפעולות מרדניות כהורדת דגלים והסרת תמונת הצאר ניקולאי ממקומות ציבוריים.
במהפכת פברואר קמה גם התנועה הציונית לתחייה ויצאה מהמחתרת. ראשי התנועות הסוציאליסטיות הרוסיות לקחו את השלטון בידיהם, והוקמה ממשלת קרנסקי, אשר על שמה קרוייה אותה תקופה, שנמשכה עד למהפכה הבולשביקית, באוקטובר 1917. בתקופה זו היו חופשיים לפעול כל המפלגות והארגונים. באותם חודשים, זוכרת דבורה, צעדה עם חבריה בהפגנה כשהם נושאים דגל כחול-לבן, לצד פועלים רוסיים שנשאו את הדגל האדום.
שרגא פעל אז במסגרת התנועה הסוציאליסטית הרוסית ובתנועה הציונית-סוציאליסטית כאחד. ימי המהפכה הצטיינו בהתעוררות כללית של העמים ברוסיה, אך לנוער היהודי לא היו בה תקוות לשיחרורם הלאומי, והשאיפות והגעגועים למולדת הלכו וגברו.
בשנת 1918, כאשר הציונות כבר היתה אסורה על-ידי הסובייטים, הגיע לידי שרגא ספר באידיש שכתבו זמן לא-רב לפני כן דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי, ויצא לאור בהוצאת "פועלי ציון" בניו-יורק: "ארץ ישראל – אין פערגאנגענהייט און געגענווארט, געאגרפיע, געשיכטע, רעכטליכע" (1918). הספר שימש כמדריך לנוער בפעולות שנערכו ביערות ובמקומות-סתר, באופן בלתי-ליגאלי. הספר ליכד את הצעירים בסוסניצה ועורר אותם להגות בארץ-ישראל. שרגא הושפע מאוד גם מתורתו של דב-בר בורוכוב. כאשר נפטר בורוכוב, בדצמבר 1917, שרגא, שלא זכה להכירו פנים-אל-נים, השתתף בהלווייתו יחד עם אלפי יהודים שהתחנכו על תורתו הסוציאליסטית והציונית, ועימם גם הרבה לא-יהודים.

*
נפילת שלטון הצאר, תקופת החופש הקצרה שבין פברואר לאוקטובר 1917 והחיים תחת השלטון הסובייטי בשנות המהפכה הראשונות, הינן התרחשויות חשובות להבנת דרכם-לעתיד של שרגא וחבריו-לעלייה בארץ-ישראל. הקמתה של תנועת "החלוץ", שהיתה מסגרת-על כללית לשם הכשרה, לכל צעירי התנועות הציוניות, לקראת עלייתם ארצה – סחפה אותו לעבר הקוטב היהודי, ואולם המפלגה הקטנה, שהיה בין מייסדיה, "ראדיקאל-פועלי-ציון", עדיין הדגישה את הסוציאליזם נוסח בורוכוב יותר מאשר את הציונות, שיחסה אליה היה פושר.
באווירה שנוצרה לאחר מהפכת אוקטובר 1917, התבססות השלטון הסובייטי בשנים הסוערות של מלחמת-האזרחים, והתקוממות כנופיותיו של מאכנו באוקראינה – היה על שרגא, מרצון ובכורח הנסיבות כאחד, ללכת במסלול כפול: פעילות יהודית וציונית במסגרת הקהילה, ומישרה רשמית אצל השלטון הסובייטי, בעבודתו כאחראי על החנויות הקואופראטיביות באיזורו.
בשנים הראשונות למהפכה התייחס השלטון הסובייטי במתינות לתנועה הציונית ולשאיפות הלאומיות והתרבותיות של האינטליגנציה היהודית. תנועת "החלוץ" היתה עדיין ליגאלית, ושרגא, בסוסניצה, פעל לכך שהנוער היהודי יקבל שטח על אדמת-בור כדי לחרוש אותו לגדל בו ירקות. הוקם ארגון יהודי רשמי, בהסכמת הממשלה הסובייטית: סטמ"ס (setms), ר"ת: סַאיוּס יֵברֵיי טְרוֹדִיאשָה מַאס, כלומר: ארגון של עם יהודי עובד. הקבוצה, שמנתה כשלושים בחורות ובחורים, פעלה כשנה וחצי וראתה ברכה במעשיה, אך בסופו של דבר לקחו השלטונות את היבול ופיזרו את הקבוצה.
קבוצה אחרת הכשירה עצמה לעבודה גופנית בקבלה עבודות קבלניות של הריסת בתים חרבים-למחצה, שנותרו בעקבות המלחמה. התמורה הועברה לקרן להכשרת חלוצים בסוסניצה. ובמקומות האחרים בהם פעל, ארגן שרגא קבוצות נוער ללימוד ציונות, סוציאליזם, ידיעת ארץ-ישראל והלשון העברית, לא פעם חרף התנגדות הוריהם.
מדוע היה יחסו של השלטון הסובייטי בראשיתו סובלני כלפי שאיפותיהם הלאומיות של היהודים? – השלטון טרם התבסס כדבעי, מלחמת-האזרחים קרעה את הארץ הרחבה, והיה ברור למנהיגות הקומוניסטית כי האינטליגנציה היהודית, ובעקבותיה רוב-רובו של העם, יעמדו לצידם ולא לצד כנופיותיהם של מאכנו ופטליורה, שטבחו וערכו פוגרומים ביהודים (באחד מהם נהרג גיסו של שרגא, בעלה של אחותו לאה).
בהישענות על היסוד היהודי, ואפילו הציוני – שוב לא היה צורך לאחר שהתבסס השלטון הסובייטי. אז הוקמה הַיֵיבְסֵקְצְיָה (שם שפירושו: סקציה, סיעה – "עברית", מלשון יברי, כלומר – יהודי). ארגון קומוניסטי-יהודי שהתנכל לתרבות העברית ולתנועות הציוניות, ואלה אכן הוצאו מחוץ לחוק.
סיבה נוספת היתה הצורך להתגבר על המחסור הנורא במזון ובאמצעים, בשנות המהפכה הראשונות, וזאת גם באמצעות פעולה פרודוקטיבית בקרב היהודים, כחלק ממאמץ השיקום של המדינה כולה.

*
בשלהי שנת 1917, לאחר מהפכת אוקטובר, הנהיג שרגא אסיפה של חמשת אלפים פועלים בבית-חרושת לסוכר (שהופק מסלק-סוכר) בעיירה קְרַקוֹבְקָה. הוא נאם בהתלהבות רבה על הצורך בשיפור תנאי עבודתם של הפועלים, נושא שלא הירפה ממנו מאז הפגישה עם פועלי אביו בטחנת-הקמח בנוֹבְיָה-מָלִינִי. פועלי בית-החרושת לסוכר היו רובם גויים. שרגא, שהיה קרוי בפיהם פאוול, או בשם-חיבה: פאווליק, קרא לסוציאליזם, ליתר חופש ודימוקראטיה, וכלל לא שיבח את הקומוניזם. ברוסית, כמו גם באידיש, שפתו קלחה ולא חשש לנאום בפני קהל רב.
בשנים הראשונות למהפכה התייחס השלטון הסובייטי במתינות לתנועה הציונית ולשאיפות הלאומיות והתרבותיות של האינטליגנציה היהודית. תנועת "החלוץ" היתה עדיין ליגאלית, ושרגא, בסוסניצה, פעל לכך שהנוער היהודי יקבל שטח על אדמת-בור כדי לחרוש אותו לגדל בו ירקות. הוקם ארגון יהודי רשמי, בהסכמת הממשלה הסובייטית: סטמ"ס (setms), ר"ת: סַאיוּס יֵברֵיי טְרוֹדִיאשָה מַאס, כלומר: ארגון של עם יהודי עובד. הקבוצה, שמנתה כשלושים בחורות ובחורים, פעלה כשנה וחצי וראתה ברכה במעשיה, אך בסופו של דבר לקחו השלטונות את היבול ופיזרו את הקבוצה.
קבוצה אחרת הכשירה עצמה לעבודה גופנית בקבלה עבודות קבלניות של הריסת בתים חרבים-למחצה, שנותרו בעקבות המלחמה. התמורה הועברה לקרן להכשרת חלוצים בסוסניצה. ובמקומות האחרים בהם פעל, ארגן שרגא קבוצות נוער ללימוד ציונות, סוציאליזם, ידיעת ארץ-ישראל והלשון העברית, לא פעם חרף התנגדות הוריהם.
מדוע היה יחסו של השלטון הסובייטי בראשיתו סובלני כלפי שאיפותיהם הלאומיות של היהודים? – השלטון טרם התבסס כדבעי, מלחמת-האזרחים קרעה את הארץ הרחבה, והיה ברור למנהיגות הקומוניסטית כי האינטליגנציה היהודית, ובעקבותיה רוב-רובו של העם, יעמדו לצידם ולא לצד כנופיותיהם של מאכנו ופטליורה, שטבחו וערכו פוגרומים ביהודים (באחד מהם נהרג גיסו של שרגא, בעלה של אחותו לאה).
בהישענות על היסוד היהודי, ואפילו הציוני – שוב לא היה צורך לאחר שהתבסס השלטון הסובייטי. אז הוקמה הַיֵיבְסֵקְצְיָה (שם שפירושו: סקציה, סיעה – "עברית", מלשון יברי, כלומר – יהודי). ארגון קומוניסטי-יהודי שהתנכל לתרבות העברית ולתנועות הציוניות, ואלה אכן הוצאו מחוץ לחוק.
סיבה נוספת היתה הצורך להתגבר על המחסור הנורא במזון ובאמצעים, בשנות המהפכה הראשונות, וזאת גם באמצעות פעולה פרודוקטיבית בקרב היהודים, כחלק ממאמץ השיקום של המדינה כולה.

*
בשלהי שנת 1917, לאחר מהפכת אוקטובר, הנהיג שרגא אסיפה של חמשת אלפים פועלים בבית-חרושת לסוכר (שהופק מסלק-סוכר) בעיירה קְרַקוֹבְקָה. הוא נאם בהתלהבות רבה על הצורך בשיפור תנאי עבודתם של הפועלים, נושא שלא הירפה ממנו מאז הפגישה עם פועלי אביו בטחנת-הקמח בנוֹבְיָה-מָלִינִי. פועלי בית-החרושת לסוכר היו רובם גויים. שרגא, שהיה קרוי בפיהם פאוול, או בשם-חיבה: פאווליק, קרא לסוציאליזם, ליתר חופש ודימוקראטיה, וכלל לא שיבח את הקומוניזם. ברוסית, כמו גם באידיש, שפתו קלחה ולא חשש לנאום בפני קהל רב.
אך לנאומו הפעם היו תוצאות. מיד עם תום האסיפה נאסר, לעיני כל הקהל!
כמחאה על מאסרו השביתו הפועלים כולם, גם הלא-יהודים, את עבודתם בבית-החרושת הממשלתי, ויצאו להפגין למען שיחרורו. הם פנו לשלטונות ודרשו לשחרר את פאווליק, אחרת – לא יחזרו לעבודתם.
ואכן, בלחץ הפועלים – שוחרר שרגא. זמן קצר לאחר מכן נסע למוסקבה, לוועידה הארצית של האיגודים המקצועיים, שרוב משתתפיה היו קומוניסטים, ואולם קבוצה של כשבעים איש, והוא בתוכם, היו סוציאליסטים.

*
לאחר מלחמת העולם, ובעקבות מלחמת-האזרחים והפרעות באוקראינה, התעשרה סוסניצה בפליטים יהודים מבלו-רוסיה, מליטא וממקומות אחרים. מרביתם מקרב האינטליגנציה. אלה הביאו עימם תרבות יהודית עשירה. קמה גימנסיה "תרבות" שבה לימדו מורים בעברית, ונערכו הצגות תיאטרון של חובבים. שניים מן השחקנים הבולטים באחת ההצגות היו שרגא ודבורה (שהתאחדו ושבו לגור בסוסניצה, כשנה לאחר נישואיהם).
האינסטיטוט שבו למדה דבורה ביקטרינוסלב שלוש שנים, נשרף, ולא היו בידיה תעודות על לימודיה. משום כך נכנסה, והיא כבר בראשית הריונה, ללמוד, על מנת לקבל הסמכה רשמית, בגימנסיה "תרבות" שהוקמה בעיירה, וגם ללמד בה ביולוגיה. בתנאי-החיים הבלתי-יציבים ששררו אז, לא היה דבר יוצא-דופן בכך שבחורה לומדת בגימנסיה אחרי אוניברסיטה, ואף מלמדת בה.
את בנה-בכורה, משה, ילדה דבורה באותה תקופת לימודיה בגימנסיה. היא נפרדה בחיוך מן המורים, לפני היציאה לפגרה בינואר 1922 (לפי המועד הנהוג בבתי-הספר הכלליים של הנוצרים), זאת מבלי שאיש יבחין בהריונה של התלמידה-המורה, ילדה את בנה בבית, באמבטיה, ושבה לעבודתה זמן לא רב לאחר הלידה. עוד באותו חודש.
מנהל הגימנסיה היה חיים רבינוביץ, שבמועד מאוחר עלה ארצה וניהל גימנסיה ברמת-גן. הוא היה גם סופר-לעת-מצוא, ובסוסניצה כתב מחזה, להצגת חובבים, שנושאו הציונות והעלייה לארץ. גיבור המחזה היה נער שנפרד מחברתו ערב נסיעתו לארץ-ישראל. את התפקיד הזה מילא שרגא, ודבורה – הנערה. אף שהיתה זו, כאמור, הצגת חובבים, היטיבו כנראה השניים לשחק את פרידת האוהבים בצורה כה עזה – עד שאמרו בסוסניצה כי הדבר האמיתי היחיד בהצגה היו נשיקותיהם בשעת הפרידה.

*
המצב הכלכלי בסוסניצה, ובקהילות היהודיות האחרות באוקראינה, היה קשה. השלטון הסובייטי רדף את דור המבוגרים, שראה בהם בורגנים, ומנע את פרנסתם. הלאים חנויות, בתים, דירות. שני יהודים הוצאו להורג בתלייה, ביער, בגלל ציוניותם.
באותה תקופה, 1920 לערך, אירע ששרגא, שהיה כבן עשרים-ושתיים, נבחר מטעם "פועלי ציון" לשמש כיושב-ראש הקהילה היהודית בסוסניצה. כהונתו נמשכה כחצי-שנה (הדבר היה טרם נישואיו לדבורה). הוא השקיע את מלוא מרצו בסידור ענייני הקהילה, ובעיקר – בהבטחת מקומות-עבודה ליהודים. שערו הארוך עדיין גלש על כתפיו, ונראה כמעט כנער, פייבלה – וכבר ראש קהילה.
העיירה היתה קטנה, אנשים הכירו זה את זה, ולשרגא התבצרה עמדה של מנהיגות למן ההתחלה. הוא הקים ארטלים, אגודות שיתופיות של יהודים שלומדים מלאכה כדי לפרנס עצמם. הממשלה הסובייטית עזרה לכך כי הדבר עלה בקנה אחד אם מגמת הפרודוקטיביזציה והפרולטאריזציה. ההסבה המקצועית היתה דבר בעיתו, כי התושבים ממש רעבו ללחם. קמח ומלח, למשל, היו מצרכים כה נדירים, שלעיתים החליפום תמורת יהלומים. שרגא הכיר עתה את הדלות מקרוב ומכאן והלאה התחזקה אמונתו, כסוציאליסט יהודי, שמוכרח להיות שוויון.
כדי לקיים את הקהילה יש לשלם מיסים, אך מי ישלם? – היו עדיין "בַּלֶבַּתִים", בעלי-בתים בעיירה, שרכוש ואמצעים נותרו ברשותם, אך לשלם מיסים לקהילה לא התלהבו.
ובעיירה הסתובבה באותם ימים בחורה בשם אסתרקה המשוגעת – תמהונית, שקטה, לבושה סחבות מעלות ריח-רע אשר למראיהן בלבד נרתעו אנשים מלהתקרב אליה. אך היו נותנים לה אוכל כדי לקיים את נפשה. והנה, ראש-הקהילה הצעיר שרגא החליט שאסתרקה תהיה העוזרת שלו לצורך גבית מיסים! – ומעתה – כאשר מישהו מה"בלבתים" סירב להעלות את המס שקבע לו ועד-הקהילה, די היה ששרגא יזהירו:
"אם לא תשלם – אשלח אליך את אסתרקה!"
– כדי שאותו יהודי ישלם מיד את חובו. אך לא רק הנישום פחד, גם אסתרקה היתה מסתובבת ברחובות העיירה בחשש מתמיה מפני שרגא. "הנה הוא הולך!" – נהגה להימלט מפניו, פן יטיל עליה אחת משליחויותיו אל בעלי-הבתים.
"מתאים לך!" – נהגו לחייך, לימים, בני-משפחתו של שרגא וידידיו, שבאוזניהם היה חוזר, בבדיחות-הדעת, על סיפורו זה.

בעיירה היו רופא-שיניים אחד, ורוקח אחד.
בחור שעבד בבית-המרחקת כעוזר-לרוקח בא אל שרגא והתאונן שמשלמים לו מעט מדי. שרגא פנה אל הרוקח, ביקשו להעלות את שכר העוזר – ולא הצליח. אך בעיני שרגא לא היה הסירוב סוף-פסוק. הוא סידר שמדי לילה, בשתיים אחר חצות, יבקרו חבר'ה אצל הרוקח להעירו בתואנה דחופה כלשהי. לא עברו ימים רבים והרוקח בא בטענות לשרגא על ההטרדות התכופות.
"תנסה להוסיף משהו על שכרו של העוזר שלך," לימדו שרגא לקח, "ותראה שכולם יהיו בריאים בלילות."
וכך היה.

לבד מסידור יהודים בעבודה שנחשבה מועילה גם בעיני השלטון, גביית מיסים, הקמת קופה לעזרה הדדית למשפחות חסרות אמצעים, פעילות למען מושב הזקנים המקומי ולפתיחת בתי-הספר שהלימודים בהם התנהלו בעברית ובאידיש – ניסה שרגא להטביע חותמו בתחום נוסף.
הוא, ועוד שני חברים, יצגו את "פועלי-ציון" בוועד-הקהילה, ובהכרעה על חודו של קול הצליח שרגא לקבוע כי הוועד אמנם מכבד את הדת, אך הקהילה, שהיא גוף המוכר על-ידי השלטונות (ואכן גם נשאר בסטאטוס הזה במשך כשנתיים) – אינה חייבת להחזיק על חשבונה את הרב ואת השוחט. לכן להבא יקבלו השניים את שכרם רק ממיסיהם של המחזיקים בדת, אם הללו יתנדבו לכך. ממש "הפרדת הדת מהמדינה" ביוזמתו של שרגא, וללא כפייה או הנחייה מטעם השלטון הסובייטי.
הידיעה על אודות ההחלטה נפלה בעיירה כרעם ביום בהיר, ורבים בקהל רצו מיד להתלונן עליו באוזני אביו:
"לך תראה מה עושה התכשיט שלך!"
"מיותר לציין," מספר שרגא בזיכרונותיו, "שאותו לילה לנתי מחוץ לבית, והדבר הותיר לי זמן למחשבה נוספת. הגעתי אז לשתי מסקנות: ראשית, שוכנעתי כי יש לכבד את הרבנים והשוחטים והתחייבתי לעשות כן כל ימיי, ללא קשר לשאלת המימון. שנית, כאשר נטייתי מנוגדת לצורכי העם ולדעתו – העם קודם."

*
הוויכוח בין האב לבן, כל תקופת נעוריו ובחרותו של שרגא, נראה כמאבק איתנים. שנים אחדות קודם לכן, כאשר האב היה עדיין ראש הקהילה בסוסניצה, החליט שרגא להשתמש בבית-הכנסת כדי לשאת שם נאום ציוני ביום השנה למות הרצל. האב הפריע לו לנאום ודרש להוציאו מבית-הכנסת.
"איני יוכל לומר שבני משומד," אמר, "אבל דברים אפיקורסיים כאלה לא שמעתי ולא קראתי מימיי!"
והוא דרש לסגור את בית-הכנסת בפני שרגא וחבריו, מהחוגים הציונים-סוציאליסטים.
אהוד בן עזר
המשך יבוא

הוצאת "ספרי מקור", 2013

פרק שלושה-עשר
עדיין בחיפה עם הרומנייה וְיוֹלֶטָה והחוקן. אני נזכר באִילוֹנָה.

בעודי יושב במיטבח שמעתי את דלת הדירה של משפחת ג-ץ החיפאית נפתחת. ליבי פירפר. מלנכולי שבה! גברו עליה געגועיה אליי וגרמו לה לוותר על שעות הלימוד הראשונות ב"ריאלי"!
הדלת נסגרה. נשמעו צעדי עקבים מתקרבים. אכזבה. זו היתה וְיוֹלֶטָה-סֶגוּלָה.
"מה, אתה עוד כאן?" לא נראתה נלהבת לנוכחותי, והניחה על כיסא תיק מלא מיסמכים.
"אל תדאגי. עוד מעט אני יוצא."
"ומלנכולי?"
"הלכה לבית-הספר. כבר נפרדנו."
"כבר נפרדים?" חשתי צליל זלזול והקנטה בקולה.
"לא ממש. תבוא לבקר אותי בעין-גדי."
"אם אפריים מרשה לה. הבאת פּוּינֶה טרי."
"מה?"
"לחם. לחם ברומנית. ועכשיו אני יכין לך מִיקוּל דֶג'וּן..."
"מה?"
"זה ארוחה-בוקר ברומנית, אני רואה אתה עוד לא אכלת?"
"רק הכנתי סנדוויץ' למלנכולי, מהַפּוּינֶה..."
"אני רואה אתה מתקדם בַּרומנית. אוֹפֶתָ כל הלילה?"
"כן."
"מסכן. אולי תלך תישוֹן קצת."
"אני כבר אישון באוטובוס."
"טוב, רק יחליפה בגדים, ואני יִחוֹזֶרֶת להכין לך אוֹמְלֶטָה. נכון יש למשפחה שלך פרדסים, ציטרוס?"
מחלון המיטבח נראתה מרפסת צרה, סגורה בשמשות גדולות, דרכן היה אפשר לראות את הנעשה בחדר-האמבטיה, את התחת הערום של וְיוֹלֶטָה שעומדת ליד הכיור, גבה אליי, ואינה ממהרת להתלבש אלא בוחרת בגד. פעימות-ליבי הואצו. נלחמתי עם עצמי שלא להסתכל שמה פן תגלה שאני מציץ אל התחת הגדול שהיה לבן והאיר כירח את חדר-האמבטיה החשוך מעט. לרגע פישקה את עגבותיה, הושיטה ידה לכיור, אחוריה התלכסנו כלפיו כשהיא משתמשת בכף-ידה להביא פעמים אחדות מים מהברז כדי לשטוף את החריץ. כנראה צרב לה שם, עמוק בפנים כלומר בתחת.
עד מהרה שבה במצב-רוח טוב. לא שיערה שאני מנחש מדוע. שרה-זימזמה לה רומנסה רומנייה או צוענייה. מבעד לשרווליה הקצרים ביצבצו הפוכות צַמְרות שְׁחוֹר בית-השחי הגוחן עליי וכבר מהבוקר ספוג ריח זיעה רומנית קלה ומגרָה של שיער נשי. מגרה לתחוב שם את האף ולרחרח. כנראה הלכה ברגל כברת דרך והתחמם גופה עד שעלתה לכאן. ויולטה-סגולה טיגנה את הַאוֹמְלֶטָה משתי ביצים. פלחה עגבניות ומלפפונים. הביאה לשולחן פלפלים חריפים אחדים כמנהג הרומנים, אולי כדי לבדוק את הגבריות שלי וגם לטפחה. שפתה קפה "בוקארשטי" שחור חזק. הוציאה צנצנת לבן. פרסה קִירְנָאץ, נקניק סאלאמי רומני נקוד שומן שמריח גויים, ולדבריה אפרים קונה אותו ברחוב המלכים בעיר התחתית בחנות הברחות של מלחים.
"איך הם ישנים באונייה עם הריח הזה?"
היא לא הבינה. אולי לרומנים ריח לא מפריע? אם היתה מרוקאית לא הייתי יכול ללגלג עליה. אבל על נקניק קִירְנָאץ מסריח של רומנים מותר לצחוק כי הם בכל זאת גם אשכנזים. פעם ישבתי עם מזכיר המשק, שהמציא את "כציץ יפרח בכרמי עין-גדי" – במסעדה רומנית שהיתה מלאה רומנים שדיברו בקולי-קולות, והמזכיר אמר: "פעם ראשונה שאני מרגיש מיעוט בין אשכנזים!"
"אולי המלחים מאחסנים את הנקניקים בשירותים?" אמרתי לעצמי.
עכשיו נגע בי החזה שלה מאחור כאשר התקרבה עם האומלטה שלי לשולחן. נגע? – חבט! שדיה היו מסה רצינית ומוצקה. "פָּרְדוֹן," התנצלה. ואני לא בדיוק הבנתי. היא צוחקת עליי? על הכפרי. הקיבוצניק מהמידבר. אבל החיכוך חזר ונשנה עם הגשת כל מנה. לא חששה מרעידת הקפה בספל ולא ביקשה "פרדון" אבל אני לא נרמזתי אפילו מפיטמתה שהיתה זקורה אולי רק בגלל קרירות הבוקר במיטבח. כה שוגה הייתי באהבה למלנכולי.
"שָׁפשָׁה אותך הרבה, הקטנה, אבל לא נותנָה לך?" קראה את מחשבותיי.
"מה נותנה?"
"לָה וִירְגִ'ינָה שלה, מוֹן שֶׁרי. אתה לא אָ-פוּטֶה אֶת בונבון של הילדה. מה שאתם אומרים הַפְתוּ לָה."
"מה לאפוֹת? את הבתולה?!"
"את הפְתוּלָה. את וִירְגִ'ינָה, לא מבין כבר הַפְתוּ לה הַפִּיזְדָה, כמו שאנחנו אומרים ברומנישטי – אָ פוּטֶה! מָבין?"
לא. שתקתי. עדיין לא ידעתי שֶׁאָ פוּטֶה בשפתה – להזדיין.
"מרעיבה אותך הַדְרָאגָה קטנה?"
"מה זה דראגה?"
"הַיָּקָרָה, זאתהי הַמָכּוֹאֶבת לך בביצים, ככה עושֶׂה גם מָאמֶה שלה לאפרים."
"אפרים לא אבא שלה?" עשיתי עצמי כלא יודע.
"לא סיפרה לך? יתומה. אבא שלה אפרים הוא כמו אוטו חוֹדָש משוֹמש אבל במצב טוב, יותר מדי טוב..."
"בטח ממשמש גם אותך, ויולטה..." פלטתי בטיפשות מחורמנת.
על כך מיד חטפתי סטירה מידה, אך לא רצינית. רק של הקנטה והתגרות. ומצאתי את עצמי תקוע בגובה הבטן התחתונה שלה, נושם את מכנסיה וחובק את התחת, שחזיתי בו קודם כארץ המובטחת אשר רק מרחוק אראה אותה ואליה לא אבוא.
"די, די, ציטרוס!" אמרה. "אתה לא מנגב הפה במכנסיים שלי. קודם גומר לאכול אבל לא יותר מדי כי אתה לא טוב אם אתה מזדנזן על גופתי בבטן מלא. גְרֶעְפְּצְ לא טוב לְפּוּלֶה."
"מה זאת פּוּלֶה?"
"שמוק רומנישְׁטִי."
בקושי גמרתי לאכול. השתדלתי לא להשפיך מההתרגשות על עצם המחשבה שנסיעתי לחיפה לא היתה בסופו של דבר לשווא והנה אני עומד להכניס לה עד העצם, כמו שמזכיר המשק אומר, שהפסוק "עצם, עצם תרדוף" בא מלהכניס עד העצם כמו שאומרים גברים, שיש שם עצם, עצם החיק, כשאתה מרגיש אותה כמו מחוך מותקעת בשיפולי הבטן שלך סימן שהכנסת עמוק עד הסוף.
ויולטה הג'ינג'ית חקרה אותי על פרדסי משפחת שפינוזה המפורסמת, שגם משווקת הדרים לכל רחבי עולם, ככתוב במודעות בעיתונים. איך ייתכן שאני עובד בתור אופה בקיבוץ אם יש לי משפחה כל-כך עשירה בפרדסים? איך ייתכן שקרובי-משפחה שלי לא דואגים לי שאצא מהקיבוץ לעבוד במשהו יותר טוב?
לא הבנתי את הלהיטות שלה. עוד לא סיימתי את הקפה וכבר קראה לי מחדר-השינה של אפריים ואימא של מלנכולי. כשנכנסתי היתה שרועה על המיטה הזוגית בחזייה בלבד.
"מה יהיה אם פתאום מלנכולי תבוא?" אמרתי. "אני לא יכול לעשות לה את זה."
היה לוויולטה גוף מוצק, גדול, עגלגל ולבן-עור, במרכזו המשולש האדמוני של סלסולי זר הערווה, ומעליו הזקנקנים הקטנים של בתי-השחי וכמובן שפע שערות ראשה הפזור על אחד הכרים הלבנים שפרשה – ואילו שאר אבריה חלקים מכל חותם שיער, לא רגליים ולא זרועות.
היא לא ענתה על שאלתי מפני שאני לא יכולתי להתאפק. מעודי לא ראיתי ערווה כזו ערומה גדולה ועוד ג'ינג'ית – מיד פשטתי את בגדיי וקפצתי עליה, עוזר לה להשתחרר גם מהחזייה וחופן בידיי את שדיה המלאים ובפי את הפטמות העבות, הכהות, זו אחר זו.
היא הסתובבה על בטנה, "תכה אותי," אמרה, "אני צריכה קודם מכים אותי בַּפוּנְדוּל בשביל להתחמם."
"מה זה פוּנְדוּל?"
"אומרים אותו – תחת!?" הציעה.
החלקתי לה בנימוס על לחי הַפוּנְדוּל התפוח, והכיתי בו בעדינות. אפילו קצת ליטפתי וגהרתי לנשק.
יש בי תשוקה עתיקה לנשק נשים יפות בתחת.
זה קורה להרבה סופרים אבל רק מעטים כותבים על כך, והחשובים – בכלל לא, כי התחת שלהם חשוב להם יותר ממה שהיו יכולים לכתוב על תחת בכלל ובפרט – אם התחת שלהם לא היה חשוב להם יותר.
"יותר חזק!" צעקה, "רוֹמוּנְצִ'י פוֹטֶה סֶץ סוּגֶה סוּפלֶטוּל ציטרוס!"
"זה גם כן פוּנְדוּל?"
"לא! את לא יודע מה זה?"
"לא."
"זה נשים רומניות יכולים למוצצות לך את הנשמה, ציטרוס!"
הבנתי שהתכוונה – פָּרְדֵסַנְט או פרדסן. פרדסנטים נקראו במושבה אלה שרכשו פרדסים מבלי להבין דבר בהדרים ומבלי לעסוק בעצמם בעבודת הפרדס אלא ראו בו כהשקעה כספית בלבד והניחו לאחרים לעבדו למענם.
יש בי גם תשוקה עתיקה לדיוק היסטורי, שהיא לא פחות מושכת מנישוק נשים יפות בתחת.
וסטרתי לפוּנְדוּל באופן חלש מדי, עדין מדי, מתברר, כי –
"יותר חזק! יותר חזק!" צעקה, "וְרָאוּ סֶה מֶה בָּאץ! [אני צריכה מכות!] בָּאץ! בָּאץ! – לוּבְשְטֶה מָאי טָארֶה! [תכה אותי, חזק יותר!] בָּאץ! אפרים אומר על פוּנְדוּל שלי: 'יש לך בֶּק-אָקְס חמישה דונם. בָּאץ! אני יוֹקֵחַ אוֹתַחַת בְּלילה לְתחת ים, לְחול, ושמה יעשה לך..." השתתקה כמחפשת מילים, "'שְׁלָיִיף סוּפָּפִּים יעשה לך!..' – אולי אתה יודע מה זה, כמו אָ פוּטֶה?"
הפלקתי חזק על הלחי של הַפוּנְדוּל פעם,
הפלקתי על הלחי עוד פעם כרוכב על סוסה, משתמש בכף-ידי כשוט ומסתכל בזווית העין על צילומיהם של מלנכולי ואפריים ואימא של מלנכולי הפזורים בחדר-השינה ובקרבת המיטה הזוגית,
"עכשיו אני מָבינה – ככה אפרים רוצה מכניס-מוציא מכניס מוציא פִּיסְטוֹנים בַּצִילִינְדֶר של הַפִּיזְדָה..."
"מה, את מציצה להם?"
"מה מוֹצְצָה? אתה מה, בּוּלֶה?" – רק מאוחר יותר הבנתי שֶׁבּוּלֶה זה אידיוט ברומנית, "צילינדר זה כמו ויולטה... אומרים, כמו חוֹרָה..."
דהרה על ארבעתיה, מדי פעם היא משתוחחת ומשפשפת את ביטנה במיטה, ושוב מתרוממת, סימני אצבעותיי שהיכו ניכרים על אחוריה הצחים,
מסובבת פניה אליי לדבר, ואני רוכב על אחוריה הצחים, הבשרניים, מוורידי הכתמים מהסטירות –
אחוריה שמשגעים אותי ואני כבר מנסה לחדור לכלבתא שלה, אבל היא:
"לא, לא, קודם צריך אתה לִינְג-מִי פִּיזְדָה..."
והשמיעה אנחה כבדה ועמוקה כאילו שיפוד כבר ננעץ בה, הסתובבה על גבה כששדיה הגדולים מופשלים לצדדים ודחפה את ראשי אל בין ירכיה כדי שאנשק לה שם ואלקקה, מה שהיה לי לא נעים ביותר כי ריח הערווה הג'ינג'ית ששכנה קרוב למחבת כשהכינה לי את האומלטה – היה חריף אפילו יותר מזיעתה תחת בית-השחי, שהזכירה במקצת את ריח נקניק הקִירְנָאץ המתובל בהרבה שום. כן, נשים מזיעות שום אם אוכלות שום כמו גברים מסריחים שום, וגם המופתי הגדול של ירושלים, החבר של היטלר – חג' אמין אל-חוסייני, היה ג'ינג'י ובטח גם לו הסריח מהזין.
"בוא," תפסה בי, שדיה מתרוצצים באוויר, חותרים קדימה כשני בלונים, ויחפים וערומים נמשכתי אחריה בזוג לחדר-האמבטיה, שבו עברו עליי רגעיי הנפלאים עם מלנכולי הבתולית אתמול, או שלשום? איבדתי את תחושת הזמן בהרמון בחיפה האדומה עם הילדה החושנית הבלונדית ועם הקוּרְבֶה הג'ינג'ית הרומנייה, שגופה הגדול ממלא עתה את האמבטיה בעומדה תחת הטוש, וכל קווצות שערותיה הלוהטות נוטפות מים כאלו מבקשות לצנן במקצת את התבערה שבתוכה.
היא שלפה מארגז הכביסה את חוקן האמאיל הלבן, מילאה את המכל מים עם מעט סבון, התכופפה, וכשהיא מחזיקה בשולי האמבטיה פנימה ביקשה שאתקע את הזרבובית השחורה של הַקְלִיסְמָה בתחת שלה וארים גבוה את המכל הלבן כדי שהמים יזרמו לתוכה פנימה. "פוּנְדוּל," אמרה, "צריך יהיה נקי בשביל פּוּלֶה שלך, אם הולך בדרך אחר שגם כן לפעמים בריא מאוד וגם לא עושה תינוק מהפונדול! נכון משפחה שלך עשירים, ציטרוס?"
טוב. התקנתי לה את הקליסמה בחלחולת, וטוב שהמקצוע הצבאי שלי היה חובש, שככה כבר יצא לי ערב מלחמת ששת הימים בחורשה שבה הקמנו מחנה זמני בבן שמן – לטפל בעצירות של חיילת ממוצא תימני, שצרחה כמו משוגעת, והחזיקה את היד שלי אחר-כך, אחרי החוקן, כשחירבנה את האורז הצה"לי, ואני שמטתי ממנה את ידי הלכודה וקפצתי החוצה להקיא בסתר על שורת אבנים לבנות אשר למחרת התברר שהיא נמצאת מול משרדו של גאנץ הרס"ר – ועד מהרה קפצה ויולטה וישבה על האסלה, ערומה אדמונית ונוטפת, ורוקנה את מעיה בטבעיות גמורה כאילו היא מצחצחת שיניים בחברתי, וגם מרביצה לי מדי פעם ליטוף כדי לשמור על עירנותי אך גם לא יותר מדי, מחשש שהשפשוף יגרום לי פליטה מוקדמת.
"עכשיו צריך לַחֲנוֹקֶן בְּפוֹנְדוּל שלך," קמה הג'ינג'ית מהאסלה הלבנה, "שאני יוֹלכת יְנָקוֹת גם אותו בֵּקְליסמה!"
"מה? את השתגעת? אני אופה בעין-גדי..."
אני לא מכסה מכם דבר. כל המסופר כאן, כך קרה. הייתי מבולבל ופלטתי שטויות. ואיך לא? כשמתעסקים עם גינג'וחה רומנייה ועוד ערומה שמחזיקה מולך בידה קְלִיסְמָה לַרֶקְטוּם!
"מה אתה בּוּלֶה [אידיוט]? גם אתה צריך תהיה נקי כי אני יָכוֹלְתֶ אָ פוּטֶה אותך בצִיצֶה שלי, תראה, כמה עבָה... ככה, תְפוֹס לי ציצֶה..."
זקרה הדדנית מול פניי אחת מפיטמותיה הגדולות, שהיו עשויות מאותו אודם-כתום שטבוע בג'ינג'יוּת שלה וניראו כאברי זכר קטנים. סיפרה שהיה לה חבר נמוך בשם יוֹן-ניקולא שצוואר שלו הגיע עד לפוֹנְדוּל שלה וזה היה נעים מאוד "בשביל שבבית שמנשק אותי בתחת בְּבְּלִי שאני צריכה להתכופף, וחזה שערות שלו מדגדג לחיַיִם של פונדול," אבל היא לא יכלה לצאת איתו לרחוב כי אנשים היו מתלחשים וגם צוחקים. והוא צ'מפיון – "אָרֶה טֶסְטִיקוּלֶה מָארֶה," יש לו ביצים גדולות, אמרה, כמעבירה ביקורת סמוייה על שלי.
הרגשתי לא נעים. וכי היתה לי ברירה? מי אני ומה תוארי לעומת הביצים של הגמד שעיר-החזה הגברי יוֹן-ניקולא ודווקא הייתי אז מאוד בכושר. צעיר.
נכנסתי לאמבטיה. השתופפתי כפי שעשתה קודם ויולטה, תחילה תחת הטוש החמים ואחר כך על מעקה האמבטיה, כשאני מרגיש קודם את האצבע הפותחת שלה ולאחריה את הזרבובית השחורה, העשוייה בקליט, הולכת וחודרת אותי ומזריקה לחלחולתי תמיסת מי סבון חיפאית מצינורית גומי אדומה שלפי הכיתובית על המכל הלבן מצופה האמאיל למעלה, אולי שירתה בשעתה חיילות עבריות של ה-אי.טי.אס, הצבא הבריטי.
ניסיתי לחשוב אפילו על מאפיית "אחדות" ועל אבא חושי כדי להעסיק את מחשבותיי בדברים אחרים, שאחרת הייתי משפיך מיד מהתרגשות על כך שוויולטה מזיינת אותי עם מי הסבון החמימים בפומית החוקן של משפחת ג-ץ העשירה, חוקן שאותו התקינו לא רק לאפריים ולאימא הפסנתרנית של מלנכולי אלא ודאי גם לרקטום העגלגל והמתוק של הילדה כאשר היתה סובלת מעצירות ואני חושב שגם אז הייתי יכול לנשק לה בחרדת קודש את התחת.
וככה אני ממשיך וחושב מחשבות לא משפריצות. כנראה בחיפה האדומה אנשים סובלים מאוד מעצירות. אולי בגלל השיעמום. אולי בגלל ראש העיר אבא חושי, מקודם שְׁנֶלֶר, כאילו מה זה בכלל חשוב השם הקודם שלו לחוקן שמתקינים לי עכשיו? – (אוי!) – שכתב לזכר יוסף טרומפלדור את השיר: "בגליל, בתל-חי, טרומפלדור נפל / בעד עמנו, בעד ארצנו, גיבור יוסף נפל / דרך הרים (אוי!) דרך גבעות / רץ לגאול את שם תל חי / לאמור לאחים שמה: / (אוי!) לכו בעקבותיי, לכו בעקבותיי..." – החוקן שהתקינה לי ויולטה האדומה (אוי!) היה לא רק פעולה מטהרת אלא גם מגרה מאוד. "מה אתה שר?" שאלה אותי – כי אני בחוקן משתדלתי לחשוב על הרבה דברים אחרים כדי לא לבזבז את הזיקפה על השפרצה סולו באוויר האמבטיה אלא לאצור הכול עד שאזכה לתקוע את הנתקע בוויולטה הסוערת.
עניתי: "טרומ-פל-דור נפל! – אוֹי..."
אהוד בן עזר
המשך הפרק הצנוע יבוא