הודנה. זו הדרך היחידה מן המוצא. כלומר, לדעתי הקמת ממשלת הצלה לאומית היא הדרך הטובה ביותר, אבל לצערי בשני הצדדים אין נכונות לכך. ולכן, המשימה החשובה ביותר, היא לגבש הודנה כזאת. מי הפורום שיגבש את חוק יסוד: חקיקה ואולי עוד מענים בהסכמה רחבה לסוגיות שעלו במהפכה? הידברות בין מנהיגי שלוש הרשויות? הידברות בין האופוזיציה והקואליציה? פורום מומחים מוסכם שימונה בהסכמת הקואליציה והאופוזיציה? כל דרך ראויה, אך דומני שפורום המומחים הוא הדרך הריאלית לגבש הסכמות.
* מי אחראי – על מי האחריות לפשיעה בחברה הערבית? האם זו אשמת החברה הערבית, שקיימת בה תרבות של אלימות ופשע או אשמת המדינה שאינה מתמודדת עם הבעיה? התשובה היא – כן. כלומר התשובה אינה דיכוטומית (או או) אלא גם וגם. החברה הערבית אינה יכולה להתנער מאחריות חברתית, תרבותית וחינוכית. אי אפשר להתעלם מתרבות הרצח על כבוד המשפחה, המושרשת בחברה הערבית. אי אפשר להתעלם מתרבות פנטזיות הירי באוויר בחתונות ושמחות, שהיא תופעה תרבותית שורשית. ואי אפשר להתעלם מן העוינות למדינה וחוסר הרצון להשתלב בה, שמשפיעים על המצב – למשל, בהתייחסות אל המשטרה כאל אוייב, במיני אינתיפאדה כאשר רשויות האכיפה באות לאכוף את החוק, בהתנגדות לשירות אזרחי שיכול היה לתת מענה לבעייה ועוד. העובדה שוועדת המעקב של ערביי ישראל והמפלגות הערביות מתנערות מן האחריות ומטילות את כולה על המדינה, היא חלק מהבעייה ומהקושי להתמודד עימה. אולם אחריותה של החברה הערבית אינה מפחיתה מאחריותה של המדינה ומוסדותיה לבעייה. מדינת ישראל אחראית על המשילות, על אכיפת החוק וגם על החינוך, הרווחה, השלטון המקומי וכד' והכישלון חרוץ, פרי שנים של הזנחה.
מדינת ישראל אחראית לשלום כל אזרחיה, וכאשר מתקיים מרחץ דמים כזה, היא אינה יכולה לרחוץ בניקיון כפיה ולהתנער מאחריות. חובתה של ממשלת ישראל להירתם לפתרון הבעיה. מה שדרוש הוא קודם כל רצון כן ואמתי להתמודד עם הבעייה. הממשלה הקודמת הוכיחה שהדבר אפשרי. ואף שהיא משלה תקופה קצרצרה; הרף עין כאשר מדובר בתהליכי עומק ארוכי טווח של התמודדות עם תופעה מושרשת כל כך, בזמן הקצר שהיא משלה היא חוללה היפוך מגמה משמעותי עם תוצאות חיוביות בכל הנושאים – הטרור החקלאי, גניבות נשק, תפיסת נשק בלתי חוקי, התמודדות עם הפרוטקשן והברחות הסמים וחלה ירידה במספר הנרצחים. השינוי הדרמטי לרעה תחת הממשלה הנוכחית, נובע בעיקר מחוסר רצון להתמודד עם הבעייה. על סמך מה אני קובע שאין רצון? על סמך שתי עובדות מוצקות. א. העובדה שבן גביר מונה לתפקיד השר ל"ביטחון" לאומני. ב. העובדה שהוא לא הודח מתפקידו על אף כישלונו המונומנטלי.
* משמר אזרחי כשירות אזרחי – יש להקים משמר אזרחי, כפוף למשטרה, בחברה הערבית. יאיישו אותו צעירים ערבים בגיל הגיוס, במסגרת שירות אזרחי.
* סמוטריצ'יאדה – אין גבולות לסמוטריצ'יאדה, שההבדל בינה לבין הכנופייה הכהניסטית הולך ומיטשטש. שר האוצר הגזען גוזל את תקציבי הרשויות הערביות, בשרירות לב, מתוך גזענות ושנאה. יש לו איזה תירוץ מגוחך, כאילו הדבר קשור לפשיעה בחברה הערבית. כלומר, הוא מעניש ענישה קולקטיבית את כל החברה הערבית, בשל הפשיעה שבתוכה, במקום שהממשלה שהוא חבר בה תירתם למלחמה בפשיעה. לאחר הרצח המרובע באבו סנאן, האשים איזה סמוטריצ'ון, יהודה ולד, מנכ"ל הקיצוניות הדתית, את יו"ר מרכז השלטון המקומי, חיים ביבס (הליכוד) באחריות לרצח, בשל שביתת ההזדהות הצודקת של השלטון המקומי, עם הרשויות הערביות שסמוטריץ' מתעמר בהן. הסמוטריצ'ון החצוף האשים אותו, לא פחות מאשר בשיתוף פעולה עם ארגוני הפשע. איזו חבורה של אפסים ושרלטנים היא הסמוטריצ'יאדה.
ממשלת בנט הוכיחה שניתן להילחם בהצלחה בפשיעה בחברה הערבית ולצמצם את ממדיה. אבל הממשלה הכושלת הנוכחית מינתה לתפקיד השר ל"ביטחון" לאומני את ראש הכנופייה, שמבחינתו רצח המוני של ערבים הוא התגשמות הצווחות שלו בהפגנות של הכנופייה, משחר נעוריו. השר הכושל ביותר בתולדות ממשלות ישראל אינו עושה דבר וחצי דבר בנושא, ובמקום להילחם בפשיעה הוא עוסק בפירוק המשטרה, ואלו התוצאות.
* נסיעת חירום – ביום חמישי שעבר, בעקבות התעצמות גל הרציחות במגזר הערבי, כינס סוף סוף ראש הממשלה את ועדת השרים המיוחדת, בראשותו, להתמודדות עם הגל. נכחו בישיבה ראש הממשלה, שר הפנים, שר האוצר, מפכ"ל המשטרה וראש השב"כ. וכמובן, השר ל"ביטחון" לאומני. לאחר זמן קצר, שבו, כך אני משער (לא הייתי שם), ראש הכנופייה הספיק להתלהם קצת, הוא עזב את הישיבה. בכל זאת, יש דברים קצת יותר חשובים לשר שאחראי על ביטחון הפנים של אזרחי ישראל, מישיבה שעוסקת בכמה ערבים שהורגים זה את זה. מבחינת הישיבה, יציאתו היא רק לטובה. מה בן גביר מסוגל לתרום בישיבה כזאת? הבעיה היא שהעניינים החשובים והדחופים שאליהם הוא נסע, היו נסיעת חירום להקליט ראיון ב"כאן 11" ומשם להתראיין בשידור חי בערוץ 12. ובראיונות האלה הוא גרם נזק חמור לאין ערוך למדינת ישראל, מאשר הנזק שהיה מסב אילו המשיך להשתולל בישיבת ועדת השרים. במופעי האימים הטלוויזיוניים שלו הוא התגזען בשידור חי, וסיפק חומר לגרועים באויבי ישראל, לאנשי BDS בני העוולה, שמנפנפים באקדח המעשן המוכיח שישראל היא מדינת אפרטהייד גזענית, לכאורה, עובדה – כה אמר שר בכיר בממשלת ישראל וחבר בקבינט הביטחוני שלה. דבריו היו פיגוע מדיני אדיר למדינת ישראל.
למחרת, שוב נסע השר נסיעת חירום. השיירה של הדוצ'ה חצתה רמזור באור אדום ואחת המכוניות נכנסה ברכב אחר. למרבה המזל, לא היו נפגעים. ומה היתה נסיעת החירום של השר ל"ביטחון" לאומני? נסיעה להתראיין בערוץ 13... מה יותר חירום מראיונותיו הזחוחים, שבהם הוא מתרברב בהישגיו שלא היו ולא נבראו, מפיץ שקרים, מתגזען ומשרת את תעמולת הדה-לגיטימציה למדינת ישראל? ואולי המעבר באור אדום משמעותה היא ש"הזכות שלי, של אשתי ושל ילדיי" לחופש תנועה, חשובה גם יותר משל יהודים אחרים? כל יום שבו בן גביר הוא שר בממשלת ישראל הוא פיגוע מוסרי, ערכי, חברתי, מדיני וביטחוני המוני נגד מדינת ישראל. ומי שאשם בכך הוא האיש חסר האחריות שמינה את ראש הכנופיה לתפקידו.
* השר המהולל – 288 שרים כיהנו בממשלות ישראל מקום המדינה ועד היום. בן גביר אינו נמנה עם 287 הטובים שבהם.
* געגועיי לבנט – האסון שאליו דרדרה אותנו הממשלה הרעה הזאת, מעוררים בי וברבים אחרים געגועים לנפתלי בנט. הוא היה ראש ממשלה מצוין, חרף התנאים הקשים שבהם משל. הוא הוביל מהלך של פיוס לאומי, שאילו נמשך לאורך קדנציה מלאה, היה זה תיקון רבתי של חוליי החברה. העובדה שהחלטה היסטורית כמו ההחלטה על תוכנית לאומית לפיתוח הגולן והכפלת ההתיישבות בה, התקבלה פה אחד, כולל שרי מרצ (!), המפלגה שכה עיינה את הגולן (ובממשלה אין משמעת הצבעה, כל שר מצביע על פי צו מצפונו), היא עדות לפוטנציאל של ממשלת השינוי כממשלת ריפוי, שהשיבה רוח של הסכמות לאומיות, במקום רוח ההכנעה והעוינות. הממשלה נפלה בשל התנהלות חסרת אחריות, הפצת פייק ניוז, הסתה קשה וטרור אישי מצד מחנה נתניהו. לעוינות ולשנאה לנפתלי בנט, אין כל סיבה זולת אחת ויחידה – העובדה שהעז להיות ראש ממשלה, תפקיד שרשום בטאבו על שמו של נתניהו. סיבה נוספת היא ההסתה מצד סמוטריץ', שנבעה מהרצון להרחיק עדות מן העובדה שהוא האיש שסיכל את הקמת ממשלת נתניהו, שבנט היה מוכן להצטרף אליה, בשל השתתפות רע"ם. השותפות עם רע"ם, מפלגה ערבית שלראשונה דוגלת בהשתלבות במדינה, הייתה מהלך חשוב. ראוי לציין בהגינות שזכות היוצרים לשותפות עם רע"ם רשומה לזכותם של נתניהו, בשבתו כאבו-יאיר ויריב לוין. חבל, שכאשר ממשלה אחרת הקימה ממשלה עם רע"ם, הם התכחשו, הסיתו והתגזענו. מבחינתם, הברית עם רע"ם לא היתה ברית בין רע"ם למדינת ישראל אלא בין רע"ם לנתניהו ורק ככזו היתה כשרה. גילוי נאות – בזמן אמת, התנגדתי לשותפות עם רע"ם. התקשיתי להאמין שמי שהיו רק תמול שלשום ברשימה המשותפת שינוי את עורם. טעיתי והודיתי בטעותי זמן לא רב אחרי הקמת הממשלה.
* הסתה מתנחלופובית – בכרזה שהופצה ברשתות, לצד תמונה של סמוטריץ', נאמר שהממשלה מנעה הקמת חדר מיון קדמי בעוטף עזה מטעמי תקציב ובתקציב גדול ממנו הקימה חדר מיון קדמי למתנחלים, בשער בנימין. הנה, אקדח מעשן – ממשלת גזל שלוקחת מעוטף עזה כדי לתת למתנחלים. איני חשוד באהדה לסמוטריץ' או ברצון לגונן עליו, אבל אני אוהד את האמת, והעובדות רחוקות מהתיאורים הנ"ל.
להלן הסיפור האמיתי. בשנת 2015, בשובו ממשחק כדורסל בעלי ליישובו, כוכב השחר, נרצח מלאכי רוזנפלד, אח שכול, בידי מחבלים ערבים. משפחתו תרמה את קרניות עיניו למרכז ההשתלות. מלאכי נפצע בצומת שבות רחל ומת מאובדן דם רב בדרך הארוכה לירושלים. אילו היה באזור, שכפי שנוכחנו רק בימים האחרונים הוא מועד לפורענות, חדר מיון קדמי, סיכוי סביר שחייו היו ניצלים. הוריו של מלאכי, שרה ואליעזר, ששכלו שני בנים, לקחו על עצמם את המשימה הגדולה להקים בחבל בנימין את המרכז הרפואי הזה. הם גייסו מיליונים להקמת מרכז גדול באזור התעשיה שער בנימין, שישרת יהודים וערבים כאחד, מתוך תפיסה אנושית ומלאת חמלה. המקום כבר עומד והתקציב להפעלתו הובטח עוד בימי הממשלות הקודמות ועם העברתו עכשיו, המרכז יתחיל לפעול. זו רק עדות קטנה להסתה המתנחלופובית, רוויית השקרים והשנאה, תמונת ראי של התעשיה הביביסטית. צריך לשים קץ לתרבות הזאת. הבעיה היא, שכאשר כל אחד נמצא בקשב רק לקבוצה שלו, הוא שומע רק את ההסתה והדמוניזציה, הקיימת בכל המחנות. את משטר המחנות הזה צריך לשבור, באמצעות שיקומו מחדש של המיינסטרים הציוני, ממלכתי דמוקרטי, שיבטא את הרוב הדומם שמאס במלחמות השנאה הללו, אך קולו אינו נשמע.
* צדק לרפאל – צדק לרפאל לא ייעשה באמצעות עוול לאישה שלא חטאה ולא פשעה ולא היתה מעורבת בתאונה, זולת העובדה שהתאונה נעשתה ברכבה. קראנו השבת בפרשת השבוע, פרשת "כי תצא": "לֹא-יוּמְתוּ אָבוֹת עַל-בָּנִים וּבָנִים לֹא-יוּמְתוּ עַל-אָבוֹת, אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ." צדק לרפאל לא ייעשה גם בהאשמת הנהגת בגרימת תאונה, כאשר הראיות מוכיחות ההיפך. צדק לרפאל ייעשה כאשר הנהגת תואשם בהפקרה, והיא תואשם בהפקרה, כיוון שברחה אחרי התאונה ולא הושיטה לו עזרה. מצער מאוד שיש מי שמשלהבים את היצרים ומעוררים תסיסה. מן הסתם, אלה עוכרי מערכת המשפט והחוק, סוכני הכאוס. הנזק שהם גורמים כבד מאוד, והביא לפציעה וכמעט לרצח של שוטר.
* לא רשיון להתפרעות אלימה – היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מיארה החליטה להגיש כתב אישום נגד הח"כ הפרחח עופר כסיף, בגין תקיפת שוטר. כזכור, כסיף חבט באגרופו בעוצמה בראשו של שוטר, שהפריע לו להתפרע בכפר מסאפר יטא. כסיף פירסם ב"הארץ" פשקוויל מתבכיין עתיר בכל הארסנל השוקניסטי הנדוש: אקיבוש, אפרטהייד, גזענות, טיהור אתני, עליונות יהודית, פלוגות סער בלה בלה בלה. הגיע הזמן שפרא האדם האנטי ישראלי, האוטו-אנטישמי הזה ילמד, שהחסינות הפרלמנטרית אינה רישיון להתפרעות אלימה ללא גבול ושהכנסת אינה עיר מקלט לעבריינים אלימים. אני מקווה ומאמין שהוא יורשע בדין.
* הפתעה - פריגוז'ין שרד חודשיים (!) אחרי המרד ועד שפוטין חיסל אותו.
* זה היה רק הקדימון – בעבור טראמפ וחסידיו, יש רק שתי תוצאות אפשריות לבחירות 2024 – או ניצחון של טראמפ או שהבחירות יזויפו. אם טראמפ יפסיד, הוא וחסידיו לא יקבלו גם הפעם את הכרעת הבוחר, וניסיון הפוטש ב-6 בינואר 2021 – ההסתערות האלימה על הקפיטול, עלול להיות רק הקדימון.
* בזכות כישוריו וניסיונו – סיסמת הבחירות של אוֹרי קלנר, המועמד לראשות המועצה האזורית גולן, היא "יחד – לוקחים אחריות לגולן." לא בכדי המילה המובילה היא "יחד". היחד הוא המגלם את אישיותו של אורי, את אורחו ורבעו, את השקפת עולמו, את מעשיו בתפקידיו הציבוריים הקודמים ובראש ובראשונה כסגן ראש המועצה בקדנציה של אלי מלכה. יחד – חילונים ודתיים, המועצה האזורית וקצרין, צפון הגולן מרכז הגולן ודרומו, קיבוצים מושבים ויישובים קהילתיים, יהודים ודרוזים. זה אורי. אורי היה בין יוזמי ומשתתפי שביתת הרעב בירושלים, בעד הידברות והסכמות, לפני חודשים אחדים, שהיה משותף לתומכי הרפורמה ומתנגדי המהפכה, שהבינו שהאיום הגדול ביותר הוא הקרע. זה אורי. כל מי שמכיר אותו יודע זאת. ולכן, לא בכדי, רבים בציבור החילוני בגולן מתחברים דווקא אליו, מבין שלושת המועמדים, ששלושתם מן היישובים הדתיים. עובדה זו מאיימת על המועמדים האחרים.
וכך, מתנהל בשבועות האחרונים קמפיין מכוער, ש"מזכיר" לציבור את אביו של אורי, הרב יוסף קלנר, מן הקיצונים שבקרב הרבנים החרד"ליים, ומצטט אמירות קיצוניות שלו, למשל נגד שירות בנות בצה"ל. ככל הידוע לי, לפחות עד עכשיו הרב קלנר אינו מועמד לראשות המועצה האזורית גולן. הוא בכלל אינו תושב הגולן ומעולם לא היה. מצד אחד, יש משהו מרגיע בכך, שמה שיש נגד אורי הוא הדעות של אביו. אבל זו דמגוגיה, זה פייק ניוז, וזאת תקיפה מתחת לחגורה, בנקודה רגישה, שאין לה שום רלוונטיות לבחירות. מי שמפיצים את הסיפור, בונים על כך שאורי לא יגיב. מה הוא יכול לומר? לגנות את אבא שלו? להתכחש לאבהותו?
אבל אורי, באומץ וביושרה, החליט להגיב. וכך הוא כתב ברשומה שהעלה: "יש כל מיני ניסיונות ציניים לקשור בין הפעילות שלי כעת למען הגולן לבין אבא שלי הרב יוסף קלנר. אז כן, נולדתי להוריי מיכל ויוסף, אני בן בכור ל-6 אחים, גדלתי בקריית משה בירושלים ובגיל 14 עליתי לגולן. אז, כמו היום, בחנתי כל דרך לפני שהחלטתי ללכת בה, וכך עם השנים בניתי ואני ממשיך לבנות את עצמי בכל יום מחדש לפי מערכת האמונות והערכים שגיבשתי לעצמי. אני אוהב את אבא שלי ומעריך את מה שעשה עבורי במהלך השנים, גם כשהבחירות שלי לא תמיד עלו בקנה אחד עם אלו שלו. משפחה זו משפחה. בחרתי לחיות חיים של מתינות וחיבורים. כך עשיתי בשירותי הצבאי וכך כמנהל קהילות וסגן ראש מועצה כאן בגולן. אני מאמין ביכולתי למנף את החיבורים האלה ולהצעיד את הגולן קדימה, מתוך נתינת מקום וכבוד לכל גוון בקהילת הגולן הנפלאה. מזמין את כולם לבחון אותי על פי יכולותיי ומעשיי."
לצד הטקסט העלה אורי תמונה שלו עם פקודיו – קצינות וקצינים בצה"ל, שאותם טיפח וקידם. אורי רחוק מן הזרם החרד"לי. אני מתבייש שאני משתמש גם בדימויים חיצוניים, ובכל זאת – בלבוש, בגודל הכיפה, בפנים המגולחות, באי שמירת נגיעה, הוא משדר ההיפך מחרד"לות. ואם כך בקנקן, קל וחומר במה שיש בו – מתינות, פתיחות, פלורליזם, אהבת האדם. זו השקפת עולמו, זו דרך חייו וזו מנהיגותו.
וכדי להסיר ספק – לא הייתי מהסס לבחור מועמד ב"מדים חרד"ליים", כיפה גדולה וזקן עבות, אילו היה המועמד המתאים ביותר בכישוריו ובניסיונו, להנהיג את הגולן. תמיכתי באורי, היא מתוך היכרות איתו ועם יכולותיו. יש בינינו מחלוקות בחלק מן הסוגיות הגולניות, אך אני בוטח בו, שהוא האיש שיידע טוב מכל מועמד אחר לנווט בביטחה ולהנהיג בהצלחה את הספינה הגולנית.
* מהי לאומנות – ההיסטוריונית ד"ר שרון גבע (ג"נ – עמיתתי לפורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה), שהוציאה לאור, לאחרונה, את הביוגרפיה של אנטק צוקרמן וצביה לובטקין, ממנהיגי מרד גטו ורשה ומייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות ומוזיאון לוחמי הגטאות, חוקרת כעת את דמותה וסיפורה של הפרטיזנית פרדקא מזיא. במחקרה היא גילתה, שמזיא יזמה ביקורים של נוער ישראלי למחנות ההשמדה בפולין כבר בשנות השישים, ולא רק מאז שנות השמונים כמקובל לחשוב וכפי שהיה ידוע גם לי עד לאחרונה. הסיורים הללו החלו לאחר משפט אייכמן, בקבוצות קטנות, ונפסקו כאשר פולין, כמו שאר מדינות הגוש הסובייטי, ניתקה את היחסים עם ישראל במלחמת ששת הימים וחודשו רק עם הפשרת היחסים בשנות השמונים המאוחרות. עופר אדרת פירסם על הסיורים הללו, בעקבות מחקרה של גבע, כתבה מרתקת ב"הארץ". כותרת הכתבה מקוממת: "כבר במסע הראשון לפולין התנגשו הערכים ההומניים בלאומנות." קראתי בעיון את הכתבה, ולא מצאתי שמץ של לאומנות ושמץ של התנגשות עם הערכים ההומניים.
מהי לאומנות? מילון אבן שושן: "לאומיות קנאית וקיצונית, שוביניזם, ראיית עמו כנבחר מכל העמים - אגב שנאה או בוז לעמים אחרים"
נבחן את הקטע בכתבתו של אדרת העוסק בלקח הלאומי שעליו הצביעו התלמידים, ונבחן האם יש בו שמץ של לאומנות.
"אך במקום הרוח ההומניסטית והמסר האוניברסלי שביקשה מזיא להטמיע, ליבה המסע את זיקתם של בני הנוער למכורתם ולבני עמם. הם חזרו מזועזעים אך מלאי גאווה על הגבורה היהודית נוכח השואה, וחדורי הכרה בחשיבות קיומה של מדינת ישראל. 'שם התפכחנו,' כתבו נציגי בני הנוער שהיו במשלחת בדו"ח המסכם. 'חזרנו אחרים. עשירים בחוויות והכרה עמוקה לנו: אנו בני עם גאה, שעמד בכל התלאות, תוך גבורה והקרבה. עזרה הדדית, שמירה על ערכים אנושיים. חזרנו כיהודים – בני עם עתיק יומין ומסורת מופלאה. וכל זה מחייב להמשיך כאן,' התבטאו. 'רק שם למדנו להעריך את אשר ניתן לנו, את זה שנראה לנו עד עתה כה טבעי, מולדת, דגל, המנון… אם כתוצאה מסיורנו היכנו שורשים עמוקים יותר בקרקע עמנו, אם יש בנו כיום רצון להיות אנשים ואזרחים טובים יותר – יהיה זה שכרכם!' הוסיפו.
"'בבירקנאו… שרנו את 'התקווה',' שחזרה אחת המשתתפות, 'נדמה לי, שאז הבנו את משמעות המילים במלואן. אפילו הצברים הקשוחים שבינינו בכו. אם קודם היינו כולנו רק ציונים הודות לחינוכנו, בטוחה אני, שחזרנו ציונים מתוך הכרה. לא היה אחד שלא חשב אחרי הביקור במחנות, על מה שנעשה בישראל, על חשיבות המדינה ועל היותה הפתרון היחיד ליהדות והתקווה היחידה לעתידה.'
"שירת התקווה – כשברקע האנדרטה לאכזריותה של האנושות – נחרתה גם בזיכרונה של משתתפת אחרת כאירוע מכונן. 'התקווה' הזו ששרנו כאן היתה רבת משמעות יותר מהרבה 'התקוות' האחרות ששרנו הרחק מכאן בישראל. כאן קיבלה את המימד הנוסף לגבינו. כאן היתה שלנו באמת,' סיפרה. 'התברר שהכול מחריד בהרבה ממה שציפיתי... היינו המומים, איש לא פצה פיו,' תיאר נער אחר. 'רק עכשיו הרגשתי בנס שקרה לנו כי נולדנו בארץ חופשית... כמו שרצה פעם כל יהודי לבוא לארץ ישראל, חייב עכשיו כל יהודי לנסוע פעם אחת לפולין ולראות מה עוללו הנאצים,' כתב."
קראו פעם ועוד פעם את הטקסט הזה – האם יש בו שמץ של לאומנות, של קנאות, של קיצוניות, של שנאה או בוז לעמים אחרים? איפה? בגאווה להיות שייך לעם היהודי? בהכרה בחשיבות קיומה של מדינת ישראל? בזכות הגדולה להיוולד בארץ חופשית? בגאווה באותם יהודים שגילו גבורה בשואה ושמרו גם במחנות על עזרה הדדית ועל ערכים אנושיים? בהערכה למה שקיבלו עד כה כמובן מאליו – מולדת, דגל, המנון? ברצון להיות אנשים ואזרחים טובים יותר? מה כאן לאומני, לכל הרוחות? ומה כאן סותר את הערכים ההומניים?יש לקחים הומניים מן השואה ויש לקחים לאומיים מהשואה, ואין שמץ של סתירה בין אלה לאלה; אדרבא, אלה כלים שלובים.
הגישה של "הארץ", שעל פיה לאומיות יהודית היא לאומנות – נגועה באנטישמיות, כיוון שאין הם רואים בלאומיות של לא יהודים (למשל, של פלשתינאים) לאומנות. עליי לציין שהמילה "לאומנות" אינה מופיעה בטקסט של אדרת אלא רק בכותרת, שאותה ניסח, מן הסתם, אחד העורכים.
* צדק עם זיכרה של גולדה – הסרט "גולדה" הוא סרט מצוין – מטלטל ומרטיט. התסריט מעולה וכך גם המשחק, בעיקר של הגיבורה הראשית – הלן מירן, המגלמת את דמותה של גולדה. מעבר לעובדה שהיא נראית ממש גולדה והיא סיגלה את שפת הגוף שלה, היא פשוט שחקנית גדולה, כובשת. הסרט עוסק במלחמת יום הכיפורים, החל מן ההודעה של ראש המוסד יצחק זמיר לגולדה, ברדתה מן המטוס בשובה מהפגישה עם ברונו קרייסקי באוסטריה, על המידע, שעל פיו צפויה מלחמה ועד פתיחת השיחות הישירות בין ישראל למצרים בק"מ ה-101, סמוך לסיום המלחמה. גולדה מצטיירת כמנהיגת אומה, רגישה מאוד, מצד אחד, אך חזקה ותקיפה, שמנהיגה ביד רמה את המדינה באחד המשברים כבדי הימים, כבדי הדמים, הקשים בתולדותיה, גם בשעה שהגברים הגנרלים סביבה איבדו את עשתונותיהם. היא מנהלת בתבונה ובאומץ את המערכה הצבאית ובמקביל – את המערכה המדינית, תחילה לקבלת הרכבת האווירית מארה"ב ואח"כ לתנאי הפסקת האש, תוך שהיא עומדת על ההכרה בישראל כתנאי למו"מ, שעתיד להוביל להסכם השלום עם מצרים. הסרט מציג שניות חדה, בין מצבה הבריאותי והנפשי המעורער של גולדה, כאשר היא בגפה או עם עוזרתה ואשת סודה לו קדר, לבין הפאסון המנהיגותי שאליו היא מחויבת מול שריה, מפקדי צה"ל, הנרי קיסינג'ר, חיילי צה"ל בשטח ואזרחי ישראל.
לו קדר, לדעתי, היא גיבורת המשנה של הסרט, אף יותר מדיין, דדו, זמיר ושאר הבכירים. ואולי, בעצם, גיבורת המשנה היא הסיגריה, שאינה משה מידיה ופיה של גולדה, אפילו כשהיא בהקרנות בבית החולים, ומקומה המרכזי בחייה של גולדה מובלט מאוד בסרט.
הסרט מסתיים על רקע שירו של לאונרד כהן "מי באש".
הסרט עושה צדק עם זיכרה של גולדה מאיר, לאחר חמישים שנה של תעמולה ששפכה את דמה. מחקרים רציניים בשנים האחרונות הפריכו את העלילה על כך שגולדה, כביכול, החמיצה הזדמנות לשלום, כאשר דחתה הצעת שלום מצרית; הצעה שלא היתה ולא נבראה ולכן לא היתה שום אפשרות לדחות אותה. המחקרים הללו לא זכו לאותו רייטינג שזכה ספר שרלטני שכביכול "הוכיח" את העלילה. אבל הסרט זוכה לפופולריות רבה ומגובה בכתבות אוהדות בתקשורת, ואני מאמין שזו תחילת המפנה שתחזיר לגולדה את כבודה שנגזל. בסופו של דבר, היא תיזכר בתולדות עם ישראל כמנהיגה דגולה, שהיטיבה להוביל את ישראל בשעתה הקשה אל הניצחון.
* פראיירים – ארגון "השומר החדש" מפעיל תוכניות חינוכיות רבות של חיבור הנוער לחקלאות. גולת הכותרת היא רשת בתי הספר "אדם ואדמה", אך יש עוד תוכניות שונות של קבוצות נוער המתנדבות לעבודה בחקלאות בהתנדבות בחופשים. אחת התוכניות נקראת "פראיירים". סביר להניח שזה לא שמם המקורי, אך זה השם שחברי התוכנית נתנו לה והיא השתרשה ועוברת ממחזור למחזור. השם משקף את האופן שבו הסביבה מסתכלת עליהם; העובדים בהתנדבות בעבודה קשה בזמן החופש הגדול וחופשות החגים. הם נושאים את השם הזה בגאווה. איך? הרי אין דבר שהישראלים שונאים יותר מלהיות פראיירים? עובדה. הם שלמים עם דרכם ויכולים לקבל בהומור את התדמית.
קבוצה של תוכנית "פראיירים" היתה השבוע באורטל ועבדה במטעים של אורטל ואודם. בשנה שעברה עבדתי בקטיף אוכמניות עם קבוצות "פראיירים". השנה לא יצא לי לעבוד איתם, אך נפגשתי איתם והרציתי להם על ההתיישבות בגולן. חבר'ה נפלאים. אגב, כל התוכניות החינוכיות של "השומר החדש" משותפות לחילונים ודתיים, וזו כשלעצמה ברכה גדולה, בוודאי בימים טרופים אלו. האמת היא שבקבוצות שיצא לי לפגוש יש יותר דתיים. והקבוצה השנה – כמעט כולה נוער דתי לאומי, בנות ובנים, שעובדים יחד.
אני שומע את מחרחרי פירוק המדינה, אומרים ש"נמאס להם לשאת" את אלה שלא מתגייסים ולא מתפרנסים וכו' וכו' ולכן הם רוצים להיפרד. האמת היא שרוב תומכי הקואליציה הנוכחית, המיועדים ל"מדינת יהודה", זולת החרדים המשתמטים – משרתים בצה"ל ותורמים לכלכלה לא פחות מאף פלח אחר באוכלוסייה, וכאשר מדובר בחברה הדתית לאומית, על כל גווניה – על אחת כמה וכמה.
* ביד הלשון: פעלנה – פועל בגוף נוכחות או נסתרות בלשון עתיד הוא תפעלנה, ובלשון ציווי – פעלנה. כלומר, יש כאן צורה ייחודית ללשון נקבה. בשפה המדוברת הצורה הזאת כמעט נעלמה וגם בשפה הכתובה היא יותר ויותר נדירה. לשון זכר: יפעלו, תפעלו, פעלו, השתלט על צורת הנקבה וכמעט הכחיד אותה. גם האקדמיה הכשירה זאת והיום שתי הצורות מותרות, בניגוד לחוקים שאותם למדתי בבית הספר. אגב, בצדק, כיוון שגם במקורות ישראל, כולל התנ"ך, מופיעות שתי הצורות. אבל הצורה הזאת יפהפייה וייחודית וחבל שהיא עולם הולך ונעלם.
איזה יופי אנו מוצאים בשירים ובפזמונים, כמו: "תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים / עפרות ארצנו באשר הם שם" (ביאליק, "שיר עם"), "שקיעות בהר תבערנה ותדעכנה / אבל כלניות תמיד תפרחנה / סופות לרוב תהומנה ותסערנה / אך מחדש כלניות תבערנה" (אלתרמן, "כלניות"), "צאנה צאנה צאנה צאנה הבנות וראינה / בחורים במושבה" (יחיאל חגיז "צאנה צאנה"), "באנה באנה באנה באנה הבנות / בשמחה וגם בעצב / כך נרקוד לפני הקצב / אם נרצה או לא נרצה / אז תזמורת – מוסיקה! / במחול נצא" (יורם טהרלב "נשים רוקדות") ועוד ועוד.
במקום לכער את השפה העברית ביצורי כלאיים וולגריים כמו אתםן, אנשי.ם, אנשימות, ראשה וכו', מוטב לחזור לתפעלנה ולפעלנה היפים כל כך. אני משתדל להקפיד על כך בכתב. אני מודה שבדיבור – פחות. וחבל.
אורי הייטנר