כְּפֶרֶג נִשָּׂא בָּרוּחַ

אֵלִי בְּבוֹאֲךָ לְתָלְשֵׁנִי
זְרֵה אֶת עָלַי בְּכַנְפֵי הָרוּחַ
וְנִשְׁאַרְתִּי כְּפֶרֶג נְטוּל-רֹאשׁ
וְשַׁחוֹתִי אֱלֵי עֲפַר-אַרְצִי
וַאֲסָפוּנִי צְחִיחֵי-רְגָבִים – – –
יְהֵא אָז שַׁחַק אָפֹר-כָּחֹל
נִבָּט מֵעָל
וּבְדַל-עָנָן שָׁכוּחַ מֻשְׁלָךְ בְּקָצֵהוּ,
תְּהֵא שַׁרְשֶׁרֶת הָרִים מַאֲזִינָה
וְעֵיבָל וּגְרִיזִים כִּבְדֵי שַׂרְעַפִּים
יַשְׁחִירוּ מִצֵּל
בְּרוֹשִׁים כֵּהִים יָנוּעוּ בָּרוּחַ
וְשָׂדוֹת כִּבְדֵי-יֶרֶק שְׁטוּחִים עֲדֵיהֶם,
יִהְיוּ פָּשׁוֹשִׁים מְרַשְׁרְשִׁים
בְּגִדְרוֹת הַשִּׁטָּה
וּבֻלְבּוּלִים מְנַסְּרִים בְּחֶבְיוֹן-פַּרְדֵּסִים,
חַרְדָּל וּבַּבּוּנַג יִפְרְשׂוּ שְׁטִיחִים
עַל רַחֲבֵי חוֹלוֹת –
וְרוּחִי מְרַחֶפֶת עֲלֵיהֶם
כְּפֶרֶג דַּל נִשָּׂא בָּרוּחַ – – –

1947

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

של העידן הגוטנברגי
ארבע-מאות שנה למהדורת הפוליו הראשונה של שייקספיר

לזכר בן משפחתנו פרופ' ג'רזי לימון
שהקים וניהל את התיאטרון השייקספירי בגדנסק
וזכה בעיטור כבוד מידי מלכת בריטניה
על חלקו בחקר שייקספיר ובשימור מורשתו
בתקופה שבָּהּ חיבר ויליאם שיקספיר את מחזותיו הראשונים היתה עדיין המצאת הדפוס חדשה באופן יחסי (כבת 150 בלבד). באותה עת, במחצית השנייה של המאה השש-עשרה, סופרים שביקשו להוציא את ספריהם ונזקקו לשירותי הדפסה נדרשו לדלג על משוכות רבות ולהשקיע בהוצאת הספרים משאבים עצומים.
כך, למשל, התברר לי כשחיברתי את ספרי "ורד לאמיליה: ידידתו היהודייה של שייקספיר" (2018), שאמיליה בסאנו המוכשרת והאָסֶרטיבית, שהיתה האישה הראשונה באנגליה שהוציאה ספר שירה החתום בשמה, השקיעה במיזם הנועז שלה הון עתק, מעל ומעֵבר ליכולתה של אישה במעמדה. יש לשער שאלמלא הכספים שהעתיר עליה מאהבהּ, בן-דוד של המלכה אליזבת הראשונה, היא לא היתה מסוגלת לעמוד במעמסה הכספית וספרה לא היה רואה אור. ייתכן שסופרים לא מעטים גנזו את כתביהם בהעדר משאבים למימון הדפסתם.
וקוני הספרים? במאות השש-עשרה והשבע-עשרה היה מחירו של ספר צנום, שלא תואר לו ולא הדר, בין מאה למאתיים דולר במונחי ימינו (רוב הספרים נמכרו בקונטרסים ואפילו לא נכרכו). ספרים עבי-כרס שנכרכו בכריכת עור נמכרו בהון רב, ורק אנשים שהשתייכו למשפחות האצולה עתירות-הממון הרשו לעצמם לרָכשם ולהציבם בטרקלין ביתם.
אף-על-פי-כן, היה זה תור האביב של העידן הגוטנברגי. אמנם תהליך ייצור הנייר להדפסת ספרים, שנעשה בעבודת-יד של אוּמנים מומחים, היה תהליך יקר, ארוך ורב-שלבים (למפעלי הנייר קראו "paper mills – "טחנות נייר" – והן היו מופעלות בכוח המים). אמנם לא היה בכל רחבי אנגליה מפעל שייצר נייר באיכות טובה, וכל נייר ההדפסה של הספרים החשובים (לרבות מהדורות הפוליו של מחזות שייקספיר) יוּבּא מצרפת, או אפילו מאוסטריה, ועל כן מחירו של נייר משובח הרקיע שחקים. אך רבים השתוקקו לקרוא בספרים, בהיעדר כל ערוצי המידע האחרים המקובלים בימינו. ספרייה ביתית היתה סימן מובהק של יָקרה מעמדית ושל יחסנות אינטלקטואלית (ביתו של שייקספיר מסטרטפורד, למשל, היה בית נטול ספרים וזאת אחת הסיבות לפקפוקם של החוקרים בנושא ייחוסם [האַטריבּוּציה] של המחזות למחברם המוצהר).
שייקספיר כתב את מחזותיו לשֵׁם הצגתם על קרשי הבמה, ולא לשֵׁם שימורם לדורות. הקורא בן-ימינו יתקשה להאמין שהוא כלל לא הדפיס את מחזותיו, ולא רצה להפיץ אותם ברבים. היו לכך סיבות אחדות: ספרותיות, חברתיות וכלכליות.
ראשית, המחזות היו קניינה של להקתו, והוא לא יכול היה לעשות בהם ככל העולה על רוחו. זאת ועוד, חטיבה נכבדה של האוכלוסייה הבריטית (לעִתים גם של אותו פלח באוכלוסייה שפקד את אולמות התיאטרון), היתה אנלפביתית. יודעי קרוא וכתוב לא היו רבים, ורק מעטים בקרב יודעי-הספר נהגו לרכוש ספרים, כך שהשקעה בהוצאת ספר לא הייתה כלכלית, וברוב המקרים הנחילה לסופר הפסדים. ומעל לכול, שייקספיר כלל לא רצה שמחזותיו יופצו, ולמתחריו תהיה גישה לטקסטים שלו. באותה תקופה לא היו זכויות יוצרים, והוא חשש – ובצדק – שרעיונותיו וניסוחיו ייגזלו על-ידי יריביו.
יתר על כן, חובבי תיאטרון היו מגיעים ללונדון מכל קצות הארץ לחזות במחזותיו, ושייקספיר לא היה מעוניין להעמיד לרשותם מהדורה מודפסת שתאפשר להם להתוודע אל מחזותיו מבלי שייאלצו להגיע מן המרחקים ולרכוש כרטיס למופע התאטרוני.
ואולם, היו בין חברי להקתו אנשים חסרי מצפון שקיווּ להפיק רווחים מהוצאתן לאור של מהדורות פיראטיות (שזכו לימים לכינוי “bad quartos”). דא עקא, הם לא היו מסוגלים להוציא מתחת ידיהם טקסט נקי ומתוּכּן. מהדורותיהם "הרעות" שיבשו לא אחת את הטקסט המקורי לבלי הכֵּר, וזרעו מהומה טקסטואלית רבה המקשה עד היום על חוקרי שייקספיר.
היו גם מקרים של מו"לים פיראטיים, כגון John Danter, שאגב צפייה בהצגה "רומאו ויוליה" רשם במהירות את הדיאלוגים ששמע, והוציאם בספר. גם הוא הטיל בטקסטולוגיה השייקספירית מבוכה רבה.
מאחר ששייקספיר לא הכין את מחזותיו לדפוס, הוא גם לא חילק אותם למערכות ולתמונות. החלוקה נעשתה לראשונה ב-1623 על-ידי עורכיו של ה"פוליו הראשון" של מחזותיו, שהוסיפו גם הוראות בימוי (וזאת כשבע שנים לאחר מותו). מיהם עורכי הספר? ברשומות נכתב "friends and admirers" )"חברים ומעריצים"), אך בהתחשב בעלוּת הגבוהה של פרויקט כזה, מותר כמדומה להניח שנטלו בו חלק אישים שביקשו לצאת ממנו נשכרים. אולי היו אלה אנשי להקתו של שייקספיר? שמא מצאה אֶמיליה בסאנו בין מכריה האצילים, מישהו שהואיל לתרום מכספו למיזם? אולי היה זה המחזאי המתחרה בן ג'ונסון שהוסיף לספר שיר תהילה ל"אריה המת"? מה שברור הוא שהמדפיס והמו"ל של המיזם היה בעל דפוס אליזבתני משוכלל – ויליאם ז'גארד (Jaggard) שמו –שהסתייע בבנו שלמד מאביו את מקצועות הדפוס.
רבים ממחזותיו של שייקספיר יצאו כל אחד בנפרד במהדורות קווארטו לפני כינוסם בספר מקיף. ב-1623 הודפס כאמור הפוליו הראשון שבו נאספו שלושים ושישה מחזות, בהם עשרים מחזות שלא נדפסו קודם לכן בספר. הוצאת ספר במהדורת פוליו (בדפי ענק שגובהם 19 אינץ' – 48.26 ס"מ ורוחבם 12 אינץ' – 30.48 ס"מ) נחשבה באותה עת לאירוע מו"לי יוצא דופן, שרק מחזאים מעטים זכו לו. הפוליו הראשון לא סודר בסידור כרונולוגי, אלא בסדר ז'נרי (קומדיות, מחזות היסטוריים וטרגדיות).המבוא למהדורת הפוליו התופס את שישה עשר העמודים הראשונים של המהדורה חשוב לקיבוע זהותו של שייקספיר, שהיתה באותה עת שנויה במחלוקת (היו שטענו ששייקספיר איש סטרטפורד רכש מחזות ופירסמם בשמו). ממבוא זה מתברר שאלמלא יצא לאור "הפוליו הראשון" מעטים היו מזהים את המחזאי הדגול עם האיש מסטרטפורד, וכדברי המחבר:
Had the First Folio never been published, few or none would have connected the great author with the Stratford Man.
המבוא הכיל אלגיות על מות שייקספיר, וביניהם נדפס כאמור שיר תהילה של המחזאי בן ג'ונסון, ידידו-יריבו של המחזאי איש סטרטפורד, המופנה אל קורא הספר, ומייעץ לו לפסוח על הדיוקן רב-הממדים שהוצב בפתח "הפוליו הראשון" ולהתעמק בתכנים ובצורות של המחזות הכלולים בספר:
To the Reader.
This Figure, that thou here seest put,
It was for gentle Shakespeare cut;
Wherein the Graver had a strife
with Nature, to out-do the life:
O, could he but have drawn his wit
As well in brass, as he hath hit
His face, the Print would then surpass
All, that was ever writ in brass.
But, since he cannot, Reader, look
Not on his Picture, but his Book.

לקוראי
הַדְּמוּת אֲשֶׁר תִּרְאֶה בַּסֵּפֶר נְצוּרָה
לְמַעַן שֵׁיקְסְפִּיר רַם-הַמַּעֲלָה נוֹצְרָה.
בָּהּ מִשְׁתַּקְּפִים לִבְטֵי אָמָּן וּמַאֲבָקָיו
עִם טֶבַע הַבְּרִיאָה עַל יְפִי פָּנָיו.
לוּ אַךְ הִצְלִיחַ הָאָמָּן לְהַעֲלוֹת בְּחֶרֶט-עֵט
אֶת חָכְמָתוֹ שֶׁל הַמְּצֻיָּר כְּשֵׁם שֶׁהִתְמוֹדֵד
עִם זִיו פָּנָיו; הָיָה הַדְּפוּס הַזֶּה שָׁקוּל
כְּנֶגֶד כָּל מָה שֶׁנֶּחְקַק אֵי-פַּעַם בַּיְּקוּם.
אַךְ הָאָמָּן, קוֹרְאִי, קָצְרָה יָדוֹ; אָבַד הַסֵּבֶר.
אַל נָא תַּבִּיט בַּדְּמוּת. הַבֵּט-נָא רַק בַּסֵּפֶר.
(מאנגלית: ז"ש)

מהדורת הפוליו הראשונה ואלה שבאו בעקבותיה אינן מושלמות, אם לנקוט לשון המעטה. בדברי ההקדמה יש כאמור חשיבות-מה, אך הם גם מאכזבים למדי בהתחשב בעובדה שהם נכתבו זמן קצר לאחר מות שייקספיר על-ידי אנשים שהכירוהו. ניתן היה לצפות שיהיו בהקדמה פרטי ביוגרפיה לא ידועים ותשובות לחידות רבות שנטווּ סביב אישיותו של המחזאי הדגול. ואולם, חרף החסרונות, עלינו להיות אסירי תודה למי שהגו את הרעיון, יזמו אותו, מימנוהו וטרחו להביאו אל קו הגמר. אלמלא הופקו מהדורות הפוליו של מחזות שייקספיר, היו רבים ממחזותיו של גדול המחזאים בעולמנו אובדים לנצח. כששייקספיר עצם את עיניו לנצח, הוא לא דאג שמחזותיו ישרדו למען הדורות הבאים.
כיום חוקרי שייקספיר ולומדיו משתמשים בשלוש מהדורות מוסמכות שהן כמעט זהות זו לזו:  The Riverside Shakespeare, The Norton Shakespeare, The Arden Shakespeare. בדיקה שהויה של הטקסטים תגלה שינויים קלים במבחר המילים ובפיסוק. אף לא אחת מהן יכולה להיחשב כטקסט הדפיניטיבי של המחזות הללו. לחוקרי שייקספיר השאירו מהדורות הפוליו, ביחד עם מהדורות הקווארטו – "הטוֹבוֹת" ו"הרעוֹת" – כר רחב להשתרע.
נעיר עוד שמהדורת הפוליו הראשון נדפסה ב-750 עותקים, מהם שרדו עד ימינו 233 עותקים בלבד. לפני כשנה נמכר במכירה פומבית בניו-יורק אחד העותקים הללו במחיר $2.400.000, וזאת בתקופה שבָּהּ מעמדו של הספר המודפס הולך ומידרדר מיום ליום.

באנגליה, במרכז העיר האוניברסיטאית אוקספורד, נסגרה לאחרונה חנות ספרים בשם "חנות הספרים האחרונה" ("The Last Bookshop"), כשמו של סרט קולנוע עתידני משנת 2012. בחנות זו נמכרו ספרי איכות, לרבות אלבומי אמנות עבי כרס, בשלוש לירות אנגליות בלבד, ללמדך מה ערכו ומעמדו של הספר המודפס בזמננו. מעמדו של הספר העברי, שאינו נהנה מיתרונותיו של ספר הנדפס בשפה בין-לאומית, אף קשה שבעתיים. האם התקופה הגוטנברגית מגיעה לקִצהּ? לכאורה זהו הגורל ואת הנעשה אן להשיב. אנשים יחדלו להחזיק בבתיהם ספריות צוברות אבק. הספרים יושלכו ברוּבּם מן הבית ומה שלא יימצא ברשת יאבד את קיומו, אלא אם כן מדובר בספרים עתיקי יומין עם סימני מים על דפיהם, כמו "הפוליו הראשון" של שייקספיר שנדפס לפני ארבע-מאות שנים ובמחירו ניתן עדיין לרכוש בית-מידות, או אפילו אחוזה, לצד העיר סטרטפורד-על-נהר-אייבון, עירו של המחזאי בן-האלמוות.
פרופ' זיוה שמיר


פרופ' ג'רזי לימון

"...וּכְבָר אָמַרְתִּי לְךָ וְחָזַרְתִּי וְאָמַרְתִּי:
רַק הַמֶּרְחָק בֵּינֵינוּ שֶׁהוֹלֵךְ וְגָדֵל,
מַעֲצִים אֶת הַמְּבוּכָה."
*
אֵלַיִךְ בָּאתִי בִּגְלַל אַהֲבָתֵךְ לְשִׁירִים.
מָצָאת כֵּיצַד לְהַכְאִיב עַד כְּדֵי
הֲנָאָה.
*
"הַקִּפּוּל שֶׁאַתָּה יוֹצֵר בְּבִטְנִי
בְּכָל מִלָּה שֶׁלְּךָ, גַּם כְּשֶׁאַתָּה מְשַׁקֵּר לִי
כְּדֵי שֶׁאְֶתְחַיֵּךְ וְאֶתְרַצֶּה."
*
תַּעְתּוּעֵי הֶבֶל מְעֻשָּׁרִים בְּפִנּוֹת
חַיִּים שֶׁל אֲחֵרִים. בְּבָתֵּי שִׁיר מֻסְתָּרִים.
*
"בָּז לִי? מִתְגַּעֲגֵעַ? גַּם וְגַם?
הָאֱמֶת הִיא שֶׁאֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת לִסְעֹר אִתְּךָ
וּבָזָה לַבְּחִירוֹת שֶׁלִּי בְּהֶעְדֵּרְךָ."
*
מָחָר יוֹם חָדָשׁ...פְּרָחִים יְקַשְּׁטוּ קְרוֹנוֹת בָּקָר
בְּדַרְכָּם אֶל בָּתֵּי הַקְּבָרוֹת.

בְּרית מִלָּה
"מִלָּה בְּדַּף הַמַּחְשֵׁב יוֹרָה רָאשֵׁי חֵץ,
מִלִּים עַתִּיקוֹת מְפִיצוֹת
קְדֻשָּׁה."
*
אַתְּ רְאוּיָה לְעֲנָוָה לִפְנֵי שֶׁתֵעָלְמִי.
הַזְּמַן הוּא מָמוֹן,סוֹבֵב בְּמַעֲגָלִים שַׁבְּלוּלִיִּים –
סָמוּי.
*
"אַתָּה בִּפְנִים אוֹ מִחוּץ לְמַחְשׂף הַלָּבָן?
כֻּלְּךָ מִלָּה,
לָחַן."

*
סוּס דּוֹהֵר חוֹשֵׂף שִׁנַּיִם צְהֻבּוֹת,
מְרַפֵּד דַרְכּוֹ בִּגְלָלִים.

*
"רַעַשׁ אוֹפָן קָרֵב, אִי נַחַת בָּאֲוִיר. שְׂרוֹף
מִלִּים מְרַחֲשוֹת."

*
עַל הָאֵשׁ! אֲנִי עוֹנֶה בְּשֶׁקֶט,
נִזְהַר בִּלְשׁוֹנִי,
נוֹשֵׁף סוֹד אִישִׁי בְּגֶּחָלִים לוֹחֲשׁוֹת.

פורסם לראשונה ב"אינטימיות" – ספרי "עיתון 77" 2021
איליה בר-זאב

* המסרים של הסדרה "חילוניוּת" – הסדרה "חילוניות" שהוקרנה בחמישה פרקים ב"כאן" 11 היא סדרה מצוינת, עמוקה, יסודית ומעניינת. אף שאחרי כל פרק כתבתי הערות על דברים שלא הסכמתי אתם או על עובדות שגויות, אין בכך כדי להעיב על הערכתי הרבה לסדרה וליוצריה.

שני מסרים מרכזיים רצתה הסדרה למסור. המסר הראשון הוא שהחילונים אינם "עגלה ריקה". ואכן, הסדרה הוכיחה באופן מרשים את העומק התרבותי של החילונים, כולל עומק יהודי, וכן את היצירה הגדולה שיצרו יהודים חילונים ותנועות יהודיות חילוניות – התנועה הציונית, תחיית השפה העברית, הספרות העברית, הזמר העברי וכד'.
המסר השני הוא שהחילוניות, ככזו, הינה קבוצה מוגדרת על דרך החיוב; חילוניות כאידיאולוגיה, חילוניות כתרבות. כלומר החילוניות אינה רק אי-דתיות. המסר הזה מאולץ למדיי, מגושם ולא אמין. מה משותף לחילונים פשיסטים, חילונים קומוניסטים וחילונים ליברלים? איזו אידיאולוגיה משותפת הם חולקים? הדבר היחיד המשותף להם הוא שאינם דתיים. מה האידיאולוגיה המשותפת לציונות החילונית, שאותה העלתה הסדרה על נס ולחילוניות אנטי-ציונית, דוגמת הבונד? רק היותם לא דתיים. יש משותף בין הבונד האנטי ציוני ותנועת העבודה הציונית. אלו שתי תנועות סוציאליסטיות. הסוציאליזם הוא המשותף הפוזיטיבי לשתיהן. החילוניות היא המשותף הנגטיבי לשתיהן וכך גם לחילונים קפיטליסטים, נאו ליברלים, אנטי סוציאליסטים. המשותף להם הוא שאינם דתיים. מה משותף, זולת אי היותם דתיים, לאנשי ההתחדשות היהודית שהיו בלב הפרק האחרון, כמו רות קלדרון, מוטי זעירא, רני יגר ודב אלבוים ולראש הפורום החילוני רם פרומן, שיותר משהוא חילוני הוא אנטי-דתי, והדבר שהוא מתעב יותר מאשר את הדת והדתיים הוא את תנועת ההתחדשות היהודית, המאיימת עליו?
העובדה שהחילוניות אינה אלא אי-דתיות, אינה מורידה כהוא זה מערכם של חילונים כפרטים, כקבוצות וכאידיאולוגיות. פשוט, החילוניות כשלעצמה היא אי-דתיות וכהגדרת זהות היא הגדרה על דרך השלילה. הומניזם, ליברליזם, סוציאליזם, ציונות וכד', הן זהויות אידיאולוגיות ותרבותיות על דרך החיוב.

* הגדרה על דרך השלילה – לפני שנים אחדות, הוזמנתי להשתתף ברב שיח בפני תלמידי (בעיקר תלמידות) הוראה במכללת "אוהלו" בקצרין (שהיום היא חלק מן המכללה האקדמית תל-חי), שנושאו הוא הזרמים ביהדות. ראש החוג ליהדות סיפרה לי שלפאנל הוזמנו רב אורתודוקסי, רבה קונסרבטיבית, רב רפורמי ואני מוזמן כנציג היהדות החילונית. השבתי לה שאשמח לבוא, אבל יש בעייה קטנה. אני לא מגדיר את עצמי חילוני. "לא חשוב," היא השיבה, "העיקר שתבוא." קיבלתי את ההזמנה ברצון. כאשר המנחה הציגה אותי, היא סיפרה על השיחה הזאת. אגב, היא הגדירה אותי כנציג זרם "יהדות כתרבות", הגדרה שאני מקבל באופן חלקי. בשלב השאלות, שאלה אותי אחת התלמידות מדוע איני מגדיר את עצמי "חילוני".
כדרכם של יהודים השבתי בשאלה – מי מכם חילונים? רוב הסטודנטים הרימו את ידיהם. ביקשתי שעשרה מהם יגדירו במה הם חילונים? ההגדרות היו "לא מניח תפילין," "לא מתפלל," "לא מאמין באלוהים," לא ולא ולא. ההגדרה היחידה שלא נפתחה ב"לא" היתה "נוסע בשבת". אבל הוא נוסע גם ביום רביעי. המשמעות של "נוסע בשבת," היא אינו "לא נוסע בשבת," כלומר הוא אינו שומר שבת. כל ההגדרות הן על דרך השלילה.
אמרתי שאיני רוצה להגדיר את עצמי על דרך השלילה, אלא על דרך החיוב. כפי שזהותי המגדרית היא גבר ולא "לא אישה". כפי שהגדרתי הלאומי היא יהודי, ולא "לא גוי". אני מגדיר את עצמי כיהודי, ציוני, ישראלי, תושב הגולן, חבר קיבוץ, חבר אורטל.
הסדרה "חילוניוּת" לא סדקה את עמדתי זו. אגב, אם אני חייב להגדיר את עצמי על פי המגירות המקובלות – חילוני, מסורתי, דתי, חרד"לי, חרדי, ההגדרה הקרובה ביותר היא מסורתי. כי אכן, המסורת היהודית היא מרכיב משמעותי ביותר בזהותי, בתרבותי, במהותי, בהשכלתי ובעשייתי. אבל גם איתה אני לא שלם, כי תחת ההגדרה הזאת יש רבים שהאופן שבו באה לידי ביטוי המסורת בחייהם שונה מאוד משלי.

* הסינתזה – הפרק החמישי והאחרון עסק בזהות של החילוניות היהודית. הוא עמד על כך שהתרבות החילונית יונקת מארון הספרים היהודי לצד פתיחותה לתרבות המערבית ולאוניברסליות. היא העלתה על נס את תחיית השפה העברית, את הספרות, השירה והזמר העבריים, שהם יצירות של החילוניות היהודית. עם זאת, היא גם מתחה ביקורת על החילוניות; על האופן שבו כור ההיתוך הדיר את תרבות המזרח, שהיא תרבות מסורתית ולא חילונית. על כך שככל שהחילוניות התרחקה מן המקורות, כך היא הידלדלה ל"דלות החומר". יעקב חזן צוטט באמירה המפורסמת שלו "רצינו לגדל דור של אפיקורסים וגידלנו דור של עמי ארצות".
לצד זאת, תואר המהלך התרבותי ההיסטורי של ההתחדשות היהודית בעשרות השנים האחרונות, בין השאר כרצון לגשר על הנתק של התרבות העברית מהיצירה שבין התנ"ך לתרבות הציונית. אגב, אני חושב שהביקורת על הנתק הזה מוגזמת, ולראיה המיזם המונומנטלי של ביאליק ורבניצקי של ספר האגדה, המקבץ את מדרשי האגדה במשנה ובתלמוד ומנגיש אותם בעברית מודרנית לבני התקופה, שהיה ספר חובה בכל בית של בן תרבות יהודי חילוני. תוארה המהפכה התרבותית בזמר העברי שאימצה יותר ויותר את הפיוט, מקורות ישראל וחיברה בין יצירה דתית וחילונית ובעצם יצרה סינתזה תרבותית. וגם כאן אני כופר בחלק מן הביקורת. למשל, עומר בן רובי ציין איך שירו המוכר ביותר של חיים משה מתכתב עם שיר השירים, והציג זאת כשינוי שהזמר המזרחי הכניס למוסיקה הישראלית. אולם שיר השירים היה נוכח בענק בזמר העברי הארצישראלי לאורך כל שנותיו (כתבתי חוברת על שיר השירים בזמר העברי, ומי שמעוניין מוזמן לפנות אליי ואשלח לו אותה בדוא"ל).
כמו בכל פרק, גם בזה לא עם הכול הסכמתי. דוגמה לכך, היא הצגת משה מנדלסון ואנשי ההשכלה ובתי הספר שהם הקימו, שבהם לראשונה למדו לצד לימודי יהדות השכלה כללית, או מה שאנו קוראים היום לימודי ליבה, כראשית החילוניות היהודית. אבל מנדלסון היה יהודי דתי וכך רבים מחבריו. ובתי הספר שהם הקימו דומים דווקא לחינוך הממלכתי דתי ולא לחינוך הממלכתי (החילוני).
לפני שנים אחדות, כאשר יהודה הראל זכה בפרס ישראל, הייתי בין המוזמנים לאירוע. אחד הדברים שבלטו לעיניי בטקס, היה שכל הזוכים בפרס ישראל במדעי הטבע היו דתיים (ובהם חברי, חתן פרס ישראל למתמטיקה פרופ' אלכס לובוצקי) וכל הזוכים בפרס ישראל במדעי היהדות היו חילונים. אותם חתנים במדעים המדויקים הם התוצר המובהק של חינוך נוסח בתי הספר של תנועת ההשכלה. דוגמה נוספת שתמחיש זאת – כשניהלתי את מתנ"ס הגולן, ערכו ספריית הגולן (שהיא חלק מן המתנ"ס) בשיתוף עם בתי הספר היסודיים, בחודש הקריאה, חידון ספרים לילדי כיתה ה'. כמעט תמיד, הזוכים במקומות הראשונים היו תלמידי בתי הספר הדתיים, אף שכל הספרים היו ספרים "חילונים".

* אליק נולד מהים – שלוש פעמים בפרק החמישי של הסדרה "חילוניות", הוצגה בביקורתיות התופעה של חילוניות המנותקת מן השורשים היהודיים בציטוט "אליק נולד מהים"; ציטוט שהיה לשם-קוד, בעיקר בקרב תנועת ההתחדשות היהודית, שאני חלק ממנה, לשלילת התופעה. אליק הוא אליהו שמיר, יליד תל-אביב, ספורטאי מצטיין – שחיין וכדורגלן, פלמ"חניק – מפקד ומדריך ספורט, שנפל כמפקד בשיירות לירושלים בתש"ח. אליק שמיר הוא אחיו הצעיר של הסופר, חתן פרס ישראל, פלמ"חניק בעצמו, משה שמיר.
משה שמיר כתב על אחיו את הספר "במו ידיו (פרקי אליק)". הספר נפתח במילים "אליק נולד מן הים". הביטוי הזה היה לסמל בתרבות הישראלית, לרעיון של יהודי חדש, חף משורשים יהודיים, משוחרר מנטל המסורת והדת, כאילו נולד מן הים. יש שהשתמשו בביטוי כגנאי לרעיון היהודי החדש ויש שהשתמשו בו לשבח. אלא שמשה שמיר ממש לא התכוון, בביטוי שכתב, לסמל הזה, שהיה זר לו והוא התנגד לו. עד יומו האחרון הוא יצא שוב ושוב נגד סילוף כוונתו המקורית, לתאר את אחיו כבן תל אביב הקטנה, שכל ילדותו ונעוריו עברו בשפת הים.

* איש המרתון של הארכיון – לפני שלושים שנה, בעת לימודיי לתואר ראשון, כתבתי עבודת מחקר על הקיבוץ המאוחד בסוגיית שלמות הארץ בשנים 1967-1973 (כלומר בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים). להכנת המחקר ישבתי ימים שלמים בארכיון הקיבוץ המאוחד ביד טבנקין. צללתי לפרוטוקולים, למסמכים, לעלונים ולעיתונים. נהניתי מכל רגע – לגעת בחומרים, להריח את הדפים הישנים, לנדוד אל תוך הדיונים כאילו אני חלק מהם. ההיסטוריה קמה לתחיה לנגד עיניי. כך הכרתי את ארכיון יד טבנקין. כך הכרתי את מנהל הארכיון ד"ר רוני עזתי מבית העמק. מקצוען, ידען ואיש שירות למופת, אדם נחמד ולבבי, שאי אפשר שלא לחוש באהבתו את הארכיון, את העבודה הארכיונאית ואת החוקרים העולים לארכיון לרגל.
גם בשנים האחרונות ישבתי ימים שלמים בארכיון, במחקרים לספריי "יהודה הראל – ביוגרפיה" ו"אל נאחר רגע נכסף – תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969". ובין לבין, ביקרתי לא אחת בארכיון, לחפש חומר למאמר או הרצאה וסתם ל"צריכה פרטית"; כלומר, אם הייתי באזור והייתה לי שעה פנויה – מה טוב מלהסניף קצת ארכיון?
בשלושים השנים הללו העולם השתנה. הארכיון השתנה – עבר דיגיטציה, התרחב מאוד, סיפח לתוכו את ארכיון איחוד הקבוצות והקיבוצים, ארכיון התק"ם, ארכיונים של תנועות הנוער, של מפלגות וארגונים שונים והרבה ארכיונים אישיים. ומי שנשאר הוא איש המרתון של ארכיון יד-טבנקין, רוני עזתי. וכעת הוא מסיים את תפקידו ועוזב את הארכיון אחרי 36 שנים ויוצא לפנסיה. אירוע הפרידה ממנו, ביום ראשון השבוע, היה מרתק ומרגש. רוני כבר לא מנהל את הארכיון, אבל ממש לא אופתע לראות אותו שם, כשאסור לארכיון לחפש מידע זה או אחר שחסר לי למאמר.
אגב, למה לנסוע עד אפעל ולדפדף בדפים המצהיבים, כשאפשר להגיע לרוב החומרים בהקשת אצבע באופן דיגיטלי. זר (או מי שלא נדבק בדיבוק) לא יבין זאת. כשאין לי ברירה אני מעלה חומרים באינטרנט, אבל ככל שאני יכול, אני מעדיף את המקור. זה ממש לא אותו הדבר.

* הרוב הדומם – במוזיאון "אנו" בת"א נערך מפגש של קבוצת "בראשית", הפועלת לקידום הסכמה לאומית רחבה סביב עקרונות היסוד של המדינה (את נוסח נייר העקרונות פירסמתי לא מכבר). המפגש נפתח בהרצאה מרתקת של מיכה גודמן על הקיטוב הפוליטי בישראל ופתרונות אפשריים. לאחר מכן התפצלנו לקבוצות ודנו בשאלת המדינה היהודית הדמוקרטית. המייחד את הקבוצה, הוא שהיא כוללת אנשים מכל קצות הקשת הפוליטית, שהצליחו להתגבש סביב נייר העקרונות, החל ממי שעמד שנים רבות בראש שלום עכשיו – צלי רשף, ועד מי שעמדו שנים רבות בראש מועצת יש"ע – ישראל הראל ופנחס ולרשטיין.
בקבוצת הדיון שלי, שכללה אנשים כמו אלוף (מיל') נמרוד שפר, מנכ"לית משרד המשפטים לשעבר אמי פלמור, פנחס ולרשטיין ואחרים, ובמליאת הסיכום הבנתי שגם בשאר הקבוצות, הייתה הסכמה רחבה לא רק על הרצון בקיום מדינה יהודית דמוקרטית, ולא רק בהסכמה שאין שום סתירה בין מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית, אלא שהיתה אף הסכמה רחבה על מהותה ככזו; מהותה היהודית ומהותה הדמוקרטית. והיתה הבנה שהנושאים שעליהם אין הסכמה, ניתן לגישור ולגיבוש מסקנות. איני מופתע מכך, כמובן. כמי ששותף שנים רבות לפורומים כאלה, אני יודע שיש הסכמה רחבה מאוד של רוב גדול בציבור, על רוב הנושאים. ודווקא בשל כך אני מתוסכל מכך, שקיצונים מצליחים לתת את הטון במדינה, ושנוצר נתק בין שני מחנות, כל מחנה מצטייר בעיני המחנה האחר על פי הקיצונים ביותר שבו, כל מחנה נגרר אחרי הקיצונים שבו, ובכל מחנה – המחנה הנגדי נתפס כבעל כוונות זדון, ורבים בכל מחנה מאמינים לקונספירציות מטורללות על היריב. אבל עם תסכול אי אפשר לבנות שום דבר. איני יודע ייאוש מהו, ואני מאמין שניתן לשקם מיינסטרים ציוני, ממלכתי דמוקרטי רחב, שירכז את הרוב הדומם, את המרכז הפוליטי ואת השמאל המתון והימין המתון, ויבודד את הקיצונים בשני הצדדים. זה דורש מאמץ רב, אך אסור להרפות, כי האלטרנטיבה של העמקת הקרע, הרת אסון.

* בהידברות – אם הכנסת תחוקק חוק יסוד דחיית הבחירות ותחליט לדחות את הבחירות בשנתיים – האם העובדה שזה חוק יסוד, מונעת מבג"ץ לקבוע שזו החלטה בלתי חוקתית ולבטל אותה? אם בג"ץ יקבע שחוק השבות הוא חוק לא שוויוני ויבטל אותו – האם יש לכבד את ההחלטה הזאת או לקבוע שהיא סותרת את מהות קיומה של המדינה ולכן אין לה תוקף?
כן, חוק בלתי חוקתי כמו דחיית הבחירות יש לבטל גם אם יוגדר כחוק יסוד. חוק יסוד אינו "עיר מקלט" לחוקים דיקטטוריים.
כן, פסק דין שיבטל את חוק השבות בטל ומבוטל, לא שריר ולא קיים, כי גם לאלף בג"צים אין סמכות לקעקע את מהותה של מדינת ישראל.
שני ספוילרים:
הכנסת לא תחליט לדחות את הבחירות.
בג"ץ לא יפסול את חוק השבות.
אבל נכון להשתעשע עם דוגמאות אבסורדיות, כדי לקבוע שיש מקרים, חריגים ביותר, שמצדיקים ביטול חוק יסוד ויש מקרים, חריגים ביותר, שמצדיקים הפרת פסיקה של בג"ץ.
הדוגמאות הללו נועדו גם לסמן מהי רמת האבסורד והקיצוניות של חקיקה או פסיקה, שמצדיקה שימוש בנשק יום הדין. הנושאים העומדים על הפרק רחוקים מאמות המידה הללו, ולכן אין הצדקה לביטול החוקים שבג"ץ עומד לדון בהם, ואין הצדקה להפר את הפסיקה אם הם בכל זאת יפסלו. עם זאת, במצב הנפיץ שבו אנו נמצאים, מן הראוי שכל הצדדים יגלו אחריות. שהממשלה תעצור את המהפכה המשטרית ולא פחות חשוב, את חקיקת חוק יסוד: השתמטות. וששופטי בג"ץ ינהגו באיפוק וריסון ולא יבטלו חוקי יסוד (אם כי דחיית תחולתו של חוק פרסונלי לכנסת הבאה, היא סבירה בהחלט). על כל הצדדים לנהוג באיפוק ולמנוע בכל מחיר התנגשות בין הרשויות ומשבר חוקתי. במקום מלחמה בין הרשויות, מן הראוי להביא לשלום בין הרשויות.
כבר שנים רבות אני מטיף לחקיקת חוק יסוד: חקיקה, שיסדיר את מקבילית הכוחות בין הרשויות ואת האיזונים והבלמים ביניהן; מתי ובאילו עילות ניתן לבטל חוקים, באיזה הרכב ובאיזה רוב. באיזה רוב (גדול) הכנסת יכולה להתגבר על פסילת חוק? מהו חוק יסוד ובאיזה רוב (גדול) ובכמה קריאות ניתן לחוקק אותו, ובאיזה רוב אם בכלל (אולי רק פה אחד בהרכב של 15 שופטים?) ניתן לבטל חוק יסוד. וכן הלאה וכן הלאה.
קריאתי תמיד היתה לחקיקת החוק בהידברות, אך לא התכוונתי להידברות בין מפלגות הקואליציה והאופוזיציה, אלא להידברות בין הרשויות. בין ראש הממשלה, יו"ר הכנסת ונשיאת בית המשפט העליון. נכון להוסיף עליהם גם את ראש האופוזיציה. עליהם להידבר מתוך נחישות להגיע להסכמות, ואם יהיו נחושים – יגיעו להסכמות. יש לעשות זאת לאלתר ולא לחכות להתנגשות, שעלולה להיות תאונת דרכים קטלנית, בספטמבר. וכדי שזה יקרה, יש להקים לאלתר ממשלת הצלה לאומית. כי ממשלה שקיומה תלוי ברצונו הרע של ציר לוין-בן גביר, או ברצונן של מפלגות ההשתמטות תשאיר כאן אדמה חרוכה.

* הסדר ניגוד עניינים לא ריאלי – אם מחר ראש הממשלה יכריז על גניזה סופית של ה"רפורמה המשפטית" כולל ביטול חוק עילת הסבירות, האם הוא יפר בכך את הסדר ניגוד העניינים? ההסדר הזה, או לפחות הפרשנות מרחיקת הלכת של היועמ"שית, אינו הגיוני. איך זה ייתכן, שראש הממשלה יהיה מנוע מלהיות מעורב בנושא המרכזי שבו עוסקת הממשלה ושמדרדר את המדינה למשבר בכל התחומים, המשבר החמור בתולדותיה? בית המשפט החליט ברוב של 11:0 את ההחלטה היחידה שיכול להחליט (כי כל החלטה אחרת הייתה מנוגדת לחוק) – לאשר לנתניהו להתמודד על ראשות הממשלה ולכהן בתפקיד אם ייבחר. הוא אינו יכול לאשר זאת ובמקביל לכבול את ידיו. מן הראוי לצמצם את הסדר ניגוד העניינים, רק למה שקשור ישירות למשפטו. האמת היא שיש ניגוד עניינים בכך שממשלה, שהעומד בראשה נאשם בפלילים, תוביל מהלכים נגד מערכת המשפט. אך אין זה ניגוד עניינים משפטי, אלא ציבורי.

* ככל שיהיה יותר רע – לפני ימים אחדים פירסם אחד מארגוני המחאה (איני זוכר אם אחים לנשק, כוח קפלן או אחר) הודעה שבו תקף את ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל שהם מסתירים מהציבור את עומק המשבר בצה"ל ואת הפגיעה הממשית בכשירותו. איני יודע אם זו אמת, אך אם כן, צודקים רוה"מ, שר הביטחון והרמטכ"ל, שאינם מודיעים לנסראללה ולחמאס בראש חוצות – יאללה, קדימה הסתער, אנחנו לא בכשירות. אבל מה שמטריד אותי, הוא שאותו ארגון, שפועל לסרבנות, מנסה בכל כוחו להוכיח את גודל הנזק. כאילו הנזק והפגיעה בכשירות הם הצלחה שלו, שעליו להתהדר בה. לנין נהג לומר שככל שיהיה יותר רע, יהיה יותר טוב. כלומר, ככל שיהיה יותר רע למדינה, יהיה טוב יותר למפלגה. זו גישה איומה ונוראה, שכל פטריוט ודמוקרט צריך לסלוד ממנה. זו היתה שיטת הפעולה של האופוזיציה הקודמת, בהנהגת ביביטיבי, שהיתה אופוזיציה למדינה. כך היא נהגה בהצבעות בוגדניות נגד חוק האזרחות, הארכת תקנות יו"ש, החקיקה לצורך ביטול הוויזה לארה"ב ועוד ועוד. היום האופוזיציה הפרלמנטרית נוהגת אחרת לגמרי (ואיני סופר את מרב מיכאלי). אבל האופוזיציה החוץ פרלמנטרית, נוהגת באותה שיטה ואף קיצונית הרבה יותר. אופוזיציה למדינה. וההסבר הוא שזה לא הם, זאת הממשלה. ביבי אשם, יריב לוין אשם, רוטמן אשם וכו'. הטיעונים האלה הם התגלמות התרבות הביביסטית, של בריחה מאחריות ומציאת שעירים לעזאזל.
ודאי שממשלת הדי-9 אחראית לכל תוצאות הכאוס והמשבר שחוללה עם המהפכה המשטרית. אבל זה לא מוריד כהוא זה מאחריותם של מי שמעודדים סרבנות (ונותנים לה שמות חיבה כמו "הפסקת התנדבות") ועוד צעדים נפסדים מסוג זה. הממשלה אחראית במאה אחוז וגם הסרבנים, מעודדי הסרבנות ותומכיה אחראים במאה אחוז. מן הראוי שכל אחד יראה עצמו כאחראי לטובת המדינה ולא יפגע בה. אני מציע לאמץ שתי תובנות.
א. אין זהות בין המדינה לבין הממשלה וראש הממשלה. אם אני נגד ראש הממשלה, אמחה נגדו ונגד ממשלתו אך לא אפגע במדינה. צה"ל הוא צבא ההגנה לישראל לא צבא הוד מלכותו. החיילים אינם משרתים את נתניהו אלא אותך ואותי. הם מגינים עלינו, על חיינו וביטחוננו. וכיוון שאנחנו לא הפרנו אתם שום הסכם, אין להם שום זכות להפר אתנו את החוזה ולא להגן עלינו. כאזרחים – שימחו נגד הממשלה. כחיילים – עליהם להגן על המדינה.
ב. אחים לנשק אינם חיילים בעלי אותה השקפה פוליטית, אלא חיילים בעלי השקפות פוליטיות שונות ואף מנוגדות שחרף המחלוקות מגינים יחד על המדינה וכל אחד מהם מוכן לחרף את נפשו למען חברו, ללא הבדל השקפה פוליטית.

* חילול השם – סוגיית השתמטות החרדים, היא אחת הסוגיות הבודדות, שבהן יש באמת סתירה בין מדינה יהודית לדמוקרטיה ליברלית. דמוקרטיה ליברלית יכולה להכיל מיעוט שמטעמי מצפון והשקפת עולם אינו משרת. מדינה יהודית אינה יכולה להשלים עם חילול השם הנורא, של השתמטות ממלחמת מצווה, מהגנה על המולדת והגנה על אזרחי ישראל בשם התורה, תוך סילופה המוחלט.

* האם המחנכת – שמעתי ראיון עם אם, שאמרה שלא תשלח את הבנים שלה לצבא אם החרדים לא יתגייסו. האם היא גם תעודד אותם לגנוב כי יש גנבים?

* שיוויון בנטל – אם ימומשו האיומים לא להתגייס במחאה על השתמטות החרדים, בשם עקרון ה"שוויון בנטל", התוצאה תהיה שפחות אנשים – הציבור האחראי והפטריוטי, ישאו ביותר נטל, הן בשל השתמטות החרדים והן בשל ההשתמטות במחאה על החרדים. ולזה יקרא "שוויון בנטל".

* חיזק את המוטיבציה – כששירתתי בצה"ל החרדים השתמטו. כשבניי שירתו בצה"ל החרדים השתמטו. תמיד סלדתי מההשתמטות ובזתי למשתמטים. אולם מעולם ההשתמטות לא פגעה כהוא זה במוטיבציה שלי. נהפוך הוא. המוטיבציה רק גדלה, כיוון שגודל האחריות על כתפיי היה גדול יותר.

* עקירת התנחלות מן הלבבות – לפני עשרות שנים קרא הרב יואל בן נון, בחוכמתו הרבה, לציבור המתנחלים להתנחל בלבבות. חצי השנה האחרונה היתה מהלך דרמטי מואץ של עקירת ההתנחלות מן הלבבות. מהלך שתיקונו ידרוש כמה דורות. על המהלך הדרמטי הזה, של השמדת ערך עצמי, חתומה כנופיית הארבעה - לוין, רוטמן, סמוטריץ' ובן גביר. הם זינקו, אחוזי אמוק, שיכורי כוח, טעונים בשנאה ובשאיפת נקם, על הדי-9, ולחצו בכל הכוח על דוושת הגז, בתאוות הרס, דריסה ורמיסה. אבל הדי-9 קם על נהגו.

* עין תחת עין – אלה שמטיפים להשתמט במחאה על השתמטות החרדים מזכירם לי את מי שאיבד עין ובתגובה עקר לעצמו גם את העין השנייה.

* קיפוח נפש – אצל היהודים - פיקוח נפש דוחה שבת. אצל הכהניסטים - קיפוח נפש דוחה שבת.

* משטים בנו – אחרי הטבח במערכת המכפלה, שביצע מס' 3 ברשימת כך (הרשימה של "הרב" כהנא שר"י לכנסת), המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ימ"ש, מורו ורבו של בן גביר, הוצאו שתי התנועות הכהניסטיות, כך וכהנא-חי, אל מחוץ לחוק. זאת, שנים אחדות אחרי שהכנסת חוקקה את האיסור עליהן להתמודד לכנסת. מה עשו הכהניסטים? הקימו מחדש את מפלגתם ורק קראו לה בשם אחר - עוצמה לישראל ששמה השתנה לימים לעוצמה יהודית. אותה מפלגה, אותה אידיאולוגיה גזענית פשיסטית, אותם אנשים. הנהיגו אותה מנהיגי כך – ברוך מרזל, אחריו בן ארי וכעת בן גביר. ככה הם צוחקים עלינו, משטים בנו, והדמוקרטיה הישראלית מתגלה במלוא טימטומה וחולשתה ועושה צחוק מעצמה, כאשר היא מאפשרת את הבלוף הזה, והאידיוטים השימושיים בבג"ץ מאפשרים להם להתמודד לכנסת. וכך, מתוך שיתוק של הדמוקרטיה הישראלית, הידרדרנו למציאות של שרים מעודדי טרור.

* על הרצף – כשסמוטריץ' צריך לבחור בין שיקולי ביטחון ישראל לבין גזענותו – הגזענות מכריעה. היה ונשאר על הרצף הכהניסטי.

* המפקיר המופקר – מי שהפקיר את ביטחון הפנים של ישראל לראש הכנופייה, הפקיר את הקופה הלאומית וחלק ניכר ממשרד הביטחון בידי גזען.

* בקרת איכות – אלה שהביעו צער על כך שהמחבל לא הגיע לקפלן וטבח במפגינים, הם העדות ליעילותה של תעשיית השקרים וההסתה. כל הכבוד לכם, אמסלם, שרת התעמולה, גוטליב, מאי גולן ושות'. ואין לשכוח את תמונת הראי המבעיתה שלהם, אלה שמבטאים שמחה על רצח מתנחלים.

* זוכרים את מאיר אריאל – כבכל שנה, נערכה גם השנה, במלאת 24 שנים למותו של מאיר אריאל, ההתכנסות השנתית, שבה שרים מיטב אמני ישראל משיריו. יש לי תחושה שהפעם הרמה היתה קצת פחות טובה מן העבר. אולי כיוון שבניגוד לשנים עברו שלום חנוך לא הופיע בסוף האירוע. אך בכל זאת היה זה ערב מרומם נפש ומהנה. בין הזמרים ששרו – ארז לב ארי, אפרת גוש, חמי רודנר, מוקי, שולי רנד, דורי בן זאב (שגם הנחה), אהוד אריאל, שחר אריאל ואחרים. הפריע לי ששחר אריאל, ששר את "שיר כאב", דילג על בית. אבל בסה"כ הניתי מאוד.
האירוע היה בפארק אריאל שרון. זו הפעם הראשונה שאני מבקר במקום. כמי שגדל ברמת גן, לא רחוק מצחנת חיריה, איני יכול שלא להתרגש מהשינוי הדרמטי במקום. אנסה להגיע לשם שוב, בקרוב, הפעם באור יום ולכמה שעות, כדי לטייל במקום וליהנות מיופיו ומיפי התצפיות ממנו על הסביבה.

* ביד הלשון: מוחו הקודח – בפרק החמישי בסדרה "חילוניות" דובר על המהפכה התרבותית האדירה של תחיית השפה העברית וכמובן סופר על אליעזר בן יהודה. ונאמר שם ש"מוחו קדח".
הביטוי "מוח קודח" מקושר מאוד לאליעזר בן יהודה, כיוון שבשירו "אליעזר בן יהודה" כתב ירון לונדון את השורה: "מילים, מילים, מילים, מילים הוא בדה ממוחו הקודח." מהיכן לקח לונדון את הביטוי "מוח קודח"? ממוחו הקודח. הוא אביו מולידו של הביטוי, בשירו על בן יהודה. אגב, הקריינית של הסדרה, יהודית רביץ, וגם המרואיינים, אמרו "בן יהודה" במילעיל, במקום במילרע, כפי שנכון לומר וכפי שבן יהודה עצמו הקפיד לומר. גם זה בשל אותו השיר. הפעם האחריות לכך היא על מלחין השיר, מתי כספי.
אורי הייטנר

על אסופת השירים "ברגע נדיר של רגיעה"
מאת צבי סלע
המבקש לקבל מאסופת השירים הזאת פרטים ביוגראפיים על המחבר, ייאלץ להסתפק במועט: ידוע לנו שיש לו גישה אל המקצועות הריאליים – מתמטיקה ופיזיקה – ראו שירים "CALCULUS 101", "קול קורא לשירה מעשית", והוא גם מפקפק אם מדעים אלה מסוגלים לתאר מציאות.
הוא נמצא, כנראה, במערכת יחסים קרובה עם אישה מסוימת, אבל אינו מתנזר מנשים שנקרות במסלול חייו. הוא אב מאושר לנערה בוגרת בשם איילה (השירים "איילה אמיתית", "אותה העיר"). והוא, כנראה, גם אביה של אביגיל (השיר "להיות ודי", "מקיץ בקצה הקיץ", "השנה הזו היא שלך"). במיספר שירים הוא פונה בדיבור ישיר אל בנו ("דבר אליי", "אז מה ככה?", "דברים על ידך"), ועל פי ההקדשה בשיר "העלייה לירושלים" מסתבר ששמו שי.
המשורר הוא כנראה סבא לפעוטה מלבבת בשם דני (השיר "דני מהשמיים כבר בת שנתיים"), ואנחנו יודעים שהיו לו פרקי זמן ארוכים בקובה ובארצות הברית – זה פחות או יותר מה שניתן לשאוב על הביוגראפיה של המשורר משיריו.
אבל מבחינת היחשפות פנים הנפש – הקורא זוכה לשפע של פרטים, רובם מאלפים: הוא מעריץ את המשורר דויד אבידן ("המחמאה", "ללכת מכאן", "רק איכמוני", "מזשיר ומזלא"), אבל גם מכיר בחולשת שחצנותו של אבידן בשירה וביחסי אנוש – בשיר "דויד אבידן יורד על זקנה בגן" הוא מתאר כיצד הנער צבי חיכה בקוצר רוח לפגוש את דויד אבידן הנערץ בגן העיר בשבוע הספר העברי בחיפה, והתפלץ מחוסר הסבלנות שלו כלפי שאלתה המגומגמת של אישה זקנה. אבל סצנה קשה זאת לא הפחיתה מהערצתו לשירתו, וגם לשירתו של נתן זך (ראו גם את השיר "אזמה ככה").
את המשורר שלנו מעסיקה החידה הבלתי פתורה מאז ומעולם של מהות השיר, והקורא מוזמן לעיין בסדרה של שירים ארס-פואטיים, כגון "מילים ברוח", בו נמצא את המילים המאלפות על הנושא: "רק מילים אובדות / ביקום בורח / זו שירה." וכמו כל אמן אמיתי – לעולם לא יהיה מרוצה ממה שיוצא תחת ידו, כך סבר טשרניחובסקי בשיר "הפסל", וכך גם המשורר שלנו: "אף השיר הזה / אם כבר מדברים / רחוק מלהיות מרוצה / שיר הלא חייב שיהיה / לו מה להגיד – " ("משהו להגיד").
בשיר "מה זה השיר הזה פה" הוא מפקפק אם מישהו בכלל צריך שירים, והרי קינה מן המין הזה כבר קראנו אצל י"ל גורדון, כשחרדתו נבעה אז מהחשש להיעדר קוראי עברית. בשיר ארס-פואטי אחר "רק טיוטה" הוא כותב: "מאה פעמים לפחות / קרוב לוודאי שיותר / שאני שב וחוזר / ומתקן אות אחר אות / את השיר הזה, הסורר. // ... לכתוב שיר ביושר משמע / לגעת בבשר שמתחת / האמיתי – " ובכן, זאת המטרה – "לכתוב שיר ביושר."
בתוך השיר הארס-פואטי "עצה קטנה למשורר מתחיל" נוספת עקיצה לכיוון המבקרים: "אך דבר אחד בלבד בחלד אף גרוע יותר /... ממשורר זחוח דעת גרוע ורע: / זה כמובן מבקר זחוח-דעת גרוע ורע."
נימה פסימית על שירת עצמו, ועל שירה בכלל נמצא ב"שיר אהבה": "הייתי רוצה עוד לאמור להם דבר מה, / משהו שעוזר, אבל אני לא משורר. / אז מה בעצם נחוץ כאן עוד שיר עגום / אם שירים אף פעם לא פותרים כלום? // גם לא שירי אהבה."
גם השיר "מזשיר ומזלא" (חיבור המילים אולי בהשפעת דויד אבידן הנערץ) הוא שיר ארס-פואטי, והוא מסתיים בשורות המדהימות הבאות: "שיר הוא לא שיר – / (כלום לא יעזור) / אם כתב אותו / דורי מנור." ממש לא ברור מדוע הקביעה הקטגורית הזאת, כי מנור הוא משורר ומתרגם מאוד מוערך, הוא זכה להסכמה ברורה מצד דן מירון, החוקר והמבקר הקפדן, וגם הוענקו לו פרסים יוקרתיים כמו פרס עמיחי, פרס טשרניחובסקי, פרס היצירה, פרס אביר מסדר האומנויות של צרפת. אבל כבר לימד אותנו ג' שופמן שייתכן מאוד כי על אותו יוצר – פלוני ידרג אותו כגאון עולם, ואלמוני יפסוק: גרפומן!
האסופה שבידינו גדושה בשירי אהבה מרטיטי לב: "אלייך מוליך אני את מנחת שמחתי / רק לך נוגה היופי הזה שאיתי, ראי – // לך הצמרות, לך השמיים / לך הרוח, לך המים – // כי את, יעלת החן, / לי אמרת / כן." (השיר "כן").
בשיר אחר ("סרנידד") מתוארת אהבתה הלוהטת של אישה החוששת שינטשו אותה: "אני יודעת אותך, / בתוך תוכי / עד כלות אהובי / הישאר עמי – / אתן לך את כל / שאתה צריך, אחי / ואתה הוא כל / שצריכה / אני" (ראו גם "השיבה לטרינידד").
ובשיר "אבישג כבר לא גרה פה יותר" הוא חורז: "מה לך אתן אני, בעבור / פלא נעורייך, צחות חיוכך, / ... אני שדבר לא נותר / בליבו הסגור, הלבן / מלבד הלחש המשביע / של תנועת / ירכייך?" (ראו גם את השיר "חיי משפחה בפרברים").
יש עוד שירי אהבה – אהבה בת השמיים – באסופה, אבל נסתפק באלה, ונפנה עכשיו מבט אל השירים הארוטיים: "אני בא בה / את שדייך לשדוד / כעלי באבא / את שלל חמודותייך לחמוד / אני יוצא ובא בה / את ביתי הטוב / לוהט לוהט אני כלַבָּה / בעמקי תוכך מה רטוב..." (השיר "בא בה").
"זאתי יש לה / את התחת הזה / העצום / צמד ירכיים / שהיו / מפילות מידי רובנס / את שלל מכחוליו / כמו כלום" (בשיר "קריאולית שלי"). ראו עוד שירים ארוטיים שבהם מתוארים יחסים עם נשות קובה מכל הצבעים: "לכי לך", "רק איכמוני", טיילת בתכלת", וכן שלושה שירים "לאלפנדרה"
כתיבה "עממית", או מה שהילדים נהגו לכנות בשם "מילים גסים" נמצא ברבים משיריו שנתחברו בהשראת השהייה בקובה: "עכשיו, קומפניירו," / היא מסבירה בנחת, / "אני אותך רוחצת –// כי הלילה אני נחרצת / ללקק אותך בתחת – אחר כך, אולי / אמצוץ לך שוב, נופחת / אבל רקצת ודי – / כי הלילה אני רוצה / שתדפוק אותי בתחת / אבל עד הסוף, / קוואלירו – / אז, אתה בא?" // "למה לא?" / אני אומר – "על הזין / המוות." (השיר "העלמה והמוות").
המשורר מפנה את הקורא, ללא ספק אל היצירה של שוברט "העלמה והמוות", בה יש שיח בין עלמה המבקשת להמשיך לחיות, ואילו המוות חופן אותה (לכן הסוף הכביכול בלתי צפוי של השיר שלנו). היצירה הזאת היתה השראה לסרט של רומן פולנסקי ולמחזה של אריאל דורפמן.
אנו רואים, אם כן, את נתיב הפיוט דווקא במה שנראה כלפי חוץ כשיח ביבים. שיח כזה ימצא הקורא גם בשירים "שיר חשק", "מות המשורר", "אילמים ודברים אחרים", "יולייסי ברגע נדיר של רגיעה", "רק הים" "שפויים בלילה", "כסַפָּן נדהם על ימייך אהלך".
שלושה נושאים עיקריים מעסיקים את האמנות בכלל, ואת השירה בפרט: הארוס (הבאתי טעימה לעיל), תנטוס, כלומר העיסוק המטריד במוות שהוא גורלו של האדם – עיסוק במוות ובכל מה שקשור למוות; והנושא השלישי – התמודדות עם האל – כניעה לאל, או מרד בו.
רמז על אימת המוות ברגעי גן העדן כבר מצאנו בשיר "העלמה והמוות", אבל באסופה שלנו נמצא שירים לא מעטים, כמו "בכחנליה אהבתי / או השמועה אודות מותי" (אגב, לשירים רבים בקובץ יש יותר מכותרת אחת): רופא "מקציב" שנתיים של חיים, והפתרון – כמו ב"העלמה והמוות" – להתעלס, והפעם לא עם אישה אחת, אלא עם שלוש.
בשיר "סידורים מוקדמים" מעיר המשורר שהמוות הוא ממין נקבה בשפה הספרדית. השיר "למות" מתאר בתמצית את גורלו של האדם: "מת אבי / מתה אימי / מתה אדמתי / עכשיו תורי / למות." ולחטיבה הזאת הייתי מצרף גם את השיר "עצירה קצרה בשכונה של אלברט איינשטיין", בו מתוארים ימיו האחרונים של הגאון, ושבסופו המשורר שואל מי הבוגד הגדול – המדע, או אלוהים?
וכן, יש למשורר דין ודברים עם אלוהים, דין עקר, שהרי שלא כמו בספרי האמונה, בהם האל נמצא בדו-שיח עם האדם, הרי שהאדם "המדעי", שהשתחרר מכבלי המיתוס, אין שום גישה אל העולמות העליונים, והאמונה, אם ישנה, יכולה להוביל בהכרח למפח נפש.
בשיר "עצה לאלוהים או: לא המתים" הוא כותב: "סלח להם / אבי (ארמז לרפליקה של ישו). / חטאיהם, תודֶה, / קטנים בהרבה / משלך עצמך, / ...הלא בעצם מיתתם הרעה / אחד לאחד כיפרו / על אופל / עוונותיך."
כעס על אלוהים (בעצם על מי שעיצב את הדמות המבהילה הזאת) מופיע בשיר "קדיש יתום" – המשורר איננו מבין מדוע צריך לקלס את האל ברגעי האבל הקשים, ומדוע בארמית? הרי הקדיש היה צריך להיות מופנה אל האדם שמת, ולא אל האל שהמית אותו: "אף לא מילה מזוינת כעת / על אבא שלי, ששם באדמתו / לפניי מוטל, מת." באין קדיש כזה, הוא מחבר לאביו קדיש, שכל שבחיו מופנים לאב שאיננו עוד, ולא לאלוהים. ראו גם בשיר "אתה" את המילים הכואבות: "אך כך או כך / אתה (האל) הלא בשלך – / לעולם לא בא, / לעולם לא בא."
אני מבקש להקדיש מקום גם לפרוסודיה של הקובץ הזה: בניגוד למה שמקובל היום בשירה המודרנית, כמעט כל השירים בקובץ מחורזים "חריזה מגיחה", כלומר, מדי פעם חש הקורא בהתנגנות המילים, והוא נוכח לדעת שהסיבה היא כי חרוז, אולי לא צפוי, הגיח מאנשהו. אבל יש גם שירים שהחרוזים בהם מופיעים בסדר הקלאסי, כגון בשיר "עצה קטנה למשורר המתחיל": "יש רק דבר אחד יותר גרוע / ממשורר זחוח-דעת באבוהה – / (לא, זו לא בת זוגך הנאה השבוע), זה כידוע משורר זחוח דעת גרוע." חרוז קלאסי כנ"ל גם בשירים "סנטיאגו דה קובה". "פולחן האביב".
"בני הדוד" של החרוז הם האנאפורה והפזמון – לדוגמה בשיר "תאמיני אני לא" מופיעה המילה "יש" בראש ארבעת הבתים הראשונים; ובשיר הזה נמצא גם פזמון משודרג: "ראיתי את זה בעצמי", "שמעתי את זה בעצמי". ראו פזמון גם בשיר "אל תצא". בשיר "סבא רבא שלי היה היפי", ובשיר "שירה רצינית" הפזמון "ואם תאהבי אותי מחר?" אנאפורה נמצא גם בשירים "רגע" ו"אמן השכחה".
מדי פעם נוקט המשורר בסינאסתזיה (מטפורה המערבבת חושים): "שותתים עלטה" (בשיר "אל תצא"). בשיר "טיילת בתכלת" נמצא מטפורה רעננה: הים עושה סלטה מורטלה כדי ללכוד תשומת לב, ועוד ציור יפה באותו השיר: "ואז אשק לך אם אעז על פתיעת השפתיים", המילה "פתיעה" מזכירה בצליל את המילה פתיחה – וכך נוצרת תמונה חדשה רעננה. בשיר "קינה" מופיעה מילה ייחודית למשורר זה – "לתפתף" שמשמעה, כנראה, לטפטף כמו על תוף; ומילה ייחודית אחרת בשיר "פארק פראטרנידד" – "צוחנת", כנראה נגזרת מהמילה "צחנה".
באסופה שלנו נמצא גם אליטרציות: (האל) "לא שיווה, לא שעה / לשוועתי" (בשיר "לאלפנדרה, עוד דבר"; "זכר זכרותך המזדקרת" בשיר "אחר כך", "איוושת אישה" בשיר "כל אימת שאת". בשיר הזה יש גם ארמז מקראי: "אל תשלח ידך אל הנערה".
יש בקובץ שיר הכתוב בשורות ארוכות כמו פרוזה ("השיבה לטרינידד"), ושיר המעוצב כמשולש ("ציד").
יש עוד רבות לומר על קובץ השירים המעניין הזה, כמו שירים המזכירים את המהפכה בקובה, את העוני בארץ המיוחדת הזאת, אבל ארשה לעצמי להזכיר רק עוד שיר אחד שמשך במיוחד את תשומת ליבי – "הסיפור שלה": "אני כת של איש אחד. // ...אחרי ככלות הכול, / אם נדבר פה גלויות, מה אני / אם לא זיוף רשלני שלי עצמי, / של מי שחשבתי שאהיה / כשאהיה גדול?" – שיר זה מתכתב עם שירו של אלתרמן "איגרת", המלין על כך שיש באדם "תאומים", והמזויף רוצח לאט לאט לאורך כל החיים את המקורי והאמיתי.
הקובץ שלפנינו מפגיש את הקורא אוהב השירה עם יצירות ייחודיות שמעוררות מחשבה, ומנתבות אל הפיוט, הגם שלעיתים בנתיב של בוטות.
משה גרנות

ניאו-נאצים מעריצי היטלר בקרב יהודים-ערבים
הגזענות האנטי-אשכנזית בקרב יהודים-ערבים אינה תופעה חדשה, אבל מסתבר שבקרב יהודים-ערבים ובמיוחד המערביים-מוגרבים-אפרו-מרוקנים, יש בזמן האחרון יותר מאשר רק קומץ המעריצים את היטלר. לא רק יצחק זרקא – פעיל הליכוד, שהעריץ ושיבח את היטלר, הנה דבריו החדשים של אלון בוזגלו.
אלון בוזגלו: "אנחנו מחכים ליום השואה... או בשמו החדש חג ההודיה. לא נשכח ורק נצחק איך פתחו לכם את התחת ועשו בכם ניסויים. איך שעמדתם עם פרצופי תחת מול גדרות ... אכן... בר סלטים פתוח... לא רק בתשעה באב אלא כל השנה חחחחח. יחי היטלר, יחי היטלר, יחי היטלר!".
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=806965&forum=scoops1
האם זה "מבחן בוזגלו" המפורסם כפי שהגדיר אותו ניצול השואה והיטלר, השופט אהרון-בריק-ברק? האם עמנואל בן סבו שהסית כאן נגד מתנגדי ההפיכה המשטרית נכשל כ"מחנך, וסופר ספרי ילדים מעצבי זהות בנושא השואה"?

איפה היועמ"שית גלי בהרב מיארה כשצריך אותה?
כפי שכבר כתבתי על ההיטלריסט יצחק זרקא, גם את אלון בוזגלו (וכל דומיו) יש להעמיד לדין ע"פ החוק לאיסור הכחשת שואה. החוק קובע עונש מאסר חמש שנים למי ש"מפרסם, בכתב או בעל פה, דברים של שבח, אהדה או הזדהות למעשים שנעשו בתקופת השלטון הנאצי ושהם פשעים כלפי העם היהודי או פשעים כלפי האנושות".
(חוק איסור הכחשת השואה)
https://he.m.wikipedia.org/wiki/חוק_איסור_הכחשת_השואה
על יצחק זרקא ואלון בוזגלו לשבת בכלא חמש שנים למען ייראו וייראו דומיהם הגזענים.
איפה גלי בהרב מיארה כשצריך אותה? למה היא לא מורה להגיש נגדם תביעה ולהעמידם לדין? דווקא לגביה זה מוזר כי ההיטלריסטים הללו מתנאים להיות תומכי נתניהו (למורת רוחו).
אסור להתמהמה יש להעמידם לדין.

התחזות
בזמן האחרון התגלתה תופעה של אנשים שהתחזו לניצולי שואה. אמריקאית ממוצא בלגי, לא יהודייה, בשם מוניק דה ואל, התחזתה לניצולת שואה בשם מישה דפונסקה, ועשתה הון עתק מספר זיכרונותיה כביכול "לשרוד עם זאבים", בו סיפרה שכילדה שרדה כביכול בנדודים ביערות.
https://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/2021-02-07/ty-article-magazine/.premium/0000017f-dc38-db5a-a57f-dc7a74d90000
וגם יהודים התגלו כמתחזים לניצולי שואה: למשל הרמן רוזנבלט כתב רומן אוטוביוגרפי כביכול על התאהבות במחנות הריכוז, ספר שזכה לפופולריות ע"י אופרה וינפרי וגרף הון.
https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000411659
יוסף הירט 91 נג שנים להרצות בבתי ספר ובאקדמיה על השואה ומעולם לא היה בה.
https://www.inn.co.il/news/325016
והנה פלורה מאי בדרה-גולן, "השרה לקידום מעמד האישה", ניסתה לקדם את מעמדה של אמהּ על ידי התחזותה לניצולת הפרהוד. בעת שנסעו השתיים לנופש בחו"ל הטרידו אותה ואת אימהּ בנתב"ג שתי נשים בצרחות בושה! בושה! בושה! (בעצם עליהן להתבייש) והיא ענתה להם בלשון מלוכלכת פי כמה. ואז הגנה על אימהּ ושוב הציגה אותה כניצולת הפרהוד למרות שהיא בת 76 ונולדה שש שנים לאחריו.
https://twitter.com/kann_news/status/1688648166164541440?t=p3NcKlzmIJgqk3HsZxvz7w&s=03)
מסתבר שפלורה מאי בדרה-גולן נוהגת תמיד להזכיר את הפרהוד בו נרצחו 179 יהודים בעיראק כשווה ערך לשואה בה נרצחו 6 מיליון יהודים. (אכן ניצולי הפרהוד מקבלים קצבת ניצולי שואה). אין ספק כל המחזה מכוער. (נשגב מבינתי למה אישה חיגרת עם קביים צריכה להתנפל על אישה מבוגרת?) אבל לא פחות מכוערת ההתחזות שלה לניצולת הפרהוד.

מהצד השני גברת קסטנר-מיכאלי מארגנת רכבת
יו"ר העבודה מרב קסטנר-מיכאלי מצהירה: "בממשלת נתניהו יש מפלגה של תומכי מחבלים, תומכי טרור. אם רוצים לגרש משפחות מחבלים – אפשר להתחיל בגירוש משפחת המתנחל המחבל."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=806804&forum=scoops1
ועכשיו השאלה לאן תגרש אותם קסטנר-מיכאלי? האם היא למדה את השיטה מסבא, והיא מנהלת מו"מ עם אורבן כדי לגרש אותם להונגריה?

על דמוקרטיה וחופש דיבור: מאבלין ביאטריס הול לאריה שמאי
הפיליסטינים הרוצים להתנאות כאילו בהשכלתם ובדמוקרטיותם מביאים ציטוט של וולטר "איני מסכים עם אף מילה שאתה אומר, אך אני מוכן להיהרג על זכותך לומר את דעתך."
פרנסואה מארי ארואה וולטר כלל לא אמר אותו, ובכלל היה גזען כלפי יהודים וכושים.
המשפט המיוחס לו נכתב ע"י ביאטריס אבלין הול (Beatrice Evelyn Hall): בספרה "החברים של וולטר" מ-1903 בוא תיארה את המשפט "איני מסכים לאף מילה שלך, אבל אני מוכן למות על זכותך לומר אותה" כאילוסטרציה לדברי וולטר.
https://en.wikipedia.org/wiki/Evelyn_Beatrice_Hall

"הדמוקרטים" המתנאים בדמוקרטיוטם תובעים לסתום פיות.
בדיון שהתנהל בתוכנית "הפטריוטים" בערוץ 14 סביב "חוק טבריה" וסביב החלטת בג"צ בעניינו, כאשר על המסך מתנוסס הכיתוב "הנשיאה חיות: חוק פרסונלי – תפור למידותיה של טבריה." אמר משתתף הפאנל עו"ד אריה שמאי (מישהו יודע את שמו המקורי?): "אני שמח לשמוע שבג"צ נגד חוקים פרסונליים", (שמאי, שימש בעבר פרקליטו של רוצח ראש הממשלה, יגאל עמיר): "הגיע הזמן לשחרר את המתנקש יגאל עמיר כי גם נגדו חוקקו חוק פרסונלי."
https://www.youtube.com/watch?v=lmfKvt90T_o
מיד החלו כל "הדמוקרטים" בסתימת פיות. אריה שמאי סולק מהתוכנית, ועופרה שטראוס הטילה חרם על הערוץ. (שהטיל חרם נגדי).
מה קרה? אני מתנגד נחרצות לשחרור יגאל עמיר. עליו לשאת את כל עונשו בכלא כפי שצריך לשאת כל רוצח) רצח ילד אינו פחות חמור מרצח ראש ממשלה), אבל מה קרה? זכותו של אריה שמאי לומר את דעתו בקשר לחוק פרסונלי שנחקק בכנסת. זו דעתו ולא חייבים לקבל אותה. לשם השוואה. לאחר פסק הדין שנגזר על אוטו אדולף אייכמן מוות בתלייה נזעקו אנשי רוח רבים ביוזמת מרדכי מרטין בובר וקראו למנוע את הוצאתו להורג. בין החותמים היו פרופ מ. אולדנדורף, אביגדור אריכא, פרופ. מרדכי מרטין בובר, יהודה בקון, פרופ. שמואל הוגו ברגמן, הלני ברט, לאה גולדברג, יצחק דמיאל, ד"ר רפאל יהודה צבי ורבלובסקי, ד"ר הלנה כגן, ד"ר זיגפריד מוזס, אריך מולר, אריה סימון, פרופ. עקיבא ארנסט סימון, פרופ. שמואל סמבורסקי, פרופ. מאיר פלסנר, נחמן קירשנר, פרופ נתן רוטנשטרייך, פרופ מרכוס ריינר, פרופ. גרשם שלום.
https://www.archives.gov.il/archives/Archive/0b0717068001c167/File/0b07170684d1cd84/Item/0907170684d1ce34
והרי הוגת הרוח האווילית, חנה ארנדט, אהובתו של הפילוסוף הנאצי מרטין היידיגר, אמרה שאייכמן הוא רק רע באנאלי. וגם השר חבר הממשלה שלמה יוסף בורג הצטרף אליהם.
(אברהם, בורג, "נציגי הציונות הדתית משכו ידיכם מחיי אדם", אל-ארצ'י, 25.4.23)
https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-04-24/ty-article-opinion/.premium/00000187-b2a6-d803-ad8f-fef7b4710000
(למזלנו הרב נשיא המדינה, יצחק שימשילביץ-בן-צבי, לא שעה לבקשתם והצורר הוצא להורג). האם נפגע במשהו אחד מאנשי הרוח הללו שתבעו זאת? כלל ועיקר לא וטוב שכך. האם הרוצח יגאל עמיר מתועב מאייכמן? מה זו התנפלות הזו על אריה שמאי וערוץ 14? ייאמר ברורות חופש הדיבור אינו מוחלט יש דברים שאינם עומדים במסגרת חופש הדיבור. למשל התמיכה בהיטלר שרצח יהודים בכלל, או יהודים אשכנזים בפרט, אבל עד הקיצוניות הזו יש מרווח גדול של חופש ביטוי ודיבור. מעניין שדווקא אלו המתנאים "דמוקרטים" יוצאים נגד חופש הדיבור.

צוואת המחבל בתל אביב כאבל אבו דג׳אנה
מכיוון שראש השב"כ רונן בר (מישהו יודע את שמו המקורי?) אמר: "טרור יהודי מלבה טרור פלסטיני":
https://www.ynet.co.il/news/article/hkjodnnj3
ודובר צה"ל דניאל הגרי (מישהו יודע את שמו האמיתי?) אמר כי "הטרור היהודי דוחף פלסטינים לטרור":
https://www.ynet.co.il/news/article/syjps110i2
ואף צוטט כאסמכתא ע"י דובר מחלקת המדינה באמריקה. המזרחן דוקטור מרדכי קידר תרגם את צוואת המחבל כאמל אבו דג׳אנה אשר עשה את הפיגוע בתל אביב שרצח את הפקח חן. מטרת התרגום להסביר את מניעי המחבל לעומת מה שנאמר בתקשורת.
"בשם אללה הרחמן הרחום, התפילה והשלום על השליח (שנשלח) עם הסייף מחמד) כדי לסייע לעשוקים ולמדוכאים. אני מעיד שאין אלוה מבלעדי אללה, אני מעיד שמחמד הוא שליח אללה. אני, כאמל מחמוד אבו בכר (אבו דג'אנה – סוגריים במקור) אומר לכם את מילותיי האחרונות ואינני אומר צוואה כי אין צוואה ליורש (גן עדן) והן כדלקמן ללא כל הקדמות.
1 אני משתייך לאסלאם ואינני מסכים בשום אופן להיחשב תחת שום דגל חוץ מדגל "אין אלוה מבלעדי אללה מחמד שליח אללה" (דגל דאע"ש) ותחת שום תיוג חוץ מתיוג האסלאם. אל תכלילו אותי בשום פלג או ארגון או מפלגה שכן אני מוסלם ודי לי בזה.
2 בכל מקום שתמצאו את גופתי קברו אותי ואל תשימוני במקרר, אל תבנו את קברי ואל תציבו מצבה.
3 כל מי שיפרסם תמונה שלי, כרוז או שיר עלי, תהא צורתו אשר תהיה, אהיה יריבו ביום הדין.
4 אל תקימו לי בית אבלים שכן אין לזה מקור בדתנו.
5 ואל תעשו לי הספד כי ההספד הוא למתים ולא לשהידים (מבוסס על הפסוק בקוראן האומר "אל תחשוב את אלה שנהרגו בשביל אללה מתים, הם חיים, מיד אללה הם מקבלים את מזונם") ונבקש מאללה שיקבל (אותנו).
6 אל תתפללו עלי כי לא מתפללים על שהיד (כי הוא לא מת).
עצה לכן, אחיותיי, הפנו את כוונותיכם רק לאללה שכן אללה לא מקבל אלא את הפעולה הנאמנת לו בלבד כדי שלא תיכנס בנפשי שום גאווה בשום אופן או סיבה וייקטע זכרי בעולם הזה שסופו כליה. אני נשבע באללה (חוזר על השבועה 4 פעמים) שאני משתוקק לראות את אללה יותר מתשוקת כל האנשים לעולם הזה. אני נשבע באללה שהדבר אשר מעציב אותי הוא הישארותי בעולם הזה שכן אני מעדיף את העולם הבא ומכרתי את רוחי לאללה אשר העניק אותה לי. (מבוסס על הקוראן). אני מבקש את סליחת אללה, אני חוזר בתשובה אליו, ומבקש מאללה שאהיה נאמן בכוונתי ושיקבל את פעולתי.
סוף דברי, אני מעיד שאין אלוה מבלעדי אללה ואני מעיד שמחמד הוא שליח אללה.
כאמל אבו בכר, אבו דג'אנה. 25-2-2023."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=806858&forum=scoops1
ודוק: את המחבל לא הטריד כלל "הטרור היהודי" אלא הרצון לקבל מאללה אוכל טוב, בתולות שחורות עין, ונערים שמשים. כדי לא ליפול במסכת שקרים כדאי תמיד לזכור כי מוחמד אמר שיש לרצוח את כל היהודים הקופים והחזירים כתנאי לגאולה (כמצוטט באמנת החמאס סעיף 7) לא בגין הטרור היהודי ביו"ש, אלא הטרור הערבי-מוסלמי ביו"ש, הוא תוצאה של אמירתו זו.
(מוחמד: יש לרצוח את היהודים הקופים והחזירים כתנאי לגאולה)
https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8

חוזי העתידות:
בין השעון האיראני לחיסול ישראל לשעון של תמיר פרדו
במרכז איראן בנו האיראנים שעון הסופר את השעות והדקות לחיסול ישראל. והנה קם להם תנא דמסייע וגם ראש השב"כ לשעבר תמיר דין פרדו, המכיר את המצב טוב מהם מאשש את תחזיתם. "כבר בהסכמים הקואליציוניים המדינה הפעילה מנגנון להשמדה עצמית," אמר פרדו. והוסיף כי הגיע למסקנה ש"קץ המדינה" יגיע בעוד עשרות שנים מהיום...
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=806886&forum=scoops1
האמת, יותר מטריד שראש השב"כ לשעבר מכריז כי לדעתו אירועי שומר החומות, והפרעות שהיו בתוך המדינה לא היו באשמתם או אחריותם של ערביי ישראל. "בשומר חומות נבקעה פרצה זה לא המקום להיכנס אליו אבל היא לא באחריותו לדעתי של אותו מיעוט לא יהודי בארץ ישראל." מאוד מטריד שביטחוננו היה תלוי בו ושכמותו, או שמא זו רק מחלה שקיבל בצאתו לפנסיה, מחלה ייחודית שהתגלתה אצלנו ועליה כבר כתבתי מזמן: לחמישים ושש המחלות בעברית: אני מוסיף מחלה חדשה וקשה:
http://www.kizur.co.il/search_group.php?group=20&sub_group=34
המחלה היא: טָפֶּשֶׁת דֶמוֹסִיטִיס. במה דברים אמורים? אנחנו עדים בארץ למחלה קשה כאשר קצינים בכירים יוצאים לפנסיה והם בדימוס, הם נתקפים במחלה קשה של טָפֶּשֶׁת.
את הדברים האלה כאמור כתבתי כבר מזמן: ("חדשות בן עזר", 1175)
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01175.php

פרשת ריגול
דומה שהסופר דייוויד ג'ון מור קורנוול, הידוע בשם העט שלו ג'ון לה קארה, טרם רקח עלילת מתח מרתקת יותר. חבר התנועה הפרוטסטנטית, טייס לשעבר ופאנאליסט ערוץ 12, עו''ד עופר ברטל, אמר אצל רפי רשף: "ביבי הוא כבר מרגל איראני, אם יש מישהו שפוגע במדינה הזאת, שפוגע בביטחון המדינה, שפוגע בכלכלת המדינה... זה רה''מ."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=807026&forum=scoops1
איפה השב"כ? למה אינו מטפל ברשת הריגול המסוכנת הזו? ממש הפקר פטרושקה.

"יום סרט" למסכנים העניים
היחידה לאכיפה אזרחית בפרקליטות פתחה בהליך נגד ראשי מפלגות שלא צלחו את אחוז החסימה וחייבים מיליונים למדינה: תומר רזניק (מר"צ) 11 מיליון שקל. אילת שקד (ימינה) 10 מיליון שקל. אהוד ברוג-ברק עצמאות 4.5. מיליון שקל. סתיו שפיר (התנועה הירוקה) 3.5 מיליון שקל. צבי האוזר ויועז הנדל (דרך ארץ) 3.2 מיליון שקל. סמי שחאדה (בל"ד) 381 אלף שקל.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=806534&forum=scoops1
באמת הגיע הזמן שיחזירו את המיליונים שגנבו מאזרחי המדינה. מכיוון שהתביעה הוותיקה ביותר היא נגד הטייקון סוחר הקנאביס, אהוד ברוג-ברק, ונגד אשתו של המולטי מילארדר סטיבה – סתיו שפיר, לא נארגן עבורם "יום סרט" הם יסתדרו לבד.
נעמן כהן

סיפור חיים
פרק ד
פגישה ראשונה עם בן-גוריון במוסקבה, 1923

מעצריו של שרגא לאחר הנאום בפני פועלי בית-החרושת לסוכר בעיירה קרקובקה, ולאחר שריפת החנות הקואופראטיבית בסוסניצה – לא היו יחידים. דרכו ודרכה של דבורה היו רצופות חקירות ומעצרים. חולשת השלטון המרכזי, והאנארכיה ששררה בתחומים רבים עקב מלחמת-האזרחים, העמידו את שרגא, ופעילים ציונים וסוציאליסטים יהודים אחרים, במצב מיוחד-במינו. מצד אחד ניהל שרגא קואופראציות, חנויות צרכניות, במסגרת השלטון הסובייטי, ונעשה בעל-עמדה בתחום הצרכנות הקואופראטיבית בכל הגוברניה (מחוז) האוקראינית הגדולה, שהשתרעה בין הערים קייב וצ'רניגוב, למרות זאת מדי פעם היה נאסר, מסיבות שונות ומשונות, ואולם רק האחרונה והמכריעה שבהן – הציונות שלו ושל דבורה, הביאה אותם לבסוף להחלטה שהגיעה השעה לעלות לארץ-ישראל.

*
לאחר שהתחזקו הבולשביקים, זכו ליתרון צבאי, והצבא האדום התגבר על צבאות האנגלים, הצרפתים, הפולנים, ועל הצבאות המקומיים שניסו לקרוע את הארץ – עלתה בכל כובדה שאלת הכלכלה ההרוסה. מורת-הרוח בקרב מתנגדי המשטר: קוֹלָאקִים, מַאנְשְׁבִיקֶים, סוציאל-רבולוציונרים וריאקציונים – הביאה למרידות אגראריות ולגל של התקוממויות שאיים לחסל את פירות הנצחון הצבאי.
התקוממות העשוייה ללמד יותר מכל על המצב היתה מרד ימאי קרונשטאדט, עיר-הנמל ליד לנינגראד. ב-28 בבפרואר 1921 התקומם צוות אוניית השיריון "פטרופאבלובסק" בקריאה: "מוות לבולשביקים! יחי הסובייטים!" – זו היתה אז סיסמתה של האופוזיציה. המורדים ניצלו שעת-כושר, עצרו את חברי הסובייט המקומי הבולשביקי, ותפסו את מבצר העיר. ב-17.3.1921 נכבש המבצר מחדש על-ידי הצבא האדום. ואולם המאורע היה חמור למדי ולנין הסיק ממנו את הלקח שהביא, באותם ימים ממש, להנהגת "מדיניות כלכלית חדשה" שנודעה בראשי-תיבותיה בשם – נא"פ.

האווירה בקרב השלטון הסובייטי לאחר מרד הימאים בקרונשטאדט היתה – קודם להרוג כל חשוד, אחר-כך לברר. "אמנם לא הייתי מלח ואף לא השתתפתי במרד," סיפר לימים שרגא. "אולם המשטר הקומוניסטי ביצע מעצרים רבים וגם אותי עצרו כחשוד במתן תמיכה מוסרית למרד הזה. במשך כשבוע הוחזקתי במעצר, מבלי שטרחו להסביר לי את סיבתו. לבסוף פירטו בפניי חוקריי את החשדות נגדי. בקושי רב הצלחתי לשכנעם, שאין לי כל שייכות למרד, ולאחר שבועיים נוספים שוחררתי."

באותן שנים, 1919-1920, עבר שרגא ברחבי רוסיה. כאשר נאם, כהרגלו באותם ימי-רעב קשים, באסיפה של חברי קואופראטיבים ופועלים, והביע בפניהם התנגדות למדיניות הכלכלית הסובייטית, הועמד בפני בית-דין צבאי, ומצבו לא היה קל, שכן משפט צבאי הוביל לא אחת אל הגרדום.
לדברי דבורה היה שרגא, כל אותן שנים, מעין-עריק מחובת השירות בצבא. לתעודת-ההתייצבות שקיבל, הוסיף, ליד המילים "כשיר לצבא", את המילה – "לא". רשות ממשלתית אחת לא ידעה אז ממעשיה של השנייה, לכן לא הפריע לו הדבר לקבל עבודה כפקיד סובייטי. בתחנת-הרכבת של מֶנָה ראתה דבורה את טרוצקי, כשרכבתו נעצרה, נואם מקרונו על הקמת הצבא האדום. ואולם שרגא נזהר מלהיות חייל. לאחר המהפכה היה עיקר עניינו גורל היהודים, ולכן השתדל שלא תוגבל ותסוכן מאוד פעילותו זו למען אחיו, תחת שלטון הקומוניזם.
בשלושת הימים הראשונים של המשפט נאלץ שרגא להגן על עצמו, ללא עורך-דין. אחר-כך נחלצו לעזרתו עורך-דין צעיר ועימו אחד ממנהיגי הסוציאל-רבולוציונרים, שהיה אף הוא עורך-דין במקצועו, והם הצליחו לשחררו. הפרשה נמשכה כשבוע. זמן קצר לאחר מכן התחתן עם דבורה.

*
מאוחר יותר, כאשר גרו שרגא ודבורה בסוסניצה, בשנים 1921-1923, נאסר שרגא בשל סיבה אחרת. בעיירה היה פייבל נוסוביצקי נוסף, בעל חנות לכלי-בית, וכאשר ברח, בשל שמיטת-חובות או אולי מחשש שמתאנים לו ולרכושו, באו השוטרים ואסרו את שרגא.

*
בסתיו 1923, כשהם נושאים על ידיהם את בנם משה, בן השנה, ביקרו שרגא ודבורה בביתן הארצישראלי בתערוכה החקלאית העולמית שנערכה במוסקבה. הם הבחינו שם ביהודי מבוגר מהם, נמוך-קומה, שהסתובב בקרב שלל חוברות וניירות מודפסים: "הפועל הצעיר", עלוני מחירונים, ודוגמאות של תוצרת חקלאית: יין, דבש, שמן, תירס, חימצה, דורה, פשתה, חיטה, שקדים ותפוחי-זהב. זה היה דוד בן-גוריון. יחד איתו נמצא מאיר רוטברג (מייסד "המשביר המרכזי"), ושניהם היו חברי המשלחת הארצישראלית לתערוכה. לא רבים מקרב יהודי רוסיה העזו לבוא לבקר בביתן, מפחד השלטונות.
בן-גוריון, נמרץ כדרכו, היה אז בן שלושים-ושש, התוודע אל השניים, ומפיו, ומפי רוטברג, שמעו הסבר מקיף על החקלאות הקואופראטיבית וההסתדרות, וקיבלו תמונה מוחשית על המתרחש בארץ-ישראל. הם שמחו להיווכח שדרכם ופעולותיהם ברוסיה תואמות את רוח הדברים של שליחי ארץ-ישראל אלה.

באותה הזדמנות הרים בן-גוריון את התינוק העגלגל, משה, שפיטפט רק קצת ברוסית ואמר:
"זה הילד יהיה גדול בארץ-ישראל!"

הפגישה הראשונה עם בן-גוריון היתה מכרעת עבור שרגא והשאירה עליו רושם עז. בצורה דומה התרשמו גם החברים האחרים שפגשו את בן-גוריון ברוסיה. דבורה מספרת: "עד אז, ברוסיה, לא היו דמויות כמו בן-גוריון להשפיע על שרגא. לא היו מנהיגים בשיעור-קומה כזה. שרגא היה שווה לשאר בהנהגה, ולא היתה בקירבם דמות עליונה."
זלמן ארן כותב: "עם ביקורם של דוד בן-גוריון ויהודה אלמוג (קופלביץ') בתערוכה החקלאית שבמוסקבה, עברה רוח גדולה בשורות הציוניות על כל חלקיה." ("ספר צ"ס", עמ' 231).

במכתב ששיגר בן-גוריון ממוסקבה, ב-24.9.1923, לוועד-הפועל של ההסתדרות, תיאר את ההצלחה לה זכתה התערוכה. ביקרו בה אלפי אנשים מדי יום, רובם רוסים, וחלק ניכר מהם יהודים.
"על הרושם שתערוכתנו עושה על המבקרים היהודים קשה למסור את הדברים כהווייתם. כמה דמעות גיל ראיתי בעיני המבקרים! נוהרים מבקרים לא רק ממוסקבה. במשך שבעת הימים האלה היו לנו כבר אורחים מפטרוגראד, מקיוב, מחארסון, מאודיסה, מעיירות קטנות ומהמושבות העבריות בפלך חארסון." ("עתמול", אוקטובר 1986).

*
באותה שנה, 1923, ביקרה ברוסיה משלחת נוספת מארץ-ישראל, לוי שקולניק (אשכול) ויהודה קופלביץ', לימים – אלמוג. שניהם במסגרת משלחת רשמית מגדוד העבודה. הם באו לטפל בעלייתם של חברי "החלוץ", שחלקו השמאלי היה עדיין ליגאלי. קופלביץ' הצליח לקבל רישיון מן השלטונות הסובייטיים להעלות צעירים יהודים מתנועה זו במסגרת גדוד העבודה, ולמענם נתקבלו סרטיפיקאטים משלטון המאנדאט בארץ-ישראל. בעיני הרוסים היתה עלייה זו כשרה, בזכות הפרולטאריות של העולים, ואולי אף קיוו שהללו ישמשו יסוד מהפכני ומתסיס בארץ הנתונה, לדעתם, תחת שלטון אימפריאליסטי וקאפיטאליסטי.
בחארקוב חילק קופלביץ' לזיאמה (זלמן ארן) ולחבריו שקדים מארץ-ישראל והשיב על שאלותיהם שנסבו על ההווי הארצישראלי.
דבורה, שהיתה חברת "החלוץ" הליגאלי, נפגשה במוסקבה, במחתרת, עם קופלביץ' ושקולניק.
היא התרשמה מנעלי העור החומות, השלמות, שנעל שקולניק. ברוסיה היה אז קשה למצוא נעליים של ממש. אנשים נהגו לקשור לכפות-רגליהם סוליות וללפפן בכל מה שאפשר. לדבורה היה מזל, לא רק שמלת-חופה עשויית גזה הביא לה שרגא מעבודתו בקואופראציה אלא גם זוג נעליים גבוהות, שהמשיכה לנעול אותן שנים רבות, גם בארץ-ישראל.
שקולניק הותיר בה רושם רב. היו לו מעלות רבות: יפה, חכם, מעשי, בעל אישיות סוחפת ועממית, וגם חביב על בחורות. בסכמה, ממרחק השנים, את תוצאת הפגישות הנפרדות ההן עם שתי המשלחות מארץ-ישראל, היא אומרת:
"לבן-גוריון היתה עלינו השפעה. אבל אשכול – הביא אותנו לעלייה."
ואכן, זמן-מה לאחר אותן פגישות, שהכריעו את הכף בהחלטת שרגא ודבורה לעלות, קיבל הזוג רשות עלייה לארץ כחברי "גדוד העבודה", ואולם מימושה התעכב עוד כשנתיים, עד לשנת 1925.

*
כל אותן שנים נמצא שרגא הרבה בדרכים. הנסיעה התנהלה בעיקר ברכבות. לימים אהב לספר על החוויות השונות שעבר, ועל פגישותיו עם מיגוון של אנשים, חלקם ידועים.
עם חיוך בזווית-העין סיפר כיצד בתור לקניית כרטיס לרכבת פגש פעם את קורולנקו, אך השיחה הסתכמה בכך שהמחנך הדגול שאל אותו: "חבר, מה השעה?..."

הנסיעות ממקום למקום היו בגדר סכנת חיים. בשנת 1919, כשנסע שרגא-פייבל מסוסניצה לקייב, קרתה תאונה לרכבת ונשרפו ארבעה קרונות עם ילדים. הקרון החמישי, בו נמצא שרגא, נזרק לצד המסילה. הוא נפצע והועבר לסוסניצה, מחוסר-הכרה, ובילה שבועות אחדים בבית-חולים.

פעם אחרת נעצרה הרכבת על-ידי כנופייה של מאכנו. הגברים, ושרגא בקהלם, הורדו מהקרונות והופשטו מבגדיהם, ומאכנו נשא בפניהם נאום באוקראינית:
"אתה החזקת בשלך די, עכשיו גם לי מגיע להחזיק!"
ושדד את כל אשר היה עליהם.

נסיעות אלה היו לצורך עבודתו של שרגא בקואופראציה הממשלתית באוקראינה, ולוועידות ולכינוסים שונים. החשובים בהם: ועידת "ראדיקאל-פועלי-ציון" באודיסה ב-1917-1918, שבה השתתף כציר וכנואם. וכן בוועידת "ראדיקאל-פועלי-ציון" בחארסון, ב-1919, שהתקיימה כבר במחתרת ופוזרה על-ידי השלטונות הסובייטיים. חלק מציריה נאסר, והאחרים, ושרגא בתוכם, ברחו דרך חלונות המרתף כשם מתערבבים בין המתפללים בבתי-הכנסת הסמוכים.

*
אותה תקופה, בראשית צעדיה של הייבסקציה, "נתרכזה מלחמתה בעיקר נגד ההסתדרויות הציוניות הבורגניות, אך בתנועת 'פועלי-ציון' לא העזו לשלוח יד." כתב לאחר שנים ד"ר אהרנשטם, ממנהיגי התנועה. "ההשתתפות של 'פועלי-ציון' במוסדות המהפכה היתה עדיין ניכרת למדי. במקומות שהיתה קיימת מפלגת 'ראדיקאל-פועלי-ציון', השתתפה במועצות הפועלים ובמוסדות סובייטיים שונים. אולם מפלגה זו היתה לצנינים בעיני הייבסקציה, ועיני ה'צ'קה' היו צופיות על כל צעדיה כדי להכשילה ולהכותה עד חורמה. ובכל זאת המשכנו בקיומנו ובעבודתנו מתוך ידיעה, שעין רעה עוקבת אחרי כל צעד ושעל מפעולותינו.
"באותה תקופה שכנה המזכירות של מפלגתנו בחארסון, ומשם קיימה קשר מתמיד עם כל ארגוני המפלגה, שהיו פזורים על פני אוקראינה, אך מחמת הרדיפות שהתחזקו, הלכו והתרופפו הקשרים. לכך הצטרפו גם קשיי התחבורה שבין הערים השונות, בעטיין של כנופיות האטמנים שהיו מפילים אימתם על כל הדרכים. בפרעות שערכו נפלו גם רבים מחברינו, והארגונים נאלצו להתפזר 'עד יעבור זעם'. אולם גם במקום שיד הבולשביקים היתה עוד על העליונה, הוחמר מצבנו, והגרוע ביותר היה שב'מלחמת הקודש' נגדנו נתנו יד לייבסקציה גם אחינו יריבינו, 'פועלי ציון' הקומוניסטים. הם, חסידי התיאוריות של המרכז הטריטוריאלי' וה'אבולציה', הפכו את עורם בין לילה ונעשו קנאים לבולשביזם, יותר מהבולשביקים עצמם; רדיפותיהם את ה'קונטר-רבולוציה' של 'ראדיקל פועלי-ציון' הצטיינו בקיצוניות רבה, ושימשו להם תריס ומגן, שלא יהיו הם עצמם חשודים על ציונות, וגם כפרה על חטאי העבר שלהם.
"בתנאים כאלה המשיכה בכל זאת מפלגת ראדיקל-פועלי-ציון' להתקיים רשמית. אף-על-פי-כן ברור היה, כי ימי הליגאליות שלה ספורים. הידיעות על פירוק ארגונינו בערים שונות בישרו את גורל הכלייה הצפוי לכל המפלגה. מן ההכרח היה לחשוב על דרכי העבודה, כדי להתגבר על הקשיים המרובים, הכרוכים ברדיפות הללו וכן בצרות הנגרמות על-ידי משטר הכנופיות במקומות שונים. שרידי הארגונים מערים שונות נדברו אז לקרוא מועצה דחופה בחארסון, היא המועצה השנייה, שבה הוחלט לקיים ועידה בבית פרטי ללא כל פרסום וחגיגות." ("הצטרפות ראדיקל-פועלי-ציון' לצ"ס", מאת ד"ר י. אהרנשטם. מתוך: "ספר צ"ס", עמ' 69-70).

החברים, שהגיעו לוועידה ממקומות רחוקים כמינסק, צ'רניגוב וסוסניצה, סיפרו סיפורים מזעזעים על התלאות וההרפתקאות שאירעו להם בדרך. על אף כל הקשיים נפתחה הוועידה במועד שנקבע, והחלטתה העיקרית היתה ליצור חזית אחידה של כל הזרמים הציוניים העומדים על הבסיס הסוציאליסטי.

"קרובה ביותר לפרוגרמה שלנו באותה תקופה היתה האידיאולוגיה של צעירי-ציון-שמאל. ואילו זו של ס"ד פועלי-ציון נהפכה לנו לרועץ שכן מחמת נטייה קיצונית לצד הבולשביזם באו כמעט לידי ליקווידציה של הציונות. כחודשיים אחרי הוועידה הוחמר המצב ביותר. פעולות דיכוי שונות נגדנו נערכו במקומות שונים, ומצב זה קשר אותנו יותר ויותר לצ"ס, שגם הם נרדפו עד צוואר, וכל פעולתנו ירדה למחתרת." (שם).

כתוצאה מאותה ועידה, החל משא ומתן בין הוועדים המרכזיים של שתי המפלגות, שלאחריו הושג האיחוד כך: בחארסון היה קיים חוג דרמטי שהציג מפעם לפעם הצגות באידיש בתיאטרון העירוני. בחוג פעלו נמירובסקי (מרדכי נמיר) בתור שחקן ואהרנשטם בתור במאי. הם לא הרבו בהצגות, ולעומת זאת הרבו בחזרות, ששימשו להם לעיתים קרובות מסווה לאסיפות המפלגה.

"המשא-ומתן על האיחוד התנהל זמן ארוך, והיות שהיה צורך להעביר החלטתנו הסופית למרכז צ"ס בחארקוב באופן דחוף, לא היתה ברירה אלא לסיים את המשא-ומתן בערב בהצגה של 'דער יידישער קינג ליר'. וכך עשינו. בהפסקה שבין המערכה השנייה והשלישית הגענו אני והחבר שמוליאן (גם הוא שחקן שהשתתף באותה הצגה) מטעם 'ראדיקל-פועלי-ציון', והחבר מ. נמיר מטעם צ"ס, לידי הסכם עקרוני על איחוד שתי המפלגות. באותו ערב שיחקנו על הבמה, ומאחורי הקלעים סיימנו אקט היסטורי בדברי ימי התנועה הציונית-סוציאליסטית." (שם).

*
באותה תקופה, 1920-1921, השתתף שרגא כציר, ונאם, בכנס הקואופראטיבי הכלל-אוקראיני שהתקיים בקייב, נטל חלק בכינוסים מחוזיים של האיגודים המקצועיים, בשני כינוסים של האיגודים המקצועיים במוסקבה, ובמיספר כינוסים של "החלוץ".
בכנס "בינלאומי" שהשתתף בו בחארקוב, ושאליו הוזמנו גם אורחים מחוץ-לארץ, כדי לעשות רושם על הזרים, הלבישו המארגנים הסובייטיים פועלים פשוטים בחליפות חדשות, והללו הוצגו בפני האורחים כ"מדענים", אך הסתובבו כגלמים ולא ידעו להוציא הגה מפיהם.

*
לנא"פ, המדיניות הכלכלית החדשה, שהחלה בשנת 1921, נועד תפקיד כפול: לאפשר את קימום הכלכלה, החקלאות והתעשייה, באמצעות שיבה מוגבלת, כפופה לפיקוח, לקאפיטאליזם הפרטי. ומצד שני, להגדיל בהקדם האפשרי את חלקו של הייצור הסוציאליסטי.
לשם כך הושב על כנו חופש המסחר בפנים הארץ, והאיכר, לאחר שפרע בתוצרת את ההיטל המגיע למדינה, היה רשאי למכור בשוק החופשי את יתרת תוצרתו.
ניתנה רשות לבעלי-מלאכה למכור את מוצריהם, ובוטלה הלאמת המפעלים התעשייתיים המעסיקים פחות מעשרים פועל.
אך דווקא הפוגה זו, שהביאה קץ לכפייה הקומוניסטית של שנות המהפכה הראשונות, בצל מלחמת-האזרחים, ואף יצרה, למשך שנים אחדות, מעמד של מתעשרים חדשים, שכונו "נא"פמאנים" – נוצלה בסופו-של-דבר לשם ביצורו של הסקטור המולאם. התעשייה הכבדה אורגנה בטראסטים ובסינדיקאטים ממשלתיים. קואפראטיבים של צרכנים רבו והלכו, מאוגדים בהנהלות מרכזיות, ובידיהם מוחזקות החנויות הגדולות. המסחר הפרטי נותר רק בתחום הקמעוני, וחלקו במסחר הסיטוני בכלכלת המדינה היה זעיר.
לדברי דבורה נפוצה אז הבדיחה: "מה זה נא"פ? – אדם אחד החליט שהוא תרנגול. אינו יושב לאכול ליד שולחן. חיפשו לו מרפא ולא מצאו. לבסוף בא יהודי והציע: 'אני אלמד אותו!' – כיצד? – בא היהודי אליו ואמר לו: 'שמע, אמנם אתה תרנגול אבל דע לך שאצלנו עכשיו יש חידושים במדינה.' – 'מה?' – אצלנו תרנגול יושב עכשיו ליד השולחן!' – זה נא"פ!"

*
שרגא היה, מה שדבורה מכנה ברוסית – סַאמוֹרוֹדוֹק, אדם שלמד מעצמו, אוטודידאקט. את "הקאפיטל" של מארקס, ברוסית, הביאו עימם ארצה והוא נמצא בספרייתם עד היום. שרגא "ידע אותו בעל-פה." פרק-זמן השתתף שרגא בסמינר של כלכלני קואופראציה ואיגוד מקצועי בחארקוב, בחסות השלטון הסובייטי.
א. זברסקי, לימים יושב-ראש הנהלת בנק הפועלים בארץ, שהה באותה תקופה עם שרגא בסמינר בחארקוב, וכתב עדות מפורטת על הוועידה האזורית של הקואופראטיבים היהודיים שהתקיימה בעיר זו בספטמבר 1919, על פעולתם של תשעים-ושישה קואופראטיבים יהודיים באוקראינה, קרים ואיזור הדון, מהם שלושים-וחמישה לאשראי ושישים-ואחד לצרכנות.
הקואופראטיב "כלכלה" נוסד בסוף שנת 1918 על-ידי תנועת "צעירי-ציון" (צ"ס) ובין חברי הנהלתו היו חיים הלפרין, לימים מנהל בנק ישראל לחקלאות, וזברבסקי עצמו. הקואופראטיב הצרכני הזה אף התקבל כחבר בארגון המחוזי של הקואופראציה הכלל-רוסית, ועסק גם בפעולה חינוכית ותרבותית, גני-ילדים, שיעורי-ערב למבוגרים, תמיכה בארגוני הנוער, בתיאטרון ובהוצאת שבוען ציוני בשפה הרוסית. מחזורו של הקואופראטיב הגיע ליותר ממיליון רובל בחודש.

"מיטב עסקני הציונות העובדת ראו בפעולה הקואופראטיבית הענפה אחד המכשירים היעילים והחשובים ביותר לארגונם של המוני ישראל לשם שיפור מצבם הכלכלי, החברתי והתרבותי במקומות מגוריהם, ולהכשרתם לעלייה מאורגנת לארץ. אולם המציאות הנוראה של מלחמת האזרחים, וביסוסו הסופי של השלטון הסובייטי אחר-כך, שמו קץ מהיר לכל התנועה העממית החשובה הזו, שעמדה רק בראשית התפתחותה והצלחתה." (א. זברסקי: "הקואופראציה היהודית ברוסיה לאחר המהפכה", מתוך "ספר צ"ס", עמ' 336).

*
עיקר לימודיו של שרגא היה מתוך העשייה ובתחומיה. איש לא הדריך אותו. לפעילותו בתחום הקואופראציה הצרכנית היהודית ברוסיה הסובייטית, היתה לימים השפעה על עיצוב השקפת עולמו הציבורית בארץ, בהנחת יסוד לקואופראציה הצרכנית. המטען הרעיוני שהביא עימו היה פרי ניסיונו בארגון חיים של שיתוף חברתי וכלכלי.

בהסתיים תקופת הנא"פ ובהחל תקופת הקולקטיביזאציה ותוכנית החוֹמש הראשונה (תחת שלטונו של סטאלין), כאשר חוסל בהדרגה ובאכזריות הסקטור הפרטי, וגם החנויות הקואופראטיביות איבדו את עצמאותן, הוכפפו לחנויות-המדינה ונבלעו במסחר הממלכתי – כבר נמצאו שרגא ומשפחתו הרחק משם, בארץ-ישראל.
אהוד בן עזר

הוצאת "ספרי מקור", 2013

פרק שלושה-עשר
עדיין בחיפה עם הרומנייה וְיוֹלֶטָה והחוקן. אני נזכר באִילוֹנָה.
[המשך הפרק וסיומו]

חזרנו יחפים לחדר-המיטות כשהדָדִים שלה והביצים שלי מתנדנדים לחים לאורך המסדרון בקול שקשוק מבטיח מאוד, וויולטה תופסת מדי פעם במְקָפֵּץ שלי, בנמר המדברי הגמיש, והיא צוהלת: "קִירְנָאץ! קִירְנָאץ!" [נקניק סלאמי] – ודוחפת אותי לאחור ביד בוטחת עד שאני פרוש אפרקדן על המיטה הזוגית ורק הקִירְנָאץ שלי מזדקר כתורן ניצול מסערה, והג'ינג'ית הערומה הדדנית תאבת החיים עומדת מעליי בעיניים נוצצות:
"עכשיו תגיד: מָנָנְקָה-מִי פּוּלָה!"
"מה זה?"
"תמצוֹצִי לי, תאכלִ לי זין!"
"אוֹפֶּן סֵזָמִי!" אמרתי, "יָנְתִי פָּרָזִי מָנָנְקָה-מִי פּוּלָה, מפה עד עפולה!"
מיד רכנה עליי ובלעה את תורן ספינתי השורד-להפליא (כנראה כשל יון-ניקולא הגמד בשוכבו על הגב והגיבנת תקועה במזרן) כששפעת שערותיה האדומות פרושה על מותניי.
"תגיד – סָה-מִי סוּגִי פּוּלָה... תמצוצי לי את שלי פיפי," תגיד, "רוֹמוּנְצִ'י פוֹטֶה סֶץ סוּגֶה סוּפלֶטוּל," ליעלֶהָה והרימה את ראשה. [רומניות יכולות למצוץ לך את הנשמה!] היו לה שפתיים בשרניות ופה גדול, שתסלחו לי, הזכיר לי את הפה של יפה הג'ינג'ית מהמשפחה הבוכארית העשירה במושבה שלנו, שאמרו עליה שהיא מפגרת כתוצאה מנישואי קרובים הנהוגים במשפחתה מדורי-דורות כדי שהכסף והרכוש שלהם לא יפלו בידי זרים. הם עלו ארצה ברגל דרך המידבריות הגדולים שבמרכז אסיה כשהם נוהגים עימם עדר כבשים אשר על חלבן ובשרן התקיימו עד בואם למושבה.
"עכשיו דְרָאגוּל [יקירי] – לִינְג-מִי פִּיזְדָה!" הרימה בקול טפיחה את הלקקן שלה מקצה המָמְצוֹצֶה שלי.
"לא נמאס לָך לתת לי שיעורים ברומנית? כאן לא אולפן. אחרת הייתי יכול לתקן לך את העברית."
"באמת תודה אבל בבקשה מון שרי, דראגוּל, תנשק עכשיו שלי פיזדה כי אצלי לְתחת [למטה] כבר ממליגה."
והיא פיזדה, כלומר, סליחה, היא פרשׂה עצמה אפרקדנית כהר עם שני מגדלי פיזה כל אחד לצד אחר עם צריח וערווה קרירה בצבע שיער לוהט.
מה אני יכולתי לעשות? עוד לא ידעתי אפילו מה זה דגדגן אבל הרגשתי כמו בפיזדת רוֹמָנְיָה והתחלתי לשרוק אקורדים מסיום הסימפוניה מן העולם החדש כדי להרגיע את המלוקק שלי שעד כה עמד בכבוד תרתי משמע ולא השתפך מרוב התרגשות. קיבלתי את הדין ורכנתי עליה למרות שמעולם לא הייתי שם, במקום כזה, גם לא בחלומות הרטובים ביותר. מי בעין-גדי העז בכלל לחשוב על כך. אפילו תנוחה מיסיונרית נחשבה נועזת ולפעמים בלי להוריד בגדים שמא מישהו יפתח פתאום את דלת החדר בצריף הארוך שניצב עוד מימי היאחזות הנח"ל. "נח"ל, נח"ל היכון, / עוד שוחז להבו, / האוייב במבוא, / נח"ל, נח"ל היכונה היכון!" – ומאחר ששפם כמו ליון-ניקולא הגמד לא היה לי, התחלתי לזמזם את "אורני רומא" של רספיגי כדי שמשהו ירשרש. השכלה מוסיקלית כלשהי היתה לי ואני הסתרתי אותה מפני מלנכולי כדי להעניק לה הזדמנות לשפר אותי.
כשאני חושב עכשיו על הימים ההם הם נראים לי אגדה.
"מָאמֶה, אוי מָאמֶה!" התחילה להיאנח, "לִינְג-מִי פִּיזְדָה..."
הוצאתי לרגע את פניי מבין ירכיה ותרמתי את חלקי ובקול רם: "פִּיזְדָמַאטִי..." קראתי כשאני מנגב ממיציה את שפתיי וסנטרי. חסר רק שיידבק לי זקן אדמוני ושפם מעליו. איך יצחקו עליי בעין-גדי! – "שלחנו אותך ללמוד לאפות ואתה חוזר לנו עם שפם של פות!" – "אבל חקרתי מבפנים את הנפש של העולות החדשות מרומניה!" הייתי מצטדק. "ככה לומדים לאפות בחיפה! מה רציתם, שאתלמד ללוש בפלוגות 'הפועל' המרביצות של אבא חושי?"
סגולה-ויולטה נפתחה אל פי כמעיין המתגבר עד שחשבתי שחבל שלא הבאתי איתי בגד-ים למרות שהיינו ערומים ולא התבוששנו.
רציתי להרים את הראש אבל היא לחצה בשתי ידיה על קרקפתי והידקה אותה לשפתיה דֶלְתָתָא, ומַאי קָא מַשְמַע לָן? – של למטה. גיליתי אברון חי בולט במרום הגבעה דלמטה ועם כל נגיעה קלה שלי או נשיכה היא קיפצצה על מיטת משפחת ג-ץ וצרחה במוצצי לה את הזין הקטן המתנפח שלה בקצה ערוותה:
"מָאמֶה, מָאמֶה! לִינְג-מִי פִּיזְדָה!"
ואני לא הבנתי מפני מה היא קוראת לאימא שלה כשאני הוא הנושא בנטל ומעסה בשפתיי את ערוותה הג'ינג'ית אשר, לומר את האמת – לאט-לאט נפוגה ממנה השפעת המקלחת והסבון המשובח ועלה הריח הרטוב של הג'ינג'יוּת שעד עכשיו חשבתי שזו רק אגדה שמפיץ מזכיר המשק שלנו בעל הדימיון, שהמציא את "כציץ יפרח בכרמי עין גדי" ואולי גם מצא בתנ"ך משהו על אדמוני עם יפה עיניים כי גם דוד המלך היה ג'ינג'י ומזיע באשכים כשראה עברייה מגרה וכבר פתוחה כמו בת-שבע וכמו ששרים בחנוכה "אז אגמור בשיר מזמור", טוב, התבלבלתי, כי כל אותה עת הייתי משתדל לחשוב על דברים אחרים כדי שלא אגמור בחוץ, ואז שמעתי מלמעלה את ויולטה פוקדת עליי:
"אָקוּמָה וְרָאוּ סֶה מֶה פוּץ! צִיטְרוּס!" [עכשיו אתה מזיין אותי, עץ-הדר!]

ואיך הצלחתי לפענח את הרומנית ששמעתי בנבכי היער האדמוני עם קוס יְפֵה שפתיים?
אחרי עין גדי, באוניברסיטה בירושלים, היכרתי סטודנטית שעלתה מרומניה, אילונה, שהיתה בעלת חזה גדול ופנים תמימות ועגולות כאילו אינה יודעת מה מעוללת המרפסת שלה לגבר העומד מולה. עוד באוטובוס, בשובי מחיפה לעין-גדי, הצלחתי להעלות מהזיכרון את רשימת המילים של ויולטה, ובירושלים, אולי כדי להעלות את ערכי כמי שעתיד להיות סופר וגם לגרות את אילונה בדיבורים מיניים שעשויים להרטיב את בית סתריה, אז כשהייתי מבקר אותה בערבים בדירתה, היא גם ידעה לבשל טוב, הפצרתי בה לפענח ולתרגם עבורי את רשימות ויולטה ששמרתי אצלי מהביקור בחיפה.
לעיתים הסמיקה, פעם אחת ממש התרגשה, וכאשר הסבירה לי על הפטמות, נגעה קלות בשלה וזקרה אותן מולי בחיוך מתגרה שהרעיד את אשכיי, והיא אפילו התנועעה לרגע קט קלות על אחוריה, כמקפצת בכורסתה, עיניה פעורות וכך גם שפתיה העבות, שהתנשמו בכבדות – אבל שום כלום מעבר לזה. הייתי אידיוט. לא הבנתי שאולי היתה לה אורגזמה עצמית – ובלבד שלא תצטרך ברוב צניעותה להתערטל ולהתמסר לי. ואולי רק דימיינתי שכך קרה? הספרות העברית הרוויחה. אני הפסדתי, אולי גם הספרות. כל כך צנועה היתה אילונה הדדנית.
אחרי שנרגעה ביקשה אילונה ממני להסביר לה, כי היא למדה בחוג לספרות, את תורת הספירות של ספר הזהר על פי התרגום העברי של פרופ' ישעיה תשבי בכרך "משנת הזוהר", מוסד ביאליק. אני התפתיתי כי חשבתי שאני יכול לַפּוֹת אותה כאשר אתאר את ההזדווגות בין ספירת יסוד, שהיא כזכר, לבין ספירת מלכות, הנקבה מתחתיו, וכיצד זורם ביניהן מלמעלה השפע האלוהי שהוא זרע שמיימי – וברוב טיפשותי אף הערתי לה, אני תמיד חשבתי את עצמי לחכם גדול – ש"יש נשים שאינן צריכות חדירה של ספירת יסוד מבחוץ כי יש להן דגדגן גדול!"

לימים פירסם הסופר ישראל רינג, חבר קיבוץ עין המפרץ של השומר הצעיר, רומאן מאוד ארוטי, והוא קרא אותו על שם הגיבורה – "אילונה", אבל זו כמובן לא אילונה הסטודנטית שעליה אני מספר כאן. אילונה הוא שם ארוטי. הספר של רינג עורר שערורייה ואני הייתי אחד היחידים שסינגר על הספר וגם פירסמתי עליו רשימת ביקורת מפרגנת ב"על המשמר" והרציתי על הרומאן במועדון "צוותא" שבחיפה התחתית בנוכחותו של רינג ושמעתי הערות מטומטמות מהקהל, כי חיפה רגילה לסופרים רציניים וגם סירבה בשעתו לתת דירה לפנחס שדה, וכמובן שלא סיפרתי באותה הזדמנות ארוטית על החוויות שלי כחבר קיבוץ צעיר שדפק בתחת בחיפה עוזרת בית רומנייה, ויולטה, כפי שאספר מיד, וזאת למרות שעוד שנים רבות כל ביקור שלי בחיפה ומבט לעבר הכרמל ששם צפה הבית של מלנכלולי אל המפרץ – היה מעמיד לי את הקטן.

חוזר לחיפה. מילאתי את פקודת ויולטה, התרוממתי ותקעתי את עצמי בערוותה הפשוקה לרווחה וגם חבטתי בירכיה החובקות אותי מאחור כמזרז סוסת-מרוץ בדהרתה, והיא היתה שרועה על הכר מוקפת זר שערותיה האדומות, עיניה נעוצות בי כחיה פראית וצועקת לי בַּזיון:
"מָאמֶה! מָאמֶה! – וְרָאוּ סֶה מֶה בָּאץ! [אני צריכה מכות] – לוּבְשְטֶה מָאי טָארֶה! [תכה אותי, חזק יותר] – אָקוּמָה וְרָאוּ סֶה מֶה פוּץ! [עכשיו אתה מזיין אותי] – "
והיא מגרגרת בהנאה, "אני רוצה אָ פוּטֶה! [להזדיין] – " ותוך כדי כך מכניסה אצבע לפוּנְדוּל הנקי שלי ובועלת את בתוליי המחוקנים מאחור אלא שהייתי מוכרח להפסיקה כי הציפורניים שלה שרטו אותי ומי יודע איזה חיידקים הן נושאות מהדגים והבשר שטיפלו בהם, והתהפכנו –
היא על בטנה ואני רוכב על אחוריה –
והיא המשיכה בקריאות מלחמה של זיון, רומניות, "וְרָאוּ סֶה מֶה בָּאץ!" – שאני אכה אותה, ו"ציטרוס!" – שכך היא קוראת לַפּוּלָה שלי שהיא מכניסה לפּיזְדָתָה וכאשר ההנאה שלה מתקרבת לשיא היא חוששת כנראה שאכניס אותה להריון, כי אין עליי פרזרוואטיב, ובקריאות ייחום פראיות: "אני פֶמֶיֶה רֶיָה!" [אישה רעה] היא משחילה את הפולה שלי לפונדול המנוקה שלה מהחוקן של משפחת ג-ץ שאותו מתקינים גם למלנכולי כשיש לה עצירות –
וזהו –
מילאתי את חלחולתה בתנובת נעוריי ובתום בתוליי, שמעולם לא בעלתי אישה בעכוזה ולא שמעתי צעקות אביונה כשאגות שלה, שכמו שאומרת מלנכולי, שעכשיו היא תדע טוב יותר תנ"ך וגם אני אדע את התנ"ך הרומני של עוזרות הבית הגסות שפותחות לך את-התחת כדי שתרגיש גועל ותרוץ למקלחת לשטוף היטב את עצמך לאחר שסיימת להזריע והשארת להן מעיים ממולאים זירעונים שיכלו להפרות ביציות ולהיות ילדיך... בתחת... אריה שאג, מי לא יִרא? אוי וֵי, כמה זה נורא...
אבל – זה היה זיון! – פְּנים חוץ. פנים חוץ. בזה הקצב נשאנו אלונקה בצבא. פנים חוץ. פנים חוץ. כאילו הצילינדר של הרומנייה מלא גריז. בחיים לא היה ולא יהיה לי עוד זיון אחד כזה. אבל לא כל כך רציתי לראותה כאשר יצאתי נקי מחדר-האמבטיה, מה עוד שהתחת שלה השמיע קולות מוזרים כשנחלצתי ממנו, כאילו חרף החוקן היסודי שהתקנתי לה עדיין היא משחררת אווירה-של-פסולת...
זוועה.
ולחשוב שככה הצליחה לפתות אותי לבגוד במלנכולי. ושאני התפתיתי רק בגלל הגאווה הגברית המטופשת – שיהיה רשום ברקורד הגברי שלי שבנסיעה לחיפה עשיתי את זה!
מה עשיתי? הלא בשביל שזה ייחשב לזיון אמיתי לא הייתי צריך לצאת אלא לגמור לה בקוס, כך הסביר לנו מזכיר המשק שבקיא בתנ"ך ומבין בנשים.
סיימתי לארוז את תרמיל החאקי הצבאי הלא-גדול שלי, שעליו עוד היה רשום באנגלית בכתב-יד מימי מלחמת העולם השנייה: "פרייבֵט פורד", וניגשתי למיטבח כדי לומר לה שלום. היא די הגעילה אותי אחרי שהתפרקתי בתוכה כמו ניאגרה, אבל לא רציתי שתחשוב שאנחנו, בעלי הציטרוסים, הפלנטאטורים – כפי שפרץ פסקל הפרדסן המומחה היה מכנה את משפחותינו בלעג עצמי – איננו מנומסים לעומת הרומנים. הוא עצמו היה ממוצא רומני.
ויולטה לבשה חלוק רפוי וענדה סינר כפרי. על פניה הבעה של חתול שסיים ללקק את השמנת. היא חייכה במלאכותיות וולגארית ולא התביישה לדרוש מיד את האתנן – פרשה על שולחן האוכל את ניירות המשכנתא, והגישה לי עט לחתימה. "צָרִיכָה אני בחיים פְּיֵיד אַ-טֵר," אמרה דווקא בצרפתית.
"קה סה?"
"מקום אפשר תמיד לשים את הרגל. לא נשארת באוויר. לא בא שוטר לגרש אותך מבית."
"אני נורא מצטער אבל אסור לי," התנצלתי, "אני חבר קיבוץ ובלי אישור המזכיר שלנו אני לא יכול לחתום על שום דבר כספי שיכול לחייב גם את עין-גדי."
"מה? איזה מין גברים אתם, קקטוסים? אפילו לעזור חֲברה אסור?"
"אסור. ואני לא קקטוס ולא ציטרוס, שמי חיימקה שפינוזה מעין-גדי ולא מ"פרדסים שפינוזה משווקים!" איך היא מתנהגת! הלא אם היתה אומרת קודם שתגבה תשלום, הייתי מוותר, "אני סָבְּרֶה וחבר-קיבוץ!"
"אה, זְרוּמְּבַּבּוּל קוראים אותך? חבר-קיבוץ מזיין בתחת עולה חדשה עוזרת באה מרומניה לעיר יפה אבא חושי ומשפחה שלו עשירה שלו מפרדסים מצ'ווקים ציטרוסים – לא יכולים חתוֹם לה משכנתא קטנה פִּיזְדָמַנְטָא?"
"אני רק חיימקה, חיימקה שפינוזה מעין-גדי! לא חלק מהם..." הסמקתי. עוד הרגשתי ברקטום שלי את שריטות ציפורניה. והיא הלא הבטיחה שתכניס לי שם פיטמה. לך סמוך על רומנייה שאבא שלה היה חצי צועני.
"טוב, לָרֶוֶודֶרֶה..." [שזה להתראות, בפרידה] – אמרתי בשפה רפה, כמתנצל. והאמת, צר לי, כה צר לי שאין לסיפור ויולטה שלי משמעות מיטאפיסית, סימבולית או נטועה בהווייה יהודית ובהיסטוריה ישראלית. יש לי חברים טובים שאומרים שבלי משמעויות רוחניות הם לא מסוגלים לכתוב או לקרוא דבר ספרות.
לימים נסעתי לבקר בעיר סאנטיאגו דה קומפוסטלה כי חלמתי להתמזג באווירה הצליינית ששמעתי שהיא שוררת בה ומרוממת את כל הבא בשעריה. אתעלם מעבודת האלילים הקתולית של נגיעה בחפצים קדושים – שלמענה עמדו בכיכר הכנסייה בגשם בתור ארוך אנשים בעלי חזות פנים אירופאית. גם אני נרטבתי מאוד בגשם עד שנכנסתי לקתדרלה הענקית, שנערכו בה מיסות בזו אחר זו, לקהל הצליינים. לאורך הקירות היו תאי וידוי עשויים עץ כהה, ובהם ישבו כמרים שמוודים נשים בזו אחר זו. נשמעה מוסיקה של עוגב. גובה הקתדרלה הוא עצום. יש לי חבר שאומר בכוונה קַתַדְרֶלָה במקום קַתֶדְרָלָה, וזה חודר לזיכרוני כתולעת ומקלקל לי כל פעם שאני מבקר בקתדרלה.
בקומה למעלה נמצאת אכסדרה גדולה שמחזיקה שלושה צדדים הפונים למזבח, ובה היו ישנים עולי הרגל בבגדיהם המסריחים ובגופם הלא רחוץ. כדי להסיר את הריח התקינו בחלל הכנסייה העצומה מחתה עגולה ענקית הקשורה בכבל ארוך לתקרה, ובה קטורת מודלקת כדי לגרש את הריחות. והמחתה נמשכת בחבל לתנועת הלוך וחזור בכל חלל הכנסייה העצומה כמו מטוס קטן.
אבל מה שהרשים אותי ביותר בעיר היפהפייה היו גבינות מנצ'גו משובחות, וצעירות ערומות-למחצה שזרמו אליה מכל העולם, ואני נסחפתי אחריהן בסימטאות, מחנות לחנות, כדג נוצרי בחכה של שטן ואפילו כתבתי שיר:

הו סנטיאגו דה קומפוסטלה

הו סנטיאגו דה קומפוסטלה
שדה הכוכבים של הקדוש יעקב הזבדי
עברי ערוף ראש
שהוּשט אלייך מירושלים
בספינת האבן
הו סנטיאגו דה קומפוסטלה
עיר קדושה עיר יפה
משאת נפשם של עולי הרגל הקתוליים
מגבעת חומה מקל גבוה דלעת-מים סנדלים
שפם עבות זקָן
ומבט קצת מטומטם בעיניים
הו מי יתנני משוטט בסימטאותייך
הו מי יתנני שוב מיטלטל בחנויותייך
בקרב מאות הכּוּסיות המשגעות
שיכלו להיות נכדותיי
מתבונן בכפות רגליהן היפות בסנדלי אצבע
מהלכות יחף גם בגשם
בשדיהן הבולטים בלבושן המועט
באחוריהן החשופים
לוּ לפחות אצבע לתקוע
ופניהן היפות להפליא לנשק
הו סנטיאגו דה קומפוסטלה עיר קדושה
חצופה
עיר עולי הרגל הקתוליים
עיר ניסים
בקתדרלה שלך יבש מעילי מהגשם בין-רגע
בריח קטורת מיסה בושם
ערווה צעירה
וידוי קתולית לח נלחש בירכתייך
כורעת ואצבעותיה שלובות בכומר
זִכרֵך מעמיד לי
את הקדוש לי ביותר
בזכות מאות הכּוּסיות
שהתחככו בי מכל עבר
ונעצתי בהן רק עיניים
הו עיר חריצי הגבינה בצורת שד ופיטמה
במחאה על כתיתת חזה שיש ערום של פסל הבתולה
הו סידרה
שיכר התפוחים שלך
התוסס בדמי עדיין

אני חוזר לחיפה.
דבריי הרגיזו את ויולטה עוד יותר, ולאחר שנוכחה סופית שלא אחתום לה על הערבות לקבלת ההלוואה לקניית הדירה שלה ושל אימה – לקחה הזונה הרומנייה בידה את המטאטא ואיימה להכות אותי אם לא אסתלק מיד מן הבית, וכך גירשה אותי מקן החלומות של משפחת ג-ץ כשהיא שופכת אחרי שטף של קללות נוראות, שכאמור רק לאחר שנים הצלחתי לתרגם אותן בעזרת הידידה הרומנייה שלי אילונה, שהייתי מביא לה פרחים בהיותי סטודנט בירושלים ושלימים נעשתה שר בממשלה אבל המקסימום האירוטי שהגעתי אליו איתה היה שפעם אחת, לפני היציאה מדירתה, הצמדתי אותה בגבה לקיר ונדחקתי בתאווה לא מרוסנת בין הירכיים השמנמנות שלה וגמרתי בתנועות משגל במכנסיים שלי. ואם יש דבר שאני מתחרט עליו הוא שלא הצלחתי לזיין אותה, לשכב איתה לפחות פעם אחת כשהיא ערומה במיטתה או לפחות לראות את הציצים שלה ערומים ולמשש וללוש אותם ולנגוס בהם וגם לבעול אותה ביניהם. בכיף.
הגוף של אילונה, ובייחוד החזה הגדול, גירה אותי בצורה פראית. המחשבה איך היא ניראית ערומה ואם היא יכולה למצוץ את הפטמות שלה בזו אחר זו כשהיא מחזיקה את שדיה הגדולים בשתי כפות ידיה ואם יש סיכוי שפעם תרשה לי לזיין אותה – הפריעה לי בכל השיחות האינטלקטואליות המרתקות שהיו לי איתה, שבהן תמיד העמידה פנים כאילו הנשיות שלה לא קיימת ולא פועלת עליי, אלא אנחנו נמצאים בספירה דיאלוגית מהרמה הגבוהה ביותר, וכמובן גם אני לא הפסקתי לדבר אבל הרגשתי כל הזמן את הזין שלי כי אני כזה, מופרע. התחת של אילונה בלט בצורה מרשימה והזמין דפיקה בהמית מאחור דווקא בגלל הקוקטיות הזו, האינטלקטואלית שלה, שכמו הכחישה שיש בה חורים. אני הייתי עלול להשפיך במכנסיים רק מנוכחותה המגרה, מנעלי-הבית הפרוותיות שבהן התפנקה.
אותו ערב שביקרתי את אילונה היא נראתה בודדה מאוד וגם השמינה. כאילו הבלוטות שלה מתחילות להתפרע משום שעדיין אין לה ילדים וכניראה גם לא חיי מין סדירים. הופיעו פצעי בגרות אדמדמים אחדים על לחיייה החלקות, השמנמנות. שוחחנו שעה אינטלקטואלית ארוכה, על פילוסופיה וקבלה, על עשר הספירות [זה היה עוד בטרם זנתה הקבלה והפכה לתורת רחוב מטומטמת שמטפחיה בורים ועמי-ארצות] – שעה ארוכה שבמהלכה, ובצחוקים, היא המשיכה גם לתרגם לי את המילים הרומניות של ויולטה. ועם כל מילה חדשה ציחקקה על ויולטה והביעה תמיהה על הגסות, ואיך יכולתי בכלל, עם בחורה כזו...
ובצחקקה בצדקנות קוקטית התפרקדה והתגלגלה בכורסתה כאילו הגוף השמנמן שלה הוא שותף לדבר עבירה שמדבר ישירות עם התותח המתוסכל שלי מתחת לרובד הרוחני שממנו ניתקנו מדי פעם כדי לתרגם את המילים הרומניות, הגסות, כבר אמרתי?
והיתה לי פתאום הארה קבלית מצד הב"א שעשיתי אצל פרופ' גרשם שלום באוניברסיטה העברית בירושלים, ותפסתי בכוח בשד הסטודנטיאלי שלה, שהיה גדול ככד וכבד מעט אבל חי מאוד וניסיתי לסחוט אותו, נרגש כאילו כבר התחתנו –
"אם נלך פעם יחד לים, אילונה," דיברתי מוכה טירוף אל השד שמבעד לבד, "נגיד, בחוף גורדון, בתל אביב, כל הבחורים שיראו איתך איתי יתפוצצו מקינאה, ואנחנו לא נתקלח אחרי השחייה, ואת תרשי לי ללקק את העור המלוח שלך, את העור המתוח הלבן, האירופאי, החלק, על השד הנהדר שלך..."
אך היא הסירה בעדינות תקיפה את האצבעות שלי, התיישרה ואמרה: "בוא נשכח מה שקרה אבל אני מוכרחה לספר לך איך היה ברומניה במלחמה. לא כמו שאתם הישראלים שנולדו בארץ חושבים, שמצב היהודים שם היה טוב... ככה תבין, חיימקה," פינקה אותי בקולה, עדיין של עולה חדשה, "גם מדוע אני סולדת מכך שיגעו לי בחזה לא רק מפני שזה בכלל לא מנומס, ואני לא מתכוונת אליך, מזה שכחנו...
"עכשיו תשמע, זה קרה שם, במלחמה, בבוקארשט, פתאום הבית שלנו הזדעזע מדפיקות רצופות וחזקות בדלת, בלב שלנו, אבא, אימא ואני, החסרנו פעימה. החלטנו לא לענות ושתקנו. הדפיקות התגברו. קולות הזעם של בעל-הבית שלנו, סיריון אנטונסקו, ליוו אותן: 'פתחו מיד את הדלת אחרת אני פורץ פנימה. פתחו מיד!'
"לאחר התייעצות משפחתית קצרה החלטנו שלא נותרה ברירה אלא לפתוח. אבא ניגש, פתח את הדלת, וסיריון פרץ פנימה כרוח סערה כשאגרופיו קפוצים.
"'אתם יודעים מה עובר עליי כשיודעים בחוץ שאני מאכסן אתכם בבית שלי? אתם יודעים באיזה סכנות אני מעמיד בגללכם את בני המשפחה שלי?'
"מעולם לא ראינו את סיריון כל כך כועס ועויין. הוא דחף את אבא בזעם והצמיד אותו לקיר כשידיו אוחזות בגרונו.
"'לא עשינו דבר כדי להזיק לך, סיריון,' אמר לו אבא, וסיריון, מבלי לתת לו שהות להמשיך, הנחית על פניו מכת אגרוף חזקה, ואפו של אבא החל לדמם. אימא פרצה בבכי היסטרי. התחננה שיניח לו. הבטיחה שנציית לכל דרישותיו. שנפצה אותו ככל שנדרש. בינתיים ניסיתי לחלץ את אבא מאגרופיו המונפים של סיריון, אך הוא תפס בי בזעם חייתי, והשליך אותי על הרצפה בנסותו למחוץ אותי במגפיו המסומרים.
"'אם משמרות הברזל יגלו יהודונים כמוכם בביתי,' המשיך לזעוק ולאיים מתוך שיגעון, 'אותנו יעמידו לקיר ראשונים בעוון בגידה. אני דורש מכם שתעזבו את ביתי, מיד... ברגע זה... בלי תירוצים ובלי חוכמות, אחרת אני אחסל אתכם במו ידיי... אני לא רוצה יהודונים מלוכלכים בביתי, ברור לכם?'
"'אנחנו נעזוב, נעזוב... בבקשה סיריון תן לנו רק כמה שעות להתארגן ולחפש מקום מגורים אחר... רק כמה שעות...' התחנן אבא בקול רפה, ולי היה קשה לשאת את מראהו האיתן והסמכותי, שותת דם, מוכה ומושפל.
"ואז פרצתי בבכי בלתי נשלט והרגשתי את האצבעות של סיריון צובטות בחוזקה בפטמות של החזה הילדותי שלי, והמשכתי לצרוח כאילו אני מבקשת עזרה מאלוהים – 'אני יהודייה!'
"'עד שתים-עשרה בצהריים.' הודיע לנו סיריון, ופניו כבר לא היו פני אותו סיריון נינוח, חביב ונעים-הליכות שהיכרנו, אלא פני חיה טורפת שנכונה לעוט עלינו בין רגע. 'אם תאחרו תמצאו את חפציכם בחוץ!' קבע לפני שטרק את הדלת ויצא כועס ומקלל.
"שעה ארוכה נותרנו המומים מהצרה הבלתי צפוייה שנחתה עלינו אך היינו חייבים להתעשת במהרה. רק עכשיו הבנו שהאידיליה ארוכת השנים ששררה בינינו לבין משפחת אנטונסקו היתה חזיון שווא, אשלייה שהתפוגגה בין רגע. עתה לא נותר לנו אלא לחפש בדחיפות מקלט חלופי על מנת לשרוד.
"שעות ספורות לאחר מכן מצאנו מקלט זמני בביתה של דודה סופיה. לעת ערב, באיחור של כמה שעות ממועד הפינוי שקבע לנו סיריון אנטונסקו, שבנו לביתנו ומצאנו את כל חפצינו מושלכים בשלג בדיוק כפי שהבטיח, ועל דלתות הכניסה האטומות תלוי שלט מאיר עיניים:
"'המקום הזה טוהר מיהודונים!'
"בחיפושינו בשלג גילינו שספרי תפילה עתיקי יומין, תשמישי קדושה בעלי ערך רגשי, תכשיטים, כלי כסף וחרסינה, מפות רקומות, מזכרות מבית סבתא וכלי עבודת החייטות של אבי – נגזלו כולם. מהמעט שנותר ללא פגע, הצלחנו ליטול עימנו פריטי לבוש מעטים שהיו נחוצים לנו מיידית לשימוש בקור העז, מעט תמונות משפחתיות מזמנים אחרים, אף שהתקלקלו קצת בשלג, ואת מפוחית הפה הקטנה שלי, בה ניגנתי לפעמים בימים הקשים.
"כאשר חיפשנו בקור העז, התחיל לרדת שלג. הרוח הדפה אותנו לכל עבר. אספנו את המעט שיכולנו לשאת, בעיניים צרובות מבכי. העפנו מבט אחרון לעבר ביתנו הנטוש, הסגור והמסוגר, וידענו כי לכאן לא נשוב יותר. לפני שנטשנו את המקום הזה לנצח, ראינו את סיריון אנטונסקו עוקב אחרינו מחלון ביתו כשחיוך שטני ומרושע נסוך על פניו, שהאדימו משתייה.
"המראות האלה ממשיכים לרדוף אותי בסיוטים עד היום, הצביטה בחזה, אבא המושפל. הנה שתי תמונות שהצלנו."
שתקנו.
הו כמה רציתי לצבוט בה שוב את הפטמות כמו שעשה לה אנטונסקו! התמונות המשפחתיות לא עניינו אותי כי הייתי נעול על שדיה הסמוכים אליי שלא היה בהם רמז לשואה. להפך, סמל הבריאות והיופי. הסתכלתי בתמונות מתוך נימוס. בכל זאת, אנטישמיות, שואה. דברים כל כך רחוקים ממני. ולא היה לי מה לומר לאילונה. שדיה הדיפו ריח טרי, נפלא.
השתיקה נמשכה.
כאשר קמתי ללכת היה נדמה לי שאני חש ערגה עמוקה בעיניה של אילונה, ואפילו רואה בהן דמעות. שוב ניצתה בי תקווה. אולי בכוח השואה והדמעות היא התרככה ותרטיב גם למטה? –
היתה לנו מעין אקסיומה, בין הסטודנטים, שאם הצלחת לגרות בחורה שתרטיב בתחתוניה, היא בידיך וכבר לא תוכל להתנגד! – כך שכל הבעייה היא בטכניקה של השקייה, למשל, בריקוד צמוד לדחוף את הרגל שלך בין השוקיים שלה ולהתחכך עד שהיא תתחיל לפרפר! –
התחבקנו התנשקנו פה אל פה, שפתיה חלקות ובשרניות, גם עכשיו כשאני כותב עומד לי ואני מתחליל לשפשף. היא היתה כה רכה, מתוקה וטעימה. אבל חששה ללכת עימי למיטה. "חיימקה, לא," התנצלה במיבטאה הרומני-עדיין. הבנתי שגם הערב אין לי למה לצפות ואפילו גילוי-הלב הפתאומי שלה על אנטונסקו, והמילים של ויולטה שהבאתי לה במחברתי, והנשיקה – לא הצליחו להרטיב אותה למטה עד כדי כך שתתמסר לי.
כל הדבר לא ארך זמן רב אבל לפני צאתי, כאשר התגפפנו במסדרון, מול שדיה הגדולים וגופה הרך – נתקפתי פתאום בולמוס, ואז זרעי נפלט מולה בתנועות קצובות של משגל. נורא התביישתי בגבריות הנחפזת שלי, בפגם, בשפיכה המוקדמת – ומיהרתי להיפרד ממנה בטרם ימלא הריח שלי את המסדרון החשוך-למחצה. ואילו אילונה צחת העור עוד נשקה לי ביציאה והיתה נירגשת ורכה, אולי כבר גם חל בה מהפך והיא הרטיבה מולי, בתחתוניה, "חיימקה אולי..." לחשה לי, "פעם אחרת..." – ואני, "ימח שמו של סיריון אנטונסקו..." לחשתי באיוולתי, אך בגלל הרטיבות כבר לא יכולתי להישאר אצלה, למרות שהתחילה לבכות מאוד כאילו כדי להשאיר אותי בדירתה.
בבית רחצתי היטב את מכנסיי. הייתי נרגש מאוד כאילו באמת שכבתי עם אילונה הנכספת, ישבתי וליטשתי וכתבתי ומחקתי שוב במחברת את הדיאלוגים הרומניים שלי עם ויולטה כאילו אחרי אילונה זה הדבר החשוב ביותר בעולם, וזה כל כך גירה אותי שהלכתי לחדר האמבטיה, ובתוך פחות משעה השפרצתי שוב והפעם באוויר החופשי שני מטר עד לקיר עם החרסינות הלבנות שעליהן הטיפות כמעט לא נראו.

חוזר לחיפה. בבוקר. לאחר לכת מלנכולי הקטינה לבית-הספר.
ועוד היה כתוב במחברת שרשמתי מפי ויולטה, ושאותה הבאתי עימי לאילונה הדדנית ופיענחתי בעזרתה, וחלק מהביטויים הסבירה לי, מחמת הבושה, רק באנגלית, ועד היום אינני מבין איך נפשה החסודה עמדה בזאת. כאילו היו בה שתי נפשות. ואולי ככה זה אצל כל הרומניות?
ויולטה אמרה: "דָה-טֶה-אֶן פּוּלָה מִיאָה! – [לך תזיין את עצמך, גו פאק יורסלף]. פוּטוּ-טִי פִּיזְדָה מָה-טִיִי! – [קוס אימך, דפוק את ערוות אימך, פאק יור מאדר'ס פוסי]. סָה אוֹ פוּט פֶּה מָאטָה! – [פאק יור מאדר!] – פוּטוּ-טִי מוֹרְטִיאִי מָאטִי! – [דפוק את קרוביה המתים של אימך!] – מָה קָק פֶּה טִינֶה! – [אני אחרבן עלֶיךָ] – "
והנחיתה עליי, במיטבח, את המטאטא.
וזה כָּאב.
"מָה פִּיס פֶּה טִינֶה זרומבּבל – " [אני אשתין עלֶיךָ חיימקה] –
תפסה בסיפוֹן הסודה, כיוונה אותו כלפי והפעילה, מה שהרטיב גם את ניירות המשכנתא שלה והעלה את חמתה כפליים.
"דָה-טֶה-אֶן פּוּלָה מִיאָה! – [לך תזיין את עצמך], פוּטוּ-טִי פִּיזְדָה מָה-טִיִי – " [דפוק את קוס אימך, פאק יור מאדרס פוסי].
מה יכולתי לעשות? צעקתי לה: "אני יודע וְיוֹלֶטָה! אבא שלך בכלל לא-יהודי, הוא חצי צועני וחצי רומני!"
"אתם שונאים עולה חדשה! אתם רק רוצים לֵמֵזָיֵין אותה בתחת, ככה יפה? ככה עושה בעל ציטרוסים זהב של מיליונים!"
"ואת מזדיינת עם אפרים! – אז שיחתום לך הוא על המשכנתא!"
היכתה אותי על הראש במטאטא.
"מלנכּולי ישמח שומעת מה עשה פּוּלָה שלך בַּסֶגוּלָה!"
"פִּיזְדָמַטִי..." קראתי. "חבל שלא זיינתי אותך גם בין השדיים הגדולים!"
שוב היכתה, אבל – טראחחח... בתנופת המטאטא נפלו כלי-חרסינה מהמדף ונשברו. זה הוציא אותה בכלל מדעתה והיא צרחה עליי בפנים סומקות מכעס מוקפות זר שיער ג'ינג'י פרוע: "בּוּלֶה! פיזדה שלה פָּתוּחָה כמו שלי, בּוּלֶה! בּוּלֶה!"
"קוּס-אֶמָּכְּ אַת וְקוּס-אֶמָּכְּ הַפָּפָּנַשׁ שלָך ג'ינג'ית מסריחה! שקרנית... זה לא נכון, זה היה רק בחוקן, בקליסמה!.. מלנכולי המותק היא עוד סגורה. היא בתולה... היא בתולה... היא בתולה..."
ויולטה צחקה. "סגורה פיזדה שלה כמו נמל קונסטנצה... בּוּלֶה בּוּלֶה אבל לא קון זְרוֹמְבַּבּוּלֶה... אתה טעותה לה בתחת... נאיב..."
עכשיו עף לעברי כל המטאטא מלווה קולות צחוק אכזרי, היסטרי, כאילו כל מה שעשיתי לא כיבה את בעירת התאווה בחלציה.
טרקתי אחריי גם את דלת הרשת ובא לי לבכות. ככה בחיפה, בחוץ. פיתו אותי. צחקו עליי. סיפור האהבה נעשה מכוער כל כך. מלנכּולי, פתוחה? – אצלה בבית? נמל קונסטנצה? עם מי? עם מי? עם מי...
אבא חורג?
אפריים... לא יכול להיות.
אני אחנוק אותו אם בתק את מלנכולי שלי.
ולא תאמינו, מעבר לדלת שנסגרה אחריי שמעתי את ויולטה פוצחת בבכי ממש כמו אילונה הדדנית בשעתה, כשנפרדתי ממנה. מה יש להן לרומניות שהן בוכות אחרי שהן צועקות כאשר עוזבים אותן? האם אני זיין גדול כל כך או סתם שיאן זימתי של שפיכה מוקדמת ממשפחה פרדסנים עשירה במושבה שחושבת שהכול מותר לבניהָ וגם לזה שהלך לקיבוץ?
אהוד בן עזר
המשך צנוע יבוא