6.9.73. ט' באלול תשל"ג. יום חמישי. הבוקר עם הדרה ברנשטיין לפתח-תקווה [בקשר לתסריט שהיא אמורה לכתוב לטלוויזיה במלאת 95 שנה לפתח תקווה]. עלינו לדירתו של ראובן בנאור (ליכטנשטיין), [על מקום הבית הפרטי החד-קומתי שלו בפינת אחד-העם ורוטשילד נבנה בית-דירות גבוה והוא ואשתו מרים לבית סלור קיבלו דירה עליונה. ראובן הוא בן דוד של אימי, שאימה, שרה-גאולה ליפסקי לבית ליכנטנשטיין מלודז', היתה אחות אביו דניאל], שתינו קפה, ואחר-כך התחלנו בסיור לפי הנקודות הבאות:
1. בית יגנס בפינת רוטשילד-הרצל. בית ישן. קירות עבים. חלונות בסגנון ישן ומשקופים מעל לדלתות הפנימיות, עם זגוגית צבעונית באמצע. גן עם עצים עתיקים. מרפסת עם פיתוחי-עץ ומעקה-עץ, כמו בבית הסבא יהודה. בנוי לבני חול (כורכר) בלא מלט. [הבית נהרס כליל והעצים נעקרו].
2. ישיבת לומז'ה מבחוץ וביתו הנטוש של חיים משה סלור, המודד הראשון של המושבה [שתיכנן הצטלבויות דרכים ללא צורת צלבים], פינת הרצל-מונטיפיורי. בנייה דומה. כניסה למרתף בתוך הבית, מסתורית. [ישיבת לומז'ה עדיין קיימת. הבית של סלור נהרס].
3. ביתו של אברהם שפירא [שיח' איברהים-מיכו, ראש השומרים של המושבה]. תחילה לא מצאנו איש. כשיצאנו פגשנו את האילם [אהרן-מנחם שפירא הידוע בכינוייו הָר מנדל או האילם שפירא] והוא הכניס אותנו. שומר על גינונים – קודם "פראו" [הדרה], אחר-כך ראובן, ובסוף אני. החדרים הגדולים בבית בתהליך שיפוץ. הכניס אותנו מאחורנית לחדרו – חדר נקי ודל. על השידה רק תמונה אחת – של הדוד [שלי] ברוך ראב [בן עזר], מושיעו ומגינו ב-197 בדמשק. [לימים כתבתי על כך בפרטות בספרי "ג'דע", סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה, בהוצאת עם עובד ויד יצחק בן צבי, 1993, 2005]. הדוד ברוך באברקי רכיבה ומגבעת תיתורה [צבעה המקורי היה חום]. האילם חזר על שמו. אפילו תמונת אביו אינה בחדר. אחר-כך הראה לנו בחדר סמוך את הארונות והארגזים עם החפצים שהיו בחדרו של אברהם שפירא. גם הביע את יחסו לאביו, שנתן את הבית לעירייה, ולעירייה המשלמת לו קיצבה של 50 לירות לחודש – על ידי תנועה של ניגוב נייר העיתון, שעליו רשם מיספרים אלה, באחוריו. [כשיצאנו] צבט את הדרה. [הבית משמש כיום מרכז תרבותי למופעים בחסות מחלקת התרבות של העירייה וגם משכן לארגון ותיקי ההגנה בפתח-תקווה. כל תכולתו הושלכה בשעתו לרחוב במהלך השיפוצים, ולמעט חפצים אחדים שהצילו אז נכדו אמנון פנחסביץ ואשתו עליזה, הלך הכול לאיבוד. ספק אם האילם הבין את הקשר המשפחתי שלי לדודי ברוך].
4. בית [יעקב] קרול, היכן שהיה פרדס קרול [פרדסן ציוני שנודע בהעסקתו פועלים יהודיים בלבד], והבאר [שבבית המניע שלה נתפסה ידו של הפועל ברוך פריבר ברצועה, והיה צורך לקטוע אותה ובעקבות המקרה נוסדה "קופת חולים"], שנקראו מאוחר יותר בשם "גן בועז". הבית עומד להיהרס. שני חדרי מרתף. שני חדרים למעלה וקירותיהם עבים וחלונותיהם ודלתותיהם פרוצים לרוח. עץ פיקוס ענק מצל על הבית. אילו אפשר היה לשמר עץ מופלא זה. המקום החרב נשא אופי חלומי, סוריאליסטי. [כל המתואר נהרס ונעקר].
5. בית פנחס מער, מאחורי תחנת הדלק ברחוב ז'בוטינסקי [בכניסה המערבית למושבה]. בריכה בחצר, לנוי. חדרה של אישה זקנה בשם גבריאלה דה (משהו) ושם יהודי. דקה ושברירית. עצי איקליפטוס גדולים בחצר. [נהרס].
6. המקום בו נמצא פרדסו של דניאל ליכטנשטיין, אביו של ראובן, וקודם לכן [ביקרנו ב]בית האריזה של גינזבורג, אותו בנה האב [של ראובן, דניאל ליכטנשטיין, "אבו סמנטה", שהכניס את השימוש בבטון המזויין לארץ-ישראל]. על מקום הבית של משפחת ליכנטנשטיין עומד עתה בית חרושת לטקסטיל "השרון". אך לצידו, צפונה, מצאנו בית אריזה חרב. אורווה בנוייה לבני חימר אדום בטיט, ומחסן, שהיו שייכים לאיכר אחר, שכחתי את שמו. [כל אלה נהרסו ועל מקומם קמו בנייני מגורים גבוהים].
7. בית זלמן גיסין ברחוב אבשלום גיסין, מבחוץ, כי היה סגור. מרפסת יפה צופה אל הפרדסים. [בהתקפה של פתח-תקווה ב-5 במאי 1921 נכבש הבית לשעות אחדות בידי הבידואים של שבט אבו-קישק והם הספיקו לבזוז את החליפה האירופאית של בעליו. הבית קיים ומצוי בידי יורשיו של שלמה זלמן גיסין, דודו של אבשלום גיסין שנהרג באותו יום]. ולידו בית משפחת איזראליט. גם כן סגור. [דומני שנהרס. שני האחים, בניהם של שושנה ונחמיה יזרעאלית-איזראליט, נהרגו במלחמת השחרור והם קבורים בבית-הקברות של הפלמ"ח בקריית-ענבים. נותרה בחיים רק הבת, אורה. שושנה איזראליט היא נכדתו של הרב פרומקין שחיד את יישוב פתח-תקווה ביסדו את אחוזת לחמן המבוצרת בלב המושבה, מול חלקו המזרחי של "גן המייסדים" הדפוק כיום].
8. בית רוזוב בן הקומותיים ברחוב פינסקר. נשמר במצב טוב יחסית. כמו בית אחוזה ברוסיה בראשית המאה [ה-20]. על פתחו כתוב – בית אנשל רוזוב. נכנסנו פנימה ועלינו לקומה השנייה. ריח שתן חריף של זקנים וזקנות הממלאים את חדרי הבית, הבריח אותנו החוצה.הבית משמש בית זקנים עניים. [הבית נהרס כליל. הוא רשם פרק חשוב בתולדות המושבה וגם בהתקפה עליה ב-5 במאי 1921. בתו פירה היתה, אם איני טועה, אהובת ליבו של יוסף טרומפלדור].
9. לאחר שישבנו עם ראובן בקפה קטן ליד בית ההסתדרות, עצרנו ליד האיקליפטוס הלבן ברחוב [צבי הרמן] שפירא. ריח העלים שלו כשל קליפת לימון מריר. ניחוח מיוחד במינו. וקפלי הגזע הלבן כקלי בשר זרועו של אדם. כאילו אברי העץ חיים ונושמים, וכולו מלא חיוניות ועסיס. [עץ האיקלפיטוס עדיין קיים וגם נשר העלים הריחניים על המדרכה. יש שם גם שלט מתכת עם ציטוט שורות משיר של אסתר ראב "לאיקלפיטוס". זה הציון השמי המלא היחידי למשוררת הגדולה ביותר שהוציאה מקירבה פתח-תקווה. אם איני טועה יש גם רחוב בשם "אסתר המשוררת" או "המשוררת אסתר" אבל בלי אזכרת שם משפחתה ראב, זאת כדי לא לפגוע בזכר אביה יהודה ראב, שאפילו את הסימטה שהיתה קרוייה על שמו ליד רחוב ה-93 מחקו וכיום שמה "רחוב הכרם". כן, זוהי פתח-תקווה].
נפרדנו מראובן ובדרך חזרה עברנו על פני ביתו העתיק של סבא יהודה ראב, בפינת רחובות רוטשילד וז'בוטינסקי, ממש בכניסה לפתח-תקווה. הדודה אסתר הזכירה לי את קיומו. נכנסנו. יש שם מרפסת ארוכה מקסימה לצד צפון, וחזית יפה למזרח. גם המראה לצד מזרח עדיין "מושבתי" לגמרי, כמו שמורת טבע, וכן האיקליפטוסים הענקיים ממערב לבית, היכן שעמד בניין בית הספר ובית [דוד] חיון [מנהל בית הספר יק"א-פיק"א שאסתר היתה תלמידתו]. פיתוחי המעקה, בעץ, וכן קורות התקרה והפס המשונן – ממש כפי שהיו לפני שבעים שנה, בסגנון הבנייה המקורי. הקירות עבים. דלתות פנימיות עם משקופים, הכול באותו סגנון. הוא ניראה כאילו יותר ממשי ואותנטי מבית הסבא שעמד פעם ברחוב ביל"ו. לי זו היתה כמו פגישה עם קרוב ישן שחשבתי שמת מכבר. יש גם מרתף לבית, את סתום. זה יהיה מקסים להביא את הדודה אסתר למרפסת ולחדרים הללו, ולצלם אותה מספרת את סיפור על רקע זה.
בראיית הבית חשתי אותה מהות סוריאליסטית של חלומותיי על פתח-תקווה – כאילו העבר עודנו קיים ואני לא ידעתי על כך. ולעיתים זה ניראה לי כמו הפגישה המחודשת עם [הסופר] יצחק ראב בן-דודי, הדומה לאבא ז"ל. כאילו אני שואף להחזיר לעצמי את העבר האבוד, שאגב רובו אינו שלי.
[הבית עודנו קיים, יולי 2006. בשעתו, לאחר שביקרה בו לבדה, סיפרה לי אסתר שנכנסה פנימה וראתה אפילו את ציורי הקיר שנשמרו על התקרה, דומני תקרת עץ, שעדיין זכורים לה מילדותה. אם איני טועה נכנסתי לחדר הגדול הזה עם הדרה וראינו את שרידי הקישוטים הללו על התקרה.
מתוך מכתב תשובה, מיום 1.6.06, למוניקה כהן, היחידה לשימור אתרים בעיריית פתח-תקווה:
אני רוצה לברך אותך ולחזק את ידייך על פועלך למען שימור ההיסטוריה של פתח-תקווה. הקטע הבא הוא חלק מרשימה שמביאה את המקומות שבהם התגוררה אסתר ראב מלידתה ועד פטירתה:
1897-1901 – פתח-תקווה, רחוב רוטשילד. בבית חד-קומתי שכור של בן-ציון שאטיל. הבית נמצא בצד המערבי של המשך רחוב רוטשילד, צפונה לרחוב יפו (רחוב ז'בוטינסקי כיום), ומיקומו שלושה או ארבעה בתים מהפינה.
1901-1910 – פתח-תקווה, רחוב רוטשילד. הבית החדש, אף הוא חד-קומתי, שנראה בעיני אסתר כארמון, נבנה ברחוב רוטשילד על עשרה הדונמים שקיבל יהודה ראב מפקידות הברון. השטח היה קודם גן ניסיונות לעצי פרי נשירים. הוא משתרע מרחוב יפו (רחוב ז'בוטינסקי כיום) עד ביתו של שאטיל, שבו גרה המשפחה עד שהושלמה בניית הבית החדש. זיהוי נוסף: בית שני ברחוב רוטשילד, צפונית לרחוב ז'בוטינסקי, בקטע המערבי, בחצר פנימה, חזיתו לכיוון צפון. בינו לבין רחוב ז'בוטינסקי ניצב לימים על הרחוב בניין נוסף, שנבנה כניראה על מקום האורווה של יהודה ראב. ואולם את חלקו הדרומי היה אפשר לראות גם מרחוב ז'בוטינסקי. [הוא בית אלישיב כיום].
בית אלישיב, ביתו-לשעבר של יהודה ראב ובתו אסתר, כפי שצולם בשנת 2007
1911-1913 – פתח-תקווה. הבית החד-קומתי ברחוב ביל"ו, שבו גר יהודה ראב עד יום מותו ב-1948. יהודה נאלץ למכור את ביתו ומשקו הגדול ברחוב רוטשילד ובנה את הבית ברחוב ביל"ו על חלקת אדמה שהגיעה עד רחוב פיק"א 7 (כיום 10) שבו גדלתי אני, אהוד בן עזר. התקופה הכלכלית הקשה של יהודה ראב מקבילה גם לתקופה שבה הוציא את אסתר מהלימודים בבית ספר יק"א המעורב. אסתר גרה בבית עד ההליכה לדגניה.
לכיתוב אני מציע:
יהודה רַאבּ בן עזר (1858-1948), חורש התלם הראשון באדמת פתח תקווה בחנוכה תרל"ט, (דצמבר 1878), בנה את הבית בשנת 1901 ובו התגוררה המשפחה עד שנת 1911. כאן עברה על בתו, המשוררת אסתר ראב (1894-1981), תקופת ילדותה ונעוריה מגיל שבע עד שבע-עשרה. סיפורה "המרתף" מתאר את מרתף הבית, הקיים עד היום, ופותח במילים:
המרתף שהשתרע מתחת כל הבית היה מעין אולם מוארך, קריר ואפלולי, מאוורר על-ידי אשנבים מקבילים, מסורגים.
אצטבא גבוהה, מטוייחת יפה, נמשכה לאורך קיר אחד ועליה היו מונחות, בזו אחר זו, חביות עבות-כרס, מסומנות בגיר אדום, מהן בעלות ברז, הנפתח ונסגר לפי הצורך, ומהן סגורות וסתומות בצידן בפקק-עץ עבה. על אחדות מהן היה כתוב שם היין ותאריך לידתו באותיות לטיניות: והB- הגדול של Bordeau היתה האות הלטינית הראשונה שנחקקה בראייתי. היו שם גם בקבוקי-ענק מזכוכית, נתונים בכלי-נצרים, בעלי שתי ידיות, להסעה; וחביות קטנות, שהיו מגרות את הסקרנות ביותר. הקנקן זעיר, משמע – תוכנו ודאי יקר מאוד. וכשנזדמנו בשעת פתיחתן היינו תוקעים את האף ומריחים ומרחרחים כגורים סקרנים – אבל דבר לא העלינו – רק ריח חריף, שגרם לנו סחרחורת.
לתוך חור החבית היו תוקעים צינור של גומי, מושכים קצת לתוך הפה, יורקים וממהרים להכניס את הצינור לבקבוק, העומד מוכן על הרצפה; והיין מבעבע ועובר מן החבית לבקבוקים המצטברים מסביב.
היין לא עניין אותנו אבל מיץ-הענבים הטרי, הקודם ליין, היה נפלא והכנתו העסיקה אותנו לא מעט: בתוך ארגז-עץ חזק היו נתונות כמה כברות של חוטי-ברזל, קלושות וצפופות יותר, ומעל לכולן רשת-עץ חזקה. לתוכן היו שופכים את סלי-הענבים, והדורך בענבים היה אחי הבכור; רגליו הארוכות היו, כפי הניראה, מתאימות ביותר לעבודה זו, ואנו היינו מלווים את הכנותיו במתיחות רבה. לראשונה היה נוטל את ציפורניו, לאחר זה היה רוחץ רגליו במים חמים, מסתבן, ומתקרצף, מנגב, ומשמן אותן בשמן-זית – ממש כאשר ייעשה לחלקי-מכונה חשובה, המתכוננת לפעול. את מכנסיו הישנות והמכובסות יפה היה מפשיל ממעל לברכיו (מכנסיים קצרות עוד לא היו נהוגות אזי), ובכוונה רבה, וביראת-קודש, היה נכנס לארגז המלא ענבים, ואז החלה הדריכה. אנו הבטנו עליו בהערצה: שעות על שעות נעו רגליו באותו קצב, ללא-ליאות, ולאט, לאט, האדימו רגליו. המיץ ניתז על בגדיו, ובגרשו מעליו את הזבובים נתלכלכו גם פניו באדום; וכך היה נע תחתיו, אדום כולו, והיה מטיל עלינו אימה באפלולית המרתף.
המיץ היה נוזל בזרזיף דק לתוך גיגיות, שעמדו מסביב, מלאות מיץ אדום שריח חמצמץ עלה ממנו, ואנו דולים ספלים-ספלים ומריקים לפינו. פתאום היה אחי קופץ מתוך הארגז, כשד, רץ אל הברז ושוטף מעליו את האודם ואת אפלולית-המרתף, ושוב היה כאחד מאיתנו.
במרתף היתה אצטבא מיוחדת לכדי-החלב הערביים, כדי-חרס שחורים, שתחתית שלהם דקה, ובה היינו מבשלים את חלב-הפרות שלנו לשמנת צהובה ודחוסה. לאורך הקיר, על הרצפה, עמדו ג'ארות [כדי-חרס] גדולות מלאות דבש-אזוב ודבש-תפוזים, הכל לפי העונה, וערימות-ערימות של מסגרות מלאות דונג, מן הכוורות שבחצר.
בבוא הבציר היינו מורידים למרתף את הכדים הנמוכים, העגולים והכרסתניים, שתוכם מזוגג זיגוג קשה ואדום, והיינו ממלאים ריבת-ענבים, זו הריבה השחורה הכבדה, שהיינו רודים אותה בחורף גושים-גושים שחורים ומסוכרים; חוטי-ברזל דקים היו מתוחים מקצה אחד של המרתף עד קצהו השני, ממש מתחת לתקרתו, שהיתה עשוייה קורות-עץ עבות, שתי-וערב; ועל חוטים אלה היינו תולים בסוף הקיץ את אחרוני ענבי המוסקאט הלבן, אשכולות-אשכולות של ענבר שהיו משתמרים כל חודשי-החורף, על טעמם ועל בושמם. בפינה אחת היו מסודרים שורות-שורות של פטישים, משורים, מזמרות גדולות וקטנות וריח ברזל קר נדף מהן.
ליד הכניסה שבמרתף עמדה מערכת-גיגיות-נחושת עצומה: שש במיספר, למן הגדולה – שהכילה את כל כביסת המשפחה – ועד לקטנטונת, כולה לבנה, אשר שימשה ללישת בצק-הלחם. מערכת-גיגיות זו היתה משמשת לנו מעין קסילופון, או עוגב. במקל-חזרן היינו מקישים עליהן והיינו מוציאים מקירבן צלילים דקים ועבים, ולפעמים היינו מצרפים אליהם את קולנו בזמר שהבאנו מבית-הספר. הדוד היה לו באס מדהים, וכשהיה מגיע תורו, היתה אמא צועקת מעל המרפסת:
"להפסיק!"
אבל אוי למי שסרח וזכה פעם לעונש: באישון-לילה היה מושלך למרתף זה.
ואני זכיתי בו פעם אחת ויחידה: הושלכתי בעצם הלילה למבוא. הדלת נסגרה, המפתח השמיע חריקה, והדלת נעולה.
הירידה למרתף היתה עשוייה אדמת חמרה פשוטה ועליה נשתטחתי לכל אורכי: טחב וריח-יין עלה מעמקי המרתף, וחשיכה גדולה וקור ירדו עליי. בכיתי זמן רב, התייפחתי עד לאפיסת כוחות והשתתקתי; ופתאום, מבלי משים, נגעה רגלי בגיגית אחת והיא השמיעה צליל רך, נגעתי בה שוב, והתחלתי מזמזמת בלאט, לעצמי, איזה זמר מתוק אשר עלה מתוך גרוני, מתוך חזי, מכל יישותי. חלצתי את הסנדל והקישותי בו בגיגית, ושרתי משהו לא ידוע, משהו שלא שמעתי מעודי, שעלה לפתע, חם וצלול, לאחר הבכי. מצאתי עוד גיגית בחשיכה והתחלתי "לנגן", לשיר וללוות עצמי.
וככל שהעיזותי להרים את קולי יותר ויותר – כן הרגשתי שהנני מתקרבת לסליחה הגדולה, ושקולי נשמע במרומים, ובמרומי-הבית. המרתף נתמלא קול זמר עז ורם; כל קרביי נשתפכו בו. ליוויתי את עצמי בדוד ובגיגית הקטנטונת. הבאס השתפך לתוך הצלילים הדקים של הגיגית הקטנטונת, חסד גדול ירד עליי – – – ולא שמעתי בהיפתח דלת המרתף – – – שתי זרועות חמות הקיפוני, הרימוני ונשאוני למעלה, כשאני רדומה-למחצה.
*
נכתב: 1968 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1902-1905 לערך. נדפס לראשונה: "הארץ", 29.11.1968. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 74 וכן בכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג].
[לבסוף, בגלל מלחמת אוקטובר 73', לא יצא הפרוייקט לפועל, לא ריאיינו את אסתר, ולא נשמר כל קשר ביני לבין הדרה].
אהוד בן עזר