בן פתח-תקווה
מתוך היומן
10.2.73. ח' באדר א' תשל"ג. שבת. אתמול בערב הייתי אצל אימא ומשה בפתח-תקווה. אימא עשתה ארוחה גדולה ומצויינת. היו ארון ותמר [בן עזר], מרים ואברהם [גיסין], יואל ויהודית [סימקין], שלמה וחווה [וולפברג], אבשלום רוצקין [כרמלי] ו[לאה] אשתו, רחלה ושמחה [זילברווסר]. יואל ואבשלום סיפרו מעשיות ובדיחות, מן הפולקלור של פתח-תקוה.

סיפור של יואל סימקין על פרץ פסקל.
פסקל היה מספר כי לכל אדם קצוב מיספר ימי חייו מראש. כיצד יודעים אותם? למעלה, בשמיים, יש מקום שבו ניצבות צלוחיות זכוכית מלאות שמן ובהן פתילות של צמר-גפן. הפתילות בוערות, והשמן כלה. וככלות השמן – האדם מת.
לילה אחד, מספר פסקל, חלמתי שאני בשמיים ורואה את כל הפתילות הבוערות. והצלוחיות, חלקן מלאות וחלקן הולכות ומתרוקנות. אני מחפש את הצלוחית שלי והנה, מה אני רואה – היא ריקה כמעט לגמרי, ועל ידה הצלוחית של אשתי, ובה השמן רב.
מה אני עושה? מסתכל הנה והנה, וכשאני רואה שאף אחד לא רואה אותי, אני טובל את האצבע בצלוחית של אשתי ומעביר טיפת שמן לצלוחית שלי, טובל ומעביר (ויואל מראה באצבעו את תנועת ההטפה, כמו בקריאת מכות מצרים בסדר פסח), טובל ומעביר, ופתאום אני מתעורר מחלומי ושומע את אשתי אומרת (באידיש):
"לא די שהשתנת בתוכי אתה עוד טובל את האצבע שלך כל פעם בחור שלי!"

[אם אינני טועה, הסיפור על פסקל הוא עיבוד של מעשייה עממית באידיש. משום-מה הסוף לא נראה לי הגיוני ואולי החסרתי משהו ממה ששמעתי וכתבתי מזיכרוני].

[בעקבות הסיפור הזה כתבתי את הקטע הבא ברומאן "המושבה שלי" משנת 200:
סנדרל היה אומר כי לכל אדם קצוב מיספר ימי חייו מראש. כיצד יודעים אותם? למעלה, בשמיים, יש מקום שבו ניצבות צלוחיות זכוכית מלאות שמן ובהן פתילות של צמר-גפן. הפתילות בוערות, והשמן כלה. וככלות השמן – האדם מת.
"לילה אחד," הוא מספר, "חלמתי שאני בשמיים ורואה את כל הפתילות הבוערות. והצלוחיות – חלקן מלאות וחלקן הולכות ומתרוקנות. אני מחפש את הצלוחית שלי והנה, מה אני רואה – היא ריקה כמעט לגמרי, עומדת לכבות, ועל ידה הצלוחית של שיינע-פשה אשתי, ובה השמן רב. מה אני עושה? מסתכל הנה והנה, וכשאני רואה שאף אחד לא רואה אותי, אני טובל את האצבע בצלוחית של שיינע-פשה ומעביר טיפת שמן לצלוחית שלי, טובל ומעביר – " סנדרל מורה באצבעו את תנועת ההטפה, כבסדר פסח, "טובל ומעביר – ופתאום אני מתעורר מחלומי ושומע את שיינע-פשה שלי אומרת," והוא מחקה אותה באידיש: "לא די שהערת אותי, אתה עוד טובל אצלי את האצבע שלך כל פעם בחור אחר!"].

סיפור על הדודה אסתר, גם הוא מפי יואל סימקין.
כשהיתה צעירה אהבה אסתר (ראב) מאוד את אברהם איכר. היתה לו הצלחה רבה אצל נשים והיה נשוי במרוצת חייו לנשים אחדות. כניראה שהדוד ברוך והדוד אלעזר [אחֶיהָ של אסתר], דעתם לא היתה נוחה מכך שהוא [שהיה פועל] מתעסק עם אחותם. מה עשו? לילה אחד התעטפו בעבאיות רחבות והתחפשו לערבים, ארבו לו והתנפלו עליו והיכו אותו מכות נאמנות.
[אהוד: על כך כתבה לימים אסתר ראב את הסיפור: "כיצד שדדו העזתים את הפלרינה שלי" המופיע בכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה". עד סוף ימיה לא ידעה את האמת שמאחורי הסיפור, והוא מופיע בשלמותו בביוגראפיה שכתבתי על אודותיה, "ימים של לענה ודבש"].

ועוד סיפור מפי יואל:
זוג צעיר מראש פינה נסע לירח הדבש לטבריה. הלכו לראינוע וביקשו את המקום הטוב ביותר – בשורה הראשונה! נכנסו וישבו, ולפתע הם רואים כי פרידמן, פקידו של הברון, יושב באחת השורות האחוריות. "איך אנחנו יכולים לשבת עם הגב אליו?" – אמר הבעל הצעיר, ומיד הסתובבו כדי שלא להעליבו.

החלטתי שצריך פעם לקפוץ אל יואל סימקין ולרשום מפיו סיפורים מאוצר הפולקלור של המושבה.
אהוד בן עזר