מדינת ישראל נמצאת במשבר החמור בתולדותיה. כאשר אני אומר או כותב זאת, מיד אני מקבל תגובות של אנשים שמזכירים לי את מלחמת יום הכיפורים, את מתקפת הטרור של ה"אינתיפאדה" השנייה, את תקופת הצנע, את מלחמת העצמאות, את תקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים.
דווקא תקופת ההמתנה מיטיבה להסביר מדוע המשבר הנוכחי חמור יותר מכל הדוגמאות הללו. מדינת ישראל הקטנה, בגבולות החנק שבהם חייתה, עמדה מול איום של האויב מכל הכיוונים, בתחושה קשה של סף שואה שנייה. אבל באותם שלושה שבועות, התגלה העם במלוא תפארתו ועוצמתו, במלוא אחדותו והערבות ההדדית שבתוכו, בגלי התנדבות, הירתמות ותרומה, במלוא החיבור בין המדינה היהודית ליהודים בתפוצות הגולה ובין כל החלקים והמגזרים בעם ישראל. "אשרי העם" כתב באותם ימים איתן הבר. הדבר הקרין גם על המערכת הפוליטית שהקימה את ממשלת הליכוד הלאומי (כפי שנקראה אז ממשלת האחדות), שאיחדה את השונאים מאמש אל מול הסכנה. התוצאה היתה הגדול בניצחונותינו.
המשבר הנוכחי מגלם ומחריף קרע חסר תקדים בין חלקי העם; שנאה, חוסר אמון, דמוניזציה הדדית בין חלקי העם והשפל החמור מכל – הדיבור הנפסד על "היפרדות", כלומר על פירוק מדינת ישראל ופירוק עם ישראל. בתוך חצי שנה, ממשלת הימין על מלא, שקיבלה מקודמתה מדינה במצב מצוין מבחינה כלכלית, ביטחונית ומדינית, המיטה עלינו משבר כלכלי, ביטחוני, מדיני, חוקתי; משבר ביחסים עם ארה"ב, משבר באקדמיה, משבר ברפואה, משבר בכל תחומי חיינו. הממשלה הרעה הזאת הביא אותנו אל פי תהום.
אך גם תגובת הנגד, שהיה בה יופי רב של התקוממות עממית ציונית, שדגלה דגל הלאום והיא נאבקת על נשמתה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, איבדה את הדרך ועלתה על נתיב מסוכן לא פחות משל הממשלה; נתיב של הפרת חוק, מרי אזרחי, פירוק מכוון של צה"ל תוך שימוש בביטוי המכובס "הפסקת התנדבות" וקריאה לפירוק המדינה.
זהו משבר עמוק, שיחייב מהלכי עומק חברתיים לאיחוי הקרע. איני משלה את עצמי שצעד פוליטי כלשהו יפתור באחת את המשבר. אבל בשעה הזו, כשהחברה הישראלית מדממת, מה שדרוש הוא קודם כל צעד מהיר ודרמטי לייצוב החולה ולעצירת הדימום. הצעד הזה צריך להיות צעד פוליטי. מנהיגי המפלגות הגדולות, הליכוד, יש עתיד, והמחנה הממלכתי, נתניהו, לפיד וגנץ, צריכים לגלות מנהיגות לאומית, אחריות לאומית, להתעלות לגודל השעה, ולהקים לאלתר ממשלת הצלה לאומית.
מה היתרונות המיידיים של הקמת ממשלת הצלה לאומית?
בממשלה כזו ניפטר מן היסודות הקיצוניים ההרסניים שמאיימים על הדמוקרטיה הישראלית. כמו ספינה שנקלעה לסערה ומשליכה את המטען העודף שמסכן אותה, כך נשליך את הכנופייה הכהניסטית, את מפלגת הקיצוניות הדתית (שהשתלטה השתלטות עוינת על המותג "הציונות הדתית") ואת מפלגת הטירלול הרגרסיבי – נועם. בממשלה כזו, עוכר המשפטים יריב לוין לא יהיה שר המשפטים ועוכר התקשורת שלמה קרעי לא יהיה שר התקשורת. שר הביטחון לא ימצא בין הרגליים שלו את סמוטריץ', שר המשפטים החדש לא יירש את השר במשרד המשפטים – המסית והמדיח אמסלם. לפיד וגנץ יעמדו על כך שמשרדי המשפטים, ביטחון הפנים (כמובן שיבוטל השם שראש הכנופייה דרש) והתקשורת יהיו בידיהם.
תבוטל המהפכה המשטרית. במקומה, תיקח על עצמה ממשלת ההצלה הלאומית ליצור בתוך שנה לכל היותר, אולי אף בתוך חצי שנה, רפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט בהסכמה לאומית רחבה. יש צדק רב בביקורת על מערכת המשפט על מישפוט יתר ועל אקטיביזם יתר. כמובן שהפתרון המהפכני של לשפוך את התינוק עם המים הוא בלתי נסבל, כי התינוק הוא הדמוקרטיה הישראלית. אך גם השארת התינוק במים מעופשים אינה אופציה סבירה. יש מקום לרפורמה אחרת. במרכז הרפורמה תהיה חקיקת חוק יסוד: חקיקה, שיבהיר ויעגן את מהות הפרדת הרשויות והאיזונים והבלמים ביניהם, באופן המיטבי. כחלק מן המהלך הזה, יבוטל החוק המושחת של ביטול ("צמצום") עילת הסבירות ויחוקק חוק חדש המצמצם ומגדיר מחדש את עילת הסבירות, שאכן נעשה בה שימוש עודף, אך קיומה הכרחי למניעת שחיתות, בעיקר בתחום המינויים. ייגנז חוק יסוד: השתמטות, או בשם החיבה האורווליאני שלו – חוק יסוד: לימוד תורה. אם החרדים ירצו להשתתף בממשלה למרות ביטול החוק, איני רואה בעייה בכך.
דומני, שדי ביתרונות אלה, בוודאי בהשוואה למצב הקיים, כדי להבין שממשלה כזו נחוצה.
רגע, תאמרו לי, התעלמת מהפיל בחדר. התעלמת מבעיית נתניהו. מה קרה? פתאום לגיטימי שנאשם בפלילים יהיה ראש הממשלה? שכחת איך נתניהו עקץ את גנץ בממשלת האחדות הקודמת?
לא, לא שכחתי את נתניהו. גם לא שיניתי את דעתי עליו. אבל הוא ראש הממשלה, כיוון שהוא נבחר בבחירות דמוקרטיות. הוא נבחר לאחר שבית המשפט העליון דחה ברוב של 11:0 את העתירות שקראו למנוע את ריצתו. ובית המשפט דחה את העתירות בצדק, כיוון שאנו מדינת חוק ובית המשפט אינו מוסמך לקבל החלטות המנוגדות לחוק. הוא רץ אחרי שהכנסת לא קיבלה את החוק האוסר על נאשם להתמודד, כי בקואליציה הקודמת לא היה, למרבה הצער, רוב לחוק הזה ובראש המתנגדים עמד מי שכיהן כראש הממשלה. נתניהו הוא ראש הממשלה, ואם הוא יסכים לפרק את ממשלתו לצורך הקמת ממשלת הצלה לאומית, אי אפשר לדרוש ממנו לוותר על ראשות הממשלה. כאשר הברירה היא בין ממשלת נתניהו עם בן גביר, סמוטריץ' ואבי מעוז לבין ממשלת נתניהו עם לפיד וגנץ, ברור איזו ממשלה טובה יותר למדינת ישראל.
ומי בכלל אומר שנתניהו רוצה בכך? שהוא מוכן לכך? איני יודע ואיני טוען שהוא מוכן לכך. גם איני יודע אם לפיד וגנץ מוכנים לכך. נכון לעכשיו, שלושתם מתנגדים לכך, לפחות בפומבי. לצערי, כמו בהידברות בבית הנשיא, שלושתם אינם מגלים מנהיגות ואינם מעזים להמרות את פי הבייס הקיצוני שלהם. איני יודע אם הם בשלים לכך, אבל אני יודע שזה מה שנחוץ היום למדינת ישראל, וכאזרח פטריוט אני קורא להקמת ממשלה כזו ומקווה שתצא קריאה אזרחית המונית שתלחץ על המנהיגים להתעלות ולהקים ממשלה כזו. לדעתי, יש לנתניהו סיבות טובות לרצות בממשלה כזו. איני חושב שממשלת הסיוט הנוכחית היא משאת נפשו. הוא מכנה בשיחות סגורות את בן גביר "נזק". טוב לו שהנזק מכשכש בו? נתניהו ניחן בתודעה היסטורית, ומקומו בהיסטוריה חשוב לו מאוד. הוא לא רוצה להצטייר כראש ממשלה שהמיט חורבן על המדינה. היו לו הישגים לא מבוטלים בשנות שלטונו, ואיני בטוח שהוא רוצה להיות חתום על הריסתם.
ולאלה שמתנגדים להקמת ממשלת הצלה לאומית – היה לכם כל כך נעים בחצי השנה האחרונה? אתם רוצים עוד מהטוב הזה?

2. צרור הערות ‏6.8.23
* ברמה הכי אישית – בכל שנותיי כחייל בסדיר ובמילואים ובכיתת הכוננות של אורטל (ומדובר ביותר מ-35 שנים), הייתי נכון בלי היסוס להקריב את חיי על קיומה והגנתה של מדינת ישראל.משמעות הדבר, שקיומה של מדינת ישראל חשוב לי הרבה יותר מחיי.לכן, ברמה הכי אישית, הכי רגשית, כאשר אני שומע מישהו שמציע לפרק את מדינת ישראל, זה פוגע בי הרבה יותר מאשר אם הוא היה מציע להרוג אותי. חד וחלק. אני יודע שהרעיון המופרע, המטומטם, המרושע והילדותי הזה חסר סיכוי. אפס היתכנות. אבל עצם העובדה שעשרות אלפי אנשים, תאבי חורבן, מפנטזים עליו, הוא בעיניי זוועה.

* דרוויניזם חזירי – תגובות שאני מקבל בנושא רעיון העוועים של פירוק מדינת ישראל, מתמקדות בעיקר בפן הכלכלי. מדובר בעמדות של ימין כלכלי רדיקלי, דרוויניסטי, חזירי, שאין דבר מאוס בעבורו יותר מערך הערבות ההדדית, אין דבר בזוי בעיניו יותר מהסולידריות החברתית. אנשים שרוצים להיפרד מן החלשים ולהקים מדינה של החזקים.

* שני משולשים מחוברים – אני מפציר במי שמפנטזים על פירוק מדינת ישראל, לא להפגין עם דגל ישראל; לא לחלל את דגל הלאום. זהו דגל הלאום היהודי. לא דגל חצי הלאום. זה דגל של שני משולשים מחוברים, לא של שני משולשים נפרדים. הדגל הזה מבטא את אחדות העם היהודי. לא את פירוקו.

* שיח קונכיות – קָשֶׁה לִשְׁתֵּי קֻנְכִיּוֹת לְשׂוֹחֵחַ שִׂיחָה-שֶׁל-מַמָּשׁ. / כָּל אַחַת מַטָּה אֹזֶן לַיָּם שֶׁלָּהּ. / רַק שׁוֹלֵה-הַפְּנִינִים אוֹ סוֹחֵר-הָעַתִּיקוֹת / יָכוֹל לִקְבֹּעַ בְּלִי חֲשָׁשׁ: אוֹתוֹ יָם." ט' כרמי, "קשב".
השיח הישראלי היום הוא שיח קונכיות. שיח פנים מחנאי, כאשר כל מחנה נגרר אחרי הקיצונים בתוכו שמושכים החוצה, לכיוון של קרע ושנאה. כמי שנמצא כבר עשרות שנים בשיח כן ואמתי בין חלקי העם, ונפגש עם כולם ברבעון הרביעי, במפגשי שיח רבים בגולן, ב"נפגשים בשביל ישראל", בבית המדרש "מעגלים", במדרשת השילוב ועוד ועוד ועוד, אני חסין מפני ההקצנה הזאת. מי ששותפים לשיח אמיתי, לא יקנו את הדמוניזציה של המחנה האחר, ולא יראו בו כליל הרוע, השקר, הכוונות הרעות. אני מוצא בביביזם, לאורך שנים, התנהגות של המון, שהשיח שלו הוא שיח קונכייתי, ורק כך אני יכול להבין איך הם קונים את תאוריות הקונספירציה על תפירת תיקים ומדינת העומק וכו'. רק המון שחי ונושם רק את עצמו ואת מי שחושב כמותו, יכול להיסחף למקום הזה.
לצערי, אני מוצא תהליך מואץ בצד השני, בקרב המחאה, שמתנהג כהמון, כתמונת ראי של הביביסטים. רק כך הם יכולים להיות כל כך משוכנעים בכך שאנו על סף דיקטטורה, שחוק עילת הסבירות (שהוא חוק מושחת בעיניי) הפך את ישראל לדיקטטורה ולכן מותר לפרק את צה"ל כי אם היא דיקטטורה אז אין לנו עניין להגן עליה ועד רעיון העוועים החולני של פירוק המדינה.
לא בכדי, שני ההמונים הללו מתנגדים לפשרה, בזים לה. הם מכירים שני מצבי צבירה – הכנעה או כניעה. אני מאמין שהידברות אמת, שיש בה נכונות אמת לפשרה, לא תביא ל"פשרה" אלא ל- win-win. השותפים לשיח בין המחנות, יודעים שמתנגדי המהפכה אינם אנשים שלא מוכנים לקבל את שלטון הימין ולכן עורכים מרד כדי להפיל אותו בכל מחיר. הם מבינים שהניסיון להשליט את הממשלה על בג"ץ פוגע בציפור הנפש של ציבור גדול מאוד בישראל שרואה בעצמאות המשפט יסוד מוסד בכל דמוקרטיה. השותפים לשיח בין המחנות יודעים שיש הרבה צדק בביקורת על האקטיביזם השיפוטי ושהכאב בקרב חלק גדול מן הציבור הוא אמיתי ומחייב לא רק התייחסות ואמפתיה (זה מובן מאליו בעיניי) אלא גם שינוי ורפורמה במערכת המשפט.
שיח הקונכיות הוא שיח הרסני, כי הוא נותן לקצוות הקיצוניים לכשכש בנו. לכן, יש לגבש מחדש את המיינסטרים הציוני, הממלכתי הדמוקרטי, של הקולות המתונים בכל המחנות, שיהיה מרכז הכובד של החברה הישראלית. השותפים לשיח של אמת, להבדיל משיח הקונכיות, יודעים לקבוע בלי חשש: אותו ים.

* המהפכן המגלומן – לפני כשבועיים סיפר יו"ר הכנסת אמיר אוחנה ששמע את פרטי המהפכה המשטרית, בצפייה בנאומו של יריב לוין ב-4 בינואר. ערב שבת חשף עמית סגל, ב"ידיעות אחרונות", עובדה דרמטית – גם נתניהו שמע את פרטי התוכנית בשידור חי בטלוויזיה.
לא ייאמן. מהפכן מגלומן, על דעת עצמו, ללא דיון מקדים בממשלה, ללא דיון בסיעת הליכוד, ומתברר שאפילו בלי לעדכן את ראש הממשלה, מרשה לעצמו בשיכרון כוח בלתי נתפס לשנות מן היסוד את המבנה המשטרי שבנתה הדמוקרטיה הישראלית במשך 75 שנים. בניסיונו הוא הצית תבערה חסרת תקדים – משבר חברתי, כלכלי, מדיני וביטחוני חמור ביותר. ובכל פעם שנתניהו בחן אפשרות להתפשר, הוא הצמיד לרקתו אקדח עם איומי פרישה שלו ושל הכנופיה הכהניסטית ובכך להפיל את ממשלתו. וגם עכשיו, אחרי כל הנזק שחולל, הוא נחוש לחולל את המהפכה. מעולם לא גרם אדם אחד בזמן קצר כל כך נזק כבד כל כך למדינת ישראל. מלאך חבלה.

* לא לפסול חוקי יסוד – במצב הקשה שבו נמצאת החברה הישראלית, מן הראוי שכל הגורמים ינהגו באחריות ולא יקרעו את החבל, שכבר כעת הוא על חוט השערה. כל הגורמים. גם בג"ץ. התערבות בחוקי יסוד (אין מדובר בביטול חוקי יסוד, כי העתירות אינן נגד חוק היסוד אלא נגד סעיפים בתוכו), עם כל הבעייתיות בהם, יהיה מעשה חסר אחריות. העילה העיקרית לפסילת חוקים בידי בג"ץ, היא היותם סותרים את החוקה, כלומר את חוקי היסוד, שהם החוקה בהתהוות. גם ביטול חוקים רגילים הוא בעייתי. ביטול חוק יסוד, הוא נשק יום הדין.
איני טוען שבשום אופן אין מקום לביקורת שיפוטית על חוקי יסוד. אם הכנסת תקבל חוק יסוד דחיית הבחירות בשנתיים, או חוק יסוד שיבטל את זכות הבחירה מהאזרחים הערבים, חובתו של בג"ץ להתערב ולבטל אותם. אך אלה הסטנדרטים של חקיקת יסוד שמוצדק להתערב בה. החוקים הנוכחיים רחוקים, רחוקים מאוד, מהמקרים הללו. חוק הנבצרות הוא חוק פרסונלי. אבל הוא לא מופרך. יש היגיון ברצון למנוע מצב שבו היועמ"ש יכריז על נבצרות של ראש הממשלה הנבחר. לבטח אין זה חוק יסוד שמצדיק התערבות. חוק עילת הסבירות הוא חוק רע, שיוצר תשתית לשחיתות, בעיקר בתחום המינויים. אך גם הוא רחוק מהסטנדרט שהצגתי. הבעייה היא הזילות בשנים האחרונות בחקיקת יסוד למטרות פוליטיות קצרות טווח.
הפתרון לבעייה היא בחוק יסוד: חקיקה, שיגדיר אחת ולתמיד את מקבילית הכוחות בין הרשויות השונות והאיזונים והבלמים ביניהם. בין השאר יש להגדיר רוב מיוחד לחקיקת יסוד והצבעה על חוקי יסוד בארבע קריאות. ובכל מקרה – ודאי שחובתה של הממשלה לכבד כל החלטה של בג"ץ. העובדה שנתניהו מסרב להתחייב שיכבד פסיקה של בג"ץ חמורה ביותר.

* גיבוי לשוטרים אלימים – ראש הכנופייה, שכל חייו עבריינות ועימותים עם המשטרה וכוחות הביטחון, נותן גיבוי לשוטרים אלימים, שזומנו לחקירה במח"ש, כי הוא רוצה משטרה כהניסטית שתשפוך דם של מפגינים מתנגדי המשטר. מכל חטאיו הרבים מספור של נתניהו, החמור ביותר הוא הלגיטימציה לחיה הכהניסטית.

* מתחפש לחייל – מדוע לא יבוא פורים פעמיים בשבוע? ראש הכנופייה התארח בבסיס מג"ב, לצד נושא כליו נער הזוועות חנמאל דורפמן, והתחפש לחייל. אני מקווה שלא נתנו לו גם רובה אמיתי, שלא ירצח ככה בשביל הכיף כמה ערבים. כזכור, צה"ל לא גייס את בן גביר, ובצדק. אסור להפקיר נשק בידי בריון כהניסט כזה. אבל נתניהו הפקיר בידיו את ביטחון הפנים של ישראל, ואת תוצאות המינוי אנו חווים מדי יום ביומו. וגם את נושא כליו נער הזוועות צה"ל לא גייס מאותה סיבה. והוא היום האיש החזק במשרד ל"ביטחון" לאומני. לאן הידרדרנו.

* מממשי ה"ביטחון" הלאומני – כביטוי ל"משילות", בן גבירים קטנים יצאו "להתווכח" בכפר בורקה ואחד מהם רצח ערבי, ובכך מימש את התורה הכהניסטית.

* הזרוע ה"מדינית" והזרוע הטרוריסטית – מעצרו של א.י., עד לאחרונה דוברה של הח"כהניסטית הפרחחית, בשל מעורבותו בפיגוע בבורקה, מעיד עד כמה הזרוע ה"מדינית" והזרוע הטרוריסטית של הכנופיה הכהניסטית אחוזות זו בזו. הזרוע ה"מדינית" מסוכנת יותר.

* ממשלה עם תומכי טרור – כאשר ראש הכנופייה הוא השר ל"ביטחון" לאומני, וסמוטריץ' הלאומן הפנאט הוא צאר הביטחון של יהודה ושומרון – מה הפלא שנערי זוועות, פרחי בן-גביר, מרגישים שהממשלה אתם והם יוצאים למעשי טרור. למי שזקוק לעוד תזכורת – זו הסיבה לכך שחייבים להקים לאלתר ממשלת הצלה לאומית, שתומכי הטרור הללו ייבעטו ממנה לכל הרוחות.

* גרפיטי – מבחינת בן גביר רצח ערבים הוא "גרפיטי".

* כשהדמוקרטיה לא מתגוננת – השר הכהניסט עמיחי אליהו, חומץ בן חומץ, הכריז מראש, בחוצפתו הכהניסטית עזת המצח, שיפר החלטה של בג"ץ. ה[---[ל שר בזכות, או ליתר דיוק – באשמת, ההחלטה האקטיביסטית ביותר בתולדות בג"ץ, לאפשר לכנופייה הכהניסטית להתמודד לכנסת, בניגוד לחוק יסוד. כאשר הדמוקרטיה אינה מתגוננת, זו התוצאה. בג"ץ הציל את הכנופייה הכהניסטית ובכוח שהיא קיבלה היא מנסה לחסל את בג"ץ.

* מה עוד צריך להוכיח? – מישהו תקף אותי על כך שהגדרתי את השר (אוי לבושה) הכהניסט עמיחי אליהו – כהניסט. "תוכיח", הוא דרש ממני. איזה מגוחך. מה יש כאן להוכיח? אם האיש הצטרף לכנופייה הכהניסטית והכנופייה הכהניסטית שלחה אותו לכהן כח"כ ושר מטעמה, מה עוד יש להוכיח? וכי הם בחרו בו כי הוא הומניסט אוהב אדם?

* מילה לזכותו של נתניהו – אני רוצה לומר מילה בזכותו של נתניהו. בהמשך אסייג אותה. כאשר נתניהו הבין שמיזם הטורבינות בכפרים הדרוזים בגולן עתיד להביא לקרע נורא בין הדרוזים בגולן לבין מדינת ישראל ולהרס מרקם החיים בין היהודים והדרוזים בגולן, שנבנה וממשיך להיבנות, במציאות רגישה ולא פשוטה, במאמץ רב, ברגישות רבה, הוא עצר את המהלך. הוא הבין שעצירת המהלך היא אינטרס לאומי מובהק של מדינת ישראל.
ראש הכנופייה משתולל מזעם, בועט, מאיים, מפיץ ארס גם כלפי נתניהו עצמו, לועג לו, מציג אותו כמי שנכנע לאלימות, תובע "משילות" (איפה ה"משילות" כשמאות בן-גבירים קטנים יוצאים לבצע פוגרומים בכפרים ערבים?) – ובנושא הזה נתניהו אינו נכנע לו.
ברור מה ראש הכנופייה רוצה. הוא רוצה בקרע הזה. הוא רוצה בשפיכות דמים, שתסחף גם את הדרוזים בגליל ובכרמל. הוא מאמין שמהומות כאלו בונות אותו ואת מפלגתו. לכן הוא השפיל את ראש העדה הדרוזי השייח' מואפק טריף, כאשר ביקר אותו בביתו, צעק, הלם על השולחן והתלהם בהצהרות בשם... "שלטון החוק", כביכול. הוא רצה להוסיף עוד קיסם למדורה. כל מי שמכיר את תורת הגזע הכהניסטית, שמדריכה את בן גביר, יודע שהיא אינה מתמקדת בערבים, אלא בגויים באשר הם. פירושה ל"לא תחנם" נוגע לגויים באשר הם – אין להם זכות לחנות בארץ ישראל ועל כולם להסתלק מכאן, ויש לסלק אותם בכל דרך, בכל מחיר, אחרת יהיו "לשיכים בעיניכם". הדרוזים, מבחינתם, הם אגוז קשה. נאמנותם למדינת ישראל, העובדה שהם משרתים בצה"ל, הברית שקשרו עם מדינת ישראל, מקשה על היכולת לטפטף לציבור שנאה נגדם ולהציג אותם כאויבים וכגיס חמישי שיש לסלק מכאן. לכן, מטרתו היא לגרום לאינתיפאדה של הדרוזים בכל הארץ, ארוכה, אלימה וקשה. נתניהו עצר את העבודות ועל כך הוא ראוי לשבח. ולמה מסויג? כי הוא לא אזר עוז להבהיר זאת בפומבי ולסלק את אי הוודאות. וכך, המתיחות לא פגה והיא מבעבעת מתחת לפני השטח. נתניהו הקים ועדה לפתרון הסוגייה. זו החלטה נכונה. הוועדה צריכה לתת את הפתרון, להתמודד עם הטענות הצודקות של החברה שהשקיעה ממון רב, לפתור את המילכוד שאליו נקלעו בעלי הקרקע שחתמו על חוזה דרקוני וכעת נדרשים לשלם לחברה מאות אלפי ש"ח כפיצוי אם יפרו את ההסכם. והם רוצים לבטל את המיזם, כי אינם רוצים לצאת נגד 99% אחוז מהקהילה שלהם. מציאת פתרונות משפטיים ואחרים דורשת זמן רב. מן הראוי היה, שלצד הקמת הוועדה, נתניהו היה מבהיר שהחליט לסגור את המיזם, ושהוועדה תדון בדרכים לבצע זאת ולפתור את הסוגיות הכרוכות בהפסקה. בכך היה מביא לרגיעה ומסיים את המשבר.

* כדברי וולטיר – את יחסי לערוץ 14 היטיב לנסח הסופר והפילוסוף הצרפתי, בן המאה ה-18, וולטיר: "איני מסכים עם אף מילה שאתה אומר, אך אני מוכן להיהרג על זכותך לומר את דעתך." אני סולד מערוץ התעמולה הביביסטי. אבל יש לו מקום כחלק מן המגוון של התקשורת הישראלית, ואני מתנגד בכל לבי לכל אמירה נגד קיומו, לכל פגיעה בכתביו ובוודאי לניסיונות מעשיים לפגוע בערוץ. אני שולל גם את חרם הפרסומות על הערוץ. זכותו של עסק לא לפרסם בבמה מסוימת. אבל הכרזות פומביות מאורגנות על חרם, הן פגיעה בחופש הביטוי ובחופש העיתונות. ובסופו של דבר, חרם מוליד חרם, ויש כעת התארגנות להחרמת כל מי שמחרים את הערוץ. ובניגוד לחרם הבי.די.אסי של החרדים על מאפיית "אנג'ל", בשל פעילות פוליטית של יו"ר החברה כאדם פרטי, חרם על מחרימים הוא לגיטימי. אבל, באמת, זה מה שחסר היום בחברה הישראלית – מלחמת חרמות? למי שאינו רוצה לצפות בערוץ 14, יש ביד שלט והוא יכול בהקשה קלה באצבעו לעבור לערוץ אחר. אני ממעט מאוד לצפות בערוץ התעמולה, והמעט שאני צופה הוא למטרות מודיעיניות, תוד"י (תודעת יריב). אבל סתימת פיות? בשום אופן לא.

* ביטול תורה – עשרות רבני הזרם החרד"לי פרסמו גילוי דעת שבו הם קראו להחרים עסקים שמחרימים את ערוץ 14. אילו הסתפקו בקריאה הזו, יכולתי להסכים איתם. אני מתנגד עקרונית לחרמות, אך חרמות על מחרימים – לגיטימיות. גם אני לא נכנס ל"מקדולנד", מאז שהחברה סירבה לפתוח סניף בקצרין, בטענה ש"הגולן הוא שטח סורי כבוש". הדבר המדהים במודעה, הוא הניתוח של מה שמשודר בערוצים 11, 12 ו-13 לעומת מה שמשודר בערוץ 14. ואני באמת תמה – עשרות רבנים מבטלים תורה כדי לצפות שעות רבות בכל הערוצים לצורך מחקר השוואתי? לא חבל? אני מכיר אישית שלושה מן החותמים. לשלושתם אין טלוויזיה בבית. אז על סמך מה הם כותבים כזו חוות דעת?

* זה לא בשמיים – מדי שנה אני מקצה מזמני לפסטיבל "לא בשמים" – חגיגת לימוד ישראלית-יהודית במכללה האקדמית תל-חי, עוד בימים שהפסטיבל היה בכפר בלום. פעמים אחדות גם הרציתי בו, השתתפתי בפאנלים, הדרכתי סיורים והייתי חבר בצוות ההיגוי. ולפעמים אני "רק" קהל. השנה יכולתי לפרגן לעצמי יום אחד ונהניתי ממנו מאוד.
הקהל הרב – אלפים בשלושת ימי הפסטיבל, מגוון מאוד. יש בו הרבה כיפות סרוגות, הרבה חילונים, הרבה קיבוצניקים מן הגליל והגולן. יש בו אנשי ימין ושמאל, תומכי הרפורמה ומתנגדי המהפכה. ומסתבר, לתשומת לבם של מחרחרי "מלחמת התרבות", שהתרבות היהודית-ישראלית משותפת לכולנו (גם אם בכל "מחנה" יש קיצונים שסולדים מכל מה שאינו בקצה). כשנמצאים שם, ביחד הזה, חשים עד כמה המחלוקת בריאה, הגיוון מעשיר, אין צורך באחידות, ועם זה אין שום מקום לקרע, לפילוג, לשנאה ולקנאות. כי בסופו של דבר המשותף רב לאין ערוך מן המפריד.

* אל ארצנו האהובה – מדי שנה, מקהלת הגליל העליון המעולה, בניצוחו של רון זרחי, מופיעה בפסטיבל "לא בשמיים", ואיני מחמיץ את הופעתה. השנה המופע, עם סולנית הסופרן יעלה אביטל, נקרא "אל ארצנו האהובה" – שירים מראשית הציונות. המקהלה שרה שירים מתקופת העליות הראשונות, מן המאה ה-19 וראשית המאה העשרים. גם אני, מומחה לזמר העברי, לא הכרתי את כל השירים. מעניין עד כמה שירי האהבה למולדת של הציונים הראשונים, מחוברים בעבותות למקורות ישראל ולמסורת ישראל. הקהל, שהיה מגוון מאוד, התחבר ואהב מאוד. היה מעניין גם לשמוע את הסיפור של כל כותב, ולראות כמה מכותבי שירי הערגה והכיסופים למולדת באמת עלו אליה וכמה העדיפו להגר דווקא ל"אמריקע", אותה "גולדענע מדינה". לצד שירי המולדת הציוניים הנלהבים, המקהלה שרה, ביידיש כמובן, גם את "די שבועה" המנון מפלגת "בונד" האנטי ציונית ושיר של שלום עליכם המדבר על אמריקה כעל הארץ המובטחת. היו אלה יוצאים מן הכלל שנועדו, בעיקר, להעיד על הכלל.
הנחה בחן ובידענות אנציקלופדית פרופ' דוד אסף. את דוד אסף אני פוגש מדי ערב שבת, בבלוג השבועי שלו עונ"ש – עונג שבת, שאני אכן מתענג מקריאתו. לעתים אני משתמש בו כמקור לפינתי השבועית ברדיוטק העוסקת בזמר עברי. זו הפעם הראשונה שפגשתי באסף פנים אל פנים. למרות הנאתי מדוד אסף, קצת נחמץ לבי, כי המנחה הקבוע בשנים הקודמות היה אליהו הכהן, ולמרבה הצער מצבו הבריאותי אינו מאפשר לו עוד את ההופעות הללו. להיכנס לנעליו הגדולות של אליהו הכהן זה באמת אתגר לא קל, ודוד אסף עמד בו בכבוד.
המופע הסתיים בשירת "התקווה". לא זכור לי שבשנים הקודמות שרנו את ההמנון. המקהלה קמה וארבעה מחבריה הניפו את דגלי הלאום בזמן השירה. אחד מהם הניף את דגל ישראל ושוליו צבועים בצבעי הלהט"ב (הוא עצמו הומו, כלומר זו לא היתה רק אמירה פוליטית עקרונית, אלא בעיקר אישית זהותית). לא אהבתי. דגל הלאום הוא דגל הלאום, הוא של כולם, ואין מקום לצבוע אותו בשום צבע אחר. הוא המאחד בינינו, ויש מקום גם למחלוקות, אך צריך להבחין בין המאחד והמפלג.

* הזמנה לבכי – בכל רצועת זמן ב"לא בשמיים" נערכים באולמות שונים מושבים שונים. תמיד אני מקנא בהארי פוטר וביכולת שלו "להתעתק" ולהיות במספר מקומות באותו זמן. אגב, על בני מהרשק, הפוליטרוק המיתולוגי של הפלמ"ח, מספרים, כמדומני ב"ילקוט הכזבים", שהוא נצפה בעת ובעונה אחת מפגין בת"א נגד הספר הלבן ומוריד מעפילים בחיפה. לצערי, לא ניחנתי בסגולה הזאת, ובכל בחירה שלי אני מוותר על אירועים מרתקים הנערכים במקביל.
באחד המושבים שבהם השתתפתי ראיין ההיסטוריון ד"ר אלון גן, חוקר התרבות העברית ובעיקר הקיבוצית, את ארנון לפיד. לפיד היה בארה"ב כשפרצה מלחמת יום הכיפורים. הוא עלה על מטוס לארץ ומיהר להתגייס לקרבות בסיני. הוא איבד שם את חברו הקרוב. שבעה מבני קיבוצו, גבעת חיים איחוד, נפלו במלחמה. הוא פרסם אז מאמר קצר, שעורר גלים שלא שככו עד היום – "הזמנה לבכי". עשרות שנים לומדים את המאמר בתנועות הנוער. זהו מאמר מכונן ומשנה תודעה. ארנון הוא כותב מוכשר מאוד והמאמר כתוב היטב. כותרתו מיטיבה לבטא את מסריו. אני מכבד מאוד את ארנון ואת המאמר, אך איני מתחבר למסר שלו. לפני חודשים אחדים כתבתי על "הזמנה לבכי" והצגתי מולה הספד שכתב יהודה הראל על חמשת חברי מרום גולן שנפלו במלחמה, והמסר שלו הפוך; מסר של המשכיות, עשייה ובניין ברוח חלומם ומעשיהם של החברים שנפלו. אני מתחבר הרבה יותר למסר של יהודה. אנשים רבים קופצים עליי כאשר אני אומר, שבעיניי המשבר הנוכחי קשה יותר ממלחמת יום הכיפורים, אך אני באמת מאמין בכך. גם היום יש על מה לבכות. וגם היום איני מזמין לבכי, כי הוא אינו קונסטרוקטיבי. גם היום יש למנף את המשבר למאמץ משותף, ולבטח קשה, לחלץ ממנו את מדינת ישראל.

* המיתוסים של הציונות החילונית – הפרק הטוב ביותר, עד כה, של הסדרה "חילוניות" היה הפרק הרביעי. הפרק הציג את האתוסים והמיתוסים של הציונות החילונית – מרכזיות התנ"ך, השפה העברית, הארכיאולוגיה, ידיעת הארץ, המסעות בארץ ישראל, תל-חי, מצדה, בר כוכבא, יום הרצל, השכול, החגים הלאומיים ועוד. הוזכר שראשי המתנגדים לתוכנית אוגנדה היו הצירים החילונים, בעוד דווקא הדתיים תמכו ברעיון של מקלט לילה באוגנדה. ואחרי מלחמת ששת הימים חילונים ייסדו את התנועה לארץ ישראל השלמה, והוזכרו אלתרמן וטבנקין בהקשר זה. המיתוסים הוצגו, בדרך כלל, באמפתיה והזדהות. כן הוצג איך לאחר מלחמת ששת הימים וביתר שאת לאחר מלחמת יום הכיפורים הציונות הדתית אימצה את המיתוסים הללו בעוד הציונות החילונית זנחה אותם. המיתוסים החדשים היו השלום וזכויות האדם. בהקשר הזה הדוברים דיברו בביקורתיות על המיתוסים הציוניים החילוניים שיצרו את התשתית למה שהמשיכה הציונות הדתית. אני מחובר גם היום לחלק גדול מאותם מיתוסים, כמובן בהתאמתם לימינו, ומיצר על זניחתם.

* סיפור אהבה ארץ ישראלי – הלכה לעולמה בגיל 96 בת נהלל, השחקנית, הבמאית והמחזאית פנינה גרי. אני מכיר אותה מיצירה אחת בלבד – "סיפור אהבה ארץ ישראלי", סיפורה האוטוביוגרפי, המספר את אהבתה לעלי בן צבי, בנו של הנשיא השני, שנפל בקרב על בית קשת שעות ספורות לפני חתונתם. שלוש פעמים צפיתי בהצגה, קראתי את הספר וצפיתי בסרט. זוהי יצירת מופת ציונית. יהי זכרה ברוך!

* ביד הלשון: סלע המחלוקת – פירוש הניב סלע המחלוקת, הוא הנושא המרכזי שבלב מחלוקת בין אנשים או קבוצות. מקורו מקראי, אם כי ההגייה שונה – "סֶלַע הַמַּחְלְקוֹת". זה השם שניתן לסלע שמאחוריו הסתתר דוד מפני שאול. שם שאול הפסיק את הרדיפה אחר דוד, כאשר נודע לו שפלישתים פלשו לארץ. "וַיָּשָׁב שָׁאוּל מִרְדֹף אַחֲרֵי דָוִד, וַיֵּלֶךְ לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים, עַל כֵּן קָרְאוּ לַמָּקוֹם הַהוּא סֶלַע הַמַּחְלְקוֹת". רש"י מבאר כך את השם: "שהיה לבו של שאול חלוק לשתי דעות, אם לשוב להציל את ארצו מיד פלישתים, או לרדוף ולתפוש את דוד." ההסבר של "מצודת דוד" (ביאור נביאים וכתובים שנכתב במאה ה-18 בידי דוד אלטשולר) שונה: "על שום שבסלע ההוא נחלקו ונפרדו שאול ואנשיו מעם דוד ואנשיו."
אורי הייטנר

אהוד: מה דעתך על ההתבטאויות של שקמה ברסלר, מנהיגת הפגנות המחאה נגד "ההפיכה המשטרית", שבראשיתן תמכת ואף השתתפת בהן? אם אינך יוצא נגדה בכל כוחך המוסרי, גם אתה תהיה שותף בעיני ההיסטוריה לכל מעלליה!