ארכיון קישורים אודות צור קשר התחברות
חדשות בן עזר #1914 08/01/2024 כ"ז טבת התשפ"ד
בגיליון:

מאמרים

שירי אסתר ראב

מִלִּים כְּצִפֳּרִים

*
יֵשׁ מִלִּים כְּצִפֳּרִים נְדִירוֹת
עָפוֹת אֵלַי;
בָּאוֹת מֵאֵי-שָׁם
מֵעֵבֶר לַהַכָּרָה  –
שֹׁבֶל אוֹר בְּעִקְּבוֹתָן;
יֵשׁ זוֹהֲרוֹת וּמְעַמְעֲמוֹת
כְּגֶחָלִים לוֹחֲשׁוֹת;
יֵשׁ מְצַלְצְלוֹת כְּפַעֲמוֹן עָמוּם  –
וְיֵשׁ שְׁחוֹרוֹת וַעֲמֻקּוֹת כְּקֶבֶר.
לֹא אֵדַע מִנַּיִן בָּאוּ.
מְרַשְׁרְשׁוֹת הֵן כַּצִּפֳּרִים
מוּזָרוֹת חַדְפַּעֲמִיּוֹת  –
כְּמַגָּע לֹא מִזֶּה
עִם אֶחָד פֶּלִאי...
1964
 
*
כָּל הַכְּתָרִים אַנִּיחַ לְרַגְלֶיךָ:
חֲתַן-שָׁמַיִם
אֲשֶׁר לֹא בָּא  –
אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא.
אֲמוּלָה מִכֹּל,
אָמָה בַּפֶּתַח
אֲחַכֶּה  –
לְחַסְדְּךָ הָאַחֲרוֹן.
1964
 
נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.
 
 
יורם אטינגר

חמאס ופלסטינים: שלובים או נפרדים?

פורסם לראשונה ב"מעריב" מיום 3 בינואר 2024

תפישת העולם המערבית נחושה להפריד בין חמאס לבין האוכלוסייה הפלסטינית בעזה. אבל היא מנוגדת למציאות המזרח תיכונית, החושפת שילוב ברור בין חמאס לבין רוב הפלסטינים (גם ביו"ש), חברתית, חינוכית, תרבותית, רעיונית ודתית.

המציאות המזרח תיכונית גם מציגה את חמאס כמדינת טרור ולא רק ארגון טרור. לכן, רוב ערביי עזה חגגו בהתלהבות את זוועות ה-7 לאוקטובר, ורואים בטרור אב-טיפוס של גבורה במסגרת מלחמת-קודש לקידום חזון עקירת "היישות הכופרת היהודית."

פוטנציאל הטרור של אוכלוסיית עזה הודגש עוד ב-29 ליוני 1967, במסמך של הרמטכ"ל האמריקאי, הגנרל ארל ווילר, שהוגש למזכיר ההגנה האמריקאי, רוברט מקנאמארה. המסמך הציג את מפת גבולות הביטחון המינימלי של ישראל, שכללה את רמת הגולן, רכסי יו"ש, רצועת החוף מאילת לשארם א-שייך ו... רצועת עזה: "[רצועת עזה] מהווה מובלעת של חתרנות וטרור, ושליטה בה תקנה לישראל יתרון צבאי... עזה מהווה אתר אמונים של הטרור הפלסטיני... שליטת ישראל ברצועת עזה תצמצם את איום הטרור ב-80%."

פוטנציאל הטרור של ערביי עזה ממונף מ-1947 על ידי "האחים המוסלמים", שהוא ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם, שהקים את חמאס ב-1988. עזה היתה בין חמישה הסניפים שהוקמו על ידי "האחים המוסלמים" בתחום המנדט הבריטי (חיפה, יפו, שכם, ירושלים ועזה). הסניף העזתי היה צמוד למרכז "האחים המוסלמים" במצרים, ופעל בעיקר בקרב המעמד הבינוני. אבל, משנות ה-90' הרחיב חמאס את פעילותו בקרב ערביי עזה והפך לגורם מרכזי בזירה החברתית, רעיונית ודתית.

הזדהות ערביי עזה עם "האחים המוסלמים" וחמאס גדלה בהדרגה מאז החתימה על הסכם אוסלו ב-1993, בעקבות החלטת ערפאת ומחמוד עבאס להקים את מערכת החינוך לשנאה (קו-יצור של טרוריסטים), ההסתה במסגדים והאדרת הטרור. בתחילה הביאה הנחלת הטרור לשדרוג מעמד הרשות הפלסטינית, אך  עד מהרה הזניקה את התמיכה בחמאס, שהפך לחלק בלתי-נפרד מהתרבות העזתית ומודל-לחיקוי עבור רוב הנוער הפלסטיני.

מודעות הרשות הפלסטינית להזדהות הגוברת עם חמאס – ולהפיכת חמאס מארגון טרור למדינת טרור בעזה (תחילה) – גרמה להחלטת הרשות הפלסטינית להימנע מקיום בחירות מאז 2005 מחשש  לניצחון סוחף של חמאס. תגובת ערביי עזה לטבח ופרעות ה-7 לאוקטובר הבהירה שהחמאס הוא אכן בשר מבשרה של האוכלוסייה העזתית, ושיוקרת חמאס הרקיעה שחקים בעזה וביו"ש.

כדי להקל על גיבוש הצעות לפתרון סכסוכים, המערב מעדיף ליצור מציאות אלטרנטיבית, אופטימית, צפויה ונוחה יותר ממציאות המזרח תיכונית – בת 1,400 השנים – שהיא מתסכלת, אלימה, בלתי-צפויה ובלתי-נוחה. מכאן ההנחה של מעצבי מדיניות מערביים שחמאס וערביי עזה אינם משולבים, אלא נפרדים, תרבותית ורעיונית, ולכן האוכלוסייה היא לכאורה חפה-מפשע ואין לפגוע בה.

אבל, המציאות המזרח תיכונית מתעדת שמהות החמאס מבטאת את הערכים, תפישת העולם והחינוך של רוב ערביי עזה, השולחים את ילדיהם למערכת החינוך של חמאס, למסגדי החמאס ולהתקהלויות ההמוניות המשבחות את טרור חמאס.

בניגוד לתובנה המקובלת במערב, חמאס אינו ארגון טרור כמו "הנתיב הזוהר" בפרו, "הבריגדות האדומות" באיטליה, "הפעולה הישירה" בצרפת, "הכוחות המזויינים המהפכניים" בקולומביה וגם לא דאע"ש בסוריה ועיראק, וארגוני טרור נוספים המייצגים מיעוט וגורמי שוליים במדינותיהם, ומפעילים טרור נגד רוב האוכלוסייה, והממסד הממשלתי, תרבותי, חינוכי ודתי. בניגוד לארגוני טרור אלו חמאס הוא מדינת הטרור של רצועת עזה, חלק בלתי-נפרד של התשתית החינוכית, תרבותית ודתית של עזה, וזוכה להזדהות מצד רוב תושבי הרצועה.

חמאס זוכה לתמיכה רחבה יותר מהתמיכה של תושבי סוריה במשטר אסאד, תושבי איראן במשטר האייתולות, ויותר מהתמיכה שזכו סדאם חוסיין בעיראק וקדאפי בלוב.

מדיניות מערבית המתעלמת ממציאות המזרח התיכון – כפי שמאפיין את מדיניות המערב כלפי איראן – אינה מכירה בשילוב בין חמאס ורוב גדול של ערביי רצועת עזה, מנסה לבלום את מתקפת צה"ל, מזרימה אדרנלין לוורידי חמאס, מעניקה רוח גבית לטרור האסלאמי האנטי-מערבי, ומקשה על מלחמת ישראל והמערב בטרור האסלאמי.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

 

 

אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד

הרהורים על 'היום שאחרי'

היום שאחרי צריך להיות יום של עזה אחרת. ועל מנת שעזה תהיה אחרת, צריכים לרצות בכך בעיקר אותם שניים ורבע מיליון התושבים המתגוררים בה. הם, ולא הנשיא ביידן, מדינות אירופה, מדינות ערב המתונות, הרשות הפלסטינאית, בכירי המטכ"ל או הפרשנים המדיניים בערוצי התקשורת שלנו. התובעים להכין כבר עכשיו, את התוכנית ליום שאחרי המלחמה, בעזה שעודה מסרבת בתוקף להיות אחרת, למרות החורבן וההרס שהיא חווה בעצם הימים הללו. ואשר גם שום תוכנית ליום שאחרי, שיתקינו עבורה אחרים, לא תצליח לגרום לה להיות אחרת. משום שעל מנת להיות אחרת, היא צריכה להיות שוחרת שלום. כזו שבה צעיר עזתי, לא ייחל יותר לרצוח את שכניו היהודים. קשיש קטוע רגל לא ידדה בהתלהבות על קב העץ שלו, כדי לבזוז יישוב ישראלי. ומנהיגיו בעתיד לא יבטיחו שיהיו עוד הרבה 7 באוקטובר בהמשך.

זה אולי מה שיקרה, אם וכאשר צה"ל יכריע את אירגון החמאס, ישלים את כיבוש כל הרצועה, ישלוט בה צבאית ויחזיר את החטופים  כמצופה ממנו, מה שאינו ברור כרגע. תחזיות חסרות בסיס מזיקות יותר ממועילות, ולכן את תיכנון העתיד צריך להרחיק ולא לקרב. מה שיעניק במקביל לתושבי חמאסטן את הפנאי, לחשבון נפש פנימי, שיבהיר להם איך הם הביאו על עצמם אסון כה נורא. ומה צריך להשתנות, כדי שנכדיהם יזכו לחיות חיים אחרים. ייתכן שהם יקבלו לכך תמריץ, מתנאי חיים עלובים ונעדרי ביטחון אישי, במחנות אוהלים דולפים, ועמידה בתורים ארוכים לקבלת קצובת המזון היומית. לצד צרות נוספות, שיתרחשו כאשר שום קרן אור של תקווה, אינה מבצבצת באופק התוכניות של היום שאחרי. עזה לא תהיה אחרת ביום שאחרי, אם נחזור על טעויות העבר, כאשר נטלנו על עצמנו, בעזרת שוחרי טובתנו באירופה וארה"ב,  ושוחרי רעתנו בקטאר, מצרים וירדן, לתכנן עבור העזתיים את היום שאחרי. במקום להניח להם להתלבט בכך בעצמם, ולהגיע לתשובה היחידה שאותה נסכים לקבל בחיוב.

זה אגב היה מה שעשו ידידינו האמריקאים ליפן ולגרמניה במלחמת העולם השנייה. שנה לפני תום המלחמה, כאשר כבר היה ברור כיצד היא תסתיים, גיבש המטכ"ל האמריקאי תוכניות ליום שאחרי, שמטרתן היתה לשקם את גרמניה. כאשר התוכניות הללו הוצגו לנשיא טרומן, הוא פסל אותן בטיעון, כי מי שהיו שותפים לפשעים נגד האנושות, למעשה כל תושבי גרמניה, לא זכאים להשתקם קודם שייענשו על כך.

כמה פרשנים וכותבי טורים בישראל, מציינים את תוכנית מרשל, שאושרה על ידי הקונגרס באפריל 1948. אשר הצילה את מדינות אירופה מן המשבר הכלכלי שפקד אותן, מנעה  את נפילתן לחיקו של סטלין וחוללה את 'הנס הגרמני', כמופת ודוגמא לתוכנית שניתן להפיק ממנה לקחים אקטואליים לגבי שיקום הרצועה.

אלא שהם שוכחים תוכנית אחרת, שקדמה לה בשלוש שנים, תוכנית מורגנטאו. אותה הגה הנרי מורגנטאו שר האוצר היהודי בממשלו של טרומן, אשר הלמה את כוונות הנשיא, ויושמה בין השנים 1945-48. פיקחו עליה בקפדנות אנשי משרד האוצר, שזכו לכינוי נערי מורגנטאו, יהודים ברובם. התוכנית קבעה כי הואיל וגרמניה כולה אשמה בפשעי הנאצים, אין לנקוט בשום צעד שיאפשר את שיקומה ואת חזרתה הקרובה למשפחת האומות.

מסמך המטות המשולבים – JSC 1067 שנגזר ממנה, קבע כי על הממשל הצבאי לוודא כי: "...רמות רעב, מחלות ואי שקט אזרחי, יישמרו, כל עוד אינם מהווים סכנה לכוחות הכיבוש..."

בהמשך לכך פורקו כל מוסדות השילטון, הבנקים, והאירגונים הכלכליים במדינה. זה גם היה דינם של כל מוסדות החינוך מגן הילדים ועד האוניברסיטה. נקבעה קצובת מזון שפירושה תת-תזונה, 3 צלחות מרק ליום לערך 1500 קלוריות לאדם. הוטלו הגבלות על חלוקת פחם לחימום ביתי, שהובילו למותם של עשרות אלפי גרמנים מרעב וקור. בכל אותו פרק-זמן הועסקו גם 4 מיליון חיילים גרמניים שבויים, בעבודות כפייה באנגליה, צרפת וברה"מ. שלוש השנים הנזכרות זכו בהיסטוריה הרוויזיוניסטית הגרמנית לכינוי 'תוכנית הרצח היהודית'. והיוו תשתית לטיהור החברה הגרמנית מהאידאולוגיה הנאצית שבשמה יצאה למלחמה, תהליך שנודע בשם דה-נאציפיקציה.

בלי להיכנס לפרטים מיותרים נציין כי גם כיבוש יפן על ידי הגנרל מק-ארתור היה מלווה בסבל בל יתואר לאוכלוסייה, שהתבטא במותם של מאות אלפי יפנים מרעב ומחלות, על מנת להבטיח כי היא לעולם לא תחזור לסכן את שלום העולם.

אנחנו לא אמריקה ושום בר דעת בעולם, שלא לדבר על 'מחנה השלום בישראל', לא יאפשר לקבינט המלחמה להעלות תוכנית מורגנטאו ישראלית ליום שאחרי. שמטרתה לגזור על תושבי הרצועה תנאי חיים אלמנטריים וידועי סבל לאורך שנים, על מנת שישתכנעו להמיר את החזון של מלחמת קודש לחיסולה של מדינת ישראל, בחיי שכנות לצידה.

ולכן הדרך הנכונה לטפל בנושא היא למרוח זמן, ולהניח למציאות הנדרשת להכתיב את עצמה. שפירושם מלל דיפלומטי נוטף דבש, בוועדות הבינ"ל שיתכנסו בקרוב לדון בבעיית העקורים ובשיקום הרצועה. תוך נכונות ישראלית לבחון "ברצינות מלאה" דרכים מעשיות שיועלו בהן, תוך דחייתן בזו אחר זו, בתירוצים משכנעים.

כמו למשל זה, שכל עוד לא חוסל אחרון מחבלי החמאס, ופוצצו כל הפירים והמנהרות (תהליך שיארך שנים) היא לא יכולה להבטיח את ביטחונם של המשקמים.

מריחת הזמן המוצעת, על כל המשתמע ממנה, לגבי הקשיים המצפים לאזרחי חמאסטן, חיונית להצלחתו של תהליך הדה-חמאסיזציה של האוכלוסייה. שאימצה את אתוס המוקוואמה, והפכה למעוז הקדמי של מלחמת הקודש בישראל. ולא, אין המדובר כאן לא על נקמה ולא על ענישה, מן הסוג שנקטו האמריקאים נגד אזרחי גרמניה ויפן. אלא על יצירת תנאים הכרחיים לתהליך חינוכם מחדש של העזתים. בפראפרזה על קביעתו הידועה של הד"ר ג'ונסון ניתן לומר שאין כמו סבל על מנת לחדד את המחשבה.

אחד הטיעונים שיועלו מן הסתם נגד השיטה החינוכית המוצעת הוא, שסבל לא יעבוד על אנשים ידועי סבל. במקרה כזה מומלץ לספקנים להתעלם מן המיתוסים הרווחים, ביחס לחייהם הנוראים של הפליטים בעזה לפני ה-7 אוקטובר. ולבחון את העדויות, המקבלות אישוש מן הלוחמים שחזרו מן הקרבות, וסרטי הלחימה שמפיצה התקשורת. מהן עולה שמראה מחנות הפליטים של היום, שונה לחלוטין מזה שהצטייר בדימיון. המימד הזמני באופיו, של עיר אוהלים החשופה לרוחות וגשמים של פליטי 48', התחלף מזה שנים בשכונות של בתי קבע בנויים אבן. מצוידים בכל השירותים, בכללם מקלחות, ומטבחים, שבהם מים זורמים, גז וחיבור למערכת החשמל, שעליהם אין משלמים. רבים מהבתים במחנות בני מספר קומות, בכפוף לגודל המשפחה וצרכיה. בכל שכונה נמצא בתי ספר ומרכז מסחרי הכולל מאפיות, מרפאות, מוסכים וחנויות.

מכל בחינה אובייקטיבית, רמת חייהם של תושבי המחנות ברצועה, הפכה גבוהה בהרבה מזו של פליטים במקומות אחרים בעולם, כמו הודו, פקיסטן,  בנגלדש, ותריסר מדינות נוספות בדרום אמריקה ואסיה. למעשה, גבוהה יותר גם מרמת החיים של שכבת העניים בארצות ערב הסובבות אותנו. בעיקר הודות לתמיכה הכספית והאירגונית, שהגיעה מסוכנות הפליטים של האו"ם לפלסטינים, וממדינות וארגוני סיוע אירופיים כמו הצלב האדום. עניין שהתבטא בהיעדר תופעות של תת-תזונה, או אנאלפבתיות, תמותת תינוקות נמוכה מן הממוצע בעולם הערבי, תוחלת חיים ממוצעת לסביבה, וכמות בוגרי אוניברסיטאות חסרת תקדים.

אם לסכם את הטיעון, מאז ה-7 באוקטובר חייהם של תושבי הרצועה נפגעו קשות בגלל הזדהותם עם החמאס, אבל על מנת להפנים את גודל ההפסד, ולהתגבר על האידאולוגיה העומדת ביסודו, יהיה עליהם לעבור תהליך דומה לזה שעברו הגרמנים והיפנים בעקבות מלחמת העולם השנייה. כמה שנות חיים עלובות בערי אוהלים דולפים, ממתינים למנת מזון קטנה שתגיע, ביום שאחרי... יכולה לסייע להם בכך. מן המפורסמות, שעל מנת להחלים ממחלה קשה, נדרש לא אחת טיפול רפואי אגרסיבי.

ההשלכות ההומניטריות של הפעולות הצבאיות של ישראל ברצועה קשות ועלולות אף להחריף בהמשך, וטוב שכך. לפי הערכות  מוסמכות, למעלה ממחצית מתושבי הרצועה, הפכו עקורים במהלך שלושת חודשי הלחימה הנוכחית, והם מצטופפים בעיקר בדרום בתנאים קשים. בשבועות הקרובים, עם כיבוש מרכז הרצועה, יצטרפו אליהם גם מרבית תושבי מחנות המרכז, שעוד נותרו בהם.

על מנת להבטיח עזה שוחרת שלום, יש לדאוג לכך שתהליך הדה-חמאסיזציה של האוכלוסייה העזתית, ייארך שנים, ולא ייפסק הודות לתוכניות פילנטרופיות ביום שאחרי. כל זה לא יקרה, אם ישראל תפר חלילה ברגל גסה את הוראות הדין הבינ"ל. האוסר על הרעבת אזרחים, ומניעת דברים החיוניים להישרדותם. בכלל זה עיכוב מכוון של אספקת דלק, גז בישול, תרופות, שמיכות אוהלים ודומיהם. 

למרבה המזל השכילו חברי הקבינט המצומצם, בלחץ האמריקאים, להבין זאת בזמן. ומאז הפסקת האש בנובמבר, ישראל מאפשרת את העברת הסיוע הנדרש ממעבר רפיח. תהליך שהלך והתמסד בהדרגה, ומאפשר לעקורים גישה לאותם מוצרים ופריטים הנחוצים לקיומם, מבלי לשפר את תנאי חייהם העלובים בעתיד. מיותר לציין שאף אחד מעשרות בתי החולים ברצועה לא נהרס בהתקפות צה"ל, מה שיאפשר לעקורים גם לקבל טיפול רפואי במגבלות כאלה ואחרות.

כל זה נותן מענה לשאלה, מי ייקח על עצמו את הסיוע ההומניטרי לעקורים המסתופפים במחנות האוהלים. יבטיח שישראל לא תואשם ברצח עם, ויאפשר לה להוסיף ולדחות את התוכניות לשיקום הרצועה ביום שאחרי עד להשגת היעד המבוקש.

ולקראת סיום – מלחמה בטרור היא תופעה מיוחדת במינה, שהכללים המקובלים במלחמות 'קונוונציונליות' לא חלות עליה. התעקשות לתבוע מרוה"מ עיסוק מדיני ביום שאחרי, בעוד המלחמה נמשכת, יוצאת מנקודת הנחה שמדובר גם כאן, על מלחמה המהווה המשך המדיניות באמצעים אחרים. מעין משחק שחמט, שבו מינוף מוצלח של הישגים צבאיים על ידי הקבינט שלנו, יוביל למט סנדלרים על ההנהגה הטרוריסטית של היריב.

אלו הסבורים כך, שכחו את לקחי המלחמות הכושלות בטרור בדורות האחרונים. שנבעו מאי הבנת העובדה, שמבחינת הטרוריסטים, המדיניות היא המשך המלחמה – ולא להיפך. מה שמסביר כמובן מדוע איסמאיל הניה, מנהיג הזרוע המדינית, מציית להוראותיהם של יחיא סינוואר ומוחמד דף הלוחמים. ענין הנובע ממשקלם העדיף של אלמנטים אי-רציונליים, כמו שנאה, רוח הקרבה, התעלמות ממימד הזמן, ממיספר הקרבנות, או מתועפות הסבל שחברה תומכת טרור, כמו חמאסטן, מוכנה לשאת בה כדי לנצח, בסוג כזה של מלחמה.

בקיצור, על מנת לא לחזור על הכישלונות שנחלנו בעבר, ולהפסיק לשחק שחמט מול שחקני שש-בש, כדאי שנתחיל לחשוב אחרת. לצורך זה יש להכיר בעובדות. והעובדות הן שהנכונות לנהל את המוקוואמה, מלחמת הקודש בישראל, נובעת אצל הטרוריסטים ברצועה מתוך אמונה עמוקה, שהם עושים מעשה נכון, צודק ומוסרי, המשרת את החברה שהרתה אותם. המוכנה לסוכך עליהם בגופה, כשהם מסתתרים לבטח במחילותיהם. מעטירה עליהם כבוד והערצה, כאשר הם יוצאים לטבוח ולאנוס את שכניהם היהודים מעבר לגבול. וששה להעמיד לרשותם את כל האמצעים הנדרשים לשם כך, ואף לסבול שוב ושוב את נחת זרועו של צה"ל.

בקיצור, הכרעת חמאס, מחייבת להכריע את החברה העזתית, ולהכריח אותה לעבור תהליך דה-חמאסיזציה באמצעות כוח. בהינתן ששום תוכנית של היום שאחרי, שתציב מטרה כזו, לא תתקבל על דעת העולם, צריכה המדיניות שלנו להיות המשך המלחמה באמצעים אחרים, מן הסוג המוצע לעיל, ולא ההיפך.

אחרון בהקשר הנוכחי. אי אפשר לגרום לתושבי עזה להפסיק לחלום על חיסול מדינת ישראל, ולהתרפק על דרישתם לשוב לפלסטין, ממנה גורשו סבא וסבתא. ולכן הפיתרון שמציעים אנשים חושבים כמו האלוף (מיל') גיורא איילנד, בדבר שיקום של עזה תמורת פירוזה מנשק כבד, חיסול המנהרות וכו'... לא יעזור לפתור את בעיית הטרור. טרור אפשר לחולל גם באמצעות בלוני תבערה, רחפנים, מצנחי דאייה ואמצעים נוספים. מה שכן יכול לעזור אולי, הוא  לגרום לתושבי הרצועה, להרגיש סוף סוף מבודדים, חסרי ישע, ואומללים כפי שלא היו מעולם. מה שיקרה אם הם יבלו שנים במחנות העקורים בדרום, נעדרים כל קרן אור של תקוה, בדמות תוכניות שיקום עתידיות, להן התרגלו בתום סבבי הלחימה הקודמים מעופרת יצוקה ואילך, שנתפסו על ידם  כפרס של הקהילה הבינ"ל והאיזורית, על תמיכתם במשטר החמאס ובמדיניותו האלימה לאורך שנים. וכעידוד למה שמבחינתם נחשב כעמידת גבורה נחושה מול ישראל.

צדק מקבל לא אחת משמעות חדשה, כאשר הוא נתקל בכוח נחוש. וייתכן כי כאשר יתברר לשוכני האוהלים במואסי, שכללי המשחק מול מדינת ישראל השתנו אחת ולתמיד, הם יהיו מוכנים לותר על חלומותיהם, ועל תחושות הנקם שלהם, רק על מנת לחזור לחייהם הנורמליים מקודם. שווה לנסות...

 

אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד הוא ד"ר להיסטוריה ולפילוסופיה של הרעיונות, איש הייטק וסמנכ"ל לשעבר בחברת אמדוקס. מילא מגוון תפקידי פיקוד ומטה במערך החי"ר, ומייסד פו"ם 'אפק' להכשרה בינזרועית בצה"ל.

 

אהוד: אני פונה אליך, איש שפוי, ואומר

נניח שהיינו מצליחים בעזרת "הפגנות המחאה" וההוצאה לנבצרות,

הבג"צ והיועמ"שית שמנעה מנתניהו טיפול בנושאים משפטיים –

להדיח אותו לפני טבח ה-7 באוקטובר –

האם חמאס וחיזבאללה היו מתפרקים אז מנשקם ומנשקים לנו את התחת –

ולא גוררים אותנו למלחמה ממושכת כדי להשמידם?

והאם נתניהו הוא האשם בחגורת השנאה המוסלמית העוטפת אותנו

ומחכה להזדמנות להשמידנו? ענה לי!

 

איליה בר-זאב

צער לי

 
אֵינֶנִּי רָדוּף,
רַצְתִּי בִּנְתִיבִים קְשׁוּחִים, הוּלָכְתִּי לְכָאן וּלְכָאן –
רָאִיתִי פִּלְאֵי עוֹלָם – נִשְׁעָן וְעוֹמֵד עַל כְּתֵפַיִם רְחָבוֹת
מוּל רַעַשֵׁי רְעָמִים מִתְגַּלְגֵּלִים.
 
פֹּה וָשָׁם נָפְלוּ רֵעַי בַּמִלְחֲמוֹת –
אֵין אָשֵׁם אוֹ נֶאֱשָׁם וְהַמִּלְחָמוֹת מִתְנַצְּחוֹת עִם אֵין סְפוֹר חֲלָלִים,
פֹּה וָשָׁם סָרְרוּ כְּתֵפַי לִמְרֹד – "אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ." [1]                                                                                                    
 
עָבְרוּ שָׁנִים. יוֹם שִׁשִּׁי – 6  בְּאוֹקְטוֹבֵּר ,בַּ"עוֹטֵף" –
כָּל מַה שֶּׁיָּכוֹל לַעֲטֹף –
50 שָׁנָה לְ"מִלְחֶמֶת יוֹם הַכִּיפּוּרִים." אֵין סְפוֹר כּוֹכָבִים בַּשָּׁמַיִם,
כַּעֲבֹר יוֹם, שִׂמְחַת תּוֹרָה... וַיְִהִי-בֹקֶר...
וְכָל הַשְּׁאַר –
עִם שַׁחַר וְעוֹד הֵם חוֹלְמִים, הוֹצִיאוּ אֶת נַפְשָׁם.
 
חֵטְא נִפְשַׁע כִּי – גָאוּ הַדְּמָעוֹת, מְלַחְלְחוֹת אֶת פְּנֵי הָעַיִן
וְהַנְּפִלִים לֹא הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם –
״אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה, יָמָיו
כְּצֵל עוֹבֵר" [2] 
 
"יָדַעְתִּי צַעַר וְשִׂמְחָה, טַעַם הַהַחְמָצָה, שִׂמְחַת הַהִשָּׂרְדוּת, מַאַבְקֵי סְרָק, בְּגִידוֹת.
 
1. בראשית מ"ב, כ"א.
2. תהילים קמ"ד, ד'.
 
אנדד אלדן

[קיבוץ בארי – עוטף עזה]

צֵל בֵּיתְךָ
 
בְּמֶרְחָבִים פְּרוּשִׂים שֶׁל אֲדָמָה עוֹלָה
אַתָּה מִתְנוֹדֵד לְאַט.
מֶרְחַקִּים כְּמוֹ נַחְשׁוֹל
וְאֵין אִילָן לִקְשֹׁר בּוֹ אֶת בֵּיתְךָ.
 
יָמִים שֶׁל מַחֲשָׁבוֹת
סוּפוֹת נוֹשְׂאוֹת
וַעֲרָפֶל סוֹגֵר.
 
הַמֶּרְחַקִּים אוֹבְדִים בְּאֵין מַגָּע.
אַתָּה הוֹלֵךְ מוּל צְעָקָה, לְקוֹלָהּ.
כֵּיצַד תִּרְאֶה דַּרְכָּהּ
יוֹנָה נוֹאֶשֶׁת.
אוּלַי בֵּיתְךָ בָּאֶבֶן הַבּוֹנָה.
בָּאֶבֶן הַצּוֹלֶלֶת אָבְדוּ הַמַּחֲשָׁבוֹת.
 
פורסם בספרו "שָׁנִים שָׁמְעוּ שִׁירָה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד 2006 – מבחר שירים מ-50  שנות כתיבה.
ותודה על כתבתו של איתמר פרת ב"חדשות בן עזר" 1910 – ״מילים על מילותיו של אנדד אלדן".
איליה בר זאב
 
יוסי אחימאיר

הרהורים בעת מצוקה (17)

א. גם בלי חקירה, ברור כי ראש אמ"ן הוא האשם העיקרי במחדל השבעה באוקטובר. זה לא מפריע לאלוף (עוד לא במיל') אהרן חליווה להטיף לקציני מודיעין חדשים: "תעשו הכול – על מנת שאירוע כזה לא יקרה שוב לעולם..."

ב. זה מזכיר לי את כרמי גילון, ראש השב"כ בעת רצח רבין, שמאז המחדל האישי הנורא שלו ב-1995, אינו מפסיק להופיע בציבור ולייעץ ב...ענייני שלטון וביטחון.

ג. איך אנחנו יודעים להפחיד את עצמנו. כמה פרשנויות וניחושים לפני כל נאום-בלהות של נסראללה, ולאחריו. "מה הוא מכין לנו?" "איזו נקמה הוא מתכנן?" "למה הוא התכוון באומרו כך וכך?" – זורעים פחד.

ד. נסעתי עד לכפר מראר בגליל, להשתתף בהלוויית סמ"ר סופיאן דגש ז"ל, שנפל בעזה. המוני בני העדה הדרוזית גדשו את בית העם סביב הארון. נכחו רק חבר-כנסת אחד – חמד עמר הדרוזי וחכ"ל אחד.

ה. מהדיווחים על ישיבת הקבינט הסוערת, לא השתכנעתי, שהשאלות לרמטכ"ל לא היו לגיטימיות, אם כי אולי מיותרות. הפרשנות החריפה, על בסיס הדלפות מגמתיות, צבעה את הישיבה בצבע אדום.

ו. עוד לא ראיתי פאנל חד צדדי כמו זה שבניצוחו של דני קושמרו. כמה זה שקוף: שאלות יזומות לאברמוביץ, פלג, פרדו, זיו, וייס, דבורי – להנחתה על ראשו של נתניהו. אפילו בערוץ 14 אין כזו הטייה.

ז. פרדוקס פוליטי: הציבור נעשה יותר ימני – אבל מתרחק מהליכוד. לפחות לפי הסקרים. כמובן עד סיום המלחמה והבחירות הבאות, הכול פתוח. בעיקר אם שרים מסויימים ומיותרים יפסיקו לפטפט.

ח. הכבישים שוב פקוקים,  מופעי הבידור והתרבות התחדשו, המרכולים עמוסים. נכנסנו לשגרת מלחמה, והדאגה לשלום החטופים רק גוברת.

ט. הסימפוניות של מהלר הן נוגות, ארוכות, נימתן יהודית-משהו. קל לזהותן. הרביעית שלו (55 דק') בוצעה באופן מזהיר בפילהרמונית. קדמה לה נגינת "התקווה", בניצוחו של ג'אנאנדריאה נוזדה, כשכל הקהל מצטרף בשירה.

י. פורסם שאייל ברקוביץ' ירוויח בעבודתו ב"רשת" – 200 אלף שקל בחודש. איזו חמדנות. והלה יטיף מוסר בקולו הצעקני?

מה חושבים להם מעסיקיו החדשים, שהבלתי-נסבל הזה יביא להם רייטינג? הפוך גוטה, הפוך.

י"א. אנחת רווחה: הנכד המשרת בהנדסה קרבית יצא מעזה ל"רגילה".

יוסי אחימאיר

 

אהוד: בתמיכה ביחיא סינוואר ובחסן נסראללה בעיצומה של המלחמה –

אלפי ישראלים הפגינו במוצ"ש האחרון בתל אביב, בחיפה ובקיסריה –

בתביעה לפזר את הכנסת, להקדים את הבחירות ולהדיח את נתניהו!

זו כנראה התחדשותן של "הפגנות המחאה"

שסימנו לחמאס שאנחנו מתפוררים ואפשר לטבוח בנו!

המפגינים האלה טרם היכו אפילו על חטאם במיטוט כוח ההרתעה של ישראל ב-7 באוקטובר!

רק תארו לעצמכם איך המפגינים האלה היו מגיבים

אילו פתח נתניהו במלחמת-מנע נגד חמאס לפני ה-7 באוקטובר!

תגובת אחד הקוראים: "חבורה מופקרת! והגיבוי-למחצה שהיא מקבלת מהתקשורת מעורר גועל."

 

אורי הייטנר

צרור הערות ‏7.1.24

* אל נפקיר אותם שוב – מדינת ישראל הפקירה את יישובי הנגב המערבי. היא הפקירה אותם במשך למעלה מעשרים שנה, שבהן הותקפו ברקטות והמדינה לא העניקה להם את ההגנה הטובה ביותר. ההגנה הטובה ביותר היא התקפה. במקום לתקוף, התמכרנו להתמגנות, לממ"דים, לגדרות ומכשולים וכיפות ברזל. היא הפקירה אותם כאשר המחבלים הציתו את שדות הנגב המערבי והמדינה הסכימה לכך, הבליגה והכילה. היא הפקירה אותם כאשר אפשרה למפלצת הטרוריסטית הזאת להתפתח כמעט באין מפריע ולהגיע ליכולות הטבח הנוראות. היא הפקירה אותם כאשר קנתה שקט בפרוטקשן שבכספיו חמאס בנה את המפלצת. היא הפקירה אותם בעסקת שליט, שבנתה את שלד תשתית הטרור שהיכה בהם. היא הפקירה אותם בכל פעם שנגררה בלית ברירה ל"סבב" ובמקום שהמטרה שלה תהיה לנצח ולהכריע, המטרה שלה היתה להגיע להפסקת אש, מה שקרה כאשר זה היה נוח לאוייב. היא הפקירה אותם במחדל המדיני, המודיעיני והמבצעי (בסדר הזה) הקולוסאלי שהוביל לטבח. היא הפקירה אותם כאשר לא ידעה לבלום את הפלישה הרצחנית ובכך שצה"ל לא הגיע ליישובים לעצור את הטבח והם הופקרו לשעות על שעות של רצח המוני, אונס וחטיפות.
אסור לנו להפקיר אותם שוב. אם המלחמה תסתיים בפחות מניצחון מוחץ וחד-משמעי; בלי מיטוט חמאס, בלי הפלת שלטון חמאס, בלי חיסול צבא חמאס, בלי פירוז הרצועה, בלי יצירת רצועת ביטחון לאורך הגבול בעזה, שכל פלשתינאי שייכנס לתוכה – דמו בראשו, בלי השתלטות קבע על ציר פילדלפי מורחב, בלי חופש פעולה מלא של צה"ל וכוחות הביטחון ברצועת עזה, תהיה זו הפקרתם, אולי הסופית, בידי המדינה.
 
* שאלה לאנשי קמפיין הכניעה – והיה, ונקבל את עצתכם, ניכנע לחמאס ונפסיק את המלחמה, נוציא את צה"ל מרצועת עזה ונשחרר את כל המחבלים שבידינו תמורת החטופים. שלטון חמאס יתחזק יותר מאי פעם, יתעצם מחדש ויתקוף אותנו שוב. האם גם אז תאמרו שנתניהו חיזק את חמאס כדי להחליש את רש"פ?
 
* המחליף של המחליף של המחליף – אני שומע את החוכמולוגים שמסבירים את חוסר התוחלת שבסיכולים הממוקדים. הרי במקום מי שנחסל יבואו אחרים, לא פחות מסוכנים ממנו.
אם נחסל ארכי-טרוריסט, נקרא לזה "תמונת ניצחון" ונלך לישון – הם צודקים. אבל צריך לחסל אותו, ואת מי שיחליף אותו, ואת המחליף של המחליף שלו, ואת מי שיחליף את המחליף של המחליף שלו. מלחמה בטרור אינה זבנג וגמרנו. היא צריכה להימשך כל הזמן, ללא לאות. כשמנהיגי הטרור לא יוכלו לישון שני לילות רצופים באותה המיטה, והאנרגיה שלהם תופנה להימלטות והישרדות, היא תבוא על חשבון האנרגיה המושקעת בפיגועים.
 
* כשישראל מורתעת – במשך שלושה חודשים עקורים תושבי קו העימות עם לבנון מבתיהם. בינתיים, כמות אדירה של בתים נפגעו מירי חיזבאללה. צה"ל הקים, למעשה, רצועת ביטחון ריקה מתושבים – בתוך שטח ישראל. אחד מעקרונות הברזל של תורת הביטחון הישראלית – העברה מהירה ככל האפשר של המלחמה לשטח האויב, קרס. ישראל עושה הכול כדי להימנע מפתיחת חזית שנייה, למרות שבפועל החזית השנייה קיימת. היא נפתחה מזמן בידי חיזבאללה.
תורת הביטחון של ישראל מבוססת על הרתעה, כדי למנוע את המלחמה הבאה, והכרעה אם ההרתעה תיכשל וישראל תותקף. ההרתעה הישראלית לא עבדה. האוייב תקף. ומה עם ההכרעה? אין ניסיון להכריע. למה? כי ישראל מורתעת מחיזבאללה.
אם ישראל לא תסיר את האיום – נאבד את הגליל. אם זה יקרה, חלילה, קשה למצוא מילים כדי לתאר את גודל האסון הלאומי. לא נוכל להסיר את האיום ללא פעולת מחץ נגד חיזבאללה, כולל תמרון קרקעי.
מדוע אנו מהססים? בשל החשש מארסנל הטילים והרקטות שלהם, שעלול לגרום להרס והרג חסרי תקדים בישראל (זה לא תרחיש ודאי, אך הוא ריאלי ואין לזלזל בו).
החשש מוצדק. אבל הארסנל הזה יתקיים ויגדל גם אם לא נפעל. והוא קיים כדי לתקוף את ישראל. מתי? בעיתוי המתאים להם, שהוא לבטח הפחות מתאים לנו. בשעת חולשה ישראלית או כשנהיה מופתעים. והמתקפה הזאת תלווה מתקפה קרקעית נוסח 7 באוקטובר, בידי כוחות חיזבאללה היושבים ליד הגבול, אם לא נחסל אותם. ואולי טבח כזה לא יהיה כי היישובים לא יחזרו. ישראל כמדינה ריבונית אינה יכולה להשלים עם איום כזה. מדינה ריבונית חייבת לעצם קיומה את היכולת לקבל החלטות קשות ולשלם מחיר כבד היום, כדי לא לשלם מחיר כבד שבעתיים בעתיד. אסון 7 באוקטובר קרה כי היינו מורתעים מחמאס. לא למדנו דבר?
 
* שטח ריבוני תמורת אשלייה של שקט – נסראללה מכריז, שלא יכנס למו"מ עם ישראל על הגבול בין המדינות, עד תום המלחמה בעזה. ישראל לא אמרה דבר פומבי בנדון. אבל כאשר עושים 1+1 מצטיירת תמונה מדאיגה, שעל פיה ישראל מנסה לרצות את ארגון הטרור הרצחני, במסירת שטחים ריבוניים שלה ללבנון, והוא מהתל בה ומעמיד תנאים.
כשמדובר על קביעת הגבול, הכוונה לנסיגה ישראלית בהר דב. תקציר הפרקים הקודמים: בשנת 2000 ישראל נסוגה מלבנון בהסכם עם האו"ם. ישראל הסמיכה את האו"ם לקבוע את קו הגבול והתחייבה מראש לכבד את המפה שיצייר. ואכן, ישראל קיבלה ללא תנאי את סימון הגבול, גם כאשר היתה חלוקה עליו וגם כאשר נפגעו אינטרסים שלה, כמו שטחים חקלאיים של יישובים ישראלים, שהאו"ם קבע שהם בשטח לבנון.
כשישראל נסוגה מלבנון ונסראללה חיפש אמתלה להמשך התוקפנות והטרור, הוא המציא סכסוך גבול מדומיין בהר דב (חוות שבעא). מדובר בשטח ריבוני של ישראל, שרק במשאל עם או בתמיכת 80 ח"כים ניתן לוותר עליו. מי הסמיך את הממשלה לשאת ולתת על שטחיה הריבוניים, מתוך רצון לקנות שקט בגבול, כאילו לא היה 7 באוקטובר ולא למדנו כלום? סתם, שטח ריבוני של ישראל לנסראללה, כפרס לטרור.
כבר מיספר שבועות מדובר על כך, ולא נשמעה ולו הכחשה קלושה מצד הממשלה.
 
* הפעילות שלא נעשתה ברש"פ – ההבדל בין מצב הביטחון ברש"פ ביו"ש למצב בעזה לא נובע מכך שברש"פ שולט פת"ח ובעזה – חמאס. הרי אנו זוכרים את מתקפת הטרור הנוראה בסוף שנות התשעים ובעיקר בתחילת שנות האלפיים מיו"ש ומעזה, כאשר שניהם היו רש"פ בהנהגת פת"ח. ההבדל הוא שביו"ש ביצענו את מבצע "חומת מגן" להשמדת תשתיות הטרור וחשוב יותר – החזרנו את חופש הפעולה של צה"ל, שב"כ וכוחות הביטחון וברצועת עזה לא. ביו"ש הגענו לביתו ולמיטתו של המחבל לפני שהוא הגיע לפגע בישראל ובעזה לא. וכך, בעזה צמחה מפלצת הטרור, הרקטות והמנהרות וביו"ש לא. ובכל זאת, הנה, רק השבוע התגלתה מנהרה בדרום הר חברון. ובג'נין, טול כרם ומוקדים נוספים ברש"פ צמחה מחדש תשתית טרור. איך זה קרה?
בשל אותה התמכרות לשקט ואותה רתיעה מחמאס, לא מימשנו באסרטיביות, אקטיביות ונחישות את חופש הפעולה שלנו. חששנו מתגובת הרש"פ ויותר מכך, מהתגובה מעזה.
בשלושת החודשים האחרונים, צה"ל פועל ברש"פ בעוצמה גדולה ופוגע קשות בטרור. מדוע זה לא נעשה קודם לכן? בשל אותה רתיעה.
 
* ההגנה הרעה ביותר – מתוך מאמר פרשנות של רון בן ישי: "... בשני הגבולות, גם בצפון וגם בדרום, ייבנו חומות הגנה שימנעו ירי טילי נ"ט וצליפות בכינון ישיר לעבר היישובים וצירי התנועה. בגבול הצפון יוקם מכשול נגד חדירה של חוליות, כמו זה שקיים בגבול עזה, מהחרמון עד ראש הנקרה... משרד הביטחון החל בפרויקט בניית חומת ההגנה מפני נ"ט וצליפות."
האם זה הלקח מטבח 7 באוקטובר? הרי הטבח נעשה בתקופה שבה ישראל היתה ממוגנת יותר מבכל תקופה בעבר. גדר הביטחון, המכשול התת-קרקעי, ממ"דים, כיפות ברזל ורואה יורה – מיגנו את עצמנו לדעת. והכל קרס במחי טויוטות ודחפורים שהסירו הכול כמו היו זבוב טורדני וטבחו כאוות נפשם. האם זה הלקח מנפילת קו בר-לב במלחמת היום הכיפורים? האם זה הלקח מנפילת קו מאז'ינו בגבול צרפת-גרמניה במלחמת העולם השנייה? ההגנה הטובה ביותר היא התקפה. ההגנה הרעה ביותר היא התמגנות. זה אחד הלקחים המרכזיים שיש להפיק מהטבח בנגב המערבי.
אלברט איינשטיין: "אי שפיות היא לעשות אותו דבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות."
 
* הנחת עבודה: נופתע – אילו הופתענו ב-67' בידי שלושת הצבאות שנגדם נלחמנו, כפי שהופתענו במלחמת יום הכיפורים, מדינת ישראל הייתה מבותרת בתוך שעה לכמה חלקים והסכנה לקיומה היתה מיידית. למזלנו, בהפתעת מלחמת יום הכיפורים, 1973, הגבולות היו אחרים. אחרי מלחמת יום הכיפורים נשבענו שלעולם לא נופתע כך בשנית. זה היה הדיבור הרווח גם בשיח של חמישים שנה למלחמת יום הכיפורים לפני שלושה חודשים. ואז הופתענו, ונחת עלינו האסון הכבד ביותר בתולדות המדינה.
איננו היחידים שהופתענו. ארה"ב הופתעה בגדול בפרל הארבור, אולי אם כל ההפתעות. בריה"מ הופתעה במבצע "ברברוסה" – הפלישה הנאצית לשטחיה.
עלינו לעשות הכול כדי לא להיות שוב מופתעים, אבל הנחת העבודה שלנו חייבת להיות שעוד נופתע. ולכן, אסור לישראל לעולם לוותר על עומק טריטוריאלי ועל גבולות בני הגנה. מתקפת טרור כמו 7 באוקטובר ממדינה פלשתינאית עצמאית ביו"ש, תעלה לנו באלפים רבים של נרצחים, אולי רבבות. אסור לנו לעולם לאפשר מציאות כזו.
הירדן חייב להיות גבולה המזרחי של ישראל. שום צבא זר לא יהיה ממערב לירדן. אוטונומיה מפורזת בשטחי A ו-B – כן. מובלעת ירדנית מפורזת באותם שטחים – בוודאי. אבל ריבונות על בקעת הירדן רבתי הכרחית בדיוק כמו הריבונות על הגולן שחייבת להיות נצחית.
 
* ילד הכאפות של המזה"ת – ישראל נמנעת, לפחות עד כה, מהשתלטות על ציר פילדלפי, מחשש לעימות עם קהיר. מצרים העלימה עין, במקרה הטוב (או הנאיבי) מאוטוסטרדת הברחת האמל"ח והמלט לחמאס דרך ציר פילדלפי ומתחתיו לאורך כל השנים מאז נסיגת ישראל ב-1994 והשלמתה בהתנתקות ב-2005, תחת הנשיאים מובארק, מורסי וא-סיסי, בלי חשש לעימות עם ישראל. האם גם אחרי 7 באוקטובר אנחנו ממשיכים להיות ילד הכאפות של המזה"ת?
 
* דבר המרגלת – המרגלת ענת קם פירסמה ב"הארץ" פשקוויל תחת הכותרת: "רוח 'אם תרצו' מרחפת מעל אוניברסיטת תל אביב." זה סיקרן אותי. מה היא תספר? שהאוניברסיטה רודפת אחרי סטודנטים שמתחו ביקורת על המלחמה?
ובכן, היא מספרת על ראש חוג ששיגר לתלמידים "המלצה" לא להיכנס לשיעורים עם חומרים שיכניסו את המלחמה ללימודים. מעניין, באילו חומרים מדובר? שמא בסיסמאות הקוראות למחוק את עזה, להטביע את עזה, מוות ל... וכו'?
לא. "חולצה עם כיתוב 'להחזיר אותם הביתה' או 'יחד ננצח', או דיסקית."
כמובן שדבריו עוררו כעס בקרב הסטודנטים. ועל מה מלינה המרגלת? על כך שבמקום לגונן ולהצדיק את ראש החוג, האוניברסיטה ונשיאה הוציאו הודעה שבה הבהירו שהם "מבטאים בדרכים שונות בתוך הקמפוס ומחוצה לו את הזדהותנו עם חיילות וחיילי צה"ל, עם חללינו, עם החטופים והחטופות, עם המפונים, עם הפצועים ועם כל נפגעינו."
אוי אוי אוי. איזו אוניברסיטה פשיסטית. מזדהה עם החיילות והחיילים ועם החטופות והחטופים. נורא. איזו צביעות, מצד אחד אנו מזדעקים כאשר נשיאות של אוניברסיטאות יוקרה בארה"ב מסבירות את האמת הברורה, שקריאה לג'נוסייד ליהודים היא לגיטימיות, כלומר "תלוי בקונטקסט", בעוד אצלנו, שומו שמיים, האוניברסיטה הפשיסטית מזדהה עם החטופות והחטופים שפלשו לעזה.
 
* מרצון – כאשר תועמלני הימין הרדיקלי מדברים על עידוד הגירה "מרצון" – כדאי לברר את ה"מרצון" הזה. זהו "רצון" מסוג הצעתו של דון קורליאונה בסרט "הסנדק": "הצעה שאי אפשר לסרב לה." הכוונה היא ליצור מצב שיכריח אותם "לרצות" להגר, בלי ברירה. למשל, באמצעות הרס טוטלי של רצועת עזה ואי מתן אפשרות לשקם אותה. אומר נער הגבעות ח"כ צבי סוכות: "שיקום הרצועה משמעו שיקום הטרור." חלקים נרחבים ברצועת עזה נחרבו, ובצדק נחרבו. חלקים נוספים עוד ייחרבו, ובצדק ייחרבו. סוכות רואה בחורבן הזה מצב בלתי הפיך. כלומר, מבחינתו, לא יישאר בית בנוי אחד ברצועת עזה ולאחר מכן אסור יהיה לבנות בית אחד בעזה. ולצד זה, נציק לפלשתינאים, נקשה עליהם, נגרום להם סבל עד שהם יתחננו שניתן להם להסתלק מכאן. כך הוא מקווה. כך הם מקווים. כך נגרום לשני מיליון פלשתינאים להגר "מרצון".
כמובן שזה לא יקרה. יש לרעיון העוועים הזה אפס היתכנות. אך עצם השמעתו מפי גורמים בממשלת ישראל מסב נזק מדיני ברמה אסטרטגית למדינת ישראל. לא בכדי, הפטפוט חסר האחריות הזה מככב בתביעה נגד ישראל בהאג. נתניהו יודע זאת, הוא נחרד מהשמעת הדיבורים חסרי האחריות הללו, אבל הוא שבוי בידי סמוטריץ' וראש הכנופייה, שהמשך שלטונו תלוי ברצונם הרע, ולכן הוא נאלם ומקווה שעורכי דין טובים יסבירו בהאג שמדובר בשולי השוליים של שולי השוליים וישכנעו בכך.
יש הגירה רבה של פלשתינאים וזה טוב. ההגירה תגבר בעקבות האסון שחמאס המיט על עזה, וזה מצוין. אבל הרוב המכריע של הפלשתינאים יישארו ברצועת עזה. ואת רצועת עזה יש לשקם.
אין לחזור על השגיאה של "צוק איתן". מבצע "צוק איתן" לא חתר להכרעה אלא להפסקת אש, ישראל הפסיקה את האש 12 פעמים בהפסקות שהופרו בידי האוייב והמבצע הפסיק כאשר חמאס החליט לכבד את הפסקת האש בפעם ה-13, כאשר המחיר שהחל לשלם הכאיב לו. לא די בכך, אלא שאחרי המבצע ישראל לא התנתה את השיקום בפירוז, אלא איפשרה שיקום ללא תנאי.
הפעם זה חייב להיות אחרת. יש להפיל את שלטון חמאס, להשמיד את הכוח הצבאי שלו, לפרז את עזה, להקים רצועת ביטחון סביב הרצועה, להעביר לשליטת ישראל את התוחמת הצפונית ולשלוט שליטה קבועה בציר פילדלפי מורחב. יש להקים ברצועת עזה שלטון אזרחי פלשתינאי תוך שמירה על חופש פעולה מלא לצה"ל ולכוחות הביטחון ברצועה ולממש את חופש הפעולה בצורה אקטיבית שתהרוג כל ניצוץ של התארגנות טרור בעודה באיבה. במציאות הזאת, יש לאפשר לעולם לשקם את עזה.
 
* צווחני עידוד-ההגירה – עמדתי בשיח "עידוד ההגירה" מעזה:
א. ישראל לא צריכה לעצור בעד אף עזתי שירצה להגר.
ב. ישראל לא תכפה על אף עזתי להישאר.
ג צווחני עידוד-ההגירה הפופוליסטים זוכים למחיאות כפיים מהבייס ומקריבים את מדינת ישראל בחזית הקשה של האג.
לא זו בלבד שהם פוגעים באינטרס הלאומי ומחבלים במאמץ המלחמתי – ודאי שהם גם לא יגרמו להגירה, אלא רק יזיקו לה.
 
* מוקיון הטיק-טוק – אם ייתנו לבן גביר לבחור בין שתי חלופות: שב בשקט ומאה אלף פלשתינאים יהגרו מרצועת עזה, או: תצרח, תתלהם, תהיה בכותרות ואלף יעזבו. במה הוא היה, לדעתכם, בוחר?
 
* זריקת מרץ לסינוואר – אילו אני סינוואר, והייתי קורא את ההדלפות של העסקנים הכלומניקים מישיבת הקבינט על ההשתלחויות הפרועות שלהם ברמטכ"ל בכל ישיבה, הייתי שמח ומעודד.
 
* לא להפקיר את ניהול המלחמה – יש הרואים בהתפרעות הפרחחים בישיבת הקבינט את הסימן למחנה הממלכתי לפרוש מן הממשלה. בעיניי, ההיפך הוא הנכון. ההתפרעות רק מצדיקה את ההכרח בישיבתם בממשלה, כדי לא להפקיר את ניהול המלחמה בידי חבורה של כלומניקים כאלה.
 
* חלם וסדום – מותר וחיוני ואף הכרחי לשאול שאלות ואף שאלות קשות ונוקבות את צה"ל ומערכת הביטחון. מותר ורצוי לחלוק, להשמיע עמדה אחרת, לאתגר את המערכת, להיות האיפכא מסתברא. וזה בהחלט תפקידם של שרים, הדרג המדיני, הנושא באחריות על פעולות צה"ל, על הצלחותיו וכישלונותיו. אדרבא, העובדה שהמערכת כמעט ולא אותגרה, וכמעט איש לא הטיל ספק בקונספציה, היא חלק מהגורמים למחדל ולאסון. היו בודדים, הבולט שבהם היה חכ"ש צביקה האוזר, לשעבר יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, ששאלו שאלות, הביעו ספקות והציעו חלופות.
זה לא מה שעשו הכלומניקים מירי רגב, שר הג'ובים דודי אמסלם, סמוטריץ' וראש הכנופייה. הם הכינו מארב מתוקשר לרמטכ"ל, ולא רק בישיבה הזאת, כדי להשתלח בצה"ל ובמפקדיו ומיהרו להדליף. המסר שלהם הוא ההדלפה. הם לא הטילו ספק. הם הטילו דופי. המטרה שלהם, בעיקר של רגב ואמסלם, היא כיסתו"ח ואיתרוג נתניהו המחדלטור והדרג המדיני מאחריותם המלאה על המחדל, באמצעות משיכת אש לעבר צה"ל ומערכת הביטחון. קבינט שמורכב מחדלי אישים אלה, המשלבים באישיותם את חלם ואת סדום, הוא סכנה לאומית. מזל שהמחנה הממלכתי גילה אחריות ונכנס מתחת לאלונקה, כדי לדלל קצת את ריכוז הרעל.
 
* מה עשה שר הג'ובים בקבינט? – שר הג'ובים, הביביריון דודי אמסלם, אינו חבר בקבינט ואינו משקיף בקבינט. מה הוא עשה בישיבה? סביר להניח שנתניהו הזמין אותו לצורך ההשתלחות הביביריונית ברמטכ"ל ובצה"ל.
 
* חלק מהבעיה – לא פעם סיפרתי על אותו צו 8 שבו נקראתי, עם חבריי, לשלב ב' של מבצע "חומת מגן" – תמרון קרקעי ברצועת עזה וכיבושה לצורך השמדת תשתיות הטרור שבה והחזרת חופש הפעולה לצה"ל, כפי שנעשה בשטחי הרש"פ ביו"ש. התפקיד של החטיבה שלי, חטיבת הצנחנים הדרומית, היה כיבוש ציר פילדפי (שחלקו, באזור גוש קטיף, היה עדין בידינו).
בבוקר יום ראשון, זמן קצר לפני שעת השי"ן, הפעולה בוטלה. הרמטכ"ל שאול מופז, שהגיע להתניע את הפעולה, דיבר איתנו על חשיבות המשימות שאליהן אנו נשלחים ביו"ש. הגדוד שלי נשלח לטול-כרם. אין ספק שהפעילות שביצענו הייתה חשובה מאוד. אבל ביטול המשימה שאליה יועדנו, הוא בכייה לדורות, שהמיטה עלינו עשרים שנות רקטות, בניית מפלצת טרור חסרת תקדים ואת הטבח ב-7 באוקטובר.
בפסגת הרקורד הביטחוני העשיר של מופז, ייזקף לזכותו פיקודו על מבצע "חומת מגן", אחת ההצלחות ההיסטוריות הגדולות בתולדות המאבק על ביטחון ישראל, ששינתה את המגמה, ואלפים רבים של ישראלים חבים לה את חייהם. אך כשם, שאחרי ראש הממשלה ושר הביטחון הוא האחראי להצלחה, כך הוא אחראי גם להחלטה האומללה על אודות עזה.
אם התחקיר שמופז מונה לעמוד בראשו עוסק רק בהפקת לקחים על התפקוד המבצעי והמודיעיני של צה"ל ב-7 באוקטובר ולקראתו, אין ספק שמופז מתאים מאוד למשימה. אולם הוא לא יוכל להיות חלק מהחקירה הלאומית של התפיסה הביטחונית שקרסה. האם הוא האיש שימתח ביקורת על ביטול הפעולה הגדולה בעזה, שבהמשך לה כל השנים נרתענו מהכרעה והסתפקנו ב"סבבים"? האם הוא האיש שיבקר את מחדל הוויתור על ציר פילדלפי – אוטוסטרדת הברחת אמל"ח הטרור ממצרים לרצועה? החלטה שהוא האחראי לה (אחרי אריק שרון) כשר הביטחון? כשאנו זקוקים לפתרונות, כדאי לזכור שמופז היה חלק מן הבעייה.
 
* ממש כמו אז – ב-7 בינואר 1982 התגייסתי לצה"ל. ב-7 בינואר 2024, בחלוף 42 שנים, אני משרת במילואים. את האפוד החליף הווסט. את הגליל – 16M מקוצר. את הברכיות המצ'וקמות שהיו נופלות לכיוון הנעליים אחרי שני צעדים, החליפו ברכיות וכפפות טקטיות משובחות. ובצה"ל שכחו מה זה לוף. אך גם היום אני שומר, מתאמן, יורה, מחליף מחסניות, צועק "אש אש" ואפילו עושה פזצתא, ממש כמו אז. המוטיבציה שלי להגן על המדינה, היא ממש כמו אז, בגיל 19.
 
* פייק גמור – לא הופתעתי מהודעתו הנחרצת של גדעון סער שלא יחזור לליכוד. היה לי ברור שכל הספקולציות בנדון הן פייק. מה לכהן בבית קברות?
 
* אש יא-גולש – בעקבות הפרק על מייסד הג'יהאד האיסלאמי הפלשתינאי ד"ר פתחי שקאקי, בסדרה המעולה "אויבים" ב"כאן 11" כתבתי רשימה תחת הכותרת "ד"ר מוות" שבה סקרתי רשימה של מחבלים רוצחים שהם רופאים במקצועם. משום מה, שכחתי לכלול ברשימה המזוויעה הזאת, את רוצח ההמונים הגדול שבהם, רופא העיניים ד"ר בשאר אסד, נשיא סוריה, שטבח בלמעלה מחצי מיליון מבני עמו, באכזריות בלתי נתפסת, כולל שימוש נרחב בנשק כימי.
הפרק ב"אויבים" ששודר השבוע היה על בשאר אסד, מרתק ומעמיק כמו כל פרקי הסדרה. הפרק הזכיר נשכחות – הציפיה שהדוקטור שבא מאנגליה ייצור מודרניזציה ודמוקרטיזציה בסוריה. אני זוכר את אלה שכתבו במשך שנים, שחאפז אסד הוא מנהיג חזק, אמין ורציני והוא היחיד שיכול לעשות שלום עם ישראל. אם רק ניתן לו את הגולן, נקבל שלום, כי הוא קיבל "הכרעה אסטרטגית".
אבי הקונספציה המטורללת הזאת, שעד היום אינו מסוגל להודות בטעותו, היה ראש אמ"ן אורי שגיא. ברגע שחאפז אסד מת, אותם אנשים הסבירו שכל עוד חאפז אסד שלט, לא היה אפשר  להגיע לשלום, כי הוא היה נוקשה, קיצוני ובלתי גמיש. עכשיו, כשהגיע הדוקטור, צעיר, מערבי, רופא, דובר אנגלית ושימו לב – גולש (!) באינטרנט (!!!), זו ההזדמנות הבלתי חוזרת לשלום, אם רק ניתן לו את הגולן. וואו, הוא גולש באינטרנט! "אש יא-גולש" היתה כותרת מאמר שפירסמתי באותם ימים.
מהר מאוד התברר שקוטנו עבה ממותני אביו. בקיצוניות, בנוקשות, באכזריות, בשנאה לישראל. הוא, יותר מאביו, הידק את ציר הרשע עם איראן וחיזבאללה. הוא, בניגוד לאביו, ניסה לגרען את סוריה. ואף שגם אביו רצח רבבות מבני עמו – הוא רצח הרבה יותר, לאין ערוך. גולש באינטרנט...
רק לחשוב שאם חס וחלילה הממשלות שניסו למסור את הגולן לאוייב הסורי היו מצליחות בזממן, היינו מוצאים את דאע"ש ואת משמרות המהפכה האיראניים על שפת הכינרת.
וכפי שראינו גם בסרט, בנימין צ'מברליין נתניהו, שניסה למסור את הגולן לחאפז אסד – כמו --------- ניסה למסור את הגולן גם לבנו בשאר. רק מלחמת האזרחים עצרה את המהלך ההרסני.
 
* חורף חם – החורף הנוכחי, עד כה, הוא החם ביותר לפחות ב-46 שנות קיומה של אורטל. העצים במטע רחוקים מאוד מאוד מכמות מנות הקור שהם זקוקים לו.
חורף חורף, בוא!
 
* מולי שפירא - פריט חובה בלו"ז יום שישי שלי לאורך שנים, היה תוכניתו של מולי שפירא בגל"צ "בילוי נעים". במשך שעתיים הוא עסק עם אורחיו בכל תחומי התרבות, ומה שקרן ממנו זו אהבת התרבות, פתיחות לגווניה, היכרות מעמיקה עם אנשיה. הוא ביטא מסר פטריוטי-ציוני, חברתי-סוציאליסטי ומסורתי, בניחוחות ארץ ישראל הישנה והטובה. מולי שפירא ניהל במשך עשרות שנים את מחלקת התרבות והמוסיקה בגל"צ. בין השאר הוא יזם אירועי תרבות ומופעים בהפקת גל"צ ובשידור חי בתחנה. הוא יזם והפיק במשך שנים את "ציפורי לילה".
מולי שפירא נפרד מאיתנו ביום שישי, בגיל 81. יהי זכרו ברוך!
 
* ביד הלשון: באין תחבולות ייפול עם – הלך לעולמו ראש המוסד בתקופת מלחמת יום הכיפורים אלוף צביקה זמיר. הפינה מוקדשת לזכרו.
סיסמת המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, המופיעה על סמליל הארגון, לקוחה מספר משלי, פרק י"א פסוק י"ד: "בְּאֵין תַּחְבֻּלוֹת יִפָּל עָם וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ."
סיסמה זו החליפה את קודמתה, שאף היא לקוחה מספר משלי, פרק כ"א פסוק ו': "בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה."
אורי הייטנר
 
אילן בושם

11 שירים לחדשות בן עזר, סוף שנת 2023

 
המשורר מבשל
תּוֹפֵס סִיר
פִּתְאוֹם "תּוֹפֵס" אוֹתוֹ
שִׁיר
וְהוּא מַנִּיחַ בִּמְהִירוּת
אֶת הַסִּיר
וְכוֹתֵב אֶת הַשִּׁיר.
 
*
הַמּוּזָה יְכוֹלָה
לָצוּץ בְּכָל מַצָּב
הַמְּשׁוֹרֵר אַף פַּעַם
לֹא יוֹשֵׁב לוֹ סְתָם
אוֹ סְתָם שׁוֹכֵב
כִּי הִיא יְכוֹלָה
תָּמִיד לָעוּט עָלָיו.
 
רגשות מעורבים
בְּכָל פַּעַם שֶׁשָּׁמַע
עַל חָבֵר אוֹ קָרוֹב
שֶׁנִּפְטַר
הוּא הִתְעַצֵּב
אַךְ שָׂמַח
שֶׁלֹּא הוּא שֶׁהָלַךְ.
 
חתיכה (שהיתה)
זוֹ שֶׁטְּמָנוּהָ
בַּאֲדָמָה עַכְשָׁו
לֹא שָׂמָה בְּחַיֶּיהָ
עַל אַף אֶחָד,
קַל וָחֹמֶר
מֵעַכְשָׁו.
 
ריב
זֶה נִגְמַר בָּזֶה
שֶׁטֶּלֶפוֹנִים לֹא
הוּרְמוּ
זֶה לָזוֹ
וְזוֹ לָזֶה.
 
*
הִיא הָיְתָה אֵשֶׁת
הַחֹק
וְהוּא עָשָׂה לוֹ
לְחֹק
מִמֶּנָּה לַחֲמֹק
אֶל אֵשֶׁת הַחֵיק.
 
היפהפייה
שִׂמְלָתָהּ הַמִּתְנַפְנֶפֶת
וּמַבָּטָהּ
הַמִּתְגָּרֶה בְּבוֹטוּת
כְּמוֹ אוֹמֵר:
בּוֹאוּ וְנִרְאֶה אֶתְכֶם
לוֹטְשֵׁי הָעֵינַיִם הַלּוֹהֲטוֹת.
 
*
הַסַּפָּר סִפֵּר לַחֲבֵרוֹ
הַקְּלִיֵּנְט הַוָּתִיק
סִפּוּרִים מְסַמְּרֵי שֵׂעָר,
שְׂעָרוֹ שֶׁל הַקְּלִיֵּנְט
סָמַר
וְהַסַּפָּר קִצֵּץ וְקִצֵּץ
בְּאָמְרוֹ כָּךְ:
זֶה לֹא בֶּאֱמֶת,
אֲנִי רַק מִתְלוֹצֵץ
כְּדֵי שֶׁשְׂעָרְךָ יִזְדַּקֵּף
וְיִהְיֶה לִי יוֹתֵר קַל
לְקַצֵּץ.
 
המופנם
"זֶהוּ אִישׁ מַגְנִיב"
אָמַר חָבֵר לֶחָבֵר עַל חֲבֵרָם
"אַף פַּעַם לֹא מֵגִיב
לְטוֹב אוֹ לְרַע,
שׁוֹמֵר לְעַצְמוֹ
כְּמוֹ בִּמְגֵרָה
דְּבָרִים שֶׁקָּרוּ לוֹ
לַטּוֹב וְלָרָע."
 
הַמִּסְתַּדֵּר
"הַמַּמְזֵר הַזֶּה מִסְתַּדֵּר"
אָמַר חָבֵר לַחֲבֵרוֹ
עַל חֲבֵרָם הָאַחֵר,
"גַּם אִם לֹא מִסְתַּדֵּר לוֹ
הוּא מִסְתַּדֵּר,
אֵיךְ הוּא עוֹשֶׂה זֹאת?
זֶה כְּבָר עִנְיָן אַחֵר
כִּי הוּא לֹא מְסַפֵּר...
 
*
"עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן
גַּן עֵדֶן"
חוֹשֵׁב חֲתוּלִי:
"אֲנִי כְּמוֹ בַּחוּץ
וְלֹא בַּחוּץ,
נֶהֱנֶה מִשְּׁנֵי הָעוֹלָמוֹת."
אילן בושם
 
סבינה מסג

"הימה המתוקה הנמוכה בעולם"

לאחר עשרות שנים של קשר עם הכנרת ומגורים על שפתה, ולאחר כמה וכמה ספרים של שירים ארוכים על אודותיה, הוצאתי זה עתה ספר קטן ובו שירים קצרצרים "הימה המתוקה הנמוכה בעולם". יהיו לספר כמה השקות קטנות. הראשונה תתקיים ב-8 לינואר [היום!] בחנות הספרים היפה רידינג אשר ברחוב אלנבי 43 בתל אביב בשעה 18.30. הנכם מוזמנים. יש מקלט בבניין.

 

 

משה גרנות

וגוגול גם

על  "הכפיל" מאת פיודור דוסטוייבסקי

תרגום – דינה מרקון

עם עובד 2008, 246 עמ'

הגיבור של הרומן "הכפיל" הוא יאקוב פטרוביץ' גוליאדקין, יועץ טיטולארי במשרד ממשלתי בעיר פטרבורג. הוא רווק, גר בדירת חדר, כשמאחורי מחיצה שוכן השרת שלו פטרוקה. בבוקר, לפני לכתו למשרד, מונה גוליאדקין את 750 הרובלים, שלאורך הסיפור הוא מפזר אותם על מרכבות שמחכות לו ערבים שלמים, על מסעדות, על קניות במרכז המסחרי וכד'. בראש המשרד הממשלתי הנ"ל שולט "הוד מעלתו", כנראה, השר, וכן, אנדרי פיליפוביץ' מנהל מדור, ולדימיר סימיונוביץ' אחיינו, שהועלה בדרגה. פקיד נוסף, גם כן מנהל מדור, הוא אנטון אנטונוביץ' סטוצ'קין. לאורך כל הסיפור מרומזים עניינים לא כשרים שהיו לו עם טבחית גרמנייה בשם קרולינה איוונובנה, ועם קלרה אולסופייבנה בתו של הנגיד אולסיפיי איוונוביץ' ברידייב, שדרגתו יועץ מדיני. מוכרחים לציין שלאורך כל הרומן לא מוזכר אפילו רסיס של ליבידו מצד גוליאדקין, אדרבה, לדעתו, האישה צריכה לציית לבעל, כשהוא אדיש לחלוטין כלפיה בכל הנוגע לאהבה – ימיו של ז'אן ז'אק רוסו – חלפו ואינם! (עמ' 216).

לשמות הרוסיים יש שלושה רכיבים: השם הפרטי, שם האב, שם המשפחה, וגם שמות חיבה, ואני מבקש פטור ברשימה זאת מלהזכיר את כל ההרכב הזה. 

ובכן, גוליאדקין שמח וטוב לב מוזמן לארוחת צהריים חגיגית בביתו של הנגיד אולסיפיי. כדי לא לרעוב (הארוחה מתחילה בארבע אחרי הצהריים), הוא מנשנש משהו במסעדת יוקרה. ובכניסה לבית המארח, השרת מודיע לו שקיבל הנחייה מבעל הבית לא להכניסו לארוחה ולאירוע (יום הולדת של הבת, קלרה).

גוליאדקין המום! הוא מסתתר במסדרון הקר (כל האירועים ברומאן מתרחשים בסתיו ובחורף הפטרבורגי – גשם ושלג). לאחר קרוב לשלוש שעות הוא מתפרץ לבית, דורך על אנשים, מבקש לברך את קלרה, אבל הוא מתגמגם, ועיניו כלות כשהיא רוקדת עם ולדימיר. בסופו של דבר, הוא מגורש, ובדרך הארוכה לביתו בגשם ובשלג, הוא פוגש שלוש פעמים בזר, שמסתבר לו שהוא הכפיל שלו. זה נכנס לדירתו, ופטרושקה מקבל אותו כאילו זה גוליאדקין עצמו. לכפיל קוראים בדיוק בשמו של גוליאדקין, והוא יושב במשרד על כיסאו של פקיד שנפטר. גוליאדקין מזמין את הכפיל לביתו, מציע לו אוכל, אלכוהול ומקום לינה, ואפילו מציע לו להשתכן אצלו בקביעות. למחרת הכפיל נעלם, ובמשרד הוא מפנה כלפי גוליאדקין "האמיתי" יחס אדיש, ואפילו טינה. הוא נגעל מלחיצת היד של גוליאדקין, ומנגב את ידו בסלידה במטפחת. מסתבר שהכפיל מקורב להוד מעלתו, ויוצא בשמו לשליחויות ולמטלות סודיות.

בהמשך מסופר על מסכת של התעללויות של הכפיל כלפי גוליאדקין: מזמין על חשבונו עשרה כיסונים במסעדה, וגם כוסות שוקולד חם –וגוליאדקין נאלץ לשלם.

סיפור הכפיל מוביל את הגיבור לאבסורד כאשר הוא דורש מפטרושקה השרת להביא מכתב עבור הכפיל (ששמו כשם גוליאדקין), ולהיוודע מהי כתובתו. הוא מקבל מכתב שבו הוא מואשם שהסתבך עם הגרמנייה קרולינה איוואנובנה.

גלויאדקין עושה מאמצים להתקבל אצל הוד מעלתו, או לפחות אצל אנטון אנטונוביץ' כדי לתנות את צרתו בעניין הכפיל, אך הוא תמיד מתגמגם, ומדבר לא לעניין. מעניין שקלרה אולסופייבנה כותבת לו מכתב, בו היא מתלוננת שמשיאים אותה בניגוד לרצונה, וכי היא מוכנה לברוח עם גוליאדקין. למכתב הזה גוליאדקין איננו משיב, אבל בינו ובין עצמו הוא מבין שחטיפת נערה מבית הוריה הוא פשע.

יש רמזים שגוליאדקין מפוטר ממשרתו. בסוף הרומן מכניסים את גוליאדקין לבית הוד מעלתו, אבל כשהוא משווע לעזרה, מגרשים אותו. הוא מגיע שוב לביתו של הנגיד אולסופיי, מתחבא מאחורי ערימת עצי הסקה, ודווקא הכפיל פונה אליו בבקשה שייכנס, כי כולם רוצים את טובתו. הוא אפילו מנשק את גוליאדקין (נשיקת יהודה איש קריות!) לבסוף נכנס רופאו של גוליאדקין, והוא מובל אל כרכרה, שבה מבטיחים לו להביא אותו לדירה ממשלתית, עצי הסקה, משרת. גוליאדקין צועק כאשר הוא מבין את מצבו (נרמז שהוא מובל לבית משוגעים).

לאורך כל הסיפור חשתי שיש כאן רמזים לעולם האבסורדי של גוגול, ובאמת ב"אחרית דבר" מזכיר פרופ' עמינדב דיקמן שכאשר קראו את הרומאן נקרסוב, בילינסקי וטורגנייב הצביעו על כך שיש בו "התכתבות" עם "החוטם" ו"האדרת" של גוגול, המבקר ויסריון בילינסקי הציע לדוסטוייבסקי לקצר את הרומאן, והנוסח שבידינו הוא אמנם הנוסח המקוצר, אולי משום כך נראה לי מאוד מבולגן. מסתבר שדוסטוייבסקי עצמו חש ש"הכפיל" הוא כישלון, אבל חשב שיש בו הגיגים שראויים לתשומת לב.

כמו רבים מגדולי הסופרים גם דוסטוייבסקי היה שונא ישראל – הוא חיבר דרמה בשם "יענקל היהודון", וברומאן שלנו אחד הגיבורים בשם איוואן סמיונוביץ' מוזכר כמלווה בריבית כמו הז'ידים (עמ' 161).

אני מניח שהקוראים מבינים מה דעתי על רומאן זה.

משה גרנות

 

אהוד בן עזר

ידידי יצחק אורפז

במלאת 8 שנים למותו בגיל 94

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 2010

4.11.10. פגישה קצרה בצהריים עם אורפז במקום יום שלישי שלא היה נוח לו ואולם הוא טרם כיוון את שעון היד שלנו לשעון החורף ולכן חיכה לי כבר מעשר וחצי במקום אחרת עשרה וחצי כך שהפגישה הפעם היתה קצרה.

 

9.11.10. לפני הצהריים אני נפגש עם אורפז ומביא לו את הקטע מדבריו שרשמתי ביומן שלי על חלקו בקרב על עמק הירדן ב-20 במאי 48'. תחילה היו לו היסוסים, אבל מאחר שהדברים מובאים מפי, הוא מסכים שאפרסם אותם.

 

16.11.10. לפני הצהריים עם אורפז ב"שיין". שכח את התרגזותו בטלפון אתמול על כך שהבאתי את דבריו על התותחים בפורייה במכתב העיתי שהשארתי לו בתיבת הדואר כאשר שכח שאישר לי את הפרסום ואמר שאין לו מה להוסיף. הפעם דיבר ארוכות על המיתולוגיה היוונית וסיפר לי מחדש פרקים ממנה על פקעת אריאדנה והמינוטאואר ואודיסאוס. הוא מספר בחיוניות רבה כאילו זה חלק מהביוגראפיה שלו, ואולם נדמה לו כל הזמן שהוא מבלבל בפרטים. אחר-כך חזר וסיפר לי את כל המעשה של פגישתו עם משה מנשה, אביה של כרמלה מנשה, כאשר שהה באי קוס לצורך כתיבה. זה היה "ספטמבר השחור" בירדן, שעליו נודע לו רק מפי משה מנשה.

אורפז אינו מניח לי להשחיל מילה בדבריו, ואם אני מצליח, אני חש שאינו מקשיב כי הוא כל הזמן במצוד אחר שמות ומילים שברחו לו ואני צריך להזכיר לו אותם. בסוף הוא אומר לי שאני אדם מסוכן כי יש לי תכונה להקשיב כל הזמן ובכך אני מפתה אותו לדבר ולספר לי כל מיני דברים. לא רציתי לצער אותו ולכן לא אמרתי לו שאני מקשיב לו רוב הזמן כי הוא כמעט שאינו נותן לי לדבר ואינו מקשיב לי.

 

23.11.10. לפני הצהריים פגישה עם אורפז. לדבריו, הקצין הבריטי, או הרב-סמל, היה אומר להם, לחיילים:

There is the right way and the wrong way and the army and you should take only the army way.

 

באחת השנים הגיע ללונדון, ללא אמצעים רבים, כדי לברר אם יוכל לעשות דוקטוראט באוניברסיטה של לונדון על הצליין החילוני למרות שאין לו מ"א. לדבריו פגש פרופסור בשם סטיין שהתייחס מאוד בחיוב להצעתו ואף ביקש ממנו להגיש תמצית שלה, אולם בשובו לארץ התברר לו שאת המילגה של הבריטיש קאונסיל קיבל מישהו אחר, והוא דווקא שמח כי אחרת איך היה ממשיך לשלם דמי מזונות לשתי משפחות?

יום אחד עמד בלונדון לפני דוכן של חנות ירקות ועשה חשבון מה הוא יכול לקנות ובכמה כדי שיספיק לו לימים הקרובים. נראה שהיה שקוע בחישובים זמן כה ממושך, עד שהירקן ניגש אליו ואמר לו:

If you want to see the monkey's ass – go to the zoo!

ואכן הוא קיבל את העצה והלך לבקר בגן החיות את הקופים הנחמדים שחיקו כל תנועה שלו.

 

24.11.10. אחר-הצהריים אנחנו נוסעים באוטובוס ובמונית לתיאטרון ירושלים לטקס חלוקת פרס א.מ.ת בערב בנוכחות נתניהו ראש הממשלה. הטקס עומד כולו בסימן כרמלה מנשה, שגם דוברת בשם הזוכים. אגב, בבואנו אני פוגש אותה עם אביה ומספר לה על ביקורו של יצחק אורפז באי קוס וכיצד אירח אותו אביה, ואחר-כך מסר לה ד"ש ממנו.

לא היא ולא אביה זוכרים דבר מכל זה, אבל כשאני מציג את עצמי הוא מיד שואל לשלומי וחוזר על שמי כאילו היינו מכרים ותיקים. כרמלה דווקא זוכרת מיד אותי ואת "התלם הראשון" בעקבות התוכנית שעשתה איתי בשעתה בפתח תקווה.

 

[אהוד: בשעתו אכן כרמלה באה עם אביה במסגרת עבודתה ב"קול ישראל" לפתח תקווה ושם ריאיינה אותי, ליד מקום הבאר הראשונה בפינה הדרומית-מערבית של גן המייסדים, על תולדות המושבה. חיפשתי בגוגל פרטים על קשר משפחתי שלה לאי קוס ולא מצאתי, גם לא על אביה. היא נולדה בעיראק וגדלה ברמת גן ובשום מקום לא כתוב על קשר משפחתי שלה לאי קוס.

לטקס חלוקת הפרס באנו כמוזמניה של המשוררת ש. שפרה, שבריאותה כבר היתה רעועה והיא היתה על כיסא-גלגלים].

 

30.11.10. לפני הצהריים עם אורפז ב"שיין". הוא נראה קצת שפוף. אחד הפירות היחידים שמותר לו לאכול, מנגו, כבר לא נמצא בחנויות. פרי הדר אסור עליו והוא חש שחסר לו סידן בעצמות.

אני מלווה אותו ואנחנו יושבים בשמש כרבע שעה על ספסל בפרישמן מול מסריק.

 

 

21.12.10. לפני הצהריים אני נפגש עם אורפז ב"שיין" והוא מביא לי הפתעה, את ספרונו החדש "נגיעות" בהוצאת אבן חושן. הספרון העבה יצא יפה מאוד וממש מתבקש להיות ספר מתנה של קוראים, בייחוד צעירים זה לזה. יום אחד הוא יהיה לרב מכר וישרוד אולי יותר מאשר ספרים אחרים של אורפז, שקצת קשים לקריאה. אני אתן על הופעתו ברכה לגיליון יום חמישי הקרוב:

לחברנו יצחק אוורבוך-אורפז היקר

ברכות לצאת ספרך החדש הנהדר

"נגיעות"

בהוצאה שהקפידה על הדפסתו כעל שכיית חמדה

ותענוג להחזיקו בידיים ולקרוא בו

הוצאת אבן חושן, רעננה 2010

בעמ' 4 בספר כתוב: "ספר זה נדפס ב-40 עותקים ממוספרים – לא למכירה"

ועל דש הכריכה מאחור: "'נגיעות' של יצחק אוורבוך-אורפז התפרסמו

בכתב-העת האינטרנטי 'חדשות בן עזר'

מדי שבוע בין ינואר 2008 לינואר 2010.

תודה מיוחדת למרים אהרוני שניקדה את כולן."

 

ובאמת שמחתי על הספר כאילו היה זה ספר שלי, שהרי הייתי שושבינו. אני השפעתי על יצחק לכתוב ב"חדשות בן עזר" את הטור השבוע "נגיעות" במשך כשנתיים, וככה נולד הספר, גם לאחר שיצחק חש שמיצה את הז'אנר הזה ומוטב שלא לרדת ברמה.

אחר-כך אני מספר ליצחק על החווייה שעברנו בטקס החינה של המשפחה המרוקאית. כל דבר מזכיר לו כמובן מיד את עצמו. בשעתו הוזמן בדרכון בדוי לסיור של עיתונאים ישראליים במרוקו, דומני שהבאתי את תצלום הדרכון באחד הגיליונות של המכתב העיתי, אלא שבאמצע חלה והיה נאלץ לחזור מיד ארצה. מכל מקום הוא התרשם מהמרוקאים ההרריים, הברברים, ומאצילותם, ואפילו כתב שיר על כך. אני כבר לא זוכר אם גם טען שזה קשור בצליין החילוני. אבל מה שכן סיפר הוא שבאחת מתחנות חייו, הוא היה אז עדיין בצבא, חש צורך עז באישה ולא היתה לו, ובשדרה, דומני שדרות נורדאו, פגש אישה נעימה, מתברר ממוצא מרוקאי, ונקשר ביניהם שיחה. כרגיל אצל אורפז מדובר בשיחה בעלת מימד רוחני ולא פשוט, אלא שהאישה טרחה ליידע אותו שהיא מפרנסת בן קטן ועל כן יהיה צורך בתשלום. הוא הלך עימה לדירתה, בקומה קרקע, שהיו בה שתי דלתות כניסה, באחת, שאותה פתחה, היה הבן הקטן וגם אביו, בעלה, ששמר עליו, והשנייה הובילה לחדר עם מזרון על הרצפה שעליו שכב איתה ונהנה מאוד כי היא השתדלה שיבוא על סיפוקו וגם נתנה לו מיספר טלפון שלה, ולאחר ימים לא רבים טילפן אליה והיא באה אליו ושוב היתה טובה מאוד כלפיו, וגם היתה יפה, וזה הניסיון שלו עם המרוקאיות, שנרשם מאוד לזכותן. מתברר שהיו לא מעט תחנות בחייו שבהן נזקק לזונות. הסיפור בפריס ביציאה מהאופרה. והסיפור במדריד כאשר סומם ונשדד בחדרו בפנסיון ברחוב דולסינאה.

 

21.12.10. ההקדשה שכתב יצחק בעותק "נגיעות" שהביא לי:

 

לאהוד היקר

דפים שמוכרים לך

(ראה קיפול אחורי)

שלך

יצחק אא

21.12.2010

 

ובקיפול האחורי נכתב:

 

"נגיעות" של יצחק אוורבוך-אורפז התפרסמו

בכתב-העת האינטרנטי "חדשות בן עזר"

מדי שבוע בין ינואר 2008 לינואר 2010.

תודה מיוחדת למרים אהרוני שניקדה את כולן.

 

28.12.10. בבוקר פגישה כרגיל ב"שיין" עם אורפז. הוא נהנה מכך שאנשים שהכירו את ה"נגיעות" שלו מהמכתב העיתי מבקשים לרכוש את הספר ואינם יכולים. חזר שוב על סיפורים שכבר שמעתי ממנו, בהם על העיתונאי-הסופר יגאל סרנה מ"ידיעות אחרונות", שכתב כתבה, בעקבות ראיון עם יצחק לאור, לצאת ספרו של יצחק "הכלה הנצחית", למוסף לספרות של זיסי סתוי, ואולם לספר כמעט שלא התייחס אלא למיטבח העלוב והמיושן בדירתו של יצחק, שכנראה גם את תצלומו הביא בכתבה. יצחק שלח מכתב תגובה נזעם ואולם זיסי הפציר בו שלא לפרסמו, ואכן במרוצת השנים התברר שיגאל סרנה הוא מעריץ של יצחק, ואף כתב ש"מסע דניאל" השפיע עליו ועל בני-דורו.

יצחק חי את הצלחות העבר שלו ומשעשע את עצמו כי שמונת הספרים שלו שיצאו לאור לאחר מותו יחזירו אותו לקדמת הבמה של הספרות וקהל הקוראים העברי. הוא אינו מבין שדווקא "נגיעות" עשוי להיות פופולארי וגם מכיר יותר מכל ספריו הקודמים. לדבריו בגלל התחייבותו לקיבוץ המאוחד ולעמוד בראשו עוזי שביט, הוא אינו יכול להוציא בחייו ספר מסחרי שיימכר בחנויות.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

 

 

מסעותיי עם נשים

מאמרים ותגובות

"חדשות בן עזר" גיליון 863 מיום 8.8.13

 

ראובן שוהם

כמדומני שחיימקה הוא הנער והבוגר

שצמח מאורי

שלום לך אהוד ידידי,

נהניתי ללוות את חיימקה שפינוזה שלך במסעותיו אל חיק ההווייה הנשית שלו שהיא הוויה גברית זקופת קומה.

מה שמשך את תשומת ליבי בעיקר, לאור הכרותי עם משפחת ראב לדורותיה, שמעבר לגחמותיו רוויות ההומור של "הנמר המדברי" המטלטל את חיימקה  הכא ו"התם", כשהוא עושה בו כחפצו, מסתתר לו "אורי" "מספר הגעגועים", המתגעגע אל "המושבה שלי" ואל "ימים של לענה ודבש", מודע לעצמו ועושה "דווקא" לדודה אסתר, המתגעגעת לאימא אדמה, לקמשוניה ולאקליפטים שלה, כפי שמעיד על עצמו חיימקה שפינוזה. כמדומני שחיימקה הוא הנער והבוגר שצמח מאורי. אבל הגעגועים הכרוניים הם התשתית להוויית שניהם.

אגב לטעמי, אתה יכול להשמיט את התאר "סופר נידח" – אלא אם אתה רואה בתואר זה רק אמירה של אנדרסטיטמנט על תקן "אחד העם" או "מנדלי מוכר ספרים"?  אבל בעצם "אין זה מענייני" כדברו של אותו מנדלי.

עלה והצלח

ראובן

 

אהוד: כמדומני צדקת.

 

נגה מרון

יכולת כמעט להאשים אותי בפלגיאט ספרותי

אהוד היקר,
את ספרך "מסעותיי עם נשים" קראתי לאחר שספרי "ככה הוא אמר לה..." כבר היה בדפוס,  אחרת יכולת כמעט להאשים אותי בפלגיאט ספרותי. שנינו שילבנו רומן היסטורי עם סיפור ייצרי מלא תשוקה בלתי נשלטת. אתה מתאר את עולמו של נער מתבגר בנח"ל בעין גדי בימי ראשית המדינה, ואני מלווה את זוג הפלמחניקים שלי מאז ועד ערוב ימיהם.
מסתבר שבשנינו קיים דחף פנימי להעביר הלאה את חוויות בני דור תש"ח, לא תיאורי קרבות ואירועים היסטוריים אלא בעיקר את ניחוח התקופה כפי שהשתקף בחיינו האישיים, כל אחד בסגנונו שלו. איני מתיימרת להשוות בין תעלוליו התמימים של אריק, גיבור ספרי, לבין חוויות הזימה של חיימקה שלך. אני משוכנעת שאילו קרא אריק שלי את ספרך הוא היה מלקק את שפתיו בהנאה, ולוחש באוזנה של  נעמי שלו, "את רואה? אמרתי לך! כאלה אנחנו, כל הגברים שבעולם..." ומי אני שאעז להזים את התיאוריה שלו?
הרומן שלי אינו אוטוביוגרפיה, חלילה. ואם איני טועה גם אצלך כמה מתיאורי המין הבוטים אינם אלא פורקן להזיות ותשוקות בלתי ממומשות. אני התכוונתי לגלות טפח ולכסות טפחיים מעולמה של אישה בת דורי מילדות ועד זיקנה... 
בבוא העת להוציא את הספר לאור התברר לי שבכל הוצאה ספרים נחשבת יש תוכנית עבודה סגורה לפחות לשנתיים הבאות. ואני בגילי המופלג אינני מעזה אפילו לקנות בננות ירוקות, ולכן  עשיתי זאת בכוחות עצמי בהוצאת "נעם" שלי.
אני שולחת לך בדואר את ספרי, ומקווה שבנוסף לפעילותך המבורכת בח.ב.ע. נותר לך גם מעט פנאי לקרוא. באיחולי הצלחה לספרך,
נגה מרון
 
אהוד: אני לא שייך לדור תש"ח. הייתי בן 12 כאשר המדינה הוכרזה.
בשעתו נתן לי זאב נמיר, בעליה של הוצאת "ש. שרברק", לערוך ספר שלך. קראתי את כתב-היד והחזרתי לו באומרי שהוא ערוך ומוכן לדפוס ואין צורך לשנות בו אפילו מילה או פסיק. הוא לא האמין לי וחשב שאני מתעצל לערוך. אבל אני לא שייך לעורכים שמקלקלים ספר ובלבד שישלמו להם על עריכה מיותרת.
ואולם לא קודם, וגם לא אחר-כך – קרה לי שקיבלתי לעריכה או לחוות דעת כתב-יד מושלם מכל בחינה, כשלך. מרבית הסופרים והכותבים שלנו זקוקים לעריכה, לעיתים יסודית מאוד, כדי להיות ראויים לדפוס! גם ב"המכתב העיתי".
דבר דומה קרה לי כאשר התחלתי לערוך עבור אותה הוצאה את ספרֵי דבורה עומר. בכל מקום שהיה אפשר השארתי את הטקסט המקורי והלשון הטבעית שלה ולא הגבהתי אותם באופן "ספרותי"-מלאכותי – כמו שעשה העורך הקודם שלה, אוריאל אופק.  גם כאן היה לי ויכוח, טענו שאני מתעצל ולא עורך אותה באופן יסודי ואילו אני הגנתי על הסגנון המקורי שלה!
המשך יבוא
 
 
עדינה בר-אל

איתמר רביבו – התושבים צריכים לחיות

בשקט ובשלווה
בשבת שמחת תורה הגיע לנתיב העשרה איתמר רביבו, ראש המועצה האזורית "חוף אשקלון", עם רובה בידו ומחסניות בכיסיו. בריאיון לעדינה בר-אל הוא מספר על אירועי אותו יום וכיצד הוא מנהל מאז את המועצה בה יש 6 יישובים מפונים, ומה נדרש כדי לחזק את כל התושבים ולשוב לשגרה מוקדם ככל האפשר.
איתמר רביבו התמנה לראשות המועצה האזורית "חוף אשקלון" לפני כחמש שנים. הוא נולד בשנת 1982 באופקים, אליה הגיעו סבו וסבתו לאחר עלייתם ארצה ממרוקו. אביו אברהם כיהן בעבר כראש המועצה המקומית באופקים. "ספגתי את הרצון והמוכנות לעשייה ציבורית מהבית." מעיד איתמר.  
באופקים הוא סיים את בית הספר היסודי ובהמשך למד בישיבה התיכונית בכפר מימון. "השירות הצבאי שלי היה בגדוד 932 של הנח"ל.  אחר-כך פניתי ללימודים אקדמיים. יש לי תואר ראשון במשפטים ממכללת קריית אונו ותואר שני ב'ממשל ומדיניות ציבורית' מאוניברסיטת בר-אילן." הוא עורך דין במקצועו.
הוא הגיע להתגורר באזור חוף אשקלון בעקבות רעייתו קרן, שהיא בת למפונים מהיישוב נווה דקלים בגוש קטיף. בתחילה הם התגוררו במשך כמה שנים בשכירות ביישוב הוותיק ניצן, ואחר כך בנו את ביתם ביישוב באר-גנים, שם מתגוררת אימה של  רעייתו ועתה גם הוריו, שעברו מראשון לציון.
גם רעייתו קרן לבית וינטר היא עורכת דין. עתה היא עובדת  בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בתפקיד עוזרת משפטית. לבני הזוג יש חמישה ילדים: אורי בן 18, תמר בת 15.5, איתן בן 13.5, יוסף בן 11 ואחיה בן 7.
 
ההתמודדות לראשות המועצה
לשאלה מה גרם לו לרוץ בבחירות לראשות המועצה, עונה איתמר: "במשך עשר שנים עבדתי כעורך דין עצמאי, בעל משרד באשדוד. עסקתי בתחום האזרחי ובמקרקעין. גרנו אז בניצן, ואני השתלבתי בוועד המקומי. בהמשך כיהנתי גם כיושב ראש הוועד. וכך התוודעתי לעשייה המקומית. מאז ומתמיד ידעתי שהעשייה הציבורית אמורה לתפוס חלק חשוב בחיי.
"התמודדתי בבחירות שהיו בשנת 2018 שהיו בחירות די 'קשוחות'." הוא מספר. "היינו חמישה מועמדים, שזה כשלעצמו היה אתגר. גם עצם העובדה הגעתי יחסית מאלמוניות מסוימת היה אתגר."
גם העובדה שהוא אדם דתי היתה אתגר. במהלך הקמפיין היה חשש מצד כמה גורמים שהוא עלול לשנות את צביון אורח החיים במועצה, שמורכבת מיישובים חילוניים ודתיים. היו ששאלו אותו אם הוא מתכוון לאחר בחירתו לאסור רחצה בחוף הים בשבת, או לסגור את מרכז הקניות במבקיעים בשבת.
"מובן שזה לא עלה על דעתי. להיפך. אני רואה יתרון במגוון של האוכלוסייה בתוך המועצה." אומר איתמר. אני מאמין שכל אדם צריך לחיות לפי השקפת עולמו. מה גם שהגעתי ממשפחה שהיא מאוד מגוונת, ויש בה גם חילוניים וגם דתיים.  אנחנו חיים זה עם זה בשלום ויודעים לקבל אחד את השני באהבה. כולנו יהודים וכולנו אחים."
לאחר בחירתו החשש הזה הוסר לגמרי. "כל יישוב המשיך לחיות לפי הצביון שלו, לפי השקפת עולמו." ועוד הוא מוסיף: "לדעתי המועצה שלנו היא מיקרוקוסמוס של מדינת ישראל. אם מדינת ישראל היתה מתנהלת כמו המועצה שלנו גם מן הבחינה הזאת, הכול היה טוב יותר. אצלנו כולם חיים בשלום ובשלווה." הוא מדגיש. "יותר מזה, לא רק כל קהילה חיה בתוך עצמה כמו שהיא רוצה, הרי שבקהילה המועצתית הצלחנו ליצור אווירה של שיתופיות ושל חיים שלווים. כל פעילויות התרבות של צעירים ומבוגרים מכוונים לכולם, הן לדתיים והן לחילוניים. למרות שעברנו תקופה סוערת ומאתגרת של חמש מערכות בחירות, עם כל ההקצנה בשיח שהיתה במדינה, אנחנו עדיין הצלחנו לשמור על שפיות בשיח. בעיניי זה הישג משמעותי, ואני רואה בזה הישג במיוחד בתקופה הזו."
בשלב זה נקבעו הבחירות המוניציפליות  בכל הארץ ל-31 בינואר, ואילו במועצות בהן יש יישובים מפונים, תהליך הבחירות יידחה. "אבל אינני עוסק בנושא בתקופה זו. גם אילו זה היה ערב בחירות," הוא מציין, "אני לא רואה את עצמי מנהל עכשיו קמפיין בחירות. זה לא מתאים וזה לא נכון."
 
תחילת המלחמה בשבת
"מאז שהתגוררנו בניצן יש לנו מסורת לחגוג את חג שמחת תורה ביישוב זה. וכך היה גם השנה." מספר איתמר. "בשש ארבעים בבוקר התעוררתי לשמע האזעקה הראשונה. התקשרתי מיד לאמנון זיו, קב"ט המועצה, ושאלתי מה קורה. הוא אמר לי שיש ירי בתוך מושב נתיב העשרה. התלבשתי ותוך כמה דקות הייתי במכונית והתחלתי לנסוע לכיוון נתיב העשרה. זאת למרות יום השבת, כי היה לי ברור שיש פה פיקוח נפש. תוך כדי נסיעה התקשרתי לקצין מהאוגדה ושאלתי מה קורה. הוא ענה לי שהוא בבית ולא יודע דבר. המשכתי בנסיעה והתכוונתי לנסוע בכביש 4 לתוך נתיב העשרה. תוך כדי תנועה אני מבין שקורה משהו יותר משמעותי. התקשרתי לשוטר הקהילתי של מג"ב שלומי מגוז. סיפרתי לו שאני בדרך לנתיב העשרה, והוא אמר לי: 'קורה משהו אחר. עצור. חכה לי ביד מרדכי ואני אביא לך נשק.'
"עצרתי בצומת יד מרדכי, ובדיעבד מסתבר שבדרך נס ניצלתי בזכותו. אילו הייתי ממשיך פנימה, הייתי נקלע בהמשך כביש 4 לתוך שיירה של עשרה אופנועים עם שני מחבלים על כל אופנוע וכן שני טנדרים של חמאס. חיכיתי לשלומי בכניסה לקיבוץ יד מרדכי ליד הש.ג." הוא ממשיך לספר. "היו אזעקות בלתי פוסקות. בינתיים, אמנון קב"ט המועצה, שמתגורר בנתיב העשרה, ידע כבר שיש חדירת מחבלים למושב שלו. הוא הוציא הוראה בקשר לכיתות הכוננות של כל היישובים. אלו התארגנו מיד והתפרשו ביישוביהם. שלומי השוטר בא והביא לי נשק. ראיתי רכב של מג"ב מגיע, ותוך כמה דקות התחיל ירי בכניסה לקיבוץ ובאזור המטעים שלו. בדיעבד אני יודע ששלושה ג'יפים של הימ"מ הוקפצו אז לאזור."
הסתבר שבאותה עת נלחם בצומת יד מרדכי כוח מג"ב בשיירת המחבלים שהגיעה. מצד שני כיתת הכוננות של יד מרדכי נפרשה על הגדר. וכך, למרות שחלק מהמחבלים הלכו לכיוון הקיבוץ, הירי משני הכיוונים – של כוח מג"ב ושל כיתת הכוננות – מנע את חדירתם לקיבוץ.  ויותר מזה, הירי מנע כנראה את המשך נסיעת שיירת המחבלים צפונה, לכיוון אשדוד.  "שמענו אותם מדברים ומזכירים את המילה 'אשדוד'." מספר איתמר.
"ההתנהלות הזו היתה מופתית," הוא מעיד, "גם של מג"ב, גם של המשטרה וגם של כיתת הכוננות. ראיתי שהאירוע מתנהל בשליטה כאן, אבל  הבנתי שאירוע קשה עדיין מתנהל בתוך נתיב העשרה. שלומי השוטר ואני חזרנו לצומת זיקים, לשם הגיע מתנדב שלנו עם רכב ממוגן של המועצה. עלינו על הרכב הממוגן ונסענו לנתיב העשרה בדרך המילוט האחורית. הגענו לשער. השער היה סגור. התקשרתי לאמנון שיפתח את השער, אבל מערכת החשמל חובלה שם, לא היה חשמל ואי אפשר היה לפתוח את השער. חיכינו כמה דקות ואז חיברנו כבל לשער ולרכב הממוגן ועקרנו אותו מהמקום.
ואז נחשף איתמר למראות הזוועות ביישוב. "הצטרפתי לחברי איתי לוי מנתיב העשרה, מביתו נסענו למחסן החירום של המושב, לקחנו משם רכב ממוגן נוסף. עברנו במושב וראינו את הזוועות. גופות היו מוטלות בכל הרחובות, גופות של מבוגרים, גברים נשים. אחד המראות שלא אשכח היה של גופת אישה ליד מיגונית. היא כנראה התכוונה להיכנס לשם ונורתה בפתח. מלבד זאת היו פזורים גם מצנחי הרחיפה, עמם הגיעו מחבלים לנתיב העשרה."
איתמר ואיתי החלו לפנות פצועים ברכב הממוגן. "כוחות ההצלה לא הסכימו להיכנס לתוך המושב. אמבולנסים חיכו לנו בצומת זיקים. הובלנו אליהם עוד ועוד פצועים מתוך המושב. עשינו 'נגלות' הלוך חזור. אנשים היו מתקשרים ומזעיקים אותנו. באחת הפעמים התקשר מישהו ואמר שהוא שומע קולות של ערבים ליד הבית שלו, קפצנו לשם, ערכנו סריקה ומצאנו ארבעה עזתים לא חמושים. אינני יודע אם הם היו מחבלים, אבל הם נלקחו למעצר וחקירה בשב"כ."
וכך לאורך כל היום שהה איתמר בנתיב העשרה. רק בהמשך התחילו להגיע כוחות צבא ומתנדבים. "הגדוד הגזרתי הגיע למקום והתחלנו לסרוק את הבתים." אבל גם ברגעי הפעילות החשובה הזו, בתוך מראות הזוועות, איתמר לא שכח  את תפקידו כראש מועצה. "היה זה באמת יום עמוס מבחינתי. מצד אחד פעלתי במושב, ומצד שני הבנתי שמתחיל אירוע גדול, ואנחנו צריכים לפעול ברמה המועצתית. לכן התחלתי כבר משם לארגן לפתוח את החמ"ל, לגייס את העובדים הרלוונטיים ולדאוג לתחילת הפינוי למלונות. כבר באותו יום התחיל פינוי האנשים ודאגתי שיפתחו לנו חדרים במלונות."
אחרי פינוי הפצועים היה צורך לדאוג לפינוי גופות ההרוגים. אמנון הקב"ט פנה ל"ידידים בדרכים" מאשקלון, והם הביאו קבלנים לפינוי הגופות." ובזה לא תם התפקיד הקשה. "לאחר שסרקנו את הבתים, היה צורך להודיע לחלק מהמשפחות שהקרובים שלהם נרצחו. היו תושבים שנשארו בבתים ללא חשמל וללא טלפון, ואנחנו שנחשפנו לזוועות היינו צריכים גם לבשר לחלק מהם את הבשורות הקשות." 
איתמר מציין שחדירת המחבלים היתה מכמה גזרות: אל נתיב העשרה נכנסו באמצעות מצנחי רחיפה. שיירת מחבלים נכנסה במעבר ארז, ושם נהרגו למעלה מחמישים חיילי גולני. באזור זיקים נפרצה גדר והם נכנסו למחנה יפתח ולבסיס פיקוד העורף וממש עשו שם טבח. וגם בגזרת חוף הים של זיקים היה אירוע קשה ביותר. חיל הים הצליח למגר חלק מן הכוח שלהם. אבל חלק אחר שלהם הצליח לחדור ולהגיע לחוף. שם הם הרגו תשעה-עשר אזרחים שנפשו על חוף הים, מתוכם שלושה נערים שעסקו בדיג. שניים מהם בני נתיב העשרה: טל קרן ואור תעסה, שגם אביו גיל נהרג במושב. הנער ההרוג השלישי היה נדב טייב מבית שקמה.
"הפכנו למועצה שכולה," אומר איתמר. "שלושים ושבעה אנשים נרצחו בשטחנו. עשרים ואחד תושבים והאחרים מאשקלון, אשדוד ומקומות נוספים. היו שם קרבות הֵרואיים של חיילי צה"ל," הוא מציין, "ועשרות מהם נהרגו כאן בקרבות."
יש לציין את תעתועי הגורל האכזר: באופקים, כור מחצבתו של איתמר, נרצחו באותה שבת חמישים ושניים תושבים.
 
היערכות המועצה
פינוי התושבים מהיישובים הסמוכים לגבול הוא אירוע מטלטל וחוויה לא קלה לכל אחד ואחד מהם. תושבי שישה יישובים של המועצה האזורית חוף אשקלון פונו מבתיהם: נתיב העשרה, יד מרדכי, זיקים, כרמיה, גברעם ומבקיעים. הם מפוזרים במקומות שונים בארץ: מפוני נתיב העשרה בתל אביב ובמעלה החמישה; מפוני זיקים במעלה החמישה ובשדות ים; מפוני יד מרדכי בחדרה; מפוני גברעם בגבעת חיים איחוד ובמקומות נוספים. "לצערנו יש קהילות שהתפצלו." אומר איתמר. "ואנחנו עומדים בפני אתגרים מורכבים. יש לדאוג לכל צרכי התושבים במקומות שהם נמצאים. יש לדאוג למסגרות חינוכיות ואחרות, לנסות לגרום לאנשים לחזור לאיזו שהיא שגרה מסוימת – לעבוד, מעט להתאוורר. פתחנו בתי ספר יסודי ותיכון במועצה האזורית חוף הכרמל, ובחג החנוכה ארגנו קייטנות לילדים.
"במקביל, אנו דואגים גם לתושבים שנשארו כאן במועצה." מדגיש איתמר. "במשך כמה ימים נערך הצבא עד שהשתלט על האירוע. בשבועות הראשונים לאחר אותה שבת היה חשש גדול מאוד מחדירה נוספת, ואכן היו כמה חדירות באזור זיקים. היה צורך לטפל במרכיבי הביטחון: לחזק את כיתות כוננות, להשלים ציוד ביישובים. היה חשוב לנו לחזור לשגרה, להחזיר יחסית מהר את מסגרות החינוך. אפשר לומר שבמידה זו או אחרת החזרנו את כל היישובים, מלבד אלו שבעוטף, לשגרת לימודים מלאה. בחנוכה חשוב היה לנו לקיים פעילויות תרבות. קיימנו במתנ"ס המועצה בבת הדר את 'פסטיבל האור', בו התארחו אמנים שונים. ארגנו קייטנות לילדים. ומאז, בצד הכאב והשכול, אנחנו מרימים את הראש, מביטים קדימה. משתדלים לראות איך אנחנו מתקדמים וחוזרים לאיזו שהיא מציאות חיים נורמלית ושפויה."
 
באילו תנאים ישובו המפונים?
לפני כמה ימים הגיע מכתב לראשי היישובים לגבי אפשרות חזרה של תושבים מפונים לבתיהם. מגיב על כך איתמר: " גם ראשי היישובים וגם התושבים המפונים עצמם רוצים לחזור הביתה, אבל אנחנו דורשים שתהיה מציאות אחרת. קודם כל מציאות ביטחונית, שהאיום הביטחוני יוסר כליל, הן איומי חדירה והן איום רקטי. אחרי עשרים שנה של טרור בעוצמה כזו או אחרת, מגיע ליישובי העוטף  לחיות חיים נורמליים, חיים שגרתיים, להסתובב ביישוב או על חוף הים ללא פחד. ברור שיש לנו מגמה להחזיר את התושבים לבתים שלהם וגם להחזיר את המתרחצים לחוף הים." הוא מדגיש. "אבל אחרי המציאות שחווינו, ברור לי שזה יתעכב למרות התקווה שהדבר הזה יקרה כמה שיותר מהר." ועוד הוא מוסיף: "אנחנו מבינים את המורכבות של הלחימה בעזה, ואנחנו כמובן מחזקים את צה"ל ומערכת הביטחון. אנחנו ניתן את מלוא הגיבוי ככל שיידרש. מצד שני אנחנו רוצים שהתושבים שלנו יחיו בשקט ובשלווה כמו שמגיע להם, ואחרי השבת הנוראית הזאת אנחנו נמשיך לעמוד על זה."
כאשר הוא נשאל לגבי גורמי הממשלה, מה דרש מהם ומה קיבל, עונה איתמר: "ראשית כל דרשנו מנגנון פיצוי לבעלי העסקים ולשכירים שנמצאים ביישובי המועצה. בהתחלה היתה התלבטות והחלו לטעון שלא כל יישובי המועצה נמצאים בסְפָר, אבל בסוף קיבלנו מנגנון פיצוי עבור כל יישובי המועצה ללא יוצא מן הכלל." (נראה שהופעתו של איתמר בפני ועדת הכספים של הכנסת כחודש לאחר פרוץ המלחמה, ודרישתו התקיפה למען התושבים שלו, זכתה למענה. ע.ב.). והוא ממשיך: "ברמה הממשלתית וגם ברמה הצבאית יש לנו שתי דרישות. הראשונה – יש צורך במענה ביטחוני, כפי שציינתי, שיהיה ביטחון אמיתי, לא ביטחון מדומה. התושבים שלנו על קו הגבול חיו במקום אותו חשבו שהוא המקום הבטוח ביותר בעולם, והם התבדו. עתה יש קרע גדול מאוד, וצריך לבנות את האמון מחדש. ייקח זמן לבנות את זה, בתנאי שהמענה הביטחוני יהיה ואמיתי. והדרישה השנייה – צריכה להיות פה מעטפת אזרחית איתנה ליישובי העוטף ולכל יישובי המועצה ללא יוצא מן הכלל. כולם צריכים לחיות ברמת טובה ואיכותית, ותפקידה של המדינה לאפשר את זה. אין הבדל בין תל אביב לבין כל אחד מיישובי המועצה. יש צורך להשקיע אותם משאבים בדיוק בתרבות, בחינוך ובכל יתר תחומי החיים.  הדבר הזה צריך היה לקרות עוד לפני השבת, 7.10, כי אנחנו נמצאים בקו הקדמי של מדינת ישראל. הדברים האלו לא צריכים להינתן לנו בחסד אלא בזכות.  אנחנו  מקיימים עבור כל תושבי מדינת ישראל משימה ציונית לאומית מאוד חשובה. ולכן על המדינה לדאוג שתושבי קו הגבול יחיו בשקט, בשלווה בביטחון וברמת חיים טובה כמו שאר האוכלוסייה. ואם אנחנו רוצים שיצטרפו תושבים חדשים ליישובי הגבול, יש צורך בהירתמות מלאה של ממשלת ישראל כדי להביאם למצב זה." ועוד הוא מוסיף: "מנהלת 'תקומה' שהוקמה עכשיו עושה עבודה טובה, אנחנו רוצים לראות גם מעשים ותוצאות בשטח. ואנחנו נעמוד על המשמר עד שהדברים האלו יקרו."
ולבסוף מספר איתמר על ביקורו אצל חיילי צה"ל שנלחמים בעזה. "נכנסתי עם אחד מקציני צה"ל לגזרת החוף, פגשתי שם את החיילים. התרשמתי מאוד מהנחישות שלהם, מהמקצועיות, מהדבקות במשימה, מהחתירה למגע. ניכר שהחיילים מבינים את גודל המשימה שלהם ואת חשיבותה. ואני באמת מקווה שהמשימה תושלם במלואה למרות הלחצים מסביב. המשימה הזו היא חיסול כל ארגוני הטרור ברצועה, בין אם זה החמאס ובין אם אלו ארגוני טרור אחרים.  אני רוצה שהתושבים שלי יחיו בשקט ובשלווה. בלי כל חשש. יש פה משימה חשובה ומשמעותית. זו ההזדמנו וצריך להשלים אותה." הוא חוזר ומדגיש.
עדינה בר-אל
* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1314, 28.12.2023.
 
אהוד בן עזר

הפילהרמונית בשישי בשתיים

עם בּרבּר ומהלר
מגיע להיכל התרבות, לקונצרט ראשון במנוי החדש שלי בסדרה של שתיים בצהריים בימי שישי, לאחר שנשבר לי מהמנוי הקודם במוצ"ש שהפך קשה להגעה במונית בגלל ההפגנות.
המקום החדש שלי בשורה 16 כיסא 27 בגוש ג'. קצת צפוף ולפניי יושב בחור צעיר גבוה עם בלורית שחורה גבוהה שמסתיר לי את מרכז הבמה וכל הזמן מתנועע ימינה ושמאלה ואני אחריו.
מנהל הבמה יוצא עם מיקרופון ומודיע שאם תהיה אזעקה יש להישאר לשבת במקומות.
ההיכל מלא עד אפס מקום, למרות המלחמה. הרוב קשישים, כלומר צעירים ממני. מרבית היושבים (בעיקר היושבות) משחקים בטלפונים החכמים שלהם וחלקם אף מפעילות אותם במהלך הקונצרט.
מאחר שזה הקונצרט הראשון של הסדרה בעונה הוא נפתח בנגינת "התקווה" כאשר הפעם גם הקהל שר יחד עם התזמורת, כאשר כולם נעמדים על רגליהם. כמו תמיד, מרגש, בייחוד בימי מלחמה.
אני לא מתפעל מהיצירה הראשונה, קונצ'רטו משנת 1941 לכינור ולתזמורת אופ' 14 לסמואל ברבר (1910-1981). המנצח הוא ג'אנדראה נוזדה האיטלקי בן ה-60 והסולן הוא הכנר הקנדי בן ה-53 ג'יימס אהנס. הכנר מצויין אבל המוסיקה לא מדברת אליי ואין לי מה לומר עליה. כך גם ההדרן הארוך.
בחלק השני מנגנים את הסימפוניה מס' 4 בסול מז'ור משנת 1901 של גוסטב מהלר (1860-1911) עם הסולנית בפרק הרביעי והאחרון, אנה דניסובה. כמעט שעה של מוסיקה מדהימה וסוחפת. הניתוח של היצירה בתוכנייה הוא מקצועי מדי ולא כל כך מובן לי. אבל מהלר היה גאון והיצירה שלו נהדרת. לא משעמם אף רגע, ולא מרדים למרות שעת אחר-הצהריים. מעברים מפתיעים, רגעי חגיגה של כלי ההקשה יחד עם התזמורת כולה. ממש מרגש. וכך גם הזימרה של הסולנית הרזה בפרק האחרון "החיים השמיימיים מתוך 'קרן הפלאים של הנער'" הפותח במילים: "על שמחות שמיימיות נתענגה / מהבלי העולם נסתייגה" (דף מצורף לתוכנייה בשלוש שפות, אנגלית, גרמנית ועברית. תרגום מגרמנית עדה ברודסקי). והצלילים המופלאים מלווים אותך עוד שעות רבות לאחר שהקונצרט נגמר.
הקהל מגיב בתשואות רמות כאשר הסימפוניה מסתיימת ונמוגה בדומייה מדהימה.
[ליתר ביטחון חיפשתי ומצאתי ביו-טיוב ביצוע של הסימפוניה בניצוחו של ליאונרד ברנשטיין עם התזמורת הסימפונית של וינה].
אהוד בן עזר
 
 
שלמה זינגר

מַעֲשֶׂה בְּכַדּוּר

 
כְּכָל הַיְּלָדִים בְּרַחֲבֵי הַתֵּבֵל, גַּם אֲנִי בְּיַלְדוּתִי הָיִיתִי לָהוּט אַחֲרֵי מִשְׂחַק הַכַּדּוּרֶגֶל. "לָהוּט" זוֹ לֹא מִלָּה; הָיִיתִי שָׂרוּף! בַּמֶּה זֶה הִתְבַּטֵּא? רֵאשִׁית כֹּל בְּהַעֲרָצַת כּוֹכְבֵי הַכַּדּוּרֶגֶל. כְּמוֹ שֶׁהַיּוֹם יֵשׁ מַעֲרִיצִים לְאוֹחָנָה וּלְרֵבִיבוֹ, כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ הַיּוֹם קְבוּצוֹת שֶׁל כּוֹכָבִים כְּמוֹ בֵּיתָ"ר יְרוּשָׁלַיִם וּמַכַּבִּי חֵיפָה, הָיוּ גַּם אָז כּוֹכָבִים שֶׁל מַמָּשׁ. הָיָה שָׁם שַׂחְקָן בְּשֵׁם דּוֹקְטוֹר שְׁלוֹסֶר מֵהַקְּבוּצָה פֶרֶנְצְוָארוֹשׁ, וְהָיָה עוֹד אֶחָד בְּשֵׁם טוֹלְדִי מִקְּבוּצַת מ.ט.ק בּוּדַפֵּשְׁט. טוֹלְדִי זֶה הָיָה מְפֻרְסָם בְּכִבּוּשׁ שְׁעָרִים מִמַּחֲצִית הַמִּגְרָשׁ בַּבְּעִיטוֹת הָאַדִּירוֹת שֶׁלּוֹ, וְאָכֵן הָיָה לוֹ גַּם כִּנּוּי: בּוֹמְבָּה.
מִשְׂחָקִים שֶׁל מַמָּשׁ לֹא זָכִיתִי לִרְאוֹת, מִשּׁוּם שֶׁקְּבוּצוֹת הַכּוֹכָבִים שִׂחֲקוּ בְּעִיר הַבִּירָה בּוּדַפֵּשְׁט, וְאָנוּ הִתְגּוֹרַרְנוּ בְּפָּאפָּא, עִיר קְטַנָּה הַרְחֵק מֵהַבִּירָה. אַךְ לְמַזָּלֵנוּ לְהוֹרָיו שֶׁל אַחַד הַיְּלָדִים בָּרְחוֹב הָיָה מַקְלֵט רַדְיוֹ – עִנְיָן נָדִיר בְּאוֹתָם הַיָּמִים – וּמִדֵּי פַּעַם שָׁמַעְנוּ בּוֹ שִׁדּוּר שֶׁל מִשְׂחָק. עַל טֵלֵוִיזְיָה כַּמּוּבָן לֹא שָׁמַעְנוּ בְּאוֹתָם הַיָּמִים.
אַךְ הַעֲרָצַת הַכּוֹכָבִים וְהַאֲזָנָה לְשִׁדּוּר הַמִּשְׂחָק לֹא סִפְּקוּ אֶת הַלְּהִיטוּת שֶׁלִּי לְכַדּוּרֶגֶל, וְהִשְׁתּוֹקַקְתִּי לְשַׂחֵק מַמָּשׁ. כִּמְעַט כָּל הַמִּשְׁפָּחוֹת הַיְּהוּדִיּוֹת בָּרְחוֹב שֶׁלָּנוּ הָיוּ עֲנִיּוֹת, שֶׁחָיוּ מֵהַיָּד אֶל הַפֶּה. לִקְנוֹת לְיַלְדֵיהֶם כַּדּוּר אוֹ מִשְׂחָק אַחֵר לֹא יָכְלוּ. עַל כַּדּוּר שֶׁל מַמָּשׁ יָכֹלְנוּ רַק לַחֲלֹם, אֲבָל עֲדַיִן רָצִינוּ לְשַׂחֵק. כְּמוֹ הַיְּלָדִים בַּשְּׁכוּנוֹת הָעֲנִיּוֹת בְּרַחֲבֵי הָעוֹלָם, גַּם אֲנַחְנוּ אָסַפְנוּ מִן הַבַּיִת סְמַרְטוּטִים יְשָׁנִים שֶׁנִּזְרְקוּ, עִצַּבְנוּ מֵהֶם צוּרַת כַּדּוּר, תָּפַרְנוּ בַּקְּצָווֹת, וַהֲרֵי לָכֶם כַּדּוּרֶגֶל לְעֵת מְצוֹא. גַּם זְמַן פָּנוּי לַמִּשְׂחָק הָיָה רַק בְּצִמְצוּם; בִּימֵי חוֹל מֵהַשָּׁעָה שֶׁבַע בַּבֹּקֶר וְעַד אַחַת בַּצָּהֳרַיִם הָיִינוּ בְּבֵית הַסֵּפֶר הַיְּסוֹדִי, וּמֵהַשָּׁעָה שְׁתַּיִם בַּצָּהֳרַיִם וְעַד שֶׁבַע בָּעֶרֶב לָמַדְנוּ בַּ"חֶדֶר". בְּדֶרֶךְ כְּלָל הִתְאַפְשֵׁר לָנוּ לְשַׂחֵק רַק בַּהַפְסָקוֹת שֶׁבֵּין הַשִּׁעוּרִים, אוֹ בְּשַׁבָּת אַחַר הַצָּהֳרַיִם.
עַל הַמֻּשָּׂג "דְּמֵי כִּיס" – כְּפִי שֶׁהוּא מֻכָּר הַיּוֹם – לֹא שָׁמַעְנוּ מֵעוֹלָם, מֵהַסִּבָּה הַפְּשׁוּטָה שֶׁלְּהוֹרֵינוּ פָּשׁוּט לֹא הָיָה מִמָּה לָתֵת. אַךְ מִדֵּי פַּעַם נָפְלָה בְּחֶלְקֵנוּ מַתָּנָה קְטַנָּה מִדּוֹד זֶה אוֹ אַחֵר, אוֹ לִפְעָמִים שְׁתֵּי פְּרוּטוֹת מֵהַהוֹרִים לְרֶגֶל אֵרוּעַ מְסֻיָּם. בַּפְּרוּטוֹת הַלָּלוּ רָכַשְׁנוּ בְּדֶרֶךְ כְּלָל סֻכָּרִיָּה בְּשֵׁם פְרוּטִי, סֻכָּרִיָּה נֶהְדֶּרֶת בְּטַעַם פֵּרוֹת, אוֹ לִפְעָמִים בָּצָל מֵהֶחָבִית שֶׁל הַדָּגִים הַמְּלוּחִים, בַּחֲנוּתוֹ שֶׁל מַר בִּידֶרְמָן. עַד הַיּוֹם אֲנִי זוֹכֵר כֵּיצַד הָיָה מַר בִּידֶרְמָן מַכְנִיס אֶת יָדוֹ לְתוֹךְ הֶחָבִית, שׁוֹלֵף מִמֶּנָּה חֹפֶן בָּצָל וּמַנִּיחַ אוֹתוֹ בְּכַפִּי. לִקְנִיַּת דָּג מָלוּחַ שָׁלֵם לֹא הִסְפִּיקוּ שְׁתֵּי הַפְּרוּטוֹת, לָכֵן הִסְתַּפַּקְנוּ בַּבְּצָלִים בִּלְבַד.
יוֹם אֶחָד עָלָה בְּרֹאשִׁי הָרַעְיוֹן לְאַרְגֵּן חֲבוּרַת יְלָדִים מֵהָרְחוֹב שֶׁבּוֹ גַּרְתִּי, רְחוֹב רָאקוֹצִי, וּלְשַׁכְנֵעַ אוֹתָם לַחֲסֹךְ אֶת הַפְּרוּטוֹת הַלָּלוּ וְלֶאֱסֹף אוֹתָן עַד שֶׁיִּצְטַבֵּר סְכוּם כֶּסֶף שֶׁבּוֹ נוּכַל לִרְכֹּשׁ כַּדּוּרֶגֶל אֲמִתִּי. הָרַעְיוֹן מָצָא חֵן בְּעֵינֵי הַחֲבוּרָה וְכֻלָּם הִבְטִיחוּ לְהַשְׁקִיעַ אֶת הַמַּאֲמָץ הָאַדִּיר, לְוַתֵּר עַל הַמַּעֲדַנִּים וְלֶאֱגֹר סְכוּם מַתְאִים לִקְנִיַּת הַכַּדּוּר הַנִּכְסָף. בִּהְיוֹתִי יוֹזֵם הָרַעְיוֹן הִתְמַנֵּיתִי לְשׁוֹמֵר הָאוֹצָר; וּמִכֵּיוָן שֶׁכָּל הַהִתְאַרְגְּנוּת הַזֹּאת הָיְתָה בַּמַּחְתֶּרֶת – הַהוֹרִים כְּלָל לֹא יָדְעוּ עַל הַתָּכְנִית הַגְּדוֹלָה שֶׁלָּנוּ – הָיָה בָּרוּר כִּי לֹא נוּכַל לִשְׁמֹר אֶת הָאוֹצָר בְּתוֹךְ הַבַּיִת. עָמַדְתִּי בִּפְנֵי בְּעָיָה, מַה יִּהְיֶה מְקוֹם הַמַּטְמוֹן. יָמִים תְּמִימִים תַּרְתִּי אַחַר מְקוֹם מִסְתּוֹר, עַד שֶׁמָּצָאתִי. בֶּחָצֵר שֶׁבָּהּ גַּרְנוּ עִם עוֹד שְׁמוֹנֶה מִשְׁפָּחוֹת הָיָה מִבְנֶה שֶׁשִּׁמֵּשׁ חֲדַר כְּבִיסָה מְשֻׁתָּף לְכָל הַדַּיָּרִים. בְּתוֹךְ הַמִּבְנֶה הַזֶּה הָיָה מַכְשִׁיר שֶׁנִּקְרָא מַעְגִּילָה, שֶׁשִּׁמֵּשׁ לְגִהוּץ לְבָנִים, בְּהַעֲבָרָתָם בֵּין גְּלִילִים מִסְתּוֹבְבִים. כְּדֵי שֶׁהַגִּהוּץ יַעֲלֶה יָפֶה, הִנִּיחוּ אֲבָנִים כְּבֵדוֹת עַל הַמִּשְׁטָח שֶׁמֵּעַל הַגְּלִילִים. הַמִּשְׁקָל הָרַב שֶׁל הָאֲבָנִים סִיַּע בְּהַחְלָקַת הַקְּמָטִים שֶׁנּוֹצְרוּ בַּכְּבִיסָה. בְּמַאֲמָץ גָּדוֹל הֵרַמְתִּי אֶת אַחַת הָאֲבָנִים, וְשָׁם הֶחְבֵּאתִי אֶת הָאוֹצָר שֶׁלָּנוּ, אָרוּז בְּגֶרֶב יָשָׁן שֶׁמָּצָאתִי שָׁם.
הַפְּרוּטוֹת נֶאֶסְפוּ אַחַת לְאַחַת לְאֹרֶךְ זְמַן רַב, וּבֵינְתַיִם הָלַכְנוּ לְהָזִין אֶת עֵינֵינוּ בַּכַּדּוּר הַנִּכְסָף, בַּחַלּוֹן הָרַאֲוָה שֶׁל חֲנוּת הַצַּעֲצוּעִים וְדִבְרֵי הַסְּפּוֹרְט שֶׁל מַר בְּלָאוּ בִּרְחוֹב קוֹשׁוּט. בְּאַחַת הַפְּעָמִים אַף הֵעַזְנוּ לִשְׁאֹל אֶת מַר בְּלָאוּ עַל מְחִירוֹ שֶׁל הַכַּדּוּר. מַר בְּלָאוּ נָקַב בַּמְּחִיר שְׁנֵי פֶּנְגּוֹ. הָאוֹצָר שֶׁנֶּאֱגַר בְּיָדֵינוּ הָיָה עֲדַיִן רָחוֹק מֶרְחָק רַב מֵהַסְּכוּם הָ"אַסְטְרוֹנוֹמִי" הַזֶּה, עַל כֵּן בִּכְאֵב רַב וּבְמַאֲמָץ עֶלְיוֹן הִמְשַׁכְנוּ לְוַתֵּר עַל הַמַּעֲדַנִּים, עַל הַ"פְרוּטִי" וְעַל הַבְּצָלִים. כָּךְ עָבְרָה עָלֵינוּ שָׁנָה וְיוֹתֵר, עַד שֶׁהִצְלַחְנוּ לֶאֱסֹף אֶת הַסְּכוּם הַדָּרוּשׁ, וְאָז, בְּתַהֲלוּכָה חֲגִיגִית שֶׁל כָּל שְׁמוֹנַת הַיְּלָדִים מֵרְחוֹב רָאקוֹצִי, הִתְיַצַּבְנוּ בַּחֲנוּתוֹ שֶׁל מַר בְּלָאוּ וּבִקַּשְׁנוּ לִקְנוֹת אֶת הַכַּדּוּר. מַר בְּלָאוּ שָׁאַל: וְכֶסֶף לִקְנוֹת אֶת הַכַּדּוּר יֵשׁ לָכֶם? תְּשׁוּבָתֵנוּ הָיְתָה רִיקוּן תְּכוּלַת שַׂקִּית הַכֶּסֶף עַל שֻׁלְחָנוֹ. אַךְ מַר בְּלָאוּ לֹא הִשְׁתַּכְנֵעַ, וּבַחֲשָׁד שָׁאַל: מֵהֵיכָן גְּנַבְתֶּם אֶת הַכֶּסֶף הַזֶּה? נֶעֱלָבִים עַד עִמְקֵי נִשְׁמוֹתֵינוּ בְּשֶׁל הַחֲשָׁד הַנּוֹרָא, סִפַּרְנוּ לְמַר בְּלָאוּ כֵּיצַד הִגַּעְנוּ לְעֹשֶׁר גָּדוֹל כָּזֶה: בְּמֶשֶׁךְ שָׁנָה וְיוֹתֵר חָשַׂכְנוּ מִפִּיּוֹתֵינוּ אֶת דִּבְרֵי הַמְּתִיקָה כְּדֵי לֶאֱסֹף סְכוּם כֶּסֶף מַסְפִּיק וּלְהַגִּיעַ לָרֶגַע הַנִּרְגָּשׁ הַזֶּה. מַר בְּלָאוּ הִתְרַשֵּׁם מְאוֹד מִמַּעֲשֵׂנוּ וְאָמַר: אִם כָּךְ הַדָּבָר – מַגִּיעָה לָכֶם הַנָּחָה, וּתְשַׁלְּמוּ עֲבוּר הַכַּדּוּר פֶּנְגּוֹ אֶחָד וְעוֹד תִּשְׁעִים פְּרוּטוֹת בִּלְבַד. כָּךְ יָצָאנוּ מֵחֲנוּתוֹ שֶׁל מַר בְּלָאוּ וְהַכַּדּוּר בְּיָדֵינוּ, וְעוֹד נוֹתַר בְּיָדֵינוּ עֹדֶף שֶׁל עֶשֶׂר פְּרוּטוֹת. כָּעֵת, מָה עוֹשִׂים בְּעֶשֶׂר הַפְּרוּטוֹת הַלָּלוּ?
בְּעֶשֶׂר פְּרוּטוֹת אֶפְשָׁר לִקְנוֹת רַק חֲמֵשׁ סֻכָּרִיּוֹת פְרוּטִי; כֵּיצַד מְחַלְּקִים חָמֵשׁ סֻכָּרִיּוֹת בֵּין שְׁמוֹנָה יְלָדִים? שָׁבַרְנוּ אֶת הָרֹאשׁ עַד שֶׁבָּאנוּ לִידֵי הַסְכָּמָה לִקְנוֹת בַּשּׁוּק אֲבַטִּיחַ, וְכָךְ עָשִׂינוּ. קָנִינוּ שְׁנֵי אֲבַטִּיחִים, וְשָׁם, בְּכִכַּר הַשּׁוּק הִתְיַשַּׁבְנוּ כָּל שְׁמוֹנַת הַגִּבּוֹרִים וְחִסַּלְנוּ אֶת הָאֲבַטִּיחִים. עַד הַיּוֹם, בְּכָל עֵת שֶׁאֲנִי אוֹכֵל אֲבַטִּיחַ, אֲנִי נִזְכָּר בְּטַעְמוֹ הַמָּתוֹק שֶׁל אוֹתוֹ אֲבַטִּיחַ בְּכִכַּר הַשּׁוּק.
וּבְכֵן, הַכַּדּוּר בְּיָדֵינוּ! רֵאשִׁית הָיָה עָלֵינוּ לִמְצֹא מְקוֹם מַחֲבוֹא קָבוּעַ לַכַּדּוּר, מִשּׁוּם שֶׁיָּדַעְנוּ שֶׁלֹּא נוּכַל לְהַחֲזִיק אוֹתוֹ בְּתוֹךְ הַבַּיִת. בְּשׁוּלֵי הָעִיר הָיָה מַחֲנֶה שֶׁל מְכַבֵּי אֵשׁ שֶׁהָיָה מֻקָּף חוֹמָה עָבָה. הַחוֹמָה, כְּפִי שֶׁסִּפְּרוּ לָנוּ, נִבְנְתָה עוֹד בִּימֵי הַטּוּרְקִים, שֶׁשָּׁלְטוּ בְּהוּנְגַּרְיָה לִפְנֵי כִּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה. בְּאַחַת מִפִּנּוֹת הַחוֹמָה מָצָאנוּ אֶבֶן שֶׁהִתְרוֹפְפָה קְצָת וְהִצְלַחְנוּ לַהֲזִיזָהּ מִמְּקוֹמָהּ וּלְהַכְנִיס אֶת הַכַּדּוּר אֶל תּוֹךְ הֶחָלָל שֶׁבַּחוֹמָה, לְהָשִׁיב אֶת הָאֶבֶן לִמְקוֹמָהּ – וְלֹא נוֹדַע כִּי בָּא אֶל קִרְבָּהּ. חִכִּינוּ בְּכִלְיוֹן עֵינַיִם לְבוֹא יוֹם הַשַּׁבָּת כְּדֵי שֶׁנּוּכַל לְהִתְעַנֵּג עַל הָרְכוּשׁ הַיָּקָר שֶׁהָיָה בְּיָדֵינוּ וּלְשַׂחֵק כַּדּוּרֶגֶל בְּכַדּוּר שֶׁל מַמָּשׁ. סֵדֶר הַיּוֹם בַּשַּׁבָּתוֹת הָיָה בְּעֵרֶךְ כָּךְ: שַׁחֲרִית הִתְפַּלַּלְנוּ דֵּי מֻקְדָּם, אוּלַי בְּשָׁעָה שֶׁבַע בַּבֹּקֶר. לְאַחַר תְּפִלַּת שַׁחֲרִית וּקְרִיאַת הַתּוֹרָה הָלְכוּ כֻּלָּם הַבַּיְתָה לַקִּדּוּשׁ וְלִטְעִימָה קַלָּה, שֶׁכָּלְלָה בְּדֶרֶךְ כְּלָל פְּרוּסַת עוּגָה וְכוֹס חָלָב. לְאַחַר מִכֵּן חָזְרוּ לְבֵית הַכְּנֶסֶת לִתְפִלַּת מוּסָף, שֶׁבְּסִיּוּמָהּ יַלְדֵי הַ"חֶדֶר" הִתְיַצְּבוּ לַמִּבְחָן הַשְּׁבוּעִי שֶׁלָּהֶם. בְּהֶתְאֵם לַגִּיל הֵם נִבְחֲנוּ בְּפָרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ, אוֹ בְּקֶטַע הַגְּמָרָא שֶׁלָּמְדוּ בְּאוֹתוֹ הַשָּׁבוּעַ. בְּתֹם הַמִּבְחָן אָכַלְנוּ אֲרוּחַת צָהֳרַיִם וְאָז הָיִינוּ פְּנוּיִים עַד לִשְׁעַת תְּפִלַּת מִנְחָה.
וּבְכֵן הַכַּדּוּר בְּיָדֵינוּ! זְמַן פָּנוּי בְּיָדֵינוּ! הָלַכְנוּ, יַלְדֵי רְחוֹב רָאקוֹצִי, אֶל מִגְרָשׁ רֵיק שֶׁהָיָה בְּשׁוּלֵי הָעִיר, שָׁם הִתְקַיְּמוּ בְּדֶרֶךְ כְּלָל אִמּוּנִים טְרוֹם צְבָאִיִּים שֶׁל אִרְגּוּן בַּשֵּׁם לְבַנְטֵא, אִרְגּוּן שֶׁבְּמַהוּתוֹ הָיָה דּוֹמֶה לַגַּדְנָ"ע שֶׁלָּנוּ. הָלַכְנוּ לְמִגְרָשׁ זֶה כְּדֵי לְקַיֵּם מִשְׂחַק כַּדּוּרֶגֶל בֵּין שְׁתֵּי קְבוּצוֹת יְלָדִים מֵהָרְחוֹבוֹת הַסְּמוּכִים. הַמִּשְׂחָק הָיָה מַלְהִיב וּמְצֻיָּן, אִם כִּי נוֹתַר קְצָת טַעַם מָרִיר בְּפִינוּ, יַלְדֵי רְחוֹב רָאקוֹצִי, מִשּׁוּם שֶׁהִפְסַדְנוּ לְיַלְדֵי רְחוֹב פֵּטוֹפִי בַּתּוֹצָאָה 1:2.
אַךְ כָּל זֶה הָיָה כְּאַיִן וּכְאֶפֶס בְּהַשְׁוָאָה לְמַה שֶּׁצִּפָּהּ לָנוּ בְּתֹם הַמִּשְׂחָק, כַּאֲשֶׁר חָזַרְנוּ לִתְפִלַּת הַמִּנְחָה. כִּמְעַט כָּל הַקְּהִלָּה, גְּבָרִים נָשִׁים וָטַף, הָיְתָה שָׁם בֶּחָצֵר הַגְּדוֹלָה שֶׁל בֵּית הַכְּנֶסֶת וְקִבְּלָה אוֹתָנוּ בִּצְעָקוֹת וּבַחֲרָפוֹת: שְׁקָצִים, פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, מְחַלְּלֵי שַׁבָּת! עָמַדְנוּ שָׁם פְּעוּרֵי פֶּה, אוֹבְדֵי עֵצוֹת, מְבֹהָלִים, בְּעֵינַיִם דּוֹמְעוֹת וְרוֹעֲדִים מִפַּחַד. הַדָּבָר הָיָה מוּזָר בְּעֵינַי; הַלֹּא בְּכָל שַׁבָּת שִׂחַקְנוּ בְּכַדּוּר הַסְּמַרְטוּטִים, וְהָעִנְיָן עָבַר בְּשָׁלוֹם וְלֹא נֶחְשַׁדְנוּ בְּחִלּוּל שַׁבָּת וְלֹא נִקְרֵאנוּ פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, וְהִנֵּה הַכַּדּוּר הָאֲמִתִּי הוֹפֵךְ אוֹתָנוּ לִשְׁקָצִים וּפוֹרְעֵי חֹק!... אַךְ לְאַט לְאַט נִרְגְּעוּ הָרוּחוֹת וּלְאַחַר תְּפִלַּת מַעֲרִיב הָלַכְנוּ כֻּלָּנוּ הַבַּיְתָה, וְגַם שָׁם כַּמּוּבָן סָפַגְנוּ נְזִיפָה עַל הַחֵטְא הַכָּפוּל שֶׁלָּנוּ: לֹא רַק עַל הַמִּשְׂחָק בְּכַדּוּר בְּשַׁבָּת, כִּי אִם גַּם עַל הַדֶּרֶךְ שֶׁבָּהּ הִשַּׂגְנוּ אֶת הַכַּדּוּר. אַךְ הַגָּרוּעַ מִכֹּל בָּא רַק לַמָּחֳרָת, בַּ"חֶדֶר" שֶׁבּוֹ לָמַדְנוּ. שְׁנֵי הַמְּלַמְּדִים כְּבָר הִמְתִּינוּ לָנוּ שָׁם וְכָל אֶחָד מֵאִתָּנוּ נֶאֱלַץ לְהִשְׁתַּטֵּחַ עַל הַסַּפְסָל וְלִסְפֹּג חָמֵשׁ מַלְקוֹת מֵרְצוּעָה, עַל אוֹתוֹ חֵלֶק בְּגוּפֵנוּ שֶׁעָלָיו אֲנַחְנוּ יוֹשְׁבִים בְּדֶרֶךְ כְּלָל.
הַנְּזִיפוֹת וְהַמַּלְקוֹת שֶׁסָּפַגְנוּ – לְלֹא כָּל הַצְדָּקָה – כְּפִי שֶׁחַשְׁתִּי אָז וּבְוַדַּאי עַל פִּי תְּחוּשָׁתִי הַיּוֹם, וְהַהַשְׁפָּלָה שֶׁהָיְתָה כְּרוּכָה בְּכָךְ, זְכוּרוֹת לִי הֵיטֵב עַד הַיּוֹם. וּכְפִי שֶׁאֲנִי זוֹכֵר אֶת טַעְמוֹ הַמָּתוֹק שֶׁל הָאֲבַטִּיחַ מִכִּכַּר הַשּׁוּק, כָּךְ אֲנִי זוֹכֵר אֶת טַעְמָהּ הַמַּר שֶׁל הָרְצוּעָה עַל אוֹתוֹ הַסַּפְסָל.
אַךְ גַּם בְּכָךְ הַפָּרָשָׁה עֲדַיִן לֹא תַּמָּה. נֶאֱלַצְנוּ לְגַלּוֹת אֶת מְקוֹם הַמַּחֲבוֹא שֶׁל הַכַּדּוּר, וְלֹא עָזְרוּ כָּל תַּחֲנוּנֵינוּ. לֹא הִתְחַשְּׁבוּ בַּדֶּרֶךְ הַקָּשָׁה שֶׁבָּהּ הִשַּׂגְנוּ אֶת הַכַּדּוּר. כָּל מַאֲמַצֵּינוּ, הַוִּתּוּרִים וְהָאִפּוּק בְּמֶשֶׁךְ שָׁנָה וְיוֹתֵר – לֹא עָמְדוּ לָנוּ. הַכַּדּוּר הֻחְזַר לַחֲנוּתוֹ שֶׁל מַר בְּלָאוּ, וְהוּא הוֹאִיל לְקַבֵּל אוֹתוֹ תְּמוּרַת מַחֲצִית הַמְּחִיר שֶׁשִּׁלַּמְנוּ לוֹ. דֶּרֶךְ אַגַּב, עַד הַיּוֹם לֹא יָדוּעַ לִי מֶה עָלָה בְּגוֹרָלוֹ שֶׁל אוֹתוֹ סְכוּם כֶּסֶף שֶׁהֵשִׁיב מַר בְּלָאוּ; לְמִי הוּא נִמְסַר וּמָה נַעֲשָׂה בּוֹ.
 
בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ הַיָּמִים עָבְרוּ וְהִגִּיעוּ זְמַנִּים קָשִׁים לְיַהֲדוּת הוּנְגַּרְיָה, וְאֵלֶּה הִשְׁכִּיחוּ אֶת מַעֲשֵׂה הַכַּדּוּר. מֵאָז עָבְרוּ יוֹתֵר מִשִּׁשִּׁים שָׁנָה, מַיִם רַבִּים זָרְמוּ מֵאָז בִּנְהַר הַדָּנוּבָּה. וַאֲנִי, מֵאָז אוֹתוֹ מִשְׂחָק רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן בְּכַדּוּרֶגֶל אֲמִתִּי, הַרְבֵּה כַּדּוּרֶגֶל לֹא שִׂחַקְתִּי. כָּךְ אִבֵּד הָעוֹלָם כַּדּוּרַגְלָן מֻכְשָׁר וּמַבְטִיחַ.
שְׁלֹמֹה זִינְגֶּר
נִיר גַּלִּים, יָנוּאָר 1999
 
אהוד שלום.
השבוע חגג אבי שלמה זינגר את יום הולדתו התשעים ושבעה.
לפני עשרים שנה ויותר כתב אבא את הסיפור שאני מצרף כאן, וחשבתי שקוראי חב"ע ישמחו לקרוא אותו. הסיפור אמיתי, והוא כתוב בנימה מחויכת, כפי שתחזינה עיניך. אם תמצא אותו ראוי לפרסום בבמה שלך – אשמח. אציין רק שאבא הוא יליד הונגריה ושפת האם שלו אינה עברית, ובשל כך היה עליי לתקן פה ושם את העברית, בנגיעות עדינות וזהירות. כמו כן הוספתי ניקוד.
תודה,
רפאל זֵר
 
איתמר פרת

עם חכם, קבינט גם

עוד פעם המלאכים האלה. פעם היו גמדי ליל שבלילה עושים כל מה שלא הספקת לעשות ביום. מסתבר כי עם מלאכים זה אחרת.
זה אותו אחד, המלאך גבריאל, גבי. כנראה שהוא מתמחה בבשורות, כמו שם בנצרת, איפה שהוא הביא בשורה לקטנה הזאתי. אבל כאן הוא לבוש רגיל, מדי זית. אני חושב שהוא מגוייס אצל קצין העיר.
"טוב, ספר משהו," אני אומר, ממעמקי השינה. "אתמול לא פתחתי חדשות."
גבי מחניק פיהוק מנומס. "מה אגיד לך, חדשות אין. המשפחות חוזרות לקפלן וחוסמות את איילון. יש עכשיו כרזות חדשות. 'זה לא מה שהבטחתם', 'עד מתי תיכנעו', 'רק באמונה ננצח', וככה. מצב חרא."
"אבל רק אתמול אמרו שיש משא ומתן. סודי, עם ארדואן."
"זה היה בשביעי לינואר. בעבר הרחוק."
"אז יש?"
"ידידי, אולי אינך מיודע. היום העשירי בפברואר. ישנת רצוף שבועיים."
"שבועיים?! אז מה קרה כל הזמן? החזירו את כל החטופים?"
"אז בוא אעדכן אותך. הממשלה נכנעה לדרישת  החמאס לשביתת נשק של שבועיים. הם דרשו שלושה שבועות אבל הקבינט התעשת. גם אצלם הלב נשבר נוכח לחץ המשפחות, כרזות כמו 'ממשלת רוצחים' ו'חורבן בית שלישי'. בינתיים החמאס שולחים תמונות מסוג של דע"ש. למה שאכנס לפרטים. בקבינט היו סצנות, נשפכו דמעות אפילו. החמאס אמרו שרק בסוף שלושה שבועות הם יסכימו למשא ומתן, אבל בעד כל שלושה חטופים ידרשו עשרה ימי שביתת נשק."
"ולזה הסכמנו?"
"אמרתי לך, המשפחות עשו היסטריקה. אפשר להבין אותם, לא? היו גם שמועות כי לביידן יש בעיות קשות במפלגה שלו וייתכן שיפסיק את המשלוחים. את חאן יוניס הם בנו מחדש. עם קבלנים ממצרים וקטאר. הם הוסיפו מנהרות והכל שם זורם. והממשלה תקועה כי נתניהו בנבצרוּת. שרה סידרה את זה עם רופא המשפחה."
"אז מי ראש הממשלה עכשיו?"
"אין. בן גביר מחליף, בתור סגן ראש ממשלה. מליאת הליכוד צריכה להתכנס ולקבל החלטות."
"ובינתיים אין את החטופים?"
"שמע, אני מצטער שהערתי אותך. תחזור לישון. אני בטוח כי תחלום על פתרון."
איתמר פרת
 
נעמן כהן

חזרה לדרום או פרידה מהדרום?

"לְאַט, רֵעִים, הֵם פּוֹסְעִים אַחֲרֵינוּ. / הֵם הוֹלְכִים צָפוֹנָה – אֵיזֶה יוֹם סוּמָא! – בִּידֵיהֶם שְׁבִילֵינוּ. // פְּסִיעָה נוֹפֶלֶת עַל פְּסִיעָה. – הַהוֹלֵךְ מִי מִלְּפָנִים? / צֵל אֶת צִלּוֹ חוֹבֵק, גִּבּוֹרַי שׁוֹתְקִים. // צְלָלַי, צְלָלִים, שָׁוְא אַתֶּם הוֹלְכִים אַחֲרֵינוּ! / גִּבּוֹרַי אֵינָם זוֹכְרִים מָה הֵן שְׁנוֹת חַיֵּינוּ.
"פְּסִיעָה נִדְמֵית בְּתוֹךְ פְּסִיעָה, שָׁם – הֲזֹאת כְּבָר הָעִיר? / שְׁתִיקָה. וּמְאוּם מִלְּבַד שְׁתִיקָה. רַק דֶּשֶׁא צָעִיר – – // אֹהֶל גָּדוֹל נָע בָּרוּחַ; בְּרוֹשׁ נָגַע בָּעָב. / שְׁקִיעָה, וְצֵל אַדְמוֹן עוֹמֵד כְּהֵד בְּקִמּוּרָיו. – // הָהּ, לָמָּה אַתֶּם, רֵעַי, שׁוֹתְקִים אִם הַדְּמָמָה אֵינָהּ שׁוֹתֶקֶת."
בימים אלו כשתושבי ישובי עוטף עזה מפונים צפונה אי אפשר שלא להיזכר במילים הללו מתוך הפואמה של אבא קובנר "פרידה מהדרום", שנכתבה ב-1949 והוקדשה לחטיבת גבעתי לאור הקרבות הקשים של החטיבה במלחמת השחרור.
במהלך המלחמה לחמה גבעתי בכ-180 קרבות, בהם נהרגו 675 חיילים ונפצעו כ-2,000 לוחמים.
https://he.m.wikipedia.org/wiki/חטיבת_גבעתי_(תש"ח)
היום זה נראה אולי מספר קטן, אבל אז, יחסית לאוכלוסיית המדינה שמנתה כשבע מאות אלף יהודים בלבד זה היה מספר עצום.
אבא קובנר, הפרטיזן מגטו וילנה שטבע את האימרה "אל נלך כצאן לטבח!" התמנה כאיש "השומר הצעיר" לפוליטרוק של חטיבת גבעתי.
בפואמה שר קובנר על ההולכים משדה הקרב בדרום צפונה. הוא כותב על הלוחם ההרוג דַּמבָּם ואהובתו שלומית.
דַּמבָּם (דם בם) הוא דמות אמיתית. הוא סרן גרשון דובינבוים דֶּבַּמְבָּם שנפל בקרב וקובנר מדגיש את המילה דַּמבָּם.
(סרן גרשון דובינבוים דבמבם – אתר יזכור)
https://www.izkor.gov.il/דובנבוים גרשון/en_5ed4b0b9087bcd2bbae6bf8e2b43f5bc
דַּמבָּם רואה ברגע מותו "פְּרָחִים קְרוּעִים בִּנְחִירָיו" (גנץ: כלניות יפרחו). ברגע פרידתו מהחיים, מצווה דמבם לאהובתו צו קשה מנשוא: לשכוח אותו, למען תמשיך את החיים: "לְכִי, שְׁלוֹמִית. לְכִי לִשְׁכֹּחַ. / לִתְמוּנָה שֶׁנִּשְׁלְמָה אֵין חָבִים עוֹד אַהֲבָה; // [...] גְּדוֹלָה הָאַהֲבָה מֵאִתָּנוּ."
מיהי שלומית? שלומית מהמילה שלום. קובנר קרא לבתו שלומית. מכל מקום הוא לא הזכיר בשירו את שמה של שלומית דורצ'ין ז"ל שנהרגה בקרב הגבורה בניצנים לפני שנכנעה. כניעה שאותה גינה קובנר בחריפות כאשר כתב: "להיכנע – כל עוד חי הגוף והכדור האחרון נושם במחסנית – חרפה היא! לצאת לשבי הפולש – חרפה ומוות!"
(שלומית דורצ'ין – אתר יזכור)
https://www.izkor.gov.il/שולמית דורצ'ין/en_09c272685b79ddf9a777bb2679c0c46f
(אחיהּ של שלומית דורצ'ין, יוסף דורצ'ין-דוריאל ז"ל, הוא בעל "דוקטרינת דוריאל" לתגובה בעזה שלמרבה האסון נדחתה ע"י ההנהגה הפוליטית והצבאית הישראלית).
בפסח תשס"ה, 2005, ערב ההתנתקות מרצועת עזה וגירוש 8600 יהודים מעזה צפונה, כתב ראובן פרלוב-שהם (היה מורה שלי לתנ"ך נ.כ.) שיר המשך לפואמה של קובנר – "אחרי שהם כבר נפרדו מהדרום".
בשיר מזכיר ראובן פרלוב-שהם את דמבם ושלומית שלא שכחה את העבר על רקע הימים שבאו אחרי הפרידה בדרום, עם כל מלחמות ישראל.
(הנה השיר של ראובן פרלוב-שהם, וניתוחם מאיר העינים של מרים ויואב ויגודסקי-אהרוני בעלון יפעת):
https://www.yifat.org.il/Sites/yifat/content/File/alon/2145.pdf
(הנה השיר ב"חדשות בן עזר" 967)
 
ראובן שהם
אחרי שהם כבר נפרדו מהדרום
 
שֶׁל אַבָּא קוֹבְנֵר הֵם שׁוּב נִּפְרָדִים מֵהַדָּרוֹם
וּפְנֵיהֶם שׁוּב צָפוֹנָה. אֲבָל כְּשֶׁהֵישִׁירוּ
מַבַּט שׁוּם צָפוֹן כְּבָר לֹא צִפָּה לָהֶם. רַק
מַרְאַת חוֹלוֹת. רַק שׁוּב דָּרוֹם. אוֹתוֹ דָּרוֹם.
אוֹתוֹ דָּרוֹם עַצְמוֹ. שָׁלְחוּ יָד לְפָנִים,  מָדְדוּ שְׁתֵּי
אֶצְבְּעוֹת יָמִינָה – דָּרוֹם, שְׁתַּיִם שְׂמֹאלָה –
דָּרוֹם, הַכֹּל דָּרוֹם, שׁוּב וְשׁוּב וְשׁוּב דָּרוֹם
הַכֹּל צָפוּ אֶל יַמָּה – וְהִנֵּה עַזָּה כִּתְמוֹל
הִתְבּוֹנְנוּ אֶל קֶדְמָה – וְהִנֵּה רָפִיחַ כְּשִׁלְשׁוֹם 
הִבִּיטוּ צָפוֹנָה – וְהִנֵּה חָן-יוּנֵס מָחָר.
נָשְׂאוּ אֶת עֵינֵיהֶם אֶל שָׁמַיִם שֶׁל מַעֲלָה
וְהִנֵּה צִיר-כִּסּוּפִים חָסוּם כְּתָמִיד הֵם
שׁוּב נִפְרָדִים מֵהַדָּרוֹם אֲבָל שְׂדֵרַת הַבְּרוֹשִׁים
מַקְדִּימָה אוֹתָם שׁוּב וְשׁוּב מְתַעֶלֶת אוֹתָם
דָּרוֹמָה לָמָּה אַחַי? אַתֶּם שׁוֹתְקִים? וְהַדָּרוֹם
דַּוְקָא מַאֲזִין  לְקוֹלְכֶם! וְדַמְבָּם* הַנִּשְׁכָּח לִבּוֹ
שׁוּב יוֹצֵא אֲלֵיכֶם, עֵינָיו כַּלּוֹת, הִנֵּה הוּא שׁוּב
רוֹאֶה פְּרָחִים קְרוּעִים בִּנְחִירָיו כְּמוֹ אָז
הָרַקֶּפֶת שׁוֹתֶקֶת וּשְׁלוֹמִית,* כְּמוֹ אָז
מְסָרֶבֶת לִשְׁכֹּחַ וְהָעוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו וְאָנוּ כָּאן נִקְבָּרִים.
מְרֻמִּים. וְהוּא, קַבְּרָן עִם וֶתֶק וּקְבִיעוּת בְּחֶבְרָה
קָדִישָׁא, אוֹמֵר עָלֵינוּ, אֲפִלּוּ בָּרֶגַע הַזֶּה מַמָּשׁ,
קַדִּישׁ-קַדִּיש-קַדִּיש-אָדִיש-יָתוֹם-בַּדָּרוֹם
 בְּפֶסַח התשס"ה
 
* דמבם ושלומית, גיבורי הפואמה "פרדה מהדרום" של אבא קובנר.
 
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00967.php
(ניתוח השיר חב"ע 969, 14.8.2014 "ראובן, נדמה לנו, שובר שתיקה").
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00969.php
 
מרים ויואב אהרוני
שוב ושוב ושוב דרום
קריאה בשירו של ראובן שהם "אחרי שהם כבר נפרדו מהדרום",
חב"ע 967, 7.8.2014
את ראובן שהם אנחנו מכירים כל חיינו – כך לפחות חשבנו. בעשורים האחרונים, אחרי שנים ביפעת במטעים ובמערכות החינוך ובית הספר, פנה למסלול האקדמי והיה לחוקר ומרצה לספרות עברית באוניברסיטת חיפה. מחקריו, שרק את מיעוטם קראנו, התפרסמו וממשיכים להתפרסם עד היום בכתבי עת ובספרים שכתב. חשבנו שאנחנו מכירים, ולכן כל-כך הופתענו כאשר קראנו ב"חדשות בן עזר" שיר של ראובן – לא ידענו שהוא גם משורר.
כבר מהכותרת והשורה הראשונה מתכתב השיר עם הפואמה הגדולה של אבא קובנר "פרידה מהדרום", שראתה אור בשנת 1949. קובנר הקדיש את יצירתו ללוחמי גבעתי במלחמת השחרור, שלחמו בדרום, באזור שאנחנו קוראים לו היום "עוטף עזה", "חוטף עזה" בלשון אנשי היישובים המופגזים. ראובן כתב את השיר בפסח תשס"ה, 2005, ערב ההתנתקות – והוא נקרא כאילו נכתב בימים אלה ממש.
תחילתו של השיר במסע של "הם" אל הצפון, אחרי שנפרדו "מהדרום של אבא קובנר". כבר מה"שוב נפרדים" הראשון ניתן להבין שלא מדובר כנראה בלוחמי תש"ח, אלא בהם וגם במחליפיהם – המִיהוּת מתחלפת, המַהות נשארת – מציאות של מלחמות וחללי מלחמות, קרבות ואובדן חיים, שתחזור ותישנה עד אין קץ.
הניסיון לנוע אל הצפון נכשל. ההולכים מחפשים דרך, אבל "מאבדים את הצפון," בלשון העם. כי גם אחרי שנפרדו מהדרום, הדרום – חוויית המלחמה שחלחלה לכל מדור וסדק בנפשם – איננו עוזב אותם. הוא נמצא בכל כיוון אשר אליו ישאו עיניהם  – למערב, למזרח, לצפון – נמצא הדרום. ואם יביטו למעלה, גם שם יראו אותו: "ציר כיסופים חסום כתמיד" וכנראה אין דרך לפתוח אותו. מה שמצפה אינו הצפון, אלא רק שוב ושוב הדרום, שוב "מַרְאַת חוֹלוֹת" – כשמם של שלושת הפרקים המרכזיים של "פרידה מהדרום" של קובנר.
מה היא המַראָה הזאת? מראה אמיתית, שעשויה מזכוכית שעשויה מחול, משקפת את דמות המתבונן בה ואת סביבתו בצורה בהירה וחדת קווים. מראַת החול, העשויה מחומר הגלם, משקפת תמונה מעורפלת הדורשת פענוח, תמונה שככל שמביטים בה יותר מקרוב כך היא מטושטשת יותר – אולי בכלל חזיון תעתועים, פטה-מורגנה. החולות המוכפלים לאין קץ הם-הם אדמת הדרום, שעליה כרעו-נפלו לוחמי תש"ח וגם לוחמי ששת הימים, לוחמי מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים וכל המלחמות והמבצעים שבאו אחר כך.
בחציו השני של השיר מתחלף התיאור של המביט מבחוץ אל מסעם הסיזיפי של ה"הם" לפנייה ישירה אליהם, בגוף שני. ההם האלמונים הופכים ל"אַחַי", והקריאה אל האחים היא לצאת משתיקתם, מהלם הקרב, להשמיע צעקה. אל השיר נכנסות הדמויות של "פרידה מהדרום" – הלוחם ההרוג דַּמבָּם ואהובתו שלומית. אלה אינן דמויות מומצאות-אנונימיות. קובנר נתן לגיבור השיר את השם המוזר, הנוקב, דַּמבָּם בעקבות כינויו של לוחם הפלמ"ח, המפקד האהוב והנערץ "דֶּבַּמְבָּם" (גרשון דוּבֶּנבּוים), שלחם במסירות נפש עליונה ונהרג בקרבות הדרום. בשמו מהדהדים תופי הטם-טם מבשרי המלחמה וטעם הדם בם.
בשירי "פרידה מן הדרום" של קובנר רואה דמבם ברגע מותו "פְּרָחִים קְרוּעִים בִּנְחִירָיו" – רואה, ואולי גם מריח את המראֶה המזעזע, איכשהו האוזן שומעת כאן הד לביטוי השחור על הנופלים ש"הלכו להריח את הפרחים מלמטה". דמבם ברגע מותו, הפרחים הקרועים בנחיריים והרקפת השותקת שדבקה בפניו חוזרים להכות בעצב מרסק בשיר של ראובן – "כְּמוֹ אָז" – מתש"ח עד עכשיו.
על קו הקץ, ברגע הפרידה מהחיים, מצווה דמבם של קובנר את אהובתו צו קשה מנשוא: לשכוח אותו, למען המשך החיים: "לְכִי, שְׁלוֹמִית. לְכִי לִשְׁכֹּחַ. / לִתְמוּנָה שֶׁנִּשְׁלְמָה אֵין חָבִים עוֹד אַהֲבָה; // [...] גְּדוֹלָה הָאַהֲבָה מֵאִתָּנוּ."
אך שלומית, "כְּמוֹ אָז", "מְסָרֶבֶת לִשְׁכֹּחַ". היא דבֵקה בזכרון המת ולא בצו החיים. זהו מסר קשה ונורא של השיר. האהבה-עד-נצח אל המת, אינה מאפשרת לאהובה את האהבה החיה. במקום לנוע לצפון, לחיים, גם שלומית נשארת בדרום – שהוא כלא הזיכרון, והוא גם המוות.
בסוף השיר, לא "הם" ולא "אתם" כי אם "אנו": "וְאָנוּ כָּאן נִקְבָּרִים. / מְרֻמִּים". מסתבר לפתע שהשיר הוא כְּפוּל מסלולים – מבחוץ, בציר הזמן – מן העבר אל ההווה והלאה; ומבפנים – בציר הזהות – מ"הם" אנונימיים אל הרֵעים-האחים ומהם אל "אנו" פנימי, עם פנים ושמות.
"הָעוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו / עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו וְאָנוּ כָּאן נִקְבָּרִים" – מתריס במרירות המשורר. מי לא ייזכר בזעקתו המרה של יהודה עמיחי בשירו "אל מלא רחמים": "אֵל מָלֵא רַחֲמִים / אִלְמָלֵא הָאֵל מְלֵא רַחֲמִים / הָיוּ הָרַחֲמִים בָּעוֹלָם וְלא רַק בּוֹ. / אֲנִי שֶׁקָּטַפְתִּי פְּרָחִים בָּהָר / וְהִסְתַּכַּלְתִּי אֶל כָּל הָעֲמָקִים, / אֲנִי שֶהֵבֵאתִי גְוִיּוֹת מִן הַגְּבָעוֹת, / יודֵעַ לְסַפֵּר שֶהַעוֹלָם רֵיק מֵרַחֲמִים..."
אצל עמיחי, גם הוא מלוחמי תש"ח בדרום, ממש באותם חולות שמהם אנו נפרדים בכותרת שירו של ראובן, מתרסקת הציפייה לניחומים ברחמי האֵל אל הוודאות שאת רחמיו שומר האֵל לעצמו והעולם ריק מרחמים. מי יודע זאת טוב מן הלוחם המביא לנקודת האיסוף את גוויות רעיו. הזעקה בשירו של ראובן מופנית אל הקדיש – תפילת צידוק הדין. בארץ, בעולם שהוא כולו דרום, באשר תפנה הוא דרום – ציר כיסופים חסום, שערי תפילה נעולים. הקדיש אינו צידוק הדין של יתום, כי אין דין. וגם דיין אין. הקדיש עצמו הוא יתום – קדיש אינסופי, בדרום, בעולם אדיש וריק מרחמים.
קובנר מסיים את "פרידה מן הדרום" בשיר "שדרת ברושים בדרך צפונה":
1. / לְאַט, רֵעִים, הֵם פּוֹסְעִים אַחֲרֵינוּ. / הֵם הוֹלְכִים צָפוֹנָה – אֵיזֶה יוֹם סוּמָא! – בִּידֵיהֶם שְׁבִילֵינוּ. // פְּסִיעָה נוֹפֶלֶת עַל פְּסִיעָה. – הַהוֹלֵךְ מִי מִלְּפָנִים? / צֵל אֶת צִלּוֹ חוֹבֵק, גִּבּוֹרַי שׁוֹתְקִים. // צְלָלַי, צְלָלִים, שָׁוְא אַתֶּם הוֹלְכִים אַחֲרֵינוּ! / גִּבּוֹרַי אֵינָם זוֹכְרִים מָה הֵן שְׁנוֹת חַיֵּינוּ.
2. / פְּסִיעָה נִדְמֵית בְּתוֹךְ פְּסִיעָה, שָׁם – הֲזֹאת כְּבָר הָעִיר? / שְׁתִיקָה. וּמְאוּם מִלְּבַד שְׁתִיקָה. רַק דֶּשֶׁא צָעִיר – – // אֹהֶל גָּדוֹל נָע בָּרוּחַ; בְּרוֹשׁ נָגַע בָּעָב. / שְׁקִיעָה, וְצֵל אַדְמוֹן עוֹמֵד כְּהֵד בְּקִמּוּרָיו. – // הָהּ, לָמָּה אַתֶּם, רֵעַי, שׁוֹתְקִים אִם הַדְּמָמָה אֵינָהּ שׁוֹתֶקֶת.
ראובן, נדמה לנו, שובר שתיקה.
מרים ויואב אהרוני
 
אבא קובנר בין ימין לשמאל
קובנר הפרטיזן שהיה בין הוגי רעיון "הנקם" – תוכנית פעולה להרעיל את ערי גרמניה ולהרוג כך מאות אלפי אנשים, ולאחר שכנוע נטש את הקבוצה, התבטא בחריפות כלפי האוייב הערבי. (לא היה קיים אז המושג פלשתינאי).
(גם הלמוט אוסטרמן-אורי אבנרי, למרות ספרו "בשדות פלשת", ושירו "שועלי שמשון" לא קרא לערבים פלישתים, או "פלשתינאים" כי לדבריו הוא עצמו נקרא אז פלשתינאי").
ב"דפים הקרביים" שפירסם קובנר כקצין התרבות של גבעתי. הוא השמיע התבטאויות תוקפניות וחריפות נגד האוייב הערבי: "סביבך חייל, בורקות עיניהם המטומטמות של כלבי הנילוס. היאורה כלבים! היאורה. ולא בקללה, בתפילה, באהבה לחץ על ההדק לשחוט, לשחוט ולפולשים לא תהי תקווה."
"כלבי אנגלו פארוק תחת גלגלינו ליד נגבוגרד. פרצו עכשיו קדימה! ולפתע היתה רכה האדמה, גופות! עשרות גופות! עשרות גופות תחת גלגליהם, נרתע הנהג, בני אדם תחת גלגליו! זכור את נגבה, בית דרס, עבדיס, ניצנים וגבעה 69 וידרוס! אל רתיעה בנים. כלבי רצח דינם דם!"
עם זאת כאיש "השומר הצעיר" הביע קובנר בפואמה "פרידה מהדרום" גם כאב על הכפרים הערביים שננטשו. הוא לא אומר גורשו, הוא אומר ננטשו, אבל הוא כואב את כאב הכפרים שאין שם נפש חיה, עם זאת, הוא תמך בזה – הוא רצה שטח יהודי רציף, אבל זה לא מנע ממנו לראות את המחיר ולכאוב אותו.
הוא כתב: "מִכָּאן אֵין כְּבִישׁ [...] קְרוּעוֹת פְּזוּרוֹת – כְּיָם קַסְדּוֹת שֶׁשָּׁמְטוּ – כִּפּוֹת-גְּבָעוֹת / וְעַל כָּל גִּבְעָה גֶּרְנִיקָה. // גֶּרְנִיקָה עַל כָּל גִּבְעָה!"
כמה אקטואלי היום כשרואים את עזה ההרוסה.
המשורר והסופר אלישע יוסלביץ'-חייטוביץ'-פורת, בן קיבוצו של קובנר, עין החורש, מתאר בעקבות ספרו של פרופ' ראובן פרלוב-שֹהַם, "המראה והקולות" קריאה קשובה בשירי הפואמה של אבא קובנר, "פרידה מהדרום", וד"ר חגי רוֹגַנִי, ממכללת אורנים, בספרו "מול הכפר שחרב", השירה העברית והסכסוך היהודי-ערבי, את הזדהותו של קובנר גם עם האסון של האוייב הערבי.
"בפואמה הזו," כותב פורת, "מתגלה כפל הפנים שבהן התייחס קובנר אל האוייב הערבי בעת מלחמת העצמאות. מצד אחד – איבה ושנאה לוהטות, ללא פשרה, אל הפולש המצרי, שבו נלחם במסגרת חטיבת 'גבעתי' במלחמה הקשה. איבה כל כך עמוקה, שהתירה לקובנר לגייס את כל משאבי לשונו החריפה: מהתנ"ך ועד ל'דפי הקרב', ועד לשימוש באוצרות בית הנשק הסובייטים ממלחמת העולם השנייה. לשון כל כך חריפה הוא נקט נגד המצרים וגם נגד יישובים שנפלו במערכה, ב"דפי הקרב" המפורסמים שלו, שעד היום אין סולחים לו עליה בקיבוץ 'ניצנים'.
"אבל מצד שני, גילה קובנר יחס אמפטי, נדיב ומרחם, לפליטי הכפרים הערביים של זירת המלחמה בדרום. יחסו הוא אפילו מזדהה ומבין את גורל הפליטות שנועד להם. באחד השירים האחרונים של הפואמה, 'אבן חלקה', הוא גם הירשה לעצמו לכתוב שורה כל כך קונטרוברסלית, שהיא ממש לא תיאמן. בבואו לתאר את הכפרים השרופים והחרבים שבראש הגבעות, הוא כותב: 'גרניקה על כל גבעה, על כל גבעה גרניקה'! – השימוש המדהים באיזכורה של העיירה הבאסקית הנחרבת, שהפכה לסמל הסבל האזרחי של מלחמת ספרד, הוא מאוד מאוד מפתיע אצל קובנר, וזאת בלשון המעטה. ומעניין שהשורה הזו לא שונתה בכל מהדורות 'פרידה מהדרום', והובאה כצורתה גם ב'כל שירי אבא קובנר', מהדורת דן מירון ומוסד ביאליק! – שורה כל כך דראמטית ובוטה, שאך פלא הוא, איך לא תפסה את עינם וליבם של חוקרי יצירתו של אבא קובנר."
מסתבר שדעתו של קובנר על הפליטים הערביים במלחמה, לא היתה כל כך שונה וכל כך רחוקה מיחסו של אבות ישורון אליהם, כפי שהתבטא בפואמה השנויה במחלוקת "פסח על כוכים". שני המשוררים הללו העזו, ראשונים ונחשונים, לתת ביטוי עז ודראמטי, הן לתוצאות המלחמה, שהביאה גם לגירוש ערביי ארץ ישראל מכפריהם, והן לחיי הפליטות שנגזרו מאז עליהם. כאן צריך לתת את הדעת גם על ההבדל הבולט שבין שני המשוררים: בעוד שאבות ישורון המשיך לאחוז בדיעותיו אלה, ואף השמיען וכתבן שנים ארוכות, לאורך יצירתו – הרי שאצל אבא קובנר היתה זו פעם אחת ויחידה של הזדהות עם הפליטים הערביים. הוא לא שב לעסוק בנושא הזה, ובוודאי שלא שב לעסוק בו מאותה נקודת הראות הקיצונית של "גרניקה על כל גבעה", שבאה לידי ביטוי כל כך עז ב"פרידה מהדרום".
מִכָּאן אֵין כְּבִישׁ [...] קְרוּעוֹת פְּזוּרוֹת – כְּיָם קַסְדּוֹת שֶׁשָּׁמְטוּ – כִּפּוֹת-גְּבָעוֹת / וְעַל כָּל גִּבְעָה גֶּרְנִיקָה. // גֶּרְנִיקָה עַל כָּל גִּבְעָה!
("חדשות בן עזר", 277)
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00277.htm
לימים לאחר שכתב את הפואמה "להקת הקצב מופיעה על הר גריזים", שנתפסה כתומכת ברעיון ארץ ישראל השלמה", נוצר קרע רוחני בין קובנר, חבר הקיבוץ של השומר הצעיר, לבין מה שקרוי בארץ "השמאל הישראלי". קובנר הוחרם והושכח. קובנר נשאר בלי הימין ובלי השמאל".
לסיכום: האם יעלה בידי ישראל לחסל את החמאס והג'יהאד ולחזור אל הדרום או שהפרידה מהדרום תהיה הפעם עובדה ולא רק שורה ספרותית? ימים יגידו.
 
קורבנות אדם בין הלניזם ליהדות
כבר מהתקופה ההלניסטית נהגו שונאי ישראל להאשים את היהודים שהם מקריבים קורבנות אדם. הידוע בהם היה אַפְּיון המדקדק או המבאר (30‏-20 לפנה"ס – 48-45 לספירה בערך) סופר וחוקר מצרי-יווני שהעליל על היהודים שבשעה שאנטיוכוס הרביעי נכנס לבית המקדש הוא מצא שם איש יווני ששכב על ספה בטמטום חושים כאשר לפניו הוצע שפע של מטעמים מכל טוב. כאשר אותו אדם ראה את המלך הוא נפל אפיים לפניו והתחנן שישלח אותו לחופשי. כששאל אותו המלך מי הוא ומה פשר מעשיו ופשר פיטומו, האיש בבכיות ואנחות סיפר לו, שהוא איש יווני שנפל בשבי בני עם נוכרי בשעה שביקר ביהודה לרגל עסקיו, נלקח לבית המקדש שם הפך לאסיר ופוטם במאכלים שונים, ובתחילה הוא הוטעה לחשוב ששפר גורלו. וכשניסה לברר על פשר הדברים, הוא הצליח לשמוע ולהבין שאחד מהחוקים היהודיים קובע שעל היהודים לתפוס איש יווני הבא מארץ זרה, לפטם אותו שנה שלמה ואז במועד קבוע לקחת אותו לחורשה. שם הם הורגים אותו ומקריבים אותו כקורבן על פי המנהגים שלהם, וטועמים מבשרו, ותוך כדי הקרבתו נשבעים שבועה ידועה להיות שונאים ליוונים, ואת שאריותיו זורקים לבור. והאיש אמר לאנטיוכוס שנותרו לו ימים מעטים לחיות, ולכן הוא מתחנן לפניו כמי שמכבד את האלים היוונים שיצילהו. ולכן כותב אפיון שבעקבות סיפור מזעזע ואיום זה, החליט אנטיוכוס לרדוף את היהודים, ולחלל את מקדשם."
נגד עלילת הדם של אפיון כתב יוסף בן מתתיהו את הספר "נגד אפיון" שבו הזים את עלילותיו. על פי יוסף בן מתתיהו, למרות שאפיון לעג ליהודים על היותם נימולים, הוא נאלץ לעבור מילה בעצמו, בעקבות זיהום באיבר מינו, אלא שהניתוח לא הועיל כיוון שהנמק פשט בגופו והוא מת בייסורים.
עלילת הדם על היהודים כמקריבי קורבנות אדם היתה נפוצה בעולם הלניסטי ועברה משם לנצרות:
https://he.m.wikipedia.org/wiki/עלילת_קורבן_האדם
נראה שהוויכוח מתקיים גם בימינו כאשר משה גרנות נהנה להשחיר את היהדות לעומת היוונות ולהאשימה בהקרבת קורבנות אדם, ולעומתו קמים חוה ליבוביץ ואהוד בן עזר (בדומה ליוסף בן מתתיהו) להגנתה.
משה גרנות מציין ארבעה מקרים המוזכרים בתנ"ך להקרבת קורבנות אדם:
1. יפתח מקריב את בתו (שופטים י"א 31-30)
2. צאצאי שאול מוקרבים לגבעונים כדי שהאל כדי שישים קץ לבצורת. (שמואל ב' כ"א , 6(
3. אחז ומנשה מקריבים את בניהם (מלכים ב' ט"ז 3, כ"א 6)
4. יאשיהו עצמו זובח את כוהני הבמות על המזבחות (מלכים ב' כ"ג 20),
לעומת דוגמאות אלו מציין ובצדק משה גרנות, כי בזמן השיא של אתונה התרבותית כבר לא היתה ביוון הקרבת אדם. (לפני כן היתה) הוא כמובן מדייק בדבריו, אלא שבזמנה של אתונה התרבותית כבר לא היתה גם בעולם היהודי הקרבת קורבנות אדם. ובכלל מקרים ספורים אלו ומקרים רבים יותר של עבודה זרה המוזכרים בתנ"ך אינם הוכחה על כך שביהדות היתה הקרבת קורבנות אדם. אלא הם מקרים יוצאי דופן שאינם מעידים על הכלל. לעומת היוונות דווקא התנ"ך מלא בגינוי מנהג זה של הקרבת קורבנות אדם.
הנה קראו:
https://www.hidabroot.org/question/227986
במיתולוגיה או בתיאולוגיה היוונית איננו מוצאים גינויים כאלו.
 
אמסטרדם מתאסלמית
תודה לרחל אוברמרס-ופסי על התיקון שההפגנה האנטישמית באמסטרדם לא נעשתה על דעת החנות ביינקורף ("חדשות בן עזר", 1913). מכל מקום העובדה שאמסטרדם מתאסלמת נשארה בעינה.כבר היום רוב הילדים הנולדים באמסטרדם הם מוסלמים בעיקר מרוקאים. ברוטרדם כבר יש היום 40 אחוז מוסלמים. לפי אחת התחזיות המוסלמים יהפכו עד 2044 לרוב בהולנד.
https://www.israelhayom.co.il/news/world-news/article/2205904
אולי חרט וילדרס ישנה את המצב. ימים יגידו.
 
"החופר" יוסף גיסיניביץ'-אחימאיר ממשיך ל"חפור"
ולעוות את ההיסטוריה
ז'בוטינסקי לא אבי הצבאיות הישראלית, לא יזם את הגדודים העבריים, לא  ניבא את השואה, ולא אמר "חסלו את הגלות – ולא, הגלות תחסל אתכם!"
מכיוון שאני פעם אחרי פעם מתקן את עיוותי ההיסטוריה של יוסף גיסינוביץ'-אחימאיר הוא מכנה אותי במטרה להעליבני "טרחן" (במקום לכנות כך את עצמו). אז יוסף גיסינביץ'-אחימאיר, כדאי שתדע, בעברית המודרנית מכנים טרחן החוזר פעם אחר פעם על דבריו "חופר", וזה בדיוק מה שאתה עושה בפרסום פמפלטים בסגנון תעמולת בית"ר משנות השלושים של המאה הקודמת החוזרים על הערצה עיוורת למנהיג תוך פרסום שקרים עליו.
לצערי הרב כבר שיבחתי אותו על שהפסיק לחפור והנה הוא ממשיך בחפירותיו עוד ועוד וממשיך לעוות את ההיסטוריה. ("חדשות בן עזר", 1913)
אני מתנצל בפני הקוראים על שאני חוזר על דבריי.
1. בניגוד לדבריו המזלזלים על "השומר" – "השומר" הוא אכן אבי הצבאיות הישראלית, אבי ההגנה וצה"ל. הגדודים העבריים שאפו אמנם להיות כוח צבאי עצמאי של היישוב בא"י, אבל פורקו מיד אחרי המלחמה. בכל מקרה אמירתו של יוסף גיסינביץ'-אחימאיר ש"ז'בוטינסקי יזם את הקמת הגדודים העבריים", אינה נכונה. מי שיזמו את הקמת הגדודים העבריים היו פנחס רוטנברג ודב בר בורוכוב הסוציאליסטיים. יוזמתם אכן הוצאה לפועל על ידי יוסף טרומפלדור וזאב ז'בוטינסקי.
2.  רק הרצל חזה את השואה במובן רצח יהודים שתבוא מגרמניה ואוסטריה והזהיר מפניה. מלבדו אין מנהיג יהודי שחזה כך את השואה, ודאי שלא ולדימיר זאב יבגנביץ' ז'בוטינסקי.
מאז הרצל שאכן חזה את השמדת היהודים, חזרו כל המנהיגים הציוניים על הסכנה שבחיי היהודים בגולה סכנה שתיארו כפוגרומים בנוסח קישינב, וקראו לעלייה לא"י. שום מנהיג ציוני לא חזה את השואה כהשמדה תעשייתית של יהודים ע"י גרמניה הנאצית. קל וחומר לא ולדימיר זאב יבגנביץ' ז'בוטינסקי שבאווילותו קבע וחזר על דעתו הפסקנית במאמרו 'המלחמה הבאה'. מ- 14.4.39 כי 'סכנת המלחמה חלפה' בזכות עמידתה האיתנה של פולין. אין שום סיכוי, הוא כתב, שבסוף שנות השלושים של המאה העשרים, יתדרדרו סכסוכי גבול למלחמה כוללת בגלל העוצמה של הצדדים. "אין צורך להיות נביא," כתב, "לא תהיה מלחמה אירופית."
(זאב ז'בוטינסקי, המלחמה הבאה, המשקיף, 14.4.39)
https://www.nli.org.il/he/newspapers/hmf/1939/04/14/01/article/15/?e=-------he-20--1--img-txIN|txTI--------------1
כזכור מדי כמה שנים היה יוסף גיסינוביץ-אחימאיר ממחזר את השקר שז'בוטינסקי חזה את השואה ואני נאלצתי לענות לו בעובדות שז'בוטינסקי מעולם לא חזה כלל את השואה.
הנה מה שכתבתי לו  בתגובה:
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon//hbe/hbe01770.php
מה שאיפיין את ז'בוטינסקי הוא דווקא העיוורון המדהים (שלא לומר האיוולת) שלו שבניגוד לתעמולת חסידיו המציגים אותו כנביא שניבא את השואה, לא רק שהוא לא ניבא כלל את השואה, אלא מתוך כחש עצמי ראה את המציאות כפי שרצה שתהיה ולא כפי שהיא, ולכן גם לקה בעיוורון מוחלט לסכנתה.
ז'בוטינסקי חזר והדגיש במאמריו שאין שום סיכוי למלחמת עם גרמניה כי גרמניה חלשה ופולניה חזקה. לכן ז'בוטינסקי לא העלה על הדעת שהגרמנים יבצעו שואה ליהודים, במובן של השמדה טוטלית. הלמוט אויסטרמן-(אורי אבנרי) כתב באוטוביוגרפיה שלו שכנער הוא העריץ עד מאוד את ז'בוטינסקי כנביא וקרא בשקיקה את מאמריו, עד שפרצה מלחמת העולם השנייה שז'בוטינסקי חזר וניבא שהיא לא יכולה לפרוץ, מאז סר חינו של ז'בוטינסקי כפרשן וכמדינאי בעיניו. (אורי אבנרי, "אופטימי", עמ' 103) הנה מאמר המסכם את העיוורון הפוליטי המדהים של ז'בוטינסקי:
http://humanities.tau.ac.il/segel/yshavit/files/2012/05/מי_קרא_זאב.pdf
3. ולדימיר זאב יבגנביץ' ז'בוטינסקי גם לא אמר מעולם את המשפט "חסלו את הגולה, ולא – הגולה תחסל אתכם." – אבל הפעם זו לא אשמת יוסף גסינוביץ-אחימאיר, כי גם הוא הוטעה.
מחקר שנעשה ע"י פרופ' אמיר גולדשטיין מהמכללה האקדמית תל חי, ואפי חורי, מתכנת בפייסבוק, בכל המקורות ופורסם בכתב העת "ציון" מצא שז'בוטינסקי מעולם לא אמר את המשפט.
מאין אם כן בא המשפט שיוחס בטעות לז'בוטינסקי?
ההיסטוריון יוסף קלוזנר, המקורב לתנועה הרוויזיוניסטית, נשא נאום בירושלים בנובמבר 1942 שבו אמר: "20 השנים האחרונות הוכיחו את צדקתם של הרצל, נורדאו, ז'בוטינסקי, שאמרו – או שאנו נחסל את הגולה, או שהגולה תחסל אותנו." המשפט לא התיימר להיות ציטוט של ז'בוטינסקי, אלא ביטוי כללי להלך הרוח של כמה ממנהיגי הציונות.
בדצמבר 1942 התקיימה עצרת אבל בתל אביב, לאחר היוודע דבר השמדתם של יהודים רבים באירופה. שמשון יוניצ'מן, מראשי המפלגה הרוויזיוניסטית ותנועת בית"ר בארץ, ולימים ח"כ מטעם תנועת החרות, נשא בה נאום שבו אמר כי "ז'בוטינסקי הכריז: 'יהודים! אם לא תחסלו את הגלות – הגולה תחסל אתכם', אבל העם לא שמע בקולו." מכאן – קצרה הדרך גם לעיתונות. אייזיק רמבה, עורך "המשקיף", היומון של המפלגה הרוויזיוניסטית, כתב כי ז'בוטינסקי קרא ליהודי פולין מעל במות שונות: "אחים יהודים, חסלו את הגלות כי אם לא תעשו זאת – תחסל הגלות אתכם". בהמשך, ולאורך שנות ה-40, צוטט המשפט הזה שוב ושוב מפיו של ז'בוטינסקי לכאורה.
גולדשטיין, חוקר הימין הציוני, שפרסם ב-2015 את הספר "דרך רבת פנים: ציונותו של זאב ז'בוטינסקי לנוכח האנטישמיות", המשיך ובדק עם עמיתו חורי ציטוט מפורסם נוסף המיוחס לז'בוטינסקי. גם הוא, לכאורה, מתעד כיצד חזה המנהיג את השואה והתריע מפניה. הציטוט נאמר לכאורה בנאום שנשא בט' באב 1938 בוורשה. "אני מזהיר אתכם בלא הפוגה, שהקטסטרופה מתקרבת… ליבי שותת דם על שאתם, אחים ואחיות יקרים, אינכם רואים את הר הגעש שיתחיל תיכף לפלוט את אש ההשמדה. אני רואה מראה איום. הזמן קצר בו אפשר עוד להינצל," מצוטט ז'בוטינסקי בנאום הזה. "למען השם! יציל נא כל אחד את נפשו, כל עוד יש זמן לכך – והזמן קצר… אלה שיצליחו למלט את נפשם מהקטסטרופה, יזכו לרגע החגיגי של שמחה יהודית גדולה: לידתה מחדש ותקומתה של מדינה יהודית."
כשגולדשטיין וחורי עיינו בנוסח המקורי של הנאום שנשא ז'בוטינסקי בוורשה בט' באב 1938, הם לא מצאו שום זכר למשפטים האלה. בזמן אמת הנאום סוקר בהרחבה בעיתונות ביידיש ובעברית. כמה בכירים בתנועה הרוויזיוניסטית בפולין אף נכחו באולם בו נישא. ואולם במשך עשרות שנים, בשום מקום, אף אחד מהם לא כתב או אמר כי ז'בוטינסקי אמר את הדברים החריפים האלה. "ז'בוטינסקי לא אמר את המשפטים הללו מימיו," פוסקים גולדשטיין וחורי. "הנאום הופץ תחת שמו של ז'בוטינסקי, אף שאין כל מקור המתעד את הדברים בזמן אמת. הוא מובא תמיד כציטוט ממקור שני או ללא ציון מקור כלל," הם מוסיפים.
מי שתרם במיוחד להפצת השקר היה ההיסטוריון בן-ציון נתניהו שהתייחס לנאום הזה בדברים שבכתב ובעל פה. ב-1981 כתב: "כמה משונה הדבר... שיש עוד בזמננו חוקרים וסופרים המשמיעים בתקיפות את הטענה הישנה, ששום אדם לא ראה מראש את השואה." בהמשך דבריו הציג את ז'בוטינסקי כמי שהתריע על בוא השואה "בעתיד הקרוב ביותר," וכדוגמה ציטט את הנאום המפוברק, ופסק כי הדברים האלה מעידים, כי ז'בוטינסקי היה נביא. "מי שדיבר כך שנה לפני השואה, וכן שתיים-שלוש שנים לפניה, לא היה פרוגונסטיקן פוליטי רגיל. אור החזון נגה עליו. אותו אור שנגה על נביאי ישראל כשאמרו: 'נפתחו השמים ואראה מראות אלוהים," כתב.
(עופר אדר"ת, "ציטוט מפורסם מייחס לז'בוטינסקי אזהרה מהשואה. מחקר מטיל ספק בכך שנאמר", "אל-ארצ'י" 18.4.23)
https://www.haaretz.co.il/news/education/2023-04-18/ty-article/.premium/00000187-88c6-dc6c-a5ff-efd745290000
לסיכום: ז'בוטינסקי לא אבי הצבאיות הישראלית, לא יזם את הגדודים העבריים, לא  ניבא את השואה, ולא אמר "חסלו את הגלות – ולא, הגלות תחסל אתכם!" (אפשר לכתוב עליו דברים אחרים, למשל שהיה מתרגם מחונן).
כפי שאנו עדים עכשיו מתופעת ה"ביביזם" (והן מהביבופוביה) שהערצה עיוורת של מנהיג פוליטי מעוותת דעתו של אדם. כדאי לו ליוסף גיסינוביץ'-אחימאיר להפסיק לחפור בתעמולה הריקה והשקרית של בית"ר משנות השלושים של המאה הקודמת מתוך הערצה עיוורת למנהיג תוך הפצת שקרים עליו. ובעיקר על הדיבה השקרית והמרושעת שלו שמורשתו של יצחק רבין היא רצח אנשי אלטלנה.אני מקווה שלא אצטרך עוד לתקן את עיוותי ההיסטוריה של יוסף גיסינביץ'-אחימאיר, ולהיתפס בגלל זה כטרחן-חופר.
נ.ב. מכינוי לעג אחד של יוסף גיסינביץ' אחימאיר כלפיי אכן נעלבתי. הוא מכנה אותי רק "רבי"... למה לא "רעבע"...) מכיוון שיוסף גיסינביץ' אחימאיר מאוד מתעניין בשם משפחתי במאה ה-19 אז הנה בצרופה תמונת הקבר של סבי. [מצבתו של אליהו ב"ר צבי הכהן שנפטר בשנת תרצ"ז.  הצרופה תישלח למעוניינים. – אב"ע].
 
הפירמידה התהפכה שנית
דב בר בורוכוב ( 1881-1917), מאבות הציונות הסוציאליסטית, ממייסדי מפלגת "פועלי ציון" (מפלגתו של דוד יוסף גרין-בן גוריון ויצחק שימשלביץ'-בן צבי) שהיתה הציר המרכזי של תנועה זו וההוגה הבולט שלה. את תורתו הוא ניסח במאמר "הפלטפורמה שלנו", שברבות הזמן היה מקווי היסוד של מפלגת מפא"י שצמחה מפועלי ציון, והיה מהוגי הקמת הגדודים העבריים, נודע בתורת "הפירמידה ההפוכה" שלו.
"מצבו הכלכלי של העם היהודי בגולה הוא פירמידה הפוכה," כתב בורוכוב, "המצב הנורמלי הוא מצב שבו רוב העם הוא יצרני, פרולטריון שעוסק במקצועות יצרניים כמו חקלאות ותעשייה, ורק מיעוט הוא בורגני, העוסק במקצועות לא יצרניים כמו בנקאות ומסחר. אצל היהודים קיים מצב הופכי – רוב העם היהודי עוסק במקצועות לא יצרניים." – מתוך "לשאלת ציון וטריטוריה", יוני-אוקטובר 1905, בר בורוכוב, כתבים, כרך א', תל אביב: הקיבוץ המאוחד וספריית פועלים, תשט"ו־1955, עמודים 41-42.
"התנאי הכללי ביותר של הייצור, והוא גם המכל והבסיס לכל התנאים הפנימיים, אף הצינור להשפעות חוץ – הוא הטריטוריה, שעליה יושב הקיבוץ החברתי המסוים. הטריטוריה היא היסוד החיובי לחיים לאומיים עצמיים. עמים אקסטריטוריאליים חסרים את היסוד החיובי הזה..."
"אומה טריטוריאלית יש לה משק לאומי משלה..." – מתוך "הפלטפורמה שלנו", אפריל-יוני 1906, בר בורוכוב, כתבים, כרך א', עמוד 193.
לכן הסביר בורוכוב שכדי להקים מדינה יהודית יש להפוך את הפירמידה ולהפוך את היהודים ליצרנים. חקלאים, פועלים, בלי זה לא תוכל לקום מדינה יהודית. ה"בועזים" במושבות הנשענים על עבודה ערבית זולה לא יוכלו להקים חברה עצמאית ומדינה.
כפועל יוצא מזה היה רעיון הקיבוץ שהיה מושתת על החזון הציוני-סוציאליסטי של עבודה עצמית. לא לנצל את עבודת הזולת. לא להרוויח ממה שכינה מרקס "עודף הערך". לא לנצל עובדים שכירים באשר הם, ובמיוחד לא עובדים ערבים כפי שעשו "הבועזים" במושבות.
עובדה. הניסוי הצליח. קם משק עברי עצמאי ובעקבותיו התאפשרה הקמת המדינה.
דא עקא המאורעות האחרונים של טבח ה-7 באוקטובר בקיבוצים מאירים לנו את העובדה שהנה הפירמידה של בורוכוב התהפכה בשנית. בעבודת החקלאות בקיבוצים הן בשדות באיסוף וקטיף והן ברפת ובמשק החי אין עובדים עוד יהודים, אלא עובדים שכירים במשכורות מינימום מנפאל, תאילנד, וארצות עולם שלישי אחרות, וכמובן ערבים. הקיבוצים הפכו ל"בועזים" ונהנים מעודף הערך. איך כל זה ישפיע על החברה הישראלית? ימים יגידו.
 
אחרי בלותי היתה לי עדנה?
לאחר שצייצתי בטוויטר תגובה לכמה ציוצים אנטי ישראליים את הדבר הבא:
Muhammad the Arabs prophet said that Allah, also called this land "The Land of Israel", (which includes Transjordan, and belongs only to the people of Israel. (Quran 7; 132) so say ISRAEL NOT PALESTIN
חשבתי שאקבל מבול של גידופים. לההפתעתי מיד הגיבו לי בלייקים שורה של נערות צעירות ויפות בלבוש מינימאלי. הנה דוגמה אחת:
Isabel Mariana צייץ ב-9:15 AM on יום ו׳, דצמ׳ 08, 2023:
I'm Mariya (24), Online now, 1.2km Nearby. Do you looking for Sexy Fit girl with natural heavy titties ,sexy wide butt and mature little pussy? Watch actress nudes contest sex foto on my page.  I Like Amateur-??ex, My Contact
https://twitter.com/IsabelMari5666/status/1733022573061959827?t=Re1430iGEylSXJQGALg1lQ&s=03)
ראו את התמונה. תהנו, אבל אל תתפתו ללחוץ לענות, או ללחוץ על הקישור שלה זה בטח בוט של איראן או של החמאס שבא להפיל בפח. הזהרו!
 
אחרי בלותו היתה לו עדנה
אהוד ברוג-ברק – בלי קונדום?
לאחר שחרור המסמכים של סרסור הקטינות ג'פרי אדוארד אפשטיין שהתאבד בכלא, מתברר שעדה בשם ג'ופרה העידה כי קיימה יחסי מין בלי קונדום עם אהוד ברוג-ברק. בנוסף גם עם  מושל ניו מקסיקו לשעבר ביל ריצ'רדסון, הפרופסור המנוח ל-M.I.T מרווין מינסקי, יו"ר רשת המלונות הייאט טום פריצקר, הנסיך אנדרו מאנגליה, נסיך נוסף לא הוזכר השם, וכמה "נשיאים זרים" שלא הוזכרו שמם. עם כל האנשים האלה, היא העידה, קיימה יחסי מין בלי להשתמש בקונדום".
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=832429&forum=scoops1
אנו מאחלים לאהוד ברוג-ברק שייהנה ככל רצונו ובלבד שלא עם קטינות, או זונות בכפייה. אבל מה שמדאיג בהתנהגותו של אהוד ברוג-ברק היא קלות הדעת שלו, לא להשתמש בקונדום, קלות דעת שמתבטאת בו כשוויתר על כל שטחי יו"ש וירושלים המזרחית ותבע לחזור לגבולות אושוויץ של 1967. ברוג-ברק, לגבינו בקעת הירדן היא קונדום מגן שאסור להסירו.
 
רגע השנאה היומי גולדשטיין-ביבי
ראש אמ''ן לשעבר אורי איזנברג-שגיא, שנאבק למסירת הגולן לאסאד, אמר: "סבא רבא שלי נלחם בממשלה טורקית עוינת, סבא שלי נלחם בממשלה בריטית עוינת, ואני נלחם נגד ממשלה יהודית עוינת."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=832207&forum=scoops1
אורי איזנברג-שגיא נלחם עם סינואר נגד ממשלה יהודית.
 
ברנרד סנדרס שינה עורו
הסנאטור הדמוקרטי היהודי ברנרד סנדרס, שעד עתה בניגוד ל"פרוגרסיבים" התנגד להפסקת-אש עם החמאס כדי להצילו מכיוון שטען שחמאס רוצה להשמיד את היהודים – שינה עקב הלחץ את עורו (למרות שהחמאס לא שינה) והוא קורא עכשיו בטוויטר לחסום את חבילת הסיוע לישראל בשל ''מלחמה לא חוקית, לא מוסרית ולא פרופורציונלית.''
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=832152&forum=scoops1
האם סנדרס חושב שזה יצילו מהחמאס ומהאיסלמו-נאצים?
 
התנחלות פלסטינית חדשה בשטח כבוש
טורקיה יישבה 10,000 פלסטינים בעפרין שבכורדיסטן הסורית, כדי להביא לשינוי דמוגרפי באזור.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=832070&forum=scoops1
איפה האו"ם מדוע הוא אינו צועק על הכיבוש הטורקי של כורדיסטן ועל הקמת התנחלויות הערביות שם?
 
הפספוס הגדול:  אוהד נהרין – הריקוד שיכול היה להציל
הרקדן אוהד נהרין מתנגד למעשיה של ישראל בעזה ותומך בהפסקת הלחימה כדי להציל את שלטון החמאס. "כשאני אומר שמעגל האלימות לא התחיל ב-7 באוקטובר," אומר הרקדן נהרין, "אומרים לי שאני עוכר ישראל. עוכרי ישראל הם רוב, אם לא כל, הממשלה שלנו. עוכרי ישראל הם אלו שחושבים שהפעולה של צה"ל צריכה להימשך ומצדיקים אותה. עוכרי ישראל הם אלו שהופכים את המלחמה למטרה עצמה.
"מה שקורה הוא אכזרי, לא אנושי. מיליוני פליטים על סף רעב ללא גג לראשם, אימהות שלא יכולות להניק עוללים כי אין להן, לאימהות, מה לאכול, אלפי אנשים קבורים, מתים וגוססים מתחת להריסות מהפגזות צה"ל שבכוונה הורגות בלי יכולת לדעת באמת מי הקורבן. מנותקים ממים, מחשמל. אלפי ילדים מתים, עשרות אלפי פצועים גוססים, בתי החולים הרוסים, לא מתפקדים. מחסור חמור בתרופות. עשרות אלפים של ילדים יתומים והורים שכולים בטרגדיה נוראית שלא היתה מחויבת המציאות. ההרס הזה לא ישיב את קורבנות 7 באוקטובר. בעיני הוא מחלל את זכרם וגם מקטין את הסיכוי להחזיר את החטופים בריאים, אם בכלל. מה זה משנה אם נקרא לזה פשעי מלחמה או פשעים נגד האנושות או אשכי השטן, אם לא נבין ונפנים כמה אכזרית ושגויה פעולת הצבא ברצועה.
"יש הבדל בין השיח על עמים לשיח על ג'יהאדיסטים, אנשי חמאס וחיזבאללה. יש יותר ממיליארד וחצי מוסלמים בעולם. לדבר על כולם באותה דרך זו איסלאמופוביה. חמאס וג'יהאד הם אויבי הציביליזציה שלנו, אבל אפשר לראות בקלות שהאיום הכי גדול עליהם הוא הסדר מדיני, זה שקוף.
"אי אפשר להרוג אידיאולוגיה, אפשר רק לאיים עליה באידיאולוגיות אחרות שיהפכו לפופולריות יותר. פתרון מדיני הוא האיום הכי גדול על החמאס, לא מלחמה. מלחמה היא הדלק של חמאס."
(גילי איזיקוביץ, "אוהד נהרין: 'במותם ציוו לנו עוד מתים'," "אל-ארצ'י", 5.1.23)
https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/2024-01-03/ty-article-magazine/.highlight/0000018c-ca56-d4e1-ad8f-fef7758c0000
אז באמת הרקדן אוהד נהרין הוא הפספוס הגדול ביותר לשלום עם החמאס והג'יהאד. תארו לכם אם במקום רקדני הנובה ב-7 לאוקטובר היה מופיע נהרין בגבול עזה ברעים ורוקד שם גאגא או "מה יפית" לחמאס, או כל ריקוד אחר, ושר לתושבי עזה קומביה ו"שיר לשלום". אין ספק שהמלחמה היתה נמנעת ובא שלום לישראל. והחמאס היה מגיע להסדר מדני שהיה מחסל אותו. ממש פספוס נורא.
 
האם בבחירות הבאות יתמודדו האחראים
והאשמים באי מניעת טבח שמחת תורה 2023
הפרוטסטנטים מדברים על בחירות עכשיו בעיצומה של המלחמה. הבעייה היא מי יתמודדו בבחירות? האם יתמודדו כל אלו הנושאים באחריות והאשמים באי מניעת טבח שמחת תורה 2023? (ודוק: אסור להתבלבל או לבלבל בכוונה. האשמים בטבח הם הערבים). או תימנע מהם ההתמודדות?
האם יתמודדו רה"מ בנימין מיליקובסקי-נתניהו, שר הביטחון יואב גלנט, הרמטכ"ל הרצל גורדין-הלוי, ראש השב"כ רונן ברזובסקי-בר, ראש המוסד דוד ברונר-ברנע, ראש אמ"ן אהרון חליווה, הרמט"ל ושר הביטחון בעבר בנימין גנץ, הרמטכ"ל לשעבר גד איזנקוט, הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר משה סמולינסקי-יעלון, ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר אהוד ברוג-ברק, שר הביטחון ורה"מ לשעבר נפתלי בנט, רה"מ לשעבר יאיר למפל-לפיד, שר הביטחון לשעבר איווט ליברמן, סגן הרמטכ"ל לשעבר יאיר גולדנר-גולן, ראשת הפרוטסטנטים שקמה שוורצמן-ברסלר ותומכיה. כולם נושאים באחריות ובאשמה ועל כולם ללכת. לא יעלה על הדעת שרק בנימין מיליקובסקי-נתניהו ייתבע ללכת, בשעה שרק הוא בניגוד לכל השאר מנע הקמת מדינת חמאס ביו"ש וכל השאר נאבקים למען הקמתה, ובנימין גנץ אף טירפד את סיפוח בקעת הירדן. ישראל זקוקה להנהגה חדשה. אם כולם יתמודדו אין טעם בקיום הבחירות.
 
איפה נמצא אלוהים?
במאמר דעה ראשי מטעם עיתון הניו יורק טיימס, כותב כומר ערבי פרוטסטנטי מבית לחם בשם מונד'ר איסחק, כי "אלוהים נמצא מתחת לחורבות בעזה." הכומר איסחק הצטלם ליד מיצג בכנסייתו, שתיאר את הולדת ישו התינוק לא על המספוא באורווה, אלא בין הריסות.
הכנסייה הפרוטסטנטית אינה היחידה בהפצת אנטישמיות ועידוד שלה בעקבות המלחמה בעזה: האפיפיור פרנציסקוס, ראש הכנסייה הקתולית, קרא לפעילות צה"ל בעזה "טרור". למרות שלא מדובר באנטישמיות במובן הישיר של המילה, רבים טענו כי במילותיו אלו למעשה שולל האפיפיור את זכותה של ישראל להגן על עצמה מפני המבקשים להשמיד אותה ואת האוכלוסייה היהודית שלה. היו אף שהשוו אותו לאפיפיור פיוס ה-12 אשר סירב להגן על היהודים מפני כוחות הרשע הנאציים.
('אלוהים נמצא מתחת לחורבות עזה'' – האנטישמיות של הכנסייה בעקבות המלחמה")
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=832275&forum=scoops1
הבנתם? אם היה מגיע היום תינוק יהודי לבית לחם, הוא היה מיד נרצח ע"י הערבים (גם הנוצרים) היום ישו-האלוהים נמצא לפי עדות הכומר הפרוטסנטי מתחת לחורבות עזה במנהרות ובפירים של החמאס. החמאס הרי הכריז כי מטרתו להרוג את כל היהודים, הנוצרים, והקומוניסטים בעולם. גם את אותו כומר פיליסטיני. האם מנהרות עזה ופיריה הם מקום יפה לאלוהים? דומה שיותר יפה ומתאים לאותו כומר פיליסטיני אנטישמי.
נעמן כהן
 
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,

נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* אהוד: מי השמיד את הקלמנטינות הישראליות? מדוע הן עבות, יבשות וחסרות טעם? מדוע אין למצוא יותר את הקלמנטינות הקטנות. העסיסיות ודקות הקליפה של פעם, כמעט ללא קורים לבנים, שהפלחים הקטנים שלהן היו ממש מתפוצצים בפה, ויכולת לקלף ולאכול מהן ללא הפסקה?

 

* ג'וחא: האם זה נכון שיש דמוקרטיה אחת בעולם שבה מערכת המשפט מתעסקת בקקה?

 

* המלחמה נערכת לא רק נגד החמאס והחיזבאללה אלא גם ללא הפסקה, עם קורבנות משני הצדדים – בשטחי יהודה ושומרון. זו כנראה תהיה גם תמונת המצב ברצועת עזה לאחר שתסתיים המלחמה אבל צה"ל וכוחות הביטחון יישארו בה כדי לוודא שהחמאס לא קם מחדש. כנראה לא יהיה סוף למלחמה הסיזיפית נגד הטרור.

 

* אהוד שלום. בגיליון חב"ע 1913 לא הצלחתי להתאפק מלפרוץ בצחוק אל נוכח משפט מוצלח אחד בדברי מר אורי הייטנר: "קנאי 6 באוקטובר ממשיכים בהפצת השנאה ובפלגנות בין חלקי העם."

את המשפט הזה כותב מר הייטנר לאחר שגמר לשפוך אש וגופרית על כל סביבותיו, בסגנון "שישה באוקטוברי" משובח.

בברכה,

רפאל זר

 

אהוד: יש ביקורת רבה וחריפה בקרב רבים מקוראי המכתב העיתי על חלק גדול מדבריו של אורי הייטנר אבל זה כנראה לא איכפת לו והוא ממשיך בשנאתו החולנית לנתניהו ובגידופים כלפיו וכלפי אחרים, גידופים שחלקם אני נאלץ למחוק כדי שלא איתבע כעורך על פי חוק לשון הרע. למשל, גידוף שלו שמחקתי: "כמו כלב השב אל קיאו."

יש אנשים שיודעים להעביר ביקורות קטלניות וארסיות על אחרים אבל אינם מסוגלים לקבל אפילו קמצוץ של ביקורת על דבריהם ורואים בדרך-כלל במעבירים עליהם ביקורת – פסיכופטים.

 

* יעקב פדהצור: תגובה לאורי הייטנר, גיליון 1913. אורי הייטנר, כהרגלו, קוטל את כל מי שלא חושב כמוהו. הפעם הקורבן הוא איתמר בן גביר שזוכה לתואר הנכסף ״פאשיסט״. ראוי היה שהייטנר יביא דוגמאות לפאשיזם של בן גביר ולא יזרוק סתם סיסמאות חלולות לאוויר.

האם בן גביר פאשיסט מאחר והוא חולק על פסיקות בג״ץ? האם יצחק רבין היה פאשיסט מאחר ולא האמין בבית המשפט העליון של מדינת ישראל כאשר אמר ״המשטרה הפלסטינית תילחם בחמאס בלי בצלם, בלי בג״ץ ובלי אימהות נגד שתיקה?״  האם בן גוריון היה פאשיסט כאשר סירב למלא צו בג״ץ להחזיר את עקורי איקרית ובירעם לבתיהם?

האם כל מי שחולק על שב״ס ומדיניות מלון חמשת הכוכבים למחבלי חמאס הוא פאשיסט? אולי הוא סתם אדם עם שכל ישר, תכונה שכבר מזמן נעלמה ממחוזותינו?

את מי בדיוק איתמר בן גביר רצח – שהייטנר  מרשה לעצמו להשתלח ולהגדירו כ״ראש כנופייה גזענית פאשיסטית רצחנית"??? 

 האם קריאה לגירוש ערבים נחשבת לפאשיזם? אם כן אז ברל כצנלסון היה פאשיסט כאשר קרא ב-1937 לטרנספר של ערביי ארץ ישראל מזרחה? הרבה לפני שמאיר כהנא דיבר על זה.

 

* אהוד היקר, אני לא זוכר שנתקלתי ב"מפקד הצבא" (דף מיומן של סטודנט בן 23), למרות שקראתי את מרבית הסיפורת שלך. החמצתי משהו?

שלך –

משה גרנות

 

אהוד: למשה היקר, את הסיפור לא כללתי בספריי המודפסים ולמיטב זיכרוני הוא גם לא הודפס מעולם בעיתונות, אלא טמון עמוק בנבכי הארכיון שלי ותאמין שלי שאני לא זכרתי את קיומו אלמלא כתבתי עליו בשעתו ביומן [שאותו אני מקליד כעת מכתב-יד], וכיום אני כבר גם לא יכול לאתר את הסיפור. יעסקו בכך בבוא היום מי שיטפלו בארכיוני.

 

* נרי לבנה: "אבא שלי ברח מאירופה בזמן. האם אני כבר צריכה להתחיל לחשוב כמוהו?" ["הארץ", 5.1].

 

אהוד: כן. ברחי. הימלטי. נוסי. אנחנו כאן לא נרגיש בחסרונך – אם כי מעניין לקרוא לפעמים כיצד מכל נושא בטור שלך את מצליחה לשלב גם הזדהות עם  מסרי השוקניה. נרי, את תוכלי לחיות בביטחון ולהמשיך לשלוח מס שפתיים לשוקניה – גם מברלין, שהרי בעירך תל-אביב את מרגישה כמו ב"לבד בברלין" הנאצית של הנס פאלאדה.

הנה סייד קשוע הפופולארי כתב לעיתון הזה במשך תקופה ארוכה גם לאחר שהיגר לארה"ב, ולבסוף קולו נדם ואנחנו לא מרגישים בחסרונו ולא יודעים איך הוא מחנך את ילדיו – באנגלית, בערבית-פלסטינית  ואולי גם בעברית כדי שיוכלו לקרוא את מה שכתב פעם? והאם הם משתתפים בהפגנות האנטישמיות של התמיכה בחמאס?

 

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ,

שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

 

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
 
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

 
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2181 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021]

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

פינת המציאות: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,086 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
 
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

📑 בגיליון:

  • שירי אסתר ראב: מִלִּים כְּצִפֳּרִים
  • יורם אטינגר: חמאס ופלסטינים: שלובים או נפרדים?
  • אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד: הרהורים על 'היום שאחרי'
  • אהוד: אני פונה אליך, איש שפוי, ואומר: נניח שהיינו מצליחים בעזרת "הפגנות המחאה" וההוצאה לנבצרות,
  • איליה בר-זאב: צער לי
  • אנדד אלדן: [קיבוץ בארי – עוטף עזה]
  • יוסי אחימאיר: הרהורים בעת מצוקה (17)
  • אהוד: בתמיכה ביחיא סינוואר ובחסן נסראללה בעיצומה של המלחמה –: אלפי ישראלים הפגינו במוצ"ש האחרון בתל אביב, בחיפה ובקיסריה –
  • אורי הייטנר: צרור הערות ‏7.1.24
  • אילן בושם: 11 שירים לחדשות בן עזר, סוף שנת 2023
  • סבינה מסג: "הימה המתוקה הנמוכה בעולם"
  • משה גרנות: וגוגול גם
  • אהוד בן עזר: ידידי יצחק אורפז
  • מסעותיי עם נשים: מאמרים ותגובות
  • נגה מרון: יכולת כמעט להאשים אותי בפלגיאט ספרותי
  • עדינה בר-אל: איתמר רביבו – התושבים צריכים לחיות
  • אהוד בן עזר: הפילהרמונית בשישי בשתיים
  • שלמה זינגר: מַעֲשֶׂה בְּכַדּוּר
  • איתמר פרת: עם חכם, קבינט גם
  • נעמן כהן: חזרה לדרום או פרידה מהדרום?
  • ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,: נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
  • שאר הגליון
🏠 ⬆ ⬇ 📑 A− A A+