בְּאֵרוֹת שֶׁרָאִיתִי
וְזָלְגוּ דְּלָיֵיהֶם טִפּוֹת בְּדֹלַח
עֲלֵי אֶבֶן שְׁחוּקָה לְבָנָה –
וּמַעֲמַקִּים שֶׁפָּגַע בָּהֶם הַדְּלִי
וְנִתֵּר עַל שֶׁטַח חָלָק וָקַר.
תְּאֵנָה אֲפֹרָה מְאֻבֶּקֶת
שֶׁהֵגִיחָה מִן הַנָּקִיק –
צְחִיחַת-עָלִים-מְקֻפָּלִים בְּצָמָא,
וּפַג צָמוּק קָשֶׁה נוֹשֵר עַל סֶלַע בַּחֲבָטָה.
סְקַבְיוֹזוֹת-קַשׁ מְזַמְזְמוֹת, שׂוֹרְטוֹת
עֲלֵי אֶבֶן בְּצִדֵּי דְּרָכִים
וְהֹלֶם-סַנְדָּל בִּשְׁבִיל אָבוּד.
וְהֵד-קְרִיאָה בֶּהָרִים רְחוֹקִים
בֵּין הָעַרְבַּיִם.
וְעֵנָב יָרֹק עוֹטֶה צְעִיף עֲרָפֶל לָבָן,
וְכַד אָדֹם לַח מָתְנַיִם
בְּחֶבְיוֹנֵי גֶּפֶן-אַדֶּרֶת.
וּבִצְלֵי-חָצָב שֶׁיָּבְשׁוּ –
לְבָנִים עֲרֻמִּים
מִתְגּוֹלְלִים וְיוֹרְדִים בֶּעָרוּץ,
וְגִיד שֶׁל יֶרֶק נִמְשָׁךְ –
תּוֹעֶה בַּגַּיְא;
מַעְיַן-יְשׁוּעָה-וְאַכְזָב-כְּאֶחָד
וְשִׁקְמָה כְּפוּפָה גָּחָה עָלָיו.
זֵיתִים מְטַפְּסִים בַּמִּדְרוֹן
אֲפֹרִים-כְּחֻלִּים נוֹסְכֵי-שַׁלְוָה
וְרָזֵי-דּוֹרוֹת עוֹלְפִים אוֹתָם,
וְקִמְרוֹנִים לְבָנִים בְּרֹאש-הָר
טוֹבְלִים בְּאַפְרוּרִית וְסֹמֶק-עָנָן.
1953

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

רגעים משעשעים בשירי "רגעים" של אלתרמן
ביום ה-1 בספטמבר לפני 126 שנים השיקו האמריקנים בבוסטון את קו הרכבת התחתית הראשון בארה"ב. במִפנה המאה העשרים, ביום 1 בספטמבר 1897, הם השיקו את קו הרכבת התחתית הראשון בצפון אמריקה. בפריז התחיל ה"מֶטרו" לפעול לאחר שנתיים של פרויקט מאומץ ויקר של כרייה ובינוי, שנועד להסתיים, ואכן הסתיים, עד לתערוכה העולמית בפריז בקיץ 1900.
והנה באיחור "קל" של 35 שנה לאחר השקת ה"מֶטרו" הפריזאי, הציעה לממשלת המנדאט קבוצה של בעלי הון יהודיים, חלקם מיהודי גרמניה שהגיעו בשנות השלושים בעלייה החמישית, להקים רכבת תחתית בתל-אביב. הוגשה תוכנית מפורטת עם הצעה תקציבית של מיליון וחצי לא"י, אך ההצעה נדחתה מבלי שתזכה לתשובה מנומקת כלשהי. בעיתון "דבר" מיום 20.1.1936 סוּפּר כי היזמים ניהלו תחילה את המו"מ עם מושל מחוז יפו ותל-אביב, שהעביר את התוכנית לממשלה המרכזית בירושלים, אך זו דחתה אותה כאמור מכל וכול.
אלתרמן לכד אז בשירי "רגעים" וינייטות קטנות מחיי העיר העברית הראשונה. על פרוייקט הרכבת התחתית שלא נתממש כתב המשורר הצעיר:

הָרַכֶּבֶת הַתַּחְתִּית
שׁוּב הוֹשִׁיט לָנוּ אֶצְבַּע קְטַנָּה הֶעָתִיד
וְשׁוּב הִתְחַמֵּק, הַנָּבָל!
כְּבָר זָכִינוּ כִּמְעַט לְרַכֶּבֶת תַּחְתִּית
וְהִנֵּה אַכְזָבָה...
חֲבָל!

אֶת מַרְאֵה הַחֲלוֹם הַתַּחְתִּי אֲשֶׁר גָּז
נִתְאַמֵּץ לְתָאֵר בְּמִלִּים:
בַּכְּבִישִׁים נִשְׁתַּתְּקוּ הַבֶּנְזִין וְהַגַּז,
רַק מִלְּמַטָּה חוֹלֵף הַמֶּטְרוֹ בְּלַעְ"ז
וּמִלְמַעְלָה
הוֹלְכִים גְּמַלִּים.

הַתַּחְתִּית עֲמֻקָּה הִיא. כֻּלָּנוּ נִסַּע בָּהּ.
וּבָרְחוֹב – רְוָחָה. אֵין אַף נִיעַ גַּלְגַּל,
בְּכִכַּר בֵּי"ת־נוֹבֶמְבֶּר פּוֹרֵחַ צַבָּר
וּמַלְאָךְ בּוֹ מַכֶּה
וְאוֹמֵר לוֹ:
– גְּדַל!

גַּם אִם יַד הַגּוֹרָל נִשְׁלְחָה לְהָפִיר
אֶת מַרְאֵה הַפְּלָאוֹת, אָנוּ לֹא נִבָּהֵלָה!
אִם הִצְלַחְנוּ לִבְנוֹת מִגְדָּלִים בָּאֲוִיר,
עוֹד נַצְלִיחַ לַחְצֹב רַכָּבוֹת בַּסֶּלַע!

כ"ו בטבת תרצ"ו
21.1.1936

שירו המבריק של אלתרמן הצעיר תיאר בהומור איך מתחת לחולות הזהב של העיר תל-אביב, שחגגה אז חצי יובל שנים לקיומה והיתה עדיין נתונה בתהליכי בנייה מואצים, תיסע הרכבת המודרנית מתחת לפני הקרקע, ומלמעלה יהלכו הגמלים עם שקי הזיפזיף כמימים ימימה.
המילה "צַבָּר" בבית השלישי חורזת רק אם הוגים אותה בהגייה אשכנזית. משמע, לא שיח הצַבָּר פורח כאן בכיכר הקרויה על-שם הצהרת בלפור. הכוונה היא בעיקר ל"צַבָּר" (סבּר'ה) – לצעיר הארץ-ישראלי הפורח בעיר העברית הראשונה, ולמרבה האירוניה דווקא את שמו הוגים בהגייה מלעילית-גלותית. ומשולב כאן גם המדרש הידוע על מלאך המכה בעשב וקורא לו "גדל!" (בראשית רבה י': ו').
השיר מסתיים במילים: "אִם הִצְלַחְנוּ לִבְנוֹת מִגְדָּלִים בָּאֲוִיר, / עוֹד נַצְלִיחַ לַחְצֹב רַכָּבוֹת בַּסֶּלַע." הצירוף "רכבות בסלע" הוא הומונים (כמעט) של הצירוף הטבעי והמוּכּר "רקפות בסלע". הטבע והציוויליזציה מתמזגים בו בכעין אוקסימורון אלתרמני שרבים כמוהו מצויים בשירי "כוכבים בחוץ".
יש להניח שהמילים "וּבָרְחוֹב – רְוָחָה" מתכתבות עם "וְאֵין צְוָחָה בִּרְחֹבֹתֵינוּ" (תהלים קמ"ד, י"ד). אף מותר כמדומה להניח שבמילים "אִם הִצְלַחְנוּ לִבְנוֹת מִגְדָּלִים בָּאֲוִיר" כִּיוון אלתרמן למגדל שהוקם לתערוכת "יריד המזרח" בתל-אביב (1933) שעליו התנוסס לוגו "הגמל המעופף" (שגם לו יש יש מקור תלמודי). כך רמז אלתרמן שהעיר כולה מקורה באוּטוֹפּיה הרצלאית שהפכה חלומות באספמיא למציאוּת בת-קיימא (והרי ספרו של הרצל "אלטנוילנד" תורגם ל"תל-אביב" לפני היות העיר).
משנת 1934 ועד ימינו חלפו כתשעים שנה, אך בימים אלה – 126 שנה אחרי הרכבת התחתית של בוסטון – הראשונה בכל יבשת אמריקה – מתחילה לפעול גם בעיר תל-אביב רכבת תחתית. ממש אחרית הימים...
פרופ' זיוה שמיר

בעקבות "המערב הפרוע" – סיפורן של נשים נסחרות – מחזה מקורי של עלמה גניהר – סמינר הקיבוצים – 2007.

מְחִיאוֹת כַּפַּיִם. קְרִיאוֹת עִדּוּד. מְנַקַּת הַלַּיְלָה
כְּבָר בְּמוֹרַד הַמַּדְרֵגוֹת.
כִּמְעַט חֲצוֹת –
מְכוֹנַת מַשְׁקָאוֹת זוֹהֶרֶת בֵּין טִפּוֹת הַגֶּשֶׁם.

בְּיָדַיִם פְּרוּעוֹת מְפַשְׁפְּשִׁים אֲנָשִׁים קְדוֹשִׁים
בַּמִּזְרָח הַפָּרוּעַ –
כָל חַבְרֵי מֶמְשָׁלוֹת הַיּוֹם וְהַלַּיְלָה,
שׁוֹפְטִים,
רוֹפְאִים,
אָמָּנִים,
אַנְשֵׁי מִשְׁטָרָה,

גִּבּוֹרֵי מִלְחָמוֹת,

נָשִׂיא.

אֲנָשִׁים לְפוּתִים בְּחֶבֶל הַטַּבּוּר,
חוֹמְקִים לְבֵיתָם,

מְנַטְּפִים דְבַש וְחָלָב.

בין סתיו לחורף

פִּסּוֹת אֶבֶן מְחֹרָרוֹת רִצְפוּ אֶת הַחוֹף מִצָּפוֹן לְדָרוֹם.
דְּקָלִים נָעוּ, מְצוּקִים קָרְסוּ.
דָּגִים מְבֹהָלִים קָרְעוּ רְשָׁתוֹת. גַּלִּים הִרְעִישׁוּ אֶת הַיָּם,
נַעֲשָׂה סְתָו.
חָמַקְתְּ בַּסְּעָרָה לֶאֱסֹף אֳנִיּוֹת סוֹחֵר זָרוֹת.

לִקַּטְנוּ צְדָפוֹת, הִשְׁפַּלְתְּ עֵינַיִם,
כָּעַסְתְּ.
חֹרֶף בָּא, יָבֵש. אֲנָשִׁים בָּדְקוּ בַּחֲשָׁשׁ אֶת מִפְרְקֵי הַשֶּׁלֶד.
שְׂרִידֵי עוֹלְלוֹת שׂוֹרֵק קָרְצוּ מֵעֵבֶר לַקְּשָׁתוֹת –
שָׂרִיגֵי גְּפָנִים בִּסְבַךְ בֻּסְתָּנִים נְטוּשִׁים.


שריגי גפנים. ויקיפדיה

אֲנָשִׁים בָּדְקוּ בַּחֲשָׁשׁ אֶת מִפְרְקֵי הַשֶּׁלֶד. אַבְנֵי הַכֻּרְכָּר
חָרְקוּ בַּמְּצוּדוֹת –
מִכְמָרוֹת נִפְרְשׂוּ מוּל פִּתּוּיֵי הַיָּם הַגָּדוֹל.
איליה בר-זאב

* תמצית הישראליות – מבצע החילוץ מגונדר הוא תמצית הישראליות. כמה מדינות, אם בכלל, ביצעו מבצעים דומים? והדבר היפה ביותר והישראלי ביותר הוא העובדה שבין המחולצים גם יהודים זכאי עלייה, שהנם אזרחים בפוטנציה ומרגע שיגיעו לארץ יממשו את זכותם להתאזרח. זו מהותה של ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי. זו הערבות ההדדית, שהיא לב ליבה של הזהות היהודית. וזה כל כך מגחיך את ההזיה החולנית על פירוק מדינת ישראל ("היפרדות" בכיבוסית).

* גם וגם – עם מותו של האלוף גיורא רום, נסוב עיקר העיסוק התקשורתי בדמותו, בתרומתו הביטחונית האדירה כלוחם ומפקד בחיל האוויר, כ"אלוף ההפלות" של חיל האוויר. ובצדק, זו פסגת עשייתו, פסגת תרומתו, פסגת מקצועיותו. וכאן באו לידי ביטוי תכונות אופיו, כמי שנפצע ברגלו במלחמה וברח מבית החולים כדי לשוב בו ביום לטיסה ולהפיל מטוסים נוספים. כמי שישב שלושה חודשים בשבי המצרי, אליו הגיע פצוע קשה, התמודד בגאון עם השבי הקשה וההתעללויות בו – הרעבה, ישיבה ממושכת בצינוק וכד', ועם שובו מן השבי, לא היסס לחזור מיד שירות צבאי ממושך ומוצלח כמפקד בכיר בצה"ל.
אולם ראוי לזכור ולהעלות על נס גם את תרומתו הגדולה בפעילותו האזרחית בתפקידיו השונים ובהם מנכ"ל הסוכנות היהודית, מנכ"ל רשות התעופה האזרחית, יו"ר הדירקטוריון של המועצה הלאומית לבטיחות בדרכים ועוד. לצד תפקידים אלה הוא מילא גם תפקידים ציבוריים ובהם יו"ר הוועד המנהל הראשון של מרכז מציל"ה– מרכז למחשבה ציונית, יהודית, ליברלית והומניסטית. את המרכז הקימה פרופ' רות גביזון ב-2005. מול הקיטוב והקרע ההולך ונפער בחברה הישראלית, שבצדק היא זיהתה אותו כקרע בין המניפים את דגל הציונות והיהדות ובזים לדגל הליברליזם וההומניזם למניפים את דגל הליברליזם וההומניזם ומתנכרים לדגלי הציונות והיהדות, היא הציעה חלופה מורכבת ועמוקה, שמעלה על נס את היהדות, הציונות, הליברליזם וההומניזם. מול אנשי ה"או-או" היא הציבה את ה"גם וגם". מול מי שמציגים דיכוטומיה בין הערכים האלה, או משחק סכום אפס שבו ככל שהמדינה תהיה יותר יהודית היא תהיה פחות דמוקרטית ולהיפך, היא הציגה חלופה של כלים שלובים – ככל שישראל תהיה יותר יהודית ויותר ציונית היא תהיה גם יותר דמוקרטית, יותר הומניסטית ויותר ליברלית. אין כל סתירה בין הערכים הללו, אלא יש מורכבות המחייבת פתרונות מורכבים ויצירתיים.
גיורא רום היה הראשון שנרתם למרכז שהקימה גביזון והיה היו"ר הראשון שלו. היום, כאשר הקרע בחברה המובל בידי מניפי הדגלים הדיכוטומיים בשני הצדדים מדרדר אותנו לתהום ולשפל החולני של ההצעה לפרק את מדינת ישראל לשתי מדינות, חשיבות המסר המורכב של "גם וגם", שהוא הציונות הקלסית, גדולה מאי פעם. ודווקא בימים אלה אחרי שנפרדנו מרות גביזון וכעת גם מגיורא רום, חשוב כל כך להניף אותו על ראש התורן.

* הפריבילג – בהספד מרגש על חברו, האלוף גיורא רום, "אלוף ההפלות" של חיל האוויר, ציטט רון בן ישי דברים שאמר לו גיורא סמוך למותו: "אני פריבילג לפי כל קנה מידה, ואני ממש גאה בזה, מפני שבעיניי לשרת את המפעל הציוני ואת מדינת ישראל בצורה משמעותית, זו פריבילגיה." תשובה מוחצת לרשעים, דקלמני דפי המסרים של תעשיית השקרים וההסתה.
יהי זכרו ברוך!

* החוק השלישי של ניוטון – כשיריב לוין התנפל בכוח על הדמוקרטיה הישראלית, הוא לא לקח בחשבון את החוק השלישי של ניוטון, שלפיו עבור כל כוח שגוף א' מפעיל על גוף ב' קיים כוח שווה בגודלו, אך הפוך בכיוונו, שגוף ב' מפעיל על גוף א'.
המחאה לא למדה את הלקח, והיא חוזרת על שגיאתו של לוין.

* אחרון החותמים – מבין 58 אישי הרוח והמעש, בהנהגת המשורר נתן אלתרמן, שחתמו על כרוז היסוד ההיסטורי של התנועה למען ארץ ישראל השלמה (1967), נותר עוד בחיים רק מפקד חיל האוויר לשעבר, אלוף (מיל') דן טולקובסקי, שחגג לפני 7 חודשים את יום הולדתו ה-102.
למרבה הצער, גם טולקובסקי נמנה עם החותמים על גילוי דעת המביע תמיכה בסרבנות, או בשם החיבה המכובס שלה "הפסקת התנדבות". יותר משאני כועס עליו, אני מאוכזב וכואב. איך נפלו גיבורים.
מבלי להוריד ולו גרם אחד של אשמה מיריב לוין ומממשלת הדי-9 שדרדרה את מדינת ישראל לתהום הזו, והביאה אנשים כמו דן טולקובסקי לצעדי ייאוש כאלה, אי אפשר לפטור מאחריות את כל מי שהביע תמיכה בסרבנות, למצב שאליו הגענו. נכון, הממשלה הציתה את הבערה הזו, אבל אין מכבים שריפה בדלק. המהפכה המשטרית בסופו של דבר לא תעבור וגם הסעיף שכבר עבר יבוטל. אבל נזקי הסרבנות, והסרבנות שכנגד שבוא תבוא (והלוואי שאתבדה), ילוו אותנו עוד עשרות שנים. וצר לי מאוד, שאפילו אדם כמו דן טולקובסקי, שיש לו כל כך הרבה זכויות בארץ הזו, הידרדר לשפל כזה. ההידרדרות מחתימה על הכרוז של התנועה למען א"י השלמה לחתימה על הזדהות וגיבוי לסרבנים, היא מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.

* מדיניותו הגזענית של השר הגזען - אחד המהלכים החיוביים החשובים ביותר שביצע ד"ר נתניהו בקדנציות הקודמות שלו, היה הגדלה משמעותית חסרת תקדים של התקציבים וההשקעות בחברה הערבית. חבל שבמקביל, מיסטר ביבי, השפיל והעליב את אזרחי ישראל הערביים באמירות פוגעניות, מתוך קריצה פופוליסטית לבייס הקיצוני. אבל בעיניי, המעשים חשובים יותר מדיבורים. ובממשלת ה"על מלא", שבה ד"ר נתניהו כמעט נמוג, מיסטר ביבי מאפשר לשר האוצר הגזען למנוע תקציבים מהחברה הערבית ולפגוע בה באופן מעשי.

* מתגעגעים לפרעות – שר האוצר הגזען לא גזל רק את התקציבים לרשויות המקומיות הערביות ולא רק את התקציבים לעידוד ההשכלה הגבוהה, אלא גם את תקציבי התרבות. האינטרס הלאומי של מדינת ישראל הוא לשלב במדינה את ערביי ישראל. האינטרס הגזעני של סמוטריץ' ובן גביר הוא לעורר מדנים ושנאה, לשלהב את היצרים. הפרעות ב"שומר החומות" הביאו להם 14 מנדטים. הם מתגעגעים. חייבים להקים מיד ממשלת הצלה לאומית ולבעוט את הכהניסטים ועוזריהם החוצה.

* וגר לא תונה – סמוטריץ' השתמט מצה"ל בתואנה של "תורתו אומנותו" וניצל את התקופה לקידום הקריירה שלו כמשפטן (לצד פעילויות לתועלת הציבור כמו "מצעד הבהמות" והניסיון לבצע פיגוע בזמן ההתנתקות). אילו למד תורה בתקופת השתמטותו, אולי היה מגיע לפסוקים כמו "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ". (ואנא, חסכו ממני את ההתפלפלויות המתחכמות על כך שמדובר ב"גרי צדק", כיוון שחלקו השני של הפסוק ברור: "כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם"). יותר משההוגנות שלנו כלפי המיעוטים נדרשת מהיותנו מדינה דמוקרטית, היא נדרשת מאתנו כמדינה יהודית.

* מעשים גזעניים – בראיון לתקשורת הזרה נשאל נתניהו על התבטאותו הג'נוסיידית של סמוטריץ' "למחוק את חווארה" והוא השיב, בהתחמקות, שאינו שולט על הדיבורים של השרים, אך הרגיע שהוא שולט על מעשיהם. ההתעמרות התקציבית הגזענית של סמוטריץ' בחברה הערבית כבר אינה דיבורים אלא מעשים. הוכח לנו, אבו יאיר, שאתה שולט במעשיו.

* רוגל אלפר תקוע בגזענותו – זו הכותרת הקצרה של פשקווילו של רוגל אלפר בשוקניה: "המחאה חייבת להיחלץ מהעמדה הגזענית שבה נתקעה – אחרת מה היא שווה?" מה גזעני במחאה? שני ציטוטים לדוגמה: א. "מה שווה המחאה הזו, שמתהדרת בציונות שלה?" ב. "הביצוע של יהודית רביץ של 'התקווה' בהפגנה האחרונה שלח את המסר הלא נכון."
כלומר, המחאה גזענית כי היא ציונית וכי היא שרה את ההמנון הלאומי של מדינת העם היהודי. בעבור רוגל אלפר, ציונות = גזענות.
הציונות היא מימוש זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ולמדינה ריבונית במולדתו, כמו כל עם ועם. מי שמתנגד לכך, תומך במימוש זכות ההגדרה העצמית של כל עם ועם, זולת עם אחד – העם היהודי. מי שזו עמדתו הוא אנטישמי. אם הוא יהודי, הוא אוטואנטישמי, שהוא האנטישמי מן הזן הנחות ביותר. אנטישמיות היא גזענות. רוגל אלפר גזען. הטריגר לפשקוויל הוא התעמרותו הגזענית של סמוטריץ' בערביי ישראל. אלפר קורא למחאה לצאת נגד סמוטריץ' על מדיניותו הגזענית. גם בעיניי המחאה צריכה לצאת נגד הגזענות של סמוטריץ' ולא פחות מכך גם תומכי הקואליציה, שרובם הגדול אינם גזענים. אבל אלפר, בשבתו כגזען אנטישמי, הוא האחרון שיכול להטיף נגד גזענות.

* סילוף התורה – בימים האחרונים שמעתי (במו אוזניי, פיזית, לא מיד שנייה או שלישית או דרך התקשורת) דמויות מרכזיות ומשפיעות בציונות הדתית (לא במפלגת ההשתלטות העוינת על המותג) ובהן רבנים, שהתבטאו בחריפות רבה נגד חוק ההשתמטות מצה"ל, המכונה "חוק יסוד: לימוד תורה." הם מכנים אותו "חוק יסוד: סילוף התורה." הם מבטיחים מאבק נחרץ נגד החוק ומשוכנעים שאין סיכוי שהוא יעבור. את הנרטיב על "רצון הרוב" גם ציניקנים כמו לוין ורוטמן לא יעזו להחיל על חוק ההשתמטות. הרי ברור שרוב מוחלט בין תומכי הליכוד ובחברה הדתית לאומית סולד עד עמקי נשמתו מהחוק הזה; מהרעיון של עיגון ההשתמטות מצה"ל בחוק יסוד ומחיוב המדינה לממן את ההשתמטות ואת המשתמטים – לתת להם מענקי השתמטות. נכון ששרת התעמולה כינתה את המשתמטים "סיירת מטכ"ל של היהדות" אבל, כידוע, אין המדובר במיתר המכוון ביותר בכינור, ולבטח אין היא מייצגת את בוחרי הליכוד, בוודאי לא בנושא הזה.
מאות אלפי המפגינים נגד המהפכה המשטרית ייראו כמו חצי חולייה מצומצמת לעומת המוחים הרבים נגד חוק יסוד: ההשתמטות.

* כראוי לדמוקרטיה ליברלית – אני עומד לכתוב משהו לא פופולרי, אנא אל תסקלוני. אם על כל חמישים מקווי מים בישראל, בשני אתרים, יומיים בשבוע, בשעות אחה"צ תהיה הפרדה –שעתיים לגברים ושעתיים לנשים, שום דבר בזכויות האדם והאזרח בישראל לא יפגע. להיפך, תמומש בכך זכותם של חרדים ליהנות ממשאבי הטבע של ישראל. כך ראוי לנהוג בדמוקרטיה ליברלית. ולמי שחש שעכשיו אנחנו במלחמה ולכן "לא ניתן להם כלום," כדאי שישאל את עצמו האם הוא מתנה באופן דומה את הזכויות לערבים.

* חמושות בסמרטפון – צעירה תל-אביבית עלתה לאוטובוס, לבושה במכנסיים קצרים וגופייה. הנהג החל לצעוק עליה ולדרוש ממנה ללבוש ("לשים") חולצה ואחד הנוסעים הצטרף אליו. הצעירה המותקפת, המוטרדת והמושפלת נתקפה שיתוק וישבה על מקומה בלי לומר מילה. צדיקה אחת באוטובוס-סדום יצאה להגנתה. אחרי שתי תחנות, הצעירה שלא יכלה עוד לשאת את ההשפלה ירדה מן האוטובוס. עלינו לחנך את בנותינו שיש להן נשק קטלני ביד – הסמרטפון. כאשר קורה מקרה כזה, יש לשלוף אותו מיד ולצלם בוידאו את הסצנה ולהתמקד בפרצופו של הנהג ובתג השם שהוא עונד, או לפחות אמור לענוד, על דש בגדו. בסרטון הזה יש לעשות שני שימושים. האחד הוא הגשת תלונה. יש להגיש תלונה לחברת האוטובוס ואם חומרת המקרה מצדיקה זאת, גם למשטרה. השני הוא ביוש (שיימינג).

* הגזירה של הפשיסט – אבי התנדב במשך שנים במשמר האזרחי, מאז הקמתו לאחר מלחמת יום הכיפורים. אחת לשבועיים, הגיע לתחנה, חתם על נשק, קיבל בן זוג והם סיירו והפגינו נוכחות ברחובות ר"ג. בשבט צופי ר"ג, שבשנות נעוריי היה ביתי הראשון, היתה תחנה של המשמר האזרחי. בהגיעי לכיתה י"א, התנדבתי גם אני, יחד עם עוד אחדים מחבריי, למשמר האזרחי. עשינו מטווחים עם קראבין ויצאנו למשמרות. ההתנדבות לא האפילה על חיינו האזרחיים. איש לא העלה על דעתו לומר לנו שכיוון שכעת אנו מתנדבים במשטרה, משהו מחיינו האזרחיים נפגע. הייתי נער אקטיביסט ודעתן ופעיל גם בפוליטיקה. ברור היה שעובדת היותי מתנדב במשמר האזרחי אינה סותרת כהוא זה את פעילותי או שעליי להגביל את פעילותי. כך היה כל השנים. עד שראש הכנופייה השתלט על משטרת ישראל ומנסה להפוך אותה למיליציה פשיסטית. מתנדב מתח ביקורת על ראש הכנופייה וגורש מן המשטרה. והיום המשטרה "חידדה נהלים", על פיהם המתנדבים לא יכלו למתוח ביקורת על המשטרה או השר גם בחייהם האזרחיים. הפשיסט מתנהל כרודן וצמרת המשטרה מתקפלת (לא תמיד, אך בוודאי בנושא זה) בפני דורסנותו. אני מקווה שהמתנדב שסולק יעתור לבג"ץ, שחייב להגן על הדמוקרטיה ועל חופש הביטוי ולבטל את הסילוק ואת הנוהל "המחודד". בחצי השנה שראש הכנופייה הפשיסט הגזען בתפקידו, הוא הצליח להחריב כל דבר שנגע בו. העובדה שהוא שר בכיר היא כתם בל ימחה על תולדות מדינת ישראל והעם היהודי.

* לא רוצים להיות על המפה שלכם – הכנופיה הכהניסטית פירסמה מפה, ועליה היישובים שבהם היא מתמודדת בבחירות המוניציפליות. על פי המפה, הגולן הוא מחוץ לגבול ישראל. אילו היתה זו מפלגה אחרת, הייתי משתולל מכעס. במקרה הזה אני מרוצה. איני רוצה לראות את הגולן על המפה של כנופיה גזענית, פשיסטית, טרוריסטית. אגב, זו לא השגיאה היחידה במפה. רוב היישובים הוצבו על המפה במקומות שגויים. זה לא מפתיע אותי. אין לכנופייה שמץ של ידיעת הארץ והיא חפה מאהבת הארץ. מה שיש בה זו רק שנאת ערבים. מפלגה שאין בה שום ערך חיובי – רק שנאה ורוע. הדבר המטריד באמת אינו המפה ההזויה שלהם, אלא העובדה שהם רצים בכל כך הרבה רשויות. אני מאחל להם כישלון חרוץ ומשפיל בכל רשות ורשות. ובעיקר, אני מאחל לכל אחת מהרשויות להישאר נקייה מהטומאה הכהניסטית הארורה. והיה מחננו טהור.

* סקר אין לו רגליים – ערוץ התעמולה 14 ערך סקר בחירות שהכניס לתוכו שתי מפלגות חדשות – מפלגת המחאה ומפלגת ימין ליברלי. בסקר הזה, מפלגות הקואליציה קיבלו 54 מנדטים. על פי העיתון, יש לגוש נתניהו 61 מנדטים. איך הם הגיעו לזה? הם הוסיפו לגוש הזה את מפלגת הימין הליברלי, שזוכה בסקר בשבעה מנדטים. על פי אותו עיקרון הם יכלו להוסיף גם ישראל ביתנו, שאף היא מפלגת ימין. זהו ניסיון מאולץ ומגושם להציג תמונה של רוב לממשלה בציבור. אבל זהו אונס המפה. אם תקום מפלגת ימין ליברלי, ודי ברור שתקום, היא תקום כדי להוות אלטרנטיבה לממשלת בן גביר, לא כדי להיות גלגל חמישי שלה. היא לא תשב עם הכהניסטים והסמוטריצ'ים ולא בממשלה שיריב לוין הוא שר המשפטים שלה ודוחפת את המהפכה המשטרית.

* לא בכל מחיר – שלום ונורמליזציה עם סעודיה הוא אינטרס ישראלי מובהק. ראשית, בעצם הרחבת מעגלי השלום יש חשיבות רבה. לא כל שכן, כאשר מדובר במדינה חשובה כל כך במזרח התיכון ובעולם הערבי והמוסלמי כמו סעודיה. זו מטרה שראוי לחתור אליה. אבל לא בכל מחיר. כפי שבכל הסכם שלום, עם מצרים, עם ירדן, עם הפלשתינאים, עם סוריה – לא כל מחיר ראוי, למרות החשיבות הרבה שבעצם השלום, כך גם בהסכם שלום עם סעודיה. תוכנית גרעין סעודית היא קו אדום שאסור לישראל להסכים לו; גם לא תמורת שלום ונורמליזציה. על ישראל לעמוד על העיקרון של מונופול ישראלי על הגרעין במזה"ת, כיוון שישראל היא המדינה היחידה שיש איום על קיומה, והאיום הוא מכל מדינות המזה"ת, גם כאלו שאנו עימן בשלום. ואת הסיפור על גרעין למטרות שלום אין לקנות, כפי שאיננו קונים את הסיפור על גרעין למטרות שלום באיראן. הגרעין הוא למטרות שלום כמו שבדימונה, להבדיל, הקמנו מפעל טקסטיל.
תמורת שלום עם סעודיה, ישראל תידרש גם לוויתורים לפלשתינאים. כיוון שלא ידוע מה הדרישות הסעודיות בנושא הזה, איני יכול לחוות עליהן את דעתי. אני חושב שוויתורים לפלשתינאים תמורת שלום עם סעודיה בהחלט מוצדקים, אך גם כאן, לא בכל מחיר. למשל, התחייבות לא להחיל ריבונות על בקעת הירדן, היא בעיניי ויתור שאסור לנו לקבל.

* אתגר חיים – רמת טראמפ נבנית כקהילה מעורבת של דתיים וחילונים, ויש בה גם מסורתיים, זוגות מעורבים, דתל"שים. במקום חיות 25 משפחות שנבחרו בקפידה להיות חבורת החלוצים, היושבת בקרוואנים בצפיפות גדולה במחנה הזמני, במשך שלוש שנים, ומעצבת את הד.נ.א. היישובי לדורות. הם זוכים לליווי צמוד ומקצועי מאוד של אגף הקהילה במועצה. אני חבר במנהלת היישוב (בהמשך לחברותי בצוותי ההקמה טרם הקמת היישוב). קהילה מעורבת אינה בית משותף שגרים בו גם דתיים וגם חילונים. בבית משותף כזה, כל אחד יכול לחיות בקהילה משלו או לא להיות חלק מקהילה. מה שנדרש מהשכנים הדתיים והחילונים הם יחסי שכנות טובה; חיה ותן לחיות.
קהילת חיים, המקיפה את האדם 24/365, מחייבת הרבה יותר מיחסי שכנות נאותים. ה"חיה ותן לחיות" הוא מובן מאליו, אך הוא הדיוטה הנמוכה ביותר, המכנה המשותף הבסיסי, שעליו יש לבנות קומות של שותפות אמיתית, חברתית, תרבותית, חינוכית. זה ממש לא פשוט, אך זה אתגר גדול, אתגר לחיים. ביום שישי נערך מפגש קהילתי של קהילת רמ"ט בנושא חגי תשרי. איך מציינים אותם ביישוב מעורב? איך מתנהל בית הכנסת? על פי הסטנדרט האורתודוקסי? באופן שיתאים לקהילה שיש בה גם חילונים ומסורתיים שגם להם חשוב בית הכנסת, אך לא במתכונת האורתודוקסים? והאם הדתיים יכולים להתפשר בנושא בית הכנסת? ומה התרבות שמחוץ לבית הכנסת? מה אופיה, מה צביונה, איך היא מתאימה לכולם? היה זה דיון לפתיחת תהליך שיימשך לאורך החודש הקרוב. היה דיון נוקב, לעתים העלה כאבים וקשיים. כאמור, מדובר באתגר חיים.
נהניתי מאוד להיות חלק מהדיון (בעיקר כמאזין). התרגשתי מעצם קיומו ומהאופן הרציני שבו בוחרים אותם חברי קהילה לעצב את חייהם. רציתי לחבק שם את כולם. וחשבתי על הפער הבלתי נתפס בין השיח המפלג ההרסני שמתנהל במדינה, לבין השיח המחבר והמכבד ברמ"ט. אני שמח להיות חלק במיזם הזה ובעוד מיזמים חברתיים, תרבותיים וחינוכיים ברוח זו, המייצרים אור, שמעט ממנו מגרש הרבה מן החושך בחברה הישראלית.

* מעלה אהרון – אהרון ידלין הוא אדם שכל חייו היו קודש לשירות הציבור, מראשית דרכו כמדריך בצופים ועד מותו בגיל 96. הוא היה אחד משרי החינוך והתרבות הטובים שהיו לנו וזאת אחרי 8 שנים (!) כסגן שר החינוך והתרבות. הוא היה 7 פעמים מזכיר קיבוצו, חצרים. הוא היה מזכ"ל התק"ם (התנועה הקיבוצית המאוחדת). ועד ימיו האחרונים אשתקד, היה פעיל מאוד בקיבוצו, בנגב, בתנועה הקיבוצית, במפלגת העבודה ובעשרות מוסדות תרבות, חינוך והשכלה גבוהה, שהוא היה יו"ר או חבר דירקטוריון שלהם. יומנו היה עמוס מהשכם ועד הערב וממקום למקום הוא נסע באוטובוס. חייו היו קודש לקיבוץ וקודש להתיישבות בנגב. אך טבעי, שאחרי כמעט שלושים שנה שלא קם אף קיבוץ, נתנה התנועה הקיבוצית לקיבוץ החדש שעומד לקום בנגב את השם מעלה אהרון, על שמו של ידלין.
והנה, התנועה קיבלה מסר מוועדת השמות הממשלתית, על פיו היא לא תאשר את השם, כי לא מקובל להנציח אישים בשמות יישובים. אילו היתה זו המדיניות, ניתן היה להסכים איתה או לא. אבל הטענה הזאת חסרת שחר. יש עשרות רבות של יישובים הנושאים שמות של אנשים. רק בגולן – נווה אטי"ב, גבעת יואב, אליעד, אבנ"י אית"ן והאחרון – רמת טראמפ, שֵׁם שאישרה אותה ועדת שמות ממשלתית לפני שלוש שנים בלבד. כל הארץ זרועה ביישובים הנושאים שמות של אישים. כמה דוגמאות בשלוף: כפר בלום, כפר סאלד, כפר טרומן, כפר מנחם, עלי זהב (ע"ש עליזה בגין), כוכב יאיר, צור יגאל, צור יצחק, ייט"ב (יד יצחק טבנקין) ועוד ועוד ועוד. הם עושים צחוק? כיוון שאיני נוטה לקונספירציות, אני מתקשה להאמין להערכה בתנועה, שהשם נפסל כנקמה על פעילותו של בנו, אלוף (מיל') עמוס ידלין נגד המהפכה המשטרית. מצד שני, באמת איני יכול לחשוב על אף הסבר אחר. על התנועה להתעקש, ואם צריך -– לעתור לבג"ץ נגד ועדת השמות הממשלתית, כי חוסר השוויון כאן זועק לשמיים, והפסילה הזאת היא בלתי סבירה (סליחה על הביטוי).

* מזל שיש אותך – ערב ט"ו באב באורטל נחוג השנה באיחור של שבוע, כיוון שבתאריך האמתי חגגנו, כבכל שנה, את שנת המצוות של ילדי כיתה ז'. אבל הדחייה הזאת יצאה טוב, כי היא נפלה בדיוק על יום הנישואין ה-29 של יעל ושלי. 29 שנים אחרי אחד הימים המאושרים והמשמעותיים בחיי, הקדשתי ליעל את שירו של עמיר בניון "ניצחת איתי הכול". מזל שיש אותך!

* ביד הלשון: יהודי מבדח – בתגובה על פינתי הקודמת, שבה כתבתי על אבהותו של ירון לונדון על הביטוי "מוחו הקודח", בשירו "אליעזר בן יהודה", כתב לי רוביק רוזנטל: ירון לונדון לא המציא את הביטוי. להלן ערך ממילון הצירופים:
מוחו הקודח. מחשבתו הסוערת, כוח היצירה והדמיון שלו. צרפתית: cerveau en ebullition – מוחו הסוער. ספרות התחייה: "תאחזה בי ברוב תעתועיה, ואת צפרניה בתוך מוחי הקודח תקעה" (ש. בן-ציון, הלבן, ב"י).
שלחתי את תגובתו של רוביק לירון וזו התייחסותו: מעניין. לא הכרתי את הביטויים שרוביק מזכיר, ואולי הכרתים ושכחתי שהכרתים, ומכל מקום מוח "יוקד", "קודח" או "מבעבע" הם ביטויים המזמינים את עצמם. לעומת זאת, ביטוי אחר בפזמון – "יהודי מבדח", הוא כישלון מכאיב. חיפשתי מילה הנחרזת עם "קודח", שם תואר הדומה במשמעותו ל"מוזר" או "תמהוני", ועלתה בראשי מילה שבה הרבו להשתמש הוריי, שלשון אימם הייתה רוסית. הם אמרו "צ'ודאק" שפירושה "תמהוני" ואיני יודע מדוע תרגמתי אותה ל"מבדח", בעוד שידעתי ידוע היטב, כי אין זה מובנה של המילה. התלוננתי על עצמי באוזני ידידתי נעמי שמר שניחמה אותי באומרה "זו הדיקטטורה של החרוז." ופעם תפשתי אותה באנכרוניזם: בפזמונה "זמר לגדעון", בבית השני, כתבה "היה אז קיץ בגבולות / הבשיל שדה את יבולו / אבל המדייני חמס / מחמנית ועד תירס ...". "המדייני", אמרתי לה, "לא חמס תירס, מפני שהתירס הגיע לאירואסיה רק בשובו של קולומבוס מאמריקה." – "הרי לך עוד דוגמא לדיקטטורה של החרוז", השיבה.
אורי הייטנר

טיוטה ראשונה
פגישה שנייה, 24 ביולי 2005, בקפה בגן העיר בתל-אביב

הייתי אדם קרוע.
באתי ארצה בעליית הנוער. כמה לטיפות של אימי שאף פעם לא ידעתי אם לא יתגלגלו במכות, וכמה מכות שלה שלא ידעתי אם לא ייהפכו ללטיפות.
לא ידעתי. מתקרבת אליי אם ללטיפה או למכה.
האלה קאלי ההודית יש לה שש ידיים, בשתיים היא בוראת, בשתיים הורסת ובשתיים היא חובקת.
כשהתחלתי ללמוד אלוהויות שונות והגעתי אל קאלי, חשבתי על אימא.
סיטואציה של אדם שההיסטוריה השליכה מתוך ביתו בהיותו כבן 17, אוקטובר 1938. בנובמבר הגעתי. ב-7 בנובמבר באונייה במסגרת עליית הנוער עם סרטיפיקטים. עלייה אחרונה לפני מלחמת העולם. מרומניה. שכללה קבוצות השומר הצעיר, גורדוניה והבונים, הפלג ההונגרי מטרנסילבניה.
הגיעו מבסרביה ומטרנסילבניה, הפרובינציות הרומניות הרגילות כנראה לא נתנו לעלות. היינו 24 איש. 5 נערות ו-16 נערים. היו רק בסרבאים שבחלקם דיברו אידיש וחלקם הקטן קל היה לו יותר עם הרוסית מהעיירות לאורך הדנייסטר, גבול מולדביה-רוסיה.
רובנו ידענו אידיש ואני עם אחד קסלמן, מילון, מצטט מהמילון, אבל לחבר משפט שלם בעברית היה לו קשה.
אני ידעתי היטב עברית ובדרך הטבע הפכתי למרכז. מה עוד שהייתי אידיאליסט משוגע ולא נתתי רשות לדבר בשום שפה אחרת, וההונגרים, רק ראו אותי היו מגמגמים עברית, ורק כשהייתי מתרחק הייתי שומע את ההונגרית שלהם כמו איזו קטטת סכינים.
לא הייתי ביריון. גם לא הייתי כריזמאטי. הפאנאטיות היתה כל כך היפנוטית, לוחצת, כמעט אלימה, שנכנעו לי.
הפאנאטיות הזו בדימוי כמו איזה בגד עשוי מחומרים הכי עדינים, שקופים ויפים – וקרים שתלויים על יתד, וזו הפאנאטיות. כל רגע הייתי יכול להיקרע לפיסות. קרוב מבפנים. כל מיני חומרים יפים. חזונות של יופי, גאולה. ובסך הכול בגד שבקושי מחזיק את עצמו ודפוק על איזו יתד, צלב, כל משיכה קטנה היתה עלולה לקורעו.
האיש שהייתי אני היה כל כך מחופר בקנאות שלו. שזה נתן לו כוחות לא טבעיים. בגד עשוי משיריים יקרים ונדירים וקשור בחוטים. ומשיכה אחת לגמור אותו.
לא יכול להיות רומן (באונייה לארץ-ישראל) כי סקס הפחיד אותי. היו חמש בנות. לא אגזים אם אומר – כל רגע הייתי יכול להיקרע לפיסות. קרוע מבפנים. על מיני חומרים יפים. חזונות של יופי וגאולה. ובסך הכול בגד שבקושי מחזיק את עצמו ודפוק על איזו יתד, צלב, כל משיכה קטנה היתה עלולה לקורעו.
לא יכול להיות רומאן כי סקס הפחיד אותי. היו חמש בנות. לא אגזים אם אומר שכל אחת מהן נמשכה אליי ורצתה את קירבתי, ואני רק עד סריגת סוודר, גיהוץ חולצה.
בא ארצה, לארץ החלומות, אני הייתי הולך על אבני הכורכר, פרדיס, פחדנו לא רק מהפורעים שלהם אלא גם מהחמורים שלהם, ולימדו אותנו להחזיק רובה. נעירה של חמור – יש חשש שפורעים נמצאים בסביבה.
הלכתי יחף על כורכר, קקטוסים,
אחת מהחמש, הגדולה ביותר, דדנית שיכלה להניק שבט שלם וגם דיברה כך. חבשה לי את הרגליים. העריצה בי את האידאליזם המטורף שלי. הלבישה לי חולצה לבנה, הדסה הצעירה. הנרייטה סאלד. כשרות. קבלת שבת. היו באים בחולצות לבנות. אז השמחה הגדולה ביותר שלה היתה לרכוס את הכפתורים שלי. והצווארון. אימהית. משהו שריכך את מושג האימהות שלי. כל דבר שראיתי אחרי אימא, היה השתברות, או השתקפות או האלהה עד היום הזה.
בכל פיסת כתיבה שעשיתי בחיי, אימא היא המניע והמנוע.
אפילו שניכסתי ביודעין לתוך הספר "הגבירה" את שולמית אלוני, ואף שלחתי לה עותק עם הקדשה, עדיין הגבירה בספר, עתליה, יש לה רגליים של גולדה, ארכיטיפאלית, שיצקתי על שולמית אלוני, כל מה שמפחיד ומעורר הערצה ועבדות שקיבלתי מאימא.
יואב הנער הישראלי, השביר והרגיש מאוד, והיצירתי מאוד, כל זמן שהיא היתה בסביבה, אז כמו איזה מין כוכב לכת שכל הזמן חג בין הצנטרפוגה, הרצון להימלט מן האם הענקית, לבין כוח המשיכה הקטלנית אליה. יואב מופיע ב"בית לאדם אחד". ילד מתבגר. "הגבירה" ו"העלם" הם שני ספרים מקבילים. "הגבירה" מתוך העיניים של איזי אורנן, גיבור כפיל שלי באיזשהו אופן, לבין ההתרגשות מתוך העיניים של יואב, שגדל ונעשה העלם בספר הזה, ושמגיע בסופו של דבר להתאבדות.
לימים, אחרי פרסום "רחוב הטומוז'נה", הוזמנתי בין השאר לחוג הספרותי של יד מרדכי, ושם מתייצבת למולי, לא פחות ולא יותר, עומדת ומסתכלת עליי מתוך החוג, המרכזת, עמליה – עושה בראש – כן, כן, זאת אני!
היינו כבר חצי זקנים. ונראתה דדנית, אימהית וצעירה ומלאת אונים. כמו אז. הייתי מהופנט, לבסוף התחבקנו.
כל סופר מתאר את העיירה היהודית. כמה נפלאה המחשבה שהעיירה תוארה על ידי סופרים שונים. כל אחת בצורה אחרת. אבל בסופו של דבר לכולם אותה עיירה. עשרים שלושים עיירות. יש איזה דבר. הנוף הזה מוכר לי. באבל. מנדלי. שלום עליכם.
פרישמאן טען בעוד העיירה קיימת, טען שאפשר לשחזר אותה לפי כתבי מנדלי. ואני אומר לפי עוד עשרים סופרים.
בקיבוצים, גם בין מזרחיים, היו שואלים למה טומוז'נה ולא טימוזנה. הם מליטא ואני מבסרביה.
שמרה עליי הפאנאטיות משני דברים – התפרקות לתוך עצמי, התכנסות. שגם המנוף של ארכימדס – תן לי נקודת משען וארים את העולם, או גלילאו – לא היה מחלץ אותי.
ונקודה שנייה ההיקרעות לרסיסים. ההתחזקות שלי בכל בדל של סמלים ושל מיתוס. של אישי מופת. של גיבורי מופת בצורה התמימה והמטומטמת ביותר שאפשר להעלות על הדעת, שהלבישו אותי שלמת בטון ומלט על הכתונת הקרועה ההיא, וככה הייתי חודש-חודשיים, 8 חודשים, בדגניה חודשיים, בגרעין קיבוץ שמיר במגדיאל. וגם אחר-כך. גרעין יסעור.
היו רק שני מקרים שכמעט התפרקתי לחתיכות.
האחד קשור באחד המשוררים הגדולים של הגויים, ט.ס. אליוט. אחר-כך אלתרמן.
הגעתי דרך אחי, שהיה מבוגר ממני בשש וחצי שנים. שהצילו אותו בדרך אגב מן השוט המסוכן של אימי, שהיה בחוץ. בא אחריי באוניית מעפילים קולורדו. גורשה וחזרה פעמים אחדות עד שבלילה אחד הצליחה להוריד בקיבוצים. זה היה שלושה חודשים לפני המלחמה, יוני או יולי 39.
הייתי אז בדגניה ב'. אחרי שגורשתי משפיה. והגעתי לדגניה ב'. ושם הייתי בגיוס עונתי להציל את חלקות הבננות. רצתי כמטורף אחרי הוותיקים, לא לפגר. מקום אחד נפלתי וראיתי אשכול בננות מטפטף. לפני שהספקתי להתקרב לאשכול הרגשתי מכת ראש חזקה והלכה לי הראייה והבנתי מיד שעליתי על נחיל של צרעות על הבננות. יום חם בעמק הירדן. בשארית הכוחות רצתי אל מנהל חלקת הבננות. על הראש מנופח. כמו אדם שעושים לו דיקור סיני. עיניים לא ראו ואוזניים רעמו כמקלעים.
שלושת הימים הטובים ביותר אחרי עלייתי היו לי כאדם חולה על הגג תחת כילות, וטיפלו בי כל הזמן בתחפושות ומשחות. שוקע ויוצא בחלומות. נותנים לי לשתות מרק פירות.
לא היה בחו"ל.
שבוע לאחר מכן החזירו אותי לעבודה. הבינו שלרוץ אחרי אלופי הבננות אין לי שום סיכוי. מה אתה רוצה. אתה עוד חלש.
עוזר לעגלון. פעם ראשונה ששמתי רתמה על סוס נתן לי בעיטה שהעיפה אותי שלושה מטר. כמו ש.י. צ'צ'קס, מושכני ונרוצה, ב"הכנסת כלה". שושנה וצביה. אל תעז לטעות כי יקרעו אותך לחתיכות. בשפיה. הייתי קצת מנוסה משפיה להריץ עגלה כשאני עומד.
אילצתי את העגלון בדגניה, אילצתי אותו לקרוא להן שושנה וצביה. יצחק אוורבוך. לא אייזק. איזיקל, שם חיבה. עמדתי על יצחק, אוורבוך.
האיש הזה, העגלון בקיבוץ, אילצתי אותו להחליף את השמות לסוסות. הייתי מסרק את הסוסות במברשות סוסים, יצחק עשה, זאת בתמורה לשמות החדשים עבורו העגלון.
כל הזמן היו הובלות, ואני הייתי דואג לסוסות ואהבתי אותן. ויחד עם זאת זכרתי שאני לא יכול להגשים את עצמי כעובד אדמה.
אסור היה לי לצאת לשדות בגלל עוד עקיצות. יש שמחוסנים ויש מעטים שמגיעים עד לרגישות גבולית – ועקיצת דבורה יכולה לחסלם.
במשך השנים התברר שאני מחוסן.
אני [אחי?] במקווה היה במכוורת.
אבל – הראש הפאנאטי שלי, הצלחתי לבנות לי ב-8 חודשים בשפיה ובדגניה ב'. חודש. בערוץ הזה כפרתי בכול. לא ברמה האידאית, אידיאולוגית, אמונתית. אבל בערוץ השני הייתי שואל את עצמי – למה אני צריך לגור במלונת הכלבים, ומיטת קפיצים עם מזרון. מיטת סוכנות עם מזרון קש שעקץ אותי, החנון ממשפחה מסודרת ולא די המזרון עצמו היה דק כשהייתי קם היתה מפת קפיצים על גבי. ראיתי במבחן. קיבלתי בערוץ הקנאי, חלוצי.
אז עוד הייתי כותב מכתבים לחו"ל, ולבת-דודי שהיתה אהבתי הראשונה, ולחברים בתנועה. שהחלום הרטוב הראשון היה עליה. לא לאהבתי. כתבתי על היופי הבריא של ילדי הקיבוצים בעמק הירדן קופצים מהגשר לירדן. אולי גם אני ברבות הימים.
מה זה – אני חלוץ סוג ג', ואחד הצעירים בונה לו סוכה על עץ וישן שם בלילות. ולי כילה שקרעיה גדולים מן הבד. נכנסו פנימה היתושים ולא יכלו לצאת. קם בבוקר כמצורע.
ביקשתי מאחי שיקח אותי למוקד העשייה החלוצית. עדיין במגדיאל. גרעין שעדיין למד להיות גרעין אצל דליה.
איפה שאתה נמצא, אני נמצא. אני בוגר בניסיון ארץ-ישראל, יודע קראקוביאק, פולקה, צ'רקסיה כפולה, ואני מרקיד עם מפוחית בפי. בחוץ לארץ ניגנתי בכינור.
בריקוד כולנו יתומים. ריגושית. שירים של ברכה צפירה. מערכת רמקולים. בחמש וחצי היו מתחילים בשירי ברכה צפירה. תחילה זורקים כפכפים על הרמקול. לצלוף. המדריך היה בא ומפסיק. מלחמת הכפכפים בשירי ברכה צפירה. בשבוע השלישי, כבר הייתי מלא בשירים שלא הייתי מוותר עליהם. הייתי מלא ביופי הזה.
לימים פגשתי אותה, באחרית ימיה, בקפה פראק. וסיפרתי לה.
"אם את רוצה לדעת מי שקלט אותי בארץ, זה לא אפריים הנפח. בשפייה. ולא מי שלימד אותי לקצור. מי שעשה אותי ישראלי לכל דבר, שרק בזכותו יכולתי לשמוע אחרי חצי שנה שאני מדבר עברית כמו צבר." והתחלתי לשיר לה כמה שירים.
בשלושים למותה, כתבה בידיעות.
נכנס לי לנשמה כל כך חזק, שגם כשניסיתי לחזור על השיר באוזניה –
"עלי גבעה, שם בגליל, יושב שומר, ובפיו חליל – "
שומר במקום רועה.
אחר-כך עלינו לזיכרון. עיירה. דורכים על רחובות זיכרון יעקב. ערבים דופקים בחמורים ועל כל חמור שני ארגזים, עגבניות, פמידורס, ואיגרקס, והגבירות יושבות עטופות במטפחות שדוגמתן היכרתי בעיירה שלי, מדברות איתם ערבית. מתמקחות. בידכּ, עשרה גרוש. ערבית ואידיש. איפה העברית? הולכים המומים. עוברים ברחוב שהזכיר לי קריקטורה של עיירה. ומגיעים ליקב, שם מסבירים לנו בעברית צחה איך עובדים. אחד נתן לנו טעימות.
אומר למדריך – זה הראשון שדובר עברית.
אומר – הוא לא יהודי. הוא צרפתי.
חזרתי מלא חוויות מטורפות ומסעירות, שסוף-סוף ראיתי ארץ-ישראל אחרת.

נתקע לי במוח רועה – שומר, בשיר.
פה הגעתי למקום שהכול יכול לקרות. טעותי בקשר לשיר. בחו"ל רק פרעות.

טיול שפייה לעמק הירדן. עברנו את עמק יזרעאל. הירדן. מקום הירדן צר. יושבים. ואז מפתיע אותנו המדריך – וזה הירדן.
אני הגעתי אל הירדן של התנ"ך. הירדן יסוב לאחור. מהתנ"ך. ואני בא מארץ של נהרות. היה רק לנחל אחד, ליפקאן, הביב העירוני שהיה נשפך לגרוט (שהיה נשפך לדנייסטר) שגבל עם מולדובה. הכול נשפך לתוכו. הביוב דרך סמטת הבורסקים וצובעי העורות. וזו האסוסיאציה הראשונה.
יכני הברק. זה המקום שבו ישב יוחנן המטביל, האיסיי. והיה מטביל אותם? לא יכול להיות.
התחלתי לבנות לי שתי מערכות.
אחת מציאותית שאתה צריך להסתדר בתוכה על פי כוחך וכישרונותיך.
והאחרת, לימים הצליינית, שבה שרים את השיר עם השומר. המערכת האידאלית, ששם הכול אפשר.
סוף מאורעות 1939.
אני לא פרצתי בבכי אלא בניתי לי שתי מערכות מקבילות.
לימים, בשנת 69', הגעתי לאיובה, סמינר בינלאומי של סופרים. הפלגנו על המיסיסיפי. ספינה יפהפייה. ויסקי. ליוו אותנו אנשי ספרות. רקטור האוניברסיטה. נשים נאות, וכומר. והכומר ביקר כנראה לפני שנים בארץ-ישראל. התקרב אליי, ושאל:
"איך המיסיסיפי?"
"אתה מראה לי את המיסיסיפי, ואני מכיר את השיר על הנהר, ואת מרק טווין, אבל אני יודע עוד משהו."
"מה?"
"אני מכיר נהר שהוא גדול אפילו מהמיסיסיפי."
"איזה?"
"ירדן."
צוחק כלא מאמין, ואני ממשיך – "כמה פעמים נזכר הירדן בתנ"ך, וכמה המיסיסיפי?"
גיחך.
"זה צריך להיות כך."
למחרת היה כתוב על כך בעיתון. מסתבר שהכומר היה גם כתב.
"יצחק אורפז"

איש ירושלים וחוקר ירושלים
מתוך דברים על ד"ר אפרים אבן ז"ל שהושמעו באירוע האזכרה שהתקיים בכנסת ישראל, במעמד יו"ר הכנסת אמיר אוחנה, ביום שלישי, 8.8.2023
במפתיע ולא במפתיע הגיעה הבשורה המרה בדבר פטירתו של חברנו היקר ד"ר אפרים אבן. מותו בא במפתיע – למי שלא ידע על אישפוזו מזה כמה שבועות, ולא במפתיע – למי שעמד איתו בקשר בכל הימים הללו, עד שקרסו מערכות גופו והוא השיב נשימתו לבוראו. בן 88 היה אפרים, איש ירושלים ותושב אפרת, במותו ב-19 ביוני. בו בערב הקריר והאפלולי הובא למנוחות בבית העלמין של כפר עציון. רבים מתושבי אפרת ובראשם ראש המועצה עודד רביבי, באו להיפרד מחברם, בטקס קבורה שנערך בחשכה ותחת ערפל כבד.
בהספדי לו, סיפרתי על קשרינו בני למעלה מחמישים שנה, הזכרתי את כתביו ומאמריו הפזורים בכל ביטאוני התנועה הלאומית, לדורותיהם, והגדרתי אותו: "הז'בוטינסקאי האמיתי האחרון." הוא נתן לכך ביטוי בפעילותו האינטנסיבית במסדר על שם זאב ז'בוטינסקי. במידה רבה הוא היה ממשיכו של ההיסטוריון הלאומי, פרופ' יוסף נדבה זיכרו לברכה. שאכן היה אפרים אבן תלמיד נאמן של ראש בית"ר זאב ז'בוטינסקי וחבר התנועה הלאומית ומוסדותיה משחר נעוריו.
כבר בגיל 10 הצטרף אפרים אבן לתנועת בית"ר. וכאשר הכריזו הבריטים על תנועת בית"ר כעל תנועה "בלתי ליגאלית", פעל ב"בית"ר במחתרת". הוא סיפר: "באחת ה'פעולות' פקדה עלינו המפקדת של יחידתנו, ציפורה לוי, לעבור לעמידת דום, והודיעה לנו בקול נרגש כלשהו, כי 'בזה חברי יחידתנו מצורפים ל'אירגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל'. בעיקר עסקנו – כך העיד – בהדבקת כרוזים בחוצות ירושלים ובהפצתם בתיבות הדואר, בבתי הקולנוע ובכניסות להם. כן הוטלו עלינו תפקידי 'שמירה'."
והוא מספר עוד: "הראו לנו חדרים שבהם נערכו שיעורי נשק או ישיבות מפקדים, או שיחות הדרכה, ועלינו הוטל לשוטט, כאילו לתומנו, ברחובות הסמוכים לאותם חדרים, ולמהר ולדפוק על דלתות החדרים הללו אם נגלה 'תנועה חשודה' בסביבה."
בסמוך להקמת המדינה, חודשה פעילות בית"ר (בחלק מן הזמן תחת הכינוי 'בני אצ"ל'), ואפרים נטל בה חלק. בשנת 1953 התגייס לצה"ל בגרעין נח"ל של בית"ר. לאחר מכן, במילואים, שירת עד גיל מתקדם: תחילה בגדוד תובלה, אח"כ בגדוד המרגמות הכבדות של חטיבה 16 ("חטיבת ירושלים") ולבסוף כחידונאי, כמרצה ובעיקר כמורה דרך ביחידת קצין חינוך ראשי של חיל-האוויר.
בשנת 1956 התחיל אפרים ללמוד באוניברסיטה העברית, קיבל תואר ראשון בלשון עברית ובמדע-המדינה, ותואר שני ביהדות זמננו. בשנת 2003 התחיל את לימודיו לתואר השלישי בחוג ללימודי ארץ-ישראל שבאוניברסיטת חיפה, וביולי 2008 הוכתר בתואר "דוקטור לפילוסופיה", בגין מחקר על הנושא "היהודים ועיריית ירושלים בעשרים השנים הראשונות של העידן הבריטי (1917-1937): בצל ארבעה ראשי עירייה ערביים ושתי מערכות בחירות."
משנת 1964 עד 1966 היה שליח תנועת בית"ר ותנועת החרות בקנדה. שנים רבות עבד בשירות מדינת ישראל במשרדי האוצר והפנים, וכן במשרד מבקר ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית לארץ-ישראל. בקונגרס הציוני ה-ל' בשנת 1982 נבחר פה אחד כיו"ר הוועד הפועל הציוני, תפקיד שבו כיהן עד שלהי 1987.
בשנים 1994-1999 הוא ערך את כתב-העת "האומה", גיליונות 116-137, עד שהעביר את שרביט העריכה אליי. אפרים היה העורך השביעי של רבעון "האומה", הביטאון הלאומי היחיד במחנה הלאומי, שכמעט אינו זוכה לתמיכת המחנה הלאומי. השבוע רואה אור הגיליון ה-231! הוא הוסיף להשתתף ב"האומה" במאמריו והיה חרד על כל פסיק או תיקון קטן שנעשה חלילה וחס בכתב ידו. העברית שלו היתה לעילא ולעילא. הסגנון המיוחד, הארכאי במידה מסויימת – ואני מציין זאת דווקא לטובה – חשוב היה לו שיישמר. הוא החשיב אותו לא פחות מאשר התוכן העשיר עצמו.
ב-2008 עשה ד"ר אפרים אבן ניסיון-שווא להיבחר לכנסת, וכך כתבו ותיקי תנועת ז'בוטינסקי והליכוד במכתב ההמלצה שנשלח לכל מתפקדי הליכוד: "ד"ר אפרים אבן הוא מאנשי הרוח של המחנה הלאומי, דובר רהוט ובעל עט שנון. איש מאמין וישר דרך, נאמן רעיון ארץ-ישראל השלמה, ומתנגד מובהק למדינה 'פלשתינאית' בכל תחום שהוא במערב ארץ-ישראל, הוא מאוהביה של ירושלים וייאבק למען ביצורה הרוחני והכלכלי, בין השאר על-ידי העתקת כל מוסדות השלטון המרכזי אליה ואל סביבותיה. כן יאבק למען השרשת התכנים היהודים והמורשת הציונית במערכות החינוך ובשידור הציבורי."
אפרים אבן היה פובליציסט פורה. אין עיתון תנועתי שבו לא יימצא מאמר מפרי עטו, בין אם זה על ז'בוטינסקי ואישי תנועתו, ראשי המחתרות ובית"ר, ובין אם זה על פרשיות היסטוריות, וכמובן בענייני השעה וכן בענייני הלשון העברית. לפי עדותו, הוא חידש כמה מילים בעברית, שלא נקלטו אבל מעניינות מאוד: "אוּמצִיָה" לציון המילה "סטקיה", "לַבְּלָח" ראשי התיבות של "לא בשר לא חלב", לציון המילה "פַּרוֶה" שבשפת היידיש, "רַפֶּקֶת" לציון המילה "נוסטלגיה", "כְּהוּנִיָּה" לציון המילה "קדנציה", "מִתפָּסָה" לציון המילה "קונצפציה", "תּשַעְשוּעַ" לציון המשחק "סודוקו", ועוד.
שיא יצירתו הם כמובן הספרים שכתב, ספרים וחוברות שערך, כשהוא מוסיף תובנות משלו, בשפתו המיוחדת, בעברית הצחה שלו, למורשת ז'בוטינסקי ולמורשת ירושלים. אזכיר את הבולטים שבהם:
"הפילוג בציונוּת: מדוע הקים ז'בוטינסקי את ההסתדרות הציונית החדשה?" הוצאת ראובן מס, ירושלים, 1992. זהו ספר פורץ דרך בחקר התנועה הרביזיוניסטית במחצית הראשונה של שנות השלושים, עיתוניה, אישיה, סיעותיה ומאבקיה.
"מורי, זאב ז'בוטינסקי – מנחם בגין", הוצאת מרכז מורשת מנחם בגין, ההסתדרות הציונית וסטימצקי, 2001. אפרים אבן הוא עורך הקובץ החשוב הזה, שבו ליקט את כל הגותו של בגין בכתב ובעל-פה על ז'בוטינסקי, והוסיף לה הערות מחכימות.
"ז'בוטינסקי ובגין: משנתם ומאבקיהם: פולמוס היסטורי עם מתנגדיהם", הוצאת "צמרת", 2021. בספר זה – האחרון שראה אור בחייו – קיבץ חמישים רשימות שפירסם בעשרות שנים בעיתונים שונים, הרצאות, שידורים ופולמוסים. זהו מקור חשוב לתולדות שני האישים, השקפותיהם, יצירותיהם, פועלם, האצ"ל ולח"י. וכן הוא כולל גם מאמרים שפירסם ד"ר אבן כנגד יריבי התנועה.
"עיריית ירושלים 1948-1917: יהודים וערבים", הוצאת אוניברסיטת אריאל בשומרון, 2015. ספר שהוא פסגת יצירתו המחקרית של אפרים אבן. מחקר פורץ דרך, רב חשיבות וכמות, רב המידע והעמודים, על עיריית ירושלים בתקופת המנדט הבריטי. פסיפס מלהיב של הפנים האנושיות המגוונות של עיר הנצח – מאז שראש העיר התורכי שלה הגיש ברוממה את כתב כניעתה לשני סמלים בריטיים, לפני כמאה ושש שנים – ועד להיותה לבירת ישראל ב-1948, ובטרם אוחדה בשלמותה תחת ריבונות ישראל במלחמת ששת הימים. מה שבולט בכל התקופה הזאת – מציין אפרים – היא העובדה שלא היה לירושלים ראש עיר יהודי. היהודים לא נלחמו על התפקיד הרם, ונתנו תשומת לבם בעיקר ליחסיהם התקינים עם שכניהם הערבים.
חייו של אפרים אבן נעו בין שני קטבים – הקוטב הפוליטי והקוטב המחקרי, ואיחדה ביניהם הדבקות, הנאמנות, ללא שמץ של היסוס או פיקפוק כלשהו, באידאולוגיה הז'בוטינסקאית וגילגוליה. וכן – הנאמנות לתנועת הליכוד ולעומד בראשה בנימין נתניהו. השאיפה שלו לכל אורך דרך חייו – לחזק את תודעת המורשת שלנו, להטמיעה בקרב ראשי תנועת הליכוד ופעיליה. לא מפליא על כן שזכה לכהן בשני תפקידים רבי משמעות: כיהן במשך כחמש שנים כיו"ר ברית חיילי האצ"ל בארץ-ישראל, והיה עם יומו האחרון יו"ר מועצת המייסדים של תנועת הליכוד.
חבריו ורעיו בוודאי זוכרים, כי היתה באפרים תמימות מסויימת, קשיחות דעת, שגם הנחילו לו אכזבות. איש ללא פשרות, שלא תמיד הבינוהו והסכימו עימו, אבל על דעותיו, על אמונותיו, עמד כצוק איתן – גם כשמצא עצמו בעמדת מיעוט.
הסתלקותו של אפרים אבן ז"ל היא אבדה קשה למשפחתו ולתנועתנו, הדלה כיום למרבה הצער באנשי רוח ומחקר כמוהו. אנשים כמותו אינם זוכים, לדאבון הלב, להערכה מספקת בתנועת הליכוד. שהרי בתנועה פוליטית, שורשית, גדולה, לא הכול, רבותיי, הוא פעילות עסקנית. הרוח, המורשת – ויש לליכוד מורשת מופלאה שאין לשום תנועה או מפלגה בישראל – הם-הם המסד לפעילות הפוליטית היומיומית, הם הדבק שמאחד מאות אלפים לתמוך בדרך הליכוד, בדרך ז'בוטינסקי, בגין, שמיר, ויורשה לי להוסיף – אחימאיר. בלעדי הדבק הזה, שאפרים דבק בו, עלולה התנועה הלאומית להיקלע לאובדן דרך. במידה מסויימת אנו רואים זאת בימים עצובים אלה.
לי אפרים אבן חסר מאוד. חסרים לי השיחות איתו, הוויכוחים לשם שמיים, בעיקר בטלפון, השמרנות שלו, התמימות שלו והדעתנות שלו. חבר אמיתי היה. ותיקי בית"ר ותנועת ז'בוטינסקי, חבריו המייסדים בליכוד ובמסדר ז'בוטינסקי, קוראי מאמריו, מחקריו וספריו, חבריו ביישוב אפרת, יזכרוהו לעדי עד.

2. תוכנית בזוייה בערוץ 12
מפעם לפעם, מדי ליל שבת, אני חוזר ועושה את הטעות הקריטית כשאני מגניב מבט אחרי השעה שש אל תוכנית טלוויזיה בערוץ 12 הנושאת את השם "אופירה וברקו". מציץ ונכווה, צופה כמה דקות ונדהם. כך כל פעם מחדש. ערוץ 12 הפקיד שעתיים תמימות למה שמתיימר להיות ראיונות פוליטיים בעיקרם, בידי שני אנשים שעושים באוצר שניתן להם – שעתיים בפריים-טיים – כבתוך שלהם.
השניים – האחת כתבת ספורט לשעבר, השני כדורגלן העבר – הפכו את המושג "תוכנית ראיונות" לדבר ההזוי ביותר בתחום התקשורת, שלא לומר הבזוי ביותר. לא ראיתי איש ציבור כלשהו, בין אם הוא ראש הממשלה או ראש האופוזיציה, בין אם הוא כל אדם אחר, שניתן לו להביע את דעותיו בכלי התקשורת בלא מורא, בלא הפרעה, בלא קטיעה, כפי שניתן לשניים הללו. והם אכן עושים בתוכניתם כטוב בעיניהם ובעמדותיהם הפוליטיות, בלי שמישהו ינסה לעצור בעדם.
ברקוביץ פותח את מבעריו בחופשיות, כאילו היה אליל המונים על מגרש הכדורגל. שעתיים שהן קרש קפיצה לו ולשותפתו להפיץ מן המקפצה את משנתם הבלתי מצונזרת או ערוכה. פוצחים לפני כל שאלה במונולוגים חד-צדדיים, מציגים עמדה אחידה, החוזרת על עצמה כמעט בכל שאלה ובכל תכנית. המרואיין, השש להופיע על המסך בערב שבת, מתגלה ברוב עליבותו.
ישנם מרואיינים שחוזרים ומופיעים אצלם כמו בלופ מדי כמה תוכניות. למשל, בני גנץ. כמו ילד מבוייש, שלא לומר נבוך, הוא ניצב לפני השניים, שמזילים עליו מחמאות בדבש. אני מתבייש בשבילו על ראיון מתקתק, שבו השניים מרימים לו שאלות להנחתה, כאילו נמסרו לו בטרם התוכנית. שיתוף פעולה הדוק, לוחמני, עם האופוזיציה.
כך גם מרואיינים שחביבים עליהם, כמו יאיר לפיד, אביגדור ליברמן וגדעון סער, שמצאו להם בתוכנית זאת בימה נוחה להשמיע דברים ערבים לאוזני הצמד. כלומר: ירידה על הממשלה, על העומד בראשה, על תנועתו, בלי שתוצג להם ולו שאלה מאתגרת אחת. אלה פוליטיקאים, שבעבר תמכו בהרבה נושאים שהממשלה מנסה לקדם כיום, בעיקר בתחום המשפטי, עילת הסבירות, אבל הס מלהזכיר זאת להם.
החד-צדדיות הזו חוזרת על עצמה כמו מנטרה מדי ליל שבת, כאשר חלק מכוכבי התוכנית מוזמנים אליה שוב ושוב. אין זה פלא שאישי ציבור מתומכי הממשלה, מהקואליציה, ואם תרצו מהימין, מדירים רגליהם ממנה. וכי מה להם ול"אופירה וברקו", דוברי האופוזיציה והמחאה? הרי ברגע שמישהו מאלה יעשה את הטעות הקריטית ויציב ישבנו באולפן המורם-מעם של השניים, יתחילו הללו לצלוב אותו, לקטוע אותו, לבזות אותו. כך למשל היה עם יולי אדלשטיין ועם מיקי זוהר, שביזו עצמם ביושבם כתלמידים נזופים מול מורי-ההלכה של השמאל, שלא פסקו מלהטיח בהם את בליסטראותיהם.
תוכניות חד-צדדיות, מראיינים חד-צדדיים, לא חסרים לנו בתקשורת לסוגיה. תפקיד התקשורת הוא כמובן לכוון זרקור לעבר פינות אפלות בחיינו, לחשוף מעשי עוול ומחדלים של השלטון, אבל גם לתת אפשרות למבוקרים להשמיע טענותיהם. ללא ספק ערוץ 14 מוטה ברובו, כמובן ימינה, אנשיו מרשים לעצמם לעשות פוליטיקה תקשורתית, שאפילו מי שמזדהה עם מרבית הדעות שמביעים קרייניו, חש לא פעם מבוכה. גם תוכניתו של רביב דרוקר בערוץ 13 מוטית לחלוטין, והרי היא כתמונת היפוך של "הפטריוטים" ב-14.
אלה גם אלה ראויים לביקורת על חד-צדדיותם. ואולם דומה כי תופעה כמו "אופירה וברקו" היא ייחודית לגמרי, בהתנשאות שלה, בעיוות המובנה שלה, במה שמרשים לעצמם השניים להגיד.
מה שהיה בליל שבת האחרון אף עבר כל גבול. המשפטים המטנפים שהטיחו השניים באורחם, עו"ד דוד פורר, ואחר כך חילופי הדברים הקשים שניהל ברקוביץ מול העיתונאי יהודה שלזינגר – הגדישו את הסאה. זו לא עיתונאות. זו טלוויזיה שערורייתית. לפחות לו היתה באותו ערוץ גם תוכנית נגדית, אולי אף היא בשעה "מבוקשת" כמו שש בערב בליל שבת, לקראת מהדורת החדשות המורחבת. שבוע אחד "אופירה וברקו", ושבוע שני, נניח, "דרומי וטאוב". אני בטוח שהצמד האחרון יהיה הרבה יותר הוגן משני עוכרי ליל השבת.
כולי פליאה שבציבור הרחב עוברים באדישות על המתנה התעמולתית הזאת שניתנה ללא תמורה לאופוזיציה, לשמאל, למחאה, אחת לשבוע, בליל שבת, בדמות הפיות חסרי המעצורים של אסייג וברקוביץ. אני מבין עם זאת, שהרייטינג של התוכנית הפלצנית נמצא בירידה. למרות הכול ואף-על-פי-כן, השפעתה על דעת הקהל זעירה. הנזק שהיא גורמת הוא בעיקר לתקשורת.
זוהי תוכנית שמבזה את מקצוע העיתונות ואת הערוץ שמאפשר את שידורה, ללא בקרה, ללא איזונים. והשניים אכן עושים ניצול פוליטי-מירעי להפיץ את משנתם על חשבון מרואייניהם וצופיהם.
יוסי אחימאיר

חודשיים בלבד לאחר אישור המנדט הבריטי על א"י, העבירו הבריטים שלושה רבעים מן הארץ לידי הערבים
חודשיים בלבד, בקיץ 1922 – לפני 101 שנה בדיוק – נדרשו לאימפריה הבריטית הבוגדנית, זו שכונתה בימי המרי שלפני הקמת המדינה בתואר היאה לה: 'אלביון הבוגדת', כדי להשתמט מהתחייבויותיה הבינלאומיות ולנשל את העם היהודי משלושה רבעים משטחה של הארץ המובטחת.
לבד מגבולות ההבטחה האלוקית, התנ"כית, זכה עם ישראל, בראשית המאה העשרים, בשלוש התחייבויות לחידוש יישותו המדינית בארץ ישראל: בהצהרת בלפור (1917) להקמת בית לאומי בארץ ישראל; בהחלטת האומות בוועידת סן רמו (1920) ובהחלטת חבר הלאומים (1922). בסן רמו ובחבר הלאומים דובר על בית לאומי שהשתרע על פני שטח עצום של 27,009 קמ"ר, מן הים במערב ועד המדבר במזרח.
אבל חודשיים לאחר ועידת חבר הלאומים, הזדרזה הבוגדנות הבריטית להעביר לערבים, לטובת הקמת ממלכת ירדן הערבית, שטחים בהיקפים בלתי נתפסים: יותר משלושה רבעים! מאותם 27,009 קמ"ר היקצו הבריטים 21,130 קמ"ר לטובת הקמת ממלכה ערבית מלאכותית שבראשה הציבו מלך אביון ש'יובא' מחיג'אז הרחוקה. רק 5,879 קמ"ר ממערב לירדן, המהווים פחות מ-22% משטחה המקורי של הארץ המובטחת, הועידו לבית הלאומי היהודי.
בימים אלה מלאו 101 שנה לנישול הגדול. צדק החכם באדם שחזה את הבוגדנות: "וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת" (משלי י"ד, ל"ד) – שמשמעותו היא, שאם לא נדאג לעצמנו, אף אחת מן הַלְּאֻמִּים לא תעשה זאת בשבילנו. אבל בימים שקדמו לבוגדנות הבריטית, הציתה את העם היהודי שפל הרוח תחושה גאולית. אבוקת הגאולה הקרֵבה ניצתה אמנם חמש שנים קודם לכן, עם פרסום הצהרת בלפור. אבל הצהרה זו דרשה עדיין גושפנקה בינלאומית. וזו ניתנה, למזלנו, פעמיים:
פעם ראשונה בוועידת סן-רמו (ו' באייר תר"פ, 24.4.1920), שבה הכירו העמים ב"קשר ההיסטורי בין העם היהודי לא"י," והחליטו לאשרר את שלטונה הזמני של בריטניה, במסגרת של מנדט, על ארץ ישראל, לטובת עם ישראל: "בעלת המנדט תהיה אחראית להגשמת ההצהרה שממשלת בריטניה פרסמה ביום 2 בנובמבר 1917, ושנתקבלה על ידי ממשלות ההסכמה האחרות, לטובת הקמה מחדש של בית לאומי."
ובפעם שנייה בוועידת חבר הלאומים (כ"ח בתמוז תרפ"ב, 24.7.1922) שהחליטה פה אחד לאמץ את כתב המנדט על ארץ ישראל, על מנת שהבריטים יעבירו בבוא הזמן את הבעלות על שטחה של הארץ המובטחת לידי העם היהודי. בין עשרות הסעיפים שנכתבו בעניין זה, היה גם הסעיף המכריע הזה: "המנדטורי יהיה אחראי ליצור בארץ תנאים פוליטיים, מנהליים וכלכליים, אשר יבטיחו את הקמת הבית הלאומי היהודי."
העם היהודי בארץ ובתפוצות חגג אז את ההכרה במדינה שטרם קמה. ביטויי הודיה ושמחה התפרצו בקהילות הנדכאות. עיתון 'המזרחי' פירסם את הידיעה המרנינה באותיות קידוש לבנה: "אל כל היהודים החרדים! המנדט הבריטי על ארץ ישראל נתאשר, ברוך אלוקי ישראל, על ידי מועצת אגודת העמים [...]. המנדט הבריטי על ארץ ישראל מכיר קודם כל במציאותו של עם ישראל חי. ואת ההכרה הזו הוא משריש בלבות כל העמים והממשלות. המנדט הבריטי מאשר את הקשר ההיסטורי, שיש בין עם ישראל ובין ארץ העבר והעתיד שלו. ועל פי הזכות ההיסטורית הזאת נותן המנדט לעם ישראל את האפשרות לבנות לו בארצו ההיסטורית בית לאומי עברי."
ועיתון 'הארץ' (היו ימים...) פירסם את מאמרו הנלהב של ההיסטוריון ד"ר יוסף קלאוזנר: "ישראל! היום נהייתָ לעם [...] זְכוֹר: דבר זה ניתן זכויות הרבה, שלא חלמו אבותיך; אך אל תשכח [...]: בא היום הגדול, שאומה שלמה ציפתה לו 1,852 שנה. בא היום שחצה את דברי ימי ישראל לשניים: עד כאן חורבן, מכאן ואילך תקומה; עד כאן גלות, מכאן ואילך שיבת ציון; עד כאן גדודים, מכאן מולדת; עד כאן אומה בעלת מום, מכאן ואילך אומה חיה..."
חודשיים מאוחר יותר העבירו הבריטים שלושה רבעים מן השטח שיוּעד ליהודים – לשושלת ההאשמית הערבית, שייסדה לימים את מדינת ירדן המלאכותית (שעד היום אין לה זכות קיום משל עצמה, ואפילו לא מים חיים, תרתי משמע, שירוו צמאונה, ושאותם מספק לה הבית הלאומי היהודי הגזול שממערב לה). ביושר רב רכשו הבריטים את הכינוי שהצמיד להם היישוב היהודי המאוכזב – 'אלביון הבוגדנית'.
בחסות 'אלביון הבוגדנית' חוללו הערבים פְּרעות בארץ, ונכתבו הספרים הלבנים הזכורים לרע, שבלמו נהירת יהודים לביתם הלאומי, והכול בניגוד להסכמה הבינלאומית מראשית המאה. אלה הולידו את ההבנה, שמדינה יהודית לא תוכל להתייסד על ידי ניירות בינלאומיים חגיגיים, אלא על בסיס רעיון קיר הברזל בגירסה הז'בוטינסקאית, או 'החבר פָּרַבֵּלוּם' (פרבלום היה שמו של אקדח שנפוץ בימים ההם) בגירסת הציונות הסוציאליסטית.
משלא ידעו הבריטים לרסן את הערבים וליישם את התחייבויותיהם הבינלאומיות, נאלצו ארגוני המגן היהודיים – ההגנה והפלמ"ח, האצ"ל והלח"י – ליטול את היוזמה לידיהם ולהגן על כבשת הרש שנותרה מן ההתחייבויות הבריטיות שלא היו שוות את הנייר עליהן נכתבו: בלונדון (1917), בסן רמו (1920) ובוועידת חבר הלאומית (1922). הבוגדנות האלביונית הוכיחה שוב, שהנסמך רק על 'חסד לאומים', כמוהו כמי שמפקיר חירותו על קרן הצבי.
מנחם רהט

בספריה (חיי מדף)
תָּהָה סֵפֶר מְקֻפָּח
כָּמָּה זְמַן יִשְׁהֶה עַל הַמַּדָּף
עַד שֶׁיִּלָּקַח.

הָאָבֵל
כְּשֶׁקָּבְרוּ אֶת אִשְׁתּוֹ
הוּא רָצָה לִזְרֹק עַצְמוֹ
אֶל הַבּוֹר,
לַחוֹר הַשָּׁחוֹר
וּלְהִטָּמַע בּוֹ.

הַנֵּכֶה
הוּא מִשְׁתַּדֵּל
הוּא נֶאֱחַז בְּמַקֵּל
הוּא נֶאֱחַז בַּמְּטַפֵּל
הוּא מִשְׁתַּדֵּל לָלֶכֶת
כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵלֶךְ פַיְיפֶן.

האלמנה
רַק עַכְשָׁיו זֶה קָרָה
וְאִלּוּ הִיא מַמְשִׁיכָה לִחְיוֹת
כְּמוֹ כְּלוּם לֹא קָרָה
וְהַשָּׁכֵן תּוֹהֶה
הַאִם זֹאת מִגְנָנָה
וְהִיא רַק נִרְאֵית קָרָה?

ברחוב
אֲנִי הוֹלֵךְ שֶׁבִי אַחֲרֵי הַתַּחַת
וּמִתְפַּלֵּל שֶׁאֶת הָרֹשֶׁם
הִיא לֹא תְּקַלְקֵל
וְאֶת רֹאשָׁהּ כְּלַפַּי
הִיא לֹא תְּסוֹבֵב,
שֶׁמָּא מִפָּנֶיהָ אֶתְאַכְזֵב.

החולצה
'מוֹצֵא חֵן בְּעֵינַי
שֶׁהִיא מוֹצֵאת חֵן בְּעֵינַיִךְ'
אָמַר מִי לְמִי
'וְאֵיךְ אֲנִי בְּעֵינַיִךְ?'

*
'הַטִּיפּוּס הַזֶּה
לֹא נִרְאֶה לִי'
חָשַׁב אֶחָד
עַל מַאן דְּהוּא
שֶׁחָלַף עַל פָּנָיו
בְּטִיסָה עַל קַטְנוֹעַ.
'הַטִּיפּוּס הַזֶּה
לֹא בָּא לִי טוֹב
וְהָיִיתִי אוֹמֵר
לְלֹא הִסּוּס
שֶׁמַּתְאִים לוֹ יוֹתֵר
לָשֶׁבֶת עַל חֲמוֹר
מֵאֲשֶׁר עַל קַטְנוֹעַ
לִדְהוֹר.

טרוניית הפילים
"בְּכָל חוֹר הֵם נִתְקָעִים,"
חָשְׁבוּ הַפִּילִים
"עַל כָּל דֶּרֶךְ הֵקִימוּ
בְּנֵי הָאָדָם
גְּדֵרוֹת וּמַהֲמוֹרוֹת
וְאָנוּ צְרִיכִים לַעֲשׂוֹת
מַעֲקָפִים!
זֶה לֹא הוֹלֵךְ יוֹתֵר,
אָנוּ צְרִיכִים לָלֶכֶת
כְּמוֹ פַּעַם
וְהֵם צְרִיכִים
לָלֶכֶת מִפֹּה!"

אותות חיבה
מִשְׂתָּרַעַת חֲתוּלָתִי
עַל הַסֵּפֶר שֶׁבּוֹ אֲנִי קוֹרֵא.
'מָה אִכְפַּת לִי'
חוֹשֶׁבֶת הִיא: 'שֶׁיִּקְרָא,
וְאִם לֹא יַצְלִיחַ –
שֶׁיִּקְרָא אוֹתִי לְסֵדֶר;
עַד אָז הַכֹּל בְּסֵדֶר.'

כביסה
כְּמוֹ דְּגָלִים
מִתְנוֹפְפִים בָּרוּחַ
כְּבִיסָה עַל חֲבָלִים.

דָּגִים בָּרֶשֶׁת
הָרֶשֶׁת גּוֹעֶשֶׁת
מִדָּגִּים שֶׁדָּגוּ אוֹתָם
שֶׁלֹּא בְּטוֹבָתָם.
הֵם מִשְׁתַּדְּלִים
לִקְפֹּץ מִמֶּנָּה
בַּחֲזָרָה לַיָּם.
אילן בושם

לאט לאט נכבים האורות
במוחות חבריי הטובים
אני זוכר אותם
זוכר גם עבורם
זוכר מי הם
מי הם
מי הם
הם עדיין חיים
אבל שוקעים באפלה
עוד בטרם נפלה עליהם
תרדמת הנצח
כמו בנשף מסיכות ריקות
מעט מאוד נשאר בהם
ממה שהם היו
הם היו
הם היו
והעולם שלנו אתמול
נותר רק בזיכרוני
בטרם יִכְִבו האורות
ויתפוגג האדם
ואל עפר ישוב

ינואר 2014

[אהוד: שלא כמרבית שירי חיימקה שפינוזה, את השיר הזה, למיטב זיכרוני, לא פירסמתי בשעתו במכתב העיתי, כדי שלא לפגוע בשני חברים שלי, סופרים, שהיו עדיין בחיים, אבל מטושטשים] .

עודד ואיתמר שור וולף, חברי מושב אורות, מטפחים כרמי זיתים. שמן הזית האיכותי שהם מפיקים זכה לאחרונה בפרסים רבים בתחרויות בין לאומיות. עדינה בר-אל שמעה מהם על חייהם כחקלאים שגדלו במושב ובקיבוץ, על השקעתם בחקלאות בצד משרותיהם כאח מוסמך וכמהנדס מחשבים, ועל החיים במושב כבני זוג גאים, הורים לילדים.

סיפורו של עודד שור וולף
עודד נולד במושב אורות בשנת 1971. אביו בֶּנוֹ שוֹר הגיע ארצה עם הוריו ואחותו בשנת 1939 במסגרת "עליית הנוער". מספר עודד: "אבי נולד בטֶפְליץ אשר בחבל הסודטים בצ'כיה. לאחר הסכם מינכן וכניסת הנאצים לחבל הסודטים, סבי, שהיה איש עסקים בעל אמצעים וקשרים, חש שהמצב מסוכן. הוא הצליח להבריח את משפחתו הגרעינית לפראג ומשם, בדרך לא דרך, הצליח להגיע לארץ עם רעייתו (סבתי), בנו ( שהוא אבי) ובתו לארץ. כל שאר המשפחה נספתה בשואה. בֶּנו, אבי בן ה-16, החל את דרכו בקיבוצים. הוא היה בהכשרה בחולדה ואחר כך התקבל כחבר בקיבוץ נווה ים."
בֶּנוֹ שור למד חקלאות, התמחה בגידול ירקות וניהל בנווה ים את גן הירק. בשלב מסוים הוא החליט לעזוב את הקיבוץ ולעבור למושב. הוא השלים קורסים נוספים והתמנה להיות מדריך חקלאי לגידול ירקות, בביקוריו במושבים לצורך הדרכה הכיר בכפר גיבתון את רעייתו לעתיד לאה, אימו של עודד. השניים נישאו. בתחילה הסתייגה לאה מן הרעיון לעבור למושב. היא אמרה לבעלה: "אני מושבניקית, ואני יודעת כמה החיים במושב קשים." אבל בֶּנוֹ התעקש, ולאה הלכה עימו.
במסגרת ההדרכה הגיע בֶּנוֹ למושב אורות, בו היתה משתלה גדולה של ירקות. מושב זה עלה על הקרקע בשנת 1952. הקימו אותו עולים מארצות הברית שעברו שם הכשרה והביאו עמם מעט ציוד חקלאי. הם השתכנו בצריפים שבדים. "אבי התאהב בעצם בצריפים השבדים." מספר עודד בחיוך. "באותו זמן היתה תחלופה גדולה במושב, שכל חבריו היו אנגלוסכסיים. החיים כחקלאים, גם אז, לא היו פשוטים. ההזדמנות לקנות משק נפתחה אז לחברים שאינם ממדינות דוברות אנגלית. וכך הזדמן להוריי לקנות את משק 24."
בֶּנוֹ ולאה הגיעו לאורות בשנת 1958 והחלו לטפח משק מעורב שהתבסס על ירקות, מטעים, לול מטילות וכמה עגלים. לאה היתה לולנית מצטיינת ושניהם עבדו יחד במשקם. "אימי היתה מאוד חברותית ותורמת. היתה אדם מיוחד." אומר עודד, "הילדים במושב ידעו שאפשר לבוא לאכול אצלה, כאשר ההורים שלהם עבדו בשדות. רק עשר שנים לאחר נישואיהם הם הצליחו להביא ילדים לעולם. אני נולדתי אחרי שתי אחיותיי, ריקי וחני. מאז שהייתי ילד נמשכתי לעבודה במשק ולחיים האלה, ועבדתי בילדותי ובנעוריי עם הוריי במשק." מוסיף עודד. "אני אוהב מאוד חיות ותמיד טיפחתי פינת חי."
עודד למד בבתי הספר היסודי "מבואות" ובתיכון באר טוביה, והיה פעיל מאוד בתנועת הנוער – בחטיבת בני המושבים של 'הנוער העובד והלומד'. הוא היה גם יו"ר מועצת החניכים הארצית. עם סיום לימודיו הוא הצטרף לגרעין "עודד" והיה במסגרת שנת השירות בעמק חפר. בצבא הוא היה חובש גדודי של גדוד 46 בחיל השריון, ואף היה מצטיין קרפ"ר (קצין רפואה ראשי).
עודד חזר למשק והוריו הביעו נכונות לעזור לו, אם הוא רוצה, לעסוק בחקלאות ולפתח את המשק. אבל זה היה בשנות ה-90 של המאה ה-20, בתקופת משבר המושבים והחובות שהיו למושבניקים רבים. עודד ניסה כמה ענפים: כבשים, ירקות, פרחים ומטעים. הוא המשיך במטעים ולקח על עצמו לטפח עוד פרדסים. "הייתי חייל משוחרר שלא פוחד, עם הרבה מרץ ואומץ." הוא אומר. למרות מאמציו במשך כמה שנים, הוא נוכח לדעת שאינו מצליח להתפרנס מחקלאות והחליט לפנות למקצוע אחר. "בסופו של דבר מכרתי את הכבשים היפהפיות שהיו לי, (היו לי כבר 100 אימהות)," הוא מספר, "ובכסף שקיבלתי עבורן שילמתי את שכר הלימוד באוניברסיטה העברית בירושלים. בהמשך לנטיית ליבי כחובש בצבא, למדתי סיעוד וקיבלתי תואר ראשון במקצוע זה. היום אני אח בכיר. אני עובד בחצי משרה במחלקה לרפואה דחופה (מיון) בבית חולים 'קפלן' ברחובות."

סיפורו של איתמר שור וולף
איתמר נולד בקיבוץ מזרע. "סבי וסבתי הגיעו מפולין והיו בין מייסדי הקיבוץ. אבי, אבשלום וולף, נולד במזרע. אמי שוֹש, שהוריה עלו מעיראק והתגוררו בקריית אונו, הגיעה בכיתה י"ב לעבוד במשך שבוע בקיבוץ. שם היא הכירה את אבי והתאהבה בו. מהר מאוד היא עזבה את הבית, עברה למזרע והפכה להיות קיבוצניקית. הוריי התחתנו בתחילת שנות העשרים שלהם. נולדו להם שני ילדים: אחי הבכור ליעד, שגדול ממני בשלוש שנים, ואני שנולדתי בשנת 1977."
אביו של איתמר עבד במפעל לעיבוד בשר של הקיבוץ, "מעדני מזרע", ואחר כך היה משווק את התוצרת באמצעות משאית ברחבי הארץ, בעיקר בקיבוצים. כאשר איתמר היה בן שנתיים וחצי אביו נהרג בתאונת דרכים ליד קיבוץ נגבה, תוך כדי עבודתו. "אימא נשארה בקיבוץ, שתמך בה ועטף אותה בחום. היא קיבלה את כל העזרה הנדרשת." מספר איתמר. "אין לי זיכרונות מאבי, לצערי הרב, אבל אני יודע שהוא היה מאוד מעורב בחיי התרבות בקיבוץ, בעל חוש הומור וארטיסט."
אחרי כשנה הכירה אימו את שמוליק יבין מקיבוץ משמר העמק. השניים נישאו, שמוליק הפך לאביהם של ליעד ואיתמר, ונולדו עוד אח ואחות. המשפחה נשארה במזרע, האם שוש היתה מורה באולפן ושמוליק לימד וחינך במוסד החינוכי "עמקים" שבמזרע. כשאיתמר היה בכיתה ו' המשפחה יצאה לשנת שליחות.
"היינו שנה אחת בעיירת הפיתוח ירוחם." מספר איתמר, "והתקופה היתה מאוד מעניינת ומאוד נחמדה עבורי." לאחר ירוחם החליטה המשפחה להתגורר במשמר העמק, קיבוצו של שמוליק. לאחר כשנתיים עזבו ההורים את הקיבוץ, אבל איתמר ואחיו ליעד החליטו להישאר במוסד החינוכי "שומריה" שבמשמר העמק. בקיבוץ היתה לשמוליק משפחה ושני האחים הסתדרו בקיבוץ הוותיק והמבוסס.
לאחר סיום כיתה י"ב התגייס איתמר לצבא ושירת בחיל האוויר, בתפקיד מש"ק כוח אדם בבסיס פלמחים. "בתקופה זו פגשתי את עודד אצל חברים בחיפה. לשנינו היו אז בני זוג, אבל אני התאהבתי בו והתחלנו להיות בקשר. די מהר הפכנו לזוג, ומאז אנחנו ביחד. כשהשתחררתי מהצבא עזבתי את הקיבוץ ועברתי לאורות וזהו, הפכתי מקיבוצניק למושבניק והתחלתי את החיים. בהמשך בנינו את ביתנו ליד בית הוריו של עודד."
איתמר החל לעבוד ב"אינטל" בקריית גת כטכנאי בחדר הנקי, בהמשך יצא ללימודי תואר ראשון במדעי המחשב במכללת "ספיר" שבדרום והחל לעבוד כמהנדס תוכנה.

סיפור הזיתים
ענף הזיתים במשק לא צמח בבת אחת. עודד תמיד אהב עצי פרי. היה לו בוסתן סביב הבית והוא נטע בו עוד ועוד עצים. היו גם עצי זית ספורים בקצה המשק, ליד הכביש. הוא ואיתמר נטעו חלקה קטנה בת חמישה דונם של עצי זית והחלו למסוק אותם בידיים ולהפיק מהם שמן זית.
"התחלנו בקטן." מספר עודד. "המשק עדיין לא היה שלנו, אלא של ההורים, ואנחנו לא היינו מעורבים יותר מדי בחקלאות. עבדנו, למדנו, בילינו הרבה מאוד עם חברים מהמרכז. אבל בהדרגה התחלנו להתאהב ולהתעסק בגידול זיתים. שנינו מאוד אוהבים אוכל, איתמר אלוף במטבח ואוהב מאוד לבשל ולאפות. פתאום נוצרה דינמיקה שהחזירה את שנינו לחקלאות: גידלנו עצי זית, מסקנו בעזרת בני המשפחה והפקנו שמן." מוסיף איתמר: "זה מאוד מאוד הלהיב אותנו. זו נקודת חיבור חזקה בין שנינו, כי עודד הוא חקלאי בנשמה, ואני באתי מקיבוץ שבו עבדתי בענפי חקלאות שונים, ובעיקר, כאמור, אני מאוד אוהב קולינריה. שנינו מעריצים קולינריה ים תיכונית. כך ששמן הזית מחבר אותנו יותר."
עודד העשיר את הידע שלו בקורס גידול זיתים וייצור שמן זית, ובהמשך עבר קורס טועמי שמן זית בפקולטה לחקלאות ברחובות. הקורסים היו בהדרכת אהוד סוריאנו, מומחה בתחום שמן הזית. "קיבלתי חשק להמשיך בתחום ולהתמקד באיכות." כמה שנים אחר כך גם איתמר סיים קורס טועמי שמן זית.
כיום הם טועמי שמן מקצועיים, בעלי הסמכה של "ארגון שמן הזית העולמי" (IOC), חברים בפאנל טועמי שמן של ענף הזית הישראלי ושופטים בתחרויות בין לאומיות.
השנה הם חכרו מהמושב שטח נוסף ועתה הם מעבדים חמישים דונם זיתים משישה זנים. רוב הזיתים מיועדים לשמן, חלק קטן מן הזיתים נכבש למאכל ונמכר בחנותם. אחד הכרמים נקרא "כרם אבשלום" על שם אביו של איתמר. כרם אחר, בכניסה למושב, נקרא "כרם לאה ובֶּנו" על שם הוריו של עודד.
אומר עודד: "אני קם בבוקר, אומר לעצמי 'בוקר טוב' ויוצא לעבודה בגיזום, במסיק בכל מה שצריך." הם מעסיקים פועלים מקומיים או תאילנדים מפעם לפעם, אך אין להם פועלים קבועים ורוב העבודה היא עצמית. עצי הזית בכרמים שלהם נטועים בצורה המתאימה למסיק בניעור. כאשר היבול רב הם מעסיקים קבלני ניעור, אך שואפים שתהיה להם מנערת משלהם. כשיש פחות יבול הם עובדים עם פועלים והמסיק ידני.
השניים מדגישים שהם משתדלים להפחית ככל האפשר את הריסוסים בכרמים. "שיטת הגידול שלנו היא אקולוגית ואנחנו מאמינים שככול שהכרם שוקק חיים כך הוא בריא יותר. אנחנו מאפשרים לעשבים לצמוח ולהוות בית גידול למגוון ענק של יצורים חיים – מעל ומתחת לאדמה, וכשהתחרות על המים בקיץ גוברת, אנחנו פשוט מכסחים את העשבים. אנחנו אמנם לא אורגניים," אומר עודד, "אבל ניתן להגדיר אותנו אקולוגיים."
"אנחנו מתקדמים כל שנה מבחינת איכות שמן הזית שלנו." אומר איתמר. "אנחנו משקיעים המון ברכישת ידע ובפיתוח מקצועי, והדבר מתבטא בפרסים שאנחנו זוכים בהם."

הזכיות במדליות
היו להם זכיות בשנים הקודמות, והשנה זכו בשתי תחרויות בינלאומית. בתחרות Terra Olivo הם זכו בארבעה פרסים. שמן הזית שלהם מזן ה"קוֹרוֹנייקי" זכה במדליית "גרנד פרסטיז' גולד" וגם בפרס הקורוניקי הטוב בישראל. "זה הפרס המשמעותי ביותר עבורנו." אומר עודד, "כיוון שיש בארץ שטחי כרמים רבים עם זן הקורונייקי, שהוא זן מעולה, רבים שלחו שמן זית כזה, כך שהתחרות היתה קשה."
באותה תחרות זכו גם שמן הבלנד שלהם "נחל האלה", שמורכב מארבעה זנים, (הרכב שהם שומרים בסוד...) ושמני ה"קורטינה" וה"סורי". שור-וולף שלחו גם שלושה שמנים - קורטינה, בלנד 'נחל האלה' ופישולין – לתחרות האיטלקית הנחשבת – EVO IOOC ושלושתם זכו במדליות כסף בתחרות זו, שנחשבת מאוד יוקרתית. "וזה כיף גדול," הם אומרים.

אירוח ומכירות
בבית אריזה סגור, בו מופעלים מזגנים שמכוונים על 18 מעלות, מאוחסן השמן שלהם במכלי נירוסטה. בחלל צמוד הם הקימו חנות מקסימה בה הם מוכרים את השמנים שלהם ומוצרים של יצרנים מקומיים קטנים ואיכותיים. עודד ואיתמר משלבים תיירות פנים ואירוח בעסקיהם. מגיעות אליהם קבוצות של ארגונים ומקומות עבודה. המבקרים משתתפים בסדנאות של טעימת שמן ולומדים איך לזהות שמן שהוא "כתית מעולה", (שהוא שמן משובח ביותר, נטול פגמים לחלוטין, שמופק בבית הבד בכבישה קרה ואשר אחוז החומציות שלו נמוך). בנוסף לידע התיאורטי שהמבקרים מקבלים, הם מסיירים בכרמי הזיתים ובבוסתן עצי הפרי הגדול, ומובן שיש גם כיבוד של קפה ועוגה. מסתבר שרבים מבין המבקרים הם עולים חדשים מרוסיה ומאוקראינה, שמאוד אוהבים שמן זית ויודעים להעריך תוצרת חקלאית איכותית. החנות במושב אורות פתוחה בכל יום שישי. סדנאות וסיורים ניתן לתאם בטלפון.
אומר עודד: "בחנות אנחנו בוחרים את המוצרים בקפידה. הכול כמובן ישראלי וככל האפשר מוצרים של חקלאים מקומיים. לדוגמא, חיפשנו סילאן מיוחד, ומצאנו סילאן ותמרים בקיבוץ הקטן סָמָר בערבה. במפעל שלהם משווקים תמרים מזנים שלאט לאט נעלמים מן השוק, אשר זן המג'הול משתלט עליו. אנחנו מוכרים דבש ממושב ניר-בנים ויין מיקב 'עגור', שאינו רחוק מאיתנו. יש בחנות ריבות שאנחנו מכינים מפירות הבוסתן שלנו. אנחנו מכינים לימון כבוש ופסטו וכמובן כובשים זיתים ירוקים ושחורים. בקיצור מכל טוב. ואפילו," הוא מוסיף, "מגדיר הפרחים של רינה פז, חברת מושב אורות, נמכר כאן." (ראו: "אהבה בין-דורית לטיולים ולפרחים", קו למושב, גיליון 1277, 30.3.2023). בנוסף מכינים עודד ואיתמר מארזים יפים של התוצרת לקראת חגים.

כיוון קולינרי
מספר איתמר: "אנחנו מחפשים עכשיו כיוונים חדשים להתפתחות ולצמיחה, וזה קורה מתוך מחשבה, בעיקר שלי, להתמקד בעיקר בעבודה במשק ופחות בחוץ. כי החיים קצרים וצריך לנצל אותם כמו שצריך, לעשות את מה שאוהבים, להגשים חלומות ולהנות תוך כדי."
אחד הנושאים שהם מכוונים אליו הוא הקולינריה, לארח אנשים לארוחות במשק. "לאחרונה," ממשיך איתמר לספר, "ערכנו פה אירוע תוך שיתוף פעולה עם שף, חבר שלנו מבאר טוביה ששמו אייל מישורי ובתו רומי שהיא שף-קונדיטורית. האירוע נקרא 'קורטינה', על שם זן הזיתים. הוגשה בו ארוחה איטלקית ים תיכונית. מיקמנו את הארוחה הזו בין הכרמים לבוסתן. היתה בה אווירה מאוד יפה ומיוחדת. זה התחיל בזמן השקיעה והמשיך אל תוך הערב. הוכנו הרבה מנות איטלקיות ים תיכוניות, בהן שולב כמובן השמן שלנו. היינות של יקב 'עגור' היו ליווי מושלם. זה היה באמת אירוע מאוד מוצלח מבחינתנו, ונתן לנו חשק להמשיך בכך."

גאים במושב
"היציאה שלי מהארון לא היתה קלה להוריי זיכרונם לברכה." מספר עודד, "אבל הם קיבלו את זה בסופו של דבר. כאשר איתמר הגיע, אימי ממש אימצה אותו. היא דִרבנה אותנו לבנות את ביתנו בסמוך לביתם. יותר מזה, הוריי פנו אל האגודה וביקשו שיקבלו את שנינו כבנים ממשיכים." ואכן הם התקבלו לחברות באספה הכללית של חברי המושב. ייתכן שזהו תקדים במושבים: זוג הומואים שממשיך את משק ההורים. "קיבלו אותנו באהבה." מעיד עודד. "יש במושב אורות קהילה מיוחדת במינה, תומכת בהמון מובנים ואנחנו מאושרים להיות חלק ממנה. לא נתקלנו בבעיות, לא אנחנו ולא ילדינו."
עודד ואיתמר הורים לבן ולבת שנולדו בפונדקאות. ליה בת התשע ויוגב צעיר ממנה בשמונה חודשים. "יוגב נולד פג, בשבוע ה-24 להיריון, בבית חולים קטן בתאילנד," אומר איתמר, "שם לא האמינו שהוא ישרוד ויעצו לנו לא להגיע. אבל אנחנו הגענו. עברנו תקופה לא קלה, אבל 'הנמר' שלנו שרד וגדל להיות ילד בריא ושמח."

לסיום, הנה דברם של השניים על עצמם והמסר שלהם לגבי החקלאות במדינה:
"אפשר להגיד שאנחנו מגשימים את החזון שלנו – מגדלים את הילדים במשק פעיל ומשגשג, מוקפים כרמים ובעלי חיים, עובדים יחד בחקלאות, במשק משפחתי גאה, בקהילה קטנה ומקבלת, מעבדים את האדמה וכך שומרים עליה, ומייצרים ממנה מוצרים איכותיים.
"אנחנו משתוקקים שהחקלאות תחזור להיות בסדר עדיפות גבוה במדינה. שימשיכו לעבד פה את האדמות. חשוב להסתמך על ייצור עצמי של מזון ולהפחית את התלות בייבוא מזון, כך יישמר הביטחון התזונתי בארץ. אנחנו רוצים לאחל למען עתיד המדינה ועתיד ילדנו – שיישארו כאן מושבים וירבו החקלאים!"
עדינה בר-אל
* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1294, 3.8.2023.

אצל האזרחית הפורטוגזית אופירה אסייג, והאזרח הרומני איל ברקוביץ, מתארח "מאור המוסר", העבריין המושחת אהוד אולמרט, ומדבר על ההתדרדרות המוסרית בארץ. ואיך הוא פונה למנהיגי העולם ואומר להם להחרים את ממשלת ישראל בגלל ההתדרדרות המוסרית.
אין גבול לציניות המוסרית שמפגינים ברקוביץ ואסייג (שלהם יש מדינה להימלט אליה), הנותנים לו במה ומגבים אותו כמקור מוסר.

שפלות הרופאים
בתגובה על "אכן, נפולת של נמושות", מאת ישראל הראל ("הארץ", 4.8) בו יצא הראל נגד הרופאים המאיימים באי מתן טיפול רפואי לאזרחים וחיילים ע"י ירידה מהארץ, למרות שלמדו על חשבון המדינה – כותבים נגדו פרופ' יעקב לברון, המתנאה להיות "עד לפרישתו רופא בכיר ביחידת ההפרייה החוץ גופית בשיבא." ופרופ' יהושע דור, המתנאה להיות "עד לפרישתו מנהלה הראשון של יחידת ההפרייה החוץ גופית בשיבא": "קראנו, ונדהמנו. 'איש רוח והוגה דעות' כתב מאמר שכולו הבל ורעות רוח. רק הסנטימנט הדתי-לאומני מדבר מגרונו. אם היה מסתכל במראה, הוא ועוד המספר חברי כנסת שהוא כל כך אוהד, לא היה מפרסם את כתב הפלסתר הזה, הרצוף אי דיוקים חמורים, נגד הציבור הקדוש של רופאי ישראל לדורותיהם. חלק נכבד מהרופאים כאן למדו על חשבונם בבתי ספר לרפואה בחו"ל. וכמובן, רופאים רבים שהכרנו באו לארץ כעולים חדשים, והצילו את ציבור החולים, שכן ישראל לא 'מייצרת' מספיק רופאים בכל שנה. הרופאים הם אלו שעבדו במשמרות של עד 32 שעות ברציפות, והשתכרו הרבה פחות מרוב התגרנים ואוכלי-החינם שיושבים בכנסת.
"בניגוד לרופאים, שמהם מפיקה המדינה תועלת רבה בהשקעה מינימלית בזכות שירותם רב-השנים במערכות הבריאות לסוגיהן השונים, רוב חברי הכנסת שתוקפים את הרופאים רודפים אחרי כבוד וכוח, וכשהם מגיעים לקבלת עזרה רפואית הם מצפים ליחס מועדף. איזה חבר כנסת יישב במיון חמש שעות ויותר עד שרופא עייף ממשמרת ארוכה יתפנה אליו?
"הם נשבעים אמונים למדינת ישראל על כל אזרחיה, ערבים ויהודים, אך לא טורחים ללמוד את מצוקת הציבור שאותו הם אמורים לשרת. הם מקריבים את טובת המדינה למען אינטרסים אישיים ודתיים-לאומניים, ובהתנהגותם הברברית מכתימים את מדינתנו הנהדרת בגוונים פשיסטיים ומובילים אותנו למלחמת גוג ומגוג. ומי יטפל בפצועי מלחמת האזרחים הקרובה אלינו מתמיד? ישראל הראל, מי כאן 'הנמושות', או גרוע מכך, מי האויב שמבפנים?
"על מנת ללמדך בינה בנוגע לשבועת הרופא, להלן ציטוט מגרסתה כפי שנוסחה על ידי פרופ' ליפמן היילפרין בשנת 1952: '...על משמרתכם הופקדתם יומם ולילה לעמוד לימין החולה במצוקתו בכל עת ובכל שעה. אל תמהרו להוציא משפט, ושקלתם את עצתכם במאזני החוכמה הצרופה בכור הניסיון. תרבו חוכמה ואל תרפו, כי היא חייכם וממנה תוצאות החיים. היזהרו בכבוד חברכם, כי בכבודם הם תכובדו גם אתם... ועניתם כולכם אמן אמן כן נעשה.'
"אילו נשבעו כל חברי הממשלה הנוכחית לעקרונות אלו, והיו מקיימים את שבועתם כפי שמקפידים עליה כל רופאי המדינה, היתה באה הישועה והגאולה לישראל. שבועת הרופא, בניגוד לשבועת שרי הממשלה, היא בעלת תוקף מוסרי, ומדינה הנוהגת בניגוד לכללי המוסר שהנחיל העם היהודי לעולם אינה זכאית לשמץ נאמנות מצד רופאיה.
"אנו, כותבי מכתב זה, עמלנו רבות והבאנו את תרומתנו הצנועה בדמות אלפי ילדים מדי שנה לעם ישראל. אתה, וחבר מרעך, צריכים להתבייש. זו לא עיתונות, זה ניסיון הכפשה שמזכיר רדיפה במשטרים אפלים."
(פרופ' יעקב לברון, עד לפרישתו רופא בכיר ביחידת ההפריה החוץ גופית בשיבא.
פרופ' יהושע דור, עד לפרישתו מנהלה הראשון של יחידת ההפריה החוץ גופית בשיבא, "ישראל הראל, קרא את שבועת הרופא", "אל-ארצ'י", 11.8.2023)
https://www.haaretz.co.il/opinions/letters/2023-08-10/ty-article-opinion/.premium/00000189-de9e-db6f-a1e9-febec0e60000
פרופסור יהושע דור, ופרופסור יעקב לברון – כותבי המאמר, הם שני רופאים עתירי ממון הפועלים זה שנים רבות אך ורק ברפואה פרטית (ולא במערכת הציבורית).
השניים מנצלים את הסיבסוד המלא שנותנת המדינה לטיפולי פוריות. יתירה מכך: המדינה השקיעה הון עתק הן באוניברסיטה והן במהלך ההתמחות – בלימוד ובהכשרת שני פרופסורים רופאים אלו, שכעת יורקים לבאר ממנה שתו; והחמור מכל, שני הפרופסורים תומכים ברופאים המאיימים בירידה מהארץ, ובאי מתן טיפול רפואי לחולים ולחיילים בניגוד לשבועת הרופאים אותה הם מצטטים. מצידם שהחולים והפצועים ימותו. (כולל בני משפחתם) הרי את ממונם הם כבר עשו. בושה! בושה! בושה!
ייאמר ברורות, יש זכות לכל רופא לבקר את חברי הכנסת ואת שרי הממשלה, גם יש זכות לכל רופא, (ולכל אדם) לרדת מהארץ, וכמובן שגם לעשות כסף ולהתעשר, אבל להיתלות בשבועת הרופאים כדי לתמוך ברופאים המאיימים באי מתן טיפול רפואי ע"י ירידה מהארץ, או ע"י סירוב להתגייס למילואים, היא שפלות מוסרית העומדת בניגוד לשבועת הרופאים.

התנצלות לרופא ד"ר אור גורן,
ראוי שישמש דוגמה ומופת לכל הרופאים
בגיליון 1870 הבאתי ציטוט מכתבה בערוץ 12 המביאה את דברי ד"ר אור גורן מנהל חדר ניתוח ת"א: "קיבלתי הצעה מדובאי. נכון התנאים שם רחוקים מדמוקרטיה, אבל התנאים שם מצויינים מקבלים הרבה כסף. אם המדינה הזו כבר לא דמוקרטית אז עדיף כסף."
מסתבר שעורכי הכתבה עיוותו את דבריו לחלוטין. בתוכנית "הפטריוטים" ביום רביעי 9.8.23 הסביר ד"ר אור גורן כי השמיטו את דבריו בהמשך למשפט: "בניגוד לאותם רופאים אני ציוני ותמיד אישאר בארץ ואטפל בחולים," ובתגובה לעירלינור שאמרה שהיא מפחדת לקבל ממנו טיפול רפואי אמר לה שלדעתו זה אסון.
אני מתנצל בפניו. ד"ר אור גורן הוא מופת מוסרי, זכותו להתנגד לכל מהלך פוליטי, ויבורך על כך אבל הוא לא יפקיר את חוליו למות בגלל פוליטיקה. מן הראוי שהוא ישמש דוגמה ומופת לכל הרופאים.

דע מה שתשיב
"ציטוט: אודי, קורא את הערותיך לעניין הדמוקרטיה. לא מאמין למראה עיניי. האם תוכל להגדיר בתמציתיות, שני משפטים, את ההבדל בין דמוקרטיה לאוטוקרטיה (דיקטטורה). מהי אבן הבוחן הברורה, הצלולה, שבהיעדרה, תדע לבטח שאינך שרוי במערכת משטר דמוקרטית? כשתהיה לך תשובה, נוכל להמשיך לשוחח.
דני גיסין ("חדשות בן עזר", 1871)."
דן גיסין מערבב בשאלתו מושגים וכותב שאוטוקרטיה היא דיקטטורה. לא מדויק.
הנה בקצרה פירוש המושגים:
דמוקרטיה: היסטוריה: מקור המושג ביוונית "דמוס" – עם, "קרטיה" שלטון. "שלטון העם." ביוון העתיקה העם ששלט בעצמו כלל רק את הגברים החופשיים. לא נשים לא עבדים, ולא זרים.
בארה"ב ביסודה כדמוקרטיה, העם כלל רק את הגברים, לא נשים, לא אינדיאנים, ולא כושים. כן יהודים (לראשונה בהיסטוריה). בצרפת עם המהפכה העם כלל רק גברים. הנשים התקבלו כחלק מהעם רק ב-1945 בשוויץ ב-1971.
דמוקרטיה כיום: ישעיהו ליבוביץ: "משטר המגן על האדם מפני מדינתו." משטר הכולל את כל אזרחי המדינה, בו יש בחירות חופשיות לרשות המחוקקת (בחלק גם לרשות המבצעת) העם, כלומר אזרחי המדינה, קובעים באופן חופשי מי בשלטון. דמוקרטיות בימינו מעניקות חשיבות לעקרונות שמבססים את יכולת האזרח לממש זכות זו, ובהם שמירת זכויות אדם כמו הזכות לשיוויון, הזכות לחירות, חופש הביטוי, חופש התאגדות, זכות הקניין וחופש התנועה. משטר שבו קיימת רשות שיפוטית עצמאית.
דיקטטורה: מושג מלטינית. במשטר הרפובליקה ברומא בזמן מלחמה, הקונסול שעמד בראש הרשות המבצעת היה מקבל תואר "דיקטטור" שתפקידו לנהל את המלחמה לחצי שנה בלבד. דיקטטורה היום היא משטר שבו השליט הוא דיקטטור ושולט מטעם עצמו ובשבילו.
מונרכיה אבסולוטית: "מונרך" מלך ביוונית. משטר בו המלך הוא שליט אבסולוטי מקור החוק והוא דיקטטור. בעבר כל המונרכיות, (כיום מלך עבר הירדן, סעודיה, קטר, עומן וכו').
דיקטטורה טוטליטרית. משטר טוטליטרי "טוטל" -סך הכול. (יוונית ולטינית) הוא משטר שבו השליט שולט באופן טוטלי על האדם, חייו, מעשיו, וערכיו.
שלושה סוגי משטרים טוטליטריים: קומוניזם, פשיזם-נאציזם, ותיאוקרטיה (תיאוס אל, קרטיה שלטון) כלומר שלטון הממסד הדתי. (למשל הוותיקן, איראן).

המשטרים ע"פ גיסין
לפי תפיסת עולמו של דן גיסין משטר שבו היה ממשל צבאי לערבים. חוק נגד יחסים הומוסקסואליים, אי קיום מסחר ומופעי תרבות בשבת, משטר ללא חוקי יסוד של זכויות אדם וחופש העיסוק, וללא "עילת הסבירות" – היה "דיקטטורה", וראשי המדינה של המשטר ההוא: דוד יוסף גרין-בן-גוריון, משה שרתוק-שרת, לוי שקולניק-אשכול, גולדה מאבוב-מאירסון-מאיר, ויצחק רוביצוב-רבין – היו דיקטטורים. לכן אומר דן גיסין, יש לחזור למשטר הדיקטטורה ההיא.
תגידו אתם, לצחוק או לבכות?
וברצינות, האם אי פעם הגדיר דן גיסין, (או העלה על דעתו להגדיר) את המשטר ההוא דיקטטורה ואת ראשי הממשלות ההן דיקטטורים? לדידו הרי הם-הם ה"דמוקרטיה".
ונחזור לשאלתו: "מהי אבן הבוחן הברורה, הצלולה, שבהיעדרה, תדע לבטח שאינך שרוי במערכת משטר דמוקרטית?" אבן הבוחן פשוטה, והיא היעדר אפשרות לגולדה זלטה שניפצקי-זהבה גלאון (כמושג גנרי) לבחור ולהיבחר. כל זמן שמותר לה, דן גיסין, אתה יכול להמשיך לשוחח עם אהוד בן עזר, אלא אם כן הפכת לתומך דיקטטורה טוטליטרית וסתימת פיות כמו תביעת חלק ממנהיגי התנועה הפרוטסטנטית.

מי יציל את ישראל? תומס לורין פרידמן?
בגאוניותו כי רבה מציע הגאון בועז גאון המתנאה להיות מחזאי וסופר, פתרון גאוני למצב בישראל: "גורלה של ישראל חשוב לי מאוד," אמר תומאס לורן פרידמן לביידן (מה שעמית סגל הוא לביבי), "ניסיתי להיות השגריר של הישראלים המוחים בתקשורת האמריקאית," כותב גאון. "סכנת הפיכתה של ישראל ללבנון, שבירתה נחשבה כידוע פעם ל'פריז של המזרח התיכון', עד שנהפכה לשם תואר לאזור מלחמה*, מסייטת את בנם של הרולד ומרגרט ממיניאפוליס, צמד יהודים-בורגנים ששלחו את בנם שנה אחר שנה למחנה קיץ ששמו "הרצל". במיטתו המרווחת בוודאי שבביתו המרווח בוודאי במרילנד, נספגת פיג'מת המשי ועליה ראשית התיבות TF בזיעה צוננת מדי לילה בלילה."
"ובכן תומי-בוי, גוד ניוז: אתה יכול לעשות משהו בנדון בלי שתצטרך לצעוד בקפלן במכנסיים קצרים, חולצת 'תגלית' ודגל ישראל, כדי לסמן למכת"זית לאן להשפריץ. הדבר הוא זה: לתרום את קשריך, את מרצך ואת דאגתך להקמת ערוץ טלוויזיה ואינטרנט ישראלי חדש, עשיר, דמוקרטי ופרוגרסיבי באופן מוצהר, גלוי וגאה, שיאכל את ערוץ 14 הישראלי כדוברמן שבולע פינצ'ר. מאחורי גוף התקשורת הזה יעמדו יהודים-אמריקאים אוהבי ישראל ופרוגרסיביים, תומכי אובמה וביידן, גברים ונשים עמוקי כיס שאוהבים לתת פייט ושונאים להפסיד, שהוריהם כמו הוריך נטעו בליבם את הרעיון שישראל צריכה לשגשג כבסטיון פלורליסטי, דמוקרטי והייטקי למרות אינספור מדורות שמשתוללות מסביבה ובתוכה. למען ישראל ואמריקה.
"לפי דו"ח פורבס מ–2022, ברשימת האמריקאים המיליארדרים יש 267 יהודים ששווים יחד 1.7 טריליון דולר, ובהם: לארי פייג' וסרגיי ברין מגוגל, ששווים יחד 167 מיליארד דולר, או סטיבן ספילברג ודייוויד גפן ששווים יחד 11.7 מיליארד דולר. הבוטום ליין: הכסף היהודי הפרוגרסיבי באמריקה יכול להטביע את ערוץ 14 ואת 'ישראל היום' אלף פעמים ביום, ובעודף להטביע אותם שוב.
"אם ליהודי ארצות הברית העשירים והפרוגרסיביים באמת חשובה ישראל הדמוקרטית, כתוב טור בעניין או תרים כמה טלפונים. הטאלנטים הישראלים מוכנים. קהל הצופים קיים ומשווע, ולראיה המיליונים ברחובות. רוצה להרים דגל? תרים את הדגל הזה."
(בועז גאון, "מתחרה ליברלי לערוץ 14: תומאס פרידמן, תעשה משהו מועיל", "אל-ארצ'י", 9.6.23)
https://www.haaretz.co.il/2023-08-09/ty-article-opinion/.premium/00000189-d55c-dda3-a3ed-fd7dadf50000
הבנתם? בועז גאון, בנו של בני גאון המולטימיליונר שהתעשר בזכות חמיסת פועלי ישראל מרכושם במפעלי ההסתדרות, סבור שתומס פרידמן יביא גאולה אם יקים עיתון תעמולה בכספי עשירי אמריקה הפרו-איסלמיים. כאילו שישדרו אחרת מערוץ 11, 12, 13. ובכלל האם הם יפעלו להפרטת הרכוש הציבורי בישראל ובהשתלטות עליו? מעניין איזה שיר ישיר דודו של בועז, הזמר יהורם גאון, על הרעיון הגאוני הזה?
* פרידמן גילה בורות מדהימה בנעשה בלבנון ובשאר העולם הערבי ולא חזה את מאורעות ה"אביב הערבי.

למה חיזבאללה חותר לעימות עם ישראל?
מכון עלמא" מרכז מחקרי חינוכי לאתגרי הביטחון של ישראל בצפון –
https://www.tefen.muni.il/index.php?dir=site&page=content&cs=5066
מציג את הסברו למה חיזבאללה חותר לעימות עם ישראל:
1. מקיץ 2022 אנו מעריכים כי פניו של חזבאללה לעימות נגד ישראל. בנאום "משוואת כריש" של נצראללה, הוא נתן הכשר אידיאולוגי ודתי ברור לעימות כזה.
2. את התנהלות חזבאללה יש לנתח מנקודת המוצא המהווה את מטרת היסוד: ייצוא המהפכה האסלאמית ללבנון והשתלטות על לבנון.
3. מנקודת מוצא זו ניתן להתחיל ולנתח מדוע חזבאללה מעוניין בעימות עם ישראל.
4.למימוש מטרת יסוד זו, חזבאללה מנהל אסטרטגיה ארוכת טווח (ולא "למחר בבוקר"). מאסטרטגיה זו נובעים בסיס החשיבה, השיקולים, ניהול הסיכונים וההתנהלות החזבללאית.
5. להערכתנו לא יהיה עימות שיתאפיין ב"מספר ימי קרב." העימות יהיה למעשה מלחמה שתיערך מיספר שבועות, כי אורך הזמן הוא אינטרס של חזבאללה מטעמי נרטיב של "החזקת מעמד כמגן לבנון" מול ישראל ומאינטרס פנימי של הריסת לבנון. בראיית חזבאללה, הריסת לבנון תעצים את כוחו.
6. מלחמה תעצים את כוחו בזירה הפנים לבנונית ולמעשה תשמש כ"מאיץ השתלטות" נוסף על לבנון.
7. חזבאללה הוא הגוף החזק כיום בלבנון. למרות שייפגע במלחמה (ולא פגיעה קלה), הוא עדיין יישאר הגוף החזק בלבנון, זאת לעומת יריביו בלבנון שיחלשו עוד יותר. התשתיות האזרחיות אותן חזבאללה מנהל באמצעות המועצה המבצעת שלו, ישמרו את כוחו היחסי משאר גורמי הכוח בלבנון.
8. עוצמתו של חזבאללה כיום גדולה מאוד הן מבחינה צבאית והן מבחינה אזרחית. בראייתו מלחמת לבנון השנייה תרמה רבות לבניין כוחו הצבאי והאזרחי. עוצמתה של "מדינת חזבאללה" בולטת עוד יותר לעומת חולשתה התשתיתית והכלכלית של מדינת לבנון. האינטרס של חזבאללה הוא לשמר ואף להעצים בולטות זו. בראייתו מלחמה עם ישראל תשרת מטרה זו ולאחריה, יועצם כוחו עוד יותר בזירה הפנים לבנונית.
9. חזבאללה מבין שהגיע הזמן "להפעלת מאיץ ההשתלטות" על לבנון ולהשתמש בישראל כפלטפורמה לכך, זאת באמצעות עימות נגדה .
10. צריך לזכור, ההשתלטות על לבנון היא מטרתו האמיתית של חזבאללה, לא ההשתלטות על ישראל. ישראל היא בסך הכול כלי למימוש מטרה זו. חזבאללה יודע היטב כי לא יכבוש את ישראל בזמן הקרוב והתעמולה והמלחמה הפסיכולוגית שלו בהקשר זה, נועדה בעיקר לאוזן הלבנונית ולתחזק את הנרטיב בתוך לבנון.
11. חזבאללה רוצה וצריך את העימות הזה . אחרי 17 שנה, הגיע הזמן מבחינתו ל"איתחול" שלאחריו יגיע ה"שידרוג" בסטטוס ההשתלטות שלו על לבנון.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=807175&forum=scoops1
בכל השטחים הכבושים ע"י הערבים 13 מיליון קמ"ר שהיו כולם נוצרים לא נותרו כמעט נוצרים. לבנון הוקמה בכוונת מכוון ע"י הצרפתים כמדינה נוצרית, כיום הנוצרים הם מיעוט קטן וזניח בלבנון. נסראללה אכן הצליח לתפוס את הבכורה בלבנון ולגרום לגל גדול של הגירה נוצרית ומוסלמית סונית. על ישראל להבהיר לנסראללה כי עדתו השיעית תהיה העדה שתספוג את הנזק הגדול ביותר בלבנון, ייתכן שרק זה ירתיע אותו כי ממילא הוא כבר שליט לבנון.

דורון רוזנבלום: שנינות או טיפשות?
שוקן ונבזלין פיטרו אמנם את דורון רוזנבלום מעיתונם, אבל השאירו לו לכתוב משפט קצר מדי יום שישי, ודורון זוזנבלום מנצל זאת וכתוב משפט הנראה לו שנון. השבוע כתב רוזנבלום את המשפט "השנון" הבא: דורון רוזנבלום: "כנשיא המדינה אני לפעמים שואל את עצמי מה היה עושה הנשיא הינדבורג אילו נקלע חלילה לסיטואציה דומה."
הבנתם את השנינה? רוזנבלום משווה עצמו לנשיא ישראל יצחק הלוי-הרצוג, ולנשיא גרמניה הווימרית הינדבורג, ואת נתניהו הוא משווה להיטלר. האם זו שנינה כפי שבטוח רוזנבלום בעצמו, או טיפשות ממדרגה ראשונה? אפילו לא הומור.
בעצם עצם ההשוואה של רוזנבלום להינדבורג כן מעוררת גיחוך.

כן ירבו!
פעיל הליכוד אבירהם טל מיס יפצה את חבר הכנסת יחיאל משה טרופר בסכום של מיליון שקלים. טרופר תבע את פעיל הליכוד בסך של מיליון שקלים בגין לשון הרע לאחר שהפיץ סרטון בטיקטוק בו כינה אותו "פדופיל מסריח" וטען נגדו שהוא תרם כליה רק משום שנחשף.
לאחר שהנתבע לא הגיש כתב הגנה, קיבל בית המשפט השלום את התביעה וחייב את הנתבע לשלם מיליון שקלים, הוצאות התובע בסך 12,500 ש"ח ושכר טרחת עו"ד בסך 46,927 ש"ח.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=807507&forum=scoops1
אכן הגיעה העת שכל מפרסמי השקרים ברשתות החברתיות ישלמו על שקריהם.

תמיד אותו אחוז?
בערוצי התבהלה 13 ו 12 הביאו סקר מבהיל על כך ששליש מהציבור בישראל שוקל לרדת מהארץ בשל הרפורמה המשפטית, אך גיא זוהר מגלה לנו שבכל העשור האחרון יש שליש כזה. ואותו דן קושמרו שהבהיל את כולנו השבוע, הבהיל בסקר דומה ב-2014 הרבה לפני ההפיכה המשפטית, וגם אז 30 אחוז שקלו לעזוב את הארץ...
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=807492&forum=scoops1
מסקנה לא היבהל זה אחוז קבוע בסקרים.

קפריסין – האם ללמוד מההיסטוריה?
מרד התפוצות או מרד הגלויות –
(בלטינית: tumultus iudaicus;
ביוונית:[1]Ιουδαϊκός ταράχος; "התקוממות היהודים") –
– היה מרד שבמהלכו התקוממו היהודים בקירנאיקה, קפריסין ואלכסנדריה כנגד הקיסר הרומי טראיאנוס, בעת שהוא היה במסע מלחמתי כנגד הפרתים. המרד אירע בין השנים 115-117 לספירה. מרד התפוצות נפתח ביוזמתם של יהודים והתנהל בקיריני (לוב של ימינו), משם עברה למצרים, וממצרים לסלמיס שבקפריסין. העדות הכתובה על אודות מרד התפוצות השתמרה בנוסח מקוצר ומאוחר של ההיסטוריון הרומי דיו קסיוס, שנולד באסיה הקטנה – מערב טורקיה של ימינו – בשנת 163 לספירה, 46 שנים לאחר שמלחמת התפוצות הסתיימה. דבריו על מלחמת התפוצות מבוססים על חיבור קודם, "פרתיקה", שנכתב בראשית המאה השנייה לספירה על ידי אריאנוס, שחי בזמן ההתרחשות ותיעד את המלחמה בין שאר מלחמותיו של הקיסר טראיאנוס במזרח. אלא שחיבורו של אריאנוס אבד. לרוע המזל גם חלקים מהחיבור של דיו קסיוס אבדו במהלך השנים, ובתוכם גם מה שכתב על המרד.
במאה ה-11 חי בקונסטנטינופול – איסטנבול של ימינו – נזיר בשם יואנס קסיפִילינוס, שהכין תקציר של ספרי דיו קסיוס. וכך כתב: "אותה שעה העמידו עליהם היהודים שבקיריני (לוב) אדם אחד לראשם ושמו אנדריאס, והרגו ברומאים וביוונים. את בשרם אכלו ובני מעיהם עשו מהם חגורות, ובדמם סכו עצמם ואת עורם עשו לבוש לגופם ורבים פילחו בשיפודים מראשם ולמטה. רבים מהם הטילו לחיות טורפות ומהם אנסו להתגושש. כך נרצחו בסך הכול מאתיים ועשרים אלף (רומאים ויוונים). מעשים רבים כיוצא באלו עשו (היהודים) אף במצרים ובקיפרוס (קפריסין), מקום שעמד בראשם אדם אחד ארטימיון. אף כאן (בקפריסין) הומתו מאתיים וארבעים אלף איש. מכאן האיסור המוטל על היהודים מלעלות על האי הזה; גם אם נאנס אדם לבקש בו מפלט מפני הסערה, מוציאים אותו למיתה. ברם, היהודים דוכאו בידי כמה מצביאים ובתוכם לוסיוס קוויטוס שנשלח בידי טרינוס (להילחם בהם)."
זוועה. היהודים אכלו את בשר אויביהם ומהמעיים שלהם עשו חגורות. הם סכו את בשרם בדם אויביהם והשתמשו בעורם של המתים כבגדים. הם שיפדו את לוחמי האוייב והטילו שבויים לזירות מלחמה מול חיות טורפות או בינם ובין עצמם. יהודי קפריסין – כך נכתב בתקציר של קסיפילינוס – הרגו בקרבות כ-240 אלף רומאים ויוונים מקומיים.
יהודי ארץ ישראל לא היו שותפים, ככל הנראה, למרד התפוצות. מכל מקום בין אם הסיפור מדוייק או לא. היוונים והרומאים בקפריסין הרגו את כל היהודים באי ואסרו על יהודי לגור בו.

העלייה השנייה לקפריסין
בשנים האחרונות קמה בקפריסין קהילה גדולה של יורדים מהארץ. לקהילה יש כבר מוסדות דת וכשרות. קפריסין מדינה קטנה. תושבים: 1.5 מיליון שטח: 9,251 קמ"ר בירה: ניקוסיה שפות רשמיות: יוונית, טורקית, מטבע: יורו, ענף תעסוקה עיקרי: תיירות, תמ"ג לנפש: 22.5 אלף. אין עבודה לישראלים לקפריסאים וגם לישראלים היורדים. הישראלים היורדים הם מהקבוצה שהוגדרה ע"י גד טאוב כ"ניידים" – מתפרנסים מעבודות קודמות בישראל או מעבודות בשוק הבינלאומי. לדברי ישראלי שחי כחמש שנים באזור לימסול וחזר עכשיו לארץ, "לתושבים המקומיים אין את המשכורות שלנו, הם מרוויחים 800-1,500 יורו בחודש, וחוששים מאוד מעליית המחירים, שנובעת מהגעת הזרים, בהם הישראלים. עד לפני שנתיים זה היה אי אינטימי שכיף לגור בו. היום מגיעים אליו אלפי ישראלים, לצד רוסים ואוקראינים. אנחנו צריכים לקוות שזה לא יהיה בעוכרנו."
(ענת ג'ורג'י, "הישראלים מסתערים על קפריסין וקונים בלי הבחנה. בסוף זה יתהפך עלינו", "דה מרקר", 11.8.23)
https://www.themarker.com/allnews/2023-08-11/ty-article-magazine/.highlight/00000189-ded5-d8ec-a3bb-ffff76070000
האם סופה של הקהילה היהודית השנייה בקפריסין יהיה זהה לגורלה של הקהילה היהודית הראשונה?
נעמן כהן

סיפור חיים
פרק ה
המאסר של דבורה ושרגא
שנת 1923 היתה שנה מכרעת בחייהם של שרגא ודבורה, כי בה הבשילה סופית החלטתם לעלות לארץ. מבחינה כלכלית, שניהם היו מבוססים למדי באותו פרק-זמן. דבורה עבדה כמורה, ושרגא ניהל קואופראטיב. אבל החיים בסוסניצה, ובשאר יישובי היהודים בברית-המועצות, הלכו והשתנו. חלק מחבריהם היהודים נעשו קומוניסטים, מוסדות הקהילה העצמאיים התפרקו, והיא עברה לשלטון ה"ייבסקציה".
לאחר שרגא התמנה ראש-קהילה חדש, עגלון-לשעבר, יהודי מן ה"ייבסקציה" ושמו הרשמן או גרשמן. הוא התייעץ עם שרגא כיצד לכתוב את מקצועו הפרולטארי, הקודם, על דלת משרדו החדש, בצורה שתעורר כבוד. שרגא הציע לו: "פאסאז'יר פיהרר" – מנהיג נוסעים.
היחסים ברחוב היהודי התחדדו. שרגא זכה לכבוד המפוקפק של השתייכות לרשימה השחורה של "חתרנים מועדים" נגד המשטר. הוא נאסר לעיתים מזומנות, פעם בהאשמתו כסוציאליסט וכמנשביק, פעם כחשוד פוליטי סתם, או על פעילות ציונית.
אנשי ה"ייבסקציה" בסוסניצה, יהודים כולם, שלטו ביד רמה. הם הלאימו את הרכוש. עצרו יהודים. המצב הגיע לידי כך ששרגא וחבריו נאלצו להעביר מסר לאותו גרשמן, ראש-הקהילה "מטעם" – "אם לא תמתן את פעילותך, ניאלץ להחביא ממך את הילד שלך!" – האיום עזר, אך לא לזמן רב.

*
בכיתתה שבגימנסיה "תרבות" חוותה דבורה את התהליך הזה מזווית אחרת. כל זמן שהתקיימה הגימנסיה בסוסניצה בהשראה עברית, היתה חופשייה ללמד בה על פי השקפתה הלאומית. במקום פינת לנין, היתה בכיתה פינת הקרן הקיימת, והילדים שמעו, בעברית, על ארץ-ישראל ושדותיה.
משבאה ה"ייבסקציה" גם לגימנסיה "תרבות" – נגזר על המורים לעבור ללמד באידיש. לכיתה נכנס מפקח, יהודי, וכשכתבה דבורה על הלוח – "שבת", תיקן אותה והורה לה לכתוב: "שַׁאבֶּס", וכן "אֵמֵעס" במקום אמת. "הרגשתי כאילו נכנסתי לשמד," היא מספרת, "ועזבתי את בית-הספר."

*
האווירה בסוסניצה נעשתה מעיקה. דבורה התנסתה אף היא בחקירות ובמאסר – לפני נישואיה, בתקופת הריונה וזמן קצר לאחר לידת משה – כאשר היו מביאים אותה מבית-הסוהר, בלוויית שוטרים, כדי להיניק את התינוק.
אך מאסרה בסוסניצה, זמן לא רב לאחר שנטשה את הגימנסיה, זימן לה זעזוע נוסף, המלמד על רוח הימים ההם. כשנחקרה התברר לה שהעדים נגדה הם אחדים מבין תלמידיה. היא נאשמה בכך שלימדה טבע בעזרת דוגמאות שכולן מארץ-ישראל! – וכל המשתתפים בחיזיון: התלמידים, החוקרים – היו יהודים.
התופעה של ציבור יהודי ההולך ומאבד את צלמו המוסרי, הלאומי והתרבותי, תחת השלטון הקומוניסטי, ואשר ה"ייבסקציה" הולכת ומשתלטת עליו – היתה לא רק סיבה מכרעת לרצון לעלייה מוקדם ככל האפשר ארצה, אלא גם פתח לתביעה שהופנתה, בעיקר לדבורה, מצד מנהיגי מפלגתה, שתישאר ברוסיה ותיתן ידה לעבודה המחתרתית, וזאת מתוך דאגה למצב היהודים, ולשם המשך הפעילות הציונית החלוצית.
משתכפו המאסרים של דבורה ושרגא בשנת 1923, היה עליהם לעקור לסנובסק. בעיר זו היו יותר יהודים מאשר בסוסניצה. גם כאן ניהל שרגא צרכניה, והמשיך בקשריו עם "החלוץ" וצ"ס, שמיספר חבריהם במקום היה רב יותר. פעילותו נעשתה מעתה במחתרת, ובמקביל ניסו הוא ודבורה לממש את ההבטחה שניתנה להם לעלות לארץ-ישראל כחברי גדוד-העבודה.

בינתיים צץ גורם חדש, משעשע אך גם מסוכן, שזירז (בלא-ידיעתו) את מאמציהם לעזוב את רוסיה. זה היה בנם הקט, משה, שנולד בינואר 1922.
"משה," מספרת דבורה, "החל לדבר בגיל מוקדם מאוד, כבן שמונה חודשים, וברוסית." לדבריה אף נתקבל אז הילד, לשמחת המבוגרים, כחבר ב"פרחי ציון", זו המשמרת הצעירה של צ"ס.
בינואר 1924 מת לנין, מאורע שהותיר רושם רב ברחבי רוסיה והשפיע כנראה גם על מישה בן השנתיים. הוא התחיל מסתובב בבית ונואם, ממה שקלטו אוזניו: "לנין הומל (צ"ל הומר, מת, אך משה ביטא עדיין את הרי"ש כלמ"ד), ואנחנו כחברה נצטרך להחליף אותו!" – זו היתה אז הסיסמה שטבע השלטון הסובייטי.
וההורים המודאגים חששו פן יגדל מישה כקומוניסט רוסי, על ברכי התעמולה הסובייטית.

לצ"ס היה הימנון:
"מי ציוניסטים, מי סוציאליסטים, מִי זֵבַנַיֵים סְטַנוֹ!" שפירושו: "אנחנו ציונים, אנחנו סוציאליסטים, אנחנו נכבוש את הארץ!"
למישה הקטן היה נוסח משלו לסיים את השיר: "מִי זֵבַיוּיֵם סְטַנוֹ" במקום "מי זבניים סטנו", שפירושו: "באנו להסריח את הארץ" במקום "באנו לכבוש את הארץ."
הנוסח הזה מצא מאוד חן בעיני ברוך דיסקין, אחיה של דבורה, שלימים סיים חייו כאסיר-ציון. הדוד ברוך היה מגרה את מישה הקטן לשיר, בהעניקו לו מדי פעם מטבע. דבורה היתה מתכעסת ומישה הקטן מפציר בה, ברוסית כמובן:
"ממושקה, ממושקה, רק עוד פעם אחת – אנחנו נוסעים להסריח את הארץ!"
ואולם בעיות החינוך הללו היו רק הקדמה לקושי העיקרי שהציב מישה הקטן בפני הוריו באותה שנה, 1924, בסנובסק.

*
שרגא, דבורה ומישה נסעו מסנובסק לקייב, בין השאר כדי להיפרד מאחותו הבכירה של שרגא, לאה, בטרם עלותם ארצה. באותו ביקור התכוונו להיפגש עם זיאמה אהרונוביץ (זלמן ארן) בביתו של יצחק גורביץ (לימים אביו של עמיקם גורביץ, ושכנה של משפחת נצר בשכונת הפועלים בצפון תל-אביב).
גורביץ היה אחד האנשים המרכזיים בצ"ס בקייב. שרגא נפגש עם זיאמה במוסקבה ב-1923, במרכז "החלוץ". ב"החלוץ" התרוצצו אז שני כיוונים. האחד כיוון ימני של הצ"ס שהיה ציוני בתכלית, וכיון שמאלי שהיה לויאלי למשטר הסובייטי, והתנהל ויכוח פנימי, שבו חיפש שרגא פשרה, ועל כך שוחח רבות עם זיאמה.

את ההתפתחות שהביאה לפילוג ב"החלוץ", תיאר לאחר שנים עדיה זילברהרץ באומרו כי על צ"ס, בתוך "החלוץ", עבר גלגול משונה. לפני הפילוג ב"החלוץ" היו אנשי צ"ס החלק השמאלי בתוכו והוא כיוון את פעולת החינוך לקראת הכרה מעמדית, סוציאליזם, חיי קיבוץ. לאחר הפילוג התהפכו היוצרות וצ"ס היתה בחזקת "ימין" בתוכו. גלגול זה לא בא משום שצ"ס הימינה או שינתה דרכה, אלא מפני שהפילוג שינה את יחסי הכוחות ב"החלוץ" והעלה בתוכו חלקים שלא באו קודם לידי ביטוי.
"התפתחות הדברים לאחר הפירוד ב"החלוץ' גרמה שצ"ס הופיעה ככוח ימני בתוכו. לא היה כאן עניין של סעיפים שבהם בלטה גישתה ה'ימנית' של צ"ס וגישתם ה'שמאלית' של הבלתי-מפלגתיים. היתה שנאה למפלגה, על הרוב שנאה לא מובנת ולא מוסברת. נראה שפעלו כאן גורמים רבים [---] באורח פלא עבר מהארץ אותו הלך-רוח הרווח בין המונים ביחס למפלגה שליטה. כאן היתה גם השפעת 'גדוד העבודה', שלחם אז ב'אחדות העבודה' – המפלגה-האחות של צ"ס. ואחרון-אחרון: היה זמן שהייבסקציה הכריזה שיותר משהיא מתנגדת ל'החלוץ', היא מתנגדת לקונטר-רבולוציה שבתוכו, לאמור: צ"ס. נמצא שצ"ס מסכנת את 'החלוץ' ובהתנגדות המפלגה היה, אפוא, משום גילוי נאמנות ל'החלוץ'. בנימוק האחרון קל היה ללכוד את החבר הפשוט הבלתי-מפלגתי. לא עבר זמן רב והכול הבינו, שהתנגדות השלטון היא לאו-דווקא לצ"ס, אלא לכל דבר הקשור בארץ-ישראל (איסור על קיום 'החלוץ' ו'פועלי-ציון' שמאל). אבל עד שהונף הגרזן על 'החלוץ', נטו להאשים את מפלגתנו בכל תקלה ובכל כישלון." ("לאחר הפילוג ב'החלוץ'", מתוך ספר צ"ס עמ' 288-290).

*
השיחה בביתו של גורביץ הוקדשה לשאלה איך לפעול אחרי הכרוז של הצ"ס, וכיצד זיאמה, שלא היה יכול להגיע אליהם אותו ערב, יוכל לעבור את הגבול, וכיצד אם בכלל, תימשך פעולתו במחתרת. לשרגא ולדבורה, עם משה בן השנתיים, לא היתה אפשרות לגנוב את הגבול, ולא היתה להם ברירה אלא לחזור לעיירה, שבה ניהל שרגא את הקואופראציה. וכך נסעו הביתה מתוך ידיעה שיאסרו אותם.

*
בכרוז, שהוצא על-ידי מפלגת צ"ס ב-15 באוגוסט 1924, בהתכנס ועידת המיעוטים הלאומיים באוקראינה, ושפורסם במקורו ברוסית, ניסחה המפלגה בבהירות רבה את התביעות הלאומיות-מדיניות, הכלכליות והתרבותיות, של המוני העובדים היהודים ברוסיה הסובייטית:

"העמלים היהודים הרוסים מבחינה כלכלית. הפועלים והפקידים היהודים הם ראשונים בתור לפיטורים בגלל צמצום חבר העובדים. אוקראיניזאציה, ביילורוסיזאציה וכו' [---] העמלים היהודים הוכו גם מבחינה רוחנית. מיספר בתי-הספר היהודים הוא אפסי וקיומם עלוב. גדל דור של עם-הארצות ובורות. הייבסקציה הצליחה אמנם להרוס את מוסדות התרבות היהודים, אך לא בנתה במקומם חדשים. ילדים יהודים אינם יודעים לא על ביאליק ולא על פרץ. אין ספרות עברית. אין ספרים, אין עיתונים, מלבד הרשמיים והכוזבים – 'עמעס' ו'קעמפער'. שפת אידיש משמשת לייבסקציה רק אמצעי לזירוז ההתבוללות הרוחנית [---] העמלים היהודים הובסו מבחינה פוליטית. השלטון הסובייטי איפשר לכל עמלי הלאומים הטריטוריאליים ברוסיה להביא את דרישותיהם המיוחדות, לבנות את חייהם [---] ואילו מיליוני העמלים היהודים משוללים כל זכויות לאומיות פוליטיות [---] "עמלים יהודים! – שאלו את פי האדונים האלה מן הייבסקציה [---] היכן היו כאשר העמלים היהודים הקימו את הקואופרציה היהודית ביוזמת המפלגה הציונית-סוציאליסטית ומה היתה תרומתם למפעל זה כאשר התפרצו באיומים ומעשי אלימות למוסדות אלה, בהחניקם עצמאותם ומחאתם של ההמונים? [---] בשבע שנות קיומו הרס השלטון הייבסקי הרבה, אך לא בנה מאומה [---] דרשו מעל לראשי הייבסקציה [---] אוטונומיה לאומית-פרסונאלית לעמלים היהודים [---] מועצות-פועלים יהודיות, נבחרות באופן חופשי [---] אל תאמינו בכזבים הפרובוקטיביים של הייבסקציה על ארץ ישראל.
"מפעל הבנייה הפועלית והסוציאליסטית של ארץ-ישראל, שבו טמון הפתרון לבעיית היסוד של העמלים היהודים בכל העולם, מתקדם והולך. מאבקכם פה ומאבק פועלי ארץ-ישראל הם חולייה בשרשרת אחת של מאבקם המעמדי של מעמד העובדים היהודי למען שחרור לאומי-מעמדי.
"דרשו שיתופכם במפעל בנייה זה. זכות לקשירת קשרים עם ארץ-ישראל.
"חברים! מפלגתנו הכירה ומכירה בחשיבותו העצומה של השלטון הסובייטי למען שחרורו של מעמד העובדים בכל העולם. אך כבוד השלטון הסובייטי נכתם ברפש על-ידי הטרור הבלתי-מוצדק והפושע ההולך וגובר. שחרור מעמד העמלים היהודים לא ייתכן בלי שינוי כללי של המשטר, ושינוי זה יבוא רק על-ידי פעילותם ועצמאותם של העובדים עצמם.
"עשרות חברינו נמקים בבתי-סוהר בעוון ההגנה על האינטרסים שלכם, עשרות נשלחו לארץ גזירה, עשרות נאלצו לעזוב את הארץ, אולם המפלגה הציונית-סוציאליסטית, המפלגה היחידה של הסוציאליזם היהודי, חיה וממשיכה בעבודתה המהפכנית, למרות הטרור, ונאבקת על שחרור העמלים היהודים ועמלי כל הארצות – למען הסוציאליזם.
"הלאה הטרור הפוליטי על הציבוריות הסוציאליסטית!
"הלאה הטפילים המטומטמים, הלאה הייבסקציה!
"תחי האוטונומיה הפועלית היהודית!
"יחיו מועצות-הפועלים היהודיות החופשיות!
"יחי המרכז העולמי של האוטונומיה הפועלית היהודית – ארץ-ישראל הפועלית הסוציאליסטית!"
"תחי התנועה הציונית-סוציאליסטית העולמית!
"יחיו השלום והאחווה בין העמים!
"יחי הסוציאליזם!
הוועד המרכזי של המפלגה הציונית-סוציאליסטית בססס"ר."
(מתוך "ספר צ"ס", עמ' 134-137).

*
למרות הרשת הסמיכה של בלשים ומלשינוּת, עלה בידי פעילי המפלגה להחדיר, ביום אחד, את הכרוז באלפי טפסיו לבתי-חרושת, לבתי-מלאכה, לסדנאות ואף למוסדות, משרדים ולתיאטראות. הפצה זו נעשתה בכמאה וחמישים ערים ועיירות ברחבי רוסיה ואוקראינה; הפעולה היכתה גלים בעולם היהודי ואף מחוצה לו. המוני העובדים היהודיים, שנפגעו על-ידי משטר האימים של הַגֵ.פָּ.אוֹ. ראו בצ"ס כוח פוליטי וציבורי אשר לא ישלים עם המצב, שהיה ללא-נשוא, פרי מדיניותם הכושלת של השלטונות. (ש. אהרונוב: "ספר צ"ס", עמ' 95).
אולם הג.פ.או. לא ישב בחיבוק ידיים. ב-2 בספטמבר נערכו מאסרים בכל המקומות שהכרוז הופץ והגיע אליהם, וכשלושת אלפי איש נכלאו. רדיפות השלטון גברו, קבוצות גדולות של חברי צ"ס גורשו למקומות מרוחקים ביותר, ועם זאת גדלה אז המפלגה, הן בכמותה והן בהשפעתה, ומנתה בשנים 1925-1926 כ-20,000 חבר, כולל ברית הנוער הסוציאליסטי, "השומר הצעיר" הסוציאליסטי ו"החלוץ".

*
שרגא מספר שחזר עם דבורה מקייב לעיר סנובסק, בתקופה בה הוציא מרכז הצ"ס את הכרוז הבלתי-ליגאלי, שתמך בחופש פעולה למזדהים עם הציונות. "פרסום הכרוז הביא למעצרם של רוב העסקנים והפעילים בצ"ס וב'החלוץ', כשלושים במיספר, ובתוכם דבורה רעייתי, אנוכי ו...בננו משה בן השנתיים."
לדברי דבורה הקדים שרגא ושלח מברק לסנובסק על שובם, ובתחנת-הרכבת חיכו להם לא רק שלושים חבריהם מצ"ס ו"החלוץ" אלא גם חברים-מאתמול, אף הם יהודים, שנעשו עתה קומוניסטים אדוקים, והופיעו כדי לעוצרם. שרגא ודבורה נזרקו עם הילד לכלא, שם פגשו את שאר חבריהם, הפעילים הציונים, שנאסרו לאחר פרסום הכרוז. הם הספיקו להידבר ביניהם שיעמידו פנים שאינם מכירים זה את זה כדי שלא תהיה לשלטון הקומוניסטי עילה לראותם כקבוצה מאורגנת, חתרנית. אך הילד, שהיה רדום מהנסיעה וישן היטב גם בכלא, התעורר אחר שעות לא רבות, וכשראה סביבו את כל החברים של הוריו, שהיו מוכרים לו, החל בתמימות רץ מאחד לאחד וקורא בשמותיהם, ובכך היקשה על מצבם עד מאוד.
לערך באותה תקופה גם נערך חיפוש יסודי בביתם של שרגא ודבורה, והמחפשים היו חברים-לשעבר, קומוניסטים יהודים, שנהגו לקנות בצרכניה שניהל שרגא. הילד הסתובב בין רגלי המבוגרים, שאותם הכיר מן הפעמים בהן אכלו על שולחן הוריו, כשהוא משתדל לעזור להם:
"אתם מחפשים את הניירות של אימא? אני אראה לכם! הנה הם פה – "

מישה הקטן הועבר עד מהרה מבית-הסוהר לשכנים. משפחתה של דבורה עקרה בינתיים מסוסניצה למוסקבה, ואימה, פסיה דיסקין, באה במיוחד כדי לקחת את הילד אליה.
שרגא ודבורה נשארו בבית-הכלא כחודש ימים ונחקרו ארוכות בנושאים יהודיים וציוניים. כאשר השתחררו עקרה גם דבורה למוסקבה, ולא עבר זמן רב ושרגא הצטרף אליה.
אהוד בן עזר
המשך יבוא

הוצאת "ספרי מקור", 2013

פרק ארבעה-עשר:
שך-שך, פח-פח, טך-טך ואחי הקפריסאי.

חנוק דמעות אכזבה הסתובבתי ברחוב הרצל בהדר-הכרמל, עברתי ליד בניין שעליו כתוב באותיות שחורות גדולות "בית השעון", ירדתי לעיר התחתית ועברתי על פני בניין גבוה שעליו כתוב בצרפתית "גראנד מולין דה פלשתיין" ובאנגלית "דה פלשתיין פלור מילס" ולאחר שיטוטים נוספים הגעתי לתחנת האוטובוסים המרכזית של "אגד" ו"השחר" בקצה שדרות הכרמל של המושבה הטמפלרית לשעבר.
הבאתי את כיכר הלחם הטרי לבית הוריי במושבה כמו שאלי עמיר הביא בשעתו מקיבוץ משמר העמק תרנגול של כפרות לבית הוריו במעברה.
אימא עמדה במיטבח והכינה מיונז מחלמונים של ביצי התרנגולות שלנו בחצר, שניקרו להנאתן שבלולים ותולעים וגם עלים ירוקים של ְּרִיגְ'לֶה. הריג'לה היתה מאכל תאווה לתרנגולות המתרוצצות בחצר, את עליה הבשרניים הייתי גם יוצא לקטוף בשק לרגלי שדרת הוושינגטוניות שהובילה לביתו של יהודה רייספלד, שבו, בגלגול קודם, גדלה בשעתה צילה סגל, אימו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. אימא יצקה סילון דק-דק של שמן על החלמונים הכתומים תוך שהיא טורפת אותם בחוזקה בכף עץ בקערה, עד שנוצר משהו חדש, לבן, צמיג – המיונז, ואליו היתה מוסיפה תוך בחישה טיפות של מיץ לימון וגרגרי מלח אחדים.
"אתה זוכר את הפעם הראשונה שפגשת במיונז?" היא שאלה אותי.
"בטח," נזכרתי. "נסענו עם אבא לתל-אביב וישבנו קודם בקפה 'עטרה' שבפינת אלנבי ושדרות רוטשילד. ששם היו מתאספים האיכרים שלנו מהמושבה, שבאו לעיר הגדולה, שיש בה אפילו אוטובוס קומותיים של "המעביר" ולא רק חמורים ועגלות. הזמנתם מנה בשם 'פנכה קרה' שבמרכזה חצי ביצה קשה שוכבת אפרקדן, מעוטרת בירקות חתוכים ובזיתים עם פרוסות לחם בצד, אבל אני הסתקרנתי בעיקר – מה זאת המשחה הלבנה שמונחת כמו גבעה קטנה על הביצה הכתומה, משהו שכמוהו לא טעמתי מימיי. אתם אמרתם לי שזה מיונז. שאלתי מה זה מיונז ואמרתם שזה כמו שמנת אבל לא מחלב אלא משמן וביצים. אני אף פעם לא אשכח את הטעם הנפלא של המיונז ההוא, הראשון בחיי, שבטח עשו אותו ביד, כמוך, כי אז עוד לא היו מיונזים בצנצנות כמו היום."
טבלתי את הלחם במיונז של אימא והוספתי גבינת עיזים שהכינה במו-ידיה, וזיתים שאבא היה דופק מדי סתיו בחצר, תחת עץ הזית. ישנתי את הלילה בבית ולמחרת המשכתי דרומה דרך באר-שבע והגעתי לאכסניה בסדום, שניצבה על פתחה של מערת המלח, ולימים לא נותר ממנה זכר, והמערה נסתמה.
חיכיתי לסירת המוטור הגדולה של הקיבוץ, שאותה הפעילו שניים מחברינו הימאים – שתבוא לקחת אותי ועוד נוסעים אחדים לעין גדי. הסירה הגדולה כונתה בשם שך-שך, יעני משכשכת. מהשורש – להשתשכך, במים. השתכשכות, על פי המילון – טבילה, רחצה קלה. בתחילת דרכי מהקיבוץ להשתלמות באפייה בחיפה, הפלגתי בה לסדום במשך ארבע שעות! – כאשר רגליי באמת משכשכות במים. החווייה הכי גדולה במסע היתה לעבור קרוב מאוד ללשון ולצפות בה מן הסירה. אחרי ארבע שעות השיט ירדנו, חברים אחדים, בסדום, אדומים ולוהטים מחום, ועלינו בטרמפים במכוניות שלקחו אותנו לבאר-שבע, ומשם צפונה.
זה היה מעייף מאוד. הימים ימי קיץ, והשמש היכתה בנו ללא רחמים. קשה היה לשבת בתוך החלק המוגן משמש בסירה, משום שהיה עשוי ממתכת, והקרין את כל החום שספג מן השמש פנימה. כשישבנו על קצה הסירה, אמנם היינו חשופים לשמש, אבל לפחות היתה מעט רוח לצנן אותנו.
הצטערתי שלא הבאתי איתי את הערדליים הענקיים של סבא, שהשתמשנו בהם לעבור בשלוליות בימי החורף הקשים, וזכרתי כי היו מספרים במושבה שאפשר ללכת בהם גם על ים המלח ואז אין צורך בסירה, למרות שמרבית האיכרים לא ראו מימיהם את ים-המלח, אלא אם כן היתה אחת הנשים חולת אגזמה וירדה למלון "קליה" להתרפא, וכאשר אימא שלי ירדה, והשאירה אותי בידי לני, סוכנת-הבית של סבא, לא רציתי לחזור ממנה לזרועותיה של אימי כאשר חזרה למושבה כשהיא נועלת ערדליים...
ופתאום התעוררתי ונוכחתי לדעת שאני הוזה בהקיץ בשך-שך מרוב חום. סירת-המוטור נתרמה לנו על ידי חברת "עוגן", שהפעילה שירותי סיראות בנמל חיפה. הרעיון להוריד סירה לים המלח לשם שיט בין סדום לעין גדי נולד לאחר ליל הסדר השני שלנו בקיבוץ. לקראת אותו ערב ירד ה"מק" האדום הגדול עמוס באספקה, כולל לערב הפסח, ועליו למעלה היינו גם חברים שחזרו הביתה לקיבוץ, ואורחים ידידים ובני-משפחה. ה"מק" החליק על הבוץ המלוח, שנמרח עמוק לכל אורך החוף של הר סדום. ה"מק" ירד מהנתיב. ניסינו כולנו לדחוף אותו ולסייע בהחזרת המשאית הגבוהה לנתיב הנסיעה, אך המצב לא לא שופר אלא רק הורע. ובייחוד שחברים אחדים תקעו מדי פעם נאדות בגלל המאמץ, וכדי ביזיון וקצף. והכול בא מהחומוס של מסעדת מוריס בבאר-שבע.
באין ברירה צעדנו בחזרה עד למחנה הפועלים שבסדום. באותה תקופה היה המחנה מאוכלס ברובו "פועלים" שנשלחו למקום כתחליף למאסר, ובלבד שלא יסתובבו בערי הארץ "למעלה". זו אולי הסיבה שמוכי הנוסטאלגיה, אלה המתגעגעים לימי "השוק השחור", לצנע ולרהיטי "לכול" [אמרו אז: "יש לה גוף צנע ופרצוף לכול!"] – מנפנפים באחוז הפשיעה הנמוך בשנותיה הראשונות של המדינה!
כי רבים מן הפושעים נשלחו אז לסדום.
מנהל המחנה היה בחור בשם בִּימְבֶּר, שהיה אלים ותוקפני, אולי בגלל התנאים הקשים ששררו במקום. פנינו אליו וביקשנו שיעזור לנו על ידי משלוח טרקטור-זחל או משאית כבדה, מצויידים בכבל-גרירה, שיסייעו להחזיר את ה"מק" לנתיב.
הוא סירב ואמר "עלא עֶרִי!" – ושאינו חייב לנו דבר ואין כל סיבה שיעזור לנו. אולי חשק פעם באחת החברות שלנו, שראה באכסניה בסדום, וזו סירבה לו? – כולנו היינו בני למטה מעשרים, בחל"ת, חופשה ללא תשלום, במסגרת שירותנו בנח"ל. החברות התהלכו במכנסיים קצרים מתנפחים עם שובל גומי למטה. מה שעורר מאוד את דמיונם של גברים זרים שדימיינו כנראה את הסדקים – ואילו אנחנו התייחסנו אליהן כמו אל אחיות שלנו, וכמעט שלא התגרינו למראה שלהן. מה עוד שכמעט תמיד היה לנו זין מלוח – מהזיעה היבשה או מהטבילה בים המלח. אבל נוצרו לא מעט זוגות מצויינים במשק, ויש כבר גם נינים!
חזרנו מאוכזבים ונרגזים למשאית, וחשבנו ללכת ברגל לעין גדי. הייתי מאוד מודאג שלא אספיק להכין במאפייה את החרוסת על פי המתכון המשפחתי שלנו במושבה, שהבאתי איתי. אחד החברים הציע שניקח את הגוררת "קפטן לינץ'", שבבעלות מפעלי ים המלח, ונפליג הביתה. באותם ימים ים המלח עדיין השתרע רצוף עד לסדום, ועומק המים בחלקו הדרומי היה מעל ארבעה מטר, ה"לשון" באמצעו היתה מוקפת מי ים ולא היה מעבר יבשתי ממנה מערבה.
אך זה לא היה יכול לצאת לפועל. לא היתה ודאות שבגוררת יש די דלק, ושנוכל להתקרב לחוף בעין גדי, בגלל השוקע של הספינה, מה גם שהיינו חייבים להעמיס עליה לפחות חלק מהאספקה שהיתה חיונית לליל הסדר ולשאר הפסח.
לפני שנים לא רבות, בזכות שיוט של אחת הספינות של המפעל בסדום, נכבשה עין גדי, שהיתה עדיין מנותקת מכל עבריה. מוסיה לנגוצקי התקין עליה, במעגן של המפעל בסדום – מזח נייד מתוחכם, שתוכנן כך שיהיה אפשר יהיה להציב אותו תוך כדי ירידת הכוח לחוף. המזח היה בנוי על מסילת דקוביל באורך של כ-18 מטר, ובקציה האחד מעצור חזק. המסילה היתה תלויה מחוץ לדופן של הספינה בעלת דלת הנחיתה. המסילה שולשלה לקרקעית הים כשהקצה עם המעצור נמצא בעומק והקצה השני בחוף על שפת המים. על המסילה הונחה קרונית עם ארגז מרובע שממנה הזדקר מיבנה בגובה של כ-2 מטר. הארגז מולא באבנים כבדות והקרונית שולשלה עד שנעצרה בקצה המסילה והמבנה בולט כמטר אחד מעל פני הים. כך נוצר בסיס מוצק של המזח. גשר מעץ שהוכן מראש, הונח בין הבסיס לחוף כשבאמצעיתו הוא נתמך בשתי קורות שנתקעו בקרקעית.
האלוף שלמה אראל, שהיה לימים מפקד חיל הים, שימש בשנות ה-40 בים המלח כיד ימינו של לנגוצקי בצי של חברת האשלג, והוא שעמד בראש המבצע בו הושט מסדום, בשלהי מלחמת העצמאות, הכוח הרגלי שתקע יתד בעין-גדי, זמן קצר טרם סימון הגבול שם עם הירדנים. לאחר שנים סיפר: "נחתתי בעין-גדי בעת מבצע 'עובדה' והנחתתי פלוגה של אלכסנדרוני, מחלקת הנדסה קרבית ו...10 פרדות."
המזח תיפקד שנים אחדות, כל עוד התקיים הקשר לעין גדי בדרך הים.
לבסוף איתרנו אותו לילה משאית, מעודפי הצבא הבריטי, עם הנעה קדמית, וכן חבלים וכבלים שבעזרתם, ותוך חפירה באתים ובמעדרים מאולתרים מאכסניית הנוער בסדום, הצלחנו לגרור את ה"מק" עד שעלה חזרה לנתיב.
בישיבת המזכירות ניסו למצוא פתרונות על מנת למנוע מקרים דומים בעתיד. אחד הפתרונות היה לרכוש קומנדקר, עם כננת, מהצבא, ולהרכיב מנוע דיזל שישמש לחילוץ. במקביל לפנייה למפעלי ים המלח, בבקשה לשימוש באחת מהסירות, שהיו להם במקרה של שיטפונות שימנעו תנועת רכב לאורך הנתיב, שעדיין לא היה בגדר כביש סלול. הפניות למפעלי ים המלח, במשרדם הראשי בירושלים, לא העלו דבר.
חברנו צבי למ"ד סיפר להוריו בקריית חיים על החוויות שהיו בערב הסדר, ועל מאמצינו להשיג סירה ממפעלי ים המלח. אביו הקשיב, ולאחר כשבוע בישר שהצליח למצוא לנו סירה מחברת "עוגן". חברנו ד. אומר כי באותה תקופה היה צבי למ"ד בן מלך. אביו היה גזבר סולל בונה, יהודה אלמוג, ראש המועצה האזורית תמר, היה דודו, ודודים אחרים ניהלו את חברת מקורות.
נמל חיפה נבנה בשנות השלושים של המאה ה-20, בתקופת המנדט הבריטי. בשנות הארבעים והחמישים כבר לא היו מספיק מקומות עגינה לאורך רציפיו, וחלק מהאוניות, כולל אוניות נוסעים, עגנו ליד שובר גלים ואף מחוץ לנמל. סירת "עוגן" השיטה את הנוסעים ואנשי הצוות של האוניות אל הרציף הראשי.
 אנשי הפלי"ם (פלמ"ח-ים) פעלו בנמל חיפה בתקופת המנדט בחסות סולל בונה שהיתה קבלנית לשינוע בנמל, וחברת "עוגן" היתה חברת בת שלה. אנשי "עוגן" דאגו גם לפנות חלק מאנשי הצוותים, ובעיקר המלווים הישראלים, שהסתתרו באניות המעפילים, לאחר שאלה נלכדו והועברו לחיפה.
 הסירה שימשה כסירת עבודה, בעיקר להשטת עובדי "עוגן", שביצעו עבודות שונות בתחזוקת הנמל. אנשי הפלי"ם, כפי שסיפר לו לימים איזי רהב, שהיה אל"מ בחיל הים ולאחר מכן מנהל נמל חיפה – התאמנו בעזרת סירה זו בפעילויות שונות בנמל ומחוצה לו. הסירה שימשה כנקודת יציאה לאנשי הפלי"ם שחיבלו באוניית הגרוש הבריטית "אושן ויגר" שעגנה מחוץ לשובר הגלים.
 הסירה היתה עשויה עץ ומצוידת במנוע ליסטר של בוכנה אחת ושתי פעימות, מקורר במים. סירה מעץ דרשה עבודות תחזוקה מרובות שכן הצבע נפגם, העץ היה מתייבש ונפתחו חריצים בין לוחות העץ של דפנות הסירה. פעילות התחזוקה כללה: הוצאת הסירה מהמים והצבתה על מינשא מיוחד, גרוד צבע, הוצאת הקנפט (סיבי כותנה) שאטמו את הרווחים בין הלוחות, ניקוי של הלוחות והרווחים, הכנסת קנפט חדש וצביעת הסירה. כאשר התרבו סירות הפלדה בנמל, שנבנו על ידי "עוגן", הופסק השימוש בסירה והיא הוצאה משימוש.
 בחורף 1956, כאשר נותקה עין גדי משאר הארץ מיספר רב של פעמים בגלל השיטפונות. אביו של צבי למ"ד, שהיה חבר הנהלת "עוגן", הציע למנכ"ל מוניה רוגוב לתרום את הסירה לעין גדי. ואכן מספנת "עוגן" שיפצה את הסירה, ציידה אותה בכל ציוד ההצלה כנדרש בחוק הימי, ותרמה לנו אותה. באחד הימים נסעו חברינו במשאית ה"מק" האדומה הענקית והביאו את הסירה לעין גדי. ליד מינחת המטוסים ניבנה מזח צף מחביות מחופות בלוחות עץ, שאיפשר לסירה לפרוק את מטענה, לרבות אנשים, מבלי לבוסס במי הים.
 הסירה ביצעה הפלגות בין עין גדי לסדום, בעיקר עם אספקה, בעת שיטפונות הנחלים, וכן לטיולים בים גם אל מול הארנון. באביב, עם תום עונת השיטפונות, הועלתה על מנשא בתוך הים ונגררה לחוף על ידי טרקטור ה-די-4 שלנו, ושם נשארה עד לחורף הבא.
הסירה סבלה רבות בים המלח: המנוע, שהיה מקורר במי ים, "נאכל" על ידי המלח שהיה בריכוז של פי יותר מעשרים מאשר מי הים התיכון. החום הרב פגע בצבע וייבש את דפנות העץ, ונדרשה פעולת תחזוקה נרחבת, מעבר לתועלת התחבורתית של הסירה. לאחר שנים אחדות היא התפוררה על המנשא בחוף. 
עוד כשהיינו במסגרת טרום-גרעין להתיישבות צורפה אלינו קבוצה מחניכי בית-הספר לדיג "מבואות ים" שבמכמורת. הם היו בוגרים ומנוסים מאיתנו כי הפליגו פעמים רבות בים ותיארו לנו גלים גבוהים וסערות מסמרות שיער. הם עד קפריסין הגיעו והיינו שומעים בקינאה את סיפוריהם על זונות קפריסאיות, יווניות ותורכיות, בלרנקה, לימסול ופמגוסטה. וגם על הפחד להידבק מהן במחלות מין. ועל השימוש בקנדונים. ועל כך שתמורת תוספת לא גדולה במחיר, מרשוֹת התורכיות להיכנס בהן גם מאחור, אבל צריך קודם לוודא היטב שרחצו כי החורים שלהן מלאים רחת-לוקום.
מי שמע אז בגילנו דברים מסמרי שיער שכאלה? רובנו היינו בתולים, וכל מה שהיכרנו מתורכיה היה באמת רק רחת-לקום [חלקום], אתא-תורכְּ ואקמק, זה הלחם, שביקשו החיילים התורכיים הנסוגים הרעבים מאיכרי המושבה בשנת 1917, ומעולם לא ראינו, אפילו בדימיון, תחת של תורכייה, ועוד זונה, ורוחצת אותו! ומפני מה? מפני החלקום שהוא מתוק ודביק? ומה ידעתי על הקפריסאיות? כלום. אבא עבד בקפריסין בשנים 1935-1934. הוא ניהל שם משק חקלאי גדול שהיה שייך לד"ר זאב ברין מחדרה וכלל כרם זיתים וגפנים, מטעי אגוזים ושזיפים וכן אקליפטוסים, זאת בנוסף לפלחה, ובנוסף לכך יחידת פרדס בת שלוש מאות דונם. בדרכון המאנדאטורי שלו רשומות כניסותיו ויציאותיו מהאי באישור המשטרה הצבאית הקפריסאית בלרנקה.
לאחר שנים התארחתי במלון פאפוס אמטוס שלחוף הים, סמוך לעיירה פאפוס, והנה בא מולי, בפואייה המפולש לים, מנהל המלון, והיתה לי הרגשה שאני מסתכל בראי, לבד מהשפם שלו, הרי הוא אחי התאום וממש בן-גילי!
מהנדס מהמושבה שלנו, ב"צ ג. – שבילדותו היה חבר-למשחקים של דודתי אסתר – גר שנים רבות בקפריסין ובנה בה בית מלון בהרים, וסיפרו שהקים באי משפחה נוספת על זו שהיתה לו במושבה, ולכן הייתי כמעט בטוח שגם אבי השובב-בשעתו השאיר לי מזכרת מקומית בדמות חצי-אח קפריסאי בעל שפם שחור עבות שנראה בן-גילי.
בערב אכלתי במסעדת המלון, "אמורוזיה", מזנון חופשי שעלה 16 לירות קפריסאיות. לפני הארוחה התקיים קוקטייל מטעם הנהלת המלון ולחצתי את ידי מנהל המלון ג'ורג' אורפאנידס. קפריסאי בעל צורה מכובדת, ים-תיכונית, שפם שעימו ניראה כמו פיטר יוסטינוב כשהיה פחות שמן. עורו שחום-קלות, כפות-ידיו עדינות, האצבעות ארוכות, חזקות והציפורניים ממש יפות, ממש כמו במשפחה שלנו.
הגישו כריכים קטנים בצורות שונות, ושתייה. שתיתי שתי כוסות של בירה מקומית בטעם שנדי, ומאוחר יותר ביליתי עם ג'ורג' בפואייה המהודר בשיחה, וניסיתי בעדינות לשאול אותו על משפחתו ועל אימו, כדי לדעת אם יש רגליים לסברה שהוא אחי-למחצה. הוא הגיב בעלבון עמוק, כמו שהגיב רוברט דה-נירו כאשר בילי קריסטל ניסה להסביר לו – בסרט "מישהו לדבר איתו" – על תסביך אדיפוס.
ג'ורג' ידע מילים עבריות אחדות וביטויים בערבית שאותם לא ייתכן שקלט רק מתיירים ישראליים שהתאכסנו בפאפוס אמטוס ומהחבר שלנו שמחה שהמליץ על המלון. לאחר כוסיות אחדות של אוזו, הודה שהיה לו דוד שחי במושבה בפלשתינה אבל הוא חושב שזו היתה מושבה של נוצרים. ליותר מכך לא הגעתי בשיחתי איתו אך הבטתי מוקסם באצבעות ידיו השחומות מעט, הארוכות והמעוצבות להפליא, בדיוק כאצבעות של בני משפחת אבי מהמושבה. דן אלמגור סיפר לי כי שהה בקפריסין במלון על הר גבוה, מלון שאותו תיכנן הארכיטקט מהמושבה שלנו, ב"צ ג. מלון יפה במיוחד, בעל אופי קולוניאלי, Forest Park, המצוי בעיירה סמוך לפסגת הר האולימפוס, שם העיירה Prooposo, והאיזור – Platress. עוד סיפר על מלון אשר שמו – Ledra Palace, המלון הגדול ביותר בניקוסיה, דומה לקינג דיוויד, ונמצא על הגבול שבין החלק היווני לתורכי בעיר, ומשמש מטה האו"ם. גם הוא תוכנן על ידי אותו מהנדס מהמושבה שלנו.
פאפוס אמטוס היה מלון מטופח, מוקפד, יפה להפליא מבחינה ארכיטקטונית, קצת בסגנון של מקדש יווני. יורד באכסדראות מרכזיות ונפתח אל הים דרך בריכה מופלאה, גדולה, מעניינת בקווים המעוגלים שלה, והמים גולשים מעל לדפנותיה, שחלקן נשקפות לעבר הים, כך שכאשר אתה שוחה ומביט מערבה, מתמזג קו המים של הבריכה עם הכחול של הים עד לבלי הפרד, כאילו הבריכה, הגבוהה יותר, נמצאת ברצף אחד עם פני הים. הים סלעי מאוד ואין חוף חולי נגיש, כמו בתל-אביב, אבל יש כניסה נוחה לים דרך סולמות שעל המזח, שהוא גם הקיר הדרומי של מעגן לסירות ולאופנועי-ים. יורדים בסולם לים כמו לבריכה. שחיתי שעה קלה בים, מתחת למים – לא היה מעניין במיוחד. יש יותר צמחייה מאשר דגים. אחר-כך אני שחיתי בבריכה. נשים אחדות היו חשופות-חזה אך רובן מבוגרות עד זקנות עם שדיים נפולים ופטמות כצימוקים כהים. וזה לא בדיוק מראה מלהיב. בלטה לטובה צעירה אחת, ליד הבריכה, שהיתה שרועה על גבה לצד בעלה, ולה חזה לא גדול בעל פטמות זקורות, עור צעיר, שחום, שרועה במיני-ביקיני, החזה זקוף, העור משגע, האחוריים מושלמים, ובצבע השזוף של העגבות יש גם מעין פסיפס של כתמים צהובים שמתלכדים עם הבד. מין פלא אופטי. ישבתי והסתכלתי עליה מצד אל צד, וגם השתדלתי לצוד אותה במבטיי כשעברתי שם למחרת, כי השניים ישבו באותו מקום. הבעל הצעיר שקוע כל הזמן בקריאה, והחשופה ניגבה בהנאה את חזה לאחר שמדי פעם חילקו למשתזפים מגבות קטנות לחות כמעט קפואות.
בסופו של אותו ערב גדוש האוזו נפל ג'ורג' אורפאנידס על צווארי והתוודה שאכן גבר פלשתינאי מהמושבה חדרה, זאת אומרת יהודי, שהיה בא באונייה לעבוד בקפריסין, בשנות השלושים, הוא אביו-מולידו! – כזאת סיפרה לו בסודי-סודות אימו האלמנה לפני מותה, והשביעה אותו לא לספר על כך לאיש, אלא אם כן ימצא בדרך נס את אביו או מי מקרובי משפחתו של האב.
שאלתי לפרטים נוספים ואמר שאימו גילתה לו רק את שתי האותיות הראשונות של השם והמשפחה: B.S. – שזה התאים לי בדיוק וחשבתי לעצמי אם גם אימא שלו היתה שמה רחת-לוקום בתחת כדי לרצות את מנהגיו המזרחיים של אבי, אף כי ידעתי שהקפריסאים שונאים מאוד את התורכים ואת אורחותיהם.
לא אמרתי במפורש לאחי-הקפריסאי שכנראה אחי הוא למחצה, וגם לא הזכרתי דבר על המצב הכלכלי של משפחתנו, וזאת כדי שלא לטעת בו מחשבות על חלקו בירושה. אבל הוא מצידו כלל לא חקר זאת כי נבהל כנראה מפרץ גילוי-ליבו הפתאומי בפני אחיו הפלשתינאי, זה אני, בעיניו פלשתינה וישראל היו עדיין אותו דבר, וייתכן גם שלא הבחין בדיוק אם אבינו המשותף הוא ערבי או יהודי, כמו בסיפור "הפרדס" של בנימין תמוז, שהרי שנינו נראינו קצת ערבים, בעלי עור שחום כמו אחדים מבני משפחתי הוותיקה במושבה. וחוץ מזה למחרת היום, כאשר אדי האוזו נגוזו ממנו, חזר להתייחס אליי כאל נופש במלון ולא אחיו-למחצה, ולא עשה שום הנחה בחשבון השהות במלון.

כל זאת לא ידעתי עדיין כאשר חיכיתי באותו יום חם באכסנייה בסדום לבואה של סירת המוטור הגדולה של הקיבוץ שלנו, נרגש מהמאורעות הסוערים שעברו עליי בחיפה ושהציבו אותי בעיניי כאחד הדון-ז'ואנים הגדולים של התקופה.
חברנו צבי למ"ד, שידע שאני מתעניין בהיסטוריה של הקיבוץ אך לא ידע מדוע – כתב לי מסין, שאליה הגיע באחד ממסעותיו העסקיים, כי חוץ מהשך-שך היה לנו גם פח-פח, משאית פורד שקרקשה בנסיעה כאילו היה בה מישהו שדופק בפחים. פח-פח, שכן היתה עשויה פחים, ומפאת גילה ותלאות הדרכים, הריתוכים נפגמו ואילו הפחים נשארו רק בגלל המסמרות (ניטים) שחיברו את הפחים לגוף המשאית.
היתה זו משאית פורד צבאית שיוצרה באנגליה (פעם היתה קיימת "פורד אנגליה" שיצרה גם מכוניות נוסעים "אנגליה" ו"קורטינה"). כחלק מהמאמץ המלחמתי יוצרו באנגליה סדרות של מכוניות משא קלות בכושר נשיאה של 5 וכן 7 טון. לכולן היה מנוע בנזין של 4 בוכנות, אותו מנוע היה גם בזחלים הבריטיים בְּרֶן קֵרְיֵיר (נושאות מקלע מסוג ברן).
למשאיות, מסוג בולדוג (המנוע היה בתוך הקבינה והחלק הקדמי היה שטוח-פרצוף כשל כלב בולדוג), היה כמובן הגה בצד ימין, כנהוג באנגליה. היתה להן הנעה חלופית בשני הצירים או כמו שנקראו בארץ "הנעה קדמית", דבר שהיקנה להן עבירות גבוהה גם בחולות המידבר המערבי. במהלך מלחמת העולם השנייה, וגם באירופה הבוצית, השתמשו במשאיות בעיקר להובלת ציוד, כולל תחמושת, דלק-בפחים, מזון ולעיתים גם חיילים.
בסוף מלחמת העולם נשארו לצבא הבריטי משאיות רבות, כולל בארץ-ישראל. חלק מהמשאיות נמכרו בארץ, וחברת החשמל השתמשה במשאיות מסוג זה להובלת עמודי חשמל, ותופי-חוטים בהנחת קווים חדשים.
באותו חורף 1956, כאשר לא היה ניתן להגיע לעין גדי אלא ברכב עם הנעה קדמית, יותר נכון הנעה כפולה, קדמית ואחורית – שנתנה למשאית עבירות נאותה בבוץ – ועד ההורים של חברי הקיבוץ, בעזרת י"צ, אביו של חברנו ר. – הצליח לשכנע את חברת החשמל למכור לנו את המשאית במחיר סימלי, והיא אכן נמסרה לקיבוץ.
המשאית עבדה די קשה וסבלה מבעיות מכניות. היא צוידה במערכת מעצורים מכנית עם מוטות ומנופי כוח (עדיין לא מעצורי אוויר כמו ב"מק" החדיש), ומדי פעם בפעם נשארה במוסך סולל בונה בבאר שבע עד שנמצאו לה חלקי חילוף. במבצע סיני קיבל המשק צו גיוס למשאית, אך היא היתה תקועה במוסך כאשר כל מערכת הבלמים שלה, מפורקת וכמובן לא גויסה. חמו של צבי למ"ד נהג, במשאית זהה של בריכות הדגים בכינרת, בדרך-לא-דרך עד לשארם א-שיך ובחזרה לקיבוץ כנרת במהלך מלחמת קדש ב-56'.
כאשר הדרך נפרצה ליד הים, במקביל למעלה יעלים, שהיה אחת מהנקודות הקשות למעבר המכוניות לעין גדי – שיפועים חזקים, פניות חדות וגם פגיעח מכל זרימה של מים בערוצים הבודדים שחצו את הנתיב – נתייתרה המשאית ולא היה בה יותר צורך היא נזנח בבאר-שבע, מה עוד שבעזרת הסוכנות רכשנו קומנדקר והסבנו את מנוע הבנזין למנוע דיזל.
אני יושב ליד הנהג בקומנדקר, לימיני על חצובה מקלע מ"ג, וככה אנחנו עולים יום אחד לתל-אביב לאורך אלנבי ודיזנגוף בצהרי יום, ואני מרגיש כאחד מ"חיות הנגב" בתקופת הפלמ"ח. הו, כמה חלמתי שג'ני, אם היא יושבת ב"כסית" על המדרכה – תראה אותי, ושהמיצים יתחילו ליזול לה!
ושתמצא דרך להתקשר איתי וניפגש כמו על הבצק במלוש במאפייתי בעין-גדי שבו איבדתי בה את בתוליי!
וכמו כדי להשלים את שלישיית השך-שך והפח-פח – כתב לי צבי למ"ד מבית מלונו בסין בדייקנות טכנולוגית גם על הטך-טך, הוא כינויו של הטרקטור DEUTZ – שלדבריו, ניבנה בפשטות יחסית על-ידי הגרמנים לקראת סוף מלחמת העולם השנייה ולאחריה. המטרה היתה להחליף צמד סוסים, שנדרשו כחלק מהמאמץ המלחמתי שלהם למשיכת עגלות ותותחים בחזית.
מיבנה הטרקטור היה פשוט: שני גופים מפלדה יצוקה בתבניות חול, כל יציקה התחילה או הסתימה באגן (פ'לנג') בקוטר של כחצי מטר – הקדמית כללה בלוק מנוע של צילינדר אחד, יציאה של גל ההנעה. האחורית התחילה באגן, ובחלל היה המצמד בחלק האחורי; תיבת הילוכים פשוטה, שני הילוכים קדימה ואחד לאחור, וכן תמסורת לגלגלים האחוריים. ללא משאבת דלק, שכן מכל הסולר היה מעל למנוע. לא היתה משאבת שמן, שכן הצילינדר טבל בשמן בכל סיבוב. קירור המנוע במים נעשה בעזרת מצנן שהוצב בחזית, והסחרור נעשה כמו בטבע, מים חמים עולים למעלה למצנן והקרים זורמים מהמצנן לגוף המנוע.
מנוע הדיזל היה כאמור בעל צילינדר אחד בעל שתי פעימות, בסיבובי מנוע נמוכים עד 600 סד"ל, והרעש שהשמיע היה "טך טך!" – ומכאן הכינוי שהוצמד לו. לא היה לו מתנע ולא מצבר, ההנעה נעשתה בעזרת מנואלה. אך חברי המשק מצאו פתרון קל יותר. הטרקטור הושאר מדי ערב ליד המיבנה העילי (בנקודה הישנה, שממנה נותר כיום רק חדר האוכל הנטוש, שהוקם עוד בימי היאחזות הנח"ל). בבוקר הנוהג היה מעביר את ידית הדחיסה למצב חצי לחץ, משלב הילוך לקדמי, נותן לטרקטור להתדרדר במורד ואז משלב להילוך קדמי ומיד מוריד את ידית הדחיסה ללחץ מלא – והמנוע ניעור לחיים ומתחיל לפעום "טך טך!"
הטרקטור הגרמני הובא לארץ על ידי עולה מאוסטריה שעסק בחקלאות בחו"ל ורצה להמשיך בעיסוקו בארץ. אלא שכאשר הגיע מהאונייה למושב, נוכח שהסוכנות מחלקת טרקטורים פורדסון מאמריקה עם מצבר, מתנע ופנסים, ולכן זנח את הטרקטור הגרמני המשומש שהביא – ב"מחסני הערובה לעולה", ובחר בחדש, כנאמר – ישן מלפני חדש תוציאו.
אבא של צבי למ"ד רכש את הטרקטור הנטוש, דאג שישפצו אותו ונתן אותו מתנה לקיבוץ "בתמורה" לטקס הנישואים של בנו עם א. ז"ל.
הטרקטור שימש בעיקר בגרירה, אך כאשר שטפו חלקות נרחבות מהמלח, תוך גידול אספסת, הטרקטור גרר מקצרה ואף מגוב שנבנו במקור להיגרר על ידי סוס או פרד, והותאמו במסגריה לגרירה על ידי טרקטור. ועוד, צבי למ"ד, במכתבו: "לידיעת חובבי טרקטורים ישנים – יש בגרמניה ובאוסטריה אגודת חובבי טרקטורים כאלה, ולהם אתרי אינטרנט עם סרטונים ותמונות וכיום מחיר טרקטור כזה במצב נסיעה הוא עשרת אלפים יורו ואף יותר."
לאחר שאיחוד הקבוצות והקיבוצים יעד את הגרעין שלנו, "שדמות" – לאזרֵח את היאחזות הנח"ל בעין-גדי, באו חברינו הספנים, בוגרי בית הספר "מבואות ים", בטענות על כך ששולחים אותנו למקום שאין בו כל סיכוי לדיג.
ענה להם מזכיר האיחוד: "עוד תראו שיהיה אפשר לחיות מדיג על שפת ים-המלח!"
אולי נזכר בבריכות הדגים שהיו בקיבוץ בית-הערבה, צפונה למפעל המלח בקליה, לפני 48'.

אנחנו היינו עוצרים להתרעננות ולעיתים לארוחה פשוטה באכסנייה של סדום, שתוארה ברומאן "אנשי סדום" שכתב ידידי הסופר הנידח אהוד בן עזר, והיום לא נותר לאכסנייה זכר, וגם מערת סדום הקרירה סתומה) – לפני שנעבור את החלק הקשה בנסיעה בדרך הלא-סלולה לעין-גדי.
יום אחד הגיע אוטובוס תיירים לאכסנייה, המדריך הסביר לתיירים מדוע ים-המלח נקרא גם ים המוות, שהרי שום חי לא חי בו, ואם בטעות נכנס בשפך הירדן – סופו מוות.
התיירים החלו לנוע לעבר מערת סדום, שהיתה המקום הקריר היחיד בסביבה המלוחה והלוהטת. בעודם פוסעים הבחין מדריך-הטיול באחד החברים שלנו, שנמאס לו כנראה לחכות באפס-מעשה באכסנייה, לשתות מים פושרים ולאכול לחם יבש, מרק דלוח וסרדינים, ולכן התיישב ליד החוף של ים-המלח ובידו חכת-דייגים.
המדריך רצה להסביר לו ולתיירים הסקרניים שאין סיכוי לתפוס דגים בים המלח. אך לפני שהגיע אל חברנו הדייג, הניף זה את החכה ועליה ריקד סרדין. הוריד את הסרדין מהחכה והניחו בקופסה לצידו.
אמר המדריך: "זה לא יכול להיות! אתה דג בים המלח!?"
ענה לו חברנו: "אם תשלם לי עשר לירות – אסביר לך!"
המדריך הסקרן שילם, וקיבל תשובה: "אתה רואה? אפשר לחיות מדיג בים המלח! אתה השלישי היום שאני דג!"
אהוד בן עזר
המשך צנוע יבוא

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* תגוייסנה מיד הבנות החרדיות – במקום הטייסים שנוטשים את צה"ל. ישראל בְּטח בה' – כי מצעד האיוולת נמשך!

* מהפה שלךָ לאוזן של היטלר, וגם גבלס ישמח: "מפקד פיקוד צפון לשעבר עמירם לוין אמר כי צה"ל מתחיל להיות שותף לפשעי מלחמה בגדה, בתהליכים שמזכירים לדבריו את גרמניה הנאצית." ["הארץ" באינטרנט. 13.8].

* קוראת נאמנה: רציתי להגיד שאכן אני מקבלת את כל עמדותיך בעניין המחאה, אבל בלי לסתור כלל את עמדותיך והערותיך הרי כפי שכבר אמרתי פעם, נראה לי שזיוה שמיר צודקת, וזה כלל לא סותר את כל הבחנותיך בעניין התקשורת ודרכי המחאה.
אכן, מן הראוי לדעתי לחדול מהרפורמה המשפטית שכל כך מפלגת את העם. נכון , אתה צודק כשאתה אומר שההפגנות לא ייפסקו והן תתקיימנה על נושאים אחרים. בעיקר על כל הכרוך בענייני הדתיים והחרדים. אבל עם הרפורמה יש להפסיק ואז אפשר יהיה להתמודד עם ניהול המדינה ועם כל ההפגנות בענייני הדתיים...
עם זאת,  כל הכבוד לך שפרסמת את דבריה ועוד באותיות גדולות ובולטות, וכך אנחנו זוכים גם בכתבות מעניינות ויפות שלה.

אהוד: הפסקת הרפורמה פירושה שיהיה אפשר להוציא את נתניהו לנבצרות ובכך ליצור תקדים שהדיקטטורה המשפטית הורסת את הדמוקרטיה הישראלית בניגוד לרצון מרבית קולות הבוחרים. עם המזימה הזו של מתנגדי הרפורמה המשפטית אי אפשר להתפשר!

* דני גיסין: אגב, בשלושים שנותיה הראשונות ישראל היתה "דמוקרטיה שבויה" בידי מפלגה אחת (מפא"י) ואיגוד עובדים (הסתדרות) שהיתה להם מדינה להשתעשע לפי מודל מזרח אירופי. מי שלא החזיק ב"פינקס אדום", כמו אבא שלך וכל משפחת בן עזר ראב, לא היה לו צל של סיכוי להשתלב באירגון ציבורי כלשהו. טול קורה מבין עיניך. 
אהרון ברק לא פלש ולא נדחף בכוח לתחומים לא לו. בהיעדר חוקה, או אפילו הסדר חוקתי מינימלי, כאשר האסיפה המכוננת והכנסות שאחריה ברחו במכוון מעיסוק בתפוח האדמה הלוהט, למפא"י הסוציאליסטית, הסמי בולשביקית, היה נח שאין חירויות פרט וזכויות אדם  המוקנות בחוקה. למפלגת החרות גח"ל והליכוד שבאו בעקבות מפא"י היה נוח ונעים שבג"ץ פטר אותם מהעיסוק בנושא הנפיץ ונתן פתרונות אד-הוק לבעיות בוערות ללא הסיכון הפוליטי שבכתיבת חוקה.
מה השתנה, אם כן בשנים האחרונות, מדוע לפתע פתאום זה כבר לא כל כך מתאים  הסידור הזה שבג"ץ משחרר את הפוליטיקאים לעסוק במה שלא נוח?
הדמוגרפיה החרדית עברה את המאסה הקריטית. הם כבר לא מיעוט שולי זניח ומתבדל.
הניגוד המובנה בין " יהודית" ל"דמוקרטית" מרים ראשו חדשות לבקרים ולא ניתן להתעלם ממנו כבעבר.
ובמשפט נתניהו, לפתע, מערכת אכיפת החוק: משטרה, פרקליטות ובתי המשפט – הפכו לאויבי השלטון.
נסתפק בזה הפעם.

אודי: תודה, עד עכשיו לא ידעתי מהי דיקטטורה. מתברר שמרבית ימי חיי, מקוּם המדינה, חייתי בדיקטטורה ולא שמתי לב לכך עד שהארת את עיניי.

* אהוד היקר, ממש יצאתי מגדרי משמחה כשראיתי את הכרוז של זיוה שמיר אל ראש הממשלה בפתח הגיליון, ולא היה בעקבותיו שום גידוף מצידך. כך צריך לנהוג – צריך לכבד את היריב הפוליטי, לנסות להבין אותו, מבלי לטעון שהוא משוגע, סובל משיגעון גדלות, מלקק תחת וכד' (אני מצטט אותך!)
ברור שאני, ואני מניח שגם זיוה, מכבד את עמדתך התומכת בראש הממשלה, אבל כיוון שאיפשרת לזיוה להביע דעה בעניין הרפורמה (היא טוענת טענה של ממש, כי לא היה שום רמז במצע הליכוד, ולא בתעמולת הבחירות בדבר מהפך שלטוני שניסח אותו יריב לוין ב-4.1.2023, שאילו זה היה נאמר לפני הבחירות – התוצאות היו בוודאי שונות), תרשה גם לי לפרט את עמדתי נגד הרפורמה, ונגד צעדיה של הממשלה הזאת:
העובדה שהממשלה, באמצעות הרוב בכנסת, ביטלה את עילת הסבירות מראה בעליל שהיא מתכוונת  לבצע מהלכים לא סבירים, ורמזים עבים לכך אנו חווים כבר עכשיו: הממונה על המשטרה הוא טרוריסט, אוהד כהנא וברוך גולדשטיין – זה סביר? מורשע בדין, שישב בכלא, וחזר לסורו שאמור להיות מופקד על קופת המדינה – זה סביר? שטרוריסט, ויעד לשב"כ, שמציע לשרוף את כל חוורה – שיהיה ממונה על אוצר המדינה – זה סביר?
נתניהו "מרגיע" – נחוקק רק את חוק הוועדה למינוי שופטים, והרי אם החלום שלו יתגשם, והממשלה תמנה את השופטים – זה סוף לעצמאות הרשות השופטת. כשהממשלה ממנה שופטים – זה סוף הדמוקרטיה. ניצנים כבר אנו רואים היום: השר קרעי דורש בקרה ממשלתית על ערוצי הטלוויזיה; השרה סטרוק (רק אלוהים ימנה את ראש הממשלה!) פונה לעבר הרמטכ"ל וראש שב"כ: מי אתם, כוח וגנר? השר אמסלם: להעמיד לדין את אהרן ברק ואת אסתר חיות! ח"כ פינדרוס: הגאים הם יותר מסוכנים מדאע"ש.
לדעתך, אהוד, המפגינים יצאו מדעתם, וכל מטרתם היא להרוס את המדינה. באמת? מאות אלפים יוצאים זה השבוע ה-32 בכל מזג אוויר למחות נגד הרפורמה, משום שפשוט השתגעו?! אתה מזלזל בשקמה ברסלר ובאהוד ברק, כי מי הם בסך הכול – שקמה אם לחמש בנות, בעלת תואר פרופסור ממכון וייצמן, שמצליחה לסחוף אחריה מאות אלפים לצעוד ברגל ארבעה ימים בשמש הקופחת לירושלים – זה כלום בעיניך – מי היא בכלל! ואהוד ברק, החייל הכי מעוטר בצה"ל, שחירף נפשו אינספור פעמים למען העם והמדינה, שהיה רמטכ"ל, שר ביטחון וראש ממשלה – מי הוא בכלל בעיניך!
נגיד שאתה צודק לגבי שניים הנ"ל – איך אתה מסביר שרובי ריבלין, נשיא לשעבר, איש ליכוד ופטריוט, והוא נואם בהפגנות? האם גם הוא צריך תור אצל פסיכיאטר? ומה לגבי בני בגין, דן מרידור, ציפי לבני, לימור לבנת, בוגי יעלון, זאב אלקין, גדעון סער – מנאמני הליכוד – כולם התחרפנו? ומה לגבי ראשי השב"כ והמוסד לשעבר? ומה לגבי הנגיד הנוכחי והקודם? כולם שמאלנים אנרכיסטים? 500 קצינים מדרגת תת-אלוף ועד רב-אלוף במיל' חתמו על עצומה נגד הרפורמה ובעד זכות המתנדבים לבטל את התנדבותם כשהממשלה בוגדת בהם – כולם שמאלנים?!
מעניין אם תומכי נתניהו, ואתה ביניהם, מאמינים בשקר הגמור שההפגנות הן ביטוי של השמאל שאיננו מסוגל להסכין עם שלטון הימין. זה הרי שקר וכזב! קודם כול, השמאל הצטמצם לכדי 4 מנדטים, שנית, אין להם כמעט אמירה לגבי ההפגנות, שלישית, הימין שולט כמעט ברצף מ-1977, האם היו אי פעם הפגנות לאורך 7 חודשים ברצף ובכמות אדירה כזאת של משתתפים? רביעית, כל ראשי המפגינים הם או מרכז או ימין הכי קיצוני (סער, אלקין, ליברמן, רשימה חלקית!), חמישית, השמאל והמרכז שיבחו את נתניהו כשהציל את המדינה במשבר הכלכלי של שנת 2003, כשהצהיר שלא ייתן יד לפגיעה בעצמאות בית המשפט (2012), כשהצהיר לפני הבחירות שלא ימנה את בן גביר לשר, ואף נמנע מלהצטלם איתו, והנה, הוא  ממנה טרוריסט, כהניסט, אוהד רוצח המונים, לשר ממונה על המשטרה! אז השמאל הנורא הוא האשם?! כל מי שעיניים בראשו מבין שנתניהו התפשר עם כל ההזויים האלה משום התקווה להינצל באמצעותם מאימת הדין, מה שנמנע מקצב, עזר וייצמן, הירשזון ואולמרט.
החרדים שבממשלה, לאחר ששדדו את הקופה הציבורית (13 מיליארד!) ושוחררו מעול לימודי ליבה, דורשים בתוקף שימלאו את ההבטחות שניתנו להם כי לומדי התורה ייחשבו לשווי ערך לחיילים. לא ייתכן שאינך מבין שמדובר בסוף צבא העם, ועמו סוף החלום הציוני.
אני רוצה לקוות שהעיתון הדמוקרטי שלך, שאני בין ראשוני קוראיו ומשתתפיו, יפרסם את דבריי באותן אותיות גדולות, כמו שאתה מפרסם את הגינויים והגידופים כלפי המפגינים, שאני אחד מהם.
אני זוכר את חסד נעוריך,
משה גרנות

אהוד: האיום של "סוף צבא העם" אינו בא מצד החרדים שאינם משרתים בו מלכתחילה [ואם ישרתו בו יהרסו אותו] – אלא מצד סרבני המילואים המיוחסים של "הפגנות המחאה", אלה שאינם מכירים בתוצאות הבחירות ובמשטר הדמוקרטי.
"מיוחסים", כן – והתקשורת תומכת בהם וביורדים מן הארץ! וגם אתה כנראה תומך בכל אלה, גם ב"לשעברים" – ולא תוכל להפריד אותם משקמה ברסלר המכנה את ראש הממשלה שלך בוגד! – ואילו דברי הביקורת שלי הם בעיניך גידוף!
ואינני מבין את ההתפעלות שלך מכך שדבריה של פרופ' זיוה שמיר הובאו במכתב העיתי. לא חשבת שזה מובן מאליו ותלוי היה רק בהחלטתה לפרסם אותם אצלי. מה חשבת, שלא אפרסם? אינך קורא את דבריו הקשים של אורי הייטנר נגד נתניהו, שאותם אני מביא בכל גיליון? אמנם, שלא כמוך, הוא כבר פחות מתפעל מ"הפגנות המחאה", ולדבריו אינו משתתף בהן – בגלל הקיצוניות שלהן, והוא גם כותב דברים קשים וחריפים עד מאוד נגד הסרבנות! וכנראה גם לא מפריע לו שאני מעיר הערות בתוך דבריו.
אינני חוזר בי מאף מילה שכתבתי בנושא. יום אחד תראה שצדקתי, ואני לא יחיד בעמדתי. נותרו עוד אנשים כמו ד"ר מרדכי קידר, ד"ר גדי טאוב ורבים אחרים, אנשים פקוחי עיניים, חכמים לפחות כמו אהוד ברק, שמבינים אחרת ממך את המציאות הישראלית.