* תמצית הישראליות – מבצע החילוץ מגונדר הוא תמצית הישראליות. כמה מדינות, אם בכלל, ביצעו מבצעים דומים? והדבר היפה ביותר והישראלי ביותר הוא העובדה שבין המחולצים גם יהודים זכאי עלייה, שהנם אזרחים בפוטנציה ומרגע שיגיעו לארץ יממשו את זכותם להתאזרח. זו מהותה של ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי. זו הערבות ההדדית, שהיא לב ליבה של הזהות היהודית. וזה כל כך מגחיך את ההזיה החולנית על פירוק מדינת ישראל ("היפרדות" בכיבוסית).

* גם וגם – עם מותו של האלוף גיורא רום, נסוב עיקר העיסוק התקשורתי בדמותו, בתרומתו הביטחונית האדירה כלוחם ומפקד בחיל האוויר, כ"אלוף ההפלות" של חיל האוויר. ובצדק, זו פסגת עשייתו, פסגת תרומתו, פסגת מקצועיותו. וכאן באו לידי ביטוי תכונות אופיו, כמי שנפצע ברגלו במלחמה וברח מבית החולים כדי לשוב בו ביום לטיסה ולהפיל מטוסים נוספים. כמי שישב שלושה חודשים בשבי המצרי, אליו הגיע פצוע קשה, התמודד בגאון עם השבי הקשה וההתעללויות בו – הרעבה, ישיבה ממושכת בצינוק וכד', ועם שובו מן השבי, לא היסס לחזור מיד שירות צבאי ממושך ומוצלח כמפקד בכיר בצה"ל.
אולם ראוי לזכור ולהעלות על נס גם את תרומתו הגדולה בפעילותו האזרחית בתפקידיו השונים ובהם מנכ"ל הסוכנות היהודית, מנכ"ל רשות התעופה האזרחית, יו"ר הדירקטוריון של המועצה הלאומית לבטיחות בדרכים ועוד. לצד תפקידים אלה הוא מילא גם תפקידים ציבוריים ובהם יו"ר הוועד המנהל הראשון של מרכז מציל"ה– מרכז למחשבה ציונית, יהודית, ליברלית והומניסטית. את המרכז הקימה פרופ' רות גביזון ב-2005. מול הקיטוב והקרע ההולך ונפער בחברה הישראלית, שבצדק היא זיהתה אותו כקרע בין המניפים את דגל הציונות והיהדות ובזים לדגל הליברליזם וההומניזם למניפים את דגל הליברליזם וההומניזם ומתנכרים לדגלי הציונות והיהדות, היא הציעה חלופה מורכבת ועמוקה, שמעלה על נס את היהדות, הציונות, הליברליזם וההומניזם. מול אנשי ה"או-או" היא הציבה את ה"גם וגם". מול מי שמציגים דיכוטומיה בין הערכים האלה, או משחק סכום אפס שבו ככל שהמדינה תהיה יותר יהודית היא תהיה פחות דמוקרטית ולהיפך, היא הציגה חלופה של כלים שלובים – ככל שישראל תהיה יותר יהודית ויותר ציונית היא תהיה גם יותר דמוקרטית, יותר הומניסטית ויותר ליברלית. אין כל סתירה בין הערכים הללו, אלא יש מורכבות המחייבת פתרונות מורכבים ויצירתיים.
גיורא רום היה הראשון שנרתם למרכז שהקימה גביזון והיה היו"ר הראשון שלו. היום, כאשר הקרע בחברה המובל בידי מניפי הדגלים הדיכוטומיים בשני הצדדים מדרדר אותנו לתהום ולשפל החולני של ההצעה לפרק את מדינת ישראל לשתי מדינות, חשיבות המסר המורכב של "גם וגם", שהוא הציונות הקלסית, גדולה מאי פעם. ודווקא בימים אלה אחרי שנפרדנו מרות גביזון וכעת גם מגיורא רום, חשוב כל כך להניף אותו על ראש התורן.

* הפריבילג – בהספד מרגש על חברו, האלוף גיורא רום, "אלוף ההפלות" של חיל האוויר, ציטט רון בן ישי דברים שאמר לו גיורא סמוך למותו: "אני פריבילג לפי כל קנה מידה, ואני ממש גאה בזה, מפני שבעיניי לשרת את המפעל הציוני ואת מדינת ישראל בצורה משמעותית, זו פריבילגיה." תשובה מוחצת לרשעים, דקלמני דפי המסרים של תעשיית השקרים וההסתה.
יהי זכרו ברוך!

* החוק השלישי של ניוטון – כשיריב לוין התנפל בכוח על הדמוקרטיה הישראלית, הוא לא לקח בחשבון את החוק השלישי של ניוטון, שלפיו עבור כל כוח שגוף א' מפעיל על גוף ב' קיים כוח שווה בגודלו, אך הפוך בכיוונו, שגוף ב' מפעיל על גוף א'.
המחאה לא למדה את הלקח, והיא חוזרת על שגיאתו של לוין.

* אחרון החותמים – מבין 58 אישי הרוח והמעש, בהנהגת המשורר נתן אלתרמן, שחתמו על כרוז היסוד ההיסטורי של התנועה למען ארץ ישראל השלמה (1967), נותר עוד בחיים רק מפקד חיל האוויר לשעבר, אלוף (מיל') דן טולקובסקי, שחגג לפני 7 חודשים את יום הולדתו ה-102.
למרבה הצער, גם טולקובסקי נמנה עם החותמים על גילוי דעת המביע תמיכה בסרבנות, או בשם החיבה המכובס שלה "הפסקת התנדבות". יותר משאני כועס עליו, אני מאוכזב וכואב. איך נפלו גיבורים.
מבלי להוריד ולו גרם אחד של אשמה מיריב לוין ומממשלת הדי-9 שדרדרה את מדינת ישראל לתהום הזו, והביאה אנשים כמו דן טולקובסקי לצעדי ייאוש כאלה, אי אפשר לפטור מאחריות את כל מי שהביע תמיכה בסרבנות, למצב שאליו הגענו. נכון, הממשלה הציתה את הבערה הזו, אבל אין מכבים שריפה בדלק. המהפכה המשטרית בסופו של דבר לא תעבור וגם הסעיף שכבר עבר יבוטל. אבל נזקי הסרבנות, והסרבנות שכנגד שבוא תבוא (והלוואי שאתבדה), ילוו אותנו עוד עשרות שנים. וצר לי מאוד, שאפילו אדם כמו דן טולקובסקי, שיש לו כל כך הרבה זכויות בארץ הזו, הידרדר לשפל כזה. ההידרדרות מחתימה על הכרוז של התנועה למען א"י השלמה לחתימה על הזדהות וגיבוי לסרבנים, היא מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.

* מדיניותו הגזענית של השר הגזען - אחד המהלכים החיוביים החשובים ביותר שביצע ד"ר נתניהו בקדנציות הקודמות שלו, היה הגדלה משמעותית חסרת תקדים של התקציבים וההשקעות בחברה הערבית. חבל שבמקביל, מיסטר ביבי, השפיל והעליב את אזרחי ישראל הערביים באמירות פוגעניות, מתוך קריצה פופוליסטית לבייס הקיצוני. אבל בעיניי, המעשים חשובים יותר מדיבורים. ובממשלת ה"על מלא", שבה ד"ר נתניהו כמעט נמוג, מיסטר ביבי מאפשר לשר האוצר הגזען למנוע תקציבים מהחברה הערבית ולפגוע בה באופן מעשי.

* מתגעגעים לפרעות – שר האוצר הגזען לא גזל רק את התקציבים לרשויות המקומיות הערביות ולא רק את התקציבים לעידוד ההשכלה הגבוהה, אלא גם את תקציבי התרבות. האינטרס הלאומי של מדינת ישראל הוא לשלב במדינה את ערביי ישראל. האינטרס הגזעני של סמוטריץ' ובן גביר הוא לעורר מדנים ושנאה, לשלהב את היצרים. הפרעות ב"שומר החומות" הביאו להם 14 מנדטים. הם מתגעגעים. חייבים להקים מיד ממשלת הצלה לאומית ולבעוט את הכהניסטים ועוזריהם החוצה.

* וגר לא תונה – סמוטריץ' השתמט מצה"ל בתואנה של "תורתו אומנותו" וניצל את התקופה לקידום הקריירה שלו כמשפטן (לצד פעילויות לתועלת הציבור כמו "מצעד הבהמות" והניסיון לבצע פיגוע בזמן ההתנתקות). אילו למד תורה בתקופת השתמטותו, אולי היה מגיע לפסוקים כמו "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ". (ואנא, חסכו ממני את ההתפלפלויות המתחכמות על כך שמדובר ב"גרי צדק", כיוון שחלקו השני של הפסוק ברור: "כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם"). יותר משההוגנות שלנו כלפי המיעוטים נדרשת מהיותנו מדינה דמוקרטית, היא נדרשת מאתנו כמדינה יהודית.

* מעשים גזעניים – בראיון לתקשורת הזרה נשאל נתניהו על התבטאותו הג'נוסיידית של סמוטריץ' "למחוק את חווארה" והוא השיב, בהתחמקות, שאינו שולט על הדיבורים של השרים, אך הרגיע שהוא שולט על מעשיהם. ההתעמרות התקציבית הגזענית של סמוטריץ' בחברה הערבית כבר אינה דיבורים אלא מעשים. הוכח לנו, אבו יאיר, שאתה שולט במעשיו.

* רוגל אלפר תקוע בגזענותו – זו הכותרת הקצרה של פשקווילו של רוגל אלפר בשוקניה: "המחאה חייבת להיחלץ מהעמדה הגזענית שבה נתקעה – אחרת מה היא שווה?" מה גזעני במחאה? שני ציטוטים לדוגמה: א. "מה שווה המחאה הזו, שמתהדרת בציונות שלה?" ב. "הביצוע של יהודית רביץ של 'התקווה' בהפגנה האחרונה שלח את המסר הלא נכון."
כלומר, המחאה גזענית כי היא ציונית וכי היא שרה את ההמנון הלאומי של מדינת העם היהודי. בעבור רוגל אלפר, ציונות = גזענות.
הציונות היא מימוש זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ולמדינה ריבונית במולדתו, כמו כל עם ועם. מי שמתנגד לכך, תומך במימוש זכות ההגדרה העצמית של כל עם ועם, זולת עם אחד – העם היהודי. מי שזו עמדתו הוא אנטישמי. אם הוא יהודי, הוא אוטואנטישמי, שהוא האנטישמי מן הזן הנחות ביותר. אנטישמיות היא גזענות. רוגל אלפר גזען. הטריגר לפשקוויל הוא התעמרותו הגזענית של סמוטריץ' בערביי ישראל. אלפר קורא למחאה לצאת נגד סמוטריץ' על מדיניותו הגזענית. גם בעיניי המחאה צריכה לצאת נגד הגזענות של סמוטריץ' ולא פחות מכך גם תומכי הקואליציה, שרובם הגדול אינם גזענים. אבל אלפר, בשבתו כגזען אנטישמי, הוא האחרון שיכול להטיף נגד גזענות.

* סילוף התורה – בימים האחרונים שמעתי (במו אוזניי, פיזית, לא מיד שנייה או שלישית או דרך התקשורת) דמויות מרכזיות ומשפיעות בציונות הדתית (לא במפלגת ההשתלטות העוינת על המותג) ובהן רבנים, שהתבטאו בחריפות רבה נגד חוק ההשתמטות מצה"ל, המכונה "חוק יסוד: לימוד תורה." הם מכנים אותו "חוק יסוד: סילוף התורה." הם מבטיחים מאבק נחרץ נגד החוק ומשוכנעים שאין סיכוי שהוא יעבור. את הנרטיב על "רצון הרוב" גם ציניקנים כמו לוין ורוטמן לא יעזו להחיל על חוק ההשתמטות. הרי ברור שרוב מוחלט בין תומכי הליכוד ובחברה הדתית לאומית סולד עד עמקי נשמתו מהחוק הזה; מהרעיון של עיגון ההשתמטות מצה"ל בחוק יסוד ומחיוב המדינה לממן את ההשתמטות ואת המשתמטים – לתת להם מענקי השתמטות. נכון ששרת התעמולה כינתה את המשתמטים "סיירת מטכ"ל של היהדות" אבל, כידוע, אין המדובר במיתר המכוון ביותר בכינור, ולבטח אין היא מייצגת את בוחרי הליכוד, בוודאי לא בנושא הזה.
מאות אלפי המפגינים נגד המהפכה המשטרית ייראו כמו חצי חולייה מצומצמת לעומת המוחים הרבים נגד חוק יסוד: ההשתמטות.

* כראוי לדמוקרטיה ליברלית – אני עומד לכתוב משהו לא פופולרי, אנא אל תסקלוני. אם על כל חמישים מקווי מים בישראל, בשני אתרים, יומיים בשבוע, בשעות אחה"צ תהיה הפרדה –שעתיים לגברים ושעתיים לנשים, שום דבר בזכויות האדם והאזרח בישראל לא יפגע. להיפך, תמומש בכך זכותם של חרדים ליהנות ממשאבי הטבע של ישראל. כך ראוי לנהוג בדמוקרטיה ליברלית. ולמי שחש שעכשיו אנחנו במלחמה ולכן "לא ניתן להם כלום," כדאי שישאל את עצמו האם הוא מתנה באופן דומה את הזכויות לערבים.

* חמושות בסמרטפון – צעירה תל-אביבית עלתה לאוטובוס, לבושה במכנסיים קצרים וגופייה. הנהג החל לצעוק עליה ולדרוש ממנה ללבוש ("לשים") חולצה ואחד הנוסעים הצטרף אליו. הצעירה המותקפת, המוטרדת והמושפלת נתקפה שיתוק וישבה על מקומה בלי לומר מילה. צדיקה אחת באוטובוס-סדום יצאה להגנתה. אחרי שתי תחנות, הצעירה שלא יכלה עוד לשאת את ההשפלה ירדה מן האוטובוס. עלינו לחנך את בנותינו שיש להן נשק קטלני ביד – הסמרטפון. כאשר קורה מקרה כזה, יש לשלוף אותו מיד ולצלם בוידאו את הסצנה ולהתמקד בפרצופו של הנהג ובתג השם שהוא עונד, או לפחות אמור לענוד, על דש בגדו. בסרטון הזה יש לעשות שני שימושים. האחד הוא הגשת תלונה. יש להגיש תלונה לחברת האוטובוס ואם חומרת המקרה מצדיקה זאת, גם למשטרה. השני הוא ביוש (שיימינג).

* הגזירה של הפשיסט – אבי התנדב במשך שנים במשמר האזרחי, מאז הקמתו לאחר מלחמת יום הכיפורים. אחת לשבועיים, הגיע לתחנה, חתם על נשק, קיבל בן זוג והם סיירו והפגינו נוכחות ברחובות ר"ג. בשבט צופי ר"ג, שבשנות נעוריי היה ביתי הראשון, היתה תחנה של המשמר האזרחי. בהגיעי לכיתה י"א, התנדבתי גם אני, יחד עם עוד אחדים מחבריי, למשמר האזרחי. עשינו מטווחים עם קראבין ויצאנו למשמרות. ההתנדבות לא האפילה על חיינו האזרחיים. איש לא העלה על דעתו לומר לנו שכיוון שכעת אנו מתנדבים במשטרה, משהו מחיינו האזרחיים נפגע. הייתי נער אקטיביסט ודעתן ופעיל גם בפוליטיקה. ברור היה שעובדת היותי מתנדב במשמר האזרחי אינה סותרת כהוא זה את פעילותי או שעליי להגביל את פעילותי. כך היה כל השנים. עד שראש הכנופייה השתלט על משטרת ישראל ומנסה להפוך אותה למיליציה פשיסטית. מתנדב מתח ביקורת על ראש הכנופייה וגורש מן המשטרה. והיום המשטרה "חידדה נהלים", על פיהם המתנדבים לא יכלו למתוח ביקורת על המשטרה או השר גם בחייהם האזרחיים. הפשיסט מתנהל כרודן וצמרת המשטרה מתקפלת (לא תמיד, אך בוודאי בנושא זה) בפני דורסנותו. אני מקווה שהמתנדב שסולק יעתור לבג"ץ, שחייב להגן על הדמוקרטיה ועל חופש הביטוי ולבטל את הסילוק ואת הנוהל "המחודד". בחצי השנה שראש הכנופייה הפשיסט הגזען בתפקידו, הוא הצליח להחריב כל דבר שנגע בו. העובדה שהוא שר בכיר היא כתם בל ימחה על תולדות מדינת ישראל והעם היהודי.

* לא רוצים להיות על המפה שלכם – הכנופיה הכהניסטית פירסמה מפה, ועליה היישובים שבהם היא מתמודדת בבחירות המוניציפליות. על פי המפה, הגולן הוא מחוץ לגבול ישראל. אילו היתה זו מפלגה אחרת, הייתי משתולל מכעס. במקרה הזה אני מרוצה. איני רוצה לראות את הגולן על המפה של כנופיה גזענית, פשיסטית, טרוריסטית. אגב, זו לא השגיאה היחידה במפה. רוב היישובים הוצבו על המפה במקומות שגויים. זה לא מפתיע אותי. אין לכנופייה שמץ של ידיעת הארץ והיא חפה מאהבת הארץ. מה שיש בה זו רק שנאת ערבים. מפלגה שאין בה שום ערך חיובי – רק שנאה ורוע. הדבר המטריד באמת אינו המפה ההזויה שלהם, אלא העובדה שהם רצים בכל כך הרבה רשויות. אני מאחל להם כישלון חרוץ ומשפיל בכל רשות ורשות. ובעיקר, אני מאחל לכל אחת מהרשויות להישאר נקייה מהטומאה הכהניסטית הארורה. והיה מחננו טהור.

* סקר אין לו רגליים – ערוץ התעמולה 14 ערך סקר בחירות שהכניס לתוכו שתי מפלגות חדשות – מפלגת המחאה ומפלגת ימין ליברלי. בסקר הזה, מפלגות הקואליציה קיבלו 54 מנדטים. על פי העיתון, יש לגוש נתניהו 61 מנדטים. איך הם הגיעו לזה? הם הוסיפו לגוש הזה את מפלגת הימין הליברלי, שזוכה בסקר בשבעה מנדטים. על פי אותו עיקרון הם יכלו להוסיף גם ישראל ביתנו, שאף היא מפלגת ימין. זהו ניסיון מאולץ ומגושם להציג תמונה של רוב לממשלה בציבור. אבל זהו אונס המפה. אם תקום מפלגת ימין ליברלי, ודי ברור שתקום, היא תקום כדי להוות אלטרנטיבה לממשלת בן גביר, לא כדי להיות גלגל חמישי שלה. היא לא תשב עם הכהניסטים והסמוטריצ'ים ולא בממשלה שיריב לוין הוא שר המשפטים שלה ודוחפת את המהפכה המשטרית.

* לא בכל מחיר – שלום ונורמליזציה עם סעודיה הוא אינטרס ישראלי מובהק. ראשית, בעצם הרחבת מעגלי השלום יש חשיבות רבה. לא כל שכן, כאשר מדובר במדינה חשובה כל כך במזרח התיכון ובעולם הערבי והמוסלמי כמו סעודיה. זו מטרה שראוי לחתור אליה. אבל לא בכל מחיר. כפי שבכל הסכם שלום, עם מצרים, עם ירדן, עם הפלשתינאים, עם סוריה – לא כל מחיר ראוי, למרות החשיבות הרבה שבעצם השלום, כך גם בהסכם שלום עם סעודיה. תוכנית גרעין סעודית היא קו אדום שאסור לישראל להסכים לו; גם לא תמורת שלום ונורמליזציה. על ישראל לעמוד על העיקרון של מונופול ישראלי על הגרעין במזה"ת, כיוון שישראל היא המדינה היחידה שיש איום על קיומה, והאיום הוא מכל מדינות המזה"ת, גם כאלו שאנו עימן בשלום. ואת הסיפור על גרעין למטרות שלום אין לקנות, כפי שאיננו קונים את הסיפור על גרעין למטרות שלום באיראן. הגרעין הוא למטרות שלום כמו שבדימונה, להבדיל, הקמנו מפעל טקסטיל.
תמורת שלום עם סעודיה, ישראל תידרש גם לוויתורים לפלשתינאים. כיוון שלא ידוע מה הדרישות הסעודיות בנושא הזה, איני יכול לחוות עליהן את דעתי. אני חושב שוויתורים לפלשתינאים תמורת שלום עם סעודיה בהחלט מוצדקים, אך גם כאן, לא בכל מחיר. למשל, התחייבות לא להחיל ריבונות על בקעת הירדן, היא בעיניי ויתור שאסור לנו לקבל.

* אתגר חיים – רמת טראמפ נבנית כקהילה מעורבת של דתיים וחילונים, ויש בה גם מסורתיים, זוגות מעורבים, דתל"שים. במקום חיות 25 משפחות שנבחרו בקפידה להיות חבורת החלוצים, היושבת בקרוואנים בצפיפות גדולה במחנה הזמני, במשך שלוש שנים, ומעצבת את הד.נ.א. היישובי לדורות. הם זוכים לליווי צמוד ומקצועי מאוד של אגף הקהילה במועצה. אני חבר במנהלת היישוב (בהמשך לחברותי בצוותי ההקמה טרם הקמת היישוב). קהילה מעורבת אינה בית משותף שגרים בו גם דתיים וגם חילונים. בבית משותף כזה, כל אחד יכול לחיות בקהילה משלו או לא להיות חלק מקהילה. מה שנדרש מהשכנים הדתיים והחילונים הם יחסי שכנות טובה; חיה ותן לחיות.
קהילת חיים, המקיפה את האדם 24/365, מחייבת הרבה יותר מיחסי שכנות נאותים. ה"חיה ותן לחיות" הוא מובן מאליו, אך הוא הדיוטה הנמוכה ביותר, המכנה המשותף הבסיסי, שעליו יש לבנות קומות של שותפות אמיתית, חברתית, תרבותית, חינוכית. זה ממש לא פשוט, אך זה אתגר גדול, אתגר לחיים. ביום שישי נערך מפגש קהילתי של קהילת רמ"ט בנושא חגי תשרי. איך מציינים אותם ביישוב מעורב? איך מתנהל בית הכנסת? על פי הסטנדרט האורתודוקסי? באופן שיתאים לקהילה שיש בה גם חילונים ומסורתיים שגם להם חשוב בית הכנסת, אך לא במתכונת האורתודוקסים? והאם הדתיים יכולים להתפשר בנושא בית הכנסת? ומה התרבות שמחוץ לבית הכנסת? מה אופיה, מה צביונה, איך היא מתאימה לכולם? היה זה דיון לפתיחת תהליך שיימשך לאורך החודש הקרוב. היה דיון נוקב, לעתים העלה כאבים וקשיים. כאמור, מדובר באתגר חיים.
נהניתי מאוד להיות חלק מהדיון (בעיקר כמאזין). התרגשתי מעצם קיומו ומהאופן הרציני שבו בוחרים אותם חברי קהילה לעצב את חייהם. רציתי לחבק שם את כולם. וחשבתי על הפער הבלתי נתפס בין השיח המפלג ההרסני שמתנהל במדינה, לבין השיח המחבר והמכבד ברמ"ט. אני שמח להיות חלק במיזם הזה ובעוד מיזמים חברתיים, תרבותיים וחינוכיים ברוח זו, המייצרים אור, שמעט ממנו מגרש הרבה מן החושך בחברה הישראלית.

* מעלה אהרון – אהרון ידלין הוא אדם שכל חייו היו קודש לשירות הציבור, מראשית דרכו כמדריך בצופים ועד מותו בגיל 96. הוא היה אחד משרי החינוך והתרבות הטובים שהיו לנו וזאת אחרי 8 שנים (!) כסגן שר החינוך והתרבות. הוא היה 7 פעמים מזכיר קיבוצו, חצרים. הוא היה מזכ"ל התק"ם (התנועה הקיבוצית המאוחדת). ועד ימיו האחרונים אשתקד, היה פעיל מאוד בקיבוצו, בנגב, בתנועה הקיבוצית, במפלגת העבודה ובעשרות מוסדות תרבות, חינוך והשכלה גבוהה, שהוא היה יו"ר או חבר דירקטוריון שלהם. יומנו היה עמוס מהשכם ועד הערב וממקום למקום הוא נסע באוטובוס. חייו היו קודש לקיבוץ וקודש להתיישבות בנגב. אך טבעי, שאחרי כמעט שלושים שנה שלא קם אף קיבוץ, נתנה התנועה הקיבוצית לקיבוץ החדש שעומד לקום בנגב את השם מעלה אהרון, על שמו של ידלין.
והנה, התנועה קיבלה מסר מוועדת השמות הממשלתית, על פיו היא לא תאשר את השם, כי לא מקובל להנציח אישים בשמות יישובים. אילו היתה זו המדיניות, ניתן היה להסכים איתה או לא. אבל הטענה הזאת חסרת שחר. יש עשרות רבות של יישובים הנושאים שמות של אנשים. רק בגולן – נווה אטי"ב, גבעת יואב, אליעד, אבנ"י אית"ן והאחרון – רמת טראמפ, שֵׁם שאישרה אותה ועדת שמות ממשלתית לפני שלוש שנים בלבד. כל הארץ זרועה ביישובים הנושאים שמות של אישים. כמה דוגמאות בשלוף: כפר בלום, כפר סאלד, כפר טרומן, כפר מנחם, עלי זהב (ע"ש עליזה בגין), כוכב יאיר, צור יגאל, צור יצחק, ייט"ב (יד יצחק טבנקין) ועוד ועוד ועוד. הם עושים צחוק? כיוון שאיני נוטה לקונספירציות, אני מתקשה להאמין להערכה בתנועה, שהשם נפסל כנקמה על פעילותו של בנו, אלוף (מיל') עמוס ידלין נגד המהפכה המשטרית. מצד שני, באמת איני יכול לחשוב על אף הסבר אחר. על התנועה להתעקש, ואם צריך -– לעתור לבג"ץ נגד ועדת השמות הממשלתית, כי חוסר השוויון כאן זועק לשמיים, והפסילה הזאת היא בלתי סבירה (סליחה על הביטוי).

* מזל שיש אותך – ערב ט"ו באב באורטל נחוג השנה באיחור של שבוע, כיוון שבתאריך האמתי חגגנו, כבכל שנה, את שנת המצוות של ילדי כיתה ז'. אבל הדחייה הזאת יצאה טוב, כי היא נפלה בדיוק על יום הנישואין ה-29 של יעל ושלי. 29 שנים אחרי אחד הימים המאושרים והמשמעותיים בחיי, הקדשתי ליעל את שירו של עמיר בניון "ניצחת איתי הכול". מזל שיש אותך!

* ביד הלשון: יהודי מבדח – בתגובה על פינתי הקודמת, שבה כתבתי על אבהותו של ירון לונדון על הביטוי "מוחו הקודח", בשירו "אליעזר בן יהודה", כתב לי רוביק רוזנטל: ירון לונדון לא המציא את הביטוי. להלן ערך ממילון הצירופים:
מוחו הקודח. מחשבתו הסוערת, כוח היצירה והדמיון שלו. צרפתית: cerveau en ebullition – מוחו הסוער. ספרות התחייה: "תאחזה בי ברוב תעתועיה, ואת צפרניה בתוך מוחי הקודח תקעה" (ש. בן-ציון, הלבן, ב"י).
שלחתי את תגובתו של רוביק לירון וזו התייחסותו: מעניין. לא הכרתי את הביטויים שרוביק מזכיר, ואולי הכרתים ושכחתי שהכרתים, ומכל מקום מוח "יוקד", "קודח" או "מבעבע" הם ביטויים המזמינים את עצמם. לעומת זאת, ביטוי אחר בפזמון – "יהודי מבדח", הוא כישלון מכאיב. חיפשתי מילה הנחרזת עם "קודח", שם תואר הדומה במשמעותו ל"מוזר" או "תמהוני", ועלתה בראשי מילה שבה הרבו להשתמש הוריי, שלשון אימם הייתה רוסית. הם אמרו "צ'ודאק" שפירושה "תמהוני" ואיני יודע מדוע תרגמתי אותה ל"מבדח", בעוד שידעתי ידוע היטב, כי אין זה מובנה של המילה. התלוננתי על עצמי באוזני ידידתי נעמי שמר שניחמה אותי באומרה "זו הדיקטטורה של החרוז." ופעם תפשתי אותה באנכרוניזם: בפזמונה "זמר לגדעון", בבית השני, כתבה "היה אז קיץ בגבולות / הבשיל שדה את יבולו / אבל המדייני חמס / מחמנית ועד תירס ...". "המדייני", אמרתי לה, "לא חמס תירס, מפני שהתירס הגיע לאירואסיה רק בשובו של קולומבוס מאמריקה." – "הרי לך עוד דוגמא לדיקטטורה של החרוז", השיבה.
אורי הייטנר