בגיליון:
- שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ: מוֹת הַצּוֹפִים
- יוסי אחימאיר: 1. אחים ולא רק בשכול
- איליה בר זאב: צחוקם המתגלגל
- אנדד אלדן: [קיבוץ בארי – עוטף עזה]
- אורי הייטנר: 1. יש חיים אחרי הקטיעה
- אהוד בן עזר: ידידי יצחק אורפז
- מיכאל רייך: יְמֵי רֵאשִׁית הַקֵּץ
- עדינה בר-אל: מישקה בן-דוד נביא בעירו
- איתמר פרת: פדיון שבויים
- מנחם רהט: רגישות בררנית: מה שמותר לשמאל אסור לימין
- מטה "הפגנות החמאה":: לא יחיא סינוואר אשם בטבח ה-7 באוקטובר
- הַאדַא בּוֹיַארְגִ'י מַסְכִּין מִן סַאיְדַא: שיר אנטי-מלחמתי מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
- הודעה מיוסף אורן לאוהבי שירה: השבוע התבשרתי על-ידי פרויקט בן-יהודה שעוד אחד מהספרים שלי – הספר "מוקדים חדשים בשירה העברית" (שהופיע בהוצאת "יחד" ב-2015) – הועלה למדף הכותב שלי בפרויקט, והצטרף אל 10 מספרי הסדרה "תולדות הסיפורת הישראלית" שכבר הועלו בפרויקט החשוב הזה לפניו.
- אהוד בן עזר: דפִי כוכבא
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * ראובן שהם: אהוד יקר, זימנת לי הפתעה בימים טורפים אלה. השיר נכתב לפני 19 שנים מתוך מועקת הזמן והמקום של 2005 ערב ההתנתקות מהרצועה, הרוצעת אותנו אליה ומקיזה את דמנו מאז מלחמת ששת הימים, וגם בעקבות ספרי "המראה והקולות" שהוקדש לפואמה של קובנר "פרידה מהדרום" (1949) וראה אור ב-1993. בחשכת הימים האלה נראה לי שעוד שנים רבות תעבורנה ושירו של קובנר החותם את הפואמה: "שדרת ברושים בדרך צפונה" כמו כל הפואמה כולה, ילווה אותנו בניסיון אכזב להיפרד מהדרום.
- שאר הגליון
מאמרים
שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ
מוֹת הַצּוֹפִים
יָדַעְתִּי לֹא יַאַרְכוּ יָמַי
עַל אֲדָמָה זוֹ.
גַּם אִם תֵּחַם מְאֹד הַיָּד
וְתִיף
וְאִם גַּם יַמְתִּיק עוֹד
הַדָּם לְזַמֵּר –
שׁוֹקֵק בִּרְהָטָיו
יוֹצֵא מִגְּדֵרָיו –
זֶה הַבָּשָׂר הַנַּעֲלֶה
הֶעָצוּב –
שְׁעָתוֹ בּוֹא תָּבוֹא:
"גֵּז-הַשֵּׂיוֹת"
וְיוֹם הַגְּעִיָּה הַגְּדוֹלָה –
לֹא יִרְחַק עוֹד
בְּעֵמֶק זֶה;
אוֹדְךָ הָאֵל –
כִּי שַׂמְתַּנִי
עִם צוֹפִים
בְּרָאשֵׂי-מִגְדָּלִים;
וּבְבוֹא הָעֵת –
זֶה אֶל זֶה יִקְרָאוּ:
בְּאֵלֶם-תְּבוּנָתָם
בִּצְלִילוּת-הֲוָיָתָם
בְּהוֹד-שַׁלְוָתָם –
עַד צֵאת נִשְׁמָתָם.
1964
נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.
יוסי אחימאיר
1. אחים ולא רק בשכול
מלחמת "חרבות ברזל" העלתה את מיספר החללים הדרוזים בכל מערכות ישראל אל מעבר לרף החמש-מאות. שמותיהם מונצחים בבית יד לבנים הדרוזים בדליית אל-כרמל. האחרון בנופלים הוא סמ"ר סופיאן דגש ז"ל, שהובא ביום חמישי למנוחות בבית העלמין הצבאי בכפרו-עירו, מראר שבגליל.
מאז פרוץ המלחמה השתתפתי בכמה הלוויות של נרצחים ונופלים, שלא הכרתים, אבל לא נכחתי בהלוויה מעוררת השראה שכזאת. שעה וחצי ארכה הנסיעה מביתי הרמת-גני אל הכפר הדרוזי הגדול. בהגיעי, גיששתי דרכי בסימטאותיו הצרות והפתלתלות, עד לבית העם המקומי, שם נערך טקס האשכבה.
במקום כבר נכחו מאות מבני הכפר, ממתינים לארון. בלטו בהם אנשי הדת במצנפותיהם הלבנות-אדמדמות. גברים אחד-אחד, משופמים, מרשימים, מקרינים גאווה ואיפוק. נסעתי על שום חיבתי המיוחדת לעדה הדרוזית והערכה גדולה למקומה בחיי המדינה ולנאמנותם, הגם שהם כועסים על התייחסותה אליהם. הכעס התעצם מאז נחקק חוק הלאום, שכידוע אין בו איזכור לערך השיוויון.
ימים ספורים בטרם חג הסוכות, שסופו אסון שמחת תורה, נערך בין היישובים הדרוזיים בכרמל ובגליל, המירוץ המסורתי – "בשביל הבנים", לזכר החללים הדרוזיים מאז קום המדינה. הרוח החיה בהנצחה חיה זו הוא תא"ל (מיל') אמל עסאד, לוחם עתיר זכויות ודמות בולטת בציבוריות הדרוזית והישראלית. רבים באו למירוץ, להביע הזדהותם עם העדה ובהם שר הביטחון יואב גלנט והרמטכ"ל הרצי הלוי. החיוכים והחיבוקים צבעו את האירוע בצבעים ורודים של אחווה ואופטימיות.
איש מהנוכחים לא העלה על דעתו, איזה אסון כבד ינחת על מדינת ישראל כעבור שבועיים. "אנחנו עושים שירות צבאי מלא ונאמנים למדינה בצורה מלאה, אבל חוק הלאום עושה אותנו חצי אזרחים. תיקון החוק והוספת ערך השיוויון הוא נכון למדינה, נכון לדרוזים ונכון גם לערבים," אמר במרירות אסעד.
תא"ל אסעד מבטא את התחושות הקשות הרווחות בעדה הדרוזית. הלווייתו של סופיאן היתה עוד הזדמנות לבטא את האכזבה. ארונו עטוף בדגל הלאום הכחול-לבן הוצב במרכז האולם. מסביבו בארבעה קירות האולם הגדול עמדו מאות אנשים מבני הכפר והכפרים הדרוזים השכנים. ניצבים בשקט מופתי, דוממים, בלי דמעות, גאים.
בראשם מנהיג העדה, השייח מוואפק טריף, בזקנו הלבן היורד עד לחזהו, משרה הדרת כבוד סביבו. שייח דרוזי נשא תפילות בערבית, שאותן סיים בצמד המילים "אללהו אכבר". כזכור, זו היתה גם קריאת הקרב של מחבלי החמא"ס, שדקרו, שרפו, אנסו וחטפו. הבנתי בעומדי בין האבלים, שאכן הקריאה הזאת משקפת את כלל המאמינים, בהם גם הדרוזים, ונוצלה בשבעה באוקטובר לרומם את תאוות הרצח של חיילי סינוואר. ממש חילול השם.
משמר כבוד של חיילי צה"ל, מן ההנדסה הקרבית, הצדיע לחלל חברם סופיאן, לא נורה מטח כבוד, וזרים רבים הונחו על הארון ביניהם זר משפחות החטופים.
ההספדים נישאו בערבית, מעל דוכן עטוף בדגל הדרוזי רב הצבעים. שייח טריף, נשוא הפנים, קרא הספדו מן הכתב, תחילה בערבית אך עבר מיד לעברית, כדי שהדי דבריו הנוקבים יגיעו אל החלונות הגבוהים בירושלים:
"העדה הדרוזית משלמת מחיר יקר על הגנת המדינה וביטחונה, נטל שאנו נושאים בו מאז הקמת המדינה. זוהי שותפות בשדה הקרב, במוות ובשכול. ואני תוהה כאן מעל ארונו של סופיאן: אם השותפות כה איתנה בשדה הקרב, עד כדי חירוף נפש – מדוע שותפות זו לא תהיה בחיים עצמם? מדוע שהברית שנכרתה בדם הנופלים לא תהיה ברית בין שווים וחיים? מדוע שצעירי מראר לא יזכו לאיכות חיים לה זוכים במגדל-העמק? הרי אחים אנו לא רק בשכול אלא בעיקר בחיים."
והוא המשיך: "משימת כולנו היא להגן על המדינה, להמשך קיומה, למען הדורות הבאים. זכויות בנינו לא צריכות להיות על תנאי. מגיע להם מה שמגיע לכל אזרח, בזכות ולא בחסד. זו שעתם הגדולה של מנהיגי המדינה לעשות ולהוכיח. אין צורך בדיבורים – פשוט תעשו."
השייח טריף דיבר מנהמת לבו ומנהמת לבם של כל הנוכחים, בלי להתלהם. דברים שחדרו גם לליבות המעטים שלא מבני העדה שנכחו במעמד הקשה. אף לא שר אחד בא ללוות את הנופל בדרכו האחרונה, גם לא תושב מראר, ח"כ מנסור עבאס, שאינו דרוזי. נכח הח"כ הדרוזי חמד עמר.
עם רדת החשיכה חזרתי אפוף מחשבות בדרך הארוכה הביתה. מראה מרהיב היה לראות את שקיעת השמש מעל בקעת נטופה, כשהיא משתקפת באגמי הגשמים שהציפו חלקים מהבקעה. חזרתי בידיעה, שאת דבריו של ראש העדה הדרוזית יש להביא לידיעת כלל הציבור. כדבריו של מוואפק טריף, זו העת לתקן את חוק הלאום ולהוסיף בו את המילה – שיוויון. כולנו נצא נשכרים מכך.
2. "למנצח על הניתוח"...
לזיכרו של עיתונאי "מעריב", אברהם תירוש, שמילא בעיתון את כל התפקידים במשך 45 שנה, ופעל בסתר למען עליית יהודי ברית-המועצות
כשישים מכותבים קיבלו בפברואר 2012 את ההודעה הבאה בתיבת הדוא"ל שלהם: "שלום חברים, עקב שאלות של כמה חברים לפשר 'היעלמותי', אני מיידע את כולכם, כי בימים אלה פרשתי, מסיבות שונות, סופית מ'מעריב', מה שאומר שחדלתי לכתוב בו טור שבועי. בכך באו לסיומן קרוב ל-45 שנות פעילות ומעורבות בעיתון. כרגע אני נתון כל-כולי בעניין חשוב יותר ואין לי כלל 'ראש' לכתיבה, אך אני מניח ומקווה שבתוך זמן קצר אחדש את כתיבתי במקום אחר. אז תשמעו ממני שוב, אם תרצו או לא תרצו... רק טוב, אברהם."
הייתי אחד המכותבים האלה, השבתי לו: "אברהם היקר, פרישתך מ'מעריב' היא סיום פרק לא רק בחייך אלא בתולדות העיתון הזה. כתיבתך הרהוטה, המהוקצעת, הגם שלא פעם לא הסכמתי עם דעותיך, היא מבית מדרשם של הגדולים: קרליבך, דיסנצ'יק, ז"ק, רוזנפלד, שניצר ועוד. אין לה 'קונים' כנראה בשוק העיתונים של היום. יותר מדי היא איכותית ואחראית. אני בטוח, כמו שאתה מבטיח, שעוד נקרא אותך בבימות אחרות, ולא תשקוט על שמריך."
אברהם – הוא אברהם תירוש, או בקיצור: תי-רוש, אשר בגיל 86 הלך לעולמו. סיבת פרישתו מהעיתון שכה אהב, מהעבודה העיתונאית שראה בה שליחות, היתה בעיות רפואיות שהיקשו על תיפקודו הפיסי, אך בעיקר – דאגתו לבריאותה של זהבה שלו, תבל"א. שנינו, יחד עם מאיר עוזיאל, יבל"א, היינו אחרוני המוהיקנים מ"מעריב" של פעם, שהמשיכו גם בגילגולו הנוכחי לפרסם דרך קבע טורי דעות בעיתון.
תמיד טילפן לי להעיר לי על הטור שלי, ואני שוחחתי עימו על הטור שלו. אבל אברהם, או תי-רוש, לא עמד ב"הבטחתו" לחברים מ-2012. הג'וק העיתונאי לא נתן לו מנוח והוא הוסיף לפרסם טור מדי יום חמישי. כך עד לפני שנתיים.
הנוכחות שלו במערכת, בבניין שאיננו עוד, תמיד היתה בולטת ביותר. תירוש ו"מעריב" היו מזוהים זה עם זה. לאורך הקריירה הארוכה שלו הוא מילא בעיתון שורה של תפקידי מפתח: כתב אזורי בחולון ובת-ים, כתב ופרשן פוליטי, כתב לענייני עלייה וקליטה, עורך חדשות, עורך מוספים ובראשם מוסף השבת, ועוד. עוד יסופר על פעולותיו החוץ-עיתונאיות, וביניהן: שליח "נתיב" בבריה"מ, פעולתו הנסתרת למען העלייה, חבר הנהלת "ברית עברית עולמית".
אני אתמקד בשתי אפיזודות.
במאמר שפירסם בספר זיכרון לחברנו יוסף חריף ז"ל, סיפר על ראיון שערך חריף עם ראש הממשלה שמיר בשלהי כהונתו. כשערך את הריאיון גילה העורך תירוש, כי לקראת סופו "טמונה אמירה מפתיעה של ראש הממשלה הראויה לכותרת."
והוא מספר: "כשנשאל שמיר על מה הוא מצטער ערב פרישתו, השיב כי כואב לו מאוד שלא יוכל בשנים הבאות להגדיל את ההתיישבות ביו"ש ולהשלים את המהפך הדמוגרפי בארץ-ישראל. בלי מהפך זה, יש סכנה שהאוטונומיה לפלשתינים תהפוך למדינה פלשתינית." ואז שמיר הוסיף: 'אני הייתי מנהל מו"מ על האוטונומיה עשר שנים, ובינתיים היינו מגיעים ביהודה ושומרון לחצי מיליון נפש.' עשיתי את ההודאה של שמיר לכותרת הריאיון והעברתי את החומר גם למערכת החדשות, שעשתה ממנו ידיעה בעמוד הראשון."
מסכם תירוש: "אמירת שמיר היכתה הדים בעולם. לשכת ראש הממשלה (כבר לא הייתי בתפקיד) פירסמה הודעה כי שמיר 'הובן לא נכון.' וחריף? הוא דווקא החמיא לי על עירנותי, ועד היום איני יודע מה היה בינו לבין שמיר בנושא זה."
ב-1975 ערכתי את מדור "שיחות" היומי ב"מעריב". טור שבו פורסמו בעיקר אפיזודות מעין-רכילותיות, משולי החדשות, בהחלט ראויות ומעניינות. תירוש השתתף בו בקביעות, העביר סיפורים משולי השלל היומי שלו.
הנה סיפור אחד כזה מפרי עטו: "ליו"ר תנועת החירות ח"כ מנחם בגין, תנ"ך ישן היקר לו מאוד. הוא קיבל אותו מרעייתו, בעת שעלה לארץ מרוסיה, והוא משתמש בו לאירועים מיוחדים. בין השאר נשבע עליו אמונים כשר בממשלה.
"כשנסע לטקס האיזרוח של היאחזות גיתית, בבקעת הירדן, נטל עימו ח"כ בגין את התנ"ך, כדי לקרוא בו, בפתח נאומו, מזמור תהילים, הפותח במילים: 'למנצח על הגיתית'. כיוון שניתך גשם בעת הטקס, השאיל אחד מקציני צה"ל למר בגין את ה'דובון' שלו, וזה לבש אותו בעת נאומו. כשסיים את דבריו, הכניס את ספר התנ"ך לכיס ה'דובון', ולאחר זמן-מה החזיר את המעיל לבעליו הקצין.
"רק לאחר כמה דקות נחרד בגין לגלות, כי התנ"ך היקר נותר בכיס המעיל. שליחיו יצאו בהולים למצוא את הקצין בעל ה'דובון', אך כשמצאוהו סירב בתחילה להחזיר את התנ"ך, וביקש לשומרו כמזכרת. רק שהוסברה לו חשיבות הספר לבעליו – נאות הקצין להשיב אותו לח"כ בגין."
סיפר נחמד – תחת הכותרת שנתתי: "הדובון בלע התנ"ך" – שיש לו סוף לא פחות נחמד. כתב היד של תירוש היה קריא מאוד, ואף-על-פי-כן הסדר בדפוס, היושב במסדרה ליד מכונת הליינוטייפ, ש"תירגם" את כתב היד לשורות עופרת (מי חלם אז על מחשב ואינטרנט?...) שיבש את הפסוק מתהילים. במקום "על הגיתית" הקליד: "על הניתוח."
תירוש לא עבר על כך לסדר היום, שיגר "שיחה" מתקנת, ובסוף הקטע כתב: "אולי אין זה מן הנמנע כי אפילו 'מעריב' אינו מחוסן מפני טעויות, שיבושים ושגיאות דפוס." ואז הוסיף: "ב'ניו-יורק טיימס' נהוג היה מדור מיוחד לתיקוני שגיאות, שנפלו ב'ניו-יורק טיימס', ו'וושינגטון פוסט' מינה אומבודסמן, הבודק ומפרסם ליקויים של תוכן וצורה. אולי כדאי היה, שכל עיתון בישראל, יכוון את עיני הנשר אשר לו כדי לגלות ולבער שגיאות וטעויות שנפלו בגיליונותיו שלו ולא רק יתהדר בשיבושיהם של עיתונים אחרים. ברוך השם, יש די שיבושים לכל אחד מאיתנו."
לקטע המתקן הזה נתתי את הכותרת: "הדובון בלע את הניתוח", והוא חתום בראשי התיבות: לר"ל. פירושם למי שלא בקיא ברזי התקשורת של ימים עברו – לא רוצה לחתום...
אלה הן רק שתי אפיזודות מרבות, המלמדת על אברהם תירוש העיתונאי בה"א הידיעה, שמעולם לא כשל, דייקן ודקדקן, חד חושים, בעל הומור "קישוני", חבר, שבעצמו היה מה שכתב על עמיתו המנוח בסיום המאמר – מוסד בעיתונות הישראלית.
יוסי אחימאיר
איליה בר זאב
צחוקם המתגלגל
וְשׁוּב אָנוּ שָׁרִים. מִלְמוּל נָבוֹךְ,
קוֹלוֹת סְדוּקִים,
תַּהְפּוּכוֹת בְּמַזָּלוֹ שֶׁל אָדָם.
אָנוּ שָׁרִים לְכָל שֶׁנֶּעֶצְמוּ עֵינֵיהֶם בְּסַעֲרַת חוֹלוֹת נוֹדְדִים,
בִּרְחוֹבוֹת עָרִים אוֹרְבוֹת.
יוֹם וָלַיְלָה מִתַּמֵּר עָשָׁן אָפֹר, דְּמֵי צְעִירִים צֹעֲקִים אֵלַי
בַּוָּאדִיּוֹת –
טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ חֶרֶב, מֵיתָרִים חֲסֵרִים
בִּשְׁמֵי הַתְּכֵלֶת.
צְחוֹקָם מִתְגַּלְגֵּל בְּמוֹרַד דְּיוּנוֹת שְׁכוּחוֹת אֵל-
אוֹרָם רָחוֹק.
פְּרֶלוּד מס. 8 – בפה דיאז מינור –
מאוד נרגש Molto agitato
עֵינַי עֲצוּמוֹת, נֶעֱלָמִים מִמֶּנִי סוֹדוֹת הַבְּרִיאָה,
לוּ יָכֹלְתִּי, הָיִיתִי צוֹעֵק,
מְמַלֵּט נַפְשִׁי.
עָמֹק מִתַּחַת לָאֶפֶס נֶחְשָׂף הַחֶלְקִיק הָאֱלוֹהִי.
כִּיסֵי אֲוִיר כְּמַיִם מְעֻרְבָּלִים.
אִשָּׁה לֻקְחָה מֵאִישׁ, יֶלֶד מֵאִמּוֹ, אָדָם חָדָשׁ
כְּבָר לֹא יִוָּלֵד.
הִתְנַגְּשׁוּת עֲנָנִים טְעוּנֵי חֶמְלָה, גְּלִידֵי קֶרַח קְטַנִים,
בְּרַד מַהֲלֻמּוֹת, פְּקֻדַּת אֵשׁ חַיָּה
כַּבְּרָקִים יְרוֹצֵצוּ.
אוֹר חוֹלֵף, דּוּמִיַּת קֶסֶם הַכְּפוֹר
וְלַיְלָה
מספרי "בעקבות הזמן השרוף", עיתון 77 2020, על מחנה ההשמדה הנאצי הראשון בלז'ץ.
אנדד אלדן
[קיבוץ בארי – עוטף עזה]
אַל תְּאַחֵר אֶת הָרֶגַע
פֹּה מֶרְחַקִּים אֲחֵרִים.
צַעֲקָתָם הַצּוֹנַחַת אֶת עֵינֶיךָ תַּעֲצֹם.
קוֹלוֹת תַּנִּים נוֹדְפִים מִגּוּפְךָ.
פֹּה מֶרְחַקִּים אֲחֵרִים,
הַחוֹתְכִים בַּכְּתָלִים,
קַשּׁוּבִים אֶל הֵדָם.
בְּרַגְלַי שְׁלָטִים זָרִים.
צִלִּי שֶׁנָּפַל בִּקְרִיאַת שְׁמִי
חֵרֵשׁ לְקוֹלוֹ הַמָּקוֹם.
פֹּה מֶרְחַקִּים אֲחֵרִים.
אַל תְּאַחֵר אֶת הָרֶגַע בֹּו
הָאוֹר מַפְצִיר לְהִפָּתֵחַ.
פורסם בספרו "שָׁנִים שָׁמְעוּ שִׁירָה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד 2006. אנדד כבן 100 כיום וספק אם הוא מודע לאסון הגדול...
איליה בר זאב
פֹּה מֶרְחַקִּים אֲחֵרִים.
צַעֲקָתָם הַצּוֹנַחַת אֶת עֵינֶיךָ תַּעֲצֹם.
קוֹלוֹת תַּנִּים נוֹדְפִים מִגּוּפְךָ.
פֹּה מֶרְחַקִּים אֲחֵרִים,
הַחוֹתְכִים בַּכְּתָלִים,
קַשּׁוּבִים אֶל הֵדָם.
בְּרַגְלַי שְׁלָטִים זָרִים.
צִלִּי שֶׁנָּפַל בִּקְרִיאַת שְׁמִי
חֵרֵשׁ לְקוֹלוֹ הַמָּקוֹם.
פֹּה מֶרְחַקִּים אֲחֵרִים.
אַל תְּאַחֵר אֶת הָרֶגַע בֹּו
הָאוֹר מַפְצִיר לְהִפָּתֵחַ.
פורסם בספרו "שָׁנִים שָׁמְעוּ שִׁירָה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד 2006. אנדד כבן 100 כיום וספק אם הוא מודע לאסון הגדול...
איליה בר זאב
אורי הייטנר
1. יש חיים אחרי הקטיעה
ימים אחדים לאחר קטיעת רגלה של ציפקה הראל, ממייסדות מרום גולן וההתיישבות בגולן, התקשרתי אליה בדחילו ורחימו, לדרוש בשלומה ולאחל לה החלמה. איך אפשר לנחם אדם על אובדן כזה? תהיתי ביני לביני. כששאלתי לשלומה היא השיבה: "מעולה! נולדתי מחדש!"
היא לא אמרה את הדברים באירוניה. זה לא הומור שחור. אי אפשר היה שלא לשמוע את האושר בקולה, כמעט לראות דרך הטלפון את הברק בעיניה.
תגובה כזו לקטיעת רגל, שווה כתבה בעיתון. אבל אני מכיר את ציפקה כבר ארבעים שנה. ציפקה, בת 83, היא אשת ביצוע ממדרגה ראשונה, בולדוזרית שאין שני לה, הגולן לאורכו ולרוחבו זרוע בטביעות אצבעותיה ובמעשי ידיה. אך כוחה הוא תמיד מאחורי הקלעים. קדמת הבמה זרה לה. היא שונאת חשיפה, אינה מתראיינת. היא מתביישת אפילו להיכנס לחדר אוכל בקיבוץ אחר, כי מרגישה שעיניים ננעצות בה. ברור שלדבר בציבור על עניין אינטימי כל כך, על בריאותה, היא לא תעלה על דעתה.
ולמרבה ההפתעה, את הכתבה הזו יזמה ציפקה. היא פנתה אליי וביקשה שאכתוב את הכתבה. ואלה כשלעצמן חדשות.
מה שהביא אותה ליוזמה, היה המלחמה. "יש היום הרבה חיילים במצב כזה," מסבירה ציפקה. "הם איבדו רגליים. צפיתי בראיונות עם קטועים – זה ממש כואב. וחשבתי: איך אני יכולה להעביר להם את החוויה הזאת? המסר שלי אליהם, הוא שאפשר להפוך משהו שנראה לכאורה מפחיד, לחוויה חיובית אמיתית. אם עוברים את זה יחסית בהרגשה טובה, זה מרומם אותך. אתה יכול לספר את זה לאחרים, שיתעודדו. האמת היא, שאני לא מבינה איך זה כל כך הרים אותי."
במשך למעלה מחצי שנה סבלה ציפקה מכאבי תופת נוראים ברגל ימין, בשל בעיה בזרימת הדם. הסבל היה נורא. היא עברה אין ספור בדיקות ובירורים רפואיים במרפאות שונות ומגוונות, ולא היתה כל הקלה. ציפקה כבר כמעט אמרה נואש. ואז קרה לה נס. ליהודה הראל, האיש שאיתה, יש הגדרה מעניינת, חילונית לחלוטין, למושג "נס": אירוע שהסבירות הסטטיסטית להתרחשותו נמוכה מאוד. מה שקרה לציפקה עונה היטב להגדרה הזו לנס וגם להגדרה של מי שמאמין במיסטיקה.
בשל הידרדרות במצבה, ציפקה אושפזה בבית החולים "בני ציון" בחיפה. לאחר התייעצות רופאים, המליץ לה הרופא המטפל, ד"ר אסף לבנון, רופא בכיר בבית החולים, על קטיעה.
מספרת הגר: "אמא ניצבה בפני השאלה הקשה – שתי רגליים כואבות ודואבות או סיכוי לחיים ללא כאב."
מרגע זה, ההחלטה היתה בידי ציפקה. מה עושים? מן הסתם מבקשים חוות דעת שנייה, אולי גם שלישית או רביעית. קשה מאוד לאדם לקבל כזו הודעה.
ציפקה החליטה. יש לה עוד מה לעשות בעולם הזה, במשפחה שהקימה, בקיבוץ, בגולן. ציפקה בחרה בחיים. "חיי מעולם לא היו קלים ותמיד בחרתי לחיות אותם באומץ ובנחישות. אף פעם לא ויתרתי לעצמי וכך גם במבחן הענק הזה שעמד בפניי. אמרתי לרופא: נסר."
איזה אומץ נדרש להחלטה כזו! גם הרופא, ד"ר אסף לבנון, הופתע מהמהירות והחד-משמעיות של ההחלטה. "ראיתי שנשמתו נעתקה," מספרת ציפקה. כעבור יומיים ציפקה נותחה. לאחר הקטיעה, נאלצה ציפקה לעבור צנתור ברגל שמאל, כדי להבטיח את הזרמת הדם ברגל זו. "שלושה ימים אחרי הצנתור, כל עובדי בית החולים עמדו על המדרגות ומחאו לי כפיים. לא ראו כזאת זקנה..."
ציפקה לא הכירה את בית החולים "בני ציון". "לא הכרתי את הרופאים ולא את האחיות והאחים. הם היו אמפתיים ומלאי חמלה. ההתנהגות הכי נהדרת שיכולה להיות. מאוד מאוד הערכתי."
כעבור 12 יום ציפקה חזרה הביתה, "שמחה וטובת לב," כהגדרתה. נהג האמבולנס שאל, בהפתעה, את הגר: "למה היא לא צורחת?"
ציפקה הפכה את הכריתה ל"חוויה ממשית", כדבריה, "כי חזרתי ללא מילימטר של כאב. זו הצלחה מהממת. הכרתי רופא נחמד, מטפלים נחמדים. קיבלתי זאת כחוויה."
"נולדתי מחדש," אמרה לי ציפקה באותה שיחת טלפון, והיא מתכוונת לכך. "במשך למעלה מחצי השנה, שבה סבלתי מכאבים נוראים, הייתי סמרטוט. מיד עם הקטיעה, חלפו הכאבים לגמרי. בבת אחת, המראה שלי השתנה. השתנו לי הפנים, העיניים שלי קרנו. הפכתי לאדם מאושר."
ציפקה אינה חוסכת בשבחים לרופא שהציל את חייה, ד"ר אסף לבנון. "באופן שבו הוא התבונן בי, הבנתי שזה הרופא שאני רוצה וצריכה. הוא נתן לי ביחס שלו כל כך הרבה ביטחון, שאמרתי: מה יקרה? יומיים התלבטתי. אחרי יומיים קיבלתי החלטה. פשוט, כל כך האמנתי בו, בלי להכיר אותו." הגר מספרת, שהדוקטור אמר שוב ושוב: "קטונּוּ ליד דור הנפילים הזה."
כשציפקה הגיעה לביקורת, אמר לה הרופא: "אל תגידי לי שאת מאושרת. אני רואה את זה בעיניים שלך." הוא סיים את הביקור בקריאה: "הצלחנו!" הוא הוסיף שמעתה צריך לחיות מיום ליום בהתמודדות עם המחלה.
מאז חלפו כחודשיים. "אני לומדת, אני מלאת אנרגיה, לא עברתי חוויה קשה. רק טובה." היא נוסעת ברחבי הקיבוץ, לבדה, על קלנועית. היא משתתפת בלימודים מרתקים בקתדרה של ותיקי הגולן במתחם ווסט, בניהולו של נחום לפיד מיונתן, ונהנית מכל רגע. לציפקה מילים חמות על המשפחה שעטפה אותה באהבה ולשייני, המטפלת הזרה שהוצמדה אליה. ניכר בה שהיא באמת מאושרת.
אכן, יש חיים אחרי הקטיעה.
2. צרור הערות 10.1.24
* נזכור את 7 באוקטובר – יום קשה ועצוב. 9 לוחמים, מטובי בנינו, נפלו חלל.
עם כל הכאב, עלינו לחשוק שיניים ולהמשיך, בלי לעצור, עד ההכרעה.
זה היום הקשה ביותר מאז 8 באוקטובר. נזכור את 7 באוקטובר, כדי להבין שאין ברירה. עלינו ליצור מציאות שבה לא ייתכן עוד 7 באוקטובר. לשם כך עלינו למוטט את חמאס ולפרז את הרצועה, כולל השמדת כל המנהרות. לא העליתי על דעתי שזה ייקח כל כך הרבה זמן. אבל כן, זה ארוך ועוד ייארך זמן רב. וזה קשה. ומחיר הדמים כואב. ויהיו עוד ימים קשים כאלה. אולי גם קשים מאלה. אך אסור לנו למצמץ, אסור לנו להרפות עד הניצחון.
והניצחון – בוא יבוא. כלומר, נביא אותו.
* ויתרנו על ההכרעה? – אם בשלושה חודשים של לחימה עצימה לא הכרענו את חמאס, איך נעשה זאת בשלב ג', שהיא סוג של מלחמת התשה? האם הממשלה ויתרה על הכרעה?
* ציר ארכימדס – "תנו לי נקודת משען וארים את העולם," אמר ארכימדס, גדול מדעני העת העתיקה.
מהי נקודת ארכימדס של המלחמה? נקודת המשען שעמה נמנף את המלחמה לניצחון? זו לא נקודה. זה ציר. ציר פילדלפי. הציר החוצץ בין רצועת עזה למצרים. הציר שהוויתור עליו (על רובו באוסלו א' ועל השאר בהתנתקות) היה בכייה לדורות. הציר, שהפך לאורך למעלה משני עשורים לאוטוסטרדת האמל"ח והמלט לחמאס, שהמיטה עלינו עשרים שנות רקטות ואת טבח שמחת תורה. הציר, שבשליטה עליו נוכל להטיל מצור מלא על חמאס ולמוטט אותו. הציר, שלא יהיה ניצחון אם לא נכבוש אותו, ושכאשר ננצח, לא נממש לאורך זמן את הניצחון אם לא נרחיב אותו ונשלוט בו באופן קבוע.
לדעתי, כבר ביום הראשון של התמרון היה עלינו לפרוץ לציר פילדלפי ולהשתלט עליו. חבל שזה לא נעשה, אבל את העבר אין להשיב. כעת, יש להשתלט על הציר מוקדם ככל הניתן.
* תפקידה ההרסני של מצרים – במלחמת האזרחים בסוריה, היה מובן מאליו ששכנותיה ירדן, עיראק, לבנון וטורקיה תקלוטנה מאות אלפי פליטים סוריים. כפי שברור היה שפולין, רומניה והונגריה תקלוטנה מיליוני פליטים אוקראינים לאחר הפלישה הרוסית.
איך זה שמצרים מסרבת לקלוט ולו פליט אחד מעזה? הם דורשים מאיתנו לאפשר העברת סיוע הומניטרי לעזתים. ואיפה הסיוע ההומניטרי המובן מאליו שלהם – קליטת הפליטים? איפה הסולידריות שלהם כערבים לערבים?
מצרים מכבידה את ליבה כלפי העזתים מטעמים פוליטיים, אנטי ישראליים. זהו המשך לפוליטיקה הערבית ממלחמת השחרור ועד היום, של הנצחת הפליטוּת הפלשתינאית כנשק נגד ישראל. גם כאן, נדרשים הפליטים העזתים לשמש נשק נגד ישראל. הם נדרשים להישאר בשטח המלחמה בעזה, כדי להקשות על ישראל במלחמה וכדי לפגוע במעמדה הבינלאומי.
כן, כך נראה השלום עם מצרים. בשלום עם מצרים מסרנו למצרים את כל סיני, במחיר כבד מנשוא של עקירת חבלי התיישבות ישראליים. הרי המינימום שניתן היה לצפות מהמצרים, הוא לקלוט בצפון סיני את הפליטים העזתים עד שוך הקרבות ועד שיקום הרצועה. אך המצרים מעדיפים לפגוע בעזתים כדי לפגוע בישראל. וזאת, למרות שיש למצרים אחריות כבדה לאסון 7 באוקטובר, בכך שהעלימה עין, במקרה הטוב (או הנאיבי) מהעברת האמל"ח והמלט שיצרו את המפלצת הטרוריסטית הרצחנית.
...ואנחנו נמנעים (או אני מקווה שרק מהססים) אם להשתלט על ציר פילדלפי ועל רפיח (שממנה נורו השבוע רקטות לגוש דן), למרות שהדבר חיוני למלחמה, מחשש שנרגיז את המצרים...
* אמינות היא חוסן – אחרי המטח על הר מירון, צה"ל הודיע שחלק מן הרקטות יורטו והשאר נפלו בשטחים פתוחים. רק שעות אחרי שחיזבאללה פרסמו את הסרטון המצביע על הפגיעה הישירה, דובר צה"ל אישר זאת. התנהלות זו פוגעת באמינות צה"ל ובאמון הציבור בו וזו פגיעה בחוסן הלאומי. העובדה שצה"ל אינו מצליח להגן על מתקן חשוב כל כך, מדאיגה.
* הפטריוט – במשך שנים תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו עשתה רצח אופי לאהרון ברק. המנוולים האלה הציגו אותו כאוייב העם. הביביריון אמסלם, שר במשרד המשפטים (!), קרא להשליך אותו לכלא. המעי הגס של "המשפחה", הילדז, חירף וגידף אותו ללא הרף.
וכאשר ישראל זקוקה לו, נתניהו קרא לו, והפטריוט הזה, בגיל 87, אדם לא בריא, מטפל באישה חולה, התייצב על המקום לשירות מילואים משפטי למען המולדת.
אפשר לשבח את נתניהו שפנה אליו, אבל מן הראוי שיירד על ברכיו ויבקש סליחה ומחילה על שנים של הסתה והתרת דם.
* אין ראוי ממנו – אף פעם לא הייתי מחסידיו של אהרון ברק. בעשרות השנים האחרונות כתבתי מאמרים רבים נגד האקטיביזם השיפוטי, נגד מישפוט היתר של הציבוריות הישראלית ונגד פסיקות של בג"ץ כמו פס"ד קעדאן. יצאתי נגד האמירות שלו כמו "הכול שפיט," "מלא כל הארץ משפט," "גם החלטה של מפקד אם לאגף מימין או משמאל נתונה לביקורת שיפוטית" וכד'. יצאתי נגד המונוליטיות שהייתה באותם ימים בהרכב בית המשפט ובעיקר להתנגדותו הנחרצת למינוי של המשפטנית הדגולה רות גביזון לבית המשפט העליון.
ועם זאת, מעבר למחלוקת, תמיד הערכתי אותו מאוד. תמיד ראיתי בו ענק משפטי. קיוויתי שרות גביזון תצטרף לבית המשפט העליון כדי שיהיו בו שני ענקי משפט שהם גם מנהיגים משפטיים בעלי דעות שונות. סלדתי מההסתה והשנאה כלפיו בהובלת תעשיית השקרים וההסתה.
במיוחד סלדתי ואני סולד מהטלת הדופי בפטריוטיות הציונית שלו. זהו שקר וכזב. מדובר בפטריוט ציוני ממדרגה ראשונה. אבל כל מיני אזובי קיר זבי חוטם מרשים לעצמם להציג אותו כאנטי ציוני.
עם פרסום מינויו כנציגנו בבית המשפט בהאג, כתב איזה אוויל מוסת ובור, שברק הוא אבי גישת "מדינת כל אזרחיה." במאמר מוסגר אציין שהסיסמה "מדינת כל אזרחיה" היא סטראט-אפ של עוכר ישראל עזמי בשארה, לתת כותרת מכובסת לחיסול המדינה היהודית, באמצעות הצגה דמגוגית ושקרית של סתירה, כביכול, בין מדינה יהודית לבין היותה של כל מדינה דמוקרטית שייכת לכל אזרחיה. כל מי שמשתמש במושג הזה, הוא למעשה אידיוט שימושי של עזמי בשארה.
אבל הטענה שברק הוא בעד מה שקרוי בכיבוסית "מדינת כל אזרחיה" היא שקר מוחלט. ברק מאמין גדול במדינת הלאום היהודית. קראתי פעם אמירה של מוסת אחר, שכתב שבית המשפט "של ברק" (שכבר 17 שנים בפנסיה) יבטל את חוק השבות. ברק כתב כל כך הרבה בעד חוק השבות והפריך את טיעוניהם של מבקרי החוק. אבל המוסתים לא קשורים למציאות ועובדות זרות להם.
על הטענה שחוק השבות הוא חוק מפלה ומנוגד לערך השוויון הגיב ברק, שישראל כמדינה יהודית מחויבת להבטיח את צביון המדינה לדורות, באמצעות שליטה על מפתחות הכניסה. בכניסה למדינה יש להעדיף יהודים, כי זה ייעודה של המדינה. בין האזרחים שבתוך המדינה צריך להיות שוויון, ככתוב במגילת העצמאות.
השוויון שעליו הוא דיבר אינו שוויון לאומי אלא שוויון אזרחי. ברק אינו רואה את מהותה היהודית של ישראל רק בחוק השבות. במאמר שפרסם ברק ב"הארץ" ב-2018, "חירותו של האדם במדינה יהודית ודמוקרטית", הוא הציג את תפיסתו בדבר מהותה היהודית של המדינה. מה שהוא פרט כמעט זהה לחוק הלאום. גם הסעיף המושמץ ביותר בחוק הלאום, סעיף ההתיישבות, מופיע בחזון המדינה היהודית דמוקרטית של ברק. וכך הוא כתב: "מדינה יהודית... היא מדינה שהתיישבות היהודים בשדותיה, בעריה ובמושבותיה היא בראש דאגותיה."
אהרון ברק עומד כבר שנים רבות תחת מתקפה דו-ראשית, מהימין הקיצוני ומהשמאל הקיצוני. השמאל הקיצוני מתייחס אליו כאל "מכשיר אקיבוש [הם מאייתים בטעות את המילה אחרת] וההתנחלויות." לשיטתם, הם צודקים, בניגוד לאלה שמאשימים אותו בפוסט ציונות. אהרון ברק הוא ביטחוניסט, שנתן גושפנקה משפטית לצעדים ביטחוניים רבים מאוד. יוקרתו הבינלאומית, כמו גם יוקרת בית המשפט העליון, הם שכפ"ץ מגן יעיל ביותר לישראל במוסדות המשפט הבינלאומיים. היוקרה הזו היא ששומרת על קצינים וחיילים ישראליים מפני העמדה לדין בחו"ל על פשעי מלחמה. אילו מזימתם האפלה של לוין, רוטמן וחבר מרעיהם לבטל את עצמאות מערכת המשפט צלחה, היה זה איום מיידי ומוחשי על קציני צה"ל וחייליו.
כעת, מול המתקפה האנטישמית בהובלת דרא"פ, בהאג, אין אדם מתאים וראוי מאהרון ברק מלייצג את ישראל. ולכן, אפילו נתניהו, העומד בראש תשלובת תעשיות השקרים וההסתה שמבצע רצח אופי מתמשך נגד ברק – כאשר עמד בפני סכנה שבמשמרת שלו ישראל תורשע בהאג ותהיה זו עוד תוספת משמעותית לסל הכישלונות שלו, העמוס לעייפה, הוא פנה דווקא לברק.
* קליבר מיקרוסקופי – השר הכהניסט עמיחי אליהו, חומץ בן חומץ, גינה את מינויו של אהרון ברק לנציגנו בבית המשפט בהאג. בחוצפתו ובורותו הוא הטיל ספק בהתאמתו לייצג את ישראל.
בטח הוא היה רוצה שבמקום ענק המשפט נשלח לשם מישהו בקליבר המיקרוסקופי של עוכר הדין בן גביר, או אחד מעוכרי הדין של "חוננו", הזרוע המשפטית של הכנופייה הכהניסטית, שישיר שם "שישרף לכם הכפר" ויצווח "מוחמד מת" ו"מוות לערבים".
* למה אלפר מתנגד למינוי ברק – שעה שהאספסוף של סיעת הליכוד, כולל שרים בממשלה, משתלחים במינוי השופט ברק ומציגים זאת כ"עלבון למחנה," תמונת הראי שלהם, רוגל אלפר, יוצא גם הוא נגד המינוי באותו טיעון – "עלבון למחנה." לטענתו, המינוי הזה הוא עלבון ל"מחנה הליברלי", בכך שהופכים את הסמל שלו למשרת האינטרסים של נתניהו.
רוגל אלפר מאמץ את הדיבר הראשון של פולחן האישיות הביביסטית – המדינה זה ביבי. מבחינתו, התביעה בהאג היא נגד ביבי, ובשום אופן ברק לא צריך להציל אותו. אלפר מודע לכוחו, יכולותיו והשפעתו של השופט ברק, וליכולתו להטות את הכף במשפט לטובת ישראל, ולכן הוא כל כך מוטרד מהמינוי. כי הוא רוצה שישראל תורשע בג'נוסייד.
* המופת של ברק – יאיר לפיד קורא למחנה הממלכתי לפרוש מהממשלה ולפעול להפלתה. זה מה שדרוש היום למדינת ישראל? משבר קואליציוני? כאשר צה"ל נלחם בשלוש חזיתות לפחות? כאשר בכל יום נופלים חללים במלחמה? כאשר 136 חטופים מצויים בשבי חמאס ועוברים השפלות, עינויים ופגיעות מיניות? כאשר עוד לא התחלנו להילחם בלבנון? כאשר למעלה ממאה אלף ישראלים עקורים מבתיהם? כאשר אנו נמצאים תחת מתקפה אנטישמית ששיאה היא התביעה בהאג, בגין עלילת ה"ג'נוסייד"? הוא התחרפן?
במקום לדרוש מהמחנה הממלכתי לפרוש, מוטב שהוא וליברמן יצטרפו, כדי שממשלת החירום תהיה ממשלת אחדות לאומית.
נכון, זו לא חוויה נעימה לשבת בממשלה הזאת, עם כלומניקים וביריונים, עם כנופייה כהניסטית לא לגיטימית. אבל זו דווקא סיבה להצטרף לממשלה, כדי לצמצם את כוחם והשפעתם של הכוחות הללו.
כדאי שלפיד ייקח דוגמה מאהרון ברק, שבגילו המופלג, על אף בריאותו הרופפת, ולמרות מסע ההסתה הנורא שעבר, בשעת מלחמה הוא נכנס מתחת לאלונקה, כי טובת מדינת ישראל קודמת לכל שיקול אחר.
* אנטישמי נחות – הנחותים בין האנטישמים הם האוטו-אנטישמים. יהודונים עלובי נפש ומתוסבכים, אכולי שנאה עצמית, שבמקום להתאבד הם עושים קולקטיביזציה של שנאתם העצמית, ומסיטים אותה לשנאת עמם.
ההאשמה ההזויה והמופרכת של ישראל בג'נוסייד, היא עלילת דם אנטישמית קלאסית. וכמובן, אותם אוטואנטישמים ארורים הם בין הראשונים להפיץ אותם. עופר כסיף ולהקתו שיגרו עצומה לבית הדין בהאג בה דרשו להרשיע את ישראל בג'נוסייד.
ארורה הרחם שהמליטה את עופר כסיף.
* כפייה חילונית – כולנו מייחלים לשובם של החטופים. אנשים שונים וקהילות שונות מבטאים בדרכם את משאת הנפש הזאת. יש שעושים זאת במופע גיטרות, יש במסע אופניים, יש בתפילה בכותל ויש בהפרשת חלה.
ברעננה התארגן טקס הפרשת חלה בחטיבת הביניים שבה למדה נעמה לוי, אחת החטופות. היתה זו התארגנות של המשפחה, הקהילה ובית הספר, ורבנית מקומית הייתה אמורה להוביל זאת. וכאילו לא קרה כאן דבר בשלושת החודשים האחרונים, אנשי ה-6 באוקטובר הרימו ראש וצעקה – הדתה-שמדתה, מה פתאום בבית ספר חילוני וכו'. שוב, אותה דוסופוביה מכוערת. הובילה את ההתנגדות סיעה בעירייה שנקראת "הרוב הדמוקרטי". איני יודע איזה רוב הם מייצגים בדוסופוביה הזאת, אני משוכנע שאין רוב כזה. מה שבטוח, הוא שאין כאן שום דבר דמוקרטי.
לא טוב לכם? אל תשתתפו באירוע. חיו ותנו לחיות. יש אנשים שזו דרכם – כבדו אותה.
למרבה הבושה, האירוע בוטל. זו בושה לרעננה ובושה למדינת ישראל.
בקיבוצי החילוני, נערך בשבוע הראשון למלחמה טקס הפרשת חלה למען החטופים. חברה אירגנה זאת בביתה והזמינה את הנשים. רבות השתתפו.
אליי לא מדבר המנהג הזה, אבל זו מסורת יהודית ואני מכבד אותה. אני מוביל באורטל את קבלת השבת, וגם בה אנו דורשים בכל שבוע בשלומם של החטופים, הלוחמים והעקורים.
אני סולד מהדוסופובים האלימים, שמקדמים כפייה חילונית אנטי-דתית, בדיוק כפי שאני סולד מקנאים דתיים המקדמים כפייה דתית. הם מייצגים את הרע ואת המכוער, שעלינו להשליך מאחורי גבנו, בשיקום החברה הישראלית אחרי האסון בשמחת תורה.
* ייצוג הולם – אני לא מבין למה באים בטענות לקטי שטרית. ישראל היא דמוקרטיה, ובדמוקרטיה מגיע ייצוג הולם גם לטיפשים.
* העץ הנדיב – גזמתי עץ תפוח ופתאום – בום טראח. מה קרה? תפוח גרני סמית גדול נפל מהצמרת, בכינון ישיר אל ראשי.
קיללתי בליבי את אייזיק ניוטון על כך שהוא הקדים אותי ביותר מ-300 שנה, וגזל ממני את הזכות לנסח את תורת הכבידה.
[אהוד: איך יש תפוח על העץ באמצע החורף?]
* ביד הלשון: מורפיום להמונים – במאמר ל"הארץ" תקפה יסמין לוי את השר חילי טרופר, בשל דבקותו במסר האחדות ובממשלת החירום, וכתבה: "מי שאולי חש כמושיע מתוך הממשלה לא מאחה את השסעים, אלא מספק מורפיום להמונים."
מורפיום הוא סם ותרופה, המשמש כמשכך כאבים. משכך כאבים אינו מרפא את המחלה אלא רק מרגיע את התחושה. היא מציגה את טרופר כמי שאינו מתמודד עם הבעייה עצמה, אלא משכך את כאבי הציבור.
הביטוי "מורפיום להמונים" הוא פרפרזה לביטוי של קרל מרקס: "הדת היא אופיום להמונים." הוא מופיע בספרו "לביקורת פילוסופיית המשפט של הגל". לטענת מרקס, הדת היא הנחמה של הציבור המדוכא, והיא מסממת אותו, כמו סם האופיום, כדי לעמעם את הצורך שלו במחאה על סבלו. בכך היא מנציחה את סבלו ואת סבל מעמד הפועלים כולו.
אורי הייטנר
היא לא אמרה את הדברים באירוניה. זה לא הומור שחור. אי אפשר היה שלא לשמוע את האושר בקולה, כמעט לראות דרך הטלפון את הברק בעיניה.
תגובה כזו לקטיעת רגל, שווה כתבה בעיתון. אבל אני מכיר את ציפקה כבר ארבעים שנה. ציפקה, בת 83, היא אשת ביצוע ממדרגה ראשונה, בולדוזרית שאין שני לה, הגולן לאורכו ולרוחבו זרוע בטביעות אצבעותיה ובמעשי ידיה. אך כוחה הוא תמיד מאחורי הקלעים. קדמת הבמה זרה לה. היא שונאת חשיפה, אינה מתראיינת. היא מתביישת אפילו להיכנס לחדר אוכל בקיבוץ אחר, כי מרגישה שעיניים ננעצות בה. ברור שלדבר בציבור על עניין אינטימי כל כך, על בריאותה, היא לא תעלה על דעתה.
ולמרבה ההפתעה, את הכתבה הזו יזמה ציפקה. היא פנתה אליי וביקשה שאכתוב את הכתבה. ואלה כשלעצמן חדשות.
מה שהביא אותה ליוזמה, היה המלחמה. "יש היום הרבה חיילים במצב כזה," מסבירה ציפקה. "הם איבדו רגליים. צפיתי בראיונות עם קטועים – זה ממש כואב. וחשבתי: איך אני יכולה להעביר להם את החוויה הזאת? המסר שלי אליהם, הוא שאפשר להפוך משהו שנראה לכאורה מפחיד, לחוויה חיובית אמיתית. אם עוברים את זה יחסית בהרגשה טובה, זה מרומם אותך. אתה יכול לספר את זה לאחרים, שיתעודדו. האמת היא, שאני לא מבינה איך זה כל כך הרים אותי."
במשך למעלה מחצי שנה סבלה ציפקה מכאבי תופת נוראים ברגל ימין, בשל בעיה בזרימת הדם. הסבל היה נורא. היא עברה אין ספור בדיקות ובירורים רפואיים במרפאות שונות ומגוונות, ולא היתה כל הקלה. ציפקה כבר כמעט אמרה נואש. ואז קרה לה נס. ליהודה הראל, האיש שאיתה, יש הגדרה מעניינת, חילונית לחלוטין, למושג "נס": אירוע שהסבירות הסטטיסטית להתרחשותו נמוכה מאוד. מה שקרה לציפקה עונה היטב להגדרה הזו לנס וגם להגדרה של מי שמאמין במיסטיקה.
בשל הידרדרות במצבה, ציפקה אושפזה בבית החולים "בני ציון" בחיפה. לאחר התייעצות רופאים, המליץ לה הרופא המטפל, ד"ר אסף לבנון, רופא בכיר בבית החולים, על קטיעה.
מספרת הגר: "אמא ניצבה בפני השאלה הקשה – שתי רגליים כואבות ודואבות או סיכוי לחיים ללא כאב."
מרגע זה, ההחלטה היתה בידי ציפקה. מה עושים? מן הסתם מבקשים חוות דעת שנייה, אולי גם שלישית או רביעית. קשה מאוד לאדם לקבל כזו הודעה.
ציפקה החליטה. יש לה עוד מה לעשות בעולם הזה, במשפחה שהקימה, בקיבוץ, בגולן. ציפקה בחרה בחיים. "חיי מעולם לא היו קלים ותמיד בחרתי לחיות אותם באומץ ובנחישות. אף פעם לא ויתרתי לעצמי וכך גם במבחן הענק הזה שעמד בפניי. אמרתי לרופא: נסר."
איזה אומץ נדרש להחלטה כזו! גם הרופא, ד"ר אסף לבנון, הופתע מהמהירות והחד-משמעיות של ההחלטה. "ראיתי שנשמתו נעתקה," מספרת ציפקה. כעבור יומיים ציפקה נותחה. לאחר הקטיעה, נאלצה ציפקה לעבור צנתור ברגל שמאל, כדי להבטיח את הזרמת הדם ברגל זו. "שלושה ימים אחרי הצנתור, כל עובדי בית החולים עמדו על המדרגות ומחאו לי כפיים. לא ראו כזאת זקנה..."
ציפקה לא הכירה את בית החולים "בני ציון". "לא הכרתי את הרופאים ולא את האחיות והאחים. הם היו אמפתיים ומלאי חמלה. ההתנהגות הכי נהדרת שיכולה להיות. מאוד מאוד הערכתי."
כעבור 12 יום ציפקה חזרה הביתה, "שמחה וטובת לב," כהגדרתה. נהג האמבולנס שאל, בהפתעה, את הגר: "למה היא לא צורחת?"
ציפקה הפכה את הכריתה ל"חוויה ממשית", כדבריה, "כי חזרתי ללא מילימטר של כאב. זו הצלחה מהממת. הכרתי רופא נחמד, מטפלים נחמדים. קיבלתי זאת כחוויה."
"נולדתי מחדש," אמרה לי ציפקה באותה שיחת טלפון, והיא מתכוונת לכך. "במשך למעלה מחצי השנה, שבה סבלתי מכאבים נוראים, הייתי סמרטוט. מיד עם הקטיעה, חלפו הכאבים לגמרי. בבת אחת, המראה שלי השתנה. השתנו לי הפנים, העיניים שלי קרנו. הפכתי לאדם מאושר."
ציפקה אינה חוסכת בשבחים לרופא שהציל את חייה, ד"ר אסף לבנון. "באופן שבו הוא התבונן בי, הבנתי שזה הרופא שאני רוצה וצריכה. הוא נתן לי ביחס שלו כל כך הרבה ביטחון, שאמרתי: מה יקרה? יומיים התלבטתי. אחרי יומיים קיבלתי החלטה. פשוט, כל כך האמנתי בו, בלי להכיר אותו." הגר מספרת, שהדוקטור אמר שוב ושוב: "קטונּוּ ליד דור הנפילים הזה."
כשציפקה הגיעה לביקורת, אמר לה הרופא: "אל תגידי לי שאת מאושרת. אני רואה את זה בעיניים שלך." הוא סיים את הביקור בקריאה: "הצלחנו!" הוא הוסיף שמעתה צריך לחיות מיום ליום בהתמודדות עם המחלה.
מאז חלפו כחודשיים. "אני לומדת, אני מלאת אנרגיה, לא עברתי חוויה קשה. רק טובה." היא נוסעת ברחבי הקיבוץ, לבדה, על קלנועית. היא משתתפת בלימודים מרתקים בקתדרה של ותיקי הגולן במתחם ווסט, בניהולו של נחום לפיד מיונתן, ונהנית מכל רגע. לציפקה מילים חמות על המשפחה שעטפה אותה באהבה ולשייני, המטפלת הזרה שהוצמדה אליה. ניכר בה שהיא באמת מאושרת.
אכן, יש חיים אחרי הקטיעה.
2. צרור הערות 10.1.24
* נזכור את 7 באוקטובר – יום קשה ועצוב. 9 לוחמים, מטובי בנינו, נפלו חלל.
עם כל הכאב, עלינו לחשוק שיניים ולהמשיך, בלי לעצור, עד ההכרעה.
זה היום הקשה ביותר מאז 8 באוקטובר. נזכור את 7 באוקטובר, כדי להבין שאין ברירה. עלינו ליצור מציאות שבה לא ייתכן עוד 7 באוקטובר. לשם כך עלינו למוטט את חמאס ולפרז את הרצועה, כולל השמדת כל המנהרות. לא העליתי על דעתי שזה ייקח כל כך הרבה זמן. אבל כן, זה ארוך ועוד ייארך זמן רב. וזה קשה. ומחיר הדמים כואב. ויהיו עוד ימים קשים כאלה. אולי גם קשים מאלה. אך אסור לנו למצמץ, אסור לנו להרפות עד הניצחון.
והניצחון – בוא יבוא. כלומר, נביא אותו.
* ויתרנו על ההכרעה? – אם בשלושה חודשים של לחימה עצימה לא הכרענו את חמאס, איך נעשה זאת בשלב ג', שהיא סוג של מלחמת התשה? האם הממשלה ויתרה על הכרעה?
* ציר ארכימדס – "תנו לי נקודת משען וארים את העולם," אמר ארכימדס, גדול מדעני העת העתיקה.
מהי נקודת ארכימדס של המלחמה? נקודת המשען שעמה נמנף את המלחמה לניצחון? זו לא נקודה. זה ציר. ציר פילדלפי. הציר החוצץ בין רצועת עזה למצרים. הציר שהוויתור עליו (על רובו באוסלו א' ועל השאר בהתנתקות) היה בכייה לדורות. הציר, שהפך לאורך למעלה משני עשורים לאוטוסטרדת האמל"ח והמלט לחמאס, שהמיטה עלינו עשרים שנות רקטות ואת טבח שמחת תורה. הציר, שבשליטה עליו נוכל להטיל מצור מלא על חמאס ולמוטט אותו. הציר, שלא יהיה ניצחון אם לא נכבוש אותו, ושכאשר ננצח, לא נממש לאורך זמן את הניצחון אם לא נרחיב אותו ונשלוט בו באופן קבוע.
לדעתי, כבר ביום הראשון של התמרון היה עלינו לפרוץ לציר פילדלפי ולהשתלט עליו. חבל שזה לא נעשה, אבל את העבר אין להשיב. כעת, יש להשתלט על הציר מוקדם ככל הניתן.
* תפקידה ההרסני של מצרים – במלחמת האזרחים בסוריה, היה מובן מאליו ששכנותיה ירדן, עיראק, לבנון וטורקיה תקלוטנה מאות אלפי פליטים סוריים. כפי שברור היה שפולין, רומניה והונגריה תקלוטנה מיליוני פליטים אוקראינים לאחר הפלישה הרוסית.
איך זה שמצרים מסרבת לקלוט ולו פליט אחד מעזה? הם דורשים מאיתנו לאפשר העברת סיוע הומניטרי לעזתים. ואיפה הסיוע ההומניטרי המובן מאליו שלהם – קליטת הפליטים? איפה הסולידריות שלהם כערבים לערבים?
מצרים מכבידה את ליבה כלפי העזתים מטעמים פוליטיים, אנטי ישראליים. זהו המשך לפוליטיקה הערבית ממלחמת השחרור ועד היום, של הנצחת הפליטוּת הפלשתינאית כנשק נגד ישראל. גם כאן, נדרשים הפליטים העזתים לשמש נשק נגד ישראל. הם נדרשים להישאר בשטח המלחמה בעזה, כדי להקשות על ישראל במלחמה וכדי לפגוע במעמדה הבינלאומי.
כן, כך נראה השלום עם מצרים. בשלום עם מצרים מסרנו למצרים את כל סיני, במחיר כבד מנשוא של עקירת חבלי התיישבות ישראליים. הרי המינימום שניתן היה לצפות מהמצרים, הוא לקלוט בצפון סיני את הפליטים העזתים עד שוך הקרבות ועד שיקום הרצועה. אך המצרים מעדיפים לפגוע בעזתים כדי לפגוע בישראל. וזאת, למרות שיש למצרים אחריות כבדה לאסון 7 באוקטובר, בכך שהעלימה עין, במקרה הטוב (או הנאיבי) מהעברת האמל"ח והמלט שיצרו את המפלצת הטרוריסטית הרצחנית.
...ואנחנו נמנעים (או אני מקווה שרק מהססים) אם להשתלט על ציר פילדלפי ועל רפיח (שממנה נורו השבוע רקטות לגוש דן), למרות שהדבר חיוני למלחמה, מחשש שנרגיז את המצרים...
* אמינות היא חוסן – אחרי המטח על הר מירון, צה"ל הודיע שחלק מן הרקטות יורטו והשאר נפלו בשטחים פתוחים. רק שעות אחרי שחיזבאללה פרסמו את הסרטון המצביע על הפגיעה הישירה, דובר צה"ל אישר זאת. התנהלות זו פוגעת באמינות צה"ל ובאמון הציבור בו וזו פגיעה בחוסן הלאומי. העובדה שצה"ל אינו מצליח להגן על מתקן חשוב כל כך, מדאיגה.
* הפטריוט – במשך שנים תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו עשתה רצח אופי לאהרון ברק. המנוולים האלה הציגו אותו כאוייב העם. הביביריון אמסלם, שר במשרד המשפטים (!), קרא להשליך אותו לכלא. המעי הגס של "המשפחה", הילדז, חירף וגידף אותו ללא הרף.
וכאשר ישראל זקוקה לו, נתניהו קרא לו, והפטריוט הזה, בגיל 87, אדם לא בריא, מטפל באישה חולה, התייצב על המקום לשירות מילואים משפטי למען המולדת.
אפשר לשבח את נתניהו שפנה אליו, אבל מן הראוי שיירד על ברכיו ויבקש סליחה ומחילה על שנים של הסתה והתרת דם.
* אין ראוי ממנו – אף פעם לא הייתי מחסידיו של אהרון ברק. בעשרות השנים האחרונות כתבתי מאמרים רבים נגד האקטיביזם השיפוטי, נגד מישפוט היתר של הציבוריות הישראלית ונגד פסיקות של בג"ץ כמו פס"ד קעדאן. יצאתי נגד האמירות שלו כמו "הכול שפיט," "מלא כל הארץ משפט," "גם החלטה של מפקד אם לאגף מימין או משמאל נתונה לביקורת שיפוטית" וכד'. יצאתי נגד המונוליטיות שהייתה באותם ימים בהרכב בית המשפט ובעיקר להתנגדותו הנחרצת למינוי של המשפטנית הדגולה רות גביזון לבית המשפט העליון.
ועם זאת, מעבר למחלוקת, תמיד הערכתי אותו מאוד. תמיד ראיתי בו ענק משפטי. קיוויתי שרות גביזון תצטרף לבית המשפט העליון כדי שיהיו בו שני ענקי משפט שהם גם מנהיגים משפטיים בעלי דעות שונות. סלדתי מההסתה והשנאה כלפיו בהובלת תעשיית השקרים וההסתה.
במיוחד סלדתי ואני סולד מהטלת הדופי בפטריוטיות הציונית שלו. זהו שקר וכזב. מדובר בפטריוט ציוני ממדרגה ראשונה. אבל כל מיני אזובי קיר זבי חוטם מרשים לעצמם להציג אותו כאנטי ציוני.
עם פרסום מינויו כנציגנו בבית המשפט בהאג, כתב איזה אוויל מוסת ובור, שברק הוא אבי גישת "מדינת כל אזרחיה." במאמר מוסגר אציין שהסיסמה "מדינת כל אזרחיה" היא סטראט-אפ של עוכר ישראל עזמי בשארה, לתת כותרת מכובסת לחיסול המדינה היהודית, באמצעות הצגה דמגוגית ושקרית של סתירה, כביכול, בין מדינה יהודית לבין היותה של כל מדינה דמוקרטית שייכת לכל אזרחיה. כל מי שמשתמש במושג הזה, הוא למעשה אידיוט שימושי של עזמי בשארה.
אבל הטענה שברק הוא בעד מה שקרוי בכיבוסית "מדינת כל אזרחיה" היא שקר מוחלט. ברק מאמין גדול במדינת הלאום היהודית. קראתי פעם אמירה של מוסת אחר, שכתב שבית המשפט "של ברק" (שכבר 17 שנים בפנסיה) יבטל את חוק השבות. ברק כתב כל כך הרבה בעד חוק השבות והפריך את טיעוניהם של מבקרי החוק. אבל המוסתים לא קשורים למציאות ועובדות זרות להם.
על הטענה שחוק השבות הוא חוק מפלה ומנוגד לערך השוויון הגיב ברק, שישראל כמדינה יהודית מחויבת להבטיח את צביון המדינה לדורות, באמצעות שליטה על מפתחות הכניסה. בכניסה למדינה יש להעדיף יהודים, כי זה ייעודה של המדינה. בין האזרחים שבתוך המדינה צריך להיות שוויון, ככתוב במגילת העצמאות.
השוויון שעליו הוא דיבר אינו שוויון לאומי אלא שוויון אזרחי. ברק אינו רואה את מהותה היהודית של ישראל רק בחוק השבות. במאמר שפרסם ברק ב"הארץ" ב-2018, "חירותו של האדם במדינה יהודית ודמוקרטית", הוא הציג את תפיסתו בדבר מהותה היהודית של המדינה. מה שהוא פרט כמעט זהה לחוק הלאום. גם הסעיף המושמץ ביותר בחוק הלאום, סעיף ההתיישבות, מופיע בחזון המדינה היהודית דמוקרטית של ברק. וכך הוא כתב: "מדינה יהודית... היא מדינה שהתיישבות היהודים בשדותיה, בעריה ובמושבותיה היא בראש דאגותיה."
אהרון ברק עומד כבר שנים רבות תחת מתקפה דו-ראשית, מהימין הקיצוני ומהשמאל הקיצוני. השמאל הקיצוני מתייחס אליו כאל "מכשיר אקיבוש [הם מאייתים בטעות את המילה אחרת] וההתנחלויות." לשיטתם, הם צודקים, בניגוד לאלה שמאשימים אותו בפוסט ציונות. אהרון ברק הוא ביטחוניסט, שנתן גושפנקה משפטית לצעדים ביטחוניים רבים מאוד. יוקרתו הבינלאומית, כמו גם יוקרת בית המשפט העליון, הם שכפ"ץ מגן יעיל ביותר לישראל במוסדות המשפט הבינלאומיים. היוקרה הזו היא ששומרת על קצינים וחיילים ישראליים מפני העמדה לדין בחו"ל על פשעי מלחמה. אילו מזימתם האפלה של לוין, רוטמן וחבר מרעיהם לבטל את עצמאות מערכת המשפט צלחה, היה זה איום מיידי ומוחשי על קציני צה"ל וחייליו.
כעת, מול המתקפה האנטישמית בהובלת דרא"פ, בהאג, אין אדם מתאים וראוי מאהרון ברק מלייצג את ישראל. ולכן, אפילו נתניהו, העומד בראש תשלובת תעשיות השקרים וההסתה שמבצע רצח אופי מתמשך נגד ברק – כאשר עמד בפני סכנה שבמשמרת שלו ישראל תורשע בהאג ותהיה זו עוד תוספת משמעותית לסל הכישלונות שלו, העמוס לעייפה, הוא פנה דווקא לברק.
* קליבר מיקרוסקופי – השר הכהניסט עמיחי אליהו, חומץ בן חומץ, גינה את מינויו של אהרון ברק לנציגנו בבית המשפט בהאג. בחוצפתו ובורותו הוא הטיל ספק בהתאמתו לייצג את ישראל.
בטח הוא היה רוצה שבמקום ענק המשפט נשלח לשם מישהו בקליבר המיקרוסקופי של עוכר הדין בן גביר, או אחד מעוכרי הדין של "חוננו", הזרוע המשפטית של הכנופייה הכהניסטית, שישיר שם "שישרף לכם הכפר" ויצווח "מוחמד מת" ו"מוות לערבים".
* למה אלפר מתנגד למינוי ברק – שעה שהאספסוף של סיעת הליכוד, כולל שרים בממשלה, משתלחים במינוי השופט ברק ומציגים זאת כ"עלבון למחנה," תמונת הראי שלהם, רוגל אלפר, יוצא גם הוא נגד המינוי באותו טיעון – "עלבון למחנה." לטענתו, המינוי הזה הוא עלבון ל"מחנה הליברלי", בכך שהופכים את הסמל שלו למשרת האינטרסים של נתניהו.
רוגל אלפר מאמץ את הדיבר הראשון של פולחן האישיות הביביסטית – המדינה זה ביבי. מבחינתו, התביעה בהאג היא נגד ביבי, ובשום אופן ברק לא צריך להציל אותו. אלפר מודע לכוחו, יכולותיו והשפעתו של השופט ברק, וליכולתו להטות את הכף במשפט לטובת ישראל, ולכן הוא כל כך מוטרד מהמינוי. כי הוא רוצה שישראל תורשע בג'נוסייד.
* המופת של ברק – יאיר לפיד קורא למחנה הממלכתי לפרוש מהממשלה ולפעול להפלתה. זה מה שדרוש היום למדינת ישראל? משבר קואליציוני? כאשר צה"ל נלחם בשלוש חזיתות לפחות? כאשר בכל יום נופלים חללים במלחמה? כאשר 136 חטופים מצויים בשבי חמאס ועוברים השפלות, עינויים ופגיעות מיניות? כאשר עוד לא התחלנו להילחם בלבנון? כאשר למעלה ממאה אלף ישראלים עקורים מבתיהם? כאשר אנו נמצאים תחת מתקפה אנטישמית ששיאה היא התביעה בהאג, בגין עלילת ה"ג'נוסייד"? הוא התחרפן?
במקום לדרוש מהמחנה הממלכתי לפרוש, מוטב שהוא וליברמן יצטרפו, כדי שממשלת החירום תהיה ממשלת אחדות לאומית.
נכון, זו לא חוויה נעימה לשבת בממשלה הזאת, עם כלומניקים וביריונים, עם כנופייה כהניסטית לא לגיטימית. אבל זו דווקא סיבה להצטרף לממשלה, כדי לצמצם את כוחם והשפעתם של הכוחות הללו.
כדאי שלפיד ייקח דוגמה מאהרון ברק, שבגילו המופלג, על אף בריאותו הרופפת, ולמרות מסע ההסתה הנורא שעבר, בשעת מלחמה הוא נכנס מתחת לאלונקה, כי טובת מדינת ישראל קודמת לכל שיקול אחר.
* אנטישמי נחות – הנחותים בין האנטישמים הם האוטו-אנטישמים. יהודונים עלובי נפש ומתוסבכים, אכולי שנאה עצמית, שבמקום להתאבד הם עושים קולקטיביזציה של שנאתם העצמית, ומסיטים אותה לשנאת עמם.
ההאשמה ההזויה והמופרכת של ישראל בג'נוסייד, היא עלילת דם אנטישמית קלאסית. וכמובן, אותם אוטואנטישמים ארורים הם בין הראשונים להפיץ אותם. עופר כסיף ולהקתו שיגרו עצומה לבית הדין בהאג בה דרשו להרשיע את ישראל בג'נוסייד.
ארורה הרחם שהמליטה את עופר כסיף.
* כפייה חילונית – כולנו מייחלים לשובם של החטופים. אנשים שונים וקהילות שונות מבטאים בדרכם את משאת הנפש הזאת. יש שעושים זאת במופע גיטרות, יש במסע אופניים, יש בתפילה בכותל ויש בהפרשת חלה.
ברעננה התארגן טקס הפרשת חלה בחטיבת הביניים שבה למדה נעמה לוי, אחת החטופות. היתה זו התארגנות של המשפחה, הקהילה ובית הספר, ורבנית מקומית הייתה אמורה להוביל זאת. וכאילו לא קרה כאן דבר בשלושת החודשים האחרונים, אנשי ה-6 באוקטובר הרימו ראש וצעקה – הדתה-שמדתה, מה פתאום בבית ספר חילוני וכו'. שוב, אותה דוסופוביה מכוערת. הובילה את ההתנגדות סיעה בעירייה שנקראת "הרוב הדמוקרטי". איני יודע איזה רוב הם מייצגים בדוסופוביה הזאת, אני משוכנע שאין רוב כזה. מה שבטוח, הוא שאין כאן שום דבר דמוקרטי.
לא טוב לכם? אל תשתתפו באירוע. חיו ותנו לחיות. יש אנשים שזו דרכם – כבדו אותה.
למרבה הבושה, האירוע בוטל. זו בושה לרעננה ובושה למדינת ישראל.
בקיבוצי החילוני, נערך בשבוע הראשון למלחמה טקס הפרשת חלה למען החטופים. חברה אירגנה זאת בביתה והזמינה את הנשים. רבות השתתפו.
אליי לא מדבר המנהג הזה, אבל זו מסורת יהודית ואני מכבד אותה. אני מוביל באורטל את קבלת השבת, וגם בה אנו דורשים בכל שבוע בשלומם של החטופים, הלוחמים והעקורים.
אני סולד מהדוסופובים האלימים, שמקדמים כפייה חילונית אנטי-דתית, בדיוק כפי שאני סולד מקנאים דתיים המקדמים כפייה דתית. הם מייצגים את הרע ואת המכוער, שעלינו להשליך מאחורי גבנו, בשיקום החברה הישראלית אחרי האסון בשמחת תורה.
* ייצוג הולם – אני לא מבין למה באים בטענות לקטי שטרית. ישראל היא דמוקרטיה, ובדמוקרטיה מגיע ייצוג הולם גם לטיפשים.
* העץ הנדיב – גזמתי עץ תפוח ופתאום – בום טראח. מה קרה? תפוח גרני סמית גדול נפל מהצמרת, בכינון ישיר אל ראשי.
קיללתי בליבי את אייזיק ניוטון על כך שהוא הקדים אותי ביותר מ-300 שנה, וגזל ממני את הזכות לנסח את תורת הכבידה.
[אהוד: איך יש תפוח על העץ באמצע החורף?]
* ביד הלשון: מורפיום להמונים – במאמר ל"הארץ" תקפה יסמין לוי את השר חילי טרופר, בשל דבקותו במסר האחדות ובממשלת החירום, וכתבה: "מי שאולי חש כמושיע מתוך הממשלה לא מאחה את השסעים, אלא מספק מורפיום להמונים."
מורפיום הוא סם ותרופה, המשמש כמשכך כאבים. משכך כאבים אינו מרפא את המחלה אלא רק מרגיע את התחושה. היא מציגה את טרופר כמי שאינו מתמודד עם הבעייה עצמה, אלא משכך את כאבי הציבור.
הביטוי "מורפיום להמונים" הוא פרפרזה לביטוי של קרל מרקס: "הדת היא אופיום להמונים." הוא מופיע בספרו "לביקורת פילוסופיית המשפט של הגל". לטענת מרקס, הדת היא הנחמה של הציבור המדוכא, והיא מסממת אותו, כמו סם האופיום, כדי לעמעם את הצורך שלו במחאה על סבלו. בכך היא מנציחה את סבלו ואת סבל מעמד הפועלים כולו.
אורי הייטנר
אהוד בן עזר
ידידי יצחק אורפז
במלאת 8 שנים למותו בגיל 94
מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב
יצחק אורפז ביומנים שלי
מתוך יומן 2011
11.1.11. לפני הצהריים עם אורפז ב"שיין". הוא מספר שביאליק אמר על שלונסקי שהוא לשונסקי, ואונס את המילים העבריות. שלונסקי השיב על כך שגם ביאליק אונס את המילים. על כך אמר ביאליק בתורו שאצלו הן לפחות לא צועקות!
מאחר שהזכרנו את שלונסקי סיפרתי לאורפז בקצרה את סיפורה של ש., כיצד שלונסקי הזמין אותה אליו לביתו ולאחר שעטר אותה בשבחים שהיא כאחמטובה החל רודף אחריה והיא נמלטת ממנו, סביב השולחן, עד שקפצה ויצאה החוצה.
אורפז חייך בשובבות וכמסתיר סוד, וסיפר לי משהו שלדבריו לא סיפר מעולם לאיש וגם לא לעצמו. בשנת 52' או כבר 53' הוא היה עדיין קצין בצבא עם רכב לסופי שבוע, וקיבל מהצבא דירה בשכונה החדשה קריית שלום, שלושה חדרים! הוא כבר היה גרוש. ואפילו נטע בגינה ארבעה שתילים של עצי פרי שונים. באותה תקופה הכיר בחורה מרוקאית, לא הזונה, והיו ביניהם יחסים חמים מאוד כי היא היתה מאוד טובה אליו. טלפונים לא היו אז, וסוף שבוע אחד הגיעה אליו אחותה, אף היא בחורה נאה, לומר לו בשם אחותה שהיא חולה ואינה יכולה לבוא. תוך כדי שיחה חש יצחק שהאחות נועצת בו עיניים, וכאשר ניגשו לחלון והוא הראה לה את העצים ששתל, היא נדחקה אליו ועד מהרה הם מצאו את עצמם משתוללים שניהם על מיטת הסוכנות שלו, מיטת קפיצים עם מזרון דק, ובשיא ההשתוללות נשברה רגל של מיטת הברל והם התגלגלו לרצפה.
אך לא זה הוא עיקר הסיפור. עיקרו הוא שבאותה תקופה הוא הכיר את ש. שלדבריו היתה יפה וחושנית מאוד והיה לה גוף יפה ואופי מאתגר. שניהם היו בתחילת דרכם. הוא כבר זכה בפרס על סיפורו הראשון ב"דבר השבוע" [או ב"במחנה"] והיה בעיניה "ספרא וסייפא", והיא כתבה שירים. קרה כך שיום שישי אחד, בחוזרו מהמחנה, הוא אסף אותה מהיכן שגרה והביא אותה לדירתו בקריית שלום. הם ישבו ודיברו ביניהם דברים שברוח. לשניהם היו חלומות שטרם התגשמו בקשר לעתידם הספרותי. ש. דיברה יפה מאוד. גם יצחק לא פיגר אחריה. הוא יודע תמיד לקשט את הסיפורים שלו במימד מטאפיסי. סיפר לה כי הוא אינו מסוגל להתחיל לכתוב בטרם הוא שוקע בייאוש גמור ושוכב על מיטתו ובוהה מבלי לעשות כלום עד שלפתע נפתח לו צוהר בקיר כחלון והוא רואה מבעדו את נוף ילדותו עם שני ברושים. ככה הוא מגיע אל העיקר. ואני מוסר כאן בקיצור תהליך מפורט מאוד שגם נוצר כדי לעשות רושם על ש.
היא מצידה אמרה שכאשר היא כותבת היא מדמה את עצמה רוקדת, והיא אכן רוקדת יפה מאוד גם במציאות. ואז היא הסכימה לקום ממקומה ולערוך בחדר ריקוד, ויצחק התרשם מאוד מהגוף היפה והגמיש שלה.
מכאן, הוא אומר, נופלת עליו שיכחה, אבל הוא זוכר היטב שגם לאחר שיצאה מהדירה הוא לא השאיר אותה לבד אלא הסיע אותה במכוניתו להיכן שגרה. מסתבר שהוא ניסה להשכיב אותה אך היא סירבה. לא בגסות. אלא משכה בעדינות את ידה מידו כל אימת שניסה להתקרב אליה, עד שלדבריו קרה ה"אינו זוכר" שלו, שגם כיום קשה לו להיזכר בו, והיא קפצה וברחה. להשכיב אותה לא הצליח. מאוחר יותר נודע לו שכבר אז היה לה רומאן רציני מאוד עם י"ר. במרוצת השנים פגש את ש. בעוד כמה הזדמנויות ספרותיות ואולם הם לא הזכירו את מה שקרה אז ביניהם.
הוא השביע אותי לא לספר לה זאת, ובוודאי שאין לי עניין לספר. מה שהפליא אותי הוא התיאור החושני שבו תיאר אותה. היא היתה מאוד נהנית מכך. נדמה לי, לפי סיפוריו, שלא היתה נקבה בסביבתו שלא ניסה להשכיב אותה. ובשעת הדחק לא היסס להשתמש בזונות.
25.1.11. לפני הצהריים עם אורפז ב"שיין". הוא חזר מרופא והיה קצת רעב ולכן לקח גם קרואסון חמאה ולשם כך היה עליו להוציא את התותבת התחתונה של שיניו, וזו לא הבעייה היחידה אלא שגם כך הוא מדבר בלחש, וללא התותבת הוא מדבר כאילו רק בתוך חלל פיו ואי אפשר להבין מילה גם כשאני יושב לצידו ומטה את אוזני אל פיו. והוא עוד מתרגז: "אבל אני שומע את עצמי מצויין!" – וכאשר הוא מרים את קולו הוא מתחיל להתרגש וזה פועל לרעה על ליבו כי אסור לו להתרגש.
יצחק אוורבוך-אורפז, בשיחה על כוס קפה, על האמירה של הלל הזקן "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך." – "גם זה לא תמיד תקף. אולי אתה לא אוהב כרוב אבל חברך אוהב מאוד?"
1.2.11. עם אורפז לפני הצהריים ב"שיין". הוא פוחד לנוכח ההתפתחויות האחרונות במצרים. לדעתו אובמה אינו טיפש אלא מנהיג חכם מאוד המבין את האסלאם והמשנה את סדר היום האמריקאי והעולמי. לאחר שארה"ב נכשלה בכל מקום: עיראק, אפגניסטן, פקיסטן, איראן, טוניס, לבנון, הפלסטינים, וכמובן מצרים, ובכל מקום שניסתה לחזק את השלטון המוסלמי-הערבי הפרו-מערבי, הוא החליט לכרות ברית עם הכוחות האיסלאמיים היוצאים נגד השליטים הקיימים, מתוך תקווה שהם יכוננו שלטון עם מראית-עין של דמוקרטיה שתיראה סבירה בעיני הבוחר האמריקאי התמים, וכך לחזק את האחיזה האמריקאית באיזור דווקא על ידי ברית עם מתנגדיה. הוא לא ינקוט צעדים חריפים נגד ישראל, כי הוא זקוק ליהודים כדי להיבחר פעם נוספת, אבל לאחר שייבחר פעם שנייה לכהונת הנשיא, לא יהיה איכפת לו לזרוק לכלבים גם אותנו וללכת עם האסלאם. יצחק מתאונן מאוד על העצירות ממנה הוא סובל. כל כמה ימים עוברים עליו ייסורים כמו על יולדת והמאמץ מרופף את כל גופו וגורם לו כאבים בעורף.
8.2.11. לפני הצהריים עם אורפז ב"שיין". הוא התרשם מאוד מקריאת שלוש הפואמות של יוסי גמזו, שהדפסתי וכרכתי במיוחד עבורו, ועל כן כתב הקדשה מיוחדת ליוסי על אחד העותקים הנדירים של "נגיעות" שהוציא לאור [40] ובצהריים הוא אמור לשלוח לו בדואר.
15.2.11. לפני הצהריים עם אורפז ב"שיין". הוא לא ידע על מותו של האדריכל יצחק ישר בן ה-91 ומתברר ששניהם שירתו יחד בחיל התותחנים הבריטי באיטליה בתקופת מלחמת העולם השנייה. יצחק אומר ששניהם היו בקיאים מאוד במארכסיזם באותה תקופה ועל כך נסבו ויכוחים רבים ביניהם. לימים תיכנן יצחק ישר את השינויים בדירה שבה אמור היה יצחק לגור בתל אביב עם אשתו השנייה, אם התאומות. מתוך ידידות סירב לקחת תשלום על העבודה, למרות שהיה בה משהו מהפכני, בשנות ה-50, לתכנן את הסלון עם המיטבח כיחידה אחת!
אהוד בן עזר
המשך יבוא
מיכאל רייך
יְמֵי רֵאשִׁית הַקֵּץ
(לאבי אשר רייך ז"ל בגעגועי אין קץ)
כְּשֶׁהִסְתַּיְּמָה הַמִּלְחָמָה הַנֹּורָאָה הַהִיא בְּשִלְהֵי שְׁנַת שִׁבְעִים וְשָׁלֹושׁ,
לֹא יָכוֹלְתִּי לִשְׂמֹחַ עַל נִצְחוֹנֵנוּ בִּגְלַל הַמְּחִיר שֶׁגָּבְתָה.
אִישׁ לֹא שְׁאָלָנִי לִתְחוּשׁוֹתַי;
כְּלֶקַח צוֹרֵב וּבְּשֶׁל תְּחוּשַׁת הַבִּטָּחוֹן שֶׁנִּסְדְּקָה
הוֹרָה מְפַקְדֵנוּ לְכַמָּה מֵחֲבֵרַי הַחַיָּלִים וְלִי לְהִשָּׁאֵר בַּבָּסִיס
וְכָךְ עָשִׂינוּ.
בַּחֲלוֹף שָׁבוּעַ הוֹדִיעוּנִי:
'אָבִיךָ אֻשְּׁפַּז בְּ"הָעֵמֶק" וּמַצָּבוֹ מֻגְדָּר קָשֶׁה'
כְּהֶרֶף עַיִן יָדַעְתִּי שֶׁהַמִּלְחָמָה עֲבוּרִי רַק הֵחֵלָה
וְסָבִיר שֶׁיִהְיוּ בָּהּ נִפְגָּעִים.
מִהַרְתִּי אֵלָיו, לָשֶׁבֶת לְיַד מִטַּת חָלְיוֹ
נָטַלְתִּי אֶת כַּף יָדוֹ בְּיָדִי
כְּדֵי לְחַבְּרוֹ לַחַיִּים בְּמוֹ אֲהָבָתִי
עֵינָיו הָיוּ עֲצוּמוֹת אִם בְּשֶׁל הַכָּרָתוֹ הַמְּעֻרְפֶּלֶת אִם בְּשֶׁל
חֲשָׁשׁוֹ לִפְגֹשׁ בְּמַּלְאָך הַמָּוֶת פָּנִים אֶל פָּנִים,
וּכְבָר הָיִיתִי שׁוֹמֵעַ קוֹל פְּסִיעוֹתָיו הָאִטִּיּוֹת, הַמַבְעִיתוֹת
עַל הַמִּשְׁעוֹל הַמּוֹבִיל בְּכִווּן אֶחָד...
בְּחַיְשָׁנַי קָלַטְתִּי
תִּשְׁדּוֹרוֹתָיו הַמְּבוֹהֲלוֹת שֶׁל אָבִי וּקְשָׁיֵי פְּרִידָתוֹ מִמֶּנִּי, עַל כֵּן
לֹא הִכְבַּרְתִּי מִלִּים, הִכְבַּרְתִּי לִטּוּפִים,
בַּיָּמִים הַקָּשִׁים הָהֵם הָיוּ הַשָּׁמַיִם מְלֵאִים אֵפֶר שֶׁל תּוֹכֵחָה
וּצְפוּפִים בִּנְשָׁמוֹת לָרֹב שֶׁל לוֹחֲמִים צְעִירִים
שֶׁעָשׂוּ צַעֲדֵיהֶם הָרִאשׁוֹנִים אֶל הָעוֹלָם שֶׁמֵּעֵבֶר.
הָעֲנָנִים הַעֲמוּסִים לַעֲיֵפָה הֵזִיעוּ מֵאֵימָה וְעִם זֹאת
הִמְתִּינוּ בְּסַבְלָנוּת רַבָּה לְאַבָּא שֶׁלִּי אֲשֶׁר
כַּעֲבוֹר שָׁבוּעַ הִצְטַרֵף לְאוֹתָה שַיָּרָה עִלִּית חוֹלֶפֶת
וְכָל הַטֹּוב שֶׁעָשָׂה בְּיָמָיו נִצְבַּע בְּתוֹדַעְתִּי בְּיָגוֹן עָמֹוק;
מֵחַלּוֹן בֵּית הַחוֹלִים נִשְׁקְפוּ שָׁמַיִם כְּבוּיִים וּכְווּיִים
אֲבָל אֲנִי בְּרוּחִי הַנִּסְעֶרֶת הִבְחַנְתִּי בּוֹ מִבַּעַד לַדְּמָעוֹת
מְרַחֵף בְּלִוְיַת כַּמָּה מַלְאָכִים וּפָנָיו שְׁלֵוִים כְּפִי שֶׁלֹּא רָאִיתִי מֵעוֹלָם,
עָקַבְתִּי בְּמַבָּטִי הַמִּשְׁתָּאֶה
אַחַר הַחֲבוּרָה הַיִּחוּדִית הַמִּתְרַחֶקֶת
לְלַמְּדֵנִי שֶׁהָאֲרָעִיּוּת בְּחַיֵּינוּ עוֹדֶנָּה קְבוּעָה וִיצִיבָה,
הִתְבּוֹנַנְתִּי:
הַמַּלְאֲכִים הִתְפּוֹגְגוּ אַט אַט לְסָפֵק נוֹצוֹת לְבָנוֹת
סָפֵק דַּפֵּי סֵפֶר קְטָנִים וּלְבָנִים
עַד הָפְכָם בְּתוֹכִי לְסֵפֶר זִכָּרוֹן אִישִׁי.
מיכאל רייך
כְּשֶׁהִסְתַּיְּמָה הַמִּלְחָמָה הַנֹּורָאָה הַהִיא בְּשִלְהֵי שְׁנַת שִׁבְעִים וְשָׁלֹושׁ,
לֹא יָכוֹלְתִּי לִשְׂמֹחַ עַל נִצְחוֹנֵנוּ בִּגְלַל הַמְּחִיר שֶׁגָּבְתָה.
אִישׁ לֹא שְׁאָלָנִי לִתְחוּשׁוֹתַי;
כְּלֶקַח צוֹרֵב וּבְּשֶׁל תְּחוּשַׁת הַבִּטָּחוֹן שֶׁנִּסְדְּקָה
הוֹרָה מְפַקְדֵנוּ לְכַמָּה מֵחֲבֵרַי הַחַיָּלִים וְלִי לְהִשָּׁאֵר בַּבָּסִיס
וְכָךְ עָשִׂינוּ.
בַּחֲלוֹף שָׁבוּעַ הוֹדִיעוּנִי:
'אָבִיךָ אֻשְּׁפַּז בְּ"הָעֵמֶק" וּמַצָּבוֹ מֻגְדָּר קָשֶׁה'
כְּהֶרֶף עַיִן יָדַעְתִּי שֶׁהַמִּלְחָמָה עֲבוּרִי רַק הֵחֵלָה
וְסָבִיר שֶׁיִהְיוּ בָּהּ נִפְגָּעִים.
מִהַרְתִּי אֵלָיו, לָשֶׁבֶת לְיַד מִטַּת חָלְיוֹ
נָטַלְתִּי אֶת כַּף יָדוֹ בְּיָדִי
כְּדֵי לְחַבְּרוֹ לַחַיִּים בְּמוֹ אֲהָבָתִי
עֵינָיו הָיוּ עֲצוּמוֹת אִם בְּשֶׁל הַכָּרָתוֹ הַמְּעֻרְפֶּלֶת אִם בְּשֶׁל
חֲשָׁשׁוֹ לִפְגֹשׁ בְּמַּלְאָך הַמָּוֶת פָּנִים אֶל פָּנִים,
וּכְבָר הָיִיתִי שׁוֹמֵעַ קוֹל פְּסִיעוֹתָיו הָאִטִּיּוֹת, הַמַבְעִיתוֹת
עַל הַמִּשְׁעוֹל הַמּוֹבִיל בְּכִווּן אֶחָד...
בְּחַיְשָׁנַי קָלַטְתִּי
תִּשְׁדּוֹרוֹתָיו הַמְּבוֹהֲלוֹת שֶׁל אָבִי וּקְשָׁיֵי פְּרִידָתוֹ מִמֶּנִּי, עַל כֵּן
לֹא הִכְבַּרְתִּי מִלִּים, הִכְבַּרְתִּי לִטּוּפִים,
בַּיָּמִים הַקָּשִׁים הָהֵם הָיוּ הַשָּׁמַיִם מְלֵאִים אֵפֶר שֶׁל תּוֹכֵחָה
וּצְפוּפִים בִּנְשָׁמוֹת לָרֹב שֶׁל לוֹחֲמִים צְעִירִים
שֶׁעָשׂוּ צַעֲדֵיהֶם הָרִאשׁוֹנִים אֶל הָעוֹלָם שֶׁמֵּעֵבֶר.
הָעֲנָנִים הַעֲמוּסִים לַעֲיֵפָה הֵזִיעוּ מֵאֵימָה וְעִם זֹאת
הִמְתִּינוּ בְּסַבְלָנוּת רַבָּה לְאַבָּא שֶׁלִּי אֲשֶׁר
כַּעֲבוֹר שָׁבוּעַ הִצְטַרֵף לְאוֹתָה שַיָּרָה עִלִּית חוֹלֶפֶת
וְכָל הַטֹּוב שֶׁעָשָׂה בְּיָמָיו נִצְבַּע בְּתוֹדַעְתִּי בְּיָגוֹן עָמֹוק;
מֵחַלּוֹן בֵּית הַחוֹלִים נִשְׁקְפוּ שָׁמַיִם כְּבוּיִים וּכְווּיִים
אֲבָל אֲנִי בְּרוּחִי הַנִּסְעֶרֶת הִבְחַנְתִּי בּוֹ מִבַּעַד לַדְּמָעוֹת
מְרַחֵף בְּלִוְיַת כַּמָּה מַלְאָכִים וּפָנָיו שְׁלֵוִים כְּפִי שֶׁלֹּא רָאִיתִי מֵעוֹלָם,
עָקַבְתִּי בְּמַבָּטִי הַמִּשְׁתָּאֶה
אַחַר הַחֲבוּרָה הַיִּחוּדִית הַמִּתְרַחֶקֶת
לְלַמְּדֵנִי שֶׁהָאֲרָעִיּוּת בְּחַיֵּינוּ עוֹדֶנָּה קְבוּעָה וִיצִיבָה,
הִתְבּוֹנַנְתִּי:
הַמַּלְאֲכִים הִתְפּוֹגְגוּ אַט אַט לְסָפֵק נוֹצוֹת לְבָנוֹת
סָפֵק דַּפֵּי סֵפֶר קְטָנִים וּלְבָנִים
עַד הָפְכָם בְּתוֹכִי לְסֵפֶר זִכָּרוֹן אִישִׁי.
מיכאל רייך
עדינה בר-אל
מישקה בן-דוד נביא בעירו
מישקה בן-דוד, חבר מושב רמת רזיאל, היה אחד מבכירי "המוסד". הוא סופר מוערך, שניבא לפני שש שנים את מתקפת המחבלים בעוטף עזה ואת ירי החיזבאללה מהצפון בדיוק מצמרר. תחנות חייו הן רצף של תרומה לביטחון המדינה ולחברה בכלל. הוא ורעייתו מתנדבים גם בעת המלחמה.
הסופר ד"ר מישקה (משה) בן-דוד פירסם עשרים ואחד ספרים, שישה מהם ספרי ריגול, שזכו לעשרות אלפי עותקים. במשך שנים הוא תרם רבות לביטחון ישראל, הן בשירותו הצבאי והן בשירותו ב"מוסד".
אחד מספריו, "הכריש", פורסם בשנת 2017, ובו הוא מנבא מלחמת חורמה על ישראל מצד כל אויביה בבת אחת. הספר נחשב "עתידני" בזמנו, אבל לדאבוננו הרב נבואתו של מישקה החלה להתממש ב-7 באוקטובר, עת חדרו מחבלי חמאס ליישובי עוטף עזה, ובאופן מצמרר, כמתואר בספר, הם השתלטו על יישובים ורצחו רבים מתושביהם.
כבר מתחילת השיחה עם מישקה ניתן להסיק, שהתכונות שבעזרתן הוא הצליח לתרום לביטחון המדינה נרכשו, כנראה, בזכות משפחת המוצא שלו ובזכות חינוכו בבית.
סבו של משיקה מצד אביו, דוד, חי בעיר צ'רנוביץ שהיתה אז שייכת לרומניה ועתה היא חלק מאוקראינה. הסב היה בונדיסט. תנועת ה"בונד" היתה תנועה יהודית יידישיסטית לא ציונית, שדגלה בהשתלבות יהודים בתנועת הפועלים העולמית והישארות בארצות מוצאם. אבל למרות שהיה חבר בה, סבו שלח את בנו, חיים, לימים אביו של מישקה, ללמוד בבית הספר "שפה עברייה" בצ'רנוביץ, בה שפת ההוראה היתה עברית ולא יידיש. "אבי רצה ללמוד הנדסת מכונות בפוליטכניקום," מספר מישקה, "אבל סבי התעקש שילמד קודם מכונאות, והוסיף לכך הסבר: 'בסוף היהודים יצטרכו לברוח לפלסטינה, ושם יהיה צורך בעברית ובמכונאות."
עד מהרה הוכיחה את עצמה רכישת מקצוע המכונאות כצעד חשוב ביותר. כיוון שעם פרוץ מלחמת העולם השנייה נשלח אביו של מישקה למחנה עבודה ולא למחנה השמדה, ושם שרד בכל שנות המלחמה.
אימו של מישקה, מינה, ילידת העיירה ז'מריקה באוקראינה, היתה בגטו בזמן המלחמה. אחר-כך היא היתה בדרכה ארצה דרך רומניה, ושם פגשה את בעלה לעתיד. "הם המשיכו יחד, הלכו בדרכים שונות לבולגריה ואחר-כך הם עלו על האונייה 'מדינת היהודים'." מספר מישקה. "האונייה נתפסה על ידי הבריטים והעולים הופנו למחנות המעצר בקפריסין. הוריי שהו שם במשך שנתיים, במהלכן הם התחתנו, ובשנת 1949 הם זכו לעלות ארצה."
השניים חיו תקופה קצרה לאחר עלייתם בבית ערבי ביפו, ואחר כך עברו ליישוב גבעת שמואל, לשכונת "קריית ישראל", בה התגוררו פליטי שואה רבים מבוקובינה. מספר מישקה: "אני נולדתי בשנת 1952, וכל החברים שלי היו בנים של ניצולי שואה. כך שתודעת השואה הפכה לחלק בלתי נפרד מהזהות שלי." והוא מוסיף: "העובדה שאני בן לניצולי שואה השפיעה רבות על ההחלטות שקיבלתי בחיי. זה הכתיב צעדים רבים שלי במסלול חיי, וזה גם מה ששלח אותי בצבא לקצונה ובהמשך ל'מוסד'."
תרומה חשובה ביותר תרמה לו אימו, אשר היא דיברה איתו מאז ילדותו רק ברוסית. בזכות שפה זו הוא מילא תפקידים חשובים מאוד במקומות בהם שירת את המדינה.
השירות הצבאי
מישקה מספר: "הייתי חבר בגרעין נח"ל של הצופים, אבל התקבלתי לקורס טייס, לכן עזבתי את הגרעין והייתי בקורס טיס למרות שלא במיוחד רציתי להיות טיס. בשלב מסוים העבירו אותי לנווטות, ואז החלטתי להדיח את עצמי ולחזור לגרעין שלי, שהיה אז בסיירת נח"ל. אבל הצבא החליט אחרת. כשהגעתי לבקו"ם קראו בתיק שלי שאני דובר רוסית, ואז הודיעו לי שיש הנחייה של הרמטכ"ל, שכל דוברי הרוסית יצטרפו ליחידה מיוחדת של דוברי רוסית. אז, בשנת 1971, היתה בעייה מודיעינית מאוד חמורה בגלל המעורבות הצבאית הרוסית במצרים." מסביר מישקה. "כך שמצאתי את עצמי ביחידה הרוסית. זו היתה יחידה מיוחדת במינה, שפעלה בסיני בבסיס 'אום חשיבה' ובמוצבים." בזכות התפקיד הזה הוא חידש קשר עם שינה, לימים רעייתו, ששירתה במחמ"ן אוויר, (מחלקת המודיעין של חיל האוויר).
שינה היא אחות שכולה של הטייס חיים הולצמן ז"ל. נסטה מעט לסיפורו, שהוא סיפור גבורה של ממש. מספר מישקה: "חיים המריא מתל-נוף כאשר לפתע פרצה אש במנוע. נאמר לו לנטוש את המטוס ולקפוץ, אבל הוא ענה שאם הוא יקפוץ עכשיו, המטוס ייפול על העיר רחובות. לכן הוא המשיך במטוס הבוער, וסופו של דבר שהמטוס התרסק בפרדסים ליד רחובות, וחיים הולצמן, אחיה של שינה, נהרג. עתה יש רחוב על שמו בקריית המדע בעיר, סמוך למקום ההתרסקות.
ונשוב לסיפור ההיכרות של מישקה עם שינה. השניים הכירו בכיתה הראשונה של בית הספר התיכון, ומאז נותק הקשר ביניהם. מספר מישקה: "אחת המטלות שלנו, דוברי הרוסית, היתה להקשיב לחילופי הדברים של הטייסים הרוסיים במצרים בעת שהם עסוקים בהכנת מטוסי מיג להמראה, לפני שהם נקלטים במכ"מים, וכמובן לדווח על כך מיד. היה לנו קו טלפון מעורבל ל'בור' של חיל האוויר. יום אחד אני דיווחתי על הכנות של מיג להמראה במצרים, ומי שקיבלה את הדיווח היתה שינה, קבענו להיפגש ומאז אנחנו יחד."
בהמשך שירותו הצבאי נשלח מישקה לקורס קצינים. במלחמת יום הכיפורים הוא פיקד על מחלקת האזנה ניידת. "מחלקת האזנה מנתה שלושה נגמ"שי האזנה שחברו לאוגדות בלחימה. סיימתי את המלחמה באוגדה 252 מצפון לעיר סואץ מעבר לתעלה. מיד עם תום המלחמה נשלחתי להקים מחדש את בסיס המודיעין בחרמון, ופיקדתי עליו במשך שמונה חודשים, לאורך כל ההתשה עם סוריה עד הפסקת האש עם הסורים שקיסינג'ר השיג."
לימודים, שליחות בארה"ב ומעבר למושב
מישקה למד לקראת תואר ראשון בירושלים בחוגים לספרות ולפילוסופיה. הוא ושינה נישאו ומיד לאחר קבלת התואר נסעו לארצות הברית, שם היה מישקה שליח קהילתי והשלים תואר שני בספרות השוואתית (באנגלית). עבודת המאסטר שלי היתה השוואה בין הכתבים הפילוסופיים והכתבים הספרותיים של האקזיסטנציאליזם.
"כשחזרנו ארצה חיפשנו לגור במקום עם קהילה מגובשת, מאחר ובארצות הברית גרנו בקהילה וחיינו חיים קהילתיים." הוא מספר. "חיפשנו קיבוץ או מושב באזור ירושלים, כי התחלתי את הדוקטורט באוניברסיטה העברית. אחרי הרבה חיפושים התבייתנו על רמת רזיאל, בעיקר בגלל היופי שלה. המושב שוכן בהדרך לירושלים גבוה מעל השפלה, עם נוף מדהים. מהבית שלנו היום," הוא מוסיף, "יש תצפית נוף מעזה ועד אשדוד. אנחנו מצליחים לראות את השיגורים מעזה ואת היירוטים של כיפת ברזל."
חוות סוסים במושב
"רכשנו כאן בית קטן בן 60 מטר עם שטח גדול סביבו, כי אחד הדברים שתמיד רציתי היה להקים חוות רכיבה, חוות סוסים." לשאלה מנין הגיעה אליו האהבה לסוסים מספר מישקה: "בין הכיתה השביעית לשמינית בתיכון נשלחתי מטעם תנועת הצופים למחנה קיץ של 'יהודה הצעיר' בקליפורניה. שם התנסיתי ברכיבה על סוסים ודי התאהבתי בזה. לאחר מכן, כשהייתי בכיתה האחרונה של התיכון, התחלתי לבקר בבית ספר לרכיבה שהיה בשיכון על גבול תל-אביב ורמת-גן. בית הספר לרכיבה היה שייך לליאופולד, אדם רוסי זקן, שהיה בעברו מג"ד פרשים בצבא האדום ופה בארץ הוא לימד חיילים של הצבא הבריטי לרכב. אני למדתי לרכב אצלו ומאוד התקרבתי אליו," אומר מישקה. "כי הוא, למרות כל השנים שחי בארץ, לא ידע עברית ודיברתי אתו ברוסית. עבדתי שם, טיפלתי בסוסים, רכבתי המון, וזה נשאר החלום שלי."
הוא זכה להגשים את חלומו ברמת רזיאל. הוא ושינה רעייתו, יחד עם אחותו גילה ז"ל ובעלה דורון, הקימו חוות סוסים לרבייה. "מכל מיני סיבות התמחינו בגזע מיוחד שנקרא וולש סקשן Welsh Pony section B שהוא הכלאה בין סוס ערבי ופוני הרים וולשי. כך נוצר סוס במראה ערבי, קצת יותר קטן, ועם מה שנקרא "דם קר", מזג מאוד מאוד נוח. זה הגזע שהתמחיתי בו וגידלתי פה אצלי. היו לי 8 נקבות וזכר אחד להרבעה, וכך בכל שנה טיפחנו שמונה סייחים וסייחות עד גיל חצי שנה, ואחר כך הם הוצעו למכירה."
במשך חמש שנים היתה החווה העיסוק המרכזי שלו וזאת, יש לציין, תוך כדי לימודי הדוקטורט. "בתחילת הדוקטורט גם ניהלתי מתנ"ס בירושלים, ואחר כך הייתי אחראי על הדרכה והכנת תוכניות ב'חברה למתנסים'. לקראת השלמת הדוקטורט גם לימדתי ספרות באוניברסיטה הפתוחה."
ב'מוסד'
אבל מישקה החליט שעתידו אינו בהוראה, והוא החל במגעים לשוב לצבא, מאחר ובאותה עת הוא היה במילואים קצין איסוף של אוגדת שריון. "היו לי מגעים במטרה לחזור להיות קצין איסוף של פיקוד צפון, אבל אז נתקלתי במודעה של ה'מוסד' בעיתון ופניתי אליהם. ברגע שהם השיבו לי בחיוב, הקפאתי את המגעים עם הצבא. עברתי תהליך מאוד מאוד ארוך של מיונים עם בדיקות רבות, כולל תרגילים בשטח שאתה נדרש לבצע, כדי לבדוק איך אתה מתנהג."
ואז הוא החל קורס הכשרה ארוך בן שמונה חודשים, ובחווה הוא העסיק פועל צעיר שיתחזק את המקום. לאחר הקורס הוא התקבל ל''מוסד'' ובמשך שלוש שנים ראשונות היו לו נסיעות קצרות רבות לחו"ל. את חוות הסוסים הוא חיסל לאחר שנשלח לתקופה ארוכה בחו"ל, ואז הצטרפה אליו כל המשפחה.
התמסרות לכתיבה
מישקה סיים בשנת 1987 את עבודת הדוקטורט שלו, בה חקר, בהדרכת פרופ' דן מירון, את הרומנים שנכתבו בארץ בעקבות מלחמת השחרור. הוא עצמו העשיר (וממשיך להעשיר) את הספרות העברית בספרים רבים. עוד לפני השירות ב"מוסד" התפרסמו ארבעה ספרים מפרי עטו, ואלו זכו לביקורות טובות. אחרי שירות של 12 שנים, הוא החליט לעזוב את ה"מוסד" ולהתמסר לגמרי לכתיבה.
בכמה מספריו מתבטאים הידע והניסיון שרכש ב"מוסד". "הספרים שכתבתי אחרי תקופת ה'מוסד' התפרסמו בעשרות אלפי עותקים – בין עשרים אלף לשמונים אלף עותקים לספר. מתוך עשרים ואחד ספרים שכתבתי, רק שישה מהם עוסקים בריגול, אבל הם היו רבי מכר, ולכן אני מוגדר כ'סופר ריגול'." אומר מישקה ללא כל טרוניה. שלושה ספרי ריגול שכתב תורגמו לשפות זרות – אנגלית, צרפתית ותורכית. "ספרי 'אהבה אסורה בפטרבורג' עמד זמן רב בראש רשימת רבי המכר בטורקיה, אבל הוא שובץ שם בקטגוריה 'רומן', ולא ספר ריגול. לאמיתו של דבר הוא מספר על אהבה גדולה בין מרגל לבין ציידת מרגלים."
"הכריש" – נבואה קשה
ספרו "הכריש" פורסם בשנת 2017 בהוצאת "תכלת", ובשבוע שעבר הגיע לארבעים אלף עותקים, למרות שאינו ספר ריגול. בהקדמה הגדיר אותו מישקה כ"רומן מלחמה עתידני בדיוני." אבל עכשיו מסתבר לכולם שהוא בעצם ספר נבואי, שחלקים ממנו התגשמו החל מן ה-7 באוקטובר באופן מצמרר, כמו חדירה של מחבלי חמאס לכפר עזה, תוך ציון שם השכונה אליה הגיעו, ולנתיב העשרה. ניתן לומר שהספר הוא נבואת זעם, באשר הוא מתאר כיצד כל אויבי ישראל פועלים כאחד כנגד האוכלוסייה היהודית – החמאס, החיזבאללה, הצבא המצרי והירדני, ערבים תושבי השכונות הגובלות בירושלים, תושבי ערי "המשולש" ועוד, ובעצם בספרו מדינת ישראל עומדת בודדה במאבקה מול הכוחות ההולכים ומתגברים עליה. והכול בציון שמות של אזורי התיישבות, שמות של יישובים והתנהלות האויבים במלחמה הכוללת הזו, תוך פירוט מקומות התקפה ועוד. לנוכח המתקפה הרב-זירתית ישראל נזקקת להפעלה של "הכריש", צוללת נושאת טילים גרעיניים, שמפקדה הוא גיבור הרומן.
כאשר הוא נשאל איך הצליח לנבא, עונה מישקה: "את הספר הזה כתבתי בעקבות מבצע 'צוק איתן' בשנת 2014. לאחר המבצע נוכחתי לדעת ששהות של כ-50 יום בעזה לא הספיקה לנו כדי לנצח את החמאס. זה הצטרף אצלי לחוויה המרירה ממלחמת לבנון השנייה בשנת 2006, גם שם לא הצלחנו לנצח את החיזבאללה. ותהיתי מה יקרה אם נצטרך להתמודד עם שתי הזירות האלה יחד."
מישקה החל לשוחח עם אנשים ולהביע דעתו, שאנחנו לא ערוכים למלחמה שבה החמאס והחיזבאללה יֵצאו יחד נגדנו, ואיראן שואפת לזה. "למרות כל הסימנים לא זכיתי לאוזן קשבת." הוא מספר, "ולכן החלטתי להשפיע בדרך היחידה שאני יכול עתה, כשאני לא בצבא ולא ב'מוסד', וזה על ידי כתיבת ספר.
"התחלתי לכתוב ספר שיתאר מצב זה. נראה היה לי אז שרוב הסיכויים הם, שמלחמה כזו תתחיל בעזה. אז עוד לא היתה החומה התת-קרקעית למניעת יציאה מפתחי מנהרות בשטח ישראל" הוא מציין, "ולכן כתבתי שהמחבלים ייצאו ממנהרה. ועוד חשבתי, שאם החמאס יתכנן מתקפה כזאת, הוא לא יתכנן מתקפה על יישוב אחד, שניתן יהיה להתגבר עליהם ביום אחד, אלא יתכנן מתקפה על כמה יישובים בבת אחת. וגם בזה צדקתי, לצערי."
כהכנה לכתיבה נסע מישקה עם שינה רעייתו לכל יישובי האזור מנתיב העשרה ועד כרם שלום. "נסענו לאורך הרצועה, נכנסנו לכל יישוב. ושם בחרתי את המיקום המדויק של המתקפה. לדוגמא: בכפר עזה בחרתי בדיוק את המקום ממנו הם ייצאו, מול השכונה 'נאות דשא' ובאמת החמאס השתלט על השכונה הזו, ואחר כך היו לי מפגשים מאוד מרגשים עם אנשים מהשכונה."
מישקה מספר סיפור נוגע ללב וכואב הקשור בשמעון אלקבץ, שהיה בין השאר מפקד גלי צה"ל: "לפני מספר שנים ערך לי שמעון אלקבץ ריאיון בגלי צה"ל לתוכנית 'שאלות אישיות. באותה הזדמנות שמעון סיפר לי סיפור, שאז נראה לשנינו כקוריוז: 'כאשר הייתי מועמד להתקבל לכפר עזה, נתנו לי לקרוא את ספרך 'הכריש' ואמרו לי לקרוא אותו, לקרוא מה עלול לקרות פה, ואחר כך להחליט אם אני באמת רוצה להתגורר בכפר עזה.' אז צחקנו, שמעון ואני," ממשיך מישקה, "אבל למרבה האסון, בתו הצעירה של אלקבץ, סיון, ובן זוגה נאור נרצחו במתקפה באותה שבת בכפר עזה."
כאשר אני מציינת בפני מישקה, שהוא הביא למודעות של כל כך הרבה אנשים את הסכנה ואף אחד לא עשה דבר בנדון, הוא אומר: "יותר מזה, לפני שנתיים, כשחגגנו את יציאת העותק השלושים אלף של הספר, האלוף יצחק בריק – שמתריע רבות על חוסר המוכנות של המדינה למלחמה – צירף הקדמה בת שלושה עמודים למהדורה החדשה. בהקדמה הוא כתב לקוראים, שכל מה שכתוב בספר אכן עלול לקרות."
זאת ועוד, אנשים מ"פורום קֹהלת" קנו אלף עותקים של הספר עם ההקדמה של האלוף בריק, והעניקו אותו לכל חברי הכנסת, לראשי יישובים ולעוד מי שעשוי להשפיע במדינה.
מדוע הצליחו להפתיע אותנו שוב?
"ניסיתי להבין מה הביא לכך שאותה קונספציה הרסה אותנו פעמיים, פעם במלחמת יום הכיפורים ופעם עכשיו, לאחר חמישים שנה." אומר מישקה,
לדעתו התשובה נעוצה בהיסטוריה של העם היהודי. "במשך אלפיים שנות גלות התחתנו יהודים עם יהודים. זה הבליט כמה תכונות דומיננטיות בעמנו: ראשית כל, עקב הלימודים מגיל שלוש ב'חדר', נעשינו כולנו חכמים. וההוכחה לכך," הוא מוסיף, "המספר הגדול של חתני פרס נובל יהודיים. אבל, באותן אלפיים שנות גלות לא יכולנו להתגונן ולהילחם במתנכלים לנו, לכן פיתחנו תקווה שלא יקרה לנו שום דבר. כלומר: רכשנו שילוב של עיוורון למצב לאשורו, יחד עם תקווה." ותכונה זו, לדעתו של מישקה, עברה לבניהם של ניצולי השואה, אלו שהיו בעצם קציני המודיעין בשנת 1973.
ואיך ניתן להסביר את הקונספציה המוטעית של הדור הצעיר? הקצינים של היום? כאן הוא תולה את האשם בתכונה שהתפתחה לדעתו אצל הצברים, הדור השלישי. "שבעים ותשעה אחוזים מהיהודים בארץ הם צברים." הוא אומר, "והצברים פיתחו תכונות של ביטחון עצמי ורהב, שמובילות אותם לשאננות. אלו הם קציני המודיעין של 2023. וזה היה בעוכרינו." הוא מסכם, "החיבור של שני אלו יחד – של העיוורון וחוסר הרצון הגלותי להאמין שיקרה לנו משהו רע, יחד עם הרהב והביטחון העצמי של הצברים, זה מה שהפיל אותנו גם בשנת 1973 גם בשנת 2023."
חש מועקה
לשאלה מה הוא חש עתה, לאחר שחלק מנבואתו התגשם, עונה מישקה: "אני חש מועקה קשה, כמו כל עם ישראל, בעיקר עתה, כאשר נועם בן-זוגה של בתי נמצא בעזה ובני רגב בפאתי עזה. לצערי אני עדיין לא משוחרר מהתחושה, שגם דברים אחרים שכתבתי בספר עוד יקרו. בינתיים הנשיא ביידן עוצר את החיזבאללה ואת האיראנים, ובינתיים צה"ל מחזיק את הפלסטינים בשטחים בצבת ברזל ומונע מהם להתקומם. אבל אי אפשר לדעת איך הם יתנהגו, כאשר מטחים של אלף טילים ינחתו בכל יום בארץ.
"מה שאותי הפתיע, למרות החיזוי שלי," אומר מישקה, "הם עוצמת השנאה, הסאדיזם והאכזריות של הפולשים, המחבלים ועוזריהם. לא תיארתי לעצמי שזה קיים, וזה גרם לי גם לשינוי תפיסה. לפני המלחמה תמכתי ברעיון שתי המדינות, אבל עכשיו מסתבר שאזרחי המדינה השנייה, שאנחנו אמורים לאשר ולאפשר לה בסיס לאומי עצמאי, הם כל כך אכזריים וחדורי שנאה, עד שקשה לי לחשוב על כך."
יחד עם זאת, מישקה רואה קרן אור בסוף המנהרה. "אני רואה מצב שצה"ל באמת יצליח לשבור את כוחו של החמאס, אם כל מיני שיקולים זרים לא יכתיבו את הצעדים שלו. ובשלב הבא, אם העוצמה של צה"ל תופנה צפונה, גם החיזבאללה יוכרע, אמנם במחיר עצום. ואז זה עשוי להביא לאיזה שהוא שינוי במעמד שלנו במזרח התיכון. או שנזכה בשקט לפחות לכמה וכמה שנים. יש לזכור שגם בתנ"ך כתוב: 'ותשקוט הארץ ארבעים שנה.' אף פעם לא יותר מזה."
החיים במושב רמת רזיאל
שינה ומישקה הם הורים לשלושה. בתם הבכורה שירי, היום בת 45, היא דוקטור ומשמשת ראש מחלקת הפסיכולוגיה ב"הדסה". בנם רגב, בן 41, הוא דוקטורנט לפילוסופיה יהודית באוניברסיטה העברית. רגב הוא גם רב, בעל תואר ברבנות ישראלית מטעם מכון הרטמן ומדרשת אורנים. הוא חילוני אך גם שומר כמה מצוות, כגון איסור נסיעה בשבת. שירי ורגב מתגוררים עם משפחותיהם במושב, וכך ההורים, שינה ומישקה, נהנים ברמת רזיאל עם שבעה נכדים סביבם. מובן שעתה, כאשר הגברים מגויסים ואימהותיהם של הנכדים עובדות, הם מקדישים להם זמן רב יותר.
בנם הצעיר של שינה ומישקה, עומר, בן 35, הוא קולנוען, בעל תואר ראשון מאוניברסיטת תל-אביב ותואר שני מאוניברסיטת קולומביה, הוא נמצא 'על הקו' בין ישראל וארצות הברית.
מישקה לקח חלק גדול בחיי המושב. מאז שחרורו מה"מוסד", במשך 24 שנים, הוא שימש כחבר ועד המושב. "בתקופה זו השקעתי רבות בהקמת שכונת ההרחבה שלנו, הכנת תב"ע חדשה (שאושרה לאחרונה), הקמת בית עלמין והשוואת גודל הנחלות. פרשתי אשתקד, כאחת ההחלטות של גיל 70."
עתה, במלחמה, תורמים בני הזוג לחברה בכישוריהם המיוחדים. "בעקבות המלחמה אני מעביר בהתנדבות סדנה לכתיבה לאנשי המושב שרוצים להביע את עצמם." רעייתו שינה, שהיא במקצועה מטפלת ברפואה סינית ומורה לצ'י-קונג. "עתה ידיה מלאות עבודה.", מעיד בעלה, "היא מעבירה שיעורים חינם בזום." שניהם יחד גם נענו לקריאות לעזרה בקטיף במושבים. ומלבד זאת, הם שומרים בלילות במושב.
לסיכום, סבו ברומניה 'חשב מחוץ לקופסה' בניגוד לתפיסה הבונדיסטית, וכמו סבו הצליח גם מישקה לנתח את המצב ולנבא אירועים לפני שהתרחשו. הוא דוגמא לצבר (דווקא לא יהיר), בן לניצולי שואה, שצמח על אדמת המולדת ושירת אותה בנאמנות, שעיניו פקוחות וליבו מלא דאגה לעתידה. במקביל הוא מעשיר את נפש הקוראים בספריו, ותורם תמיד לקהילה במושב ולעם כולו."
עדינה בר-אל
פורסם ב"קו למושב", גיליון 1315, 4.1.2024, תחת הכותרת: "חושב מחוץ לקופסה".
הסופר ד"ר מישקה (משה) בן-דוד פירסם עשרים ואחד ספרים, שישה מהם ספרי ריגול, שזכו לעשרות אלפי עותקים. במשך שנים הוא תרם רבות לביטחון ישראל, הן בשירותו הצבאי והן בשירותו ב"מוסד".
אחד מספריו, "הכריש", פורסם בשנת 2017, ובו הוא מנבא מלחמת חורמה על ישראל מצד כל אויביה בבת אחת. הספר נחשב "עתידני" בזמנו, אבל לדאבוננו הרב נבואתו של מישקה החלה להתממש ב-7 באוקטובר, עת חדרו מחבלי חמאס ליישובי עוטף עזה, ובאופן מצמרר, כמתואר בספר, הם השתלטו על יישובים ורצחו רבים מתושביהם.
כבר מתחילת השיחה עם מישקה ניתן להסיק, שהתכונות שבעזרתן הוא הצליח לתרום לביטחון המדינה נרכשו, כנראה, בזכות משפחת המוצא שלו ובזכות חינוכו בבית.
סבו של משיקה מצד אביו, דוד, חי בעיר צ'רנוביץ שהיתה אז שייכת לרומניה ועתה היא חלק מאוקראינה. הסב היה בונדיסט. תנועת ה"בונד" היתה תנועה יהודית יידישיסטית לא ציונית, שדגלה בהשתלבות יהודים בתנועת הפועלים העולמית והישארות בארצות מוצאם. אבל למרות שהיה חבר בה, סבו שלח את בנו, חיים, לימים אביו של מישקה, ללמוד בבית הספר "שפה עברייה" בצ'רנוביץ, בה שפת ההוראה היתה עברית ולא יידיש. "אבי רצה ללמוד הנדסת מכונות בפוליטכניקום," מספר מישקה, "אבל סבי התעקש שילמד קודם מכונאות, והוסיף לכך הסבר: 'בסוף היהודים יצטרכו לברוח לפלסטינה, ושם יהיה צורך בעברית ובמכונאות."
עד מהרה הוכיחה את עצמה רכישת מקצוע המכונאות כצעד חשוב ביותר. כיוון שעם פרוץ מלחמת העולם השנייה נשלח אביו של מישקה למחנה עבודה ולא למחנה השמדה, ושם שרד בכל שנות המלחמה.
אימו של מישקה, מינה, ילידת העיירה ז'מריקה באוקראינה, היתה בגטו בזמן המלחמה. אחר-כך היא היתה בדרכה ארצה דרך רומניה, ושם פגשה את בעלה לעתיד. "הם המשיכו יחד, הלכו בדרכים שונות לבולגריה ואחר-כך הם עלו על האונייה 'מדינת היהודים'." מספר מישקה. "האונייה נתפסה על ידי הבריטים והעולים הופנו למחנות המעצר בקפריסין. הוריי שהו שם במשך שנתיים, במהלכן הם התחתנו, ובשנת 1949 הם זכו לעלות ארצה."
השניים חיו תקופה קצרה לאחר עלייתם בבית ערבי ביפו, ואחר כך עברו ליישוב גבעת שמואל, לשכונת "קריית ישראל", בה התגוררו פליטי שואה רבים מבוקובינה. מספר מישקה: "אני נולדתי בשנת 1952, וכל החברים שלי היו בנים של ניצולי שואה. כך שתודעת השואה הפכה לחלק בלתי נפרד מהזהות שלי." והוא מוסיף: "העובדה שאני בן לניצולי שואה השפיעה רבות על ההחלטות שקיבלתי בחיי. זה הכתיב צעדים רבים שלי במסלול חיי, וזה גם מה ששלח אותי בצבא לקצונה ובהמשך ל'מוסד'."
תרומה חשובה ביותר תרמה לו אימו, אשר היא דיברה איתו מאז ילדותו רק ברוסית. בזכות שפה זו הוא מילא תפקידים חשובים מאוד במקומות בהם שירת את המדינה.
השירות הצבאי
מישקה מספר: "הייתי חבר בגרעין נח"ל של הצופים, אבל התקבלתי לקורס טייס, לכן עזבתי את הגרעין והייתי בקורס טיס למרות שלא במיוחד רציתי להיות טיס. בשלב מסוים העבירו אותי לנווטות, ואז החלטתי להדיח את עצמי ולחזור לגרעין שלי, שהיה אז בסיירת נח"ל. אבל הצבא החליט אחרת. כשהגעתי לבקו"ם קראו בתיק שלי שאני דובר רוסית, ואז הודיעו לי שיש הנחייה של הרמטכ"ל, שכל דוברי הרוסית יצטרפו ליחידה מיוחדת של דוברי רוסית. אז, בשנת 1971, היתה בעייה מודיעינית מאוד חמורה בגלל המעורבות הצבאית הרוסית במצרים." מסביר מישקה. "כך שמצאתי את עצמי ביחידה הרוסית. זו היתה יחידה מיוחדת במינה, שפעלה בסיני בבסיס 'אום חשיבה' ובמוצבים." בזכות התפקיד הזה הוא חידש קשר עם שינה, לימים רעייתו, ששירתה במחמ"ן אוויר, (מחלקת המודיעין של חיל האוויר).
שינה היא אחות שכולה של הטייס חיים הולצמן ז"ל. נסטה מעט לסיפורו, שהוא סיפור גבורה של ממש. מספר מישקה: "חיים המריא מתל-נוף כאשר לפתע פרצה אש במנוע. נאמר לו לנטוש את המטוס ולקפוץ, אבל הוא ענה שאם הוא יקפוץ עכשיו, המטוס ייפול על העיר רחובות. לכן הוא המשיך במטוס הבוער, וסופו של דבר שהמטוס התרסק בפרדסים ליד רחובות, וחיים הולצמן, אחיה של שינה, נהרג. עתה יש רחוב על שמו בקריית המדע בעיר, סמוך למקום ההתרסקות.
ונשוב לסיפור ההיכרות של מישקה עם שינה. השניים הכירו בכיתה הראשונה של בית הספר התיכון, ומאז נותק הקשר ביניהם. מספר מישקה: "אחת המטלות שלנו, דוברי הרוסית, היתה להקשיב לחילופי הדברים של הטייסים הרוסיים במצרים בעת שהם עסוקים בהכנת מטוסי מיג להמראה, לפני שהם נקלטים במכ"מים, וכמובן לדווח על כך מיד. היה לנו קו טלפון מעורבל ל'בור' של חיל האוויר. יום אחד אני דיווחתי על הכנות של מיג להמראה במצרים, ומי שקיבלה את הדיווח היתה שינה, קבענו להיפגש ומאז אנחנו יחד."
בהמשך שירותו הצבאי נשלח מישקה לקורס קצינים. במלחמת יום הכיפורים הוא פיקד על מחלקת האזנה ניידת. "מחלקת האזנה מנתה שלושה נגמ"שי האזנה שחברו לאוגדות בלחימה. סיימתי את המלחמה באוגדה 252 מצפון לעיר סואץ מעבר לתעלה. מיד עם תום המלחמה נשלחתי להקים מחדש את בסיס המודיעין בחרמון, ופיקדתי עליו במשך שמונה חודשים, לאורך כל ההתשה עם סוריה עד הפסקת האש עם הסורים שקיסינג'ר השיג."
לימודים, שליחות בארה"ב ומעבר למושב
מישקה למד לקראת תואר ראשון בירושלים בחוגים לספרות ולפילוסופיה. הוא ושינה נישאו ומיד לאחר קבלת התואר נסעו לארצות הברית, שם היה מישקה שליח קהילתי והשלים תואר שני בספרות השוואתית (באנגלית). עבודת המאסטר שלי היתה השוואה בין הכתבים הפילוסופיים והכתבים הספרותיים של האקזיסטנציאליזם.
"כשחזרנו ארצה חיפשנו לגור במקום עם קהילה מגובשת, מאחר ובארצות הברית גרנו בקהילה וחיינו חיים קהילתיים." הוא מספר. "חיפשנו קיבוץ או מושב באזור ירושלים, כי התחלתי את הדוקטורט באוניברסיטה העברית. אחרי הרבה חיפושים התבייתנו על רמת רזיאל, בעיקר בגלל היופי שלה. המושב שוכן בהדרך לירושלים גבוה מעל השפלה, עם נוף מדהים. מהבית שלנו היום," הוא מוסיף, "יש תצפית נוף מעזה ועד אשדוד. אנחנו מצליחים לראות את השיגורים מעזה ואת היירוטים של כיפת ברזל."
חוות סוסים במושב
"רכשנו כאן בית קטן בן 60 מטר עם שטח גדול סביבו, כי אחד הדברים שתמיד רציתי היה להקים חוות רכיבה, חוות סוסים." לשאלה מנין הגיעה אליו האהבה לסוסים מספר מישקה: "בין הכיתה השביעית לשמינית בתיכון נשלחתי מטעם תנועת הצופים למחנה קיץ של 'יהודה הצעיר' בקליפורניה. שם התנסיתי ברכיבה על סוסים ודי התאהבתי בזה. לאחר מכן, כשהייתי בכיתה האחרונה של התיכון, התחלתי לבקר בבית ספר לרכיבה שהיה בשיכון על גבול תל-אביב ורמת-גן. בית הספר לרכיבה היה שייך לליאופולד, אדם רוסי זקן, שהיה בעברו מג"ד פרשים בצבא האדום ופה בארץ הוא לימד חיילים של הצבא הבריטי לרכב. אני למדתי לרכב אצלו ומאוד התקרבתי אליו," אומר מישקה. "כי הוא, למרות כל השנים שחי בארץ, לא ידע עברית ודיברתי אתו ברוסית. עבדתי שם, טיפלתי בסוסים, רכבתי המון, וזה נשאר החלום שלי."
הוא זכה להגשים את חלומו ברמת רזיאל. הוא ושינה רעייתו, יחד עם אחותו גילה ז"ל ובעלה דורון, הקימו חוות סוסים לרבייה. "מכל מיני סיבות התמחינו בגזע מיוחד שנקרא וולש סקשן Welsh Pony section B שהוא הכלאה בין סוס ערבי ופוני הרים וולשי. כך נוצר סוס במראה ערבי, קצת יותר קטן, ועם מה שנקרא "דם קר", מזג מאוד מאוד נוח. זה הגזע שהתמחיתי בו וגידלתי פה אצלי. היו לי 8 נקבות וזכר אחד להרבעה, וכך בכל שנה טיפחנו שמונה סייחים וסייחות עד גיל חצי שנה, ואחר כך הם הוצעו למכירה."
במשך חמש שנים היתה החווה העיסוק המרכזי שלו וזאת, יש לציין, תוך כדי לימודי הדוקטורט. "בתחילת הדוקטורט גם ניהלתי מתנ"ס בירושלים, ואחר כך הייתי אחראי על הדרכה והכנת תוכניות ב'חברה למתנסים'. לקראת השלמת הדוקטורט גם לימדתי ספרות באוניברסיטה הפתוחה."
ב'מוסד'
אבל מישקה החליט שעתידו אינו בהוראה, והוא החל במגעים לשוב לצבא, מאחר ובאותה עת הוא היה במילואים קצין איסוף של אוגדת שריון. "היו לי מגעים במטרה לחזור להיות קצין איסוף של פיקוד צפון, אבל אז נתקלתי במודעה של ה'מוסד' בעיתון ופניתי אליהם. ברגע שהם השיבו לי בחיוב, הקפאתי את המגעים עם הצבא. עברתי תהליך מאוד מאוד ארוך של מיונים עם בדיקות רבות, כולל תרגילים בשטח שאתה נדרש לבצע, כדי לבדוק איך אתה מתנהג."
ואז הוא החל קורס הכשרה ארוך בן שמונה חודשים, ובחווה הוא העסיק פועל צעיר שיתחזק את המקום. לאחר הקורס הוא התקבל ל''מוסד'' ובמשך שלוש שנים ראשונות היו לו נסיעות קצרות רבות לחו"ל. את חוות הסוסים הוא חיסל לאחר שנשלח לתקופה ארוכה בחו"ל, ואז הצטרפה אליו כל המשפחה.
התמסרות לכתיבה
מישקה סיים בשנת 1987 את עבודת הדוקטורט שלו, בה חקר, בהדרכת פרופ' דן מירון, את הרומנים שנכתבו בארץ בעקבות מלחמת השחרור. הוא עצמו העשיר (וממשיך להעשיר) את הספרות העברית בספרים רבים. עוד לפני השירות ב"מוסד" התפרסמו ארבעה ספרים מפרי עטו, ואלו זכו לביקורות טובות. אחרי שירות של 12 שנים, הוא החליט לעזוב את ה"מוסד" ולהתמסר לגמרי לכתיבה.
בכמה מספריו מתבטאים הידע והניסיון שרכש ב"מוסד". "הספרים שכתבתי אחרי תקופת ה'מוסד' התפרסמו בעשרות אלפי עותקים – בין עשרים אלף לשמונים אלף עותקים לספר. מתוך עשרים ואחד ספרים שכתבתי, רק שישה מהם עוסקים בריגול, אבל הם היו רבי מכר, ולכן אני מוגדר כ'סופר ריגול'." אומר מישקה ללא כל טרוניה. שלושה ספרי ריגול שכתב תורגמו לשפות זרות – אנגלית, צרפתית ותורכית. "ספרי 'אהבה אסורה בפטרבורג' עמד זמן רב בראש רשימת רבי המכר בטורקיה, אבל הוא שובץ שם בקטגוריה 'רומן', ולא ספר ריגול. לאמיתו של דבר הוא מספר על אהבה גדולה בין מרגל לבין ציידת מרגלים."
"הכריש" – נבואה קשה
ספרו "הכריש" פורסם בשנת 2017 בהוצאת "תכלת", ובשבוע שעבר הגיע לארבעים אלף עותקים, למרות שאינו ספר ריגול. בהקדמה הגדיר אותו מישקה כ"רומן מלחמה עתידני בדיוני." אבל עכשיו מסתבר לכולם שהוא בעצם ספר נבואי, שחלקים ממנו התגשמו החל מן ה-7 באוקטובר באופן מצמרר, כמו חדירה של מחבלי חמאס לכפר עזה, תוך ציון שם השכונה אליה הגיעו, ולנתיב העשרה. ניתן לומר שהספר הוא נבואת זעם, באשר הוא מתאר כיצד כל אויבי ישראל פועלים כאחד כנגד האוכלוסייה היהודית – החמאס, החיזבאללה, הצבא המצרי והירדני, ערבים תושבי השכונות הגובלות בירושלים, תושבי ערי "המשולש" ועוד, ובעצם בספרו מדינת ישראל עומדת בודדה במאבקה מול הכוחות ההולכים ומתגברים עליה. והכול בציון שמות של אזורי התיישבות, שמות של יישובים והתנהלות האויבים במלחמה הכוללת הזו, תוך פירוט מקומות התקפה ועוד. לנוכח המתקפה הרב-זירתית ישראל נזקקת להפעלה של "הכריש", צוללת נושאת טילים גרעיניים, שמפקדה הוא גיבור הרומן.
כאשר הוא נשאל איך הצליח לנבא, עונה מישקה: "את הספר הזה כתבתי בעקבות מבצע 'צוק איתן' בשנת 2014. לאחר המבצע נוכחתי לדעת ששהות של כ-50 יום בעזה לא הספיקה לנו כדי לנצח את החמאס. זה הצטרף אצלי לחוויה המרירה ממלחמת לבנון השנייה בשנת 2006, גם שם לא הצלחנו לנצח את החיזבאללה. ותהיתי מה יקרה אם נצטרך להתמודד עם שתי הזירות האלה יחד."
מישקה החל לשוחח עם אנשים ולהביע דעתו, שאנחנו לא ערוכים למלחמה שבה החמאס והחיזבאללה יֵצאו יחד נגדנו, ואיראן שואפת לזה. "למרות כל הסימנים לא זכיתי לאוזן קשבת." הוא מספר, "ולכן החלטתי להשפיע בדרך היחידה שאני יכול עתה, כשאני לא בצבא ולא ב'מוסד', וזה על ידי כתיבת ספר.
"התחלתי לכתוב ספר שיתאר מצב זה. נראה היה לי אז שרוב הסיכויים הם, שמלחמה כזו תתחיל בעזה. אז עוד לא היתה החומה התת-קרקעית למניעת יציאה מפתחי מנהרות בשטח ישראל" הוא מציין, "ולכן כתבתי שהמחבלים ייצאו ממנהרה. ועוד חשבתי, שאם החמאס יתכנן מתקפה כזאת, הוא לא יתכנן מתקפה על יישוב אחד, שניתן יהיה להתגבר עליהם ביום אחד, אלא יתכנן מתקפה על כמה יישובים בבת אחת. וגם בזה צדקתי, לצערי."
כהכנה לכתיבה נסע מישקה עם שינה רעייתו לכל יישובי האזור מנתיב העשרה ועד כרם שלום. "נסענו לאורך הרצועה, נכנסנו לכל יישוב. ושם בחרתי את המיקום המדויק של המתקפה. לדוגמא: בכפר עזה בחרתי בדיוק את המקום ממנו הם ייצאו, מול השכונה 'נאות דשא' ובאמת החמאס השתלט על השכונה הזו, ואחר כך היו לי מפגשים מאוד מרגשים עם אנשים מהשכונה."
מישקה מספר סיפור נוגע ללב וכואב הקשור בשמעון אלקבץ, שהיה בין השאר מפקד גלי צה"ל: "לפני מספר שנים ערך לי שמעון אלקבץ ריאיון בגלי צה"ל לתוכנית 'שאלות אישיות. באותה הזדמנות שמעון סיפר לי סיפור, שאז נראה לשנינו כקוריוז: 'כאשר הייתי מועמד להתקבל לכפר עזה, נתנו לי לקרוא את ספרך 'הכריש' ואמרו לי לקרוא אותו, לקרוא מה עלול לקרות פה, ואחר כך להחליט אם אני באמת רוצה להתגורר בכפר עזה.' אז צחקנו, שמעון ואני," ממשיך מישקה, "אבל למרבה האסון, בתו הצעירה של אלקבץ, סיון, ובן זוגה נאור נרצחו במתקפה באותה שבת בכפר עזה."
כאשר אני מציינת בפני מישקה, שהוא הביא למודעות של כל כך הרבה אנשים את הסכנה ואף אחד לא עשה דבר בנדון, הוא אומר: "יותר מזה, לפני שנתיים, כשחגגנו את יציאת העותק השלושים אלף של הספר, האלוף יצחק בריק – שמתריע רבות על חוסר המוכנות של המדינה למלחמה – צירף הקדמה בת שלושה עמודים למהדורה החדשה. בהקדמה הוא כתב לקוראים, שכל מה שכתוב בספר אכן עלול לקרות."
זאת ועוד, אנשים מ"פורום קֹהלת" קנו אלף עותקים של הספר עם ההקדמה של האלוף בריק, והעניקו אותו לכל חברי הכנסת, לראשי יישובים ולעוד מי שעשוי להשפיע במדינה.
מדוע הצליחו להפתיע אותנו שוב?
"ניסיתי להבין מה הביא לכך שאותה קונספציה הרסה אותנו פעמיים, פעם במלחמת יום הכיפורים ופעם עכשיו, לאחר חמישים שנה." אומר מישקה,
לדעתו התשובה נעוצה בהיסטוריה של העם היהודי. "במשך אלפיים שנות גלות התחתנו יהודים עם יהודים. זה הבליט כמה תכונות דומיננטיות בעמנו: ראשית כל, עקב הלימודים מגיל שלוש ב'חדר', נעשינו כולנו חכמים. וההוכחה לכך," הוא מוסיף, "המספר הגדול של חתני פרס נובל יהודיים. אבל, באותן אלפיים שנות גלות לא יכולנו להתגונן ולהילחם במתנכלים לנו, לכן פיתחנו תקווה שלא יקרה לנו שום דבר. כלומר: רכשנו שילוב של עיוורון למצב לאשורו, יחד עם תקווה." ותכונה זו, לדעתו של מישקה, עברה לבניהם של ניצולי השואה, אלו שהיו בעצם קציני המודיעין בשנת 1973.
ואיך ניתן להסביר את הקונספציה המוטעית של הדור הצעיר? הקצינים של היום? כאן הוא תולה את האשם בתכונה שהתפתחה לדעתו אצל הצברים, הדור השלישי. "שבעים ותשעה אחוזים מהיהודים בארץ הם צברים." הוא אומר, "והצברים פיתחו תכונות של ביטחון עצמי ורהב, שמובילות אותם לשאננות. אלו הם קציני המודיעין של 2023. וזה היה בעוכרינו." הוא מסכם, "החיבור של שני אלו יחד – של העיוורון וחוסר הרצון הגלותי להאמין שיקרה לנו משהו רע, יחד עם הרהב והביטחון העצמי של הצברים, זה מה שהפיל אותנו גם בשנת 1973 גם בשנת 2023."
חש מועקה
לשאלה מה הוא חש עתה, לאחר שחלק מנבואתו התגשם, עונה מישקה: "אני חש מועקה קשה, כמו כל עם ישראל, בעיקר עתה, כאשר נועם בן-זוגה של בתי נמצא בעזה ובני רגב בפאתי עזה. לצערי אני עדיין לא משוחרר מהתחושה, שגם דברים אחרים שכתבתי בספר עוד יקרו. בינתיים הנשיא ביידן עוצר את החיזבאללה ואת האיראנים, ובינתיים צה"ל מחזיק את הפלסטינים בשטחים בצבת ברזל ומונע מהם להתקומם. אבל אי אפשר לדעת איך הם יתנהגו, כאשר מטחים של אלף טילים ינחתו בכל יום בארץ.
"מה שאותי הפתיע, למרות החיזוי שלי," אומר מישקה, "הם עוצמת השנאה, הסאדיזם והאכזריות של הפולשים, המחבלים ועוזריהם. לא תיארתי לעצמי שזה קיים, וזה גרם לי גם לשינוי תפיסה. לפני המלחמה תמכתי ברעיון שתי המדינות, אבל עכשיו מסתבר שאזרחי המדינה השנייה, שאנחנו אמורים לאשר ולאפשר לה בסיס לאומי עצמאי, הם כל כך אכזריים וחדורי שנאה, עד שקשה לי לחשוב על כך."
יחד עם זאת, מישקה רואה קרן אור בסוף המנהרה. "אני רואה מצב שצה"ל באמת יצליח לשבור את כוחו של החמאס, אם כל מיני שיקולים זרים לא יכתיבו את הצעדים שלו. ובשלב הבא, אם העוצמה של צה"ל תופנה צפונה, גם החיזבאללה יוכרע, אמנם במחיר עצום. ואז זה עשוי להביא לאיזה שהוא שינוי במעמד שלנו במזרח התיכון. או שנזכה בשקט לפחות לכמה וכמה שנים. יש לזכור שגם בתנ"ך כתוב: 'ותשקוט הארץ ארבעים שנה.' אף פעם לא יותר מזה."
החיים במושב רמת רזיאל
שינה ומישקה הם הורים לשלושה. בתם הבכורה שירי, היום בת 45, היא דוקטור ומשמשת ראש מחלקת הפסיכולוגיה ב"הדסה". בנם רגב, בן 41, הוא דוקטורנט לפילוסופיה יהודית באוניברסיטה העברית. רגב הוא גם רב, בעל תואר ברבנות ישראלית מטעם מכון הרטמן ומדרשת אורנים. הוא חילוני אך גם שומר כמה מצוות, כגון איסור נסיעה בשבת. שירי ורגב מתגוררים עם משפחותיהם במושב, וכך ההורים, שינה ומישקה, נהנים ברמת רזיאל עם שבעה נכדים סביבם. מובן שעתה, כאשר הגברים מגויסים ואימהותיהם של הנכדים עובדות, הם מקדישים להם זמן רב יותר.
בנם הצעיר של שינה ומישקה, עומר, בן 35, הוא קולנוען, בעל תואר ראשון מאוניברסיטת תל-אביב ותואר שני מאוניברסיטת קולומביה, הוא נמצא 'על הקו' בין ישראל וארצות הברית.
מישקה לקח חלק גדול בחיי המושב. מאז שחרורו מה"מוסד", במשך 24 שנים, הוא שימש כחבר ועד המושב. "בתקופה זו השקעתי רבות בהקמת שכונת ההרחבה שלנו, הכנת תב"ע חדשה (שאושרה לאחרונה), הקמת בית עלמין והשוואת גודל הנחלות. פרשתי אשתקד, כאחת ההחלטות של גיל 70."
עתה, במלחמה, תורמים בני הזוג לחברה בכישוריהם המיוחדים. "בעקבות המלחמה אני מעביר בהתנדבות סדנה לכתיבה לאנשי המושב שרוצים להביע את עצמם." רעייתו שינה, שהיא במקצועה מטפלת ברפואה סינית ומורה לצ'י-קונג. "עתה ידיה מלאות עבודה.", מעיד בעלה, "היא מעבירה שיעורים חינם בזום." שניהם יחד גם נענו לקריאות לעזרה בקטיף במושבים. ומלבד זאת, הם שומרים בלילות במושב.
לסיכום, סבו ברומניה 'חשב מחוץ לקופסה' בניגוד לתפיסה הבונדיסטית, וכמו סבו הצליח גם מישקה לנתח את המצב ולנבא אירועים לפני שהתרחשו. הוא דוגמא לצבר (דווקא לא יהיר), בן לניצולי שואה, שצמח על אדמת המולדת ושירת אותה בנאמנות, שעיניו פקוחות וליבו מלא דאגה לעתידה. במקביל הוא מעשיר את נפש הקוראים בספריו, ותורם תמיד לקהילה במושב ולעם כולו."
עדינה בר-אל
פורסם ב"קו למושב", גיליון 1315, 4.1.2024, תחת הכותרת: "חושב מחוץ לקופסה".
איתמר פרת
פדיון שבויים
נרדמתי בכורסה בסוף החדשות. זה קורה לי בלי קשר לתוכן. התרעת פיפי מעירה אותי בד"כ בסביבות שלוש. אשמורת תיכונה. גבריאל ורפאל ישבו על הספה ועיינו ביומון ובמוסף.
"הוא ישן סוף סוף," אמר גבי המבשר. "אבל מה אם הוא יתעורר?"
"אל תדאג. במצב ער אי-אפשר לתקשר איתו," אמר רפי המהנדס. "תתחיל אתה."
"חבר'ה, אני ישן. אין לי ראש לוויכוחים," אמרתי. "מה יש לנו הפעם?"
"רפי, הרעיון שלך," אמר גבי. "תסביר לו ככה שהוא יבין,"
רפי כחכח בגרונו. "טוב, אולי זה ייראה לך הזוי בהתחלה, אבל תאמין לי שזה מחושב ונבדק. התוכנית היא לשחרר את כל אסירי חמאס. כל האלפיים וכמה. כמו שהם דורשים תמורת משא ומתן. מתחילים מאלף ראשונים, אלה עם דם על הידיים. משחררים ללא תנאים. אפשר להמשיך?"
הרגשתי שהתנומה מתעמקת, שלב NREM, כמו שהנוירולוג הסביר לי פעם. "נננגגג," השבתי.
"אז ככה," אמר רפי. "מודיעים לכולם שמשחררים אותם לעזה, באוטובוסים. נותנים להם שעה לעכל את זה. שישאירו תאים נקיים ושמיכות מקופלות, ומותר לקחת חפצים אישים בתוך מגבת. אז מוציאים אותם לפי תאים ומכניסים אותם לאוטובוסים."
"רפי, שכחת להסביר שהם יבואו יחפים, ולפני העלייה אוזקים אותם ידיים על הגב," אמר גבי.
"כן, זה ברור," אמר רפי. "וכשכולם יושבים קושרים להם את העיניים ומחזקים בפלסטר. מסבירים שמי שיעשה בעיות לא משחררים אותו. ואסור לדבר. הם כבר יודעים את הנהלים."
איבדתי סבלנות. "נו תסביר כבר מה כל הקטע," התעצבנתי. "כל זה ככה כאילו?"
"עכשיו תקשיב טוב," אמר רפי. "אנחנו נוסעים איזה שלוש שעות ונכנסים לרצועה ומתרכזים בגזרת חאן יוניס. הלוחמים חשפו שם כמה פירים אבל לא פוצצו. כל החברה יורדים מהאוטובוסים ויורדים יללה-יללה בפירים. בזריזות, כמו שחטפו את אלה שלנו מהעוטף. יגיעו למטה יתחילו ללכת לאורך המנהרות. אלף איש. בחושך. מה יקרה שם למטה זאת בעייה שלהם. שחררנו אותם והחזרנו אותם. לא עברנו בפסיק את החוק הבינלאומי."
לקח לי זמן לעכל את זה. "שמע, זה הזוי," אמרתי. חולה נפש מי שהמציא את זה."
"באמת?" אמר רפי. "מה כל כך הזוי פה? ומה שקרה בשביעי באוקטובר לא היה הזוי?"
"תן לי להסביר," אמר גבי. "החמאסים שם למטה מצפים לחדירה של לוחמי צה"ל או כלבים, או רובוטים, או חודר-קרקע מלמעלה. לא חמישה גדודים משלהם שהם צריכים להאכיל בפיתות ולמצוא להם נעליים ולהחזיק אותם איכשהו במאורות שלהם. איפה הם אפילו ישתינו? בינתיים כבר סתמנו להם את הפירים ומילכדנו אותם. לא מחזירים סחורה."
"תאמין לי, אין מה לקנא בהם," אמר רפי. "יחיא סינוואר כבר ידאג לחקור אותם, וכל מי שמסר עובדות למודיעין שלנו ימצא את עצמו מת לגמרי בחוץ. הם ילשינו זה על זה כמו עכברים. ליחיא יש שיטות בדוקות."
"ואז הקטארים יסבירו לדוֹד יחיא שהאלפייה השנייה בדרך. ואם זה מדאיג אותו, הוא יודע מה לעשות." אמר גבי. "כולם תמורת כולם. מיד. לא ביום שאחרי."
"זה הזוי לגמרי," אמרתי. "בקבינט אפילו לא ידונו בזה. האמריקאים לא יאפשרו."
"מדוע לא? מה החטא?" אמר גבי. "אסור כבר לחשוב מחוץ לקופסה?"
"גבי, בוא נעוף," אמר רפי. "הוא כבר יכתוב על זה במכתב הלילי. הם דווקא אוהבים לקרוא אותו."
איתמר פרת
"הוא ישן סוף סוף," אמר גבי המבשר. "אבל מה אם הוא יתעורר?"
"אל תדאג. במצב ער אי-אפשר לתקשר איתו," אמר רפי המהנדס. "תתחיל אתה."
"חבר'ה, אני ישן. אין לי ראש לוויכוחים," אמרתי. "מה יש לנו הפעם?"
"רפי, הרעיון שלך," אמר גבי. "תסביר לו ככה שהוא יבין,"
רפי כחכח בגרונו. "טוב, אולי זה ייראה לך הזוי בהתחלה, אבל תאמין לי שזה מחושב ונבדק. התוכנית היא לשחרר את כל אסירי חמאס. כל האלפיים וכמה. כמו שהם דורשים תמורת משא ומתן. מתחילים מאלף ראשונים, אלה עם דם על הידיים. משחררים ללא תנאים. אפשר להמשיך?"
הרגשתי שהתנומה מתעמקת, שלב NREM, כמו שהנוירולוג הסביר לי פעם. "נננגגג," השבתי.
"אז ככה," אמר רפי. "מודיעים לכולם שמשחררים אותם לעזה, באוטובוסים. נותנים להם שעה לעכל את זה. שישאירו תאים נקיים ושמיכות מקופלות, ומותר לקחת חפצים אישים בתוך מגבת. אז מוציאים אותם לפי תאים ומכניסים אותם לאוטובוסים."
"רפי, שכחת להסביר שהם יבואו יחפים, ולפני העלייה אוזקים אותם ידיים על הגב," אמר גבי.
"כן, זה ברור," אמר רפי. "וכשכולם יושבים קושרים להם את העיניים ומחזקים בפלסטר. מסבירים שמי שיעשה בעיות לא משחררים אותו. ואסור לדבר. הם כבר יודעים את הנהלים."
איבדתי סבלנות. "נו תסביר כבר מה כל הקטע," התעצבנתי. "כל זה ככה כאילו?"
"עכשיו תקשיב טוב," אמר רפי. "אנחנו נוסעים איזה שלוש שעות ונכנסים לרצועה ומתרכזים בגזרת חאן יוניס. הלוחמים חשפו שם כמה פירים אבל לא פוצצו. כל החברה יורדים מהאוטובוסים ויורדים יללה-יללה בפירים. בזריזות, כמו שחטפו את אלה שלנו מהעוטף. יגיעו למטה יתחילו ללכת לאורך המנהרות. אלף איש. בחושך. מה יקרה שם למטה זאת בעייה שלהם. שחררנו אותם והחזרנו אותם. לא עברנו בפסיק את החוק הבינלאומי."
לקח לי זמן לעכל את זה. "שמע, זה הזוי," אמרתי. חולה נפש מי שהמציא את זה."
"באמת?" אמר רפי. "מה כל כך הזוי פה? ומה שקרה בשביעי באוקטובר לא היה הזוי?"
"תן לי להסביר," אמר גבי. "החמאסים שם למטה מצפים לחדירה של לוחמי צה"ל או כלבים, או רובוטים, או חודר-קרקע מלמעלה. לא חמישה גדודים משלהם שהם צריכים להאכיל בפיתות ולמצוא להם נעליים ולהחזיק אותם איכשהו במאורות שלהם. איפה הם אפילו ישתינו? בינתיים כבר סתמנו להם את הפירים ומילכדנו אותם. לא מחזירים סחורה."
"תאמין לי, אין מה לקנא בהם," אמר רפי. "יחיא סינוואר כבר ידאג לחקור אותם, וכל מי שמסר עובדות למודיעין שלנו ימצא את עצמו מת לגמרי בחוץ. הם ילשינו זה על זה כמו עכברים. ליחיא יש שיטות בדוקות."
"ואז הקטארים יסבירו לדוֹד יחיא שהאלפייה השנייה בדרך. ואם זה מדאיג אותו, הוא יודע מה לעשות." אמר גבי. "כולם תמורת כולם. מיד. לא ביום שאחרי."
"זה הזוי לגמרי," אמרתי. "בקבינט אפילו לא ידונו בזה. האמריקאים לא יאפשרו."
"מדוע לא? מה החטא?" אמר גבי. "אסור כבר לחשוב מחוץ לקופסה?"
"גבי, בוא נעוף," אמר רפי. "הוא כבר יכתוב על זה במכתב הלילי. הם דווקא אוהבים לקרוא אותו."
איתמר פרת
מנחם רהט
רגישות בררנית: מה שמותר לשמאל אסור לימין
הקריקטורה שפורסמה בשישי שעבר, בה מככבת הנשיאה בדימוס של העליון אסתר חיות, עוררה את זעמה של מערכת המשפט, שבוודאי לא היתה נוקפת אצבע, ואולי אף מוחאת כפיים, אילו במרכז אותה קריקטורה צויירה דמותו של מנהיג מימין
אילו אני המו"ל של השבועון המגזרי 'שביעי', המופץ בציבור הדתי לאומי, הייתי שולח זר פרחים ענק ליועץ המשפטי של הנהלת בתי המשפט, כדי להודות לו בעין יפה על החשיפה הענקית, ברמה הכלל ארצית, שהסדיר לשבועון חינם אין כסף. אם היו עד היום בישראל לא מעט יהודים שמעולם לא שמעו על שבועון זה, בא היועהמ"ש עו"ד ברק לייזר, וחשף בפני כל הישראלים את דבר קיומו. מדובר בפירסום ששווה מיליונים.
אם הייתי הקריקטוריסט אור רייכרט, החתום על הקריקטורה שעוררה את זעמם של כבודם, הייתי תוחב לידי השליח עם הפרחים עוד זר מטעמי. רייכרט זכה למה שכל קריקטוריסט יכול רק לחלום עליו: לשיכפול אינסופי של הקריקטורה פרי עמלו במיליוני עותקים בכל המדיות שרק קיימות בארץ, מה שהבטיח שהיצירה שלו הגיעה הפעם באמת לכל בית בישראל. שאפּו!
ואילו הייתי עו"ד לייזר, הייתי מייעץ לכבודם, שמן הסתם הם אלו שלחצו עליו לפעול להסרת הקריקטורה, לחדול מדרישתם הנואלת, שרק השיגה את ההיפך: במקום שזו תיחשף רק למגזר אחד, וממש לא לכולו, העניקה לו הדרישה של מערכת המשפט, תפוצת נאט"ו. אפילו הטור הזה לא היה נכתב אילו התאפקה וגנזה את הדרישה המופרכת.
ועכשיו ברצינות: אם אני הקטן הייתי המו"ל או העורך או היועהמ"ש של השבועון המדובר, ומקבל מכתב דומה מאת היועהמ"ש למערכת המשפטית, הטוען כי יש בקריקטורה משום 'הסתה לאלימות', הייתי מתעקש שלא להסירה, לא מהמהדורה המודפסת ולא מאתר האינטרנט, בטענה שהדרישה החצופה הזו, הבלתי הוגנת, נגועה באלימות אנטי דמוקרטית של סתימת פיות מהמעלה הראשונה.
לא מוצא חן בעיניו? – שיפנה לביהמ"ש. אין ספק שכל בית משפט נורמלי, בישראל ובעולם הדמוקרטי בכלל, היה מגלגל דרישה כזו מכל המדרגות, וקובע כי הקריקטורה מצויה במתחם הלגיטימיות וזכאית על כן להגנת חופש הדיבור. מעולם לא נשמע כדבר הזה, שיועץ משפטי, שאמור להבין דבר או שניים בסוגיית חופש הדיבור, יטיל צנזורה בנוסח צפון קוריאה על קריקטורה, שעל פי כל קנה מידה המקובל במקומותינו, הינה בגדר הזכות האזרחית הדמוקרטית לחופש דיבור ולהבעת דעה.
'שביעי' אמנם השיב למר לייזר בנימה דומה פחות או יותר, אבל משום מה הרים ידיים מוקדם מן הצפוי: הקריקטורה נמחקה מהאתר, וגם הוסרה ברגע האחרון מו המהדורה המודפסת, טרם הורדתה לדפוס.
מצד שני, הקריקטורה השיגה את מטרתה והרבה יותר מכך. מה שמוכיח שלפעמים עדיף לשתוק ולבלוע בשקט מאשר לעורר מדנים שרק מהדהדים ומפיצים את המסר לכל כיוון אפשרי.
אין לי ספק, שעיתון ישראלי בעל עמוד שדרה אידיאולוגי איתן יותר (ואולי גם בעל עוצמות כלכליות יותר גבוהות), היה דוחה על הסף את הדרישה הבלתי מתקבלת על הדעת. אפילו בעיתונים המפלגתיים שהתקיימו בעבר בישראל, התאפשרה ביקורת קריקטוריסטית כנגד המפלגות שמימנו אותם. כך למשל בעיתון ההסתדרות 'דבר', שהיתה לו זיקה עמוקה למפלגת מפא"י, ציירו הקריקטוריסטים את ראשי מפא"י ואת המפלגה עצמה בראי עקום, ורק זכו לשבחים על ההברקות המאויירות, ואפילו על היותה בלתי צמחונית בעליל.
הבוטות והוולגריות הן נשמת אפה של הקריקטורה הפוליטית, מאז הופיעה הקריקטורה הראשונה לפני 194 שנה (ב-1830) בצרפת של לואי פיליפ, במגזין סאטירי ושמו, איך לא? 'הקריקטורה' (La Caricature).
אבל מה שהיה אפשרי בתקופת שלטונו הטוטליטרי של לואי פיליפ הצרפתי, במאה ה-19, ובימי מפא"י העליזים, במאה ה-20, כבר אינו אפשרי בימי שלטונם הקודר של כבודם, במאה ה-21. כך מתקדמים אחורה, בסוגיית חופש הביטוי. כמה מצער. אבל אלה עובדות. תשאלו את אור רייכרט.
לגמרי לא מפתיע שקריקטורות לא פחות ארסיות, האמורות להיכלל תחת ההגדרה של 'הסתה לאלימות', לא נדרשו מעולם להימחק בידי יועמ"ש כלשהו. מקסימום, אפשר לאיים בתביעה שתתברר בביהמ"ש, אשר אמור להכריע במקרים כאלה, וגם אמצעים אלה לא הופעלו מתוך הכרת קדושת חופש הביטוי במשטר דמוקרטי.
דוגמאות ניתן למצוא מידי יום ביומו בעיתוני השמאל. יתירה מזו: כמות הקריקטורות הארסיות הנשלחות משמאל לימין, וכמות הארס הטמונה בהן, כלפי אישים בולטים כמו נתניהו, סטרוק, סמוטריץ', בן גביר, גוטליב, אמסלם ואחרים, גדולים לאין שיעור מאשר הקריקטורות שמקורן בימין ותכליתן לעקוץ ולעלוב בשמאל. איש מהם לא העז לדרוש בטענת 'הסתה לאלימות' צנזורה על קריקטורה פוגענית כזו או אחרת.
קחו למשל את הקריקטורה של מאייר הבית של עיתון הארץ עמוס בידרמן, שפורסמה ממש לפני ימים אחדים. באיור הארסי נראית השרה אורית סטרוק, כשהיא רוכבת על מטאטא מעופף של מכשפות מן האגדות, ומיידה רימון במטוסי צה"ל הפועלים נגד רוצחי החמאס בעזה, כשבפיה הושמה האמירה: "אני מריחה שמאלנים."
לא צריך להיות אוהד מושבע של סטרוק כדי לעמוד על מידת הארס הטמונה בקריקטורה זו. פרופ' רמי קמחי, מצוות ההוראה בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל, סבור כי הקריקטורה שבה מככבת סטרוק, אפילו מסיתה לאלימות "באופן מובהק יותר."
ומה קרה מאז? שום יועץ משפטי, לא של הממשלה ולא של הכנסת, לא העז ולא העלה על הדעת לפנות אל בידרמן ועיתונו בטענת 'הסתה לאלימות'. ככלות הכול, יועץ משפטי אמור להבין, שטיעון כזה, גם כלפי קריקטורה ארסית, הוא בגדר בלתי קביל בעליל.
אז מדוע נרעש היועהמ"ש של כבודם? אחת הטענות היא, שהקריקטורה מזכירה קריקטורה נאצית שתיארה את היהודי כמי שתוקע סכין בגבו של החייל הנאצי. אבל אם זה הטיעון, אולי נפסיק גם לצייר למשל רכבות בקריקטורות העוסקות בביהמ"ש העליון. אולי הן יזכירו למישהו את העמלק הנאצי. המאייר רייכרט: "יש גם רכבות בישראל, שאולי מזכירות למישהו את הנאצים. בכל דבר אני יכול למצוא רִפְרוּר לגרמניה הנאצית." והוא צודק. אין המשל דומה לנמשל.
הדרישה להסרת הקריקטורה, שלמרבה הצער גם נענתה, אף שמבחינת עקרונית רק קידמה את המסר שבתוך הקריקטורה, באופן הפוך-על-הפוך, לעומת השתיקה המלווה – ובצדק – קריקטורות משמאל המשתלחות בימין, מייצגות 'רגישות בררנית' שאין לה מקום בחברה דמוקרטית שיוויונית.
מנחם רהט
אילו אני המו"ל של השבועון המגזרי 'שביעי', המופץ בציבור הדתי לאומי, הייתי שולח זר פרחים ענק ליועץ המשפטי של הנהלת בתי המשפט, כדי להודות לו בעין יפה על החשיפה הענקית, ברמה הכלל ארצית, שהסדיר לשבועון חינם אין כסף. אם היו עד היום בישראל לא מעט יהודים שמעולם לא שמעו על שבועון זה, בא היועהמ"ש עו"ד ברק לייזר, וחשף בפני כל הישראלים את דבר קיומו. מדובר בפירסום ששווה מיליונים.
אם הייתי הקריקטוריסט אור רייכרט, החתום על הקריקטורה שעוררה את זעמם של כבודם, הייתי תוחב לידי השליח עם הפרחים עוד זר מטעמי. רייכרט זכה למה שכל קריקטוריסט יכול רק לחלום עליו: לשיכפול אינסופי של הקריקטורה פרי עמלו במיליוני עותקים בכל המדיות שרק קיימות בארץ, מה שהבטיח שהיצירה שלו הגיעה הפעם באמת לכל בית בישראל. שאפּו!
ואילו הייתי עו"ד לייזר, הייתי מייעץ לכבודם, שמן הסתם הם אלו שלחצו עליו לפעול להסרת הקריקטורה, לחדול מדרישתם הנואלת, שרק השיגה את ההיפך: במקום שזו תיחשף רק למגזר אחד, וממש לא לכולו, העניקה לו הדרישה של מערכת המשפט, תפוצת נאט"ו. אפילו הטור הזה לא היה נכתב אילו התאפקה וגנזה את הדרישה המופרכת.
ועכשיו ברצינות: אם אני הקטן הייתי המו"ל או העורך או היועהמ"ש של השבועון המדובר, ומקבל מכתב דומה מאת היועהמ"ש למערכת המשפטית, הטוען כי יש בקריקטורה משום 'הסתה לאלימות', הייתי מתעקש שלא להסירה, לא מהמהדורה המודפסת ולא מאתר האינטרנט, בטענה שהדרישה החצופה הזו, הבלתי הוגנת, נגועה באלימות אנטי דמוקרטית של סתימת פיות מהמעלה הראשונה.
לא מוצא חן בעיניו? – שיפנה לביהמ"ש. אין ספק שכל בית משפט נורמלי, בישראל ובעולם הדמוקרטי בכלל, היה מגלגל דרישה כזו מכל המדרגות, וקובע כי הקריקטורה מצויה במתחם הלגיטימיות וזכאית על כן להגנת חופש הדיבור. מעולם לא נשמע כדבר הזה, שיועץ משפטי, שאמור להבין דבר או שניים בסוגיית חופש הדיבור, יטיל צנזורה בנוסח צפון קוריאה על קריקטורה, שעל פי כל קנה מידה המקובל במקומותינו, הינה בגדר הזכות האזרחית הדמוקרטית לחופש דיבור ולהבעת דעה.
'שביעי' אמנם השיב למר לייזר בנימה דומה פחות או יותר, אבל משום מה הרים ידיים מוקדם מן הצפוי: הקריקטורה נמחקה מהאתר, וגם הוסרה ברגע האחרון מו המהדורה המודפסת, טרם הורדתה לדפוס.
מצד שני, הקריקטורה השיגה את מטרתה והרבה יותר מכך. מה שמוכיח שלפעמים עדיף לשתוק ולבלוע בשקט מאשר לעורר מדנים שרק מהדהדים ומפיצים את המסר לכל כיוון אפשרי.
אין לי ספק, שעיתון ישראלי בעל עמוד שדרה אידיאולוגי איתן יותר (ואולי גם בעל עוצמות כלכליות יותר גבוהות), היה דוחה על הסף את הדרישה הבלתי מתקבלת על הדעת. אפילו בעיתונים המפלגתיים שהתקיימו בעבר בישראל, התאפשרה ביקורת קריקטוריסטית כנגד המפלגות שמימנו אותם. כך למשל בעיתון ההסתדרות 'דבר', שהיתה לו זיקה עמוקה למפלגת מפא"י, ציירו הקריקטוריסטים את ראשי מפא"י ואת המפלגה עצמה בראי עקום, ורק זכו לשבחים על ההברקות המאויירות, ואפילו על היותה בלתי צמחונית בעליל.
הבוטות והוולגריות הן נשמת אפה של הקריקטורה הפוליטית, מאז הופיעה הקריקטורה הראשונה לפני 194 שנה (ב-1830) בצרפת של לואי פיליפ, במגזין סאטירי ושמו, איך לא? 'הקריקטורה' (La Caricature).
אבל מה שהיה אפשרי בתקופת שלטונו הטוטליטרי של לואי פיליפ הצרפתי, במאה ה-19, ובימי מפא"י העליזים, במאה ה-20, כבר אינו אפשרי בימי שלטונם הקודר של כבודם, במאה ה-21. כך מתקדמים אחורה, בסוגיית חופש הביטוי. כמה מצער. אבל אלה עובדות. תשאלו את אור רייכרט.
לגמרי לא מפתיע שקריקטורות לא פחות ארסיות, האמורות להיכלל תחת ההגדרה של 'הסתה לאלימות', לא נדרשו מעולם להימחק בידי יועמ"ש כלשהו. מקסימום, אפשר לאיים בתביעה שתתברר בביהמ"ש, אשר אמור להכריע במקרים כאלה, וגם אמצעים אלה לא הופעלו מתוך הכרת קדושת חופש הביטוי במשטר דמוקרטי.
דוגמאות ניתן למצוא מידי יום ביומו בעיתוני השמאל. יתירה מזו: כמות הקריקטורות הארסיות הנשלחות משמאל לימין, וכמות הארס הטמונה בהן, כלפי אישים בולטים כמו נתניהו, סטרוק, סמוטריץ', בן גביר, גוטליב, אמסלם ואחרים, גדולים לאין שיעור מאשר הקריקטורות שמקורן בימין ותכליתן לעקוץ ולעלוב בשמאל. איש מהם לא העז לדרוש בטענת 'הסתה לאלימות' צנזורה על קריקטורה פוגענית כזו או אחרת.
קחו למשל את הקריקטורה של מאייר הבית של עיתון הארץ עמוס בידרמן, שפורסמה ממש לפני ימים אחדים. באיור הארסי נראית השרה אורית סטרוק, כשהיא רוכבת על מטאטא מעופף של מכשפות מן האגדות, ומיידה רימון במטוסי צה"ל הפועלים נגד רוצחי החמאס בעזה, כשבפיה הושמה האמירה: "אני מריחה שמאלנים."
לא צריך להיות אוהד מושבע של סטרוק כדי לעמוד על מידת הארס הטמונה בקריקטורה זו. פרופ' רמי קמחי, מצוות ההוראה בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל, סבור כי הקריקטורה שבה מככבת סטרוק, אפילו מסיתה לאלימות "באופן מובהק יותר."
ומה קרה מאז? שום יועץ משפטי, לא של הממשלה ולא של הכנסת, לא העז ולא העלה על הדעת לפנות אל בידרמן ועיתונו בטענת 'הסתה לאלימות'. ככלות הכול, יועץ משפטי אמור להבין, שטיעון כזה, גם כלפי קריקטורה ארסית, הוא בגדר בלתי קביל בעליל.
אז מדוע נרעש היועהמ"ש של כבודם? אחת הטענות היא, שהקריקטורה מזכירה קריקטורה נאצית שתיארה את היהודי כמי שתוקע סכין בגבו של החייל הנאצי. אבל אם זה הטיעון, אולי נפסיק גם לצייר למשל רכבות בקריקטורות העוסקות בביהמ"ש העליון. אולי הן יזכירו למישהו את העמלק הנאצי. המאייר רייכרט: "יש גם רכבות בישראל, שאולי מזכירות למישהו את הנאצים. בכל דבר אני יכול למצוא רִפְרוּר לגרמניה הנאצית." והוא צודק. אין המשל דומה לנמשל.
הדרישה להסרת הקריקטורה, שלמרבה הצער גם נענתה, אף שמבחינת עקרונית רק קידמה את המסר שבתוך הקריקטורה, באופן הפוך-על-הפוך, לעומת השתיקה המלווה – ובצדק – קריקטורות משמאל המשתלחות בימין, מייצגות 'רגישות בררנית' שאין לה מקום בחברה דמוקרטית שיוויונית.
מנחם רהט
מטה "הפגנות החמאה":
לא יחיא סינוואר אשם בטבח ה-7 באוקטובר
אלא ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו
ולכן יש להדיחו מיד! בואו להפגין!
הַאדַא בּוֹיַארְגִ'י מַסְכִּין מִן סַאיְדַא
שיר אנטי-מלחמתי מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
בויארג'י מצידון או מצור
על חמור או אופניים מדי יום
משרך דרכו לפרדס הירוק
קושר תחת עץ חמורו אופניו חוצה
חופת הדרים סוככה עליו מגיע
לעצי קטיושות פזורות לעשרות בְּעשב
ליד גזעים לוקח קטיושה לחה
מרכיבה על חצובה מפעילה דרומה
לפעמים יש מנגנון השהייה
מה טוב חוצה שוב את
הפרדס ויוצא על חמור
או אופניים חזרה לצור או צידון
רואים למעלה במזל"ט אידיליה כפרית
לפעמים מתיישב ואוכל פיתה
ממולאה באורז לפעמים מחרבן
מטוס ישראלי מפציץ מקום יציאה
ריק נפלו כמה תפוזים ירוקים
חוזר חלילה מה קרה מה קרה
אללה אַכְּבַּר חיזבאללה
יום אחד עשה טעות אותו
בויארג'י מצידון או צור קשר
את החמור ליד קטיושה אולי
על גבו נשא בולט גם כַּן שיגור או
חצובה ולאור יום נקלט הוא במזל"ט
בום נרצח בויארג'י מִן לוּבְּנַאן
אחד ממאות תמימי דרך עמלים
קשֵׁי יום קטיושאים פרדסאים
נשארה פיתה עם אורז בלי פֶּה
פשע מלחמה פשע מלחמה
פשע מלחמה פשע מלחמה
יִמְכֵּן הַאדַא זָאלָמֶה מִן אִלְקַטְיוּשָׁה?
לַא! הַאדַא כּוּלוּ כִּיזֶבּ מִן אִישְׂרַאִיל!
הַאדַא בּוֹיַארְגִ'י הוּוֶ מַסְכִּין מִן סַאיְדַא
אַלְלָה יִרְחָמוֹ
3 באוגוסט 2006
פורסם במכתב העיתי לפני 18 שנים.
הודעה מיוסף אורן לאוהבי שירה
השבוע התבשרתי על-ידי פרויקט בן-יהודה שעוד אחד מהספרים שלי – הספר "מוקדים חדשים בשירה העברית" (שהופיע בהוצאת "יחד" ב-2015) – הועלה למדף הכותב שלי בפרויקט, והצטרף אל 10 מספרי הסדרה "תולדות הסיפורת הישראלית" שכבר הועלו בפרויקט החשוב הזה לפניו.
כדי להגיע אל מדף הכותב שלי צריך להגיע באתר של הפרויקט אל רשימת הכותבים, הערוכה בפרויקט בסדר הא"ב של שמות המשפחה, וללחוץ על שמי, הרשום ככותב מס' 65 ברשימה זו.
בשיטת הפרויקט הזה יכול הקורא להעלות אל מסך המחשב בביתו, בעזרת לחיצה על כותרת של אחד מפרקי הספר הזה (וגם מפרקי הספרים האחרים שלי שהועלו בפרויקט לפניו), לקרוא אותו וגם להפיק תדפיס ממנו בחינם ובכל שעה של היממה.
בין פרקי הספר ימצא הקורא פרק מורחב על עיסוקו הרצוף של עמוס עוז במשוררים ובשיריהם בכרכי הסיפורת שלו. דיון על הקול הנשי בשירה העברית (המפרש שירים של 7 משוררות על היחסים בין גברים לבין נשים), מדריך לקריאת שירה עברית וגם הדגמה להוראת שירה בשיטות יצירתיות.
יוסף אורן
אהוד בן עזר
דפִי כוכבא
דפי כוכבא נערה שמנמונת, בהירת שיער, נמוכה, בעלת כתפיים רחבות ובטן של מכלית קטנה. בבריכה היא מתביישת להסיר את חלוק-הרחצה או החולצה העליונה, ומבקשת לא פעם מחברות להסתיר אותה עד שתקפוץ למים, כי נדמה לי שכולם בוחנים לראות איך היא בבגד-ים, ורק מחכים לרגע שאפשר יהיה ללעוג לה על צורתה: פיראמידת פּוּלקֶעס, קופסת בטן, וחזה שצומח שטוח ואינו מתעגל כמו שרואים אצל הכוכבות בסרטים ועל שפת הים.
דווקא יש לה עור משגע, שחום-זהוב וחלק עם פלומות שיער צהבהב פה ושם, בפיאות ותחת הזרוע. חיוך מתוק, קצת מבוייש, אבל גם מלאכי, עם קריצה שובבה בעיניים. קול צלול ועמוק, בעל היגוי עברי מדוייק, כך שממש תענוג לשמוע אותה מדברת. כאילו כל בועת-אוויר של דיבור שהיא מוציאה מפיה נוצקת קודם בפנים על-ידי מי שברא את השפה העברית, וכאילו כל מילה נאמרת אצלה בפעם הראשונה, בלתי משומשת ועוד לא סדוקה.
דפי למדה מעט פיתוח קול, אהבה לשיר שירי-עם וגם אריות מתוך אופרות של מוצארט ואחרות, אבל לא לקחה את עצמה ברצינות בתור זמרת. "מה לי, עם גוף כמו שלי, יש בכלל מה לעשות על הבמה?"
*
יום אחד אמרה לדפי תמרה, המורה שלה לפיתוח קול: "דפי, מחפשים נערת מקהלה לסרט ישראלי חדש ושאלו אותי אם אני מכירה מישהי מתאימה. חשבתי להמליץ עלייך."
"מה פתאום? הלוא אין מספיק מקום על הפילם בשביל אחת כמוני!"
"Don't underestimate yourself!" – הפצירה בה תמרה. "בסרט ישראלי יכול להופיע כל אחד, וככה זה גם באמת נראה!"
"תודה רבה שאתה מעודדת אותי כל כך!"
"רציתי רק להסיר ממך את הפחדים."
*
המפיק התקשר טלפונית, ואימהּ של דפי קיבלה את השיחה.
"רוצים אותך לסרט ישראלי, דפי!" קידמה אותה בשובה מבית-הספר.
"ביג דיל!"
"מה ביג דיל? אנשים היו נותנים אני-לא-יודעת-מה בשביל להופיע בסרט ישראלי!"
"בסיידר. אני אופיע ואהיה כוכבת מפורסמת ואחלק חתימות למעריצים מופרעים."
*
דפי דחתה מיום-ליום את בואה למיבחני-הבד של הסרט הישראלי החדש "יום המקק", וכאשר הגיעה לבסוף, התברר שיש כבר עשרים נערות-מקהלה מתאימות לשישה התפקידים של הופעת-המקהלה הקצרה בסרט.
אבל בדיוק באותו אחר-צהריים התברר למפיקים ולבמאי כי השחקנית – צרלינה טרשים, שהיתה אמורה לגלם בסרט את התפקיד הראשי של כרמלה צירלין, זו הנערה הצחקנית שנופלת טרף לאיש-המקק ומתחילה להתמקק בעצמה עד שהמדען הראשי של משרד הבריאות מציל אותה – צרלינה זו נראית בצילום כמו גבינה רכה עם פנים של מתה משיעמום.
"מה דעתכם שננסה את הטמבלית השמנה שעומדת שם על יד הקוֹלִיסוֹת?" הציע אחד המפיקים. "אתם זוכרים איך לסרט 'אני מטאטא', שגרף קופות במשך חצי שנה, מצאנו דביל אמיתי, שמן, מכוער, עם אף כמו זין מסולסל של ברווז, ועיניים פזלניות? נו, ואני צריך לספר לכם איך ממלא היום אולמות האפס הזה, זיוי זיוידזון, שאנחנו בנינו אותו, ושנשאר, שלא תבינו אותי לא נכון – אידיוט כמו שהיה!"
דפי כל-כך התרגזה, שראתה לפתע כוכבים, כאילו מישהו הוריד לה מהלומה על המצח. "שמעתי שאתם מחפשים איזו אידיוטית שמנה, אז למה שלא תנסו אותי?"
והיא עמדה מול המצלמה, לראשונה בחייה, ונתנה להם את "גיבור צבא ההגנה" של פוליאנה פראנק, בלי ליווי, אבל בחיוניות חופשית ושובבה, שהיא מעודה לא ידעה שמצוייה בה, והם, המפיקים והבמאי, נכבשו לה מיד.
"בראבו! יופי! יופי! בראבו! אפילו נשנה קצת את התפקיד של כרמלה, והעיקר שניקח את פצצת-הצחוק הזאת לפִיצֶ'ר שלנו!"
*
"מה זה את מבלה שם ימים על הסֵט?" שאלו בבית את דפי. "עוד לא גמרו את הסצינה עם המקהלה? כתוב בכל העיתונים שהעכביש אוכל את הזמרות כבר בהתחלת הסרט?"
"המקק, לא העכביש."
"לפחות את לא מופיעה שם בעירום?"
"אימא, בשביל לשיר לא צריך להתפשט."
*
"יום המקק" הפך, בתוך שלושה שבועות, ללהיט של הקולנוע הישראלי, נס כלכלי שמתרחש רק אחת לחמש ולפעמים לשבע שנים, וזאת בעיקר בזכות דפנה מרשמלובסקי, שאימצו לה בסרט את השם – דפי כוכבא.
הקטע שבו היא רוקדת, בבגד-ים ברזילאי, בזרועות איש המקק, ושרה, ולאט-לאט מתמקקת איתו – נעשה בבת-אחת כה קלאסי שנותנים אותו ברצף הקטעים מתוך סרטים שפותח את תוכנית הקולנוע של הטלוויזיה, "מסך ראשון". גם הביקורת יצאה מגדרה: "פצצת צחוק!" – "ציפי שביט החדשה!" – "וודי אלן הישראלית!" – "תקוות הקולנוע המקורי!" – "סוף-סוף עירום נועז שאינו מביך, בסרט משלנו!"
בבית, בבית-הספר, בכל מקום קמה סביבה מהומה שלמה. תחילה איש לא ידע שהיא הולכת לעשות תפקיד נועז, ומשנעשתה כוכבת, כבר לא העז איש להעביר עליה ביקורת. ילדים ברחוב היו עוצרים אותה כדי לקבל חתימות. בעיתונים כתבו עליה. הפוסטר של הסרט התנוסס על שלטי החוצות. כתבי-נוער עמדו בתור כדי לראיין אותה. משרד המפיקים הוצף במכתבים עבורה. כאשר זכה "איש המקק" בפרס הסרט המוזר בפסטיבל בְּרַאטִיסְלַאבָה, נסעה גם דפי עם המפיקים והפכה לחביבת התקשורת בסלובקיה.
היו שמועות שמחתימים אותה על חוזה עם חברת סרטי וולט דיסני, לתפקיד בַּאבַּאיַאגָה באגדת החורף הטראנסילבאנית "תְקע את המכשף בשלג העמוק", אבל דפי כוכבא דחתה את כל הצעות המפתות, ולא הסכימה לשחק בסרט נוסף.
*
חלפה שנה. דפי כוכבא נשכחה ועימה נשכח גם "יום המקק". בבריכה היא עדיין מבקשת מחברות להסתיר אותה עד שתקפוץ למים, וכששואלות אותה מדוע הפסיקה לשחק בסרטים, היא עונה:
"אני לא שחקנית ולא רוצה להיות שחקנית. בסך-הכול רציתי להוכיח לכמה מֵל-שׁוֹבִינִיסְט פְּיגְס שגם שמנה מטומטמת יכולה לגרוף קופות ולהצליח."
מתוך: אהוד בן עזר – "יצ'ופר הנוער!" 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. איורים וציור העטיפה בספר המקורי: דני קרמן. ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991.
דווקא יש לה עור משגע, שחום-זהוב וחלק עם פלומות שיער צהבהב פה ושם, בפיאות ותחת הזרוע. חיוך מתוק, קצת מבוייש, אבל גם מלאכי, עם קריצה שובבה בעיניים. קול צלול ועמוק, בעל היגוי עברי מדוייק, כך שממש תענוג לשמוע אותה מדברת. כאילו כל בועת-אוויר של דיבור שהיא מוציאה מפיה נוצקת קודם בפנים על-ידי מי שברא את השפה העברית, וכאילו כל מילה נאמרת אצלה בפעם הראשונה, בלתי משומשת ועוד לא סדוקה.
דפי למדה מעט פיתוח קול, אהבה לשיר שירי-עם וגם אריות מתוך אופרות של מוצארט ואחרות, אבל לא לקחה את עצמה ברצינות בתור זמרת. "מה לי, עם גוף כמו שלי, יש בכלל מה לעשות על הבמה?"
*
יום אחד אמרה לדפי תמרה, המורה שלה לפיתוח קול: "דפי, מחפשים נערת מקהלה לסרט ישראלי חדש ושאלו אותי אם אני מכירה מישהי מתאימה. חשבתי להמליץ עלייך."
"מה פתאום? הלוא אין מספיק מקום על הפילם בשביל אחת כמוני!"
"Don't underestimate yourself!" – הפצירה בה תמרה. "בסרט ישראלי יכול להופיע כל אחד, וככה זה גם באמת נראה!"
"תודה רבה שאתה מעודדת אותי כל כך!"
"רציתי רק להסיר ממך את הפחדים."
*
המפיק התקשר טלפונית, ואימהּ של דפי קיבלה את השיחה.
"רוצים אותך לסרט ישראלי, דפי!" קידמה אותה בשובה מבית-הספר.
"ביג דיל!"
"מה ביג דיל? אנשים היו נותנים אני-לא-יודעת-מה בשביל להופיע בסרט ישראלי!"
"בסיידר. אני אופיע ואהיה כוכבת מפורסמת ואחלק חתימות למעריצים מופרעים."
*
דפי דחתה מיום-ליום את בואה למיבחני-הבד של הסרט הישראלי החדש "יום המקק", וכאשר הגיעה לבסוף, התברר שיש כבר עשרים נערות-מקהלה מתאימות לשישה התפקידים של הופעת-המקהלה הקצרה בסרט.
אבל בדיוק באותו אחר-צהריים התברר למפיקים ולבמאי כי השחקנית – צרלינה טרשים, שהיתה אמורה לגלם בסרט את התפקיד הראשי של כרמלה צירלין, זו הנערה הצחקנית שנופלת טרף לאיש-המקק ומתחילה להתמקק בעצמה עד שהמדען הראשי של משרד הבריאות מציל אותה – צרלינה זו נראית בצילום כמו גבינה רכה עם פנים של מתה משיעמום.
"מה דעתכם שננסה את הטמבלית השמנה שעומדת שם על יד הקוֹלִיסוֹת?" הציע אחד המפיקים. "אתם זוכרים איך לסרט 'אני מטאטא', שגרף קופות במשך חצי שנה, מצאנו דביל אמיתי, שמן, מכוער, עם אף כמו זין מסולסל של ברווז, ועיניים פזלניות? נו, ואני צריך לספר לכם איך ממלא היום אולמות האפס הזה, זיוי זיוידזון, שאנחנו בנינו אותו, ושנשאר, שלא תבינו אותי לא נכון – אידיוט כמו שהיה!"
דפי כל-כך התרגזה, שראתה לפתע כוכבים, כאילו מישהו הוריד לה מהלומה על המצח. "שמעתי שאתם מחפשים איזו אידיוטית שמנה, אז למה שלא תנסו אותי?"
והיא עמדה מול המצלמה, לראשונה בחייה, ונתנה להם את "גיבור צבא ההגנה" של פוליאנה פראנק, בלי ליווי, אבל בחיוניות חופשית ושובבה, שהיא מעודה לא ידעה שמצוייה בה, והם, המפיקים והבמאי, נכבשו לה מיד.
"בראבו! יופי! יופי! בראבו! אפילו נשנה קצת את התפקיד של כרמלה, והעיקר שניקח את פצצת-הצחוק הזאת לפִיצֶ'ר שלנו!"
*
"מה זה את מבלה שם ימים על הסֵט?" שאלו בבית את דפי. "עוד לא גמרו את הסצינה עם המקהלה? כתוב בכל העיתונים שהעכביש אוכל את הזמרות כבר בהתחלת הסרט?"
"המקק, לא העכביש."
"לפחות את לא מופיעה שם בעירום?"
"אימא, בשביל לשיר לא צריך להתפשט."
*
"יום המקק" הפך, בתוך שלושה שבועות, ללהיט של הקולנוע הישראלי, נס כלכלי שמתרחש רק אחת לחמש ולפעמים לשבע שנים, וזאת בעיקר בזכות דפנה מרשמלובסקי, שאימצו לה בסרט את השם – דפי כוכבא.
הקטע שבו היא רוקדת, בבגד-ים ברזילאי, בזרועות איש המקק, ושרה, ולאט-לאט מתמקקת איתו – נעשה בבת-אחת כה קלאסי שנותנים אותו ברצף הקטעים מתוך סרטים שפותח את תוכנית הקולנוע של הטלוויזיה, "מסך ראשון". גם הביקורת יצאה מגדרה: "פצצת צחוק!" – "ציפי שביט החדשה!" – "וודי אלן הישראלית!" – "תקוות הקולנוע המקורי!" – "סוף-סוף עירום נועז שאינו מביך, בסרט משלנו!"
בבית, בבית-הספר, בכל מקום קמה סביבה מהומה שלמה. תחילה איש לא ידע שהיא הולכת לעשות תפקיד נועז, ומשנעשתה כוכבת, כבר לא העז איש להעביר עליה ביקורת. ילדים ברחוב היו עוצרים אותה כדי לקבל חתימות. בעיתונים כתבו עליה. הפוסטר של הסרט התנוסס על שלטי החוצות. כתבי-נוער עמדו בתור כדי לראיין אותה. משרד המפיקים הוצף במכתבים עבורה. כאשר זכה "איש המקק" בפרס הסרט המוזר בפסטיבל בְּרַאטִיסְלַאבָה, נסעה גם דפי עם המפיקים והפכה לחביבת התקשורת בסלובקיה.
היו שמועות שמחתימים אותה על חוזה עם חברת סרטי וולט דיסני, לתפקיד בַּאבַּאיַאגָה באגדת החורף הטראנסילבאנית "תְקע את המכשף בשלג העמוק", אבל דפי כוכבא דחתה את כל הצעות המפתות, ולא הסכימה לשחק בסרט נוסף.
*
חלפה שנה. דפי כוכבא נשכחה ועימה נשכח גם "יום המקק". בבריכה היא עדיין מבקשת מחברות להסתיר אותה עד שתקפוץ למים, וכששואלות אותה מדוע הפסיקה לשחק בסרטים, היא עונה:
"אני לא שחקנית ולא רוצה להיות שחקנית. בסך-הכול רציתי להוכיח לכמה מֵל-שׁוֹבִינִיסְט פְּיגְס שגם שמנה מטומטמת יכולה לגרוף קופות ולהצליח."
מתוך: אהוד בן עזר – "יצ'ופר הנוער!" 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. איורים וציור העטיפה בספר המקורי: דני קרמן. ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991.
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* ראובן שהם: אהוד יקר, זימנת לי הפתעה בימים טורפים אלה. השיר נכתב לפני 19 שנים מתוך מועקת הזמן והמקום של 2005 ערב ההתנתקות מהרצועה, הרוצעת אותנו אליה ומקיזה את דמנו מאז מלחמת ששת הימים, וגם בעקבות ספרי "המראה והקולות" שהוקדש לפואמה של קובנר "פרידה מהדרום" (1949) וראה אור ב-1993. בחשכת הימים האלה נראה לי שעוד שנים רבות תעבורנה ושירו של קובנר החותם את הפואמה: "שדרת ברושים בדרך צפונה" כמו כל הפואמה כולה, ילווה אותנו בניסיון אכזב להיפרד מהדרום.
והערה לתובנתו של נעמן כהן שהביא לדפוס את שירי ואת דבריהם של מרים ויואב אהרוני. "פרדה מהדרום" היא לא רק פרדה מהדרום של גבעתי במלחמת 1947. היא גם פרדה מ"דפי הקרב" של הפוליטרוק אבא קובנר. המשורר קובנר, במבט לאחור, לאחר המלחמה, התקשה כנראה ב"דפי הקרב" של הפוליטרוק הבוטה, החד-ממדי, וראה צורך דוחק לחשוף לקהל קוראיו פנים אחרות של המלחמה ושל אישיותו כמשורר לוחם בגטו ובמלחמת הדרום של אז. הפואמה היא ניסיון תיקון. ניסיון לעמוד מול האומה כמשורר רב-ממדי, אנושי, שיודע "כי צדיק בדינו השלח / אך תמיד בעוברו שותת / הוא משאיר, כמו טעם המלח, / את דמעת החפים מחטא" (אלתרמן, שירי מכות מצרים, 1944).
כבר אלתרמן, לפני קובנר, התקשה להשאיר, את "שמחת עניים" (1942), שנכתבה בעיצומה של מלחמת העולם כגל-עד שירי בלעדי לתפיסתו הפואטית ההיסטורית, וב-1944 פרסם את "שירי מכות מצרים", ספר שבו חשף את "דמעת החפים מחטא" ומחה את שמחת הנקם של שמחת העניים. כך עושה גם קובנר שמצהיר "בפרדה מהדרום" שבדרום "גרניקה על כל גבעה". קובנר הולך כאן בעקבות אלתרמן ומראה את הצד השני של המטבע. יש דברים שנכתבים בתוך האירועים ויש שנכתבים אחריהם ומאירים את הקודמים באור אחר.
* הופיע גיליון 20 של "פינת הנכד" לחודש טבת תשפ"ד, ינואר 2024, ונשלח לאלפי הנמענים של המכתב העיתי. נשמח לקבל חומר לגיליון 21 העומד בסימן ט"ו בשבט!
* אהוד: כנראה עבדו עלינו. בצהריים באו שני בחורים ערבים צעירים, מאוד סימפאטיים, ואמרו שנשלחו בעקבות סרחון שעולה מהביוב למטה. שפכו אקונומיקה בשני בתי השימוש וכעבר עשר דקות חזרו להוריד את המים ובינתיים התגלתה נזילה בצינור המים בבית השימוש הקטן. לדעתי הם עשו זאת בכוונה, פירקו והתקינו מחדש, והכול יחד עלה 300 שקל. הכנתי להם קפה, שעליו משום-מה ויתרו למרות שביקשו, ואשתי הכינה להם תה לבקשתם, שאותו ביקשו בסוף לקחת בכוסות-נייר! הם נתנו מין קבלה בכתב יד על דף של יומן. והסתלקו. הם היו נעימים ונחמדים בצורה בלתי רגילה. ממש שחקנים מעולים. כאשר אשתי טילפנה ל"שירותי בית" המטפלים בבניין שלנו, התברר שהם לא שלחו אותם אלא יש ל"שירותי בית" אינסטלטורים משלהם.
בקיצור, טוב שלא פגעו בנו. והמסקנה, לא לתת להיכנס לדירה לשום אדם זר אלא להתקשר לברר עם מי שהאדם טוען ששלח אותו.
בסך הכול הרגשה מאוד לא נעימה.
תל-אביבים, ראו הוזהרתם!
* פוצ'ו: אהוד יקירי, אין לך מושג כמה משעשע לקרוא על הרפתקאותיך עם יצחק אורפז והשיניים התותבות שלו, כולל נערות הליווי. אם הוא יישאר למזכרת לדורות הבאים זה בזכות הספר שתוציא עליו.
* משה גרנות: אם הבנתי נכון את נעמן כהן הוא די מסכים איתי בעניין קורבן אדם ביוון העתיקה ובתנ"ך. אבל עיקר ההשוואה שלי הוא בנושא התרבות – ביוון העתיקה התפתחה תרבות אדירה (מתמטיקה, פיזיקה, אסטרונומיה, מחזה, פילוסופיה, היסטוריה, אמנות וכו'), והכול בחתימת ידם של היוצרים. בתנ"ך שלנו, וגם בתושב"ע – אין מתמטיקאים כמו אוקלידס ופיתגורס, אין פיזיקאים כמו ארכימדס, אין דרמטורגים כמו אייסכלוס, סופוקלס, אוריפידס, אריסטופנס, אין פילוסופים כמו תאלס, סוקרטס, אפלטון, אריסטו, אין היסטוריונים כמו תוקידידס, הרודוטוס וכו' וכו'. בתנ"ך לא מוזכר אפילו בית ספר, כאשר בשומר ובמצרים היו בתי ספר לפני ימיו של אברהם, ובספרטה היה חינוך חובה כבר במאה ה-6 לפני הספירה. בתנ"ך, אף תעודה (להוציא נבואות ירמיהו בידי ברוך בן נריה) אינה חתומה על ידי מחברה. כאן ההבדל הגדול, ולאו דווקא בנושא קורבן אדם.
* ב-25 באפריל 2024 תימלאנה 130 שנה להולדתה בשנת 1894 בבית חד-קומתי שעמד ברחוב פינסקר 21 בפתח-תקווה – של המשוררת ה"צברית" הארצישראלית הראשונה אסתר ראב. לקראת המועד הזה ביקש אחיינה אהוד בן עזר מדני קרמן לאייר את הסיפור שלה "שמלת העץ", שאותו אהוד מצא לפני שנים בעיזבונה, ואותו עיבד והשלים.
כאשר יושלמו הצדדים הטכניים של ניקוד הסיפור והתקנתו עם הציורים האיכותיים שעשה דני קרמן – הכול בקובץ מחשב, בעזרתו של בן בן-עזר, יישלח הקובץ לאלפי הנמענים של המכתב העיתי וכן לפרוייקט בן יהודה, למוספים הספרותיים, למכון "גנזים" ולספרייה הלאומית.
סקיצה לציור של דני לספר: רועת האווזים והחייט הזקן העתיד להעניק לה את שמלת העץ.
* שלום בעל חב"ע, לא אכנס שוב לפולמוס עם האדון נעמן כהן. אפתיע אותך ואותו ואומר שאני מסכים לכל ה"לאווים" שהוא מנה. יש לי רק תוספת אחת, מקווה שהוא יסכים:
לא היה בכלל אדם בשם זאב ז'בוטינסקי!
לא היה ולא נברא אלא משל היה.
לצד זה, שילמד החופר, פעם אחת ולתמיד, לדייק בשם המשפחה הלועזי של אבי-מורי בכל פעם שהוא מזכיר אותי.
יוסי אחימאיר (גייסינוביץ')
אהוד: בוויקיפדיה הכיתוב הוא גיסינוביץ'.
* משה מוסק: אהוד יקירי, אתה ממשיך, בניגוד לקונצנזוס הלאומי העכשווי, לתמוך במדיניותו של נתניהו בכל דרך אפשרית. העם לא כל כך טיפש. תראה את מצבו הרעוע בכל הסקרים האחרונים ונסה לחשוב אולי אחרת.
אהוד: "הקונצנזוס הלאומי העכשווי" בעידוד התקשורת לפני ה-7 באוקטובר היה בעד "הפגנות המחאה" והסרבנות לצבא ולמילואים, מה שעודד את יחיא סינוואר לצאת למסע הטבח שלו כי היה סבור שישראל מתפוררת!
מדיניותו של נתניהו כיום היא מדיניותה של מדינת ישראל הנמצאת במלחמה קשה וממושכת מול אויבים רבים עם קורבנות מקרב הלוחמים מדי יום. אתה צודק, העם לא טיפש, לכן ייתכן שימשיך לתת את אמונו בנתניהו גם בבחירות הקרובות, כי בניגוד לדעת מרבית התקשורת, שתמכה ב"הפגנות המחאה" ומתיימרת כיום להיות "הקונצנזוס הלאומי העכשווי" הקורא למיטוטו של נתניהו – מי שאחראי לטבח ה-7 באוקטובר הוא סינוואר ולא נתניהו!
הגיע הזמן שתתפכח מלראות בנתניהו שורש כל רע, ושתתחיל להבין את השנאה המוסלמית הקנאית, הפלסטינית, האיראנית, הקשה והבלתי ניחנת לשינוי – לעצם קיומנו כאן! – שנאה הזוכה לעידוד רב בהפגנות פרו-פלסטיניות המוניות הקוראות להשמדתנו והמתקיימות ברחבי העולם ומבשרות את שקיעתן של מדינות המערב המוצפות מוסלמים!
* "קטאר גיבשה הצעה שלפיה כל החטופים ישוחררו בכמה פעימות, ראשי חמאס יוגלו לחו"ל וצה"ל ייסוג מרצועת עזה." ["הארץ" באינטרנט. 10.1].
אהוד: אין מה לקנא בחברי "קבינט המלחמה" הצריכים לדון בהצעה הזו – שפירושה נסיגה מהרצועה וניצחון לחמאס תמורת סיכוי להשבתם ההדרגתית של החטופים! זוהי השפלה והורדת ישראל על הברכיים בפני הרוצחים, שימשיכו עטורי ניצחון במלחמת הטרור נגדנו גם מכל מקום שאליו יוגלו!
וזה גם תקדים להמשכה של מלחמת "חרבות ברזל" וכל אלה שתבאנה אחריה – קודם כל תחטפו ישראלים, נשים זקנים וטף, ואז תוכלו להכריע את היהודים בעזרת ההפגנות שלהם נגד הממשלה שלהם! ממילא העולם יאשים רק את ישראל בג'נוסייד!
לאחר כתיבת הדברים האלה התברר הערב ב"כאן 11" בטלוויזיה ובחדשות "קול ישראל" כי חמאס דוחה את ההצעה, שעלתה ללא הסכמתו, וכי הוא לא יעזוב את אדמת פלסטין הקדושה או הכבושה.
* "כ-50 חוקרים מישראל ומחו"ל, שעוסקים בחקר השואה ורצח עם, פנו היום (רביעי, 10.1) ליו"ר יד ושם, דני דיין, בדרישה להשמיע בהקדם 'קול מוסרי חד-משמעי' המגנה את 'השיח הציבורי הקורא להשמדה ולביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות בעזה.'
"על המכתב חתומים חוקרים מאוניברסיטאות תל אביב, העברית, חיפה ובן גוריון, בהם אווה אילוז, דניאל בלטמן, עמר ברטוב, רבקה ברוט, עמוס גולדברג, אריאל הירשפלד, יחיעם ויץ, משה צימרמן, משה צוקרמן, דליה עופר ואביהו רונן." ["הארץ" באינטרנט. 10.1].
אהוד: בושה וחרפה! מלקקים את התחת לפלסטינים מתוך מוסריות מזוייפת כאילו לא אירע טבח ה-7 באוקטובר!
זיכרו את השמות שלהם כשאתם קוראים מאמרים שלהם ותבינו מי הכותבים.
* תיקון טעות בגיליון הקודם: שם סבו של נעמן כהן הוא ישעיהו ולא אליהו.
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר
בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2182 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,086 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,086 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
📑 בגיליון:
- שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ: מוֹת הַצּוֹפִים
- יוסי אחימאיר: 1. אחים ולא רק בשכול
- איליה בר זאב: צחוקם המתגלגל
- אנדד אלדן: [קיבוץ בארי – עוטף עזה]
- אורי הייטנר: 1. יש חיים אחרי הקטיעה
- אהוד בן עזר: ידידי יצחק אורפז
- מיכאל רייך: יְמֵי רֵאשִׁית הַקֵּץ
- עדינה בר-אל: מישקה בן-דוד נביא בעירו
- איתמר פרת: פדיון שבויים
- מנחם רהט: רגישות בררנית: מה שמותר לשמאל אסור לימין
- מטה "הפגנות החמאה":: לא יחיא סינוואר אשם בטבח ה-7 באוקטובר
- הַאדַא בּוֹיַארְגִ'י מַסְכִּין מִן סַאיְדַא: שיר אנטי-מלחמתי מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
- הודעה מיוסף אורן לאוהבי שירה: השבוע התבשרתי על-ידי פרויקט בן-יהודה שעוד אחד מהספרים שלי – הספר "מוקדים חדשים בשירה העברית" (שהופיע בהוצאת "יחד" ב-2015) – הועלה למדף הכותב שלי בפרויקט, והצטרף אל 10 מספרי הסדרה "תולדות הסיפורת הישראלית" שכבר הועלו בפרויקט החשוב הזה לפניו.
- אהוד בן עזר: דפִי כוכבא
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * ראובן שהם: אהוד יקר, זימנת לי הפתעה בימים טורפים אלה. השיר נכתב לפני 19 שנים מתוך מועקת הזמן והמקום של 2005 ערב ההתנתקות מהרצועה, הרוצעת אותנו אליה ומקיזה את דמנו מאז מלחמת ששת הימים, וגם בעקבות ספרי "המראה והקולות" שהוקדש לפואמה של קובנר "פרידה מהדרום" (1949) וראה אור ב-1993. בחשכת הימים האלה נראה לי שעוד שנים רבות תעבורנה ושירו של קובנר החותם את הפואמה: "שדרת ברושים בדרך צפונה" כמו כל הפואמה כולה, ילווה אותנו בניסיון אכזב להיפרד מהדרום.
- שאר הגליון