* המסרים של הסדרה "חילוניוּת" – הסדרה "חילוניות" שהוקרנה בחמישה פרקים ב"כאן" 11 היא סדרה מצוינת, עמוקה, יסודית ומעניינת. אף שאחרי כל פרק כתבתי הערות על דברים שלא הסכמתי אתם או על עובדות שגויות, אין בכך כדי להעיב על הערכתי הרבה לסדרה וליוצריה.

שני מסרים מרכזיים רצתה הסדרה למסור. המסר הראשון הוא שהחילונים אינם "עגלה ריקה". ואכן, הסדרה הוכיחה באופן מרשים את העומק התרבותי של החילונים, כולל עומק יהודי, וכן את היצירה הגדולה שיצרו יהודים חילונים ותנועות יהודיות חילוניות – התנועה הציונית, תחיית השפה העברית, הספרות העברית, הזמר העברי וכד'.
המסר השני הוא שהחילוניות, ככזו, הינה קבוצה מוגדרת על דרך החיוב; חילוניות כאידיאולוגיה, חילוניות כתרבות. כלומר החילוניות אינה רק אי-דתיות. המסר הזה מאולץ למדיי, מגושם ולא אמין. מה משותף לחילונים פשיסטים, חילונים קומוניסטים וחילונים ליברלים? איזו אידיאולוגיה משותפת הם חולקים? הדבר היחיד המשותף להם הוא שאינם דתיים. מה האידיאולוגיה המשותפת לציונות החילונית, שאותה העלתה הסדרה על נס ולחילוניות אנטי-ציונית, דוגמת הבונד? רק היותם לא דתיים. יש משותף בין הבונד האנטי ציוני ותנועת העבודה הציונית. אלו שתי תנועות סוציאליסטיות. הסוציאליזם הוא המשותף הפוזיטיבי לשתיהן. החילוניות היא המשותף הנגטיבי לשתיהן וכך גם לחילונים קפיטליסטים, נאו ליברלים, אנטי סוציאליסטים. המשותף להם הוא שאינם דתיים. מה משותף, זולת אי היותם דתיים, לאנשי ההתחדשות היהודית שהיו בלב הפרק האחרון, כמו רות קלדרון, מוטי זעירא, רני יגר ודב אלבוים ולראש הפורום החילוני רם פרומן, שיותר משהוא חילוני הוא אנטי-דתי, והדבר שהוא מתעב יותר מאשר את הדת והדתיים הוא את תנועת ההתחדשות היהודית, המאיימת עליו?
העובדה שהחילוניות אינה אלא אי-דתיות, אינה מורידה כהוא זה מערכם של חילונים כפרטים, כקבוצות וכאידיאולוגיות. פשוט, החילוניות כשלעצמה היא אי-דתיות וכהגדרת זהות היא הגדרה על דרך השלילה. הומניזם, ליברליזם, סוציאליזם, ציונות וכד', הן זהויות אידיאולוגיות ותרבותיות על דרך החיוב.

* הגדרה על דרך השלילה – לפני שנים אחדות, הוזמנתי להשתתף ברב שיח בפני תלמידי (בעיקר תלמידות) הוראה במכללת "אוהלו" בקצרין (שהיום היא חלק מן המכללה האקדמית תל-חי), שנושאו הוא הזרמים ביהדות. ראש החוג ליהדות סיפרה לי שלפאנל הוזמנו רב אורתודוקסי, רבה קונסרבטיבית, רב רפורמי ואני מוזמן כנציג היהדות החילונית. השבתי לה שאשמח לבוא, אבל יש בעייה קטנה. אני לא מגדיר את עצמי חילוני. "לא חשוב," היא השיבה, "העיקר שתבוא." קיבלתי את ההזמנה ברצון. כאשר המנחה הציגה אותי, היא סיפרה על השיחה הזאת. אגב, היא הגדירה אותי כנציג זרם "יהדות כתרבות", הגדרה שאני מקבל באופן חלקי. בשלב השאלות, שאלה אותי אחת התלמידות מדוע איני מגדיר את עצמי "חילוני".
כדרכם של יהודים השבתי בשאלה – מי מכם חילונים? רוב הסטודנטים הרימו את ידיהם. ביקשתי שעשרה מהם יגדירו במה הם חילונים? ההגדרות היו "לא מניח תפילין," "לא מתפלל," "לא מאמין באלוהים," לא ולא ולא. ההגדרה היחידה שלא נפתחה ב"לא" היתה "נוסע בשבת". אבל הוא נוסע גם ביום רביעי. המשמעות של "נוסע בשבת," היא אינו "לא נוסע בשבת," כלומר הוא אינו שומר שבת. כל ההגדרות הן על דרך השלילה.
אמרתי שאיני רוצה להגדיר את עצמי על דרך השלילה, אלא על דרך החיוב. כפי שזהותי המגדרית היא גבר ולא "לא אישה". כפי שהגדרתי הלאומי היא יהודי, ולא "לא גוי". אני מגדיר את עצמי כיהודי, ציוני, ישראלי, תושב הגולן, חבר קיבוץ, חבר אורטל.
הסדרה "חילוניוּת" לא סדקה את עמדתי זו. אגב, אם אני חייב להגדיר את עצמי על פי המגירות המקובלות – חילוני, מסורתי, דתי, חרד"לי, חרדי, ההגדרה הקרובה ביותר היא מסורתי. כי אכן, המסורת היהודית היא מרכיב משמעותי ביותר בזהותי, בתרבותי, במהותי, בהשכלתי ובעשייתי. אבל גם איתה אני לא שלם, כי תחת ההגדרה הזאת יש רבים שהאופן שבו באה לידי ביטוי המסורת בחייהם שונה מאוד משלי.

* הסינתזה – הפרק החמישי והאחרון עסק בזהות של החילוניות היהודית. הוא עמד על כך שהתרבות החילונית יונקת מארון הספרים היהודי לצד פתיחותה לתרבות המערבית ולאוניברסליות. היא העלתה על נס את תחיית השפה העברית, את הספרות, השירה והזמר העבריים, שהם יצירות של החילוניות היהודית. עם זאת, היא גם מתחה ביקורת על החילוניות; על האופן שבו כור ההיתוך הדיר את תרבות המזרח, שהיא תרבות מסורתית ולא חילונית. על כך שככל שהחילוניות התרחקה מן המקורות, כך היא הידלדלה ל"דלות החומר". יעקב חזן צוטט באמירה המפורסמת שלו "רצינו לגדל דור של אפיקורסים וגידלנו דור של עמי ארצות".
לצד זאת, תואר המהלך התרבותי ההיסטורי של ההתחדשות היהודית בעשרות השנים האחרונות, בין השאר כרצון לגשר על הנתק של התרבות העברית מהיצירה שבין התנ"ך לתרבות הציונית. אגב, אני חושב שהביקורת על הנתק הזה מוגזמת, ולראיה המיזם המונומנטלי של ביאליק ורבניצקי של ספר האגדה, המקבץ את מדרשי האגדה במשנה ובתלמוד ומנגיש אותם בעברית מודרנית לבני התקופה, שהיה ספר חובה בכל בית של בן תרבות יהודי חילוני. תוארה המהפכה התרבותית בזמר העברי שאימצה יותר ויותר את הפיוט, מקורות ישראל וחיברה בין יצירה דתית וחילונית ובעצם יצרה סינתזה תרבותית. וגם כאן אני כופר בחלק מן הביקורת. למשל, עומר בן רובי ציין איך שירו המוכר ביותר של חיים משה מתכתב עם שיר השירים, והציג זאת כשינוי שהזמר המזרחי הכניס למוסיקה הישראלית. אולם שיר השירים היה נוכח בענק בזמר העברי הארצישראלי לאורך כל שנותיו (כתבתי חוברת על שיר השירים בזמר העברי, ומי שמעוניין מוזמן לפנות אליי ואשלח לו אותה בדוא"ל).
כמו בכל פרק, גם בזה לא עם הכול הסכמתי. דוגמה לכך, היא הצגת משה מנדלסון ואנשי ההשכלה ובתי הספר שהם הקימו, שבהם לראשונה למדו לצד לימודי יהדות השכלה כללית, או מה שאנו קוראים היום לימודי ליבה, כראשית החילוניות היהודית. אבל מנדלסון היה יהודי דתי וכך רבים מחבריו. ובתי הספר שהם הקימו דומים דווקא לחינוך הממלכתי דתי ולא לחינוך הממלכתי (החילוני).
לפני שנים אחדות, כאשר יהודה הראל זכה בפרס ישראל, הייתי בין המוזמנים לאירוע. אחד הדברים שבלטו לעיניי בטקס, היה שכל הזוכים בפרס ישראל במדעי הטבע היו דתיים (ובהם חברי, חתן פרס ישראל למתמטיקה פרופ' אלכס לובוצקי) וכל הזוכים בפרס ישראל במדעי היהדות היו חילונים. אותם חתנים במדעים המדויקים הם התוצר המובהק של חינוך נוסח בתי הספר של תנועת ההשכלה. דוגמה נוספת שתמחיש זאת – כשניהלתי את מתנ"ס הגולן, ערכו ספריית הגולן (שהיא חלק מן המתנ"ס) בשיתוף עם בתי הספר היסודיים, בחודש הקריאה, חידון ספרים לילדי כיתה ה'. כמעט תמיד, הזוכים במקומות הראשונים היו תלמידי בתי הספר הדתיים, אף שכל הספרים היו ספרים "חילונים".

* אליק נולד מהים – שלוש פעמים בפרק החמישי של הסדרה "חילוניות", הוצגה בביקורתיות התופעה של חילוניות המנותקת מן השורשים היהודיים בציטוט "אליק נולד מהים"; ציטוט שהיה לשם-קוד, בעיקר בקרב תנועת ההתחדשות היהודית, שאני חלק ממנה, לשלילת התופעה. אליק הוא אליהו שמיר, יליד תל-אביב, ספורטאי מצטיין – שחיין וכדורגלן, פלמ"חניק – מפקד ומדריך ספורט, שנפל כמפקד בשיירות לירושלים בתש"ח. אליק שמיר הוא אחיו הצעיר של הסופר, חתן פרס ישראל, פלמ"חניק בעצמו, משה שמיר.
משה שמיר כתב על אחיו את הספר "במו ידיו (פרקי אליק)". הספר נפתח במילים "אליק נולד מן הים". הביטוי הזה היה לסמל בתרבות הישראלית, לרעיון של יהודי חדש, חף משורשים יהודיים, משוחרר מנטל המסורת והדת, כאילו נולד מן הים. יש שהשתמשו בביטוי כגנאי לרעיון היהודי החדש ויש שהשתמשו בו לשבח. אלא שמשה שמיר ממש לא התכוון, בביטוי שכתב, לסמל הזה, שהיה זר לו והוא התנגד לו. עד יומו האחרון הוא יצא שוב ושוב נגד סילוף כוונתו המקורית, לתאר את אחיו כבן תל אביב הקטנה, שכל ילדותו ונעוריו עברו בשפת הים.

* איש המרתון של הארכיון – לפני שלושים שנה, בעת לימודיי לתואר ראשון, כתבתי עבודת מחקר על הקיבוץ המאוחד בסוגיית שלמות הארץ בשנים 1967-1973 (כלומר בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים). להכנת המחקר ישבתי ימים שלמים בארכיון הקיבוץ המאוחד ביד טבנקין. צללתי לפרוטוקולים, למסמכים, לעלונים ולעיתונים. נהניתי מכל רגע – לגעת בחומרים, להריח את הדפים הישנים, לנדוד אל תוך הדיונים כאילו אני חלק מהם. ההיסטוריה קמה לתחיה לנגד עיניי. כך הכרתי את ארכיון יד טבנקין. כך הכרתי את מנהל הארכיון ד"ר רוני עזתי מבית העמק. מקצוען, ידען ואיש שירות למופת, אדם נחמד ולבבי, שאי אפשר שלא לחוש באהבתו את הארכיון, את העבודה הארכיונאית ואת החוקרים העולים לארכיון לרגל.
גם בשנים האחרונות ישבתי ימים שלמים בארכיון, במחקרים לספריי "יהודה הראל – ביוגרפיה" ו"אל נאחר רגע נכסף – תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969". ובין לבין, ביקרתי לא אחת בארכיון, לחפש חומר למאמר או הרצאה וסתם ל"צריכה פרטית"; כלומר, אם הייתי באזור והייתה לי שעה פנויה – מה טוב מלהסניף קצת ארכיון?
בשלושים השנים הללו העולם השתנה. הארכיון השתנה – עבר דיגיטציה, התרחב מאוד, סיפח לתוכו את ארכיון איחוד הקבוצות והקיבוצים, ארכיון התק"ם, ארכיונים של תנועות הנוער, של מפלגות וארגונים שונים והרבה ארכיונים אישיים. ומי שנשאר הוא איש המרתון של ארכיון יד-טבנקין, רוני עזתי. וכעת הוא מסיים את תפקידו ועוזב את הארכיון אחרי 36 שנים ויוצא לפנסיה. אירוע הפרידה ממנו, ביום ראשון השבוע, היה מרתק ומרגש. רוני כבר לא מנהל את הארכיון, אבל ממש לא אופתע לראות אותו שם, כשאסור לארכיון לחפש מידע זה או אחר שחסר לי למאמר.
אגב, למה לנסוע עד אפעל ולדפדף בדפים המצהיבים, כשאפשר להגיע לרוב החומרים בהקשת אצבע באופן דיגיטלי. זר (או מי שלא נדבק בדיבוק) לא יבין זאת. כשאין לי ברירה אני מעלה חומרים באינטרנט, אבל ככל שאני יכול, אני מעדיף את המקור. זה ממש לא אותו הדבר.

* הרוב הדומם – במוזיאון "אנו" בת"א נערך מפגש של קבוצת "בראשית", הפועלת לקידום הסכמה לאומית רחבה סביב עקרונות היסוד של המדינה (את נוסח נייר העקרונות פירסמתי לא מכבר). המפגש נפתח בהרצאה מרתקת של מיכה גודמן על הקיטוב הפוליטי בישראל ופתרונות אפשריים. לאחר מכן התפצלנו לקבוצות ודנו בשאלת המדינה היהודית הדמוקרטית. המייחד את הקבוצה, הוא שהיא כוללת אנשים מכל קצות הקשת הפוליטית, שהצליחו להתגבש סביב נייר העקרונות, החל ממי שעמד שנים רבות בראש שלום עכשיו – צלי רשף, ועד מי שעמדו שנים רבות בראש מועצת יש"ע – ישראל הראל ופנחס ולרשטיין.
בקבוצת הדיון שלי, שכללה אנשים כמו אלוף (מיל') נמרוד שפר, מנכ"לית משרד המשפטים לשעבר אמי פלמור, פנחס ולרשטיין ואחרים, ובמליאת הסיכום הבנתי שגם בשאר הקבוצות, הייתה הסכמה רחבה לא רק על הרצון בקיום מדינה יהודית דמוקרטית, ולא רק בהסכמה שאין שום סתירה בין מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית, אלא שהיתה אף הסכמה רחבה על מהותה ככזו; מהותה היהודית ומהותה הדמוקרטית. והיתה הבנה שהנושאים שעליהם אין הסכמה, ניתן לגישור ולגיבוש מסקנות. איני מופתע מכך, כמובן. כמי ששותף שנים רבות לפורומים כאלה, אני יודע שיש הסכמה רחבה מאוד של רוב גדול בציבור, על רוב הנושאים. ודווקא בשל כך אני מתוסכל מכך, שקיצונים מצליחים לתת את הטון במדינה, ושנוצר נתק בין שני מחנות, כל מחנה מצטייר בעיני המחנה האחר על פי הקיצונים ביותר שבו, כל מחנה נגרר אחרי הקיצונים שבו, ובכל מחנה – המחנה הנגדי נתפס כבעל כוונות זדון, ורבים בכל מחנה מאמינים לקונספירציות מטורללות על היריב. אבל עם תסכול אי אפשר לבנות שום דבר. איני יודע ייאוש מהו, ואני מאמין שניתן לשקם מיינסטרים ציוני, ממלכתי דמוקרטי רחב, שירכז את הרוב הדומם, את המרכז הפוליטי ואת השמאל המתון והימין המתון, ויבודד את הקיצונים בשני הצדדים. זה דורש מאמץ רב, אך אסור להרפות, כי האלטרנטיבה של העמקת הקרע, הרת אסון.

* בהידברות – אם הכנסת תחוקק חוק יסוד דחיית הבחירות ותחליט לדחות את הבחירות בשנתיים – האם העובדה שזה חוק יסוד, מונעת מבג"ץ לקבוע שזו החלטה בלתי חוקתית ולבטל אותה? אם בג"ץ יקבע שחוק השבות הוא חוק לא שוויוני ויבטל אותו – האם יש לכבד את ההחלטה הזאת או לקבוע שהיא סותרת את מהות קיומה של המדינה ולכן אין לה תוקף?
כן, חוק בלתי חוקתי כמו דחיית הבחירות יש לבטל גם אם יוגדר כחוק יסוד. חוק יסוד אינו "עיר מקלט" לחוקים דיקטטוריים.
כן, פסק דין שיבטל את חוק השבות בטל ומבוטל, לא שריר ולא קיים, כי גם לאלף בג"צים אין סמכות לקעקע את מהותה של מדינת ישראל.
שני ספוילרים:
הכנסת לא תחליט לדחות את הבחירות.
בג"ץ לא יפסול את חוק השבות.
אבל נכון להשתעשע עם דוגמאות אבסורדיות, כדי לקבוע שיש מקרים, חריגים ביותר, שמצדיקים ביטול חוק יסוד ויש מקרים, חריגים ביותר, שמצדיקים הפרת פסיקה של בג"ץ.
הדוגמאות הללו נועדו גם לסמן מהי רמת האבסורד והקיצוניות של חקיקה או פסיקה, שמצדיקה שימוש בנשק יום הדין. הנושאים העומדים על הפרק רחוקים מאמות המידה הללו, ולכן אין הצדקה לביטול החוקים שבג"ץ עומד לדון בהם, ואין הצדקה להפר את הפסיקה אם הם בכל זאת יפסלו. עם זאת, במצב הנפיץ שבו אנו נמצאים, מן הראוי שכל הצדדים יגלו אחריות. שהממשלה תעצור את המהפכה המשטרית ולא פחות חשוב, את חקיקת חוק יסוד: השתמטות. וששופטי בג"ץ ינהגו באיפוק וריסון ולא יבטלו חוקי יסוד (אם כי דחיית תחולתו של חוק פרסונלי לכנסת הבאה, היא סבירה בהחלט). על כל הצדדים לנהוג באיפוק ולמנוע בכל מחיר התנגשות בין הרשויות ומשבר חוקתי. במקום מלחמה בין הרשויות, מן הראוי להביא לשלום בין הרשויות.
כבר שנים רבות אני מטיף לחקיקת חוק יסוד: חקיקה, שיסדיר את מקבילית הכוחות בין הרשויות ואת האיזונים והבלמים ביניהן; מתי ובאילו עילות ניתן לבטל חוקים, באיזה הרכב ובאיזה רוב. באיזה רוב (גדול) הכנסת יכולה להתגבר על פסילת חוק? מהו חוק יסוד ובאיזה רוב (גדול) ובכמה קריאות ניתן לחוקק אותו, ובאיזה רוב אם בכלל (אולי רק פה אחד בהרכב של 15 שופטים?) ניתן לבטל חוק יסוד. וכן הלאה וכן הלאה.
קריאתי תמיד היתה לחקיקת החוק בהידברות, אך לא התכוונתי להידברות בין מפלגות הקואליציה והאופוזיציה, אלא להידברות בין הרשויות. בין ראש הממשלה, יו"ר הכנסת ונשיאת בית המשפט העליון. נכון להוסיף עליהם גם את ראש האופוזיציה. עליהם להידבר מתוך נחישות להגיע להסכמות, ואם יהיו נחושים – יגיעו להסכמות. יש לעשות זאת לאלתר ולא לחכות להתנגשות, שעלולה להיות תאונת דרכים קטלנית, בספטמבר. וכדי שזה יקרה, יש להקים לאלתר ממשלת הצלה לאומית. כי ממשלה שקיומה תלוי ברצונו הרע של ציר לוין-בן גביר, או ברצונן של מפלגות ההשתמטות תשאיר כאן אדמה חרוכה.

* הסדר ניגוד עניינים לא ריאלי – אם מחר ראש הממשלה יכריז על גניזה סופית של ה"רפורמה המשפטית" כולל ביטול חוק עילת הסבירות, האם הוא יפר בכך את הסדר ניגוד העניינים? ההסדר הזה, או לפחות הפרשנות מרחיקת הלכת של היועמ"שית, אינו הגיוני. איך זה ייתכן, שראש הממשלה יהיה מנוע מלהיות מעורב בנושא המרכזי שבו עוסקת הממשלה ושמדרדר את המדינה למשבר בכל התחומים, המשבר החמור בתולדותיה? בית המשפט החליט ברוב של 11:0 את ההחלטה היחידה שיכול להחליט (כי כל החלטה אחרת הייתה מנוגדת לחוק) – לאשר לנתניהו להתמודד על ראשות הממשלה ולכהן בתפקיד אם ייבחר. הוא אינו יכול לאשר זאת ובמקביל לכבול את ידיו. מן הראוי לצמצם את הסדר ניגוד העניינים, רק למה שקשור ישירות למשפטו. האמת היא שיש ניגוד עניינים בכך שממשלה, שהעומד בראשה נאשם בפלילים, תוביל מהלכים נגד מערכת המשפט. אך אין זה ניגוד עניינים משפטי, אלא ציבורי.

* ככל שיהיה יותר רע – לפני ימים אחדים פירסם אחד מארגוני המחאה (איני זוכר אם אחים לנשק, כוח קפלן או אחר) הודעה שבו תקף את ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל שהם מסתירים מהציבור את עומק המשבר בצה"ל ואת הפגיעה הממשית בכשירותו. איני יודע אם זו אמת, אך אם כן, צודקים רוה"מ, שר הביטחון והרמטכ"ל, שאינם מודיעים לנסראללה ולחמאס בראש חוצות – יאללה, קדימה הסתער, אנחנו לא בכשירות. אבל מה שמטריד אותי, הוא שאותו ארגון, שפועל לסרבנות, מנסה בכל כוחו להוכיח את גודל הנזק. כאילו הנזק והפגיעה בכשירות הם הצלחה שלו, שעליו להתהדר בה. לנין נהג לומר שככל שיהיה יותר רע, יהיה יותר טוב. כלומר, ככל שיהיה יותר רע למדינה, יהיה טוב יותר למפלגה. זו גישה איומה ונוראה, שכל פטריוט ודמוקרט צריך לסלוד ממנה. זו היתה שיטת הפעולה של האופוזיציה הקודמת, בהנהגת ביביטיבי, שהיתה אופוזיציה למדינה. כך היא נהגה בהצבעות בוגדניות נגד חוק האזרחות, הארכת תקנות יו"ש, החקיקה לצורך ביטול הוויזה לארה"ב ועוד ועוד. היום האופוזיציה הפרלמנטרית נוהגת אחרת לגמרי (ואיני סופר את מרב מיכאלי). אבל האופוזיציה החוץ פרלמנטרית, נוהגת באותה שיטה ואף קיצונית הרבה יותר. אופוזיציה למדינה. וההסבר הוא שזה לא הם, זאת הממשלה. ביבי אשם, יריב לוין אשם, רוטמן אשם וכו'. הטיעונים האלה הם התגלמות התרבות הביביסטית, של בריחה מאחריות ומציאת שעירים לעזאזל.
ודאי שממשלת הדי-9 אחראית לכל תוצאות הכאוס והמשבר שחוללה עם המהפכה המשטרית. אבל זה לא מוריד כהוא זה מאחריותם של מי שמעודדים סרבנות (ונותנים לה שמות חיבה כמו "הפסקת התנדבות") ועוד צעדים נפסדים מסוג זה. הממשלה אחראית במאה אחוז וגם הסרבנים, מעודדי הסרבנות ותומכיה אחראים במאה אחוז. מן הראוי שכל אחד יראה עצמו כאחראי לטובת המדינה ולא יפגע בה. אני מציע לאמץ שתי תובנות.
א. אין זהות בין המדינה לבין הממשלה וראש הממשלה. אם אני נגד ראש הממשלה, אמחה נגדו ונגד ממשלתו אך לא אפגע במדינה. צה"ל הוא צבא ההגנה לישראל לא צבא הוד מלכותו. החיילים אינם משרתים את נתניהו אלא אותך ואותי. הם מגינים עלינו, על חיינו וביטחוננו. וכיוון שאנחנו לא הפרנו אתם שום הסכם, אין להם שום זכות להפר אתנו את החוזה ולא להגן עלינו. כאזרחים – שימחו נגד הממשלה. כחיילים – עליהם להגן על המדינה.
ב. אחים לנשק אינם חיילים בעלי אותה השקפה פוליטית, אלא חיילים בעלי השקפות פוליטיות שונות ואף מנוגדות שחרף המחלוקות מגינים יחד על המדינה וכל אחד מהם מוכן לחרף את נפשו למען חברו, ללא הבדל השקפה פוליטית.

* חילול השם – סוגיית השתמטות החרדים, היא אחת הסוגיות הבודדות, שבהן יש באמת סתירה בין מדינה יהודית לדמוקרטיה ליברלית. דמוקרטיה ליברלית יכולה להכיל מיעוט שמטעמי מצפון והשקפת עולם אינו משרת. מדינה יהודית אינה יכולה להשלים עם חילול השם הנורא, של השתמטות ממלחמת מצווה, מהגנה על המולדת והגנה על אזרחי ישראל בשם התורה, תוך סילופה המוחלט.

* האם המחנכת – שמעתי ראיון עם אם, שאמרה שלא תשלח את הבנים שלה לצבא אם החרדים לא יתגייסו. האם היא גם תעודד אותם לגנוב כי יש גנבים?

* שיוויון בנטל – אם ימומשו האיומים לא להתגייס במחאה על השתמטות החרדים, בשם עקרון ה"שוויון בנטל", התוצאה תהיה שפחות אנשים – הציבור האחראי והפטריוטי, ישאו ביותר נטל, הן בשל השתמטות החרדים והן בשל ההשתמטות במחאה על החרדים. ולזה יקרא "שוויון בנטל".

* חיזק את המוטיבציה – כששירתתי בצה"ל החרדים השתמטו. כשבניי שירתו בצה"ל החרדים השתמטו. תמיד סלדתי מההשתמטות ובזתי למשתמטים. אולם מעולם ההשתמטות לא פגעה כהוא זה במוטיבציה שלי. נהפוך הוא. המוטיבציה רק גדלה, כיוון שגודל האחריות על כתפיי היה גדול יותר.

* עקירת התנחלות מן הלבבות – לפני עשרות שנים קרא הרב יואל בן נון, בחוכמתו הרבה, לציבור המתנחלים להתנחל בלבבות. חצי השנה האחרונה היתה מהלך דרמטי מואץ של עקירת ההתנחלות מן הלבבות. מהלך שתיקונו ידרוש כמה דורות. על המהלך הדרמטי הזה, של השמדת ערך עצמי, חתומה כנופיית הארבעה - לוין, רוטמן, סמוטריץ' ובן גביר. הם זינקו, אחוזי אמוק, שיכורי כוח, טעונים בשנאה ובשאיפת נקם, על הדי-9, ולחצו בכל הכוח על דוושת הגז, בתאוות הרס, דריסה ורמיסה. אבל הדי-9 קם על נהגו.

* עין תחת עין – אלה שמטיפים להשתמט במחאה על השתמטות החרדים מזכירם לי את מי שאיבד עין ובתגובה עקר לעצמו גם את העין השנייה.

* קיפוח נפש – אצל היהודים - פיקוח נפש דוחה שבת. אצל הכהניסטים - קיפוח נפש דוחה שבת.

* משטים בנו – אחרי הטבח במערכת המכפלה, שביצע מס' 3 ברשימת כך (הרשימה של "הרב" כהנא שר"י לכנסת), המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ימ"ש, מורו ורבו של בן גביר, הוצאו שתי התנועות הכהניסטיות, כך וכהנא-חי, אל מחוץ לחוק. זאת, שנים אחדות אחרי שהכנסת חוקקה את האיסור עליהן להתמודד לכנסת. מה עשו הכהניסטים? הקימו מחדש את מפלגתם ורק קראו לה בשם אחר - עוצמה לישראל ששמה השתנה לימים לעוצמה יהודית. אותה מפלגה, אותה אידיאולוגיה גזענית פשיסטית, אותם אנשים. הנהיגו אותה מנהיגי כך – ברוך מרזל, אחריו בן ארי וכעת בן גביר. ככה הם צוחקים עלינו, משטים בנו, והדמוקרטיה הישראלית מתגלה במלוא טימטומה וחולשתה ועושה צחוק מעצמה, כאשר היא מאפשרת את הבלוף הזה, והאידיוטים השימושיים בבג"ץ מאפשרים להם להתמודד לכנסת. וכך, מתוך שיתוק של הדמוקרטיה הישראלית, הידרדרנו למציאות של שרים מעודדי טרור.

* על הרצף – כשסמוטריץ' צריך לבחור בין שיקולי ביטחון ישראל לבין גזענותו – הגזענות מכריעה. היה ונשאר על הרצף הכהניסטי.

* המפקיר המופקר – מי שהפקיר את ביטחון הפנים של ישראל לראש הכנופייה, הפקיר את הקופה הלאומית וחלק ניכר ממשרד הביטחון בידי גזען.

* בקרת איכות – אלה שהביעו צער על כך שהמחבל לא הגיע לקפלן וטבח במפגינים, הם העדות ליעילותה של תעשיית השקרים וההסתה. כל הכבוד לכם, אמסלם, שרת התעמולה, גוטליב, מאי גולן ושות'. ואין לשכוח את תמונת הראי המבעיתה שלהם, אלה שמבטאים שמחה על רצח מתנחלים.

* זוכרים את מאיר אריאל – כבכל שנה, נערכה גם השנה, במלאת 24 שנים למותו של מאיר אריאל, ההתכנסות השנתית, שבה שרים מיטב אמני ישראל משיריו. יש לי תחושה שהפעם הרמה היתה קצת פחות טובה מן העבר. אולי כיוון שבניגוד לשנים עברו שלום חנוך לא הופיע בסוף האירוע. אך בכל זאת היה זה ערב מרומם נפש ומהנה. בין הזמרים ששרו – ארז לב ארי, אפרת גוש, חמי רודנר, מוקי, שולי רנד, דורי בן זאב (שגם הנחה), אהוד אריאל, שחר אריאל ואחרים. הפריע לי ששחר אריאל, ששר את "שיר כאב", דילג על בית. אבל בסה"כ הניתי מאוד.
האירוע היה בפארק אריאל שרון. זו הפעם הראשונה שאני מבקר במקום. כמי שגדל ברמת גן, לא רחוק מצחנת חיריה, איני יכול שלא להתרגש מהשינוי הדרמטי במקום. אנסה להגיע לשם שוב, בקרוב, הפעם באור יום ולכמה שעות, כדי לטייל במקום וליהנות מיופיו ומיפי התצפיות ממנו על הסביבה.

* ביד הלשון: מוחו הקודח – בפרק החמישי בסדרה "חילוניות" דובר על המהפכה התרבותית האדירה של תחיית השפה העברית וכמובן סופר על אליעזר בן יהודה. ונאמר שם ש"מוחו קדח".
הביטוי "מוח קודח" מקושר מאוד לאליעזר בן יהודה, כיוון שבשירו "אליעזר בן יהודה" כתב ירון לונדון את השורה: "מילים, מילים, מילים, מילים הוא בדה ממוחו הקודח." מהיכן לקח לונדון את הביטוי "מוח קודח"? ממוחו הקודח. הוא אביו מולידו של הביטוי, בשירו על בן יהודה. אגב, הקריינית של הסדרה, יהודית רביץ, וגם המרואיינים, אמרו "בן יהודה" במילעיל, במקום במילרע, כפי שנכון לומר וכפי שבן יהודה עצמו הקפיד לומר. גם זה בשל אותו השיר. הפעם האחריות לכך היא על מלחין השיר, מתי כספי.
אורי הייטנר