הוצאת "ספרי מקור", 2013

פרק שלושה-עשר
עדיין בחיפה עם הרומנייה וְיוֹלֶטָה והחוקן. אני נזכר באִילוֹנָה.
[המשך הפרק וסיומו]

חזרנו יחפים לחדר-המיטות כשהדָדִים שלה והביצים שלי מתנדנדים לחים לאורך המסדרון בקול שקשוק מבטיח מאוד, וויולטה תופסת מדי פעם במְקָפֵּץ שלי, בנמר המדברי הגמיש, והיא צוהלת: "קִירְנָאץ! קִירְנָאץ!" [נקניק סלאמי] – ודוחפת אותי לאחור ביד בוטחת עד שאני פרוש אפרקדן על המיטה הזוגית ורק הקִירְנָאץ שלי מזדקר כתורן ניצול מסערה, והג'ינג'ית הערומה הדדנית תאבת החיים עומדת מעליי בעיניים נוצצות:
"עכשיו תגיד: מָנָנְקָה-מִי פּוּלָה!"
"מה זה?"
"תמצוֹצִי לי, תאכלִ לי זין!"
"אוֹפֶּן סֵזָמִי!" אמרתי, "יָנְתִי פָּרָזִי מָנָנְקָה-מִי פּוּלָה, מפה עד עפולה!"
מיד רכנה עליי ובלעה את תורן ספינתי השורד-להפליא (כנראה כשל יון-ניקולא הגמד בשוכבו על הגב והגיבנת תקועה במזרן) כששפעת שערותיה האדומות פרושה על מותניי.
"תגיד – סָה-מִי סוּגִי פּוּלָה... תמצוצי לי את שלי פיפי," תגיד, "רוֹמוּנְצִ'י פוֹטֶה סֶץ סוּגֶה סוּפלֶטוּל," ליעלֶהָה והרימה את ראשה. [רומניות יכולות למצוץ לך את הנשמה!] היו לה שפתיים בשרניות ופה גדול, שתסלחו לי, הזכיר לי את הפה של יפה הג'ינג'ית מהמשפחה הבוכארית העשירה במושבה שלנו, שאמרו עליה שהיא מפגרת כתוצאה מנישואי קרובים הנהוגים במשפחתה מדורי-דורות כדי שהכסף והרכוש שלהם לא יפלו בידי זרים. הם עלו ארצה ברגל דרך המידבריות הגדולים שבמרכז אסיה כשהם נוהגים עימם עדר כבשים אשר על חלבן ובשרן התקיימו עד בואם למושבה.
"עכשיו דְרָאגוּל [יקירי] – לִינְג-מִי פִּיזְדָה!" הרימה בקול טפיחה את הלקקן שלה מקצה המָמְצוֹצֶה שלי.
"לא נמאס לָך לתת לי שיעורים ברומנית? כאן לא אולפן. אחרת הייתי יכול לתקן לך את העברית."
"באמת תודה אבל בבקשה מון שרי, דראגוּל, תנשק עכשיו שלי פיזדה כי אצלי לְתחת [למטה] כבר ממליגה."
והיא פיזדה, כלומר, סליחה, היא פרשׂה עצמה אפרקדנית כהר עם שני מגדלי פיזה כל אחד לצד אחר עם צריח וערווה קרירה בצבע שיער לוהט.
מה אני יכולתי לעשות? עוד לא ידעתי אפילו מה זה דגדגן אבל הרגשתי כמו בפיזדת רוֹמָנְיָה והתחלתי לשרוק אקורדים מסיום הסימפוניה מן העולם החדש כדי להרגיע את המלוקק שלי שעד כה עמד בכבוד תרתי משמע ולא השתפך מרוב התרגשות. קיבלתי את הדין ורכנתי עליה למרות שמעולם לא הייתי שם, במקום כזה, גם לא בחלומות הרטובים ביותר. מי בעין-גדי העז בכלל לחשוב על כך. אפילו תנוחה מיסיונרית נחשבה נועזת ולפעמים בלי להוריד בגדים שמא מישהו יפתח פתאום את דלת החדר בצריף הארוך שניצב עוד מימי היאחזות הנח"ל. "נח"ל, נח"ל היכון, / עוד שוחז להבו, / האוייב במבוא, / נח"ל, נח"ל היכונה היכון!" – ומאחר ששפם כמו ליון-ניקולא הגמד לא היה לי, התחלתי לזמזם את "אורני רומא" של רספיגי כדי שמשהו ירשרש. השכלה מוסיקלית כלשהי היתה לי ואני הסתרתי אותה מפני מלנכולי כדי להעניק לה הזדמנות לשפר אותי.
כשאני חושב עכשיו על הימים ההם הם נראים לי אגדה.
"מָאמֶה, אוי מָאמֶה!" התחילה להיאנח, "לִינְג-מִי פִּיזְדָה..."
הוצאתי לרגע את פניי מבין ירכיה ותרמתי את חלקי ובקול רם: "פִּיזְדָמַאטִי..." קראתי כשאני מנגב ממיציה את שפתיי וסנטרי. חסר רק שיידבק לי זקן אדמוני ושפם מעליו. איך יצחקו עליי בעין-גדי! – "שלחנו אותך ללמוד לאפות ואתה חוזר לנו עם שפם של פות!" – "אבל חקרתי מבפנים את הנפש של העולות החדשות מרומניה!" הייתי מצטדק. "ככה לומדים לאפות בחיפה! מה רציתם, שאתלמד ללוש בפלוגות 'הפועל' המרביצות של אבא חושי?"
סגולה-ויולטה נפתחה אל פי כמעיין המתגבר עד שחשבתי שחבל שלא הבאתי איתי בגד-ים למרות שהיינו ערומים ולא התבוששנו.
רציתי להרים את הראש אבל היא לחצה בשתי ידיה על קרקפתי והידקה אותה לשפתיה דֶלְתָתָא, ומַאי קָא מַשְמַע לָן? – של למטה. גיליתי אברון חי בולט במרום הגבעה דלמטה ועם כל נגיעה קלה שלי או נשיכה היא קיפצצה על מיטת משפחת ג-ץ וצרחה במוצצי לה את הזין הקטן המתנפח שלה בקצה ערוותה:
"מָאמֶה, מָאמֶה! לִינְג-מִי פִּיזְדָה!"
ואני לא הבנתי מפני מה היא קוראת לאימא שלה כשאני הוא הנושא בנטל ומעסה בשפתיי את ערוותה הג'ינג'ית אשר, לומר את האמת – לאט-לאט נפוגה ממנה השפעת המקלחת והסבון המשובח ועלה הריח הרטוב של הג'ינג'יוּת שעד עכשיו חשבתי שזו רק אגדה שמפיץ מזכיר המשק שלנו בעל הדימיון, שהמציא את "כציץ יפרח בכרמי עין גדי" ואולי גם מצא בתנ"ך משהו על אדמוני עם יפה עיניים כי גם דוד המלך היה ג'ינג'י ומזיע באשכים כשראה עברייה מגרה וכבר פתוחה כמו בת-שבע וכמו ששרים בחנוכה "אז אגמור בשיר מזמור", טוב, התבלבלתי, כי כל אותה עת הייתי משתדל לחשוב על דברים אחרים כדי שלא אגמור בחוץ, ואז שמעתי מלמעלה את ויולטה פוקדת עליי:
"אָקוּמָה וְרָאוּ סֶה מֶה פוּץ! צִיטְרוּס!" [עכשיו אתה מזיין אותי, עץ-הדר!]

ואיך הצלחתי לפענח את הרומנית ששמעתי בנבכי היער האדמוני עם קוס יְפֵה שפתיים?
אחרי עין גדי, באוניברסיטה בירושלים, היכרתי סטודנטית שעלתה מרומניה, אילונה, שהיתה בעלת חזה גדול ופנים תמימות ועגולות כאילו אינה יודעת מה מעוללת המרפסת שלה לגבר העומד מולה. עוד באוטובוס, בשובי מחיפה לעין-גדי, הצלחתי להעלות מהזיכרון את רשימת המילים של ויולטה, ובירושלים, אולי כדי להעלות את ערכי כמי שעתיד להיות סופר וגם לגרות את אילונה בדיבורים מיניים שעשויים להרטיב את בית סתריה, אז כשהייתי מבקר אותה בערבים בדירתה, היא גם ידעה לבשל טוב, הפצרתי בה לפענח ולתרגם עבורי את רשימות ויולטה ששמרתי אצלי מהביקור בחיפה.
לעיתים הסמיקה, פעם אחת ממש התרגשה, וכאשר הסבירה לי על הפטמות, נגעה קלות בשלה וזקרה אותן מולי בחיוך מתגרה שהרעיד את אשכיי, והיא אפילו התנועעה לרגע קט קלות על אחוריה, כמקפצת בכורסתה, עיניה פעורות וכך גם שפתיה העבות, שהתנשמו בכבדות – אבל שום כלום מעבר לזה. הייתי אידיוט. לא הבנתי שאולי היתה לה אורגזמה עצמית – ובלבד שלא תצטרך ברוב צניעותה להתערטל ולהתמסר לי. ואולי רק דימיינתי שכך קרה? הספרות העברית הרוויחה. אני הפסדתי, אולי גם הספרות. כל כך צנועה היתה אילונה הדדנית.
אחרי שנרגעה ביקשה אילונה ממני להסביר לה, כי היא למדה בחוג לספרות, את תורת הספירות של ספר הזהר על פי התרגום העברי של פרופ' ישעיה תשבי בכרך "משנת הזוהר", מוסד ביאליק. אני התפתיתי כי חשבתי שאני יכול לַפּוֹת אותה כאשר אתאר את ההזדווגות בין ספירת יסוד, שהיא כזכר, לבין ספירת מלכות, הנקבה מתחתיו, וכיצד זורם ביניהן מלמעלה השפע האלוהי שהוא זרע שמיימי – וברוב טיפשותי אף הערתי לה, אני תמיד חשבתי את עצמי לחכם גדול – ש"יש נשים שאינן צריכות חדירה של ספירת יסוד מבחוץ כי יש להן דגדגן גדול!"

לימים פירסם הסופר ישראל רינג, חבר קיבוץ עין המפרץ של השומר הצעיר, רומאן מאוד ארוטי, והוא קרא אותו על שם הגיבורה – "אילונה", אבל זו כמובן לא אילונה הסטודנטית שעליה אני מספר כאן. אילונה הוא שם ארוטי. הספר של רינג עורר שערורייה ואני הייתי אחד היחידים שסינגר על הספר וגם פירסמתי עליו רשימת ביקורת מפרגנת ב"על המשמר" והרציתי על הרומאן במועדון "צוותא" שבחיפה התחתית בנוכחותו של רינג ושמעתי הערות מטומטמות מהקהל, כי חיפה רגילה לסופרים רציניים וגם סירבה בשעתו לתת דירה לפנחס שדה, וכמובן שלא סיפרתי באותה הזדמנות ארוטית על החוויות שלי כחבר קיבוץ צעיר שדפק בתחת בחיפה עוזרת בית רומנייה, ויולטה, כפי שאספר מיד, וזאת למרות שעוד שנים רבות כל ביקור שלי בחיפה ומבט לעבר הכרמל ששם צפה הבית של מלנכלולי אל המפרץ – היה מעמיד לי את הקטן.

חוזר לחיפה. מילאתי את פקודת ויולטה, התרוממתי ותקעתי את עצמי בערוותה הפשוקה לרווחה וגם חבטתי בירכיה החובקות אותי מאחור כמזרז סוסת-מרוץ בדהרתה, והיא היתה שרועה על הכר מוקפת זר שערותיה האדומות, עיניה נעוצות בי כחיה פראית וצועקת לי בַּזיון:
"מָאמֶה! מָאמֶה! – וְרָאוּ סֶה מֶה בָּאץ! [אני צריכה מכות] – לוּבְשְטֶה מָאי טָארֶה! [תכה אותי, חזק יותר] – אָקוּמָה וְרָאוּ סֶה מֶה פוּץ! [עכשיו אתה מזיין אותי] – "
והיא מגרגרת בהנאה, "אני רוצה אָ פוּטֶה! [להזדיין] – " ותוך כדי כך מכניסה אצבע לפוּנְדוּל הנקי שלי ובועלת את בתוליי המחוקנים מאחור אלא שהייתי מוכרח להפסיקה כי הציפורניים שלה שרטו אותי ומי יודע איזה חיידקים הן נושאות מהדגים והבשר שטיפלו בהם, והתהפכנו –
היא על בטנה ואני רוכב על אחוריה –
והיא המשיכה בקריאות מלחמה של זיון, רומניות, "וְרָאוּ סֶה מֶה בָּאץ!" – שאני אכה אותה, ו"ציטרוס!" – שכך היא קוראת לַפּוּלָה שלי שהיא מכניסה לפּיזְדָתָה וכאשר ההנאה שלה מתקרבת לשיא היא חוששת כנראה שאכניס אותה להריון, כי אין עליי פרזרוואטיב, ובקריאות ייחום פראיות: "אני פֶמֶיֶה רֶיָה!" [אישה רעה] היא משחילה את הפולה שלי לפונדול המנוקה שלה מהחוקן של משפחת ג-ץ שאותו מתקינים גם למלנכולי כשיש לה עצירות –
וזהו –
מילאתי את חלחולתה בתנובת נעוריי ובתום בתוליי, שמעולם לא בעלתי אישה בעכוזה ולא שמעתי צעקות אביונה כשאגות שלה, שכמו שאומרת מלנכולי, שעכשיו היא תדע טוב יותר תנ"ך וגם אני אדע את התנ"ך הרומני של עוזרות הבית הגסות שפותחות לך את-התחת כדי שתרגיש גועל ותרוץ למקלחת לשטוף היטב את עצמך לאחר שסיימת להזריע והשארת להן מעיים ממולאים זירעונים שיכלו להפרות ביציות ולהיות ילדיך... בתחת... אריה שאג, מי לא יִרא? אוי וֵי, כמה זה נורא...
אבל – זה היה זיון! – פְּנים חוץ. פנים חוץ. בזה הקצב נשאנו אלונקה בצבא. פנים חוץ. פנים חוץ. כאילו הצילינדר של הרומנייה מלא גריז. בחיים לא היה ולא יהיה לי עוד זיון אחד כזה. אבל לא כל כך רציתי לראותה כאשר יצאתי נקי מחדר-האמבטיה, מה עוד שהתחת שלה השמיע קולות מוזרים כשנחלצתי ממנו, כאילו חרף החוקן היסודי שהתקנתי לה עדיין היא משחררת אווירה-של-פסולת...
זוועה.
ולחשוב שככה הצליחה לפתות אותי לבגוד במלנכולי. ושאני התפתיתי רק בגלל הגאווה הגברית המטופשת – שיהיה רשום ברקורד הגברי שלי שבנסיעה לחיפה עשיתי את זה!
מה עשיתי? הלא בשביל שזה ייחשב לזיון אמיתי לא הייתי צריך לצאת אלא לגמור לה בקוס, כך הסביר לנו מזכיר המשק שבקיא בתנ"ך ומבין בנשים.
סיימתי לארוז את תרמיל החאקי הצבאי הלא-גדול שלי, שעליו עוד היה רשום באנגלית בכתב-יד מימי מלחמת העולם השנייה: "פרייבֵט פורד", וניגשתי למיטבח כדי לומר לה שלום. היא די הגעילה אותי אחרי שהתפרקתי בתוכה כמו ניאגרה, אבל לא רציתי שתחשוב שאנחנו, בעלי הציטרוסים, הפלנטאטורים – כפי שפרץ פסקל הפרדסן המומחה היה מכנה את משפחותינו בלעג עצמי – איננו מנומסים לעומת הרומנים. הוא עצמו היה ממוצא רומני.
ויולטה לבשה חלוק רפוי וענדה סינר כפרי. על פניה הבעה של חתול שסיים ללקק את השמנת. היא חייכה במלאכותיות וולגארית ולא התביישה לדרוש מיד את האתנן – פרשה על שולחן האוכל את ניירות המשכנתא, והגישה לי עט לחתימה. "צָרִיכָה אני בחיים פְּיֵיד אַ-טֵר," אמרה דווקא בצרפתית.
"קה סה?"
"מקום אפשר תמיד לשים את הרגל. לא נשארת באוויר. לא בא שוטר לגרש אותך מבית."
"אני נורא מצטער אבל אסור לי," התנצלתי, "אני חבר קיבוץ ובלי אישור המזכיר שלנו אני לא יכול לחתום על שום דבר כספי שיכול לחייב גם את עין-גדי."
"מה? איזה מין גברים אתם, קקטוסים? אפילו לעזור חֲברה אסור?"
"אסור. ואני לא קקטוס ולא ציטרוס, שמי חיימקה שפינוזה מעין-גדי ולא מ"פרדסים שפינוזה משווקים!" איך היא מתנהגת! הלא אם היתה אומרת קודם שתגבה תשלום, הייתי מוותר, "אני סָבְּרֶה וחבר-קיבוץ!"
"אה, זְרוּמְּבַּבּוּל קוראים אותך? חבר-קיבוץ מזיין בתחת עולה חדשה עוזרת באה מרומניה לעיר יפה אבא חושי ומשפחה שלו עשירה שלו מפרדסים מצ'ווקים ציטרוסים – לא יכולים חתוֹם לה משכנתא קטנה פִּיזְדָמַנְטָא?"
"אני רק חיימקה, חיימקה שפינוזה מעין-גדי! לא חלק מהם..." הסמקתי. עוד הרגשתי ברקטום שלי את שריטות ציפורניה. והיא הלא הבטיחה שתכניס לי שם פיטמה. לך סמוך על רומנייה שאבא שלה היה חצי צועני.
"טוב, לָרֶוֶודֶרֶה..." [שזה להתראות, בפרידה] – אמרתי בשפה רפה, כמתנצל. והאמת, צר לי, כה צר לי שאין לסיפור ויולטה שלי משמעות מיטאפיסית, סימבולית או נטועה בהווייה יהודית ובהיסטוריה ישראלית. יש לי חברים טובים שאומרים שבלי משמעויות רוחניות הם לא מסוגלים לכתוב או לקרוא דבר ספרות.
לימים נסעתי לבקר בעיר סאנטיאגו דה קומפוסטלה כי חלמתי להתמזג באווירה הצליינית ששמעתי שהיא שוררת בה ומרוממת את כל הבא בשעריה. אתעלם מעבודת האלילים הקתולית של נגיעה בחפצים קדושים – שלמענה עמדו בכיכר הכנסייה בגשם בתור ארוך אנשים בעלי חזות פנים אירופאית. גם אני נרטבתי מאוד בגשם עד שנכנסתי לקתדרלה הענקית, שנערכו בה מיסות בזו אחר זו, לקהל הצליינים. לאורך הקירות היו תאי וידוי עשויים עץ כהה, ובהם ישבו כמרים שמוודים נשים בזו אחר זו. נשמעה מוסיקה של עוגב. גובה הקתדרלה הוא עצום. יש לי חבר שאומר בכוונה קַתַדְרֶלָה במקום קַתֶדְרָלָה, וזה חודר לזיכרוני כתולעת ומקלקל לי כל פעם שאני מבקר בקתדרלה.
בקומה למעלה נמצאת אכסדרה גדולה שמחזיקה שלושה צדדים הפונים למזבח, ובה היו ישנים עולי הרגל בבגדיהם המסריחים ובגופם הלא רחוץ. כדי להסיר את הריח התקינו בחלל הכנסייה העצומה מחתה עגולה ענקית הקשורה בכבל ארוך לתקרה, ובה קטורת מודלקת כדי לגרש את הריחות. והמחתה נמשכת בחבל לתנועת הלוך וחזור בכל חלל הכנסייה העצומה כמו מטוס קטן.
אבל מה שהרשים אותי ביותר בעיר היפהפייה היו גבינות מנצ'גו משובחות, וצעירות ערומות-למחצה שזרמו אליה מכל העולם, ואני נסחפתי אחריהן בסימטאות, מחנות לחנות, כדג נוצרי בחכה של שטן ואפילו כתבתי שיר:

הו סנטיאגו דה קומפוסטלה

הו סנטיאגו דה קומפוסטלה
שדה הכוכבים של הקדוש יעקב הזבדי
עברי ערוף ראש
שהוּשט אלייך מירושלים
בספינת האבן
הו סנטיאגו דה קומפוסטלה
עיר קדושה עיר יפה
משאת נפשם של עולי הרגל הקתוליים
מגבעת חומה מקל גבוה דלעת-מים סנדלים
שפם עבות זקָן
ומבט קצת מטומטם בעיניים
הו מי יתנני משוטט בסימטאותייך
הו מי יתנני שוב מיטלטל בחנויותייך
בקרב מאות הכּוּסיות המשגעות
שיכלו להיות נכדותיי
מתבונן בכפות רגליהן היפות בסנדלי אצבע
מהלכות יחף גם בגשם
בשדיהן הבולטים בלבושן המועט
באחוריהן החשופים
לוּ לפחות אצבע לתקוע
ופניהן היפות להפליא לנשק
הו סנטיאגו דה קומפוסטלה עיר קדושה
חצופה
עיר עולי הרגל הקתוליים
עיר ניסים
בקתדרלה שלך יבש מעילי מהגשם בין-רגע
בריח קטורת מיסה בושם
ערווה צעירה
וידוי קתולית לח נלחש בירכתייך
כורעת ואצבעותיה שלובות בכומר
זִכרֵך מעמיד לי
את הקדוש לי ביותר
בזכות מאות הכּוּסיות
שהתחככו בי מכל עבר
ונעצתי בהן רק עיניים
הו עיר חריצי הגבינה בצורת שד ופיטמה
במחאה על כתיתת חזה שיש ערום של פסל הבתולה
הו סידרה
שיכר התפוחים שלך
התוסס בדמי עדיין

אני חוזר לחיפה.
דבריי הרגיזו את ויולטה עוד יותר, ולאחר שנוכחה סופית שלא אחתום לה על הערבות לקבלת ההלוואה לקניית הדירה שלה ושל אימה – לקחה הזונה הרומנייה בידה את המטאטא ואיימה להכות אותי אם לא אסתלק מיד מן הבית, וכך גירשה אותי מקן החלומות של משפחת ג-ץ כשהיא שופכת אחרי שטף של קללות נוראות, שכאמור רק לאחר שנים הצלחתי לתרגם אותן בעזרת הידידה הרומנייה שלי אילונה, שהייתי מביא לה פרחים בהיותי סטודנט בירושלים ושלימים נעשתה שר בממשלה אבל המקסימום האירוטי שהגעתי אליו איתה היה שפעם אחת, לפני היציאה מדירתה, הצמדתי אותה בגבה לקיר ונדחקתי בתאווה לא מרוסנת בין הירכיים השמנמנות שלה וגמרתי בתנועות משגל במכנסיים שלי. ואם יש דבר שאני מתחרט עליו הוא שלא הצלחתי לזיין אותה, לשכב איתה לפחות פעם אחת כשהיא ערומה במיטתה או לפחות לראות את הציצים שלה ערומים ולמשש וללוש אותם ולנגוס בהם וגם לבעול אותה ביניהם. בכיף.
הגוף של אילונה, ובייחוד החזה הגדול, גירה אותי בצורה פראית. המחשבה איך היא ניראית ערומה ואם היא יכולה למצוץ את הפטמות שלה בזו אחר זו כשהיא מחזיקה את שדיה הגדולים בשתי כפות ידיה ואם יש סיכוי שפעם תרשה לי לזיין אותה – הפריעה לי בכל השיחות האינטלקטואליות המרתקות שהיו לי איתה, שבהן תמיד העמידה פנים כאילו הנשיות שלה לא קיימת ולא פועלת עליי, אלא אנחנו נמצאים בספירה דיאלוגית מהרמה הגבוהה ביותר, וכמובן גם אני לא הפסקתי לדבר אבל הרגשתי כל הזמן את הזין שלי כי אני כזה, מופרע. התחת של אילונה בלט בצורה מרשימה והזמין דפיקה בהמית מאחור דווקא בגלל הקוקטיות הזו, האינטלקטואלית שלה, שכמו הכחישה שיש בה חורים. אני הייתי עלול להשפיך במכנסיים רק מנוכחותה המגרה, מנעלי-הבית הפרוותיות שבהן התפנקה.
אותו ערב שביקרתי את אילונה היא נראתה בודדה מאוד וגם השמינה. כאילו הבלוטות שלה מתחילות להתפרע משום שעדיין אין לה ילדים וכניראה גם לא חיי מין סדירים. הופיעו פצעי בגרות אדמדמים אחדים על לחיייה החלקות, השמנמנות. שוחחנו שעה אינטלקטואלית ארוכה, על פילוסופיה וקבלה, על עשר הספירות [זה היה עוד בטרם זנתה הקבלה והפכה לתורת רחוב מטומטמת שמטפחיה בורים ועמי-ארצות] – שעה ארוכה שבמהלכה, ובצחוקים, היא המשיכה גם לתרגם לי את המילים הרומניות של ויולטה. ועם כל מילה חדשה ציחקקה על ויולטה והביעה תמיהה על הגסות, ואיך יכולתי בכלל, עם בחורה כזו...
ובצחקקה בצדקנות קוקטית התפרקדה והתגלגלה בכורסתה כאילו הגוף השמנמן שלה הוא שותף לדבר עבירה שמדבר ישירות עם התותח המתוסכל שלי מתחת לרובד הרוחני שממנו ניתקנו מדי פעם כדי לתרגם את המילים הרומניות, הגסות, כבר אמרתי?
והיתה לי פתאום הארה קבלית מצד הב"א שעשיתי אצל פרופ' גרשם שלום באוניברסיטה העברית בירושלים, ותפסתי בכוח בשד הסטודנטיאלי שלה, שהיה גדול ככד וכבד מעט אבל חי מאוד וניסיתי לסחוט אותו, נרגש כאילו כבר התחתנו –
"אם נלך פעם יחד לים, אילונה," דיברתי מוכה טירוף אל השד שמבעד לבד, "נגיד, בחוף גורדון, בתל אביב, כל הבחורים שיראו איתך איתי יתפוצצו מקינאה, ואנחנו לא נתקלח אחרי השחייה, ואת תרשי לי ללקק את העור המלוח שלך, את העור המתוח הלבן, האירופאי, החלק, על השד הנהדר שלך..."
אך היא הסירה בעדינות תקיפה את האצבעות שלי, התיישרה ואמרה: "בוא נשכח מה שקרה אבל אני מוכרחה לספר לך איך היה ברומניה במלחמה. לא כמו שאתם הישראלים שנולדו בארץ חושבים, שמצב היהודים שם היה טוב... ככה תבין, חיימקה," פינקה אותי בקולה, עדיין של עולה חדשה, "גם מדוע אני סולדת מכך שיגעו לי בחזה לא רק מפני שזה בכלל לא מנומס, ואני לא מתכוונת אליך, מזה שכחנו...
"עכשיו תשמע, זה קרה שם, במלחמה, בבוקארשט, פתאום הבית שלנו הזדעזע מדפיקות רצופות וחזקות בדלת, בלב שלנו, אבא, אימא ואני, החסרנו פעימה. החלטנו לא לענות ושתקנו. הדפיקות התגברו. קולות הזעם של בעל-הבית שלנו, סיריון אנטונסקו, ליוו אותן: 'פתחו מיד את הדלת אחרת אני פורץ פנימה. פתחו מיד!'
"לאחר התייעצות משפחתית קצרה החלטנו שלא נותרה ברירה אלא לפתוח. אבא ניגש, פתח את הדלת, וסיריון פרץ פנימה כרוח סערה כשאגרופיו קפוצים.
"'אתם יודעים מה עובר עליי כשיודעים בחוץ שאני מאכסן אתכם בבית שלי? אתם יודעים באיזה סכנות אני מעמיד בגללכם את בני המשפחה שלי?'
"מעולם לא ראינו את סיריון כל כך כועס ועויין. הוא דחף את אבא בזעם והצמיד אותו לקיר כשידיו אוחזות בגרונו.
"'לא עשינו דבר כדי להזיק לך, סיריון,' אמר לו אבא, וסיריון, מבלי לתת לו שהות להמשיך, הנחית על פניו מכת אגרוף חזקה, ואפו של אבא החל לדמם. אימא פרצה בבכי היסטרי. התחננה שיניח לו. הבטיחה שנציית לכל דרישותיו. שנפצה אותו ככל שנדרש. בינתיים ניסיתי לחלץ את אבא מאגרופיו המונפים של סיריון, אך הוא תפס בי בזעם חייתי, והשליך אותי על הרצפה בנסותו למחוץ אותי במגפיו המסומרים.
"'אם משמרות הברזל יגלו יהודונים כמוכם בביתי,' המשיך לזעוק ולאיים מתוך שיגעון, 'אותנו יעמידו לקיר ראשונים בעוון בגידה. אני דורש מכם שתעזבו את ביתי, מיד... ברגע זה... בלי תירוצים ובלי חוכמות, אחרת אני אחסל אתכם במו ידיי... אני לא רוצה יהודונים מלוכלכים בביתי, ברור לכם?'
"'אנחנו נעזוב, נעזוב... בבקשה סיריון תן לנו רק כמה שעות להתארגן ולחפש מקום מגורים אחר... רק כמה שעות...' התחנן אבא בקול רפה, ולי היה קשה לשאת את מראהו האיתן והסמכותי, שותת דם, מוכה ומושפל.
"ואז פרצתי בבכי בלתי נשלט והרגשתי את האצבעות של סיריון צובטות בחוזקה בפטמות של החזה הילדותי שלי, והמשכתי לצרוח כאילו אני מבקשת עזרה מאלוהים – 'אני יהודייה!'
"'עד שתים-עשרה בצהריים.' הודיע לנו סיריון, ופניו כבר לא היו פני אותו סיריון נינוח, חביב ונעים-הליכות שהיכרנו, אלא פני חיה טורפת שנכונה לעוט עלינו בין רגע. 'אם תאחרו תמצאו את חפציכם בחוץ!' קבע לפני שטרק את הדלת ויצא כועס ומקלל.
"שעה ארוכה נותרנו המומים מהצרה הבלתי צפוייה שנחתה עלינו אך היינו חייבים להתעשת במהרה. רק עכשיו הבנו שהאידיליה ארוכת השנים ששררה בינינו לבין משפחת אנטונסקו היתה חזיון שווא, אשלייה שהתפוגגה בין רגע. עתה לא נותר לנו אלא לחפש בדחיפות מקלט חלופי על מנת לשרוד.
"שעות ספורות לאחר מכן מצאנו מקלט זמני בביתה של דודה סופיה. לעת ערב, באיחור של כמה שעות ממועד הפינוי שקבע לנו סיריון אנטונסקו, שבנו לביתנו ומצאנו את כל חפצינו מושלכים בשלג בדיוק כפי שהבטיח, ועל דלתות הכניסה האטומות תלוי שלט מאיר עיניים:
"'המקום הזה טוהר מיהודונים!'
"בחיפושינו בשלג גילינו שספרי תפילה עתיקי יומין, תשמישי קדושה בעלי ערך רגשי, תכשיטים, כלי כסף וחרסינה, מפות רקומות, מזכרות מבית סבתא וכלי עבודת החייטות של אבי – נגזלו כולם. מהמעט שנותר ללא פגע, הצלחנו ליטול עימנו פריטי לבוש מעטים שהיו נחוצים לנו מיידית לשימוש בקור העז, מעט תמונות משפחתיות מזמנים אחרים, אף שהתקלקלו קצת בשלג, ואת מפוחית הפה הקטנה שלי, בה ניגנתי לפעמים בימים הקשים.
"כאשר חיפשנו בקור העז, התחיל לרדת שלג. הרוח הדפה אותנו לכל עבר. אספנו את המעט שיכולנו לשאת, בעיניים צרובות מבכי. העפנו מבט אחרון לעבר ביתנו הנטוש, הסגור והמסוגר, וידענו כי לכאן לא נשוב יותר. לפני שנטשנו את המקום הזה לנצח, ראינו את סיריון אנטונסקו עוקב אחרינו מחלון ביתו כשחיוך שטני ומרושע נסוך על פניו, שהאדימו משתייה.
"המראות האלה ממשיכים לרדוף אותי בסיוטים עד היום, הצביטה בחזה, אבא המושפל. הנה שתי תמונות שהצלנו."
שתקנו.
הו כמה רציתי לצבוט בה שוב את הפטמות כמו שעשה לה אנטונסקו! התמונות המשפחתיות לא עניינו אותי כי הייתי נעול על שדיה הסמוכים אליי שלא היה בהם רמז לשואה. להפך, סמל הבריאות והיופי. הסתכלתי בתמונות מתוך נימוס. בכל זאת, אנטישמיות, שואה. דברים כל כך רחוקים ממני. ולא היה לי מה לומר לאילונה. שדיה הדיפו ריח טרי, נפלא.
השתיקה נמשכה.
כאשר קמתי ללכת היה נדמה לי שאני חש ערגה עמוקה בעיניה של אילונה, ואפילו רואה בהן דמעות. שוב ניצתה בי תקווה. אולי בכוח השואה והדמעות היא התרככה ותרטיב גם למטה? –
היתה לנו מעין אקסיומה, בין הסטודנטים, שאם הצלחת לגרות בחורה שתרטיב בתחתוניה, היא בידיך וכבר לא תוכל להתנגד! – כך שכל הבעייה היא בטכניקה של השקייה, למשל, בריקוד צמוד לדחוף את הרגל שלך בין השוקיים שלה ולהתחכך עד שהיא תתחיל לפרפר! –
התחבקנו התנשקנו פה אל פה, שפתיה חלקות ובשרניות, גם עכשיו כשאני כותב עומד לי ואני מתחליל לשפשף. היא היתה כה רכה, מתוקה וטעימה. אבל חששה ללכת עימי למיטה. "חיימקה, לא," התנצלה במיבטאה הרומני-עדיין. הבנתי שגם הערב אין לי למה לצפות ואפילו גילוי-הלב הפתאומי שלה על אנטונסקו, והמילים של ויולטה שהבאתי לה במחברתי, והנשיקה – לא הצליחו להרטיב אותה למטה עד כדי כך שתתמסר לי.
כל הדבר לא ארך זמן רב אבל לפני צאתי, כאשר התגפפנו במסדרון, מול שדיה הגדולים וגופה הרך – נתקפתי פתאום בולמוס, ואז זרעי נפלט מולה בתנועות קצובות של משגל. נורא התביישתי בגבריות הנחפזת שלי, בפגם, בשפיכה המוקדמת – ומיהרתי להיפרד ממנה בטרם ימלא הריח שלי את המסדרון החשוך-למחצה. ואילו אילונה צחת העור עוד נשקה לי ביציאה והיתה נירגשת ורכה, אולי כבר גם חל בה מהפך והיא הרטיבה מולי, בתחתוניה, "חיימקה אולי..." לחשה לי, "פעם אחרת..." – ואני, "ימח שמו של סיריון אנטונסקו..." לחשתי באיוולתי, אך בגלל הרטיבות כבר לא יכולתי להישאר אצלה, למרות שהתחילה לבכות מאוד כאילו כדי להשאיר אותי בדירתה.
בבית רחצתי היטב את מכנסיי. הייתי נרגש מאוד כאילו באמת שכבתי עם אילונה הנכספת, ישבתי וליטשתי וכתבתי ומחקתי שוב במחברת את הדיאלוגים הרומניים שלי עם ויולטה כאילו אחרי אילונה זה הדבר החשוב ביותר בעולם, וזה כל כך גירה אותי שהלכתי לחדר האמבטיה, ובתוך פחות משעה השפרצתי שוב והפעם באוויר החופשי שני מטר עד לקיר עם החרסינות הלבנות שעליהן הטיפות כמעט לא נראו.

חוזר לחיפה. בבוקר. לאחר לכת מלנכולי הקטינה לבית-הספר.
ועוד היה כתוב במחברת שרשמתי מפי ויולטה, ושאותה הבאתי עימי לאילונה הדדנית ופיענחתי בעזרתה, וחלק מהביטויים הסבירה לי, מחמת הבושה, רק באנגלית, ועד היום אינני מבין איך נפשה החסודה עמדה בזאת. כאילו היו בה שתי נפשות. ואולי ככה זה אצל כל הרומניות?
ויולטה אמרה: "דָה-טֶה-אֶן פּוּלָה מִיאָה! – [לך תזיין את עצמך, גו פאק יורסלף]. פוּטוּ-טִי פִּיזְדָה מָה-טִיִי! – [קוס אימך, דפוק את ערוות אימך, פאק יור מאדר'ס פוסי]. סָה אוֹ פוּט פֶּה מָאטָה! – [פאק יור מאדר!] – פוּטוּ-טִי מוֹרְטִיאִי מָאטִי! – [דפוק את קרוביה המתים של אימך!] – מָה קָק פֶּה טִינֶה! – [אני אחרבן עלֶיךָ] – "
והנחיתה עליי, במיטבח, את המטאטא.
וזה כָּאב.
"מָה פִּיס פֶּה טִינֶה זרומבּבל – " [אני אשתין עלֶיךָ חיימקה] –
תפסה בסיפוֹן הסודה, כיוונה אותו כלפי והפעילה, מה שהרטיב גם את ניירות המשכנתא שלה והעלה את חמתה כפליים.
"דָה-טֶה-אֶן פּוּלָה מִיאָה! – [לך תזיין את עצמך], פוּטוּ-טִי פִּיזְדָה מָה-טִיִי – " [דפוק את קוס אימך, פאק יור מאדרס פוסי].
מה יכולתי לעשות? צעקתי לה: "אני יודע וְיוֹלֶטָה! אבא שלך בכלל לא-יהודי, הוא חצי צועני וחצי רומני!"
"אתם שונאים עולה חדשה! אתם רק רוצים לֵמֵזָיֵין אותה בתחת, ככה יפה? ככה עושה בעל ציטרוסים זהב של מיליונים!"
"ואת מזדיינת עם אפרים! – אז שיחתום לך הוא על המשכנתא!"
היכתה אותי על הראש במטאטא.
"מלנכּולי ישמח שומעת מה עשה פּוּלָה שלך בַּסֶגוּלָה!"
"פִּיזְדָמַטִי..." קראתי. "חבל שלא זיינתי אותך גם בין השדיים הגדולים!"
שוב היכתה, אבל – טראחחח... בתנופת המטאטא נפלו כלי-חרסינה מהמדף ונשברו. זה הוציא אותה בכלל מדעתה והיא צרחה עליי בפנים סומקות מכעס מוקפות זר שיער ג'ינג'י פרוע: "בּוּלֶה! פיזדה שלה פָּתוּחָה כמו שלי, בּוּלֶה! בּוּלֶה!"
"קוּס-אֶמָּכְּ אַת וְקוּס-אֶמָּכְּ הַפָּפָּנַשׁ שלָך ג'ינג'ית מסריחה! שקרנית... זה לא נכון, זה היה רק בחוקן, בקליסמה!.. מלנכולי המותק היא עוד סגורה. היא בתולה... היא בתולה... היא בתולה..."
ויולטה צחקה. "סגורה פיזדה שלה כמו נמל קונסטנצה... בּוּלֶה בּוּלֶה אבל לא קון זְרוֹמְבַּבּוּלֶה... אתה טעותה לה בתחת... נאיב..."
עכשיו עף לעברי כל המטאטא מלווה קולות צחוק אכזרי, היסטרי, כאילו כל מה שעשיתי לא כיבה את בעירת התאווה בחלציה.
טרקתי אחריי גם את דלת הרשת ובא לי לבכות. ככה בחיפה, בחוץ. פיתו אותי. צחקו עליי. סיפור האהבה נעשה מכוער כל כך. מלנכּולי, פתוחה? – אצלה בבית? נמל קונסטנצה? עם מי? עם מי? עם מי...
אבא חורג?
אפריים... לא יכול להיות.
אני אחנוק אותו אם בתק את מלנכולי שלי.
ולא תאמינו, מעבר לדלת שנסגרה אחריי שמעתי את ויולטה פוצחת בבכי ממש כמו אילונה הדדנית בשעתה, כשנפרדתי ממנה. מה יש להן לרומניות שהן בוכות אחרי שהן צועקות כאשר עוזבים אותן? האם אני זיין גדול כל כך או סתם שיאן זימתי של שפיכה מוקדמת ממשפחה פרדסנים עשירה במושבה שחושבת שהכול מותר לבניהָ וגם לזה שהלך לקיבוץ?
אהוד בן עזר
המשך צנוע יבוא