על ספרה של שֹישֹי מאיר
"האוטובוס יצא מהתחנה"
סטימצקי 2023, 240 עמ'
הענקתי לרשימה הזאת את השם "כנגד כל הסיכויים", כי הספר מתאר חיים מיוסרים במשפחה שהמונח "לא מתפקדת" קטן עליה: האב הוא טיראן, שרב עם אשתו, מגדף אותה, ואף מכה אותה. לא רק שהוא אינו מפרנס את המשפחה, הוא אפילו גוזל את מעט הכסף שאשתו משיגה בעבודות מזדמנות. הוא בעל התנהגות שמעוררת גועל, רמאי המשלם בצ'קים חסרי כיסוי, מוכר את מה שהוא קונה בצ'קים אלה, ומפסיד את הכסף בקלפים. את בנותיו הוא שונא (כי הן בנות!) אבל את ילדי השכנה נג'את הוא מפנק.
האם איבון (שם האב אינו מוזכר בספר) היא אנאלפביתית, מאמינה באמונות תפלות, אינה מסוגלת לייעץ לילדיה בהוויה החדשה בארץ, אבל היא אם מסורה שעושה את הבלתי אפשרי למען ילדיה, היא משתדלת שילדיה יקנו דעת, מה שנמנע ממנה, היא אפילו שוכרת מורה פרטית לאנגלית, בכסף שאין לה, כדי שהאחיות התאומות של תיקי, גיבורת הספר, ידביקו את הפער שיצרה הפנימייה בה שהו בילדותן. האם מוסרית מאוד, והדוברת, תקוה חדד (השם המלא של תיקי נודע לקורא רק בעמ' 196) – אוהבת אותה אהבת נפש (ראו עמ' 112, 223), ואני מודה שהדמות הזאת שבתה את ליבי בעיקר משום האהבה וההערכה שלה לאימה.
האח הגדול סמי הוא דמות שטנית ממש – בתחילת הסיפור אנו קוראים שהוא נמצא בקיבוץ של "השומר הצעיר", ויש שמועות שהכניס נערה שם להריון. הוא מגיע הביתה, ומשליט בו טרור, בעיקר כלפי הדוברת, הלא היא תיקי. הוא סוטר לה ומכה אותה באגרופים על כל מה שנראה בעיניו כחטא: על שלא הביאה ציון מאה במבחן, על כך שלדעתו העתיקה את העבודה שהכינה על סין, ולכן הוא קורע את העבודה ודורש ממנה לכתוב עבודה חדשה, היא חייבת לקבל ממנו אישור על כל דבר, ואם לא, היא סופגת מכות וגם מעצר בית למשך שבוע. הוא מתנגד שתיקי תיסע למחנה של הצופים שהמדריך מוסה מצליח להשיג מימון עבורה (בבית המשפחה אין אפשרות לממן מותרות כאלו; לפעמים אין כסף לקנות במכולת), ותיקי נאלצת להתגנב מהבית בהיחבא, ולהיות בחרדה לכשתחזור על מה מחכה לה מסמי משום שהפרה את פקודתו. כשהיא מגיעה הביתה, וסמי "רק" סוטר לה – היא מאושרת "שיצאה בזול" (עמ' 113).
סצינה מזעזעת מופיעה בעמ' 125: סמי סוטר לה אינספור סטירות, ובין סטירה אחת לשנייה, הוא דורש ממנה לנשק אותו, כשהיא מסרבת, הוא מפליא בה את מכותיו.
הוא מתגלה כעבריין מין מתוחכם, גם כלפי אחיותיו, ואת זה תיקי מבינה לאחר מעשה שלו שזיעזע אותה. (עמ' 205). אמרנו טירן – הוא מכה גם את אביו ואת אימו, כלפיה הוא אפילו מאיים בסכין. כשג'ורג'י, אחיו החורג, מאחר לשלוח לו תשלום עבור נסיעות ללימודים (מדוע בכלל האח הזה חייב לממן את צרכיו?) הוא מתכונן לדקור אותו בסכין.
סמי הוא ידען בתחומים רבים, בעל השקפת עולם אתיאיסטית (בהשפעת הקיבוץ השייך ל"השומר הצעיר"), ולמרות השנאה אליו מצד תיקי, היא מעריצה את השכלתו, אבל ההתנהגות הפכפכה שלו אינה מאפשרת לו להתמיד בשום מקום: מהקיבוץ נפלט בעטיו של מעשה ביש, את הלימודים להשגת תעודת בגרות הפסיק מסיבה לא ידועה, כך גם לימודיו בבית ברל בקורס מדריכים. בשירות הצבאי הוא מיד נענש בכלא, ותיכף הוא נפלט גם משם. יש רק מקום אחד שהוא מתמיד, ועושה בו חיל – כעסקן פוליטי במפלגת חירות, כשהוא מחקה את טון הדיבור של מנחם בגין. בתחכום ראוי להתפעלות, המחברת מרמזת רמז מוצנע לקורא.
כשיש רקע כזה החברה מצפה לילדים שמידרדרים לפלילים, לבנות שבורחות מהבית, והנה, תיקי, המעריצה את ידענותו של סמי, אבל שונאת אותו שנאת מוות (כלפי אביה היא אפילו מדמיינת אפשרות להרעילו, עמ' 23), מצליחה לתמרן בתוך הסביבה הבלתי אפשרית הזאת, מצליחה להוסיף דעת, למרות שאין ביכולתה לרכוש אפילו את ספרי הלימוד, מצליחה לממן לעצמה בגדים (וגם לתפור לעצמה), כשהבגד האחרון שזכתה לקבל מהוריה היה בגיל שבע. היא מצליחה להיות תלמידה מצטיינת, שזוכה לסטיפנדיה ללמוד ללא תשלום בפנימייה יוקרתית בירושלים. היא מרבה לשאול ספרים בספרייה, וקוראת אין ספור ספרים – בעיקר כשהיא ב"הסגר" בפקודת אחיה הדיקטטור – אזכיר את קצתם: "וינטו ויד הנפץ" מאת קארל מאי, "בית ממכר עתיקות" של צ'ארלס דיקנס, "כלבם של בני בסקרוויל" של ארתור קונן דויל, "נשים קטנות" של לואיזה מיי אלקוט, "טרגדיה אמריקאית" של תיאודור דרייזר, "מרד הנפילים", "כמעיין המתגבר", "אנו החיים" מאת איין ראנד, "הנפש הקסומה" מאת רומאן רולאן, "מרג'ורי מורנינגסטאר" של הרמן ווק, "החדר דמוי L" של לין ריד בנקס. אני בטוח שזאת לא כל הרשימה.
בספר הזה, שעלילתו מתרחשת בעיירה ליד חיפה (אולי מגדל העמק?) יש המון אלימות, ולא רק במשפחה של תיקי: אביה של רוזי, חברתה הטובה של תיקי, שנטרפה עליו דעתו בעקבות אימי השואה, מכה את אשתו ואת בתו. יש גם שתי נשים שסוטרות לתיקי, וגם הן מאופיינות כחולות נפש.
אני חייב לפתוח סוגרים כדי לנסות להבין מניין הרעיון המעוות הזה שגברים נועדו לשלוט בנשים, לרדות בהן, ולמנוע מהן השכלה, כמו שקרה לאימא של תיקי (ראו עמ' 213), ולשאר הנשים בעיראק, ובעצם ברוב החברות המסורתיות במרחב המונותיאיסטי? זאת שאלה שאינה מנוסחת כך בספר, אבל היא בהחלט צפה ועולה מעלילתו. ובכן, די להציץ בכתבי הקודש כדי להבין את המקורות לחוסר הצדק הנורא הזה: התורה פותחת בהיגד מזעזע: "אל אישך תשוקתך, והוא ימשול בך" (בראשית ג' 16); האישה בתורה היא חלק ממלאי הרכוש של הבעל (שמות כ' 17), ואב רשאי למכור את בתו לעבדות עולם (שמות כ"א 7); חז"ל מנעו מנשים לימוד תורה, כי "כל המלמד בתו תורה, מלמדה תפלות" (סוטה ג' ד'); והקוראן המונותיאיסטי מרשה לבעל להכות את האישה (סורה ד' 39-38); הרמב"ם, הנשר הגדול, הולך בעקבות הקוראן ומרשה לייסר את האישה בשוט אם היא לא ממלאה את חובותיה כשפחה (משנה תורה, סדר נשים, הלכות אישות, פרק כ"א, הלכות ג' י'). מתי הזוועה הזאת החלה להתפוגג? כאשר אנשים נאורים החלו להשתחרר מכבלי הדת.
סגור סוגריים: תיקי שבספרנו שייכת לדור הנאור הזה, וגדולתה בכך שמצליחה לשאוף אל האור בעולם אטאוויסטי אפל.
ב"הווה" של עלילת הספר המשפחה מתגוררת כבר בשיכון, אבל מדי פעם אנו מוצאים זיכרונות מהמעברה, וכמי שחווה בעצמו שהייה של מספר שנים במעברה (אוהל, צריפון, צריף) אני מעיד שהתיאורים הם אמיתיים (בתי שימוש משותפים מטונפים, רחצה לעיני כול בגיגית וכו').
הכול מודים שקליטת היהודים שעלו מארצות האסלאם היתה קשה יותר מקליטתם של היהודים שעלו מאירופה, וסיבות ידועות: שפת הדיבור שלהם היתה ערבית, שפתו של האוייב המר שלא מכבר רצה להשמיד את מדינת ישראל שרק נולדה; שפת הדיבור של העולים מאירופה הייתה יידיש, שרבים מהוותיקים שלטו בה, למרות שנלחמו נגדה ("עברי דבר עברית!") – וכן הנשים האירופיות ידעו קרוא וכתוב, כי חלקן הגדול השתחררו מכבלי הדת (ברור שבעולם החרדי האירופי לא שמעו על כך!)
הקליטה הלא פשוטה של יוצאי ארצות האסלאם גרמה שמשכילים (רבים מדיי!) ראו באשכנזים אוייב שיש ללחום בו עד חורמה, ואזכיר שלושה מתוך עשרות: סמי מיכאל שצייר את האשכנזי ב"שווים ושווים יותר" בציור שטירמרי ממש, שלמה צדוק הצהיר שהוא עומד לירות בכל אשכנזי שיפגוש ברחוב, וסמי שטרית כתב בשיר שהוא מזלזל במנהיגים האשכנזים, ומעדיף לנשק את ידו של מלך מרוקו (רשימה חלקית מאוד!)
בספר שלנו, לא רק שאין איבה כלפי האשכנזים, אלא ההיפך הוא הנכון: החברה הכי טובה של תיקי היא רוזי, שהוריה שורדי השואה עלו מפולין; אחיה הטיראן של תיקי מושווה למקס האשכנזי, שעלה מרומניה, שהוא אדם מתון, שתיקי קצת מאוהבת בו, והוא מלמד אותה פינג-פונג ושחייה. כן, יש רק פרחח אחד בבית הספר, בשם יותם, שסבור כי המזרחים הם ערבים כי הם שחומי עור.
הקורא מייחל לכך שהגיבורה תזכה לגמול על סבלה, על תושייתה ועל התגברותה על הררי קשיים, ואמנם "הסוף טוב", אבל באמת לא בתבנית של סופי טלנובלות: היא מצליחה לשחרר את יעל אחותה מטראומת הילדות שגרם לה סמי, והשחרור הזה מפסיק את הגמגום ממנו סבלה מאז שסמי פגע בה; תיקי מחליטה לא ללמוד בפנימייה היוקרתית בירושלים, למרות שזכתה בסטיפנדיה לשם כך, וזאת משום שהיא מבקשת להגן על אחותה הקטנה, ואם יהיה צורך היא אף תפנה למשטרה. וכן, גם המחזור מיוחל פוקד אותה, אמנם באיחור, בגיל ארבע-עשרה, אבל זה איננו מפחית מקורת הרוח שלה.
היצירה בנויה לתלפיות, וממש לא להאמין שזה הרומן הראשון ששישי מאיר פירסמה, הגם שפירסמה קודם דברי ספרות – שירה וספרי ילדים ונוער.
משה גרנות

[אהוד: אני מצטרף להמלצה. קראתי את הספר כאשר ביליתי בנופשון האחרון של גימלאי בית החולים שיבא של המסתורית – במלון נווה אילן, ולא יכולתי להניחו מידי. עוד הישג ספרותי של החבורה המצויינת של הסופרים, המשוררים והחוקרים העבריים יוצאי עיראק. עם זאת, ממש קשה להאמין כי כמו אימהּ של הסופרת, נשים יהודיות רבות מאוד בעיראק היו אנאלפבתיות. האם גם בכך אשמים אנחנו, "האשכנזים", חוטפי ילדי תימן?]

2. עיון בגיליון 231 של "האומה" (אוגוסט 2023)
ב"פתח הגיליון" כותב העורך יוסי אחימאיר שאל אנשי השמאל חברו כמה "שמות" של מי שהיו פעם בתנועת החירות ועזבוה בטריקת דלת. מעניין אם "הימין" מאמין לבדייה שההפגנות הענקיות מונהגות על ידי השמאל – השמאל הרי כמעט איננו קיים (4 מנדטים, וגם אלו עומדים להתפוגג). ההפגנה היא של העם על פלגיו השונים, ובין "השמות" ניתן למצוא אישים מליבו של הימין: בני בגין ובנו, דן מרידור, ציפי לבני, לימור לבנת, אליקים רובינשטיין, רובי ריבלין, גדעון סער, זאב אלקין, אביגדור ליברמן – מדובר במאסות! אליהם יש להוסיף רמטכ"לים, אלופים, רב-ניצבים, ניצבים, ראשי מוסד וראשי שב"כ לשעבר – כולם יצאו מדעתם, ואינם מבינים כמה הרפורמה חיובית ובונה?
יוסי אחימאיר שואל במה דעתו של השופט עדיפה על זאת של המחוקק. ובכן, הרי הסבר:
חבר כנסת נבחר על כתפי תומכים, והוא חייב להם. דוגמה? שר חייב לאחד מתומכיו, ולמענו הוא מוכן לשנות חוק בצורה פרסונלית (פרשת ראש הוועדה הקרואה בטבריה). כדי להיות חבר כנסת, לא צריך שום כישורים – די בכך שהצליח לסחוף אחריו תומכים. אבל כדי להיות שופט, צריך ללמוד משפטים, לעבור בחינה של לשכת עורכי הדין, להצטיין כעורך דין, לעבור קורס של סינון כדי לעבור אחר כך בחירה של הוועדה לבחירת שופטים. המצטיינים מתמנים לשופטים מחוזיים, ומהם (וגם מפרופסורים מפורסמים, ויועצים משפטיים) בוחרים קבוצה קטנה של שופטי בית המשפט העליון. ובכן, אני סומך על שיקול דעתם של שופטי העליון יותר מאשר על שיקול דעתו של דודי אמסלם שבהבל פה מכניס לכלא את כל מי שאיננו מסכים להחלטות הממשלה.
הימין שולט במדינה מ-1977, ומעולם לא היתה התקוממות כזאת של מאות אלפים לאורך חודשים ברצף. אדרבה "השמאל" (שכאמור, כמעט שאיננו קיים) תמך בראש הממשלה שהציל את המדינה ממשבר כלכלי ב-2003, שהצהיר שלעולם לא יפגע בעצמאותו של בית המשפט (2012), שהצליח לרקום שלום עם מדינות ערביות.
העם התקומם כאשר הממשלה "ימין על מלא" מבקשת לבטל את עצמאות בית המשפט, כאשר טרוריסטים שולטים על המשטרה ועל האוצר, כאשר מבקשים לפורר את צבא העם על ידי השוואת מעמד לומדי תורה לחיילי צה"ל.
הרצל ובלפור חקק מראיינים את חתן פרס נובל פרופ' ישראל אומן, וזה טוען כי בג"ץ מתנהל כמו מלוכה, וזה הרי מופרך לחלוטין: בג"ץ איננו יוזם שום דבר, והוא אינו שולט על שום דבר, הוא תמיד מגיב, ולא יוזם, הוא מופקד על הצדק ועל החוק כדי שהשלטון לא יתפרע. ישראל אומן משווה להפגנות לאחר פינוי היישובים מרצועת עזה, שהיו כביכול יותר מכילות מההפגנות עכשיו. קודם כול פינוי מעזה נערך על ידי ממשלת אריק שרון, ולא על ידי "השמאל" המשוקץ. ושנית, לא שכחנו איזה מרד אלים אירע אז, ואיך שרים של היום הכינו מכלי דלק כדי לבצע מעשי זוועה.
שיא השיאים בדבריו של ישראל אומן היא קביעתו שרק בשמאל יש שנאה, והיא איננה בימין – באמת? הוא לא מצא שנאה בימין? הוא לא שמע על זרקא, שמתחבק עם רוה"ם ועם שריו, ושמח שהיטלר המית בגז את השמאלנים האשכנזים? לא שמע על פינדוס שקבע כי הלהט"ב גרועים מדאע"ש? לא שמע את שרי הממשלה מגנים את הרמטכ"ל ומפקד מחוז מרכז על כך שמעדיפים, כביכול, את הפלסטינאים? לא שמע את אמסלם דורש להעמיד לדין על בגידה את אהרן ברק ואת אסתר חיות?
יוסי אחימאיר, ישראל אומן ובנימין נתניהו (שנאומו באזכרה לז'בוטינסקי מובא במלואו) מגנים את הסרבנות.
על מה הם מדברים? הרי לא מדובר בחיילי סדיר, קבע ומילואים שמסרבים פקודה, אלא באנשים יקרים שבאהבתם לעם ולמדינה התנדבו לשרת הרבה מעבר לחובתם, ותחת ממשלה שמחוקקת חוקים המובילים לחורבן המדינה – הם אינם מוכנים להמשיך להתנדב. ברור שאמסלם היה רוצה להכניס אותם לכלא, כמו שנהוג בכל דיקטטורה.
חגי סגל, מי שהורשע כטרוריסט ("המחתרת היהודית"), ונידון לשלוש שנות מאסר (על קטיעת רגליו של ראש עיר פלסטיני, ועיוורון עיניו של חבלן משטרה!) בדק ומצא שהרפורמה אינה שוללת את הכתוב במגילת העצמאות.
אם יורשה לי, אני לא ממש מוכן לקבל שיקול דעת מאדם כמוהו, למרות שבממשלה עצמה מכהנים שני טרוריסטים.
צחי הנגבי מספר כי למרות האבל שפקד אותו עם פינוי ימית (1982), הוא התגייס למילואים במלחמת שלום הגליל, ולא סירב. ובכן את פינוי ימית ביצעה הממשלה הימנית של מנחם בגין, וצחי הנגבי לא היה מתנדב כאשר פרצה מלחמת שלום הגליל.
אני מבקש לומר גם קצת שבחים לגיליון הזה של "האומה": יעקב פלקוב מספר במאמרו על יהודים שגויסו על ידי המודיעין הבריטי להקשיב לשיחותיהם של השבויים הגרמניים, ונוכחו לדעת שרבים מהם הסתייגו מרצח המוני יהודים, וכי אפילו העריצו את המאבק חסר הסיכוי של יהודי הגטו.
בהקשר הזה סוקר ליאניד גרשוביץ את המרידות בגטאות הקטנים.
משה ארנוולד מתאר את הלבטים ביישוב העברי לאחר זוועות תרפ"ט אם יש להעניק חנינה לרוצחים הערבים.
נדהמתי למצוא ב"האומה" את דבריה של קרנית פלוג, הנגידה לשעבר שפרסמה ב"ידיעות אחרונות" מאמר תחינה לנתניהו לוותר על ההפיכה המשטרית.
הזכרתי כאן רק חלק מהראוי התייחסות בגיליון זה של "האומה".
ד"ר משה גרנות