"לְאַט, רֵעִים, הֵם פּוֹסְעִים אַחֲרֵינוּ. / הֵם הוֹלְכִים צָפוֹנָה – אֵיזֶה יוֹם סוּמָא! – בִּידֵיהֶם שְׁבִילֵינוּ. // פְּסִיעָה נוֹפֶלֶת עַל פְּסִיעָה. – הַהוֹלֵךְ מִי מִלְּפָנִים? / צֵל אֶת צִלּוֹ חוֹבֵק, גִּבּוֹרַי שׁוֹתְקִים. // צְלָלַי, צְלָלִים, שָׁוְא אַתֶּם הוֹלְכִים אַחֲרֵינוּ! / גִּבּוֹרַי אֵינָם זוֹכְרִים מָה הֵן שְׁנוֹת חַיֵּינוּ.
"פְּסִיעָה נִדְמֵית בְּתוֹךְ פְּסִיעָה, שָׁם – הֲזֹאת כְּבָר הָעִיר? / שְׁתִיקָה. וּמְאוּם מִלְּבַד שְׁתִיקָה. רַק דֶּשֶׁא צָעִיר – – // אֹהֶל גָּדוֹל נָע בָּרוּחַ; בְּרוֹשׁ נָגַע בָּעָב. / שְׁקִיעָה, וְצֵל אַדְמוֹן עוֹמֵד כְּהֵד בְּקִמּוּרָיו. – // הָהּ, לָמָּה אַתֶּם, רֵעַי, שׁוֹתְקִים אִם הַדְּמָמָה אֵינָהּ שׁוֹתֶקֶת."
בימים אלו כשתושבי ישובי עוטף עזה מפונים צפונה אי אפשר שלא להיזכר במילים הללו מתוך הפואמה של אבא קובנר "פרידה מהדרום", שנכתבה ב-1949 והוקדשה לחטיבת גבעתי לאור הקרבות הקשים של החטיבה במלחמת השחרור.
במהלך המלחמה לחמה גבעתי בכ-180 קרבות, בהם נהרגו 675 חיילים ונפצעו כ-2,000 לוחמים.
https://he.m.wikipedia.org/wiki/חטיבת_גבעתי_(תש"ח)
היום זה נראה אולי מספר קטן, אבל אז, יחסית לאוכלוסיית המדינה שמנתה כשבע מאות אלף יהודים בלבד זה היה מספר עצום.
אבא קובנר, הפרטיזן מגטו וילנה שטבע את האימרה "אל נלך כצאן לטבח!" התמנה כאיש "השומר הצעיר" לפוליטרוק של חטיבת גבעתי.
בפואמה שר קובנר על ההולכים משדה הקרב בדרום צפונה. הוא כותב על הלוחם ההרוג דַּמבָּם ואהובתו שלומית.
דַּמבָּם (דם בם) הוא דמות אמיתית. הוא סרן גרשון דובינבוים דֶּבַּמְבָּם שנפל בקרב וקובנר מדגיש את המילה דַּמבָּם.
(סרן גרשון דובינבוים דבמבם – אתר יזכור)
https://www.izkor.gov.il/דובנבוים גרשון/en_5ed4b0b9087bcd2bbae6bf8e2b43f5bc
דַּמבָּם רואה ברגע מותו "פְּרָחִים קְרוּעִים בִּנְחִירָיו" (גנץ: כלניות יפרחו). ברגע פרידתו מהחיים, מצווה דמבם לאהובתו צו קשה מנשוא: לשכוח אותו, למען תמשיך את החיים: "לְכִי, שְׁלוֹמִית. לְכִי לִשְׁכֹּחַ. / לִתְמוּנָה שֶׁנִּשְׁלְמָה אֵין חָבִים עוֹד אַהֲבָה; // [...] גְּדוֹלָה הָאַהֲבָה מֵאִתָּנוּ."
מיהי שלומית? שלומית מהמילה שלום. קובנר קרא לבתו שלומית. מכל מקום הוא לא הזכיר בשירו את שמה של שלומית דורצ'ין ז"ל שנהרגה בקרב הגבורה בניצנים לפני שנכנעה. כניעה שאותה גינה קובנר בחריפות כאשר כתב: "להיכנע – כל עוד חי הגוף והכדור האחרון נושם במחסנית – חרפה היא! לצאת לשבי הפולש – חרפה ומוות!"
(שלומית דורצ'ין – אתר יזכור)
https://www.izkor.gov.il/שולמית דורצ'ין/en_09c272685b79ddf9a777bb2679c0c46f
(אחיהּ של שלומית דורצ'ין, יוסף דורצ'ין-דוריאל ז"ל, הוא בעל "דוקטרינת דוריאל" לתגובה בעזה שלמרבה האסון נדחתה ע"י ההנהגה הפוליטית והצבאית הישראלית).
בפסח תשס"ה, 2005, ערב ההתנתקות מרצועת עזה וגירוש 8600 יהודים מעזה צפונה, כתב ראובן פרלוב-שהם (היה מורה שלי לתנ"ך נ.כ.) שיר המשך לפואמה של קובנר – "אחרי שהם כבר נפרדו מהדרום".
בשיר מזכיר ראובן פרלוב-שהם את דמבם ושלומית שלא שכחה את העבר על רקע הימים שבאו אחרי הפרידה בדרום, עם כל מלחמות ישראל.
(הנה השיר של ראובן פרלוב-שהם, וניתוחם מאיר העינים של מרים ויואב ויגודסקי-אהרוני בעלון יפעת):
https://www.yifat.org.il/Sites/yifat/content/File/alon/2145.pdf
(הנה השיר ב"חדשות בן עזר" 967)
 
ראובן שהם
אחרי שהם כבר נפרדו מהדרום
 
שֶׁל אַבָּא קוֹבְנֵר הֵם שׁוּב נִּפְרָדִים מֵהַדָּרוֹם
וּפְנֵיהֶם שׁוּב צָפוֹנָה. אֲבָל כְּשֶׁהֵישִׁירוּ
מַבַּט שׁוּם צָפוֹן כְּבָר לֹא צִפָּה לָהֶם. רַק
מַרְאַת חוֹלוֹת. רַק שׁוּב דָּרוֹם. אוֹתוֹ דָּרוֹם.
אוֹתוֹ דָּרוֹם עַצְמוֹ. שָׁלְחוּ יָד לְפָנִים,  מָדְדוּ שְׁתֵּי
אֶצְבְּעוֹת יָמִינָה – דָּרוֹם, שְׁתַּיִם שְׂמֹאלָה –
דָּרוֹם, הַכֹּל דָּרוֹם, שׁוּב וְשׁוּב וְשׁוּב דָּרוֹם
הַכֹּל צָפוּ אֶל יַמָּה – וְהִנֵּה עַזָּה כִּתְמוֹל
הִתְבּוֹנְנוּ אֶל קֶדְמָה – וְהִנֵּה רָפִיחַ כְּשִׁלְשׁוֹם 
הִבִּיטוּ צָפוֹנָה – וְהִנֵּה חָן-יוּנֵס מָחָר.
נָשְׂאוּ אֶת עֵינֵיהֶם אֶל שָׁמַיִם שֶׁל מַעֲלָה
וְהִנֵּה צִיר-כִּסּוּפִים חָסוּם כְּתָמִיד הֵם
שׁוּב נִפְרָדִים מֵהַדָּרוֹם אֲבָל שְׂדֵרַת הַבְּרוֹשִׁים
מַקְדִּימָה אוֹתָם שׁוּב וְשׁוּב מְתַעֶלֶת אוֹתָם
דָּרוֹמָה לָמָּה אַחַי? אַתֶּם שׁוֹתְקִים? וְהַדָּרוֹם
דַּוְקָא מַאֲזִין  לְקוֹלְכֶם! וְדַמְבָּם* הַנִּשְׁכָּח לִבּוֹ
שׁוּב יוֹצֵא אֲלֵיכֶם, עֵינָיו כַּלּוֹת, הִנֵּה הוּא שׁוּב
רוֹאֶה פְּרָחִים קְרוּעִים בִּנְחִירָיו כְּמוֹ אָז
הָרַקֶּפֶת שׁוֹתֶקֶת וּשְׁלוֹמִית,* כְּמוֹ אָז
מְסָרֶבֶת לִשְׁכֹּחַ וְהָעוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו וְאָנוּ כָּאן נִקְבָּרִים.
מְרֻמִּים. וְהוּא, קַבְּרָן עִם וֶתֶק וּקְבִיעוּת בְּחֶבְרָה
קָדִישָׁא, אוֹמֵר עָלֵינוּ, אֲפִלּוּ בָּרֶגַע הַזֶּה מַמָּשׁ,
קַדִּישׁ-קַדִּיש-קַדִּיש-אָדִיש-יָתוֹם-בַּדָּרוֹם
 בְּפֶסַח התשס"ה
 
* דמבם ושלומית, גיבורי הפואמה "פרדה מהדרום" של אבא קובנר.
 
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00967.php
(ניתוח השיר חב"ע 969, 14.8.2014 "ראובן, נדמה לנו, שובר שתיקה").
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00969.php
 
מרים ויואב אהרוני
שוב ושוב ושוב דרום
קריאה בשירו של ראובן שהם "אחרי שהם כבר נפרדו מהדרום",
חב"ע 967, 7.8.2014
את ראובן שהם אנחנו מכירים כל חיינו – כך לפחות חשבנו. בעשורים האחרונים, אחרי שנים ביפעת במטעים ובמערכות החינוך ובית הספר, פנה למסלול האקדמי והיה לחוקר ומרצה לספרות עברית באוניברסיטת חיפה. מחקריו, שרק את מיעוטם קראנו, התפרסמו וממשיכים להתפרסם עד היום בכתבי עת ובספרים שכתב. חשבנו שאנחנו מכירים, ולכן כל-כך הופתענו כאשר קראנו ב"חדשות בן עזר" שיר של ראובן – לא ידענו שהוא גם משורר.
כבר מהכותרת והשורה הראשונה מתכתב השיר עם הפואמה הגדולה של אבא קובנר "פרידה מהדרום", שראתה אור בשנת 1949. קובנר הקדיש את יצירתו ללוחמי גבעתי במלחמת השחרור, שלחמו בדרום, באזור שאנחנו קוראים לו היום "עוטף עזה", "חוטף עזה" בלשון אנשי היישובים המופגזים. ראובן כתב את השיר בפסח תשס"ה, 2005, ערב ההתנתקות – והוא נקרא כאילו נכתב בימים אלה ממש.
תחילתו של השיר במסע של "הם" אל הצפון, אחרי שנפרדו "מהדרום של אבא קובנר". כבר מה"שוב נפרדים" הראשון ניתן להבין שלא מדובר כנראה בלוחמי תש"ח, אלא בהם וגם במחליפיהם – המִיהוּת מתחלפת, המַהות נשארת – מציאות של מלחמות וחללי מלחמות, קרבות ואובדן חיים, שתחזור ותישנה עד אין קץ.
הניסיון לנוע אל הצפון נכשל. ההולכים מחפשים דרך, אבל "מאבדים את הצפון," בלשון העם. כי גם אחרי שנפרדו מהדרום, הדרום – חוויית המלחמה שחלחלה לכל מדור וסדק בנפשם – איננו עוזב אותם. הוא נמצא בכל כיוון אשר אליו ישאו עיניהם  – למערב, למזרח, לצפון – נמצא הדרום. ואם יביטו למעלה, גם שם יראו אותו: "ציר כיסופים חסום כתמיד" וכנראה אין דרך לפתוח אותו. מה שמצפה אינו הצפון, אלא רק שוב ושוב הדרום, שוב "מַרְאַת חוֹלוֹת" – כשמם של שלושת הפרקים המרכזיים של "פרידה מהדרום" של קובנר.
מה היא המַראָה הזאת? מראה אמיתית, שעשויה מזכוכית שעשויה מחול, משקפת את דמות המתבונן בה ואת סביבתו בצורה בהירה וחדת קווים. מראַת החול, העשויה מחומר הגלם, משקפת תמונה מעורפלת הדורשת פענוח, תמונה שככל שמביטים בה יותר מקרוב כך היא מטושטשת יותר – אולי בכלל חזיון תעתועים, פטה-מורגנה. החולות המוכפלים לאין קץ הם-הם אדמת הדרום, שעליה כרעו-נפלו לוחמי תש"ח וגם לוחמי ששת הימים, לוחמי מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים וכל המלחמות והמבצעים שבאו אחר כך.
בחציו השני של השיר מתחלף התיאור של המביט מבחוץ אל מסעם הסיזיפי של ה"הם" לפנייה ישירה אליהם, בגוף שני. ההם האלמונים הופכים ל"אַחַי", והקריאה אל האחים היא לצאת משתיקתם, מהלם הקרב, להשמיע צעקה. אל השיר נכנסות הדמויות של "פרידה מהדרום" – הלוחם ההרוג דַּמבָּם ואהובתו שלומית. אלה אינן דמויות מומצאות-אנונימיות. קובנר נתן לגיבור השיר את השם המוזר, הנוקב, דַּמבָּם בעקבות כינויו של לוחם הפלמ"ח, המפקד האהוב והנערץ "דֶּבַּמְבָּם" (גרשון דוּבֶּנבּוים), שלחם במסירות נפש עליונה ונהרג בקרבות הדרום. בשמו מהדהדים תופי הטם-טם מבשרי המלחמה וטעם הדם בם.
בשירי "פרידה מן הדרום" של קובנר רואה דמבם ברגע מותו "פְּרָחִים קְרוּעִים בִּנְחִירָיו" – רואה, ואולי גם מריח את המראֶה המזעזע, איכשהו האוזן שומעת כאן הד לביטוי השחור על הנופלים ש"הלכו להריח את הפרחים מלמטה". דמבם ברגע מותו, הפרחים הקרועים בנחיריים והרקפת השותקת שדבקה בפניו חוזרים להכות בעצב מרסק בשיר של ראובן – "כְּמוֹ אָז" – מתש"ח עד עכשיו.
על קו הקץ, ברגע הפרידה מהחיים, מצווה דמבם של קובנר את אהובתו צו קשה מנשוא: לשכוח אותו, למען המשך החיים: "לְכִי, שְׁלוֹמִית. לְכִי לִשְׁכֹּחַ. / לִתְמוּנָה שֶׁנִּשְׁלְמָה אֵין חָבִים עוֹד אַהֲבָה; // [...] גְּדוֹלָה הָאַהֲבָה מֵאִתָּנוּ."
אך שלומית, "כְּמוֹ אָז", "מְסָרֶבֶת לִשְׁכֹּחַ". היא דבֵקה בזכרון המת ולא בצו החיים. זהו מסר קשה ונורא של השיר. האהבה-עד-נצח אל המת, אינה מאפשרת לאהובה את האהבה החיה. במקום לנוע לצפון, לחיים, גם שלומית נשארת בדרום – שהוא כלא הזיכרון, והוא גם המוות.
בסוף השיר, לא "הם" ולא "אתם" כי אם "אנו": "וְאָנוּ כָּאן נִקְבָּרִים. / מְרֻמִּים". מסתבר לפתע שהשיר הוא כְּפוּל מסלולים – מבחוץ, בציר הזמן – מן העבר אל ההווה והלאה; ומבפנים – בציר הזהות – מ"הם" אנונימיים אל הרֵעים-האחים ומהם אל "אנו" פנימי, עם פנים ושמות.
"הָעוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו / עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו וְאָנוּ כָּאן נִקְבָּרִים" – מתריס במרירות המשורר. מי לא ייזכר בזעקתו המרה של יהודה עמיחי בשירו "אל מלא רחמים": "אֵל מָלֵא רַחֲמִים / אִלְמָלֵא הָאֵל מְלֵא רַחֲמִים / הָיוּ הָרַחֲמִים בָּעוֹלָם וְלא רַק בּוֹ. / אֲנִי שֶׁקָּטַפְתִּי פְּרָחִים בָּהָר / וְהִסְתַּכַּלְתִּי אֶל כָּל הָעֲמָקִים, / אֲנִי שֶהֵבֵאתִי גְוִיּוֹת מִן הַגְּבָעוֹת, / יודֵעַ לְסַפֵּר שֶהַעוֹלָם רֵיק מֵרַחֲמִים..."
אצל עמיחי, גם הוא מלוחמי תש"ח בדרום, ממש באותם חולות שמהם אנו נפרדים בכותרת שירו של ראובן, מתרסקת הציפייה לניחומים ברחמי האֵל אל הוודאות שאת רחמיו שומר האֵל לעצמו והעולם ריק מרחמים. מי יודע זאת טוב מן הלוחם המביא לנקודת האיסוף את גוויות רעיו. הזעקה בשירו של ראובן מופנית אל הקדיש – תפילת צידוק הדין. בארץ, בעולם שהוא כולו דרום, באשר תפנה הוא דרום – ציר כיסופים חסום, שערי תפילה נעולים. הקדיש אינו צידוק הדין של יתום, כי אין דין. וגם דיין אין. הקדיש עצמו הוא יתום – קדיש אינסופי, בדרום, בעולם אדיש וריק מרחמים.
קובנר מסיים את "פרידה מן הדרום" בשיר "שדרת ברושים בדרך צפונה":
1. / לְאַט, רֵעִים, הֵם פּוֹסְעִים אַחֲרֵינוּ. / הֵם הוֹלְכִים צָפוֹנָה – אֵיזֶה יוֹם סוּמָא! – בִּידֵיהֶם שְׁבִילֵינוּ. // פְּסִיעָה נוֹפֶלֶת עַל פְּסִיעָה. – הַהוֹלֵךְ מִי מִלְּפָנִים? / צֵל אֶת צִלּוֹ חוֹבֵק, גִּבּוֹרַי שׁוֹתְקִים. // צְלָלַי, צְלָלִים, שָׁוְא אַתֶּם הוֹלְכִים אַחֲרֵינוּ! / גִּבּוֹרַי אֵינָם זוֹכְרִים מָה הֵן שְׁנוֹת חַיֵּינוּ.
2. / פְּסִיעָה נִדְמֵית בְּתוֹךְ פְּסִיעָה, שָׁם – הֲזֹאת כְּבָר הָעִיר? / שְׁתִיקָה. וּמְאוּם מִלְּבַד שְׁתִיקָה. רַק דֶּשֶׁא צָעִיר – – // אֹהֶל גָּדוֹל נָע בָּרוּחַ; בְּרוֹשׁ נָגַע בָּעָב. / שְׁקִיעָה, וְצֵל אַדְמוֹן עוֹמֵד כְּהֵד בְּקִמּוּרָיו. – // הָהּ, לָמָּה אַתֶּם, רֵעַי, שׁוֹתְקִים אִם הַדְּמָמָה אֵינָהּ שׁוֹתֶקֶת.
ראובן, נדמה לנו, שובר שתיקה.
מרים ויואב אהרוני
 
אבא קובנר בין ימין לשמאל
קובנר הפרטיזן שהיה בין הוגי רעיון "הנקם" – תוכנית פעולה להרעיל את ערי גרמניה ולהרוג כך מאות אלפי אנשים, ולאחר שכנוע נטש את הקבוצה, התבטא בחריפות כלפי האוייב הערבי. (לא היה קיים אז המושג פלשתינאי).
(גם הלמוט אוסטרמן-אורי אבנרי, למרות ספרו "בשדות פלשת", ושירו "שועלי שמשון" לא קרא לערבים פלישתים, או "פלשתינאים" כי לדבריו הוא עצמו נקרא אז פלשתינאי").
ב"דפים הקרביים" שפירסם קובנר כקצין התרבות של גבעתי. הוא השמיע התבטאויות תוקפניות וחריפות נגד האוייב הערבי: "סביבך חייל, בורקות עיניהם המטומטמות של כלבי הנילוס. היאורה כלבים! היאורה. ולא בקללה, בתפילה, באהבה לחץ על ההדק לשחוט, לשחוט ולפולשים לא תהי תקווה."
"כלבי אנגלו פארוק תחת גלגלינו ליד נגבוגרד. פרצו עכשיו קדימה! ולפתע היתה רכה האדמה, גופות! עשרות גופות! עשרות גופות תחת גלגליהם, נרתע הנהג, בני אדם תחת גלגליו! זכור את נגבה, בית דרס, עבדיס, ניצנים וגבעה 69 וידרוס! אל רתיעה בנים. כלבי רצח דינם דם!"
עם זאת כאיש "השומר הצעיר" הביע קובנר בפואמה "פרידה מהדרום" גם כאב על הכפרים הערביים שננטשו. הוא לא אומר גורשו, הוא אומר ננטשו, אבל הוא כואב את כאב הכפרים שאין שם נפש חיה, עם זאת, הוא תמך בזה – הוא רצה שטח יהודי רציף, אבל זה לא מנע ממנו לראות את המחיר ולכאוב אותו.
הוא כתב: "מִכָּאן אֵין כְּבִישׁ [...] קְרוּעוֹת פְּזוּרוֹת – כְּיָם קַסְדּוֹת שֶׁשָּׁמְטוּ – כִּפּוֹת-גְּבָעוֹת / וְעַל כָּל גִּבְעָה גֶּרְנִיקָה. // גֶּרְנִיקָה עַל כָּל גִּבְעָה!"
כמה אקטואלי היום כשרואים את עזה ההרוסה.
המשורר והסופר אלישע יוסלביץ'-חייטוביץ'-פורת, בן קיבוצו של קובנר, עין החורש, מתאר בעקבות ספרו של פרופ' ראובן פרלוב-שֹהַם, "המראה והקולות" קריאה קשובה בשירי הפואמה של אבא קובנר, "פרידה מהדרום", וד"ר חגי רוֹגַנִי, ממכללת אורנים, בספרו "מול הכפר שחרב", השירה העברית והסכסוך היהודי-ערבי, את הזדהותו של קובנר גם עם האסון של האוייב הערבי.
"בפואמה הזו," כותב פורת, "מתגלה כפל הפנים שבהן התייחס קובנר אל האוייב הערבי בעת מלחמת העצמאות. מצד אחד – איבה ושנאה לוהטות, ללא פשרה, אל הפולש המצרי, שבו נלחם במסגרת חטיבת 'גבעתי' במלחמה הקשה. איבה כל כך עמוקה, שהתירה לקובנר לגייס את כל משאבי לשונו החריפה: מהתנ"ך ועד ל'דפי הקרב', ועד לשימוש באוצרות בית הנשק הסובייטים ממלחמת העולם השנייה. לשון כל כך חריפה הוא נקט נגד המצרים וגם נגד יישובים שנפלו במערכה, ב"דפי הקרב" המפורסמים שלו, שעד היום אין סולחים לו עליה בקיבוץ 'ניצנים'.
"אבל מצד שני, גילה קובנר יחס אמפטי, נדיב ומרחם, לפליטי הכפרים הערביים של זירת המלחמה בדרום. יחסו הוא אפילו מזדהה ומבין את גורל הפליטות שנועד להם. באחד השירים האחרונים של הפואמה, 'אבן חלקה', הוא גם הירשה לעצמו לכתוב שורה כל כך קונטרוברסלית, שהיא ממש לא תיאמן. בבואו לתאר את הכפרים השרופים והחרבים שבראש הגבעות, הוא כותב: 'גרניקה על כל גבעה, על כל גבעה גרניקה'! – השימוש המדהים באיזכורה של העיירה הבאסקית הנחרבת, שהפכה לסמל הסבל האזרחי של מלחמת ספרד, הוא מאוד מאוד מפתיע אצל קובנר, וזאת בלשון המעטה. ומעניין שהשורה הזו לא שונתה בכל מהדורות 'פרידה מהדרום', והובאה כצורתה גם ב'כל שירי אבא קובנר', מהדורת דן מירון ומוסד ביאליק! – שורה כל כך דראמטית ובוטה, שאך פלא הוא, איך לא תפסה את עינם וליבם של חוקרי יצירתו של אבא קובנר."
מסתבר שדעתו של קובנר על הפליטים הערביים במלחמה, לא היתה כל כך שונה וכל כך רחוקה מיחסו של אבות ישורון אליהם, כפי שהתבטא בפואמה השנויה במחלוקת "פסח על כוכים". שני המשוררים הללו העזו, ראשונים ונחשונים, לתת ביטוי עז ודראמטי, הן לתוצאות המלחמה, שהביאה גם לגירוש ערביי ארץ ישראל מכפריהם, והן לחיי הפליטות שנגזרו מאז עליהם. כאן צריך לתת את הדעת גם על ההבדל הבולט שבין שני המשוררים: בעוד שאבות ישורון המשיך לאחוז בדיעותיו אלה, ואף השמיען וכתבן שנים ארוכות, לאורך יצירתו – הרי שאצל אבא קובנר היתה זו פעם אחת ויחידה של הזדהות עם הפליטים הערביים. הוא לא שב לעסוק בנושא הזה, ובוודאי שלא שב לעסוק בו מאותה נקודת הראות הקיצונית של "גרניקה על כל גבעה", שבאה לידי ביטוי כל כך עז ב"פרידה מהדרום".
מִכָּאן אֵין כְּבִישׁ [...] קְרוּעוֹת פְּזוּרוֹת – כְּיָם קַסְדּוֹת שֶׁשָּׁמְטוּ – כִּפּוֹת-גְּבָעוֹת / וְעַל כָּל גִּבְעָה גֶּרְנִיקָה. // גֶּרְנִיקָה עַל כָּל גִּבְעָה!
("חדשות בן עזר", 277)
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00277.htm
לימים לאחר שכתב את הפואמה "להקת הקצב מופיעה על הר גריזים", שנתפסה כתומכת ברעיון ארץ ישראל השלמה", נוצר קרע רוחני בין קובנר, חבר הקיבוץ של השומר הצעיר, לבין מה שקרוי בארץ "השמאל הישראלי". קובנר הוחרם והושכח. קובנר נשאר בלי הימין ובלי השמאל".
לסיכום: האם יעלה בידי ישראל לחסל את החמאס והג'יהאד ולחזור אל הדרום או שהפרידה מהדרום תהיה הפעם עובדה ולא רק שורה ספרותית? ימים יגידו.
 
קורבנות אדם בין הלניזם ליהדות
כבר מהתקופה ההלניסטית נהגו שונאי ישראל להאשים את היהודים שהם מקריבים קורבנות אדם. הידוע בהם היה אַפְּיון המדקדק או המבאר (30‏-20 לפנה"ס – 48-45 לספירה בערך) סופר וחוקר מצרי-יווני שהעליל על היהודים שבשעה שאנטיוכוס הרביעי נכנס לבית המקדש הוא מצא שם איש יווני ששכב על ספה בטמטום חושים כאשר לפניו הוצע שפע של מטעמים מכל טוב. כאשר אותו אדם ראה את המלך הוא נפל אפיים לפניו והתחנן שישלח אותו לחופשי. כששאל אותו המלך מי הוא ומה פשר מעשיו ופשר פיטומו, האיש בבכיות ואנחות סיפר לו, שהוא איש יווני שנפל בשבי בני עם נוכרי בשעה שביקר ביהודה לרגל עסקיו, נלקח לבית המקדש שם הפך לאסיר ופוטם במאכלים שונים, ובתחילה הוא הוטעה לחשוב ששפר גורלו. וכשניסה לברר על פשר הדברים, הוא הצליח לשמוע ולהבין שאחד מהחוקים היהודיים קובע שעל היהודים לתפוס איש יווני הבא מארץ זרה, לפטם אותו שנה שלמה ואז במועד קבוע לקחת אותו לחורשה. שם הם הורגים אותו ומקריבים אותו כקורבן על פי המנהגים שלהם, וטועמים מבשרו, ותוך כדי הקרבתו נשבעים שבועה ידועה להיות שונאים ליוונים, ואת שאריותיו זורקים לבור. והאיש אמר לאנטיוכוס שנותרו לו ימים מעטים לחיות, ולכן הוא מתחנן לפניו כמי שמכבד את האלים היוונים שיצילהו. ולכן כותב אפיון שבעקבות סיפור מזעזע ואיום זה, החליט אנטיוכוס לרדוף את היהודים, ולחלל את מקדשם."
נגד עלילת הדם של אפיון כתב יוסף בן מתתיהו את הספר "נגד אפיון" שבו הזים את עלילותיו. על פי יוסף בן מתתיהו, למרות שאפיון לעג ליהודים על היותם נימולים, הוא נאלץ לעבור מילה בעצמו, בעקבות זיהום באיבר מינו, אלא שהניתוח לא הועיל כיוון שהנמק פשט בגופו והוא מת בייסורים.
עלילת הדם על היהודים כמקריבי קורבנות אדם היתה נפוצה בעולם הלניסטי ועברה משם לנצרות:
https://he.m.wikipedia.org/wiki/עלילת_קורבן_האדם
נראה שהוויכוח מתקיים גם בימינו כאשר משה גרנות נהנה להשחיר את היהדות לעומת היוונות ולהאשימה בהקרבת קורבנות אדם, ולעומתו קמים חוה ליבוביץ ואהוד בן עזר (בדומה ליוסף בן מתתיהו) להגנתה.
משה גרנות מציין ארבעה מקרים המוזכרים בתנ"ך להקרבת קורבנות אדם:
1. יפתח מקריב את בתו (שופטים י"א 31-30)
2. צאצאי שאול מוקרבים לגבעונים כדי שהאל כדי שישים קץ לבצורת. (שמואל ב' כ"א , 6(
3. אחז ומנשה מקריבים את בניהם (מלכים ב' ט"ז 3, כ"א 6)
4. יאשיהו עצמו זובח את כוהני הבמות על המזבחות (מלכים ב' כ"ג 20),
לעומת דוגמאות אלו מציין ובצדק משה גרנות, כי בזמן השיא של אתונה התרבותית כבר לא היתה ביוון הקרבת אדם. (לפני כן היתה) הוא כמובן מדייק בדבריו, אלא שבזמנה של אתונה התרבותית כבר לא היתה גם בעולם היהודי הקרבת קורבנות אדם. ובכלל מקרים ספורים אלו ומקרים רבים יותר של עבודה זרה המוזכרים בתנ"ך אינם הוכחה על כך שביהדות היתה הקרבת קורבנות אדם. אלא הם מקרים יוצאי דופן שאינם מעידים על הכלל. לעומת היוונות דווקא התנ"ך מלא בגינוי מנהג זה של הקרבת קורבנות אדם.
הנה קראו:
https://www.hidabroot.org/question/227986
במיתולוגיה או בתיאולוגיה היוונית איננו מוצאים גינויים כאלו.
 
אמסטרדם מתאסלמית
תודה לרחל אוברמרס-ופסי על התיקון שההפגנה האנטישמית באמסטרדם לא נעשתה על דעת החנות ביינקורף ("חדשות בן עזר", 1913). מכל מקום העובדה שאמסטרדם מתאסלמת נשארה בעינה.כבר היום רוב הילדים הנולדים באמסטרדם הם מוסלמים בעיקר מרוקאים. ברוטרדם כבר יש היום 40 אחוז מוסלמים. לפי אחת התחזיות המוסלמים יהפכו עד 2044 לרוב בהולנד.
https://www.israelhayom.co.il/news/world-news/article/2205904
אולי חרט וילדרס ישנה את המצב. ימים יגידו.
 
"החופר" יוסף גיסיניביץ'-אחימאיר ממשיך ל"חפור"
ולעוות את ההיסטוריה
ז'בוטינסקי לא אבי הצבאיות הישראלית, לא יזם את הגדודים העבריים, לא  ניבא את השואה, ולא אמר "חסלו את הגלות – ולא, הגלות תחסל אתכם!"
מכיוון שאני פעם אחרי פעם מתקן את עיוותי ההיסטוריה של יוסף גיסינוביץ'-אחימאיר הוא מכנה אותי במטרה להעליבני "טרחן" (במקום לכנות כך את עצמו). אז יוסף גיסינביץ'-אחימאיר, כדאי שתדע, בעברית המודרנית מכנים טרחן החוזר פעם אחר פעם על דבריו "חופר", וזה בדיוק מה שאתה עושה בפרסום פמפלטים בסגנון תעמולת בית"ר משנות השלושים של המאה הקודמת החוזרים על הערצה עיוורת למנהיג תוך פרסום שקרים עליו.
לצערי הרב כבר שיבחתי אותו על שהפסיק לחפור והנה הוא ממשיך בחפירותיו עוד ועוד וממשיך לעוות את ההיסטוריה. ("חדשות בן עזר", 1913)
אני מתנצל בפני הקוראים על שאני חוזר על דבריי.
1. בניגוד לדבריו המזלזלים על "השומר" – "השומר" הוא אכן אבי הצבאיות הישראלית, אבי ההגנה וצה"ל. הגדודים העבריים שאפו אמנם להיות כוח צבאי עצמאי של היישוב בא"י, אבל פורקו מיד אחרי המלחמה. בכל מקרה אמירתו של יוסף גיסינביץ'-אחימאיר ש"ז'בוטינסקי יזם את הקמת הגדודים העבריים", אינה נכונה. מי שיזמו את הקמת הגדודים העבריים היו פנחס רוטנברג ודב בר בורוכוב הסוציאליסטיים. יוזמתם אכן הוצאה לפועל על ידי יוסף טרומפלדור וזאב ז'בוטינסקי.
2.  רק הרצל חזה את השואה במובן רצח יהודים שתבוא מגרמניה ואוסטריה והזהיר מפניה. מלבדו אין מנהיג יהודי שחזה כך את השואה, ודאי שלא ולדימיר זאב יבגנביץ' ז'בוטינסקי.
מאז הרצל שאכן חזה את השמדת היהודים, חזרו כל המנהיגים הציוניים על הסכנה שבחיי היהודים בגולה סכנה שתיארו כפוגרומים בנוסח קישינב, וקראו לעלייה לא"י. שום מנהיג ציוני לא חזה את השואה כהשמדה תעשייתית של יהודים ע"י גרמניה הנאצית. קל וחומר לא ולדימיר זאב יבגנביץ' ז'בוטינסקי שבאווילותו קבע וחזר על דעתו הפסקנית במאמרו 'המלחמה הבאה'. מ- 14.4.39 כי 'סכנת המלחמה חלפה' בזכות עמידתה האיתנה של פולין. אין שום סיכוי, הוא כתב, שבסוף שנות השלושים של המאה העשרים, יתדרדרו סכסוכי גבול למלחמה כוללת בגלל העוצמה של הצדדים. "אין צורך להיות נביא," כתב, "לא תהיה מלחמה אירופית."
(זאב ז'בוטינסקי, המלחמה הבאה, המשקיף, 14.4.39)
https://www.nli.org.il/he/newspapers/hmf/1939/04/14/01/article/15/?e=-------he-20--1--img-txIN|txTI--------------1
כזכור מדי כמה שנים היה יוסף גיסינוביץ-אחימאיר ממחזר את השקר שז'בוטינסקי חזה את השואה ואני נאלצתי לענות לו בעובדות שז'בוטינסקי מעולם לא חזה כלל את השואה.
הנה מה שכתבתי לו  בתגובה:
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon//hbe/hbe01770.php
מה שאיפיין את ז'בוטינסקי הוא דווקא העיוורון המדהים (שלא לומר האיוולת) שלו שבניגוד לתעמולת חסידיו המציגים אותו כנביא שניבא את השואה, לא רק שהוא לא ניבא כלל את השואה, אלא מתוך כחש עצמי ראה את המציאות כפי שרצה שתהיה ולא כפי שהיא, ולכן גם לקה בעיוורון מוחלט לסכנתה.
ז'בוטינסקי חזר והדגיש במאמריו שאין שום סיכוי למלחמת עם גרמניה כי גרמניה חלשה ופולניה חזקה. לכן ז'בוטינסקי לא העלה על הדעת שהגרמנים יבצעו שואה ליהודים, במובן של השמדה טוטלית. הלמוט אויסטרמן-(אורי אבנרי) כתב באוטוביוגרפיה שלו שכנער הוא העריץ עד מאוד את ז'בוטינסקי כנביא וקרא בשקיקה את מאמריו, עד שפרצה מלחמת העולם השנייה שז'בוטינסקי חזר וניבא שהיא לא יכולה לפרוץ, מאז סר חינו של ז'בוטינסקי כפרשן וכמדינאי בעיניו. (אורי אבנרי, "אופטימי", עמ' 103) הנה מאמר המסכם את העיוורון הפוליטי המדהים של ז'בוטינסקי:
http://humanities.tau.ac.il/segel/yshavit/files/2012/05/מי_קרא_זאב.pdf
3. ולדימיר זאב יבגנביץ' ז'בוטינסקי גם לא אמר מעולם את המשפט "חסלו את הגולה, ולא – הגולה תחסל אתכם." – אבל הפעם זו לא אשמת יוסף גסינוביץ-אחימאיר, כי גם הוא הוטעה.
מחקר שנעשה ע"י פרופ' אמיר גולדשטיין מהמכללה האקדמית תל חי, ואפי חורי, מתכנת בפייסבוק, בכל המקורות ופורסם בכתב העת "ציון" מצא שז'בוטינסקי מעולם לא אמר את המשפט.
מאין אם כן בא המשפט שיוחס בטעות לז'בוטינסקי?
ההיסטוריון יוסף קלוזנר, המקורב לתנועה הרוויזיוניסטית, נשא נאום בירושלים בנובמבר 1942 שבו אמר: "20 השנים האחרונות הוכיחו את צדקתם של הרצל, נורדאו, ז'בוטינסקי, שאמרו – או שאנו נחסל את הגולה, או שהגולה תחסל אותנו." המשפט לא התיימר להיות ציטוט של ז'בוטינסקי, אלא ביטוי כללי להלך הרוח של כמה ממנהיגי הציונות.
בדצמבר 1942 התקיימה עצרת אבל בתל אביב, לאחר היוודע דבר השמדתם של יהודים רבים באירופה. שמשון יוניצ'מן, מראשי המפלגה הרוויזיוניסטית ותנועת בית"ר בארץ, ולימים ח"כ מטעם תנועת החרות, נשא בה נאום שבו אמר כי "ז'בוטינסקי הכריז: 'יהודים! אם לא תחסלו את הגלות – הגולה תחסל אתכם', אבל העם לא שמע בקולו." מכאן – קצרה הדרך גם לעיתונות. אייזיק רמבה, עורך "המשקיף", היומון של המפלגה הרוויזיוניסטית, כתב כי ז'בוטינסקי קרא ליהודי פולין מעל במות שונות: "אחים יהודים, חסלו את הגלות כי אם לא תעשו זאת – תחסל הגלות אתכם". בהמשך, ולאורך שנות ה-40, צוטט המשפט הזה שוב ושוב מפיו של ז'בוטינסקי לכאורה.
גולדשטיין, חוקר הימין הציוני, שפרסם ב-2015 את הספר "דרך רבת פנים: ציונותו של זאב ז'בוטינסקי לנוכח האנטישמיות", המשיך ובדק עם עמיתו חורי ציטוט מפורסם נוסף המיוחס לז'בוטינסקי. גם הוא, לכאורה, מתעד כיצד חזה המנהיג את השואה והתריע מפניה. הציטוט נאמר לכאורה בנאום שנשא בט' באב 1938 בוורשה. "אני מזהיר אתכם בלא הפוגה, שהקטסטרופה מתקרבת… ליבי שותת דם על שאתם, אחים ואחיות יקרים, אינכם רואים את הר הגעש שיתחיל תיכף לפלוט את אש ההשמדה. אני רואה מראה איום. הזמן קצר בו אפשר עוד להינצל," מצוטט ז'בוטינסקי בנאום הזה. "למען השם! יציל נא כל אחד את נפשו, כל עוד יש זמן לכך – והזמן קצר… אלה שיצליחו למלט את נפשם מהקטסטרופה, יזכו לרגע החגיגי של שמחה יהודית גדולה: לידתה מחדש ותקומתה של מדינה יהודית."
כשגולדשטיין וחורי עיינו בנוסח המקורי של הנאום שנשא ז'בוטינסקי בוורשה בט' באב 1938, הם לא מצאו שום זכר למשפטים האלה. בזמן אמת הנאום סוקר בהרחבה בעיתונות ביידיש ובעברית. כמה בכירים בתנועה הרוויזיוניסטית בפולין אף נכחו באולם בו נישא. ואולם במשך עשרות שנים, בשום מקום, אף אחד מהם לא כתב או אמר כי ז'בוטינסקי אמר את הדברים החריפים האלה. "ז'בוטינסקי לא אמר את המשפטים הללו מימיו," פוסקים גולדשטיין וחורי. "הנאום הופץ תחת שמו של ז'בוטינסקי, אף שאין כל מקור המתעד את הדברים בזמן אמת. הוא מובא תמיד כציטוט ממקור שני או ללא ציון מקור כלל," הם מוסיפים.
מי שתרם במיוחד להפצת השקר היה ההיסטוריון בן-ציון נתניהו שהתייחס לנאום הזה בדברים שבכתב ובעל פה. ב-1981 כתב: "כמה משונה הדבר... שיש עוד בזמננו חוקרים וסופרים המשמיעים בתקיפות את הטענה הישנה, ששום אדם לא ראה מראש את השואה." בהמשך דבריו הציג את ז'בוטינסקי כמי שהתריע על בוא השואה "בעתיד הקרוב ביותר," וכדוגמה ציטט את הנאום המפוברק, ופסק כי הדברים האלה מעידים, כי ז'בוטינסקי היה נביא. "מי שדיבר כך שנה לפני השואה, וכן שתיים-שלוש שנים לפניה, לא היה פרוגונסטיקן פוליטי רגיל. אור החזון נגה עליו. אותו אור שנגה על נביאי ישראל כשאמרו: 'נפתחו השמים ואראה מראות אלוהים," כתב.
(עופר אדר"ת, "ציטוט מפורסם מייחס לז'בוטינסקי אזהרה מהשואה. מחקר מטיל ספק בכך שנאמר", "אל-ארצ'י" 18.4.23)
https://www.haaretz.co.il/news/education/2023-04-18/ty-article/.premium/00000187-88c6-dc6c-a5ff-efd745290000
לסיכום: ז'בוטינסקי לא אבי הצבאיות הישראלית, לא יזם את הגדודים העבריים, לא  ניבא את השואה, ולא אמר "חסלו את הגלות – ולא, הגלות תחסל אתכם!" (אפשר לכתוב עליו דברים אחרים, למשל שהיה מתרגם מחונן).
כפי שאנו עדים עכשיו מתופעת ה"ביביזם" (והן מהביבופוביה) שהערצה עיוורת של מנהיג פוליטי מעוותת דעתו של אדם. כדאי לו ליוסף גיסינוביץ'-אחימאיר להפסיק לחפור בתעמולה הריקה והשקרית של בית"ר משנות השלושים של המאה הקודמת מתוך הערצה עיוורת למנהיג תוך הפצת שקרים עליו. ובעיקר על הדיבה השקרית והמרושעת שלו שמורשתו של יצחק רבין היא רצח אנשי אלטלנה.אני מקווה שלא אצטרך עוד לתקן את עיוותי ההיסטוריה של יוסף גיסינביץ'-אחימאיר, ולהיתפס בגלל זה כטרחן-חופר.
נ.ב. מכינוי לעג אחד של יוסף גיסינביץ' אחימאיר כלפיי אכן נעלבתי. הוא מכנה אותי רק "רבי"... למה לא "רעבע"...) מכיוון שיוסף גיסינביץ' אחימאיר מאוד מתעניין בשם משפחתי במאה ה-19 אז הנה בצרופה תמונת הקבר של סבי. [מצבתו של אליהו ב"ר צבי הכהן שנפטר בשנת תרצ"ז.  הצרופה תישלח למעוניינים. – אב"ע].
 
הפירמידה התהפכה שנית
דב בר בורוכוב ( 1881-1917), מאבות הציונות הסוציאליסטית, ממייסדי מפלגת "פועלי ציון" (מפלגתו של דוד יוסף גרין-בן גוריון ויצחק שימשלביץ'-בן צבי) שהיתה הציר המרכזי של תנועה זו וההוגה הבולט שלה. את תורתו הוא ניסח במאמר "הפלטפורמה שלנו", שברבות הזמן היה מקווי היסוד של מפלגת מפא"י שצמחה מפועלי ציון, והיה מהוגי הקמת הגדודים העבריים, נודע בתורת "הפירמידה ההפוכה" שלו.
"מצבו הכלכלי של העם היהודי בגולה הוא פירמידה הפוכה," כתב בורוכוב, "המצב הנורמלי הוא מצב שבו רוב העם הוא יצרני, פרולטריון שעוסק במקצועות יצרניים כמו חקלאות ותעשייה, ורק מיעוט הוא בורגני, העוסק במקצועות לא יצרניים כמו בנקאות ומסחר. אצל היהודים קיים מצב הופכי – רוב העם היהודי עוסק במקצועות לא יצרניים." – מתוך "לשאלת ציון וטריטוריה", יוני-אוקטובר 1905, בר בורוכוב, כתבים, כרך א', תל אביב: הקיבוץ המאוחד וספריית פועלים, תשט"ו־1955, עמודים 41-42.
"התנאי הכללי ביותר של הייצור, והוא גם המכל והבסיס לכל התנאים הפנימיים, אף הצינור להשפעות חוץ – הוא הטריטוריה, שעליה יושב הקיבוץ החברתי המסוים. הטריטוריה היא היסוד החיובי לחיים לאומיים עצמיים. עמים אקסטריטוריאליים חסרים את היסוד החיובי הזה..."
"אומה טריטוריאלית יש לה משק לאומי משלה..." – מתוך "הפלטפורמה שלנו", אפריל-יוני 1906, בר בורוכוב, כתבים, כרך א', עמוד 193.
לכן הסביר בורוכוב שכדי להקים מדינה יהודית יש להפוך את הפירמידה ולהפוך את היהודים ליצרנים. חקלאים, פועלים, בלי זה לא תוכל לקום מדינה יהודית. ה"בועזים" במושבות הנשענים על עבודה ערבית זולה לא יוכלו להקים חברה עצמאית ומדינה.
כפועל יוצא מזה היה רעיון הקיבוץ שהיה מושתת על החזון הציוני-סוציאליסטי של עבודה עצמית. לא לנצל את עבודת הזולת. לא להרוויח ממה שכינה מרקס "עודף הערך". לא לנצל עובדים שכירים באשר הם, ובמיוחד לא עובדים ערבים כפי שעשו "הבועזים" במושבות.
עובדה. הניסוי הצליח. קם משק עברי עצמאי ובעקבותיו התאפשרה הקמת המדינה.
דא עקא המאורעות האחרונים של טבח ה-7 באוקטובר בקיבוצים מאירים לנו את העובדה שהנה הפירמידה של בורוכוב התהפכה בשנית. בעבודת החקלאות בקיבוצים הן בשדות באיסוף וקטיף והן ברפת ובמשק החי אין עובדים עוד יהודים, אלא עובדים שכירים במשכורות מינימום מנפאל, תאילנד, וארצות עולם שלישי אחרות, וכמובן ערבים. הקיבוצים הפכו ל"בועזים" ונהנים מעודף הערך. איך כל זה ישפיע על החברה הישראלית? ימים יגידו.
 
אחרי בלותי היתה לי עדנה?
לאחר שצייצתי בטוויטר תגובה לכמה ציוצים אנטי ישראליים את הדבר הבא:
Muhammad the Arabs prophet said that Allah, also called this land "The Land of Israel", (which includes Transjordan, and belongs only to the people of Israel. (Quran 7; 132) so say ISRAEL NOT PALESTIN
חשבתי שאקבל מבול של גידופים. לההפתעתי מיד הגיבו לי בלייקים שורה של נערות צעירות ויפות בלבוש מינימאלי. הנה דוגמה אחת:
Isabel Mariana צייץ ב-9:15 AM on יום ו׳, דצמ׳ 08, 2023:
I'm Mariya (24), Online now, 1.2km Nearby. Do you looking for Sexy Fit girl with natural heavy titties ,sexy wide butt and mature little pussy? Watch actress nudes contest sex foto on my page.  I Like Amateur-??ex, My Contact
https://twitter.com/IsabelMari5666/status/1733022573061959827?t=Re1430iGEylSXJQGALg1lQ&s=03)
ראו את התמונה. תהנו, אבל אל תתפתו ללחוץ לענות, או ללחוץ על הקישור שלה זה בטח בוט של איראן או של החמאס שבא להפיל בפח. הזהרו!
 
אחרי בלותו היתה לו עדנה
אהוד ברוג-ברק – בלי קונדום?
לאחר שחרור המסמכים של סרסור הקטינות ג'פרי אדוארד אפשטיין שהתאבד בכלא, מתברר שעדה בשם ג'ופרה העידה כי קיימה יחסי מין בלי קונדום עם אהוד ברוג-ברק. בנוסף גם עם  מושל ניו מקסיקו לשעבר ביל ריצ'רדסון, הפרופסור המנוח ל-M.I.T מרווין מינסקי, יו"ר רשת המלונות הייאט טום פריצקר, הנסיך אנדרו מאנגליה, נסיך נוסף לא הוזכר השם, וכמה "נשיאים זרים" שלא הוזכרו שמם. עם כל האנשים האלה, היא העידה, קיימה יחסי מין בלי להשתמש בקונדום".
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=832429&forum=scoops1
אנו מאחלים לאהוד ברוג-ברק שייהנה ככל רצונו ובלבד שלא עם קטינות, או זונות בכפייה. אבל מה שמדאיג בהתנהגותו של אהוד ברוג-ברק היא קלות הדעת שלו, לא להשתמש בקונדום, קלות דעת שמתבטאת בו כשוויתר על כל שטחי יו"ש וירושלים המזרחית ותבע לחזור לגבולות אושוויץ של 1967. ברוג-ברק, לגבינו בקעת הירדן היא קונדום מגן שאסור להסירו.
 
רגע השנאה היומי גולדשטיין-ביבי
ראש אמ''ן לשעבר אורי איזנברג-שגיא, שנאבק למסירת הגולן לאסאד, אמר: "סבא רבא שלי נלחם בממשלה טורקית עוינת, סבא שלי נלחם בממשלה בריטית עוינת, ואני נלחם נגד ממשלה יהודית עוינת."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=832207&forum=scoops1
אורי איזנברג-שגיא נלחם עם סינואר נגד ממשלה יהודית.
 
ברנרד סנדרס שינה עורו
הסנאטור הדמוקרטי היהודי ברנרד סנדרס, שעד עתה בניגוד ל"פרוגרסיבים" התנגד להפסקת-אש עם החמאס כדי להצילו מכיוון שטען שחמאס רוצה להשמיד את היהודים – שינה עקב הלחץ את עורו (למרות שהחמאס לא שינה) והוא קורא עכשיו בטוויטר לחסום את חבילת הסיוע לישראל בשל ''מלחמה לא חוקית, לא מוסרית ולא פרופורציונלית.''
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=832152&forum=scoops1
האם סנדרס חושב שזה יצילו מהחמאס ומהאיסלמו-נאצים?
 
התנחלות פלסטינית חדשה בשטח כבוש
טורקיה יישבה 10,000 פלסטינים בעפרין שבכורדיסטן הסורית, כדי להביא לשינוי דמוגרפי באזור.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=832070&forum=scoops1
איפה האו"ם מדוע הוא אינו צועק על הכיבוש הטורקי של כורדיסטן ועל הקמת התנחלויות הערביות שם?
 
הפספוס הגדול:  אוהד נהרין – הריקוד שיכול היה להציל
הרקדן אוהד נהרין מתנגד למעשיה של ישראל בעזה ותומך בהפסקת הלחימה כדי להציל את שלטון החמאס. "כשאני אומר שמעגל האלימות לא התחיל ב-7 באוקטובר," אומר הרקדן נהרין, "אומרים לי שאני עוכר ישראל. עוכרי ישראל הם רוב, אם לא כל, הממשלה שלנו. עוכרי ישראל הם אלו שחושבים שהפעולה של צה"ל צריכה להימשך ומצדיקים אותה. עוכרי ישראל הם אלו שהופכים את המלחמה למטרה עצמה.
"מה שקורה הוא אכזרי, לא אנושי. מיליוני פליטים על סף רעב ללא גג לראשם, אימהות שלא יכולות להניק עוללים כי אין להן, לאימהות, מה לאכול, אלפי אנשים קבורים, מתים וגוססים מתחת להריסות מהפגזות צה"ל שבכוונה הורגות בלי יכולת לדעת באמת מי הקורבן. מנותקים ממים, מחשמל. אלפי ילדים מתים, עשרות אלפי פצועים גוססים, בתי החולים הרוסים, לא מתפקדים. מחסור חמור בתרופות. עשרות אלפים של ילדים יתומים והורים שכולים בטרגדיה נוראית שלא היתה מחויבת המציאות. ההרס הזה לא ישיב את קורבנות 7 באוקטובר. בעיני הוא מחלל את זכרם וגם מקטין את הסיכוי להחזיר את החטופים בריאים, אם בכלל. מה זה משנה אם נקרא לזה פשעי מלחמה או פשעים נגד האנושות או אשכי השטן, אם לא נבין ונפנים כמה אכזרית ושגויה פעולת הצבא ברצועה.
"יש הבדל בין השיח על עמים לשיח על ג'יהאדיסטים, אנשי חמאס וחיזבאללה. יש יותר ממיליארד וחצי מוסלמים בעולם. לדבר על כולם באותה דרך זו איסלאמופוביה. חמאס וג'יהאד הם אויבי הציביליזציה שלנו, אבל אפשר לראות בקלות שהאיום הכי גדול עליהם הוא הסדר מדיני, זה שקוף.
"אי אפשר להרוג אידיאולוגיה, אפשר רק לאיים עליה באידיאולוגיות אחרות שיהפכו לפופולריות יותר. פתרון מדיני הוא האיום הכי גדול על החמאס, לא מלחמה. מלחמה היא הדלק של חמאס."
(גילי איזיקוביץ, "אוהד נהרין: 'במותם ציוו לנו עוד מתים'," "אל-ארצ'י", 5.1.23)
https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/2024-01-03/ty-article-magazine/.highlight/0000018c-ca56-d4e1-ad8f-fef7758c0000
אז באמת הרקדן אוהד נהרין הוא הפספוס הגדול ביותר לשלום עם החמאס והג'יהאד. תארו לכם אם במקום רקדני הנובה ב-7 לאוקטובר היה מופיע נהרין בגבול עזה ברעים ורוקד שם גאגא או "מה יפית" לחמאס, או כל ריקוד אחר, ושר לתושבי עזה קומביה ו"שיר לשלום". אין ספק שהמלחמה היתה נמנעת ובא שלום לישראל. והחמאס היה מגיע להסדר מדני שהיה מחסל אותו. ממש פספוס נורא.
 
האם בבחירות הבאות יתמודדו האחראים
והאשמים באי מניעת טבח שמחת תורה 2023
הפרוטסטנטים מדברים על בחירות עכשיו בעיצומה של המלחמה. הבעייה היא מי יתמודדו בבחירות? האם יתמודדו כל אלו הנושאים באחריות והאשמים באי מניעת טבח שמחת תורה 2023? (ודוק: אסור להתבלבל או לבלבל בכוונה. האשמים בטבח הם הערבים). או תימנע מהם ההתמודדות?
האם יתמודדו רה"מ בנימין מיליקובסקי-נתניהו, שר הביטחון יואב גלנט, הרמטכ"ל הרצל גורדין-הלוי, ראש השב"כ רונן ברזובסקי-בר, ראש המוסד דוד ברונר-ברנע, ראש אמ"ן אהרון חליווה, הרמט"ל ושר הביטחון בעבר בנימין גנץ, הרמטכ"ל לשעבר גד איזנקוט, הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר משה סמולינסקי-יעלון, ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר אהוד ברוג-ברק, שר הביטחון ורה"מ לשעבר נפתלי בנט, רה"מ לשעבר יאיר למפל-לפיד, שר הביטחון לשעבר איווט ליברמן, סגן הרמטכ"ל לשעבר יאיר גולדנר-גולן, ראשת הפרוטסטנטים שקמה שוורצמן-ברסלר ותומכיה. כולם נושאים באחריות ובאשמה ועל כולם ללכת. לא יעלה על הדעת שרק בנימין מיליקובסקי-נתניהו ייתבע ללכת, בשעה שרק הוא בניגוד לכל השאר מנע הקמת מדינת חמאס ביו"ש וכל השאר נאבקים למען הקמתה, ובנימין גנץ אף טירפד את סיפוח בקעת הירדן. ישראל זקוקה להנהגה חדשה. אם כולם יתמודדו אין טעם בקיום הבחירות.
 
איפה נמצא אלוהים?
במאמר דעה ראשי מטעם עיתון הניו יורק טיימס, כותב כומר ערבי פרוטסטנטי מבית לחם בשם מונד'ר איסחק, כי "אלוהים נמצא מתחת לחורבות בעזה." הכומר איסחק הצטלם ליד מיצג בכנסייתו, שתיאר את הולדת ישו התינוק לא על המספוא באורווה, אלא בין הריסות.
הכנסייה הפרוטסטנטית אינה היחידה בהפצת אנטישמיות ועידוד שלה בעקבות המלחמה בעזה: האפיפיור פרנציסקוס, ראש הכנסייה הקתולית, קרא לפעילות צה"ל בעזה "טרור". למרות שלא מדובר באנטישמיות במובן הישיר של המילה, רבים טענו כי במילותיו אלו למעשה שולל האפיפיור את זכותה של ישראל להגן על עצמה מפני המבקשים להשמיד אותה ואת האוכלוסייה היהודית שלה. היו אף שהשוו אותו לאפיפיור פיוס ה-12 אשר סירב להגן על היהודים מפני כוחות הרשע הנאציים.
('אלוהים נמצא מתחת לחורבות עזה'' – האנטישמיות של הכנסייה בעקבות המלחמה")
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=832275&forum=scoops1
הבנתם? אם היה מגיע היום תינוק יהודי לבית לחם, הוא היה מיד נרצח ע"י הערבים (גם הנוצרים) היום ישו-האלוהים נמצא לפי עדות הכומר הפרוטסנטי מתחת לחורבות עזה במנהרות ובפירים של החמאס. החמאס הרי הכריז כי מטרתו להרוג את כל היהודים, הנוצרים, והקומוניסטים בעולם. גם את אותו כומר פיליסטיני. האם מנהרות עזה ופיריה הם מקום יפה לאלוהים? דומה שיותר יפה ומתאים לאותו כומר פיליסטיני אנטישמי.
נעמן כהן