ארבעה מחברי מרום גולן, אברהמל'ה ניישטיין, יעקב (מנצ'י) רעי, קובי רבינוביץ' ומנחם אודם, נפלו במלחמת יום הכיפורים. זמן קצר לפני המלחמה, נפל בהפגזה על הקיבוץ מיכה פיכמן. כל החמישה היו בחוד ההנהגה של הקיבוץ בן ה-6. קשה לתאר מכה קשה כל כך לקיבוץ כה צעיר וקטן. זו עלולה להיות מכת מוות, שמרסקת את הקיבוץ.
בגיליון של עלון הקיבוץ "עלי גולן", שיצא מיד אחרי המלחמה, ספד יהודה הראל, מזכיר הקיבוץ, לנופלים: "... בימים הנוראים שעברו מאז הגיעו הידיעות על נפילתם, עסקנו בהתארגנות מחודשת. התגלו כוחות חדשים בין הצעירים ובין הוותיקים, המשכנו לקלוט, כמה עוזבים חזרו, קיבלנו הרבה חברים חדשים ומועמדים חדשים. נוכחנו: במשך שש שנים הם יצרו לא רק משק ונכסים אלא גם אנשים. אנחנו חייבים להם את היכולת להמשיך בלעדיהם, כשם שאנחנו, יחד עם המדינה כולה, חייבים להם את עצם קיומנו. בחייהם, באישיותם ובעבודתם הם יצרו וחינכו חברה ואנשים המסוגלים לעמוד בקשה ביותר. כדי להמשיך אנחנו מוכרחים לשמור את השפעתם ואת זכרם. הכרחי שהם ימשיכו להשפיע, לחנך ולחזק אותנו, את החברים החדשים ואת בנינו. הלוואי ונצליח בכך."
בספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", הגדרתי את מלחמת יום הכיפורים והתקופה שבעקבותיה – "מבחן המנהיגות העילאי של יהודה, במרום גולן וביישובי בגולן. הפינוי והחזרה, השכול והיגון, אובדן חבריו להנהגה, מלחמת ההתשה הקשה בחודשים שאחרי המלחמה, המו"מ על הסדר הפרדת הכוחות שאיים על קיומה של ההתיישבות בגולן – עם האתגרים הקשים הללו, היה עליו להתמודד."
בעיניי, ההובלה של יהודה באותה תקופה הייתה מופת של מנהיגות. אך המבחן לא היה אישי, של יהודה בלבד, אלא של הנהגת כלל יישובי הגולן ושל החברים ביישובים האלה. ובמבחן הזה הם עמדו באופן מעורר השתאות והערצה. מלחמת יום הכיפורים קלעה את החברה הישראלית למשבר של יגון עמוק, של חרדה, של דכדוך, של "הזמנה לבכי", של נהי קולקטיבי. בימים הראשונים של המלחמה דיבר שר הביטחון משה דיין על "חורבן בית שלישי". ואף שהמלחמה הסתיימה בניצחון צבאי ישראלי ובהישג צבאי אדיר לנוכח תנאי הפתיחה הנוראים, כאשר צה"ל הגיע עד לפאתי דמשק ולק"מ ה-101 מקהיר, אווירת החורבן שרתה על החברה הישראלית, כאילו נבואת הזעם התאמתה.
המיספר העצום של הרוגים, פצועים, נעדרים ושבויים, ההפתעה והמחדלים לפני המלחמה ובמהלכה, הנפילה מאיגרא רמא של אופוריית הניצחון במלחמת ששת הימים לבירא עמיקתא של כמעט תבוסה בראשית המלחמה יצרו את אווירת הנכאים.
על כל אלה נוספה בגולן טראומה נוספת – האירוע הנורא של הפינוי ביומה הראשון של המלחמה. לפתע נוחתת על היישובים ההוראה לפנות מיד את הנשים והילדים. וכשהאוטובוסים ששלח משרד הביטחון לפינוי הגיעו, החלה ההפגזה הכבדה על היישובים. מה עושים? מה לוקחים איתנו? האם נזכה עוד לשוב לבית שבנינו בעשר אצבעותינו? האם זו פרידה לתמיד? חלוצים הופכים באחת לפליטים במולדתם. ובשעת חצות, הודעה גם לגברים שעליהם להתפנות מיד, כי אין מי שיגן עליהם, וקומץ גברים עם רובים צ'כיים ממלחמת השחרור לא יעצרו את שעיטת חטיבות הטנקים הסוריים.
הנשים והילדים של מרום גולן התפנו לבית השיטה, שאירח אותם אירוח מופתי. 11 מבני בית השיטה נפלו במלחמה. וכך, יום אחר יום מגיעות בשורות האיוב, עוד זה מדבר וזה בא. האבל הכבד על נפילת 11 בני בית השיטה נמהל באבל הכבד על נפילת ארבעת חברי מרום גולן ולאסון הפינוי והחרדה מחורבן הבית והיישוב שהם בנו.
מה טבעי יותר מלשקוע באבל קולקטיבי, ביגון ובחרדה? מאמרו של יהודה, הנוסך אופטימיות ואמונה ביכולת להתגבר, להתחזק, להתעצם ו"להמשיך בלעדיהם" וברוחם את מפעל החיים שעוד היה בחיתוליו, היה הקול הדומיננטי והמעצב את התמודדות מפעל ההתיישבות הצעיר בגולן עם מוראות המלחמה ותוצאותיה.
זה לא היה פשוט. לאחר המלחמה פרצה מלחמת התשה קשה מאוד ובכל יום נחתו פגזי האוייב בתוך היישובים, שהמו מילדים ותינוקות. ולא פחות כואב ומדאיג – נערך מו"מ על הסדר הפרדת כוחות מסוריה, שהחל בדרישה האולטימטיבית של סוריה לנסיגה ישראלית מכל הגולן ועקירת כל היישובים כתנאי להפרדת הכוחות.
ובתוך הקושי הזה, קם היישוב הישראלי בגולן כלביא, להגן על קיומו מפני הסכנה הפוליטית ולהמשיך לבנות ולצמוח ולחזק את היישובים.
עוד במהלך המלחמה, לאחר שהגברים הורשו לחזור ליישוביהם, לאחר שהצבא הסורי הפולש סולק מהגולן (זולת מוצב החרמון) וצה"ל יצא למתקפת נגד, כינס יהודה הראל את ראשי היישובים לדיון שעסק כולו במחר. איך יוצאים מן המשבר לצמיחה, בשש אחרי המלחמה. וב-29 באוקטובר, ארבעה ימים לאחר שוך הקרבות, התכנסה ישיבה רחבה יותר של הנהגת יישובי הגולן עם מזכירי התנועות המיישבות ויו"ר החטיבה להתיישבות. הם לא ביקשו עזרה בשיקום, לא תקציבים ליישובים, לא עזרה נפשית. פניהם היו לצמיחה ולפיתוח.
הישיבה הסתיימה בקבלת ההחלטה הבאה:
א. היישובים מתייחסים בהערכה לצה"ל על המהירות שפעל להחזרת המתיישבים לבתיהם במגמה לשוב לחיים סדירים.
ב. היישובים פונים לממשלה ולצה"ל לעשות כל הדרוש על מנת שהיישובים לא ייעזבו עוד.
ג. היישובים רואים לעצמם אתגר להכפיל את האוכלוסייה בגולן תוך תקופה של שנתיים ופונים למוסדות ולתנועות לסייע בביצוע אתגר זה.
ד. כדי לבצע את הכפלת האוכלוסייה על המוסדות והתנועות להעמיד לרשות ההתיישבות את המשאבים הכספיים והביצועיים הנדרשים.
ה. היישובים רואים חשיבות עליונה בהקמת מרכז עירוני בגולן וקוראים לגשת לאלתר לתכנונו והקמתו.

בתוך הדכדוך הכללי בחברה הישראלית, ההתיישבות בגולן הייתה אי של אמונה ואופטימיות. המסר של הגולן כלפי פנים, כפי שבוטא במאמרו של יהודה, תורגם למסר של הגולן כלפי חוץ – תביעה לתנופת פיתוח, עם הצעות מעשיות לקידום ההתיישבות – הכל בראיה קדימה, ראייה אופטימית. הגולן היה אז שטח מוחזק בשליטת ממשל צבאי. לא היו רשויות מקומיות. לא היה שום תוקף משפטי פורמלי לפורום ההנהגה שיהודה כינס ושום סמכות פורמלית לקבלת החלטות. אך ההנהגה הזאת הובילה את הממשלה להחלטה על הקמת קצרין, בירת הגולן, כבר בנובמבר 1973. ההנהגה הזאת הובילה להקמת ההתיישבות במרכז הגולן, שהיה פרוץ ובלתי מיושב עד אז. ההנהגה הזאת הובילה להכפלת ההתיישבות בגולן בתוך שנים ספורות.
אל מול האיום המדיני על הגולן, במו"מ על הפרדת הכוחות, קם הגולן והתנער, ואזור התיישבות קטן, שמנה כ-600 איש בסך הכול, הניע מאבק לאומי למען הגולן ונגד נסיגה מהקו הסגול (קו הגבול אחרי מלחמת ששת הימים). הארץ כולה נשטפה בכרזות "הגולן חלק בלתי נפרד מישראל". בכל הארץ נערכו אסיפות והפגנות. מול לשכת ראש הממשלה נערכה שביתת שבת ענקית ובתוכה גם שביתת רעב של ראשי התנועה למען א"י השלמה. ראש הממשלה גולדה מאיר ראתה במאבק הזה רוח גבית שאיפשרה לה לעמוד בלחצים האמריקאיים ולנהל מו"מ תקיף ומוצלח מאוד, למרות מלחמת ההתשה שנמשכה בכל עוזה והלחץ להגיע מיד להסכם כדי לשחרר את השבויים בסוריה. ואכן, עמידתה האיתנה הביאה את הסורים להתקפל בהדרגה מכל דרישותיהם, והם נאלצו להסתפק בנסיגה מקוניטרה. במהלך המאבק, הוקם בקוניטרה היישוב קשת, שאמנם לא מנע את הנסיגה מן העיר, אם כי חלק מן העיר נשאר בידינו בזכות הזזה פירטית של אבני הגבול שסומנו בידי משקיפי האו"ם, אך היה ליישוב הראשון במרכז הגולן.
המאבק בתקופת המו"מ על הפרדת הכוחות היה הראשון מתוך שלושה מאבקים לאומיים שהוביל הגולן. המאבק השני, לאחר ההחלטה על עקירת היישובים בסיני, היה להחלת הריבונות הישראלית על הגולן. המאבק השלישי, בשנות התשעים, "העם עם הגולן," היה לסיכול כוונות הממשלות למסור את הגולן לאוייב הסורי. שלושת המאבקים הסתיימו בניצחון מוחץ.
במלחמת יום הכיפורים הייתי ילד רמת גני. עוד לא חייתי בגולן. איני יכול לספר על הגולן באותם ימים בגוף ראשון. אך כתושב הגולן זה ארבעים שנה, אני חש גאווה אדירה להיות חלק מן המפעל שבמשבר עמוק כל כך, גילה איתנות ועוצמה למופת.

2. צרור הערות ‏27.9.23
* דמוקרטיה יהודית – חידה. מהיכן לקוח הטקסט הבא: "המיעוט הערבי צודק כשהוא תובע שוויון זכויות מלא, אך יש תחום אחד, שבו זכותו של הרוב היהודי להשמיע את עמדתו ולהמליץ למיעוט הערבי להאזין לה בקשב: רוב אזרחי המדינה לא יקבלו תנועות פוליטיות שיקראו לחיסול אופייה היהודי של המדינה. המדינה הזאת קמה כדי להעניק בית לאומי לעם היהודי. העם היהודי הוא ישות אתנית לאומית יחידה במינה, המשלבת דת ולאום, ושום להטוט מינוחי אינו יכול לשנות עובדת חיים זו. לפיכך, כללי המשחק הפוליטיים המתנהלים בישראל נגזרים מן האקסיומה, שזו מדינה יהודית, וכי שום כוח פוליטי אינו יכול לצפות שיותר לו לערער על כך."
אל תתאמצו. סביר להניח שלא תגלו. כי אם נחפש שרידים של ה-DNA של כותבי הטקסט הזה בקרב מי שאמורים להיות היורשים והממשיכים שלהם, נעלה חרס בידינו. זהו ציטוט מאמר המערכת של "הארץ" ב-12.2.96. לא כל כך מזמן. בסך הכול 27 שנים.
במוסף "הארץ" האחרון, הופיע מאמר של עורך "הארץ" אלוף בן: "יהודית ודמוקרטית" כאשר על ה"יהודית" קו של מחיקה. כמו הגרועים באנטישמים, רוצה עורך "הארץ" למחוק את המדינה היהודית. עורך "הארץ" סבור כנראה, כמו הגרועים שבאנטישמים, שכל עם ועם זכאי להגדרה עצמית במדינת לאום ריבונית במולדתו, זולת עם אחד, העם היהודי. הוא תוקף את בן גוריון. "אילו בן גוריון היה מסתפק בהכרזת 'מדינה בארץ ישראל שתיקרא בשם 'ישראל'." כלומר, סתם מדינה. אגב, מהי ארץ ישראל? ארצו של ישראל. מיהו ישראל? עם ישראל, כלומר העם היהודי. אדם נבער מדעת שיקרא את הדברים, יחשוב שאולי באמת בן גוריון קצת התבלבל ואופס, התפלקה לו בטעות מילה מיותרת במשפט ההכרזה. אבל מי שקורא את מגילת העצמאות יודע, שכל מהותה, כל תוכנה, הם הסברת "זכותנו הטבעית וההיסטורית" שבתוקפה "אנו מכריזים בזאת" – זכותנו הטבעית היא הזכות של כל עם לריבונות לאומית במולדתו. זכותנו ההיסטורית היא זכותו הנצחית, שאינה ניתנת לערעור, של העם היהודי על ארץ ישראל.
"בארץ ישראל קם העם היהודי," כך נפתחת המגילה הנפלאה הזאת, וממשיכה בפירוט מהותה של המדינה כ"הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל." אלוף בן כותב שצריך היה לכל היותר להסביר שמדובר ב"מדינה שבה חיים אנשים שמגדירים עצמם יהודים" ולא "מדינה יהודית", כאילו ההגדרה השדופה שלו היתה הכוונה וכאשר ב"ג התבלבל וכתב "מדינה יהודית" הוא "טמן מלכודת". אבל בן גוריון לא התבלבל כלל. הוא ממש לא חשב להקים מדינה "שבה חיים אנשים שמגדירים עצמם יהודים." הרי אין כמעט מדינה בעולם שלא חיים בה אנשים שמגדירים עצמם יהודים. כאן לא מדובר בהגדרה הפרטית של חלק מאזרחי המדינה, אלא במדינה בעלת ייעוד וייחוד, לממש את החזון והתפילות של היהודים לאורך כל הדורות. מגילת העצמאות היא מסמך היסוד של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. עוכרי הדמוקרטיה נוהגים לחגוג על העובדה שהמילה דמוקרטיה אינה מופיעה במגילה. זה נכון, אך התוכן שלה הוא של דמוקרטיה ליברלית. ואין שום סתירה בין מדינת לאום יהודית לבין דמוקרטיה ליברלית. אפס סתירה. ייתכנו פה ושם מתחים בין חלקי המשוואה המכוננת הזו, אך אין ביניהם כל ניגוד. מי שמדברים על הצורך לאזן בין היהודית לדמוקרטית אינם מבינים דבר וחצי דבר. אין כאן משחק סכום אפס, שבו ככל שהמדינה תהיה יותר יהודית היא תהיה פחות דמוקרטית ולהיפך. יש כאן כלים שלובים. יש לחזק תמיד הן את צביונה היהודי של המדינה והן את צביונה הדמוקרטי.
היטיב להגדיר את הזיקה העמוקה בין יהדותה של המדינה להיותה דמוקרטית, מייסד המדינה דוד בן גוריון. בעיצומה של מלחמת השחרור, ב-13.9.48, כתב בן גוריון ביומנו: "...ואשר לדמוקרטיה מערבית – אני בעד דמוקרטיה יהודית. 'המערבית' לא מספיקה. היות יהודי אין זו רק עובדה ביולוגית אלא גם – ביודעים ושלא ביודעים – מוסרית אתית. יש לנו תוכן יהודי די מיוחד – שצריך להיות נחלת העולם. ערך החיים וחרות האדם עמוקים אצלנו לפי תורת הנביאים מאשר בדמוקרטיה המערבית... הייתי רוצה שעתידנו יהיה בנוי על אתיקה נבואית (האדם נוצר בצלם אלוהים, ואהבת לרעך כמוך – אלה מוליכים לחיי שוויון כמו בקיבוץ), על מדע עליון ועל שכלול מכני עליון... אסור לנו להשתעבד ברוחנו לשום דרך ולשום תנועה זרה. עלינו לשקול הכול במאזני התבונה והצרכים והערכים של עצמנו." כלומר, בן גוריון ראה ביהדות את בסיס תוקפה של הדמוקרטיה, והוא לא רצה להסתפק בדמוקרטיה המערבית, אלא רצה להעצים אותה לדמוקרטיה יהודית, המחויבת להרבה יותר מהדמוקרטיה המערבית; לערכי הצדק, השלום והחרות לאור חזונם של נביאי ישראל. כל מי שמנסה לכרסם בזהותה היהודית של המדינה או בזהותה הדמוקרטית, או להנגיד ביניהם ולהציגם כסותרים זה את זה, כופר במהות קיומה של מדינת ישראל. צדק מאמר המערכת של "הארץ" ב-1996: "שום כוח פוליטי אינו יכול לצפות שיותר לו לערער על כך." גם שום עיתון. אפילו לא "הארץ".

* המפלצת הדוסופובית – בהפגנות בקפלן בראשית המאבק נגד המהפכה המשטרית, אחת הקריאות הפופולריות היתה "חילונים ודתיים לא רוצים להיות אויבים." היתה בכך מחאה נגד ה"הפרד ומשול" הביביסטי. היה בכך מסר המייצג אלטרנטיבה לאותה דרך; דרך הפוכה של אחדות, חיבור וקבלה. איך מתוך אותה מחאה צמחה המפלצת הדוסופובית, שונאת האחר, כאשר האחר הוא אנו בשרנו? איך מתוך אותה מחאה יוצאות אותן פלוגות משועממים ביום כיפור, לאכוף באלימות ולכפות את הדת ה..."ליברלית"? איך?

* בחן את עצמך – מי שאינו מבין ואינו מפנים שהמרחב הציבורי שייך לכל הציבור, ליברל – הוא לא.

* ליברלית לסירוגין – העובדה שעיריית תל-אביב מאפשרת תפילה מוסלמית במרחב הציבורי בהפרדה, מעידה עליה שלפעמים היא ליברלית.

* פשע שנאה – נערי הגבעות הדוסופים ביצעו ביום הכיפורים תג מחיר בתל-אביב.

* המיליציה להגנת החוק – לאלה שמצדיקים את האלימות הדוסופובית בתירוץ שהיתה כאן הפרת חוק – האם מקובל עליהם שאזרחים יתארגנו להשליט חוק, כאשר מפגינים חוסמים רחובות בתל-אביב? או אולי את חוק החמץ? או סגירת בתי קפה בתשעה באב?

* ברוח מגילת העצמאות – ציפיתי מבג"ץ לפסוק שחוק העזר העירוני אינו תקף במקרה זה, כיוון שהוא סותר את מגילת העצמאות, שבה נאמר שמדינת ישראל "תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות."

* אות הסולידירות היהודית – הדוסופובים בת"א טוענים שתל-אביב היא עיר חילונית, ולכן יש לשמור על הטהרה החילונית של המרחב הציבורי. הלו? מתי הוגדרה תל-אביב כעיר חילונית? תל-אביב היא העיר העברית הראשונה, לא העיר החילונית הראשונה. תל-אביב היא עיר ישראלית, השייכת לישראלים מכל הסוגים. חיים בה עשרות אלפי דתיים ומסורתיים ואלפי חרדים, שהעיר היא שלהם בדיוק כמו של החילונים, והמרחב הציבורי הוא שלהם בדיוק כמו של החילונים. את תל-אביב לא הקימו דתיים, אך הקימו יהודים. הם לא הקימו אותה כעיר דתית, אך גם לא כעיר חילונית. הם הקימו אותה כעיר יהודית, וצביונה היהודי היה חשוב להם מאוד.
הנה, מודעה עירונית מס' 36 של עיריית תל-אביב (איני יודע מאיזו שנה), בחתימת ראש העיר מאיר דיזנגוף (שבכיכר הקרויה על שמו, מי שמתיימר להיכנס לנעליו אסר תפילה בהפרדה וחולל את כל הביזיון הזה). כותרתה: "נגד חילול שבת בפרהסיא." ובגוף המודעה נאמר: "מעל במות ציבוריות ובתוכן במת המועצה העירונית, פנו כמה וכמה לציבור התל-אביבי בבקשה ובדרישה נמרצת להימנע מחילול שבת בפרהסיא, דבר הפוגע ברגשות הציבור החרדי שבעיר וכן בשמה הטוב של תל-אביב כעיר עברית טהורה... עיריית תל-אביב פונה, אפוא, שוב לציבור התושבים והחדשים מקרוב באו – שרבים מהם אינם יודעים אולי את מנהגי העיר הזאת – ומבקשת לנהוג כבוד בשבת ולשמור עליה מחללה גם בלי שוטר ונוגש.
ואלה דרישותינו לציבור:
א. האבטובוסים הציבוריים, גם אלה השייכים למושבות, מתבקשים לא לנסוע ברחובות תל-אביב בימי שבת וחגים.
ב. כל החנויות ובתי השעשועים צריכים להיות סגורים מערב שבת עד מוצאיה. המסעדות ובתי הקפה יכולים להיות פתוחים רק בשעות הקבועות ע"י העירייה בהסכם עם הרבנות הראשית.
ג. כל בעלי האבטומובילים הפרטיים ואופני-הנוע מתבקשים לא לנסוע בעיר בימי שבת וחג.
ד. גם בעלי עגלות ואבטומובילים לא-יהודים מתבקשים לא לעבור לפני בתי הכנסת בשעת התפילה
יזכרו כי השבת היא אות הסולידריות הלאומית הנפלאה ביותר מדור ודור, וכל הפוגע בה – באחדות ישראל הוא פוגע. ...שמרו על השבת והיא תשמור עלינו."
מה קרה מאז שעיריית תל-אביב פעלה לשמירה על השבת, באופן שגם "ראש יהודי" אינו דורש היום, ועד שעיריית תל-אביב אוסרת תפילה בהפרדה במרחב הציבורי ביום הכיפורים. אה, היתה כאן כנראה הדתה... אגב, משפט הסיום של המודעה, הוא פרפרזה על אמירתו של אחד העם: "יותר מששמרו ישראל שמרה השבת אותם." אחד העם היה יהודי חילוני, שהגדיר את עצמו אתאיסט. את שנותיו האחרונות עשה בתל-אביב. עיריית ת"א ראתה במגוריו בה כבוד גדול, ועוד בחייו קראה לרחוב שבו התגורר רח' אחד העם.

* בתל-אביב שלנו?! – לפנות את ההתנחלויות! שיחזרו למדינה! אוקיי. אז הם יקימו התיישבות חדשה בגליל ובנגב. בשום פנים ואופן לא! אסור להקים יישובים חדשים! זה נגד דת האקולוגיה! יישובים יהודיים זה "עליונות יהודית" ר"ל! ייהוד הגליל זה גזענות!
אוקיי. הבנו. אז הם יתגוררו בתל-אביב. בתל-אביב שלנו?! על גופתנו המתה! הם רוצים לכבוש גם את תל-אביב שלנו? הם רוצים להתנחל בתל-אביב שלנו? הם יעשו בתל-אביב שלנו הדתה? בים זה בסדר?

* אחריות אישית – המהפכה המשטרית היא הגורם לאסון הזה. בלי המהפכה המשטרית זה לא היה קורה, כפי שלא קרה עד היום. אבל ההתנגדות למהפכה אינה מכשירה כל שרץ, ובטח לא את שרץ פשע השנאה הדוסופובי בתל-אביב. בני אדם בוגרים צריכים לקחת אחריות על מעשיהם ולא להצביע על אשמתם של אחרים.

* עריצות הרוב – מי שתומך בדוסופוביה בשם הרוב, שוכח שדמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב, אלא גם זכויות המיעוט. אגב, אני בטוח שהדוסופובים הם מיעוט קטן בתל-אביב.

* אולי טעיתי – לאורך השנים אני מסביר את התנגדותי לחקיקה הדתית, בין השאר באמצעות יום הכיפורים וברית המילה, שאין בהם חקיקה ולכן הם אינם מעוררים אנטגוניזם ומכובדים באופן גורף על ידי הציבור. מאורעות יום הכיפורים גורמים לי להטיל ספק באקסיומה הזאת.

* על הפרדה וסולידריות – לאורך שנים אני נושא דגל ההתנגדות להפרדה מגדרית בתפילות באורטל. בתקופת הקורונה, כשהובלתי את תפילות יום הכיפורים, עמדתי על כך שלא תהיה הפרדה. כך גם בעליות לתורה של בניי ובתי ושל נערות ונערים אחרים שהכנתי לעליה לתורה בבר/בת המצווה. כך גם בקריאת המגילה בפורים ובהקפות וקריאת התורה בשמחת תורה ובכל הפעילויות שאני מוביל. את המחיצה באורטל הגדרתי פעמים רבות "צלם בהיכל". השנה, המחיצה הפריעה לי הרבה פחות מבשנים עברו. מה קרה? מה יום כיפורִים מיום כיפורַיִים?
הסיבה לכך היא הגל העכור של שנאה ורדיפה דוסופובית, שהתירוץ לה הוא המחיצה. כאשר יהודים מסורתיים ודתיים נרדפים בתל-אביב בידי מיליציות של דוסופובים משועממים, והמחיצה היא התירוץ, אני חש סולידריות עם הנרדפים. ועל אף התנגדותי העקרונית למחיצה, השנה ראיתי בכך שהתפללנו עם מחיצה סוג של התרסה נגד הגל העכור.

* מלחמת יום הכיפורים – מלחמת יום הכיפורים גרסת מלחמת האחים בתל-אביב, מזכירה לי כמה חשיבות יש בפעולותיי במדרשת השילוב, "מעגלים", "עיינות", "חולקים", רמ"ט שהיא קהילה משותפת של חילונים ודתיים, פעילות ההתחדשות היהודית באורטל וכד'. מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.

* חוויה תל-אביבית – אחת החוויות התל-אביביות היפהפיות שחוויתי בשנים האחרונות, הייתה קבלת שבת של קהילת בית תפילה ישראלי בנמל תל-אביב. ובדיוק כפי שלא הייתי רוצה שיבואו חרדים ויתנפלו עלינו, בצעקות שהם אינם מוכנים לתפילה מעורבת במרחב הציבורי ושנסתלק לבית הכנסת שלנו, כך איני מוכן שינהגו כך כלפי מי שדרכו ביהדות שונה משלי. המרחב הציבורי שייך לכולם.

* מתנה לסמוטריץ' ובן גביר – אם קואליציית ה-64 תנצח, חלילה, גם בבחירות הבאות, זה יהיה באשמת המיליציות הדוסופוביות האלימות.

* המחנה הכנופייתי – כצפוי, בן גביר וכנופייתו באים ביום חמישי לבצע פרובוקציה בכיכר דיזנגוף. הכנופייה הדוסופובית שיחקה לידי הכנופייה הכהניסטית, שבאה לשחק לידי הכנופייה הדוסופובית ויחד המחנה הכנופייתי מחריב את החברה הישראלית. חוק הרדיקלים השלובים.

* הערפד – אפילו הקיצונים במפלגת הקיצוניות הדתית מגנים את הפרובוקציה של בן גביר. אפילו קודמו בתפקיד ראש הכנופייה, מיכאל בן ארי, האיש הרע הזה; אפילו הוא (!) קורא לו להימנע. אבל כשהערפד הזה מריח דם, הוא לא מתאפק. הוא רוצה שפיכות דמים. הרי הוא השר ל"ביטחון" לאומני. זה ה"ביטחון" שהוא רוצה כאן. חבל שהדוסופובים הרימו לו להנחתה.

* להתעלם – לפיד קורא להתעלם מבן גביר ולא להיגרר לפרובוקציה. חבל שזה לא מה שעשו ביום הכיפורים, אלה שטוענים שהיתה שם פרובוקציה.

* גרורה – יאיר לפיד, שמתיימר להנהיג את המרכז, נגרר אחרי השוליים הדוסופוביים.

* גנץ נכשל – גדעון סער, חילי טרופר, מתן כהנא ואולי גם אחרים מהמחנה הממלכתי, גינו את ההשתוללות בת"א ואת ההפרעות בתפילה. גנץ איכזב. במבחן המנהיגות הזה הוא נגרר אחרי לפיד, שנקט בקו פופוליסטי, בהנחה שזה יעזור לברביבאי להיות יותר חולדאית מחולדאי.

* חשבתי שהוא מונותאיסט – לצורך הצדקת האלימות הדוסופובית, מישהו שלח לי תמונה של ריקלין בתפילה הזאת. כמובן שאין בכך כדי להצדיק כהוא זה את האלימות. אבל באשר לריקלין, הופתעתי שהוא משתתף בתפילה. אני לתומי חשבתי שהוא מונותאיסט, שמתפלל רק לביבי.

* קווים אדומים – שלום עם סעודיה הוא מטרה לאומית נעלה. סעודיה היא אחת המדינות החזקות והחשובות בעולם הערבי והמוסלמי, ושלום איתה יהיה אבן דרך חשובה בדרך לשלום כולל במזרח התיכון. ראוי לחתור לשלום כזה, ואני מודה שהתרגשתי מהדברים בנדון של נתניהו בעצרת האו"ם ומדבריו בנדון של בן סלמאן. אמנם סעודיה היא דיקטטורה תאוקרטית חשוכה, אך גם מצרים, ירדן והמפרציות, שעימן חתמנו על הסכמי שלום, הן דיקטטורות. אם התנאי לשלום במזרח התיכון הוא שלום עם דמוקרטיות בלבד, נאלץ לחתום על הסכם שלום רק עם עצמנו. השלום הוא ערך חשוב שלמענו ראוי להשלים עם העובדה שאנו חותמים על הסכמים עם דיקטטורות.
שלום – כן. אבל לא בכל מחיר. כפי שהתנגדתי להסכם שלום עם סוריה במחיר נסיגה מהגולן, חלילה, כך בכל הסכם שלום, יש לבחון את תנאיו כדי להחליט אם לתמוך בו או לא. השלום הוא ערך לאומי חשוב ביותר, אך הוא אינו עומד מעל לכל הערכים. יש לבחון אותו כחלק ממכלול של הייעוד הלאומי והאינטרסים הלאומיים והביטחוניים ולהציב לו קווים אדומים. איני מתלהב, בלשון המעטה, מתוכנית גרעין אזרחית בידי מדינה ערבית. אך העשרת אורניום היא קו אדום, שאין להסכים לשלום אם כרוכה בו הסכמה לכך. בן סלמאן עצמו דיבר על הצורך בגרעין להגנה מפני איראן. כלומר, לא מדובר רק בגרעין אזרחי. אני מאמין לו שהוא מתכוון לאיראן, האוייב הגדול של סעודיה ושל ישראל. אבל כאשר חותמים על הסכם שלום עם אוייב, יש לקחת בחשבון את האפשרות שיתהפך עלינו. הרי הסעודים אינם רוצים בשלום עם ישראל כי אימצו את הציונות, אלא כי זה האינטרס שלהם היום. האינטרס עלול להשתנות בעתיד. וגם השלטון בסעודיה.
יש לעמוד על העיקרון של מונופול ישראלי מוחלט על גרעין במזרח התיכון, כי ישראל היא המדינה היחידה שכל שכנותיה, כולל אלו שחתמנו איתן על שלום, חולמות על השמדתה.
גם בסוגיה הפלשתינאית יש להציב קווים אדומים. הקלת תנאי החיים של הפלשתינאים – מבורכת. ויתורים מדיניים בסוגיה הפלשתינאית גם הם לגיטימיים. אך לא כל ויתור. למשל, התחייבות לא להחיל ריבונות בעתיד על אף שטח, מנוגדת לאינטרס הלאומי להחלת הריבונות על בקעת הירדן רבתי ועל גושי ההתיישבות, והיא מחיר שאין לשלם.

* לייתר את הצורך – אם נשמיד את תכנית הגרעין האיראני, מאיליו יתייתר הצורך של הסעודים בתוכנית גרעין.

* השניה, השלישית והרביעית – מה היה אומר נתניהו אילו בנט, לפיד או גנץ היו מהרהרים על אפשרות של השלמה עם תוכנית גרעין סעודית? ובאלו כינויים היו מכנים אותם מעריציו, שמהללים כל כך את ההסכם הנרקם?
רמז: המילה המובילה היתה מורכבת מן האותיות השנייה, השלישית והרביעית בא"ב.

* כשהספק הוא עמלק – פעם סלדתי מהגימטריה ספק = עמלק. הרי הספקנות, האומץ והנכונות לא לקבל כמובן מאליו את מה שמספרים לנו, הוא ערך משמעותי. מה פתאום זו מצווה להשמיד את הספק? ההיפך הוא הנכון. כשהחלו להפיץ את תאוריות הקונספירציה על רצח רבין (כבר בימים שאחרי הרצח), התחלתי להבין שיש מקרים שבהם באמת הספק הוא עמלק. כאשר מטילים ספק, ששום דבר לא עומד מאחוריו, כדי להציל את רוצח ראש הממשלה, זה ספק שהנו עמלק. וכך גם כעת, לנוכח הקמפיין הנתעב של חבריו ומעריציו של רוצח המשפחה ואלה שחלומם הרטוב הוא תינוקות ערבים עולים באש, באמצעות הטלת "ספק" בהרשעתו (ועל הדרך ליצור דה-לגיטימציה לשב"כ ולמערכת המשפט השנואים עליהם). הספק הזה הוא עמלק.
את העמלק הזה, שזורעים תומכיו של הרוצח ומנהיגו השר הבכיר – מצווה מדאורייתא להשמיד ולמחות את זכרו.

* דילמת אטינג – דבריה של טייסת חיל האוויר רס"ן (מיל') שירה אטינג, ממנהיגות תנועת אחים לנשק, בתכנית "60 דקות" ברשת CBS, על כך ש"אם אתה רוצה טייסים שיהיו מסוגלים לטוס ולהפציץ בתים, בידיעה שהם עלולים להרוג ילדים, צריך שיהיה לטייסים את הביטחון החזק ביותר באנשים שמקבלים את ההחלטות האלה," עוררה סערה ציבורית.
אמיין את התגובות לשלושה סוגים. סוג אחד הוא האשמתה בגרימת נזק חמור לישראל, כאשר הציגה את צה"ל כצבא שמפציץ בתים על ילדיהם. סוג שני הוא הצגתה כנכס להסברה הישראלית, בכך שהצופים בה רואים את המוסריות של טייסי חיל האוויר, שאינם נוהגים בעיוורון, ואם הם נאלצים להפציץ בית שאולי יש בו ילדים, הם יעשו כן רק אם יבטחו בכך שאין ברירה אחרת, מתוך ביטחון במוסריות של נותני הפקודות. הסוג השלישי, הנפוץ בעיקר באזור חיוג שוקן, הוא אלה שחגגו על כך שהנה, היא מודה שצה"ל מבצע פשעי מלחמה, אבל הצבועה הזאת תבצע את הפשעים בכיף אם יאיר לפיד יורה לה לעשות כן, ולא אם נתניהו, שהוא יריב פוליטי, יורה לה.
אני מתחבט איזו מן התגובות מבטאת אותי ואני מזדהה עימה. כמובן שההתלבטות אינה כוללת את הסוג השלישי. סוג התגובות השלישי הוא של שונאי ישראל, שמטרתם היא להזיק לישראל. ההתלבטות היא בין סוג התגובה הראשון לשני, שנקודת המוצא של שניהם היא טובתה של ישראל ובשניהם יש היגיון רב. את ההכרעה שלי בין התגובות אני לוקח מן התגובה השלישית. הסוג הזה משקף את האופן שבו הדברים יוצגו בידי אויבי ישראל וכיצד הם ישתמשו בדברים כדי לפגוע בישראל. הגדעון לוי'ם למיניהם שכנעו אותי שדבריה של אטינג מזיקים ומסוכנים.

* זו הציונות – הצדק המאוחר שמתחיל להיעשות עם זיכרה של גולדה מאיר, אחרי חמישים שנות רצח אופי, עורר, כצפוי, תגובת נגב בקרב גורמי השמאל הקיצוני, שבמשך שנים משקים, מדשנים ומטפחים את השנאה לגולדה. ופתאום, הם חשים שמפעל חייהם מתחיל להיסדק. חיים לוינסון שחט במוסף הארץ את סרטו המצוין של גיא נתיב, בכיכובה של הלן מירן הנפלאה, "גולדה". הסרט הוא הוליוודי ויש בו מן הקיטש. וכיוון שאין זה סרט תיעודי, הוא אינו כבול לעובדות ולמחקר היסטורי. אבל יצירת האמנות הזאת מעבירה את האמת העמוקה על גולדה ועל מלחמת יום הכיפורים. וזה מה שמקפיץ את החוגים שלוינסון מייצג. אז הוא שוחט את הסרט, הגם שאפילו הוא אינו יכול שלא להודות שהמשחק של מירן מעולה. מאמרו מוצף בטיעונים נגד הסרט, אך למעשה מה שמקומם אותו הוא האמת המוצגת בסרט. על מאמרים כאלה אני נוהג לעשות פוווו, כדי להעיף את האבק ולהגיע לתמצית המזוקקת. התמצית היא המשפט הבא: "זה סיפורם של מנהיגים ישראליים שבשם אידיאולוגיה ויהירות גררו את ישראל למיותרת ולנוראה במלחמותיה. זה לא מגדר, זו ציונות."
זו ציונות. זה הסיפור. זה מה שמפריע ללוינסון ושכמותו. הציונות. אכן, זה סרט ציוני ומסריו ציוניים. סרט מצוין.

* דילמת הכניעה – הסרט "המזח" הוא סרט חזק מאוד ומטלטל. הוא מיטיב להעביר את אימת מוראות המלחמה, יותר מכל סרט ישראלי שראיתי. הוא מספר את סיפורו של מעוז המזח, המעוז שלא נפל במתקפה המצרית והחזיק מעמד במשך שבוע, תחת הפגזות כבדות ומול ניסיונות רבים של האויב לכבוש אותו, תוך שהוא מסב אבדות כבדים מאוד לאוייב, ומשלם בעצמו מחיר דמים כבד. בסופו של דבר, לאחר שבוע, נכנע המעוז, באישור הדרגים הגבוהים בצה"ל, אך שר הביטחון משה דיין החליט לשנות את ההוראה ולהשאיר את ההחלטה למפקד המעוז. המפקד קיבל את ההחלטה והלוחמים כולם נפלו בשבי.
הסרט עוסק בדילמה של הכניעה. דומה שבמצב שנוצר, לא היה מנוס מכניעה. הצבא המצרי כבר כבש את כל השטח, המוצב נשאר נצור בעומק האוייב, כמעט ללא תחמושת, כמעט ללא ציוד רפואי, בלי לתרום דבר ללחימה, ובלי שצה"ל יכול להבטיח שיגיע לחלץ אותו. הברירה הייתה בין כניעה למוות בטוח של כל הלוחמים. הדילמה היא על מה שקדם להחלטה.
גיבור הסרט הוא ד"ר נחום ורבין, רופא המוצב, שהגיע אליו כמילואימניק ערב המלחמה. הוא טיפל בפצועים והציל חיים. משלב מוקדם הוא לחץ לכניעה. גיבור המשנה הוא שלמה ארדניסט, מפקד הפלוגה. הוא פיקד על המוצב באומץ רב ותוך גילוי מנהיגות אמיתית. הוא גילה נחישות רבה ובזכות מנהיגותו המוצב עמד בהצלחה מול המתקפות החוזרות ונשנות. לאורך כל הסרט, הוא ייצג את הקוטב הנגדי לזה של ד"ר ורבין. הוא היה נחוש לא להיכנע ולהילחם עד הסוף. בסופו של דבר, הוא הבין בחוסר התוחלת והוא שקיבל את ההחלטה.
הדילמה היא בין הקו של ורבין לזה של שלמה. הדמות שעמה הזדהיתי היתה של שלמה. הדילמה של הכניעה, אינה דיכוטומית – בכל מקרה נלחמים עד החייל האחרון, עד הכדור האחרון, או שהכניעה היא האופציה הנכונה והמועדפת. אסור לחנך לכניעה. בצדק, החינוך הוא ללוחמה עיקשת ונחושה. שלמה גילם את הדרך הזאת, והיה לו העוז להיכנע בסופו של דבר. המסר שמגלם ורבין, הוא של קידוש הכניעה. המסר שמגלם שלמה, הוא שהכניעה היא המוצא האחרון, ויש לעשות הכול כדי לא להגיע למצב הזה.

* לא כולם פוסט טראומטים – בראיון לרוני קובן אמרה סימה קדמון, עורכת הסדרה "האחת", שכל מי שהיה במלחמת יום הכיפורים הוא פוסט טראומטי וכל הדור של המלחמה הוא פוסט טראומטי (והיא בפירוש דיברה לא רק על הלוחמים אלא גם בני המשפחות, החברים, השכנים וכו'). היא אינה הראשונה שאומרת זאת. הולכת ונוצרת מנטרה שהפכה כמעט למוסכמה, שעל פיה כל חייל קרבי, כל מי שהיה אי פעם תחת אש וכד' – כולם פוסט טראומטים. לא זו בלבד שאין זה נכון – זו אמירה מסוכנת. היא מסוכנת, כי אם כולם פוסט טראומטים, אין שום ייחוד לפוסט טראומטיים האמתיים והם לא יקבלו את ההכרה והטיפול שהם ראויים לו.
אנשי מקצוע טוענים שאחד משלושה לוחמים שהיו תחת אש הם פוסט טראומטים. זה המון. וכאשר מדובר במדינה שאנשים רבים כל כך בתוכה חוו קרבות, מדובר באתגר לאומי והתגייסות לאומית להכרה בהם וטיפול מקצועי במימון המדינה. לא נוכל לעמוד באתגר הזה, אם נגדיר את כולנו פוסט טראומתיים. ההגדרה הזאת מוחקת את הפוסט טראומטיים האמיתיים.

* החיטה צומחת שוב – במאי 1976 לקח על עצמו קיבוץ בית השיטה משימה גדולה, להקים את הקיבוץ הרביעי של הקיבוץ המאוחד בצפון הגולן, קיבוץ אורטל. עשרות חברים מבית השיטה היו שותפים, ברמת מעורבות זו או אחרת, בהקמת אורטל ובליווי שלה בשנותיה הראשונות. איני חושב שיש עוד קיבוץ בתנועה הקיבוצית, שאימץ קיבוץ צעיר באופן מאסיבי ומוצלח כזה, כמו בית השיטה. קשה להאמין שמשימה בסדר גודל שכזה לקח על עצמו קיבוץ שאך שנתיים וחצי קודם לכן חווה מכה קשה כל כך, בנפול 11 מבניו.
ב-1981 הייתי בשל"ת מוקדם, לפני השירות, בבית השיטה. כמובן ידעתי על נפילת ה-11 במלחמת יום הכיפורים. בערך באותה תקופה יצא לאור סיפרה של עמיה ליבליך על בית השיטה "קיבוץ מקום", שמספר את סיפור הקיבוץ, גם את סיפור מלחמת יום הכיפורים וגם את המשימה של הקמת אורטל (שנקרא בספר "גינת"). מה שהרשים אותי בבית השיטה, היה היותו מעצמה קיבוצית בכל התחומים. במיוחד התפעלתי מחיי התרבות המפוארים של הקיבוץ. זה הרבה יותר מחיטה שצומחת שוב.
ב-1986 חניכיי, חברי גרעין "טל" שהקמתי והדרכתי, היו הגרעין האחרון שעשה את השל"ת בבית השיטה (לראשונה, הוא החל את השל"ת באורטל, בתקופת קטיף התפוחים, החודש וחצי הראשונים בשל"ת). ושוב, גם אז בלטה בעיניי עוצמתו של הקיבוץ ועוצמת מנהיגותו.
לימים עבר הקיבוץ משבר קשה וכתוצאה ממנו עבר הפרטה. אך גם היום יש בו כוחות הובלה ויש בו חיות רבה. לאורך השנים אני בקשר עם הקיבוץ, בעיקר בזכות מכון "שיטים" – מכון החגים הקיבוצי בבית השיטה, שאליו אני קשור.

* צום המסכים – 364 ימים בשנה המחשב והנייד שלי פתוחים ופעילים. יום בשנה, ביום הכיפורים, הם סגורים ודוממים. סמוך לתחילת הצום אני מכבה אותם. ודומני שצום המסכים משמעותי בעבורי לא פחות מהצום עצמו. גמר חתימה טובה!

* ביד הלשון: וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק – בסוכות אנו קוראים את מגילת קהלת, העתירה בניבים וצירופי מילים שנשזרו בשפה העברית. אחד מהם הוא: "וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק." הפסוק המלא, קהלת ד', י"ב: "וְאִם יִתְקְפוֹ הָאֶחָד, הַשְּׁנַיִם יַעַמְדוּ נֶגְדּוֹ, וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק."
פירושו המילולי של הביטוי מדבר על חוט או חבל ששזור מ-3 חוטים דקים שכל אחד מהם חלש וקל לקריעה בפני עצמו, אך כששוזרים אותם יחד הם בעלי עוצמה גדולה בהרבה. הן בשפת חז"ל והן בעברית המודרנית משתמשים בביטוי כדי לציין דבר שהוא בעל עמידות גבוהה וחסינות כאילו הוא מורכב ממספר שכבות הגנה, המבטיחות לו חוזק ועמידות לאורך זמן. ב-1971, חודשים אחדים לאחר מותו של המשורר הלאומי נתן אלתרמן, התפרסם ספר המסות והמאמרים שלו ממלחמת ששת הימים ועד מותו, "החוט המשולש", בעריכת מנחם דורמן. באותן שנים נשא אלתרמן את דגל שלמות הארץ. הוא הקים את התנועה למען ארץ ישראל והנהיג אותה עד יומו האחרון. כותרת הספר לקוחה מתוך מאמרו של אלתרמן, "מול מציאות שאין לה אח", שפירסם שישה ימים אחרי המלחמה, ב-16 ביוני 1967. וכך הוא כתב:
"ניצחון זה עניינו לא רק בכך שהוא החזיר לידי היהודים את העתיקים והנעלים בקדשי האומה, את אלה החרותים בזיכרונה ובעמקי תולדותיה יותר מכל. עניינו של ניצחון זה הוא בכך שהוא מחק למעשה את ההבדל בין מדינת ישראל ובין ארץ-ישראל. זו הפעם הראשונה מאז חורבן בית שני נמצאת ארץ-ישראל בידינו. המדינה והארץ הן מעתה מהות אחת ומעכשיו חסר לה להתחברות ההיסטורית הזו רק עם ישראל שיארוג, יחד עם היֵש שהושג, את החוט המשולש שלא יינתק. אם יוסיפו שערי העלייה לעמוד ריקים גם עכשיו, כעמידתם עד כה, עשוי ניצחון זה להישאר כמעשה שעוד לא התמזג עם שורשי תולדותיה העמוקים של האומה, שכן בלעדי זאת תישאר ארץ-ישראל בידיו של שלטון יהודי אך לא בידיו של העם היהודי. משום כך, באמרנו כי ניצחון זה נותן לנו עמדת-כוח למשא-מתן עם עמי-ערב ואומות-העולם, עלינו לשים אל לב כי אנו חייבים, ויהי מה, להפכו גם לעמדת כוח במשא-ומתן שלנו עם העם היהודי. היענותה של האומה לשעה הגדולה הזאת, לא היענות של תרומות כסף בלבד, היא הכרה ותנאי בל יעבור לשמירת הגיונם ההיסטורי של הימים הגדולים הללו. דבר זה צריך להיות עיקר הגיגינו ומאמצינו מעתה ולהבא."
אורי הייטנר