הוצאת "ספרי מקור", 2013

פרק שמונה-עשר:
עם טיה זהובת-השיער מהמושבה והילד שלה

עברו שנים, חייתי חיי רווק פרועים למדי בתל-אביב, בחוגים ספרותיים של משוררות ומבקרות ספרות. הנה שיר שכתבתי על אחת מהן:

היתה לי חברה ספרותית עם חור שחור בתחת

פעם לפני הרבה שנים היתה לי חברה ספרותית
לא קבועה
קצת מבוגרת ממני
עם חור שחור בתחת וצמא גדול לזיונים
שהיתה מתנפלת עליי כל ביקור כחונה בנווה מידבר
וגומרת עליי שתיים-שלוש פעמים
אני הייתי אז במצב נפשי עמוּדי מאוד
על גבי על גבה מה שבא ליד
מגורה מכל פתחיה
וממה שהיא מרשה
אבל יפה היא לא היתה
וככה יכולתי להמשיך איתה עוד ועוד
כשאנחנו מתווכחים על שירה בהפסקות
אלה היו ימים יפים של פלחי התחת עם החור השחור
מתרוממים באוויר
את מיטת הרווקים תרמתי למוזיאון המושבה
אולי יום אחד היא תתחיל לספר
לתלמידים שיבואו לבקר

ובאותה תקופה, ערב אחד, אצל חברים, נכנסת אישה תל-אביבית צעירה, יפה ובהירת שיער, שמתברר – נשואה ואם לילד, בעלה נמצא בפריס בנסיעת עבודה ולכן באה לבד. ומה מתברר? היא בת המושבה שלנו! טִיָה שמה! – שם בדוי, כמובן, את שמה האמיתי לא אגלה אפילו יסרקוני במסרקות ברזל.
מיד מצאה חן בעיניי, מה עוד שהמראה שלה הזכיר לי מאוד את ג'ני – והתקשרה בינינו שיחה. יש לנו מכרים משותפים. סבא שלה היה האיכר-הפרדסן אליפלט סוסנוביץ! תארו לעצמכם! – עברתי לשבת לצידה וסיפרתי לה – היא תלתה בי עיניים מעריצות, אולי מפני שאני סופר ומתברר שכבר שנים היא רוצה להכיר אותי – סיפרתי איך במושבה שלנו היו מצטטים את סיפורי סבא שלה. "צריך לחפש בין ענפי העצים את קיני הדרורים ולאסוף את הביצים," הוא היה מסביר, "למרוח בחלבון של ביצי-הציפורים את כפות הרגליים כדי שלא תחלקנה..."
"כזאת עברית היתה לו, תחלקנה..." התמוגגה.
"כן כדי שלא תחלקנה שעה שמטפסים על העץ. והוא נהג לספר שאחיו הגדול היה ממש מדלג על פני הצמרות. זה היה בתקופת המלחמה. לראשונה בחייהם ראו אווירון שהביא איתו הצבא הקיסרי הגרמני לשדה-התעופה הקטן על יד רמלה. אח של סבא שלך אליפט עלה על גג הרפת עם שתי מטריות שחורות, מרח את רגליו היחפות בחלבון של ביצי ציפורים, ניסה לעוף עד אמצע החצר – ושבר את רגלו."
לשעשע אותה סיפרתי לה כיצד סבהּ אליפלט סוסנוביץ האשים את ראש השומרים של המושבה אברהם שפירא, שוא עושה יד אחת עם השומרים הבידואים של המושבה, שהם עצמם גנבים. ועל כך סטר לו שפירא על לחיו. וסבא שלה תבע אותו לבירור בוועד המושבה.
"מה אני נתתי, בסך-הכל, סטירה קטנה, כמו שעושה שיח' בשבט שלו!?" טען שפירא בישיבת הוועד כשהוא מגמגם קצת, כדרכו, ואני חיקיתי את דרך דיבורו בפני טיה. "ואיך, אתם חושבים, נוהגים שיח' חמודה ושיח' ערב-מלאלאחה ושיח' ערב-ג'ראמנה, וכוּל-כול השיח'ים השכנים שלנו, בנתינים שלהם? אתם יודעים? – במקל! בשוט! – ואני? הלא לא השיח' שלכם! וכבודי, לא כבודכם? וכוחי, לא כוחכם? אז איך אתם רוצים שהערבים יכבדו אותי אם ייוודע להם שאתם מעמידים אותי לדין על דבר פחות-ערך שכזה? איזה כּוּבֵד, כבוד – יהיה לי בעיניהם? הלא למענכם סטרתי לחווג'ה אליפלט, למען הביטחון של המושבה!"
"אוי אני כל כך מרגישה אותך," היא שמה בחביבות, על אמת ידי את כף היד הנהדרת שלה עם טבעת הנישואים והציפורניים האדומות, המטופחות, בקצות האצבעות הארוכות והאיתנות, "אתה כולך שורשים... היית רוכב על סוסים?"
"אוה, לא. אבל אנחנו, צאצאי העליות הראשונות..."
באותו רגע מישהו בחדר פנה אליה בשאלה טיפשית, ונקטעה השיחה, ועוד קודם לכן היא משכה את כף ידה שליטפה אותי קלות, ויכולתי לחוש את הפס הקריר הדק של טבעת הזהב, שנגע לי עד קצה הנמר המדברי שלי כאילו כבר נכנסתי למשפחה, ובעלה, שאינני מכיר, ואני, משתכשכים יחדיו בשער הערווה הזהוב שלה ומחפשים את הדגדגן שכבר שייך לשנינו...
כך קורה לי בחברה כאשר הנוכחים חדלים לעניין אותי ואז אני שוקע במחשבות פראיות ומתבונן במחוגי השעון. חברי בן התשעים יצחק סיפר לי כי פעם ישב אצלו על הגג בתל אביב חברנו פנחס, ובחורה אחת התנפלה עליו בטענות – איך הוא יכול להצדיק את היטלר! – פנחס לא ענה לה אלא השפיל את עפעפיו, היו לו עיניים יפות וגבות עבותות מאוד, שקע בנמנום, ושאל את יצחק אם הוא יכול להיכנס לחדר פנימה ולישון, וכך אכן עשה.

בשעה מאוחרת, קרוב לשתיים בלילה, יצאנו שנינו ואני ליוויתי את טיה. לפני הבניין שבו גרה, ברחוב סמוך, הציעה לי לעלות לדירתה כדי שתיתן לי את הספר הישן שכתב יוסף חנני, שעליו סיפרה לי שירשה מסבהּ, "בנתיב הייסורים" – ואני גיליתי לה שאחת המשפחות הוותיקות במושבה קנתה את כל העותקים של הרומאן ושרפה אותם – כי חשבו שהוא מחלל את כבוד בתם. היא סיפרה לי שיש לה גם את הספר "חולמים ולוחמים" של יערי-פולסקין שהוציא לאור בפתח תקווה איכר בשם גיסין.
עלינו ונכנסתי. הדירה מרוהטת בטעם, בתמונות וברהיטים יפים, וגם המיטבח והקירות מתוכננים בסגנון מקורי. ישבנו ושוחחנו. היא נשמעה מאוד מעונינת להמשיך לשוחח. ישבתי על הספה הרכה והיא בכורסה. ובאמצע ביקשה סליחה והלכה לרגעים אחדים, וחזרה, נודפת ריח טוב, והתנצלה שהזיעה ושמה דיאודוראנט בבתי-שחייה. אני בינתיים הספקתי לעיין בספרים שירשה מסבהּ המפורסם. היתה לי הרגשה שמצאתי חן בעיניה. כי מן ההתחלה קראה לי בפשטות – חיימקה. כבר התרגשתי ממנה, חכמה, סוערת, נשית מאוד. ממש על קצה הזין שלי הרגשתי אותה, בכל מאודךָ, כמו שאומרים, כשהגוף כולו חושב אותךְ. והנמר המידברי שלי מעין-גדי היה אז עדיין גמיש וחזק. פעיל ומשחר לטרף.
שאלתי אותה אם היא מכירה את הבדיחה על פינוקיו ושלגיה.
"לא," אמרה, "חיימקה, ספר לי. אני כל כך אוהבת שמספרים לי, והבן-זוג שלי ישראל, מה לעשות, שתקן. כל היום הראש שלו נתון רק בעסקים ובטיסות שלו."
"שלגיה רוכבת על האף של פינוקיו ומפצירה בו: 'תתחיל לשקר... תשקר..."
היא לא צחקה.
"זה מה שסופרים מספרים?" העירה באכזבה. "ואתה אפילו לא רכבת על סוסים?"
רציתי לומר לה שיש לי נמר אבל לא הלך, הדיבור, וניסיתי לספר לה על משפחות במושבה, וגם כן לא הלך. אז סיפרתי על ג'ני במאפייה בעין-גדי, ועל סוג אחר של רכיבה במלון "מוריה" בירושלים, רק לא ציינתי את התשלום. וגם לא שלמחרת התלונן ד"ר סו שגנבו לו כסף מהקופה המשופת של הוצאות המשתלמים שאותה החזיק אצלו. אני המשכתי אז לעבוד במלון "מוריה" עוד תקופת זמן ואיש לא חשד בי בסטירה, שאפילו אירעה מחוץ למלון.
טיה גיחכה בעצבנות כלשהי כאילו היא שומעת משהו שאסור לה לשמוע, ואמרה שאם גבר ואישה שניהם רוצים, היא מתמסרת לו בכל המיצים שלה, ועל המשתלם האפריקאי השחור של אותה ג'ני זה היה כמו לסחוט תפוז. "איזה מסכן היית!" אמרה בקול מפתה.
המיצים. הרגשתי שאולי על עצמה ועליי היא מדברת. אולי היא כבר מרטיבה. קמתי, כאילו ללכת, והיא נישארה לשבת בכורסה ולא ניראתה ממהרת. המשכנו לדבר, ועכשיו במיוחד היא, היא דיברה כל הזמן כאילו כדי לא לתת לשתיקה של פרידה להשתרר בינינו.
פתאום הייתי צריך פיפי. כל הערב לא התרוקנתי. היא הורתה לי בתנועת-ראש את הכיוון למסדרון והוסיפה באותו טון דיבור:
"רק תיזהר מהנמלים שלא ייכנסו לך לתחת!"
והגיבה בצחוק משחרר. לא צפוי.
"מה?"
"היתה לנו פה בדירה התקפה של נמלים קטנות, שחורות, שבאות לשתות בשירותים. אני אפילו חושבת שאחת מהן נכנסה לי לתחת, ואל תשאל איזה גירוד זה היה. עד שהצלחנו לשטוף את הנמלה החוצה." ולאחר שתיקה קלה מצידה עוד הספקתי לשמוע: "כשישראל שלי רוצה ארוחה טובה והמטבח שלי לא מספק אותו הוא עולה על טיסה לפריס..."
חזרתי מהשירותים. לא היו נמלים אבל התחיל גם לי לגרד בתחת רק מהמחשבה כיצד היא וישראל בעלה מוציאים לה משם נמלה שחורה קטנה. ובאמבטיה זהרה, על רקע לובן האמייל – שערת-ערווה ג'ינג'ית, סלילית, קפיצית – שאותתה כי טיה היא לא בעלת-בית הכי קפדנית, כי הרי ישראל שלה טס לפריס לאכול כדי לאכול טוב.
לא חזרתי לשבת. הייתי נרגש אבל גם לא העזתי להתקרב אליה. רק התבוננו בעיניים מלאות, לבסוף קמה והשילה את סנדליה על המרבד. היו לה כפות רגליים יפות, ממש לשים את הנמר המדברי שלי ביניהן, ושתתחיל לשפשף. אצבעות ללא פגם, ציפורניים אדומות כדם. הנחתי את כפות ידיי על זרועותיה, והיא אמרה, אך לא ברוגז אלא בחצי חיוך:
"בלי ידיים. אל תשכח שיש לי ילד!"
אבל לא סירבה ברצינות. עמדנו עוד כמה רגעים. ושוב חיבקתי אותה והפעם נענתה. התגפפנו ונישקתי אותה על צווארה וחלקת חזה ועורפה. ושוב נרתעה. השעה היתה כמעט שלוש בלילה. תוך כדי יציאה אספתי את חפציי, המקטרת, המצית, כיס הטבק והעט, והיא הביאה לי את "בנתיב היסורים" של חנני ורשמה בפתק את כתובתה והטלפון, ואני הוספתי את כתובתי והטלפון שלי לרשימת ספריי שנתתי לה.
ושוב לא מיהרה לשלח אותי, ונמצאנו עדיין עומדים בחדר הגדול ומשוחחים. הנחתי הצידה את חפציי המעטים, שהיו בתיק עור קטן, ושוב חיבקתי אותה. הפעם מאחור, וחפנתי את שדיה שנתרגשו וקשו בידיי, היא קצת סירבה ואני לחשתי לה:
"כל כך נעים לי, אני נורא נרגש. אני רוצה רק להרגיש אותך קצת," – והחלקתי בידי על מפשעתה, מבעד לשמלה שהיתה עליה, שמלה אשר גילתה יותר משהסתירה. היא הניחה לי ללטפה שם קצת, ואני, שדווקא מאז גירושיי נעשיתי מומחה לדגדגנים, ליטפתי אותה בנקודה ההיא, כמחפש אליה דרך במיפתח הזה. ולחשתי לה בטיפשותי:
"עכשיו תגידי, נשך אותי נחש האשכים..."
"הכיש..." תיקנה ושוב התגברה על עצמה, סירבה והפצירה בי להניח לה פן לא נעמוד שנינו בניסיון. הסתובבה אליי ושוב חיבקתי אותה וליטפתי את אחוריה ותקעתי שם אצבע מבחוץ ואמרתי בצחוק שאני אוהב תחתות ובייחוד כאלה שנמלים טיילו בהן.
על כך ענתה שיש לה דונם של תחת, ואמרתי שבכלל לא, ואינה שמנה. ובאמת יש לה גוף נאה.
ושוב הרפינו וליוותה אותי לדלת ושוב הנחתי את החפצים שלי וחיבקתי אותה כמו כדי להיפרד. החיבוק התהדק, לחצתי אותה לקיר, בפינה ליד הדלת, והיא היתה רכה לגמרי בזרועותיי, הרגשתי שתאוותי חומרת בקירבי, ותוך כדי הידוק ולחיצה אל הקיר, ושנינו בבגדים, הרגשתי כיצד הזרע נפלט ממני מול הקוס האימהי שלה שהיה נדמה לי שגם הוא מפרפר, ומיד לאחר שנרגעתי, נפרדתי ממנה והלכתי, מתבייש לעמוד לעומתה פן יראו כתם על מכנסיי מלפנים.
הייתי כמובן טיפש גמור ומגורה מדי. היא ודאי חיכתה שארים את שמלתה, אפשיל קצת את תחתוניה ואבעל אותה בעמידה כי היתה ודאי לחה וקרובה לגמור, כמוני, ואולי גם גמרה מולי מבלי שהרגשתי. יכולתי לזכות בה, בלונדית כה יפה וחושנית, ומגורה מאוד מקירבתי אליה. אחרי לידת הילד היא ודאי פתוחה מאוד ולא היה קשה לי לחדור לתוכה, אלא שמרוב התרגשות בטח הייתי גומר מיד, אולי אפילו בחוץ ומכתים אותה, ולא מביא אותה לסיפוק מלא. לדפוק אימא!
באתי לדירת הרווקים שלי נרגש מאוד. אף פעם לא קרה לי כדבר הזה. והכול היה כה יפה. קראתי לה במחשבתי – מאדאם בובארי, והיה לי רושם שדווקא היותה אישה נשואה ואם לילד עורר בי רצון עמוק שיהיו לי ילדים וגם כאילו להיות עוד ילד שלה. כאילו "נידבקתי" ממנה ברצון למשפחה. והרגשתי כי ההתרגשות שעברה עליה איתי הוציאה אותה מתקופה ארוכה של הסתגרות או חיים במבוי סתום. פתאום נישקו אותה בהתלהבות ורצו בה, ואני מתאר לעצמי שהרגישה כמוני, כאשר באתי בפעם הראשונה לאילונה בעלת החזה הגדול, בחורף שלפני פרוץ משבר הגירושין, ופתאום הייתי, לאחר הרבה שנים, נמצא לבד מול בחורה שחשקתי בה, ואשר בגלל זוג שדיה הצחורים, הזקופים, נישואיי נשכחו ממני לגמרי.
התרחצתי והלכתי לישון. היה חם מאוד וכבר שלוש וחצי בלילה. קשה היה לי להירדם. לבסוף נפלה עליי תנומה קלה, ופתאום צלצל הטלפון. התעוררתי. חושך. הדלקתי את האור והרמתי את השפופרת – "ג'ני?"
"לא! זאת אני, טיה, קשה היה לי לישון אחרי שהלכת. אני מאוד נרגשת. זה היה כל כך יפה. והסיפורים מהמושבה. ועל הזין השחור של ד"ר סו שראית. אני ממש מגורה. לא ידעתי ש'בנתיב הייסורים' הוא כזה אוצר. אחרי שתקרא אותו תחזיר לי וגם אני אקרא. בטח עוד קודם תכתוב עליו רשימה. אני עדיין מרגישה אותך, מסכן שלי. סליחה שנתתי לפינוקיו שלך להתיז במכנסיים ולא הכנסתי אותך אליי כי גם אני בוערת עכשיו ולא מפסיקה..."
וכאן צחקה ואמרה: "חכה לי רגע על הקו..." והתנשמה.
אמרתי לה שקראתי לה במחשבתי "מאדאם בובארי" וכי גם לי היה כה יפה ומרגש – מיד בראשית הערב מצאה חן בעיניי.
היא סיימה את התנשמותה ב"להתראות..." וגם אני אמרתי "אז להתראות..." ופלטתי בלי קול: "אימא... אימא..." – כמו כשרואים בחורה נאה חולצת שד ומניקה בו תינוק, שאז זה לא סקסי אלא ממש אימהי, כמו בתמונות קלאסיות.
אחר-כך הצטערתי שלא הצעתי לה לעלות אליי. נדמה לי שהיתה מוכנה אפילו להגיע אליי עוד הלילה או שאני אחזור אליה במכנסיים יבשים שהרי ישראל בעלה אוכל ודאי בפריס קוס של זונה צרפתייה.
ואני בערתי כולי בתאווה לגופה והתחלתי לשפשף את הנמר המדברי שלי שהתנודד כמו חיית פרא רעבה, אבל לא היה נעים לי לצלצל אליה בשעה כזו ועמדתי והשפכתי בעונג רב עוד פעמיים זרע טרי לזיכרה באמבטיה כמו שהיא שיפשפה ודאי בדגדגנה במיטתה כאשר שוחחה איתי בטלפון – ואחר כך עייפתי ונרדמתי ובחלומי באותו לילה נסער הופיעו כולם – האילם שפירא, אלכסנדר גלפרין עם המורה רחל אהובתו, וסבא של טיה, אליפלט סוסנוביץ.
אהוד בן עזר
המשך צנוע יבוא