הוצאת "ספרי מקור", 2013

פרק שלושה-עשר
עדיין בחיפה עם הרומנייה וְיוֹלֶטָה והחוקן. אני נזכר באִילוֹנָה.

בעודי יושב במיטבח שמעתי את דלת הדירה של משפחת ג-ץ החיפאית נפתחת. ליבי פירפר. מלנכולי שבה! גברו עליה געגועיה אליי וגרמו לה לוותר על שעות הלימוד הראשונות ב"ריאלי"!
הדלת נסגרה. נשמעו צעדי עקבים מתקרבים. אכזבה. זו היתה וְיוֹלֶטָה-סֶגוּלָה.
"מה, אתה עוד כאן?" לא נראתה נלהבת לנוכחותי, והניחה על כיסא תיק מלא מיסמכים.
"אל תדאגי. עוד מעט אני יוצא."
"ומלנכולי?"
"הלכה לבית-הספר. כבר נפרדנו."
"כבר נפרדים?" חשתי צליל זלזול והקנטה בקולה.
"לא ממש. תבוא לבקר אותי בעין-גדי."
"אם אפריים מרשה לה. הבאת פּוּינֶה טרי."
"מה?"
"לחם. לחם ברומנית. ועכשיו אני יכין לך מִיקוּל דֶג'וּן..."
"מה?"
"זה ארוחה-בוקר ברומנית, אני רואה אתה עוד לא אכלת?"
"רק הכנתי סנדוויץ' למלנכולי, מהַפּוּינֶה..."
"אני רואה אתה מתקדם בַּרומנית. אוֹפֶתָ כל הלילה?"
"כן."
"מסכן. אולי תלך תישוֹן קצת."
"אני כבר אישון באוטובוס."
"טוב, רק יחליפה בגדים, ואני יִחוֹזֶרֶת להכין לך אוֹמְלֶטָה. נכון יש למשפחה שלך פרדסים, ציטרוס?"
מחלון המיטבח נראתה מרפסת צרה, סגורה בשמשות גדולות, דרכן היה אפשר לראות את הנעשה בחדר-האמבטיה, את התחת הערום של וְיוֹלֶטָה שעומדת ליד הכיור, גבה אליי, ואינה ממהרת להתלבש אלא בוחרת בגד. פעימות-ליבי הואצו. נלחמתי עם עצמי שלא להסתכל שמה פן תגלה שאני מציץ אל התחת הגדול שהיה לבן והאיר כירח את חדר-האמבטיה החשוך מעט. לרגע פישקה את עגבותיה, הושיטה ידה לכיור, אחוריה התלכסנו כלפיו כשהיא משתמשת בכף-ידה להביא פעמים אחדות מים מהברז כדי לשטוף את החריץ. כנראה צרב לה שם, עמוק בפנים כלומר בתחת.
עד מהרה שבה במצב-רוח טוב. לא שיערה שאני מנחש מדוע. שרה-זימזמה לה רומנסה רומנייה או צוענייה. מבעד לשרווליה הקצרים ביצבצו הפוכות צַמְרות שְׁחוֹר בית-השחי הגוחן עליי וכבר מהבוקר ספוג ריח זיעה רומנית קלה ומגרָה של שיער נשי. מגרה לתחוב שם את האף ולרחרח. כנראה הלכה ברגל כברת דרך והתחמם גופה עד שעלתה לכאן. ויולטה-סגולה טיגנה את הַאוֹמְלֶטָה משתי ביצים. פלחה עגבניות ומלפפונים. הביאה לשולחן פלפלים חריפים אחדים כמנהג הרומנים, אולי כדי לבדוק את הגבריות שלי וגם לטפחה. שפתה קפה "בוקארשטי" שחור חזק. הוציאה צנצנת לבן. פרסה קִירְנָאץ, נקניק סאלאמי רומני נקוד שומן שמריח גויים, ולדבריה אפרים קונה אותו ברחוב המלכים בעיר התחתית בחנות הברחות של מלחים.
"איך הם ישנים באונייה עם הריח הזה?"
היא לא הבינה. אולי לרומנים ריח לא מפריע? אם היתה מרוקאית לא הייתי יכול ללגלג עליה. אבל על נקניק קִירְנָאץ מסריח של רומנים מותר לצחוק כי הם בכל זאת גם אשכנזים. פעם ישבתי עם מזכיר המשק, שהמציא את "כציץ יפרח בכרמי עין-גדי" – במסעדה רומנית שהיתה מלאה רומנים שדיברו בקולי-קולות, והמזכיר אמר: "פעם ראשונה שאני מרגיש מיעוט בין אשכנזים!"
"אולי המלחים מאחסנים את הנקניקים בשירותים?" אמרתי לעצמי.
עכשיו נגע בי החזה שלה מאחור כאשר התקרבה עם האומלטה שלי לשולחן. נגע? – חבט! שדיה היו מסה רצינית ומוצקה. "פָּרְדוֹן," התנצלה. ואני לא בדיוק הבנתי. היא צוחקת עליי? על הכפרי. הקיבוצניק מהמידבר. אבל החיכוך חזר ונשנה עם הגשת כל מנה. לא חששה מרעידת הקפה בספל ולא ביקשה "פרדון" אבל אני לא נרמזתי אפילו מפיטמתה שהיתה זקורה אולי רק בגלל קרירות הבוקר במיטבח. כה שוגה הייתי באהבה למלנכולי.
"שָׁפשָׁה אותך הרבה, הקטנה, אבל לא נותנָה לך?" קראה את מחשבותיי.
"מה נותנה?"
"לָה וִירְגִ'ינָה שלה, מוֹן שֶׁרי. אתה לא אָ-פוּטֶה אֶת בונבון של הילדה. מה שאתם אומרים הַפְתוּ לָה."
"מה לאפוֹת? את הבתולה?!"
"את הפְתוּלָה. את וִירְגִ'ינָה, לא מבין כבר הַפְתוּ לה הַפִּיזְדָה, כמו שאנחנו אומרים ברומנישטי – אָ פוּטֶה! מָבין?"
לא. שתקתי. עדיין לא ידעתי שֶׁאָ פוּטֶה בשפתה – להזדיין.
"מרעיבה אותך הַדְרָאגָה קטנה?"
"מה זה דראגה?"
"הַיָּקָרָה, זאתהי הַמָכּוֹאֶבת לך בביצים, ככה עושֶׂה גם מָאמֶה שלה לאפרים."
"אפרים לא אבא שלה?" עשיתי עצמי כלא יודע.
"לא סיפרה לך? יתומה. אבא שלה אפרים הוא כמו אוטו חוֹדָש משוֹמש אבל במצב טוב, יותר מדי טוב..."
"בטח ממשמש גם אותך, ויולטה..." פלטתי בטיפשות מחורמנת.
על כך מיד חטפתי סטירה מידה, אך לא רצינית. רק של הקנטה והתגרות. ומצאתי את עצמי תקוע בגובה הבטן התחתונה שלה, נושם את מכנסיה וחובק את התחת, שחזיתי בו קודם כארץ המובטחת אשר רק מרחוק אראה אותה ואליה לא אבוא.
"די, די, ציטרוס!" אמרה. "אתה לא מנגב הפה במכנסיים שלי. קודם גומר לאכול אבל לא יותר מדי כי אתה לא טוב אם אתה מזדנזן על גופתי בבטן מלא. גְרֶעְפְּצְ לא טוב לְפּוּלֶה."
"מה זאת פּוּלֶה?"
"שמוק רומנישְׁטִי."
בקושי גמרתי לאכול. השתדלתי לא להשפיך מההתרגשות על עצם המחשבה שנסיעתי לחיפה לא היתה בסופו של דבר לשווא והנה אני עומד להכניס לה עד העצם, כמו שמזכיר המשק אומר, שהפסוק "עצם, עצם תרדוף" בא מלהכניס עד העצם כמו שאומרים גברים, שיש שם עצם, עצם החיק, כשאתה מרגיש אותה כמו מחוך מותקעת בשיפולי הבטן שלך סימן שהכנסת עמוק עד הסוף.
ויולטה הג'ינג'ית חקרה אותי על פרדסי משפחת שפינוזה המפורסמת, שגם משווקת הדרים לכל רחבי עולם, ככתוב במודעות בעיתונים. איך ייתכן שאני עובד בתור אופה בקיבוץ אם יש לי משפחה כל-כך עשירה בפרדסים? איך ייתכן שקרובי-משפחה שלי לא דואגים לי שאצא מהקיבוץ לעבוד במשהו יותר טוב?
לא הבנתי את הלהיטות שלה. עוד לא סיימתי את הקפה וכבר קראה לי מחדר-השינה של אפריים ואימא של מלנכולי. כשנכנסתי היתה שרועה על המיטה הזוגית בחזייה בלבד.
"מה יהיה אם פתאום מלנכולי תבוא?" אמרתי. "אני לא יכול לעשות לה את זה."
היה לוויולטה גוף מוצק, גדול, עגלגל ולבן-עור, במרכזו המשולש האדמוני של סלסולי זר הערווה, ומעליו הזקנקנים הקטנים של בתי-השחי וכמובן שפע שערות ראשה הפזור על אחד הכרים הלבנים שפרשה – ואילו שאר אבריה חלקים מכל חותם שיער, לא רגליים ולא זרועות.
היא לא ענתה על שאלתי מפני שאני לא יכולתי להתאפק. מעודי לא ראיתי ערווה כזו ערומה גדולה ועוד ג'ינג'ית – מיד פשטתי את בגדיי וקפצתי עליה, עוזר לה להשתחרר גם מהחזייה וחופן בידיי את שדיה המלאים ובפי את הפטמות העבות, הכהות, זו אחר זו.
היא הסתובבה על בטנה, "תכה אותי," אמרה, "אני צריכה קודם מכים אותי בַּפוּנְדוּל בשביל להתחמם."
"מה זה פוּנְדוּל?"
"אומרים אותו – תחת!?" הציעה.
החלקתי לה בנימוס על לחי הַפוּנְדוּל התפוח, והכיתי בו בעדינות. אפילו קצת ליטפתי וגהרתי לנשק.
יש בי תשוקה עתיקה לנשק נשים יפות בתחת.
זה קורה להרבה סופרים אבל רק מעטים כותבים על כך, והחשובים – בכלל לא, כי התחת שלהם חשוב להם יותר ממה שהיו יכולים לכתוב על תחת בכלל ובפרט – אם התחת שלהם לא היה חשוב להם יותר.
"יותר חזק!" צעקה, "רוֹמוּנְצִ'י פוֹטֶה סֶץ סוּגֶה סוּפלֶטוּל ציטרוס!"
"זה גם כן פוּנְדוּל?"
"לא! את לא יודע מה זה?"
"לא."
"זה נשים רומניות יכולים למוצצות לך את הנשמה, ציטרוס!"
הבנתי שהתכוונה – פָּרְדֵסַנְט או פרדסן. פרדסנטים נקראו במושבה אלה שרכשו פרדסים מבלי להבין דבר בהדרים ומבלי לעסוק בעצמם בעבודת הפרדס אלא ראו בו כהשקעה כספית בלבד והניחו לאחרים לעבדו למענם.
יש בי גם תשוקה עתיקה לדיוק היסטורי, שהיא לא פחות מושכת מנישוק נשים יפות בתחת.
וסטרתי לפוּנְדוּל באופן חלש מדי, עדין מדי, מתברר, כי –
"יותר חזק! יותר חזק!" צעקה, "וְרָאוּ סֶה מֶה בָּאץ! [אני צריכה מכות!] בָּאץ! בָּאץ! – לוּבְשְטֶה מָאי טָארֶה! [תכה אותי, חזק יותר!] בָּאץ! אפרים אומר על פוּנְדוּל שלי: 'יש לך בֶּק-אָקְס חמישה דונם. בָּאץ! אני יוֹקֵחַ אוֹתַחַת בְּלילה לְתחת ים, לְחול, ושמה יעשה לך..." השתתקה כמחפשת מילים, "'שְׁלָיִיף סוּפָּפִּים יעשה לך!..' – אולי אתה יודע מה זה, כמו אָ פוּטֶה?"
הפלקתי חזק על הלחי של הַפוּנְדוּל פעם,
הפלקתי על הלחי עוד פעם כרוכב על סוסה, משתמש בכף-ידי כשוט ומסתכל בזווית העין על צילומיהם של מלנכולי ואפריים ואימא של מלנכולי הפזורים בחדר-השינה ובקרבת המיטה הזוגית,
"עכשיו אני מָבינה – ככה אפרים רוצה מכניס-מוציא מכניס מוציא פִּיסְטוֹנים בַּצִילִינְדֶר של הַפִּיזְדָה..."
"מה, את מציצה להם?"
"מה מוֹצְצָה? אתה מה, בּוּלֶה?" – רק מאוחר יותר הבנתי שֶׁבּוּלֶה זה אידיוט ברומנית, "צילינדר זה כמו ויולטה... אומרים, כמו חוֹרָה..."
דהרה על ארבעתיה, מדי פעם היא משתוחחת ומשפשפת את ביטנה במיטה, ושוב מתרוממת, סימני אצבעותיי שהיכו ניכרים על אחוריה הצחים,
מסובבת פניה אליי לדבר, ואני רוכב על אחוריה הצחים, הבשרניים, מוורידי הכתמים מהסטירות –
אחוריה שמשגעים אותי ואני כבר מנסה לחדור לכלבתא שלה, אבל היא:
"לא, לא, קודם צריך אתה לִינְג-מִי פִּיזְדָה..."
והשמיעה אנחה כבדה ועמוקה כאילו שיפוד כבר ננעץ בה, הסתובבה על גבה כששדיה הגדולים מופשלים לצדדים ודחפה את ראשי אל בין ירכיה כדי שאנשק לה שם ואלקקה, מה שהיה לי לא נעים ביותר כי ריח הערווה הג'ינג'ית ששכנה קרוב למחבת כשהכינה לי את האומלטה – היה חריף אפילו יותר מזיעתה תחת בית-השחי, שהזכירה במקצת את ריח נקניק הקִירְנָאץ המתובל בהרבה שום. כן, נשים מזיעות שום אם אוכלות שום כמו גברים מסריחים שום, וגם המופתי הגדול של ירושלים, החבר של היטלר – חג' אמין אל-חוסייני, היה ג'ינג'י ובטח גם לו הסריח מהזין.
"בוא," תפסה בי, שדיה מתרוצצים באוויר, חותרים קדימה כשני בלונים, ויחפים וערומים נמשכתי אחריה בזוג לחדר-האמבטיה, שבו עברו עליי רגעיי הנפלאים עם מלנכולי הבתולית אתמול, או שלשום? איבדתי את תחושת הזמן בהרמון בחיפה האדומה עם הילדה החושנית הבלונדית ועם הקוּרְבֶה הג'ינג'ית הרומנייה, שגופה הגדול ממלא עתה את האמבטיה בעומדה תחת הטוש, וכל קווצות שערותיה הלוהטות נוטפות מים כאלו מבקשות לצנן במקצת את התבערה שבתוכה.
היא שלפה מארגז הכביסה את חוקן האמאיל הלבן, מילאה את המכל מים עם מעט סבון, התכופפה, וכשהיא מחזיקה בשולי האמבטיה פנימה ביקשה שאתקע את הזרבובית השחורה של הַקְלִיסְמָה בתחת שלה וארים גבוה את המכל הלבן כדי שהמים יזרמו לתוכה פנימה. "פוּנְדוּל," אמרה, "צריך יהיה נקי בשביל פּוּלֶה שלך, אם הולך בדרך אחר שגם כן לפעמים בריא מאוד וגם לא עושה תינוק מהפונדול! נכון משפחה שלך עשירים, ציטרוס?"
טוב. התקנתי לה את הקליסמה בחלחולת, וטוב שהמקצוע הצבאי שלי היה חובש, שככה כבר יצא לי ערב מלחמת ששת הימים בחורשה שבה הקמנו מחנה זמני בבן שמן – לטפל בעצירות של חיילת ממוצא תימני, שצרחה כמו משוגעת, והחזיקה את היד שלי אחר-כך, אחרי החוקן, כשחירבנה את האורז הצה"לי, ואני שמטתי ממנה את ידי הלכודה וקפצתי החוצה להקיא בסתר על שורת אבנים לבנות אשר למחרת התברר שהיא נמצאת מול משרדו של גאנץ הרס"ר – ועד מהרה קפצה ויולטה וישבה על האסלה, ערומה אדמונית ונוטפת, ורוקנה את מעיה בטבעיות גמורה כאילו היא מצחצחת שיניים בחברתי, וגם מרביצה לי מדי פעם ליטוף כדי לשמור על עירנותי אך גם לא יותר מדי, מחשש שהשפשוף יגרום לי פליטה מוקדמת.
"עכשיו צריך לַחֲנוֹקֶן בְּפוֹנְדוּל שלך," קמה הג'ינג'ית מהאסלה הלבנה, "שאני יוֹלכת יְנָקוֹת גם אותו בֵּקְליסמה!"
"מה? את השתגעת? אני אופה בעין-גדי..."
אני לא מכסה מכם דבר. כל המסופר כאן, כך קרה. הייתי מבולבל ופלטתי שטויות. ואיך לא? כשמתעסקים עם גינג'וחה רומנייה ועוד ערומה שמחזיקה מולך בידה קְלִיסְמָה לַרֶקְטוּם!
"מה אתה בּוּלֶה [אידיוט]? גם אתה צריך תהיה נקי כי אני יָכוֹלְתֶ אָ פוּטֶה אותך בצִיצֶה שלי, תראה, כמה עבָה... ככה, תְפוֹס לי ציצֶה..."
זקרה הדדנית מול פניי אחת מפיטמותיה הגדולות, שהיו עשויות מאותו אודם-כתום שטבוע בג'ינג'יוּת שלה וניראו כאברי זכר קטנים. סיפרה שהיה לה חבר נמוך בשם יוֹן-ניקולא שצוואר שלו הגיע עד לפוֹנְדוּל שלה וזה היה נעים מאוד "בשביל שבבית שמנשק אותי בתחת בְּבְּלִי שאני צריכה להתכופף, וחזה שערות שלו מדגדג לחיַיִם של פונדול," אבל היא לא יכלה לצאת איתו לרחוב כי אנשים היו מתלחשים וגם צוחקים. והוא צ'מפיון – "אָרֶה טֶסְטִיקוּלֶה מָארֶה," יש לו ביצים גדולות, אמרה, כמעבירה ביקורת סמוייה על שלי.
הרגשתי לא נעים. וכי היתה לי ברירה? מי אני ומה תוארי לעומת הביצים של הגמד שעיר-החזה הגברי יוֹן-ניקולא ודווקא הייתי אז מאוד בכושר. צעיר.
נכנסתי לאמבטיה. השתופפתי כפי שעשתה קודם ויולטה, תחילה תחת הטוש החמים ואחר כך על מעקה האמבטיה, כשאני מרגיש קודם את האצבע הפותחת שלה ולאחריה את הזרבובית השחורה, העשוייה בקליט, הולכת וחודרת אותי ומזריקה לחלחולתי תמיסת מי סבון חיפאית מצינורית גומי אדומה שלפי הכיתובית על המכל הלבן מצופה האמאיל למעלה, אולי שירתה בשעתה חיילות עבריות של ה-אי.טי.אס, הצבא הבריטי.
ניסיתי לחשוב אפילו על מאפיית "אחדות" ועל אבא חושי כדי להעסיק את מחשבותיי בדברים אחרים, שאחרת הייתי משפיך מיד מהתרגשות על כך שוויולטה מזיינת אותי עם מי הסבון החמימים בפומית החוקן של משפחת ג-ץ העשירה, חוקן שאותו התקינו לא רק לאפריים ולאימא הפסנתרנית של מלנכולי אלא ודאי גם לרקטום העגלגל והמתוק של הילדה כאשר היתה סובלת מעצירות ואני חושב שגם אז הייתי יכול לנשק לה בחרדת קודש את התחת.
וככה אני ממשיך וחושב מחשבות לא משפריצות. כנראה בחיפה האדומה אנשים סובלים מאוד מעצירות. אולי בגלל השיעמום. אולי בגלל ראש העיר אבא חושי, מקודם שְׁנֶלֶר, כאילו מה זה בכלל חשוב השם הקודם שלו לחוקן שמתקינים לי עכשיו? – (אוי!) – שכתב לזכר יוסף טרומפלדור את השיר: "בגליל, בתל-חי, טרומפלדור נפל / בעד עמנו, בעד ארצנו, גיבור יוסף נפל / דרך הרים (אוי!) דרך גבעות / רץ לגאול את שם תל חי / לאמור לאחים שמה: / (אוי!) לכו בעקבותיי, לכו בעקבותיי..." – החוקן שהתקינה לי ויולטה האדומה (אוי!) היה לא רק פעולה מטהרת אלא גם מגרה מאוד. "מה אתה שר?" שאלה אותי – כי אני בחוקן משתדלתי לחשוב על הרבה דברים אחרים כדי לא לבזבז את הזיקפה על השפרצה סולו באוויר האמבטיה אלא לאצור הכול עד שאזכה לתקוע את הנתקע בוויולטה הסוערת.
עניתי: "טרומ-פל-דור נפל! – אוֹי..."
אהוד בן עזר
המשך הפרק הצנוע יבוא