אָדָם יֵשׁ לוֹ הַרְבֵּה
צַוָּארִים –
וְהוּא נִשְׁחָט
פְּעָמִים רַבּוֹת,
אָדָם יֵשׁ לוֹ
הַרְבֵּה יְצָרִים
וְהֵם נִבְחָשִׁים
עַל-יְדֵי "הַלֹּא טוֹב",
אָדָם יֵשׁ לוֹ
טִירוֹת מֻפְלָאוֹת
וּשְׁמֵי-שָׁמַיִם
נֶאְדְּרֵי-בַּקֹּדֶשׁ;
וּשְׁבִיל צַר –
מִן הָעֶרֶשׂ, עַד
לַקֶּבֶר – – –

1964

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

שבת – יום כיפור – ימי כיפור – 1973

פני הדוֹר
מדרש –
"כְּלָבִים שׂוֹחֲקִים – אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא בָּא,
כְּלָבִים בּוֹכִים – מַלְאַךְ הַמָּוֶת בָּא."

כְּלָבִים שׂוֹחֲקִים, מִי הַנַָּבִיא שֶׁיָּבוֹא?
כְּלָבִים בּוֹכִים, מִי הַמַּלְאַךְ שֶׁעִמּוֹ?
כְּפָרִים נָטוּ לָלוּן –
מִי יָקוּם בְּבָקְרוֹ?
שַׁיָּרוֹת בַּמִּדְבָּר – אָסוּר? מֻתָּר?
הַבִּיטוּ בְּעַד הַכַּוָּנוֹת –
כֶּלֶב לֹא נוֹתַר.

כְּפָרִים לְבָנִים, לֵילוֹת נֶאְדַָּמִים –
מִי יִטָּמֵן מָחָר?

רק המים גברוּ
קֹדֶם הַדָּם אַחַר-כָּך הַכְּאֵב.
שֶׁקֶט נִשָּׂא עִם רוּחַ בֹּקֶר –
פּוֹרֵשׂ כַּפָּיו אֶל סִמְטְאוֹת הָעִיר
וּכְבָר קָרֵב קוֹל רַעַשׁ.
אִישׁ נֶאֱחַז בְּאֶבֶן קִיר, בַּחֲרִיצֵי
אַסְפַלְט וּבַרְזֶל
כִּי בַּמֶּה נֶחְשָׁב.

לְאַחַר מִכָּאן נִתְפַּזְרוּ עָבִים –
צְּעָקָה וְכִכָּרִים נוֹשְׁכִים.

רַק הַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד.

בַּקֶשֶׁר...
לזכרו של עוזי דגני – מ"פ לגדוד 128 – מקיבוץ יד מרדכי
"...אֶתְמוֹל, לְיַד 'בּוּדַפֶּסְט' הִתְרַסְּקָה פְּלֻגָּה,"
מְדַוֵּחַ הַפָּקִיד בַּבָּסִיס הָעָרְפִּי,
"18 הֲרוּגִים, כּוֹלֵל הַמ"פּ, 35 פְּצוּעִים,"
מַמְשִׁיךְ הַפָּקִיד בַּבָּסִיס.
"צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לַמִּשְׁפָּחוֹת," מוֹסִיף הַפָּקִיד.
"תַּאֲרִיךְ מְדֻיָּק?" שׁוֹאֵל הַחַיָּל מֵעֵבֵר לַקַָּו.
"15.10.1973, בְּאֶמְצַע הַיּוֹם," עוֹנֶה הַפָּקִיד.
"אֵיזוֹ פְּלֻגָּה?"
"ל', (גְּדוּד 128), נָא לִיצֹר קֶשֶׁר עִם קְצִינֵי הָעִיר!"
"הֵם מְאֹד עֲסוּקים כָּרֶגַע,
קֶצֶב הָאֵרוּעִים רַצְחָנִי." "מִישֶׁהוּ מֻכָּר?"
"כֵּן, הַמ"פּ, מִקִּבּוּץ יַד-מָרְדְּכַי."
"הַקִּבּוּץ עִם מִגְדָּל הַמַּיִם הַפָּגוּעַ?"
"נָכוֹן, וְעִם הַפֶּסֶל הָהֶרוֹאִי לְיָדוֹ."
"קִבּוּץ נֶחְמָד, עִם הַדְּבַשׁ וְעִם הָעֹקֶץ,"
צוֹחֵק הַפָּקִיד. "וּבְרֵכוֹת שְׂחִיָּה – "
קַבֵּל תִּקּוּן: "בְּרֵכָה!
עֲבוֹר!"

"בודפשט" – המוצב היחיד שלא נפל בידי המצרים במלחמת יום כיפור 1973. ממנו יצאה תנועת המחאה בראשות מוטי אשכנזי.
פורסם לראשונה – "מעל קווי המתח", "קשב לשירה" 2010.
עוזי דגני היה בן 3 במלחמת העצמאות כאשר אבא שלו נרצח על ידי המצרים. כל הילדים הועברו יום קודם לבאר טוביה, ולאחר 73 שנים, כיום, הם שוב הועברו למקום מבטחים...

שבת יום כיפור 1973
לדוּבּי, לאוּרי ולאֱיל, לזכרם

א
כַּמָּה שְׁנוֹת אוֹר
מִשָּׁבוּעַ
לְשָׁבוּעַ
נִמְסָרִים יְמֵי שַׁבָּת
וְשָׁבִים שִׁבְרֵי יוֹם הַשַּׁבָּת הַהוּא בְּשִׁבְיוֹ
שֶׁל רִשְׁרוּשׁ שָׁבִיר בַּבָּשָׂר
שַׁרְשֶׁרֶת נִגְרֶרֶת שֵׁשֶׁת יָמָיו
מִשֶּׁבֶר לְשֶׁבֶר נִגְרֶרֶת וְלֹא מְמָרֶרֶת עוֹד. דִּבָּה?
כִּי הוֹצִיאוּ אֶת כָּל הַמִּלִּים מִלִּבָּהּ בְּנַסּוֹתָהּ לוֹמַר.
שִׁמְרִי לְשׁוֹנֵךְ
בְּרִיר חֶרְפָּה
רָפוּ יָדָיו
הַרְפִּי. שִׁרְשׁוּר שֶׁל אָשָׁם וְשֶׁל שָׁוְא
כְּשֶׁגּוּפוֹ שָׁקַע כְּשִׁכְחָה זוֹכֶרֶת
בִּשְׁנָתוֹ שֻׁנָּה
אֵין כִּיפּוּר לַיּוֹם
הַזֶּה צִפּוֹר בֵּין
צִפָּרְנָיו לְדִין. רַכּוֹת וְלֹא מֵעַל רֹאשֵׁנוּ
שַׁלְשֶׁלֶת נִתְלֶֹשֶׁת בְחֻלְיוֹת
חַלָּשׁוֹת
כַּנְפֵי יַלְדֵי אֲשֶׁר קָרְבוּ לְאֵשׁ
שֶׁאֲחֵרִים דִּמּוּ אוֹתָהּ לְאוֹר.

ב
נִגְרָרוֹת עַל הַכְּבִישׁ שַׁרְשְׁרוֹת לֹא
נִרְאוֹת לֹא נִרְאֶה שְׂעָרָם עַל רֹאשָׁם
כְּשֶׁהִשְׁמִיעוּ עַל שִׁמְשׁוֹן הִתְכַּוְּצוּ נִמְלָטִים
אֶל חֻבָּם1 (כְּמִתְחַפְּרִים)
אַל תַּשְׁמִיעוּ
קוֹלוֹת.
שִׁתְלוּ מִלִּים בְּלִבָּם
לְאַט רֵיחַ מַיִם מְתוּקִים אַחַר,
אַחַר-כָּךְ נֹאמַר עוֹד עֵרוּי אֶחָד.
אַל תְּדַבְּרוּ לְיָדָם עַל דָּם
וְלֹא עַל הַפְסָקַת זִרְמָם שֶׁל עוֹרְקֵי
מַיִם בַּמִּדְבָּר. לָאַט הַמִּדְבָּר,
שֶׁלִּוָּה לָאַמְבּוּלַנְסִים (רַק שַׁלְוָה)
אֲשֶׁר חִכּוּ
מִצִּדָּם הַיָּרֹק שֶׁל קַו הָרְכָסִים –
שְׂבַע רֹגֶז, דִּבֵּר, וְחוֹל.
נָכוֹן, בִּטְנוֹ מְלֵאָה קָדִים. הֵן הוּא
כָּמוֹנוּ יְלוּד אִשָּׁה.

וְהֵם יַלְדֵי הַשַּׁבָּת הַהִיא
יוֹשְבִים בִּמְסִבָּה וַאֲנַחְנוּ הַצֵּל עַל פְּנֵיהֶם

"בְּקִרְבּוֹ... בְּתוֹכוֹ" – שירים קשים במציאות של לחימה. מחייב קריאה חוזרת. פורסם בספרו של אנדד אלדן "שָׁנִים שָׁמְעוּ שִׁירָה", 2006, הוצאת הקיבוץ המאוחד. שיר מעורר מחשבות על האסון הגדול בשבת 7.1.2023.
איליה בר זאב
(לוחם ביום כיפור ההוא)

בימים אלה אנו מציינים שנה למהפכה המשטרית, ששר המשפטים יריב לוין הציג בינואר 2023, והעניק לה את השם המכובס "רפורמה משפטית".
מאז שנות ה-90 אני מטיף לרפורמה משפטית. במאמרים רבים יצאתי נגד משפוט היתר של הציבוריות הישראלית, נגד האקטיביזם השיפוטי הקיצוני ובעבר גם נגד ההרכב המונוליטי של בית המשפט העליון, אלא שהבעייה הזו כבר נפתרה.
אך כשצפיתי בנאומו של לוין חשכו עיניי. זו אינה רפורמה משפטית. מיד בתום נאומו התיישבתי לכתוב מאמר ל"שישי בגולן" תחת הכותרת "מהפכה משטרית". לא ידעתי שבאותה שעה רבים וטובים העניקו לה בדיוק אותה כותרת (אח"כ הרחיקו לכת וכינו אותה הפיכה משטרית, שזה דבר אחר לגמרי ואינו רלוונטי למקרה הזה). אין זה ניסיון לתקן את מערכת המשפט, אלא לחסל אותה, להשתלט עליה, להכפיף אותה לרשות המבצעת. הפתרון לכאב ראש אינו עריפת הראש. כאב הראש אמיתי, מחייב מענה. אבל ה"רפורמה" של לוין נועדה לערוף את הראש.
יותר משהמהפכה נגעה לרשות השופטת, היא נגעה לרשות המבצעת. היא נועדה להפוך אותה לשלטון ללא מיצרים, שאינו נתון לביקורת, שביכולתו לעשות ככל העולה על רוחו. זאת, יחד עם ניסיונות להעמיד את ראש הממשלה מעל החוק, בחוקים, כמו החוק הצרפתי, שהיו בקנה והמתינו בתורם להחלטה על פסקת ההתגברות האוטומטית, שתאפשר לכנסת, הנשלטת בידי הממשלה, לחוקק כל חוק. כל זאת, בשם עיקרון אחד, חשוב אך אינו בלעדי, של הדמוקרטיה – רצון הרוב. בשם רצון הרוב, שהתבטא ב-64 ח"כים של הקואליציה שהרכיבה את הממשלה הגרועה בתולדות המדינה, הם ניסו להפוך את הדמוקרטיה הישראלית לעריצות הרוב.
ישראל היא מדינה יהודית דמוקרטית. המהפכה המשטרית – ודאי שלא היתה דמוקרטית. היא גם לא יהודית. אחת הבשורות הגדולות שהעם היהודי הנחיל לעולם, היא הרעיון שהשליט אינו כל יכול. בעולם הקדום, השליט הוא מקור הסמכות. רצונו – הוא החוק והוא מחייב את הכול. היהדות יצאה נגד הנורמה הזו, שנקראה "מלך ככל הגויים", והציעה חלופה מהפכנית – מלך הכפוף לחוק, ריסון המלך ושלטון מבוזר. פרופ' אמנון שפירא המנוח הגדיר את היהדות "דת אנרכיסטית". יש צדק רב בדבריו. משה לא מינה עצמו למלך. הוא לא העביר את ההנהגה בירושה לבנו. גם את יורשו, יהושע, הוא לא מינה למלך.
בספר דברים, נאומו האחרון של משה אל בני ישראל, הוא מתייחס לראשונה למלוכה: "כִּי-תָבֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ: אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ ... רַק לֹא-יַרְבֶּה-לּוֹ סוּסִים... וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה-לּוֹ מְאֹד. וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל-סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת-ה' אֱלֹהָיו, לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם. לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו, וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול, לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל-מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל."
זהו מסמך מרחיק לכת במהפכנותו, לעומת הנורמה של עמי קדם. אין מצווה להעמיד מלך לישראל. אולם משה, כאדם ריאלי, מבין שהעם, שיראה שלכל הגויים יש מלך, ידרוש למנות מלך גם לעם ישראל. "וְאָמַרְתָּ: אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל-הַגּוֹיִם." ברגע שזו תהיה דרישת העם, הדרישה תענה, ימונה מלך, אך לא ככל הגויים, אלא שונה לגמרי. התורה מנטרלת אותו משלושת הסממנים המבטאים את עליונותו של מלך "ככל הגויים": יכולת לממש ללא בקרה וללא גבולות את יצריו – יצר הכוח והשליטה (מרבה לו סוסים), יצר המין (מרבה לו נשים) ותאוות הבצע (מרבה לו כסף וזהב). משפט המלך הישראלי מאפשר מלך, שלא יוכל להרבות לו סוסים, נשים וכסף. המלך הזה אינו החוק, אינו מקור הסמכות, הוא כפוף לחוק, התורה, ונאסר עליו לסור ממנו ימין ושמאל. ואין לו זכויות יתר, אלא הוא שווה לאחיו, ואל ירום לבבו מהם.
חלפו דורות רבים עד שהעם דרש מלך. וכשזה קרה, שמואל הנביא עשה הכול כדי לשכנע את העם שאין בכך צורך, והזהיר אותו מכך שהמלך יעבור על שלושת האיסורים הנ"ל. בסופו של דבר, אלוהים מורה לשמואל להיענות לרצון העם. אך שמואל היטיב להעביר את המסר על מהות ה"מלך ככל הגויים", כדבר רע, שיש להימנע ממנו.
כאשר דוד המלך נאף עם בת שבע ושלח את בעלה, אוריה החתי, אל מותו, הוא נהג בדרך מלך ככל הגויים. על כך נזף בו נתן הנביא במשל כבשת הרש, והתריס בפניו: אתה האיש! דוד לא פגע בנתן, כי הבין את טעותו ואת חטאו ואת צדקתו של נתן.
שלמה המלך, שהחל את דרכו כמלך האידיאלי, הסתאב עם השנים ונהג בניגוד מוחלט למשפט המלך – הרבה לו סוסים, נשים, כסף וזהב. ולכן, ממלכתו נקרעה בימי בנו.
איזבל, בת אתבעל מלך צידונים ואשתו של המלך אחאב, לא יכלה לשאת את שיטת המלוכה הישראלית. היא לא הבינה איך זה אחאב, המלך, מדוכדך כיוון שנבות מסרב למכור לו את כרמו. זה מלך או סמרטוט? מה פתאום לקנות? הרי הוא המלך והוא יכול להפקיע את רכוש הנתינים ככל העולה על רוחו. ולא זו בלבד שהוא רוצה לקנות את הכרם, נבות מסרב. שנתין יחציף פנים כלפי המלך ויסרב לו?! ומה תגובתו של המלך? דיכאון. מה זה?!
איזבל מיהרה לפעול על פי הנורמות שעליהן גדלה, של "מלך ככל הגויים", וביימה משפט ראווה, שבו העלילה עלילה נגד נבות והוא הוצא להורג, כדי שאחאב יוכל לרשת את כרמו.
על כך התרעם אליהו הנביא, ששאל את אחאב בהתרסה: "הרצחת וגם ירשת?!" מלך אינו כל יכול. הוא כפוף לחוק ולמוסר. המלך נהג בניגוד לחוק ולמוסר. אליהו הטיל על אחאב את האחריות לפשע וניבא את מותו: "בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבוֹת יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה." בפשע כלפי נבות, המיט אחאב על עצמו את קץ מלכותו וקץ שושלתו.
בשני העימותים הללו עומד הנביא, המגלם את עמדת היהדות ודרישותיה, מול המלך, כדי להבהיר לו שאין הוא כל יכול, אין הוא רשאי לנהוג ככל העולה על רוחו, מעמדו אינו מקנה לו זכויות יתר ואינו מאפשר לו לעבור על החוק ועל המוסר.
התלמוד, במסכת סנהדרין, מציג בפנינו עימות דומה, הפעם בין המלך ינאי לבין גיסו, שמעון בן שטח, ראש הסנהדרין. ינאי הוזמן למשפט בפני הסנהדרין, כיוון שעבדו הרג אדם. הוא דרש מהמלך לעמוד בפני הסנהדרין, כי המלך כפוף לחוק ולמשפט כמו כל אזרח, ושום חוק צרפתי אינו מקנה לו חסינות. ינאי לא ציית לו. הוא לא העז לסרב, ולכן הוא אמר שיקום רק אם כל חברי הסנהדרין יורו לו לעשות כן. הוא ידע, כנראה, שבניגוד לשמעון, הם יראים מפני כוחו של המלך. חברי הסנהדרין כבשו את פניהם בקרקע, מפחד ומבושה. אמר להם שמעון בן שטח: "בעלי מחשבות אתם, יבא בעל מחשבות ויפרע מכם." מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע ומתו.
זו המורשת היהודית, מורשת ששונאת שלטון ללא מיצרים ומגבילה אותו ואת כוחו. המהפכה שניסו נתניהו, לוין, רוטמן וחבריהם לחולל, היתה מנוגדת לדרך היהודית, ומאמצת את מה שהתורה כינתה בבוז "מלך ככל הגויים", דווקא כאשר הדרך היהודית נהוגה בכל העולם הדמוקרטי. אני מקווה מאוד שהמהפכה המשטרית מתה ולא תקום עוד. את מקומה תחליף רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה, שתעצב את האיזונים והבלמים הראויים בין שלוש הרשויות.

[אהוד: הבנתי. "דיקטטורה" היא רוב של 64 מתוך 120 כאשר בראשם נתניהו! "דמוקרטיה" היא רוב של 61 מתוך 120 הנסמכת על קולו של מנסור עבאס!]

2. צרור הערות ‏14.1.24
* היום שלפני היום שאחרי – הדיון על היום שאחרי חשוב מאוד, אבל האם מוסכם עלינו מה יהיה ביום שלפני היום שאחרי?
נתניהו, גלנט והרצי הלוי חוזרים ואומרים שנלך עד הסוף, עד השגת כל המטרות. אלא שמה שקורה בשטח מעורר ספקות אם אכן זו הכוונה. ישראל עוד לא השתלטה על ציר פילדלפי ועל רפיח, שממנה משוגרים מטחים לגוש דן. ישראל דיללה כוחות בצפון הרצועה, שממנה עדין משוגרות רקטות. הדלק ממשיך לזרום לחמאס שזה החמצן שלו להמשך הלחימה. צה"ל עובר לשלב ג', שהוא סוג של מלחמת התשה ולא מלחמת הכרעה. אני רואה את הדברים מהצד ומייחל בכל ליבי שאני טועה. אבל קשה לי לראות איך בדרך הזו נשיג הכרעה וניצחון.
אסור להפסיק את המלחמה בלי הפלת שלטון חמאס, פירוק צבא חמאס, פירוז מלא של הרצועה ופירוק כל המערך התת-קרקעי. בלי אלה, יהיה זה ניצחון הטבח ולא תהיה תקומה ליישובי הנגב. כדי להשיג את כל אלה ואת שחרור החטופים יש צורך בהפעלת הכוח בעצימות הגבוהה ביותר.

* פילדלפי עכשיו – ועכשיו מדברים על אפשרות שחטופים הוברחו לשטח סיני. נקווה שזהו חשש שווא, אבל באמת איני מבין איך זה שמאה ימים אחרי תחילת המלחמה, ציר פילדלפי טרם נכבש. צריך היה לכבוש אותו מיד בתחילת התמרון, כי מדובר בנכס אסטרטגי חיוני ביותר. ציר פילדלפי היה נתיב ההברחות שבנה את חמאס לממדיו הנוכחיים, ואי אפשר למוטט את חמאס בלי לשלוט, שליטה של קבע, בציר. איני טוען ששליטה על ציר פילדלפי משמעותה מיד שליטה על מערכת המנהרות שמתחתיו. מדובר בתהליך מורכב. אבל ברור שבלי שליטה כזו, אי אפשר אפילו להתחיל להתמודד עם הבעייה. כיוון שהציר לא נכבש בתחילת המלחמה וגם לא בשלושת החודשים שמאז – זו משימה שצריכה להיעשות מיד. פילדלפי עכשיו!

* לא נכבוש את עזה – נתניהו הבהיר בציוץ ב-X (טוויטר לשעבר) שישראל לא תכבוש את עזה כיבוש קבע. הוא צודק. אין לנו צורך לשלוט בחייהם של שני מיליון פלשתינאים, וכמובן דיבורי הטרנספר הם דיבורי סרק. אבל אין זה אומר שצריך לקדש את הגבול הישן. אין שום קדושה בקווי שביתת הנשק ב-1949. הם אינם רלוונטיים. הם אפילו לא גבול בינלאומי (על פי הגבול הבינלאומי רצועת עזה היא ישראלית). חשוב שניקח מהם שטחים חיוניים לביטחוננו, ולו כדי שיבינו שתוקפנות נגד ישראל גורמת להם לאבד שטח.
על ישראל להישאר בתוחמת הצפונית של רצועת עזה, שאין בה פלשתינאים והיא נותנת לנו עומק אסטרטגי. למעשה, התוחמת הצפונית היא חלק בלתי נפרד מן המועצה האזורית חוף אשקלון. כמו כן, על ישראל לשלוט באופן קבוע בציר פילדלפי מורחב. ישראל כבר יוצרת רצועת ביטחון של ק"מ לכל אורך הגבול. זה חשוב, אם כי, בעיניי, זו רצועה צרה מדי. וכמובן, שיש להבטיח את חופש הפעולה של צה"ל, שב"כ וכוחות הביטחון בכל רחבי הרצועה, כפי שהדבר נעשה בשטחי הרש"פ (אך לממש את חופש הפעולה באופן יותר פרו-אקטיבי ואסרטיבי).

* טירוף לאומי – נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות". ערד ניר בערוץ 12. קמפיין הכניעה מתגבר. הקריאה לישראל להיכנע, להפסיק את הלחימה, להשאיר את חמאס על כנו כשליט של עזה; כל זאת, כדי לשחרר את 136 החטופים. כשהאלוף (מיל') ישראל זיו, שישב כפרשן באולפן, ציין שמשמעות כניעה היא סיכון עצם קיומה של ישראל, השיב בדמגוגיה ערד ניר: "אה, אז אתה מציע להפקיר את 136 החטופים?"
התשובה הניצחת להערה הדמגוגית היא: "אה, אז אתה מציע לסכן את עצם קיומה של ישראל?" הרי אם באמת זו היתה הברירה, ברור שסיכון קיומה של ישראל מסוכן יותר והיה מצדיק ויתור על החטופים. אלא שאין לקבל את הברירה הזאת. כל החטופים ששוחררו בעסקה הקודמת, שוחררו בזכות הלחץ הצבאי על חמאס. דווקא לחץ כבד עשוי לגרום לחמאס לחתור לעסקה, אם כדי להקל מעט את הלחץ ולזכות בהפוגה זמנית, כמו בעסקה הקודמת, או במסגרת תנאי הכניעה של חמאס. המשך הלחץ יכול לסייע ביכולת לחלץ חטופים בפעולה צבאית.
צריך להבין. אם ניכנע, כל העולם המוסלמי יבין שנמצאה הדרך להשמיד את ישראל. פשוט, לבצע נגדה מעשי טבח כמו ב-7 באוקטובר, שיכללו חטיפות, בהבנה שהחטופים הם תעודת הביטוח שלהם, שהם לא יפגעו. חמאס ייתפס כמי שהביס את הישות הציונית, ביצע בה טבח נורא (הזוכה לאהדה עצומה בקרב הערבים) ואח"כ הוריד אותה על הברכיים והכניע אותה. חמאס יהיה גיבור האומה הערבית והגיבור ההיסטורי של המוסלמים בעולם. נסראללה יבין שהוא צדק לחלוטין במשל כורי העכביש, מה שיביא אותו לבצע את תוכניותיו התוקפניות נגד ישראל. איראן תאיץ את מימוש חזון המתקפה הרב חזיתית נגד ישראל, על פי המודל המצליח. תושבי הנגב המערבי ותושבי הגליל לא יוכלו לחזור לבתיהם, ותהיה זו הצלחת האוייב לעשות טיהור אתני של הגליל והנגב, מה שייתן להם רוח גבית להמשיך הלאה עד חיסולה של ישראל.
כניעה היא טירוף לאומי. כניעה היא התאבדות. מי שמציע להיכנע, בשם סוגיית החטופים, הוא פשוט מטורף.
ודבר נוסף – אם ניכנע, הרי כל מאות חללי צה"ל נפלו לשווא. כל הפצועים נפצעו לשווא. תהיה זו יריקה של מדינת ישראל בפרצופן של המשפחות שאיבדו את היקר מכל בהגנה על מדינת ישראל. מאות אלפי ישראלים עזבו הכול ונרתמו להתגייס כדי להגן על המדינה ולנצח במלחמה. אף אחד מהם לא עשה זאת כדי שישראל תיכנע לטרוריסטים ברברים.

* עזה לא תברח? – אחת המנטרות של קמפיין הכניעה, היא שצריך להיכנע כדי להציל את החטופים. "עזה לא תברח. תמיד נוכל למוטט את חמאס."
באמת?! תנאי הכניעה יהיו הפסקת המלחמה, נסיגת כל כוחות צה"ל מרצועת עזה, שחרור כל המחבלים שבידי ישראל, כולל המחבלים שנתפסו בטבח 7 באוקטובר, וערבויות בינלאומיות שישראל לא תחדש את האש. שחרור החטופים יהיה השלב האחרון ב"עסקה".
האם מחוללי קמפיין הכניעה יציעו, אחרי שחרור החטופים, שישראל תפר את ההסכם ותחדש את האש עד מיטוט חמאס? אם יום למחרת השלמת העסקה, חמאס יירה רקטת ניצחון, האם הם יציעו לחדש את המלחמה במלוא עוזה? ואם זה יקרה שבוע, חודש או שנה לאחר העסקה?
לפני ההתנתקות אמרו שרון ותומכי ההתנתקות, שאחרי שניסוג, אם רק יירה כדור אחד מעזה, ישראל תכה בהם בכל העוצמה, בגיבוי בינלאומי. שרון איים בתגובה קשה ביותר, ללא כל פרופורציות, אם הנסיגה תהיה תחת אש.
הנסיגה הייתה תחת אש, ולא עשינו דבר. ומיד לאחר העסקה נורו הכדור הראשון, הפצמ"ר הראשון, הרקטה הראשונה, המטח הראשון והשני והעשירי והמאה. זה החל עוד תחת שלטון רש"פ בעזה והמשיך אחרי שחמאס תפס את השלטון. רק כעבור 3.5 שנים של תוקפנות ישראל יצאה למבצע "עופרת יצוקה", שבו החלה מדיניות הסבבים – ישראל מכה את האויב, אך לא חותרת להכרעה ומפסיקה כאשר האוייב מבקש תהאדיה, ואז יש כמה ימים של שקט, ושוב נורה הכדור הראשון והפצמ"ר הראשון והרקטה הראשונה והמטח הראשון וכן הלאה עד הסבב הבא וחוזר חלילה.
גם בנסיגה מלבנון הובטח, שאם אחרי הנסיגה, כאשר לא תהיה להם שום עילה לתקוף אותנו – שוב נותקף, או אז, אם רק יירה כדור אחד, נחזיר את לבנון לתקופת האבן. ישראל נסוגה, חיזבאללה המציא את עילת "חוות שבעא" כתירוץ להמשך התוקפנות והיום 60 אלף תושבי הגליל הפכו לפליטים כבר מאה ימים.
אז דוברי קמפיין הכניעה באמת רוצים שנאמין שאחרי שניכנע "עזה לא תברח" ונשלים את מלאכת מיטוט חמאס? כן? אחרי הרקטה הראשונה הם יקראו לגייס מחדש את כל המילואים ולצאת למלחמה? הם אולי יקראו לכך אחרי 7 באוקטובר הבא. אופס... הרי גם אז הם יחטפו ישראלים כתעודת ביטוח.
ויש וריאנט עוד יותר מטומטם ל"עזה לא תברח" – "סינוואר לא יברח." איך אמר ערד ניר? "תמיד נוכל להרוג אותו. רק השבוע ראינו איך הרגנו את עארורי." הטיעון הדמגוגי הזה, מנסה לגמד את מטרת המבצע – חיסול האיום מרצועת עזה על ישראל ובעיקר על הנגב המערבי, לרצון לחסל את סינוואר, ולומר שבשל תאוות נקם בסינוואר אנחנו מפקירים 136 חטופים בלה בלה בלה. זו שטות. סינוואר הוא בן מוות, אך אינו מטרת המבצע. אם מחר נצליח לחסל את סינוואר זו לא תהיה בשום אופן עילה לסיום המלחמה ולהשארת מכונת הטרור על כנה. מצד שני, אם נצליח למוטט את חמאס וסינוואר יינצל בדרך זו או אחרת, נכון יהיה להפסיק את המלחמה. אז, יהיה נכון להשאיר את סוגיית סינוואר ליחידת "כידון" במוסד, שתדע מה לעשות.

* צדק פואטי – שר האוצר סמוטריץ' מציע להפנות את כספי המיסים לרש"פ, שקוזזו בשל העברת הכספים מהחמאס למחבלים, לטובת סיוע למילואימניקים. מבחינה כלכלית, הסכומים רחוקים מלכסות את עלות הסיוע ולבטח יש להשקיע ממקורות נוספים. אולם מבחינה מוסרית, זו הצעה צודקת וראויה. זה ממש צדק פואטי. הכסף שבו רש"פ מממן מחבלים יממן את הסיוע למילואימניקים שהתגייסו להגן על המדינה מפני המחבלים. יש לאמץ את ההצעה.

* טריבונל של אבסורד – אהרון ברק, נציגנו בחבר השופטים בהאג, הוא הטוב ביותר שניתן להעלות על הדעת. יש לנו גם משלחת מצוינת, והופעתה הייתה מצוינת. יש לנו טיעונים מצוינים. לצידנו – הצדק והאמת. אך לדעתי, היה עלינו להחרים את ה"משפט" ואולי אף לפרוש מבית הדין, ולא להסכים לשבת על ספסל הנאשמים בעלילת הדם האבסורדית, על "ג'נוסייד". עצם נכונותנו לשבת במשפט הזה, יוצרת לו לגיטימציה, כאילו העלילה הזאת היא טיעון נורמלי שראוי לדון עליו. בבית דין המבוסס על צדק, דינה של עתירה כזו להידחות על הסף.
אם יינתן צו זמני שעל ישראל להפסיק את האש, כלומר להעניק לטבח ה-7 באוקטובר ניצחון – ברור שישראל צריכה לצפצף את הפסיקה. מה הטעם להצטרף להליך אם איננו מחויבים מלכתחילה לכבד את הכרעתו? מה שעומד לדין, זו זכותה של ישראל להגנה עצמית, אחרי טבח נאצי ג'נוסיידי שנערך באזרחיה. למה הדבר דומה? שמנהיגי בעלות הברית הם שהיו עומדים לדין במשפטי נירנברג. הטריבונל הזה הוא אבסורד, ואין סיבה שניתן לכך יד.

* אל ספסל הנאשמים – בעקבות ההתקפה על תשתיות הטרור של החות'ים, יש להעמיד את ארה"ב ובריטניה לדין בהאג, באשמת ג'נוסייד.

* דרום אפריקה – מדינת אוייב.

* האליטה השנואה – הופעתה של משלחת ישראל בהאג היתה מושלמת. עם ישראל ראה בשידור חי מהי מצוינות, מהי מקצוענות, מהי רהיטות, מהי ידענות. המשלחת הזאת, היא אותה אליטה שנואה שלהחריבה יצאו לוין, רוטמן וחבר מרעיהם במהפכה המשטרית. אלה האנשים שהלוינים, הרוטמנים וחבר מרעיהם העזו, בחוצפתם, ביהירותם, בבורותם, בביריונותם ובשנאתם להטיל דופי בפטריוטיות שלהם.
אילו, חלילה, צלחה מזימתם המהפכנית של לוין, רוטמן וחבר מרעיהם, מי היו מייצגים אותנו? טיפוסים מהזן של עוכרת הדין ("22 שנה!") גוטליב, עוכר הדין שפטל, עוכר הדין סמוטריץ', עוכר הדין בן גביר, או מקורבים של קבלני קולות בפריימריז של הליכוד שהיו ממונים בידי שר הג'ובים אמסלם. וכך גם היינו נראים.

* תחמושת לאוייב – משלחת ישראל להאג היא יחידה חיונית במערכה. המתקפה האנטישמית ששיאה עלילת הדם על ג'נוסייד, היא פן נוסף של מתקפת הרצח, האונס ועריפת הראשים ב-7 באוקטובר. יוצאת המשלחת למשימתה החשובה, וח"כ ניסים ואטורי מלווה אותה לדרכה באספקת תחמושת קטלנית לאויב – מכריז שוב שצריך לשרוף את העזתים. ואח"כ המשלחת צריכה להסביר שמדובר באדם מטומטם באופן חריג וקיצוני. ואיך היא תסביר את העובדה שהטיפש הגמור הזה הוא חבר כנסת?

* משטרת ישראל או מיליציה כהניסטית – בכל שנותיו כראש האופוזיציה יצא בגין נגד קיומו של משרד משטרה. הוא טען שאין מקום למשרד כזה במדינה דמוקרטית, כדי שלא תהיה מעורבות פוליטית בעבודת המשטרה, שאמורה לשרת, ללא משוא פנים, את כל אזרחי המדינה. בעיקר, הוא הזהיר מפני פוליטיזציה של המשטרה והפעלתה בשירות השלטון. עם בחירתו לראשות הממשלה ביטל בגין את המשרד ורק בהקמת ממשלת האחדות הלאומית ב-1984 המשרד הוקם מחדש.
מעניינת הסיבה להקמת משרד המשטרה. כאשר הוקמה הממשלה הראשונה, הוצע תפקיד שר הפנים ליצחק גרינבוים. גרינבוים סירב לקחת את התפקיד אם הוא יכלול אחריות על המשטרה, בטענה שאין הדבר הולם את עקרונותיו הדמוקרטיים. ולכן, האחריות על המשטרה הוצאה ממשרד הפנים והוקם משרד נפרד. לימים, שונה שם המשרד למשרד לביטחון פנים.
אף פעם לא תמכתי בעמדה של בגין, שנראתה לי קיצונית, כמעט פרנואידית. ישראל, כך האמנתי, היא דמוקרטיה איתנה, ואף שר לא ינסה להפוך את המשטרה למכשיר פוליטי שלו. כיוון שהאמנתי שישראל היא דמוקרטיה איתנה, לא האמנתי שהכנופייה הכהניסטית הפשיסטית תהיה אי פעם בממשלה, ובטח לא שראש הכנופייה יהיה השר ל"ביטחון" לאומני. היום, אני מתחיל לחשוב שאולי בגין צדק. ראש הכנופייה מצדיק בגדול את כל חששותיו, בניסיונו להפוך את משטרת ישראל למיליציה כהניסטית.
בג"ץ אסר על ראש הכנופיה להתערב ברמה אופרטיבית בפיזור הפגנות. זו החלטה הכרחית, שהרי כבר ראינו שהוא מנסה לשסות את המשטרה בהפגנות של מתנגדים פוליטיים, מתוך תאווה לשפיכות דמים של המפגינים. תגובתו הפופוליסטית הדמגוגית, היא שהתערבותו נועדה למנוע הפגנות נגד ישראל בזמן מלחמה. קשקשן. המשטרה יודעת לפעול על פי חוק ולבטח שבנושא הפגנות אסור שתהיה לו נגיעה. ההחלטה הזו מעידה עד כמה מערכת משפט עצמאית הכרחית להגנה על הדמוקרטיה, מפני אויביה מבפנים.

* חזון החמאסיזציה – הסקרים מצביעים על מגמות חיוביות ובראשן על סוף עידן נתניהו. אבל גם על מגמה הרסנית. הכנופייה הכהניסטית מתייצבת בסקרים על 8 מנדטים. את ההישג של ראש הכנופייה בבחירות הקודמות לא נתנו לו כהניסטים. רבים מהם, אולי רובם, לא שמעו על כהנא. היו אלה אנשים רפי שכל, שהלכו שבי אחרי מקסם השווא הדמגוגי שלו, וההבטחות שלו להחזיר את המשילות ולהילחם בפשע ובטרור. מרגע כניסתו לתפקיד הוא התגלה במלוא אפסותו. השר הגרוע ביותר בכל ממשלות ישראל מאז קום המדינה. מינויו הכושל היה חגיגה לפשע, שגיאה בממדים מבהילים, שלא היו כמותם מעולם. הטרור גאה והוא התעסק ביחצנות פופוליסטית זולה ורפורמות פיתות אינפנטיליות. אלה שתמכו בו הבינו את טעותם, והוא היה בדרך להתרסקות. ואז היתה לו עדנה. חמאס החזירו לו את הסומק ללחיים. הטבח הנורא עורר בציבור שנאה לערבים ותאוות נקם, והדמגוג הפופוליסט ידע לפרוט על הנימים הללו ולמנף אותם לפופולריות. את הפחדים בציבור הוא מינף לקמפיין הפופוליסטי של הצפת הרחוב בנשק, שעוד יעלה לנו ביוקר. ושוב, רפי שכל נוהרים אליו ובסקרים הוא מקבל 8 מנדטים. מה הוא מציע בעקבות טבח 7 באוקטובר? חמאסיזציה של ישראל. הוא מנסה להפוך אותנו לחמאס.
אם חלילה הוא יצליח ונהפוך לחמאס, מדינת ישראל תיראה כפי שעזה נראית היום.

* אבי הקונספירציה – כבר ב-7 באוקטובר החלה תעשיית השקרים וההסתה לרקום את הקונספירציה על כך שהרמטכ"ל והצמרת הביטחונית הייתה שותפה למזימת הטבח, כהפיכה נגד נתניהו ולכן עיכבו את כוחות צה"ל במשך שעות. כביכול, נתניהו אינו קשור לקונספירציה. ואין סיכוי שהוא יאמר אותה בגלוי. אבל די בכך שהילדז שלו מפיץ אותה, כדי שמעריציו יבינו שזה "מפי הסוס". נתניהו, שמיילל בכל פעם שמתפרסם משהו נגדו, מעולם לא יצא נגד הקונספירציה הזאת. וכאשר הוא נשאל על הקונספירציה במסיבת עיתונאים, הוא הפטיר בנון שלנטיות "לא היתה קונספירציה" ומיד הוסיף "אבל יש שאלות". וכמובן, ה"אבל" הזה מחק את החלק הראשון של המשפט, והשאיר את החלק השני, והוא שהקונספירציה מעלה "שאלות".
ארבעה ימים אחרי רצח רבין, נפגש איתי מישהו והראה לי שני עמודים של "שאלות", שהמשמעות שלהן חד-משמעית: השב"כ רצח את רבין. קראתי והבטתי בפניו המחייכות. "אתה מאמין לזה?!" שאלתי. והוא הגיב: "אני רק שואל שאלות."
זו הדרך. למקרים האלה נועדה הגימטריה: ספק=עמלק. "שאלות" שנועדו לערער אמון כדי לאפשר את הפצת השקר. קו ישיר עובר בין הקונספירציה לפיה השב"כ רצח את רבין, הקונספירציה שהמשטרה, הפרקליטות והיועמ"ש תפרו תיקים לנתניהו כדי להפיל אותו והקונספירציה על שיתוף הפעולה בין צה"ל לחמאס כדי להפיל את נתניהו.
מאז 7 באוקטובר אני טוען שכעת צריך להתמקד רק בניצחון, ולכן תמכתי בהצטרפות המחנה הממלכתי לממשלה ואני קורא להצטרפות יש עתיד וישראל ביתנו, ולו כדי לא להפקיר את עתיד המערכה בידי ממשלת הפופ-קורן. אבל באותה השעה ראש הממשלה, מי שאמור להיות מוקדש כולו לניצחון, מעודד את תעשיית השקרים וההסתה לבדות ולהפיץ קונספירציה שנועדה להסיט את האש ממנו, האחראי למחדל הגדול בתולדות המדינה שהוביל לאסון הגדול בתולדות הציונות. והוא גורם לי להתחיל להטיל ספק בגישה שלי, של המתנה עד למחרת הניצחון.

* היורד – שעה שבני גילו מחרפים את נפשם על הגנת המולדת, הילדז היורד חזר לגלות התפנוקים במיאמי. אלה חדשות טובות. בארץ הוא מזיק יותר.

* פייק מוחלט – ביום שישי בבוקר הגיע אליי מסרון ובו מפורטת פרשיית שחיתות ביטחונית מסמרת שיער על נתניהו ומשפחתו, שאם היא נכונה, ירעדו אמות הסיפים. המסרון הזה הופץ בהמונים. מה שנתן לפרסום נופך אמין, הוא שכל המידע נמסר כציטוט של ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו. אני חבר בקבוצה שגם תמיר חבר בה. תמיר הכחיש מכל וכל את הכתוב. הוא מעולם לא אמר או כתב את הדברים, שאינם אלא פייק מוחלט. כמובן שלא אזכיר כאן את פרטי המידע, כי איני מפיץ ומעולם לא הפצתי מידע כוזב. תמיר פרדו הוא מהקיצונים במבקריו ומתנגדיו של נתניהו, באותו יום הוא היה חתום על גילוי דעת של בכירי מערכת הביטחון לשעבר הקוראים לבחירות חדשות, ולבטח אין לו שום אינטרס לאתרג אותו.
נתניהו מספק לנו כל כך הרבה סיבות להתנגד לו. אין שום צורך להוסיף על כך פייק ניוז. זה גם לשון הרע ובסופו של דבר גם מחזק אותו ואת נראטיב ה"רדיפה".

* 6 באוקטובר על סטרואידים – עורכי הדין גלעד ברנע, גלעד שר ואיתן טוקר שיגרו מכתב ליועמ"שית, שבו דרשו ממנה להוציא את נתניהו לנבצרות. איזה טרלול. המחשבה שהיועמ"שית יכולה להדיח את ראש הממשלה... המחשבה שהציבור יקבל את זה... ובעיקר, המחשבה על רעיון עוועים כזה בזמן מלחמה. אחד הלקחים מהמהפכה המשטרית, שהיתה לפארסה, הוא החוק השני של ניוטון, שככל שהכוח שתפעיל יהיה גדול יותר כך יתעצם הכוח הנגדי. המהפכה הכוחנית הזאת נתקלה בתגובה ציבורית חסרת תקדים בעוצמתה. הניסיון למחוק את בג"ץ הוביל להחלטה האקטיביסטית ביותר בתולדות בג"ץ – התערבות בחוק יסוד.
ניסיון להוציא את נתניהו לנבצרות יגרור תגובה ציבורית שתעמיד בצל את המאבק במהפכה המשטרית, ותביא לניצחון סוחף של נתניהו חרף כל כישלונותיו ומחדליו. כמובן שלא יהיה ניסיון כזה. אבל עצם העלאת הרעיון, רק תחזק את נתניהו ותחזיר אליו את חלק מתומכיו שהחלו להתפכח, אך תחושת הרדיפה תכנס אותם חזרה. די. צריך להיפרד מן הפוליטיקה הקיצונית, הפלגנית, הסכסכנית, פוליטיקה של הכנעה, הפוליטיקה של 6 באוקטובר. המכתב של שלושת העו"דים הוא 6 באוקטובר על סטרואידים.

* צו 8 – יועז הנדל, שנקרא למילואים ב-7 באוקטובר, עומד להשתחרר בימים הקרובים. הוא לא חוזר ל"חופש", אלא לצו 8 לתיקון החברה הישראלית והפוליטיקה הישראלית.

* עד יוני – צו 8 של מחלקת הגנה יישובית ( לשעבר כיתת כוננות) הוארך עד יוני!

* תפוח על העץ בחורף – ממתי יש תפוחים על העץ בחורף? שואל, בצדק, אהוד בן עזר, בתגובה על סיפורי "העץ הנדיב". אכן, קטיף התפוחים הוא בקיץ ובסתיו. אך יש תפוחים שנשכחו על העץ, או חלקה שהקטיף בה הופסק כאשר כמות הפירות לא הצדיקה את ימי העבודה בקטיף. תפוחים כאלה נושרים עם הזמן, אך יש כאלה שנשארים על העץ גם אל תוך החורף. במיוחד גרני סמית שהוא חזק מאוד. הפרי גדול מאוד, מתוק יותר ועסיסי מאוד. אמנם יש עליו מכות שמש, אך הן עדיין לא גורמות לו להיות קמחי. אגב, יש זן שנקטף בחורף, אמנם לא בינואר אלא בדצמבר – סאן דאונר.

* ביד הלשון: פּוּנְדָּה – האפודים הקיימים היום בצה"ל נקראים וסטים. למה וסט? מה רע באפוד? אני משער, שכאשר החלו להחליף את האפודים הישנים, היה צורך בשם שיבדל את החדשים מקודמיהם, והשם התקבע. המעבר בצה"לית מהאפוד לווסט הוא נסיגה של העברית לעבר הלעז. אבל הנסיגה הזאת מנוטרלת בהתקדמות אחרת מהלעז לעברית בשם התאים שעל האפוד, בהם מאוחסנים המחסניות, התחבושת האישית (ת"א), הפנס וכד'. למה שאנו קראנו פאוץ', קוראים היום חיילי צה"ל פּוּנְדָּה ובכתיב חסר פֻּנְדָּה.
מה זה פונדה? מנין לקוחה המילה? בתלמוד הבבלי, מסכת שבת, דף ק"כ ע"א נאמר: "רבי יוסי אומר: ...ואלו הם שמונה עשר כלים: מקטורן, אונקלי ופונדא. קלבוס של פשתן, חלוק, ואפיליות, ומעפורת, ושני ספרקין, ושני מנעלים, ושני אנפילאות, ושני פרגוד, וחגור שבמתניו, וכובע שבראשו, וסוּדָר שבצווארו."
מכאן אנו למדים שהפונדה, או בלשון התלמוד פונדא, הוא סוג של לבוש או כלי שהאדם נושא עליו. רש"י פירש כל אחד מאותם כלים. פירושו לפונדא: "אזור חלול מעל למדיו."
כך מוגדרת המילה במילון אבן שושן:
"1. חגורה רחבה ובה כיס או ארנק לכסף או לחפצי ערך אחרים. פאוץ'.
2. בצבא: רצועה רחבה שהלוחם נושא על כתפיו או חוגרה על הבטן והיא עשויה תאים-תאים קטנים – בתי קיבול לכדורים לנשקו."
הגדרה 1 היא אכן לפאוץ'. הגדרה 2, המיוחסת לצבא, היא החגור / האפוד / הווסט עצמו.
וזו הגדרת האקדמיה ללשון עברית: תיק קטן ובו כיס או כיסים הנחגר על המותניים, ונועד לנשיאת חפצים כגון ארנק, משקפיים וטלפון נייד; (בצבא) כיס המחובר לחגור לשאת בו תחמושת (בלועזית: פָּאוּץ').
בספרו של רוביק רוזנטל, שירת הפזמניק – המילון הצבאי הלא רשמי, המילה כלל אינה מופיעה. הספר יצא ב-2015. כנראה שאז השימוש במילה פונדה עוד לא היה מקובל, כפי שאני לא הכרתי את המילה בשירותי בסדיר ובמילואים.
תודה לאבשלום קור, שבו נעזרתי.
אורי הייטנר

חזון נפרץ בימינו אלה: זקנים בני תשעים וילדים בני שש מהלכים במדרכות ועיניהם ממוקדות בטלפון החכם שבידיהם, והם ממש אינם נותנים דעתם שמא יתנגשו במישהו, או חס וחלילה יהיו מעורבים בתאונה.
ואין לתמוה על כך שהמכשירים הקטנים האלה מרתקים את בעליהם עד כדי התמכרות, כי הרי הכול נמצא בו: טלפון, זיכרון של שיחות ומסרונים, דרכים קלות ליצור קשרים חברתיים (דוא"ל, פייסבוק, ואטס אפ), שעון ולוח שנה, אמצעי ניווט (וייז), אמצעי נוח להבטיח חניה (פנגו), אמצעי להשיג מונית (גט טקסי), עיתון (ואללה, YNET וכו'), מצלמה, מסרטה, אלבום תמונות וסרטים, מחשבון, חלון אנציקלופדי (גוגל), יומן, פנס, מאגר של מוסיקה, מאגר משחקים, "חנות" בה ניתן להשיג אינספור יישומים. וברור שלא הזכרתי את כל פלאיו של המכשיר המדהים הזה שהגיע לעולם רק בשנת 2007, כלומר "אתמול".
יחד עם כל הטוב הזה הגיע לעולמנו גם הפחות טוב – הרבה פחות טוב: הסמרטפון מאפשר לכוחות הרע לבייש בלחיצת מקלדת, ביוש שגרם לא אחת לאסונות בקרב הנוער. הסמרטפון מייתר את הצורך לקרוא ספרים, וגם את הצורך להתנסח בכתיבה – מספיק לשלוח אימוג'י, והנמען יודע למה התכוונת.
אני זוכר איך עד לא מכבר ילדים וילדות, נערים ונערות, קראו ספרים והתווכחו על המסרים שלהם, איך התרגשו מ"כוכבים בחוץ" משירי רחל, מהאידיליות של דויד שמעוני, איך התחרו הצעירים ביניהם מי קרא את "מלחמה ושלום" או את "יאן כריסטוף". אומרים שנוסטלגיה כבר לא מה שהיה פעם, אבל אין לי ספק שהנוער שלא היה לו טלפון חכם, שקרא ספרים, והתווכח עליהם, היה בעל משקל סגולי מעניין יותר.
אני מבקש לספר על חוויה אישית מימי נעוריי: בשנות החמישים של המאה הקודמת גרתי באחד המושבים שבעמק יזרעאל, ושם, במקום הנמוך ההוא שמתחת לפני הים, מקום בו השלוליות קופאות בחורף, ובקיץ נצלים ממש בלהט השמש, מקום בו הברחש ממרר את חייך בשדה, ואין לך טיפת מים קרים להחיות את נפשך בחדר הלוהט – שם היתה לי הארה שאינני בטוח אם אמצא את המילים הנכונות לתאר את מקצתה, הייתי אז בן שלוש-עשרה-ארבע-עשרה כשפגשתי את הנפילים, הגיבורים ואנשי המידות, אנשי העלייה השנייה והשלישית. עמדתי מולם משתאה לנוכח טוהר מידותיהם, וידעתי אז בחוש שלעולם לא אשתווה אליהם, ואולי רק אצליח להטמיע באישיותי רסיסים מן האור הגדול אשר שפע ממעשי ידיהם. הם אלה שמרדו בהורים ובמסורת, וחתרו בהחלטיות לברוא יהודי חדש שמתעב מסחר ועסקי אוויר ושתדלנות וגינוני ייחוס ולמדנות לשמה, ובמקום זה לברוא יהודי שמתקיים מעבודת האדמה, שמוציא לחם מן הארץ בזיעת אפיו, שמגן בגופו על בני ביתו, שאיננו מתייאש מן העשייה.
כשהגעתי לאותו מושב, המייסדים כבר הספיקו להילחם בקדחת, בחום הנורא של קיצי העמק ובבוץ הטובעני של ימי החורף, הם הספיקו לעבוד בפרך במלאכות שלא הכירו אבותיהם מזה עשרות דורות. בעשר אצבעות הם הקימו כפר יפהפה בלב השממה, והגנו עליו מפני מתנכלים, והם גם הספיקו להקריב את מירב הקורבנות לפני ובעת מלחמת השחרור. היו להם כבר בתים קטנים ויפים טבולים בירק, הפרות געו ברפתות, והתרנגולות קרקרו בלולים. המטעים, שדות הבר והשלחין הרנינו את הלב ביפעת עלוותם, והאותיות החרותות בשיש הזכירו את מחירה של החירות, את מחירו של החלום. עבדתי על ידם בשדה, וחשתי בליבי ייאוש נורא משום שידעתי כי לעולם לא אצליח להתחרות עמם בדילול התירס, בעישוב ערוגות הצנונית, בקציר האספסת בחרמש, בקטיף ההדרים. למרות גילם, הם היו מהירים, מיומנים, בוטחים ושקטים. בעיני הם היו יצורים על-אנושיים.
הנפילים שהיו בארץ הלכו לעולמם, אבל אני שומר בליבי הערצה אדירה למפעלם, שבלעדיו לא היינו זוכים למדינה הפורחת והמשגשגת שלנו. אני מניח שמורים רבים חושבים כמוני על המורשת הזאת שאסור לה להתפוגג בגלל המודרנה.
איך, אם כן, "עושים שלום" בין הזיכרון הזה על הנפילים של העליות הראשונות שאנו חייבים להם כל כך הרבה, ובין הסמרטפון? אני יודע בוודאות על מורים שמצאו את הדרך לתווך בין שני העולמות: מטילים על התלמידים לחפש באמצעות הטלפון החכם דמויות של חלוצים ובונים כגון יואל משה סלומון, מלכה ואפרים פישל אהרונסון, מניה וישראל שוחט, אהרן דויד גורדון, דבורה ושמואל דיין, מרים ויוסף ברץ, יוסף בוסל, רחל ינאית, יצחק בן-צבי, אלכסנדר זייד, ישראל גלעדי. מהדמויות המרתקות האלו ניתן להתנתב אל ספרות היסטורית כמו "במדרון" של נחמה פוחצ'בסקי, "בין כרמי יהודה" ו"בצל הפרדסים" של משה סמילנסקי, "שרה גיבורת ניל"י" של דבורה עומר, "גיא אוני" ו"חוות העלמות" של שולמית לפיד, "המושבה שלי" של אהוד בן עזר [עדיף "פרשים על הירקון" – אב"ע], "ים ביני ובינך" של נורית גרץ – רשימה חלקית מאוד. והרי אין מראה מרנין יותר את לב ההורה והמורה מאשר נערה ונער שקועים בקריאת ספר. את השינוי הזה בטיפול בסמרטפון מסוגלים לעשות רק המורים היקרים שלנו.
משה גרנות

אהוד: בעקרון אני לא מחזיק טלפון חכם אלא מכשיר קטנטן ולא חכם לשם שיחות בלבד וכדי שלא להיתקע במעלית ללא אפשרות לקשר עם העולם החיצון. גם אין לי שום רשת קשר חברתית חוץ מהאי-מייל שמשרת היטב אותי ואת המכתב העיתי. אני ממש מרחם על אנשים, בעיקר בחורות, התקועים רוב הזמן בבהייה בטלפונים החכמים שלהם.
מצד שני אני משתמש הרבה במיקרוסופט, בגוגל, בוויקיפדיה ובנטפליקס – שלולא הם לא הייתי יכול לקיים ולהפיץ כבר 18 שנים את המכתב העיתי, וכשאני לוחץ בקלות על הקלידים אני תמיד חושב כמה קשה עבד ברנר על סְדר אותיות העופרת של "המעורר" שלו שערך בלונדון.
לפני ימים אחדים נשארתי ער עד שלוש בלילה צמוד למסך המחשב כי לא יכולתי להינתק מצפייה חוזרת בסרט "ניחוח אישה" של אל פצ'ינו וכריס אודונל, שהוא בעיניי אחד הסרטים הגדולים ביותר שנוצרו אי-פעם. אגב, אביה של גבריאלה אנוור, היפיפייה מסצנת הריקוד הבלתי-נשכחת עם אל פצ'ינו העיוור – היה חצי יהודי וחצי מוסלמי-הודי.

מול קברם הטרי
של מולי שפירא, אברהם תירוש, דן בירון,
גבי ברלין, דוד ליבאי
מוּלִי איננו, ותירוש נעֶלָם
דן , כְּבָר לא מחיֵיך, וככה כולם,
גם גבי הלך ודויד ליבאי,
עולמֵנו הזה הוא מָדור ארעי;
בנֵי דורי שסביב, מגיעים אל הקֵץ,
ומול – כך אני חש – איך נמוג החוצֵץ
שביני לבין יום הסיום הכָּפוי,
שהוא כל כך קרוב, שהוא כל כך צָפוי,
ואינני מבין, בריאותי הן בַּטוֹב,
אך יודע היטב – זה קרוב, זה קרוב.
ובקינאה אדירה, כְּאוּבָה, כך אביט,
בַּדּוֹר שעִם כל חידושֵי רפואה עכשווית
יִזְכְֶּה להגיע אל גיל המאתיים,
וזה כל כך קרוב ,עוד מחקר 'חד או שניים,
אך עליי כבר יִפְסַח, לא אספיק, ויהי מה,
לעלות על רכבת אותה הקידמה,
ואנחנו, סָבים בִּשְּׁנתם השמונים,
נהיה העבָר, עֵדים אחרונים,
לתוחלת חיים עם תִּקְרַת תַּחְלוּאָה
לפני שֶיוּשְׂמוּ חידושֵי הרפואה.
עקיבא נוף

במלאת 8 שנים למותו בגיל 94
מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב
יצחק אורפז ביומנים שלי
מתוך יומן 2011
15.3.11. פגישה עם אורפז ב"שיין". מספר לי שוב כיצד אחיו הציל אותו המשבר שקרה לו בראשית שנות השבעים [דומני אחרי הפרשה עם נ.ל.]. הוא סיפר לי זאת כבר פעמיים, אבל אי אפשר להפסיק אותו והוא מתרגש כל פעם כאילו הוא מספר לי זאת בפעם הראשונה. המעניין שהוא מספר שכאשר יצא מהמשבר כתב באותו בוקר בהינף אחד את הסיפור "אישה קטנה", שהוא אכן, לדעתי, אחד מסיפוריו הטובים ביותר.

12.4.11. לפני הצהריים עם אורפז ב"שיין". אני מספר לו על "יערות הכרמל" וזה כמובן מזכיר לו שפעם נסע בדרך ואדי מילק לאוניברסיטה בחיפה ששם בולי הרצה על "הצליין החילוני" שלו והזמין גם אותו לדבר על כך. מה שיפה אצל יצחק שכל דבר מזכיר לו את עצמו, את ספריו ובעיקר את הצליין החילוני שלו. סיפר שבשעתו רצה ששון סומך להזמין אותו לבקר במרכז הישראלי בקהיר, אבל כאשר שמע שנושא הרצאתו הוא "הצליין החילוני" אמר שזה לא מתאים לסטודנטים המצריים, שאינם מבינים איך אפשר להיות חילוני.
ב-15 באוקטובר תימלאנה ליצחק 90 שנה והוא הבטיח למסור לי פואמה שלו, שכבר פורסמה פעם, שאתן באותו מועד.

18.4.11. יום שני. ערב פסח. לפני הצהריים אני יוצא עם תיק בד גדול מלא בכל טוב, מרק עוף, אטריות, דגים ממולאים וצימס, משלוח מנות ליצחק אורפז לקראת החג, והוא שמח מאוד על כך. התבשילים של יהודית מזכירים לו את בית אימו.

20.4.11. אורפז. טוען שהוא נחלש וחושש פן ייפול. מחכה לי בשמש על הספסל ממול לקפה "שיין" ואנחנו יושבים קצת יחד ומתחממים בשמש עד שנכנסים פנימה לקפה. הוא מודה מאוד ליהודית על משלוח מאכלי החג שהכינה ושהבאתי לו. הסדר המשפחתי אצל בנו מילא אותו קוצר-רוח ורצה מאוד לחזור הביתה רק לא היה באפשרותו.
כרגיל כל דבר מזכיר לו את הצליין החילוני. כשאני מספר לו שהיינו ב"יערות הכרמל" הוא נזכר שעבר שם בסביבה כאשר נסע לסמינריון שנתן בולי באוניברסיטת חיפה על "הצליין החילוני" והזמין גם אותו להרצות.
הוא מביא לי דברים שכתב על אפו היהודי לאחר שזכה בפרס ביאליק כדי שאולי אתן אותם באוקטובר הקרוב במלאת לו 90 שנה. רשימה יפה. ממנה מסתבר לי כי בשעתו היה לו כינור, כנראה מהתקופה שהיה בשפיה, והוא ניגן כינור שני ליד כנר שנעלם לימים ביוון או בטורקיה. במועדון לילה בנתניה רצה להרשים וניפץ את כינורו על ראשו של סרג'נט בריטי, ובנס ניצל. ואילו הבחורה היהודייה שעל כבודה רצה להגן לא היתה אלא זנזונת של חיילים בריטיים מירושלים.

26.4.11. פגישה לפני הצהריים עם אורפז. הוא מספר לי פעם נוספת את סיפור ה"טשרני דוּפָּא" בנצרת. זה היה אחרי מלחמת ששת הימים. בנצרת היה ראש עיר ערבי קומוניסט. יצחק כתב אז רשימה מוכיחה ב"תרבות וספרות" של "הארץ" שעיקרה גישה מוסרית שלנו כלפי הערבים, רשימה שהתאימה לרוחות המנשבות בקרב צמרת הספרות העברית, אם כי היה לדבריו פחות קיצוני מקניוק בהתנצלות כלפי הערבים. וכך יצא שלאחר פגישות אחדות הוזמנה חבורת הסופרים העבריים לנצרת, למפגש משותף עם סופרים ואזרחי העיר. קניוק נשא שם נאום של התרפסות בפני הערבים, וכמוהו סופרים עבריים אחרים. יצחק ניסה לאזן. מהיותו עורך לילה בכיר ב"על המשמר", היה מגיע אליו חומר מסווג, שלא לפרסום, ובין השאר ידיעה על כך שטייסי הקרב הרוסיים במצרים, המדריכים – כטוב ליבם בוודקה, מכנים, בינם לבין עצמם, את חניכיהם בשם "טשרני דוּפָּה" שפירושו תחת שחור. וכך יצחק מקבל את רשות הדיבור בפני אולם מלא נצרתיים, ואומר כי כמו שהאמריקאים משחקים בנו, בישראלים, ומפעילים אותנו לפי האינטרסים שלהם, כך הרוסים נוהגים במצרים, ולחיזוק דבריו הוא מביא לדוגמא את הסיפור על "טשרני דופה".
מיד הוא מרגיש דממה חשודה באולם, ואנשים קמים ולאט לאט מתקרבים אליה כמבקשים לעשות לו סוף. אך ראש העיר מניח ידו על כתפו, מחבק אותו ומזכיר לנוכחים את המסורת הערבית האצילה שאין פוגעים באורח, אפילו הוא אומר דברי שטות שאין כמותם, שהם כמובן מופרכים. וכך הוא מציל את יצחק מזעם הקהל, ויצחק יושב ולא מדבר עוד באותו כינוס.
בשעתו, לאחר שסיפר לי, כתבתי את השיר הבא, אבל לא פירסמתי אותו כדי שלא לפגוע ביצחק:

שחור אוהב מאוד תחת
מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

טְשׁוֹרְנִי אוהב מאוד דוּפָּה
דופה לא פותחת לו
אחרי הפצרות רבות פותחת לו
מאז הם צמד נאהבים
טְשׁוֹרְנִי דוּפָּה
ומה זה טשורני דופה
ככה לפני הרבה-הרבה שנים
סיפר לנו חבר סופר
טייסי הקרב הרוסיים במצרים
היו מכנים בחדרי חדרים
ובלגימת בקבוקי וודקה
את חניכי הטיס המצריים שלהם
והיום אם תאמר טשורני דופה בפומבי
בקהל ערבי
יסקלו אותך באבנים

לדבריו הוא קם בבוקר עם כאב-גב והולך עם חגורה רחבה סביב בטנו, מבחוץ, וגם עם סוודר ומעיל. מספר שזיוה, אשתו השנייה, אם התאומות, חולה מאוד.
אהוד בן עזר
המשך יבוא

נָדִי וכל האחרים – הם כמו שבלול והאויבים שלו. בעצם, נדי נער לא טיפש, גם לא חלש או מכוער, אבל הוא שונא עימותים, ולכן כל פעם שהוא נתקל בהתנגדות כלשהי, במילת ביקורת, בהערה מלגלגת או מעליבה – יש לו צורת תגובה אחת ויחידה – התכנסות אל תוך עצמו, כאילו שלא יראו אותו, שלא יהיה פגיע. זה קשה עם ההורים והמורים, קשה עוד יותר עם החברים, והכי קשה עם הבנות.

כאשר בבית מנסים לומר לו משהו, לא חשוב איך, בכעס או ברוח טובה – הוא נסגר. שרק יניחו לו לנפשו. אימא עוד מבינה לפעמים, אבל אבא – "מה אני אשם שיצא לי מין בררן שכזה? פרימדונה!" ומכנה אותו ברוגז – "הוד מעלתו!"

גם נגד המורים הוא עומד על המשמר. מצב אידאלי בעיניו הוא התעלמות הדדית. שלא יפריעו לו – והוא לא יפריע להם. נדי מכין שיעורים, מתכונן, אבל בעיניו – הכי טוב שלא ישאלו דווקא אותו, שיפסחו עליו. כל פנייה אליו הוא רואה כאיזו התנכלות אישית מצד המורה. מדוע דווקא הוא? – ואז הוא מסתבך. ההסתגרות שלו מרגיזה את המורים, והם, דווקא מתוך כוונה טובה – בטוחים ומשוכנעים שיש בתוכו-פנימה הרבה יותר ממה שהוא מוכן להוציא החוצה, וכי כל הבעייה היא רק "לפתוח" את נדי, את ה"שבלול" הזה, ולשלוף את כישרונותיו החוצה – אבל ככל שהם לוחצים יותר – כן הוא מסתגר בתוך עצמו, חש מאויים, וכל פעם המשושים שלו מחודדים יותר, רגישים יותר – וגורמים לו לנסות "להיעלם" בטווח ביטחון רב יותר.

עם החברים מנסה גדי להעמיד פנים שהכול בסדר. שכל ההשתבללות שלו אינה אלא משחק. "סידור" של המורים וההורים. הוא מנסה להעמיד את עצמו בפוזה של גיבור, של חכם-בריבוע שיודע לתחמן אחרים, שרק משחק את השבלול – אבל הוא יודע בתוך-תוכו, וחושש שגם הם יודעים –שמאחורי ה"גיבור" שהוא מנסה לשחק בפניהם – מסתתר בכל זאת שבלול אמיתי, שזוחל לאט, ובזהירות יתירה.

לפעמים מוצא עצמו נדי מאויים, נתון בסכנה או נקלע לצרה. זה קורה כאשר חברים מחליטים על משהו הרפתקני, שאינו מתאים לשבלול כמוהו, אבל נדי מוכרח להמשיך ולהעמיד פנים שאינו כזה – ולכן נגרר אחריהם. כך היה בגיחה האחרונה, בערב, עם הבנות, לשוק בצלאל בתל-אביב. הבנים עשו תחרות, מילאו עצמם בפלאפל עד להתפקע. גדי התלהב, הזיע, זלל גם הוא – אמנם לא הרבה, היה רחוק מאוד מהמקום הראשון, אבל מי הקיא בסוף – הוא.

הכי קשה לנדי עם הבנות. הוא נורא פגיע. אבל המשושים שלו מכוונים לכך שהוא לא ייפגע לעולם. שתמיד יצליח לסגת פנימה רגע לפני הפגיעה האפשרית. ומשום שהוא חושש להעמיד את עצמו במיבחן של התמודדות ממשית, הוא רואה צל הרים כהרים – וברוב המקרים מסתגר סתם, ללא צורך.
בעיני נדי, כל סירוב של בת לצאת איתו – זה אסון לאומי, הרס מנגנון ההגנה המתוחכם שהקים לעצמו בינו לבין העולם. לכן, ליתר ביטחון – הוא נזהר להציע משהו שמישהי תוכל לסרב לו ולפגוע בו כך.

*
כאשר אמרה לו רווית שהיא רוצה להתכונן יחד איתו לבחינה באנגלית, הגיב בהתגוננות מפני היזומה שלה, מפני שלא היה בטוח אם היא רצינית או רק רוצה ללעוג לו ולהראות שהיא נחשבת יותר ממנו. הוא ענה לה:
"מה פתאום? זה חומר כל כך קל שלא צריך להתכונן. סתם בזבוז זמן!"
"אתה סתם אגואיסט, נדי!"
"מה, את רוצה להגיד לי שקשה לך? טעונת-טיפוח?"
"כן, קשה לי!"
"סתם עובדת עליי. בעצמך אמרת שקיבלת תשע בבחינה הקודמת."
אחר-כך, כמובן, אכל את עצמו בתוכו-פנימה על מה שהחמיץ בכך שסירב לה, וגם על שלא העז לחזור ולהציע לה שכן ילמדו יחד, מתוך חשש להיראות כמו אידיוט, ועוד שתסרב לו. בלילה, לפני שנרדם, חיבר בדמיונו שיחה מאוד ארוכה איתה. הם למדו יחד, ואפילו התנשקו.

*
נדי חושש מאוד מן השירות בצבא כי הוא מבין ששמה יקלפו אותו מכל מנגנוני ההגנה שלו, ולא יהיה לו היכן להסתגר. בינתיים, כדי לפצות את עצמו הוא מרבה לחלום, לראות טלוויזיה, וקצת גם לקרוא – שבועונים, עיתונים וספרי-מתח. הוא הכי נמרץ וחזק – כאשר יש לו התעוררות מינית. נדי עדיין בתול אבל הוא בטוח שבעזרת אבר-המין שלו יצליח יום אחד לעשות ההיפך מכל מה שעשה עד כה בעזרת משושיו – יחדור ויפצפץ ויכבוש ויהרוס את כל המצודות, שבחיים הממשיים לא הצליח לפרוץ אותן. הוא מאונן, כמו רוב הנערים בגילו, אבל לאוננות שלו יש טעם מיוחד של פיצוי על כל הפגיעות והעלבונות, המדומים והממשיים – שספג מבנות בגלל השבלוליות שלו. פתאום השבלול, בתוך עצמו, בדימיונותיו – הוא מין "קינג קונג", מפלצת אכזרית, שהכול פוחדים מפניה.

*
כן, יש לו בעייה, לנדי. חיי הנפש שלו מאוד עשירים. יש לו פוטנציאל גדול. זה לא נכון שאי-אפשר לאהוב אותו. הוא גם לא כך-כך פגיע כפי שהוא מתעקש להעמיד את עצמו כדי להקל על עצמו בכך את החיים – (זה מה שהוא חושב, בטעות). יהא עליו למצוא את האיזון הנכון בין הכוח העצום שיש בו, כזה שהוא חש למשל ברגע השפיכה, או בהצלחתו לפתור בעייה מסובכת במתמטיקה או במחשב – לבין הרגישות הנפרזת של שבלוליותו.
מצד שני, אם נדי חושב שיוכל להתכחש לעצמו, להיות לגמרי אחר – הוא טועה. משהו מן השבלול יהיה בו במשך כל ימי חייו; ואולי דווקא משום כך יוכל להגיע להישגים רבים בתחומים הדורשים חיי-נפש עשירים ומופנמים מאוד, עקשנות, ומינימום היתקלויות וסכסוכים מיותרים עם הסביבה.

מתוך: אהוד בן עזר – "יצ'ופר הנוער!" 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. איורים וציור העטיפה בספר המקורי: דני קרמן. ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991.

הנה מה שחסר היה בנאום הסנגורים בהאג:
שופטים נכבדים. החמאס איננו רק ארגון טרור, החמאס הוא ארגון טרור שיש לו מדינה. עזה היא מדינה איסלמו-נאצית המאיימת על העולם כולו.
שופטים נכבדים. התובעים מדרום אפריקה המשמשים כפרקליטי השטן של החמאס (לאחר פגישה עם נציגי החמאס) הם אידיוטים שימושיים שלו שכן החמאס מחוייב ע"פ אמנתו לרצוח אותם כולם, כולל שופטים נכבדים, גם את רובכם.
שופטים נכבדים. החמאס מחוייב לרצוח את כל היהודים, הנוצרים, והקומוניסטים*, כלומר מטרתו לבצע ג'נוסייד עולמי כללי כפי שהדגים בפועל במעשיו ב-7 לאוקטובר 2023.
שופטים נכבדים, הההרס הקשה בעזה הוא תוצאה של שימוש החמאס באזרחי עזה כמגינים חיים. כאשר מסגדים, בתי חולים, בתי ספר, וחדרי ילדים משמשים כבסיסי לשיגור רקטות על ישראל ומחסה לחמאס. בכל בית פיר למנהרות. אדרבא ילמדונו השופטים הנכבדים איך ניתן להילחם בחמאס בלי שהאוכלוסיה האזרחית תיפגע?
שופטים נכבדים. ישראל פעלה ע"פ כל דין מלחמה ולא רק שעשתה הכל להרחיק את האזרחים ממקום הלחימה לבל יפגעו, אלא איפשרה גם הכנסת מזון תרופות ודלק לעזה.
שופטים נכבדים הפעם הראשונה בהיסטוריה של המין האנושי שמדינה מותקפת מספקת לאויב בזמן מלחמה מזון, דלק, ותרופות. זהו תקדים בהיסטוריה של המין האנושי, ועל בית המשפט לעהלות את ישראל על נס כדוגמה
שופטים נכבדים, על בית המשפט להאשים את דרום אפריקה בסיוע לארגון איסלמו-נאצי כחמאס וכג'יהאד האיסלמי לבצע ג'נוסייד ביהודים, ואם יכלו היו מבצעים זאת בכל העולם כולל בהם עצמם.

* Israel is the first target, the entire planet will be under our law:"
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=815672&forum=scoops1
The goal of the Jihad organization Hamas is to conquer the entire world
Hamas: Allah, kill Jews, Christians, Communists and their supporters. "to the last one"
https://palwatch.org/page/2324
Hamas leader Ismail Haniyeh says Muslims will win because "we love death"
https://palwatch.org/page/6705

תודה לגרמניה
ראש הממשלה, בנימין מיליקובסקי-נתניהו, שוחח עם הקנצלר אוֹלָף שוֹלְץ והודה לו על החלטת גרמניה להצטרף כצד שלישי לדיון בתביעת דרום אפריקה נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג. נתניהו אמר לשולץ: "התייצבותך והתייצבות גרמניה לצד האמת מרגשת את כל אזרחי ישראל. אין לאפשר לעלילת הדם שכולה צביעות וזדון לגבור על עקרונות המוסר המשותפים לשתי מדינותינו ולעולם התרבותי כולו."
https://www.ynet.co.il/news/article/ryldxwjtp
אכן הצטרפות גרמניה כצד שלישי בתמיכת בישראל מרגשת, כי הרי מי כגרמניה מבינה מה זה ג'נוסייד, וכמה מנוולת האשמת ישראל בה. אולי בכל זאת לראשונה הופיעה כאן "גרמניה האחרת"?
(נ.ב. מעניין מה דעתם של הפולקיסטים הגרמניים החדשים, בניה האוטו-אנטישמים של נרי רחל וייס-לבנה-הירשפלד, הנופשת עתה בברלין. מן הסתם בחינוך שקיבלו מבית אימא הם תומכים בדרום אפריקה).

התפכחות
לפני שמונה שנים כתבתי כך על ספרו של יניב איציקוביץ "תיקון אחרי חצות":

תיקון ספר לפני חצות
היות שאימי ז"ל היתה ילידת מינסק, ואבי ז"ל היה יליד פינסק ואביו (סבי שלא הכרתי) היה חייל בצבא הצאר בעת מלחמת רוסיה יפן, עשיתי לפני שנה סיור ברוסיה הלבנה.
סיכמתי מעל במה זו את עיקר רשמיי:
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01069.php
לכן כשקראתי שיצא ספר חדש על רוסיה הלבנה: יניב איצקוביץ, "תיקון אחר חצות", ספר שזכה בפרס עגנון, ומועמד לפרס ספיר אצתי רצתי לקוראו.
הספר קריא והעלילה קולחת. את 490 העמודים גמרתי מהר, אבל הספר השאיר אותי קצת במבוכה בגלל מופרכות הדמויות והעלילה. תחילת הסיפור הזכירה לי את הספר "מיכאל קולהאס – קורותיו של סוחר סוסים כמורד במלכות", שם תובע אדם צדק, וטובע בים של דם. התחלה שהבטיחה רבות.
תמצית העלילה: אישה צעירה נשואה ואם לילדים מהעיירה מוטלה בפולסיה, פאני קייזמן, יוצאת להשיב את בעלה של אחותה שנטש אותה, או להשיג ממנו גט. מצטרף אליה יהודי מבוגר שבעברו היה קנטוניסט – ילד שנחטף לצבא הרוסי. בדרך נטפלים אליה ליסטים בני משפחה פולנית, ופאני, שהיתה בת שוחט ולמדה גם היא שחיטה יהודית כשרה, שוחטת אותם. עד הנה הכול סביר כולל התיאורים היפים של רוסיה הלבנה והיהודים שבה. וכאן מתחילה המוזרות.
ראש האוכראנה (המשטרה החשאית של הצאר זו שזייפה את הפרוטוקולים של זקני ציון שמשום מה אינם נזכרים בעלילה) המקומית רואה בפרשה זו סכנה לאומית (לא ברור למה ומדוע), ומתחיל לרדוף אחרי השניים. במפגש ביניהם שוחטת פאני כמה מאנשיו, והיא ובן לווייתה ז'יז'ק נמלטים לחבר ילדות שלו שנחטף ממוטלה לצבא יחד עימו ובינתיים התנצר. לאחר מרדף אחריהם מצד האוכראנה הם מגיעים לגדוד בו הם שרתו בעבר, שם מסתבר, היהודי ממוטלה, ז'ז'ק, מוחזק כ"אבא" דמות קדושה.
מסתבר שבעבר אותו נער ממוטלה שהפך לשליש הגדוד המציא למפקד הגדוד האכזר דמות אישה מפטרבורג המצטטת לו את דברי המלומד הסיני סון טסו בספרו "אמנות המלחמה" מה שמביא אותו להימנע ממלחמה וע"י כך ניצלו ממוות חייליו. גם אחרי שנים רבות חיילי הגדוד (שהתחלפו בינתיים) העריצו אותו בעקבות זאת והפכו אותו למעין קדוש.
דומה שאין סיפור מופרך מזה. נער ללא כל השכלה מהעיירה מוטלה בקי לפתע באמנות המלחמה הסינית ונהפך ל"אבא", מעין קדוש פרובוסלאבי של הצבא...
דברים רבים נוספים במהלך העלילה נראים מופרכים ומוזרים. את סוף העלילה לא אזכיר כדי לא לתת ספוילר לקורא העתידי. אולי ההיכרות שלי עם ההוויה היהודית ברוסיה הלבנה היתה לי לרועץ. ייתכן שלקורא שאינו בקי בה העלילה והדמויות אינם נראים כל כך מופרכים ומוזרים. לי זה מאד הפריע. כמה אני מתגעגע לדמויות היהודים האמינות של יהודי "תחום המושב" שיצרו שלום אש, שלום עליכם, או יצחק בשביס זינגר.
המחבר יניב איצקוביץ הוא אקטיביסט פרו-איסלאמי שהיה בכלא בגין סירוב לשרת בצה"ל, ויש הכותבים שהעלילה בספר היא אלגוריה למצב של ישראל, כלומר ל"כיבוש" היהודי.
מצטער, אני לא הבנתי שום אלגוריה כזו. והיות ואיני מומחה לספרות אני מחכה לביקורת ספרותית של משה גרנות על הספר.
לסיכום רק הערה קטנה. יהודי פולסיה בני אומת האידיש הגדולה השתמשו ביידיש תמיד במילה "ארץ-ישרואל" ולעולם לא במושג "פלסטינה" ועוד בסמ"ך וטי"ת.
https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe01207.php
"הציונות היתה פסיק קטן בחיים של האנשים באותה תקופה. רובם ראו בציונים מין נוער- הגבעות משוגע והתרחקו מהם," אמר יניב איצקוביץ בראיון איתו:
(גילי איזיקוביץ, "לא רק פוגרומים: הסופר יניב איצקוביץ רוצה לתקן את הסיפור ההיסטורי על יהדות הגולה", "אל-ארצ'י", 22.9.15)
https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/2015-09-22/ty-article-magazine/.premium/0000017f-dbf0-df9c-a17f-fff87bdc0000
פשוט לא נכון. היהודים במוטלה עיר הולדתו של חיים וייצמן, ובפינסק מקום לימודיו, לא ראו בציונים מין נוער גבעות. לתנועות הציוניות בהן היה משקל רב.

והנה לאחרונה יניב איצקוביץ פירסם את ההתפכחות שלו:
"לפני 20 שנה סירבתי לשרת בשטחים. הפעם התגייסתי להילחם. זאת הסיבה: ההתגייסות לצאת למלחמה אחרי אירועי ה-7.10, במקרה שלי, היתה כמעט אינטואיטיבית, לא שכלית. ה'החלטה' נבעה מהלם שאיים לשתק את הגוף, מאלם שלא מצא מילים, ומכך שהקרקע החלה לרעוד בתוך הבית. שאלתי את עצמי: מה קרה? ממה נבעה ה'החלטה' שלי? מדוע עכשיו? כיצד ייתכן שבגיל 48, הרבה אחרי גיל חובת המילואים, חשתי חובה פנימית להטיל את עצמי למערכה? הרי הדור שלי חווה פיגועים איומים באינתיפאדה השנייה. משנת 2002 נהרגו יותר מאלף ישראלים, מיספר דומה למיספרם של אלה שנרצחו בטבח ה-7.10. האם זה משום שמשך הזמן הארוך נדחס לפתע לתוך יממה מדממת אחת. האם מדובר באכזריות הרבה של המחבלים (כאילו שעלייה לאוטובוס מלא אזרחים והפעלת מטען חבלה קטלני היא דרך מוסרית יותר לרצוח אזרחים חפים מפשע)? האם אלה מעשי האונס וההשפלה? חדוות הרצח הברברית וביזוי הגופות (כאילו שהלינץ' ברמאללה של ואדים נורז'יץ ויוסי אברהמי לא הבהיר לנו מה יהיה גורלו של מי שייפול בידי ברברים צמאי דם ושטופי שנאה)? אז מה יום מיומיים?
"הסיבה הראשונה והבסיסית ביותר: הגנה עצמית. פשוט ככה. האימה הגולמית למראה 3,000 מחבלי נוח'בה חמושים, שאליהם הצטרפו מאות בוזזים, אנסים ורוצחים, מעוררת תחושה קמאית ובלתי אמצעית של הישרדות. הותקפנו בפראות ובאכזריות. לכן, כל הטיעונים האנטי-מלחמתיים המוכרים, הסלידה העקרונית מהפעלת אלימות, כמו גם ההיסטוריה של הסכסוך, ממאורעות תרפ"ט ועד הכיבוש – כל אלו התגמדו למול הדחף ההישרדותי להתגונן מפני מתקפה ברברית.
"הסיבה השנייה רצח מכוון של אנשי שלום, אנשי פשרה, שוחרי טוב, צעירים במסיבה, מוכיח ש'ההתנגדות' של חמאס היא כבר לא התנגדות לכיבוש השטחים ב-1967; לא התנגדות לחיילים, שבראייתם מטילים מצור על הרצועה; לא התנגדות למתנחלים שהשתלטו על אדמות מעבר ל'קו הירוק'.'ההתנגדות' היא התנגדות לכלל הישראלים. בראיית חמאס, כולנו גוזלי אדמות, מתנחלים גם פעילי שלום שהסיעו חולים עזתיים לטיפול רפואי בישראל.
"סירבתי לשרת בשטחים, ישבתי בכלא הצבאי, תמכתי ב'לוחמים לשלום', ב'שוברים שתיקה', ב'בצלם'. את האשמה בסרבנות הפלסטינית בקמפ דייוויד 2000 תליתי באופיו של אהוד ברק, בהתנחלויות, בחוסר אמון, ומה לא.
"היום לאחר הסקר של שקאקי 57% מהעזתים ו-82% מתושבי הגדה מאמינים שחמאס פעל נכון כשפתח במתקפת הטרור. אני קורא את הסקר שוב ושוב, ומבין שבשקלול התוצאות 72% מקרב כלל הפלסטינים מצדיקים את המתקפה. אחרי אירועי 7.10 הוכפלה התמיכה בחמאס, ורק 10% מהפלסטינים מאמינים שחמאס ביצע פשעי מלחמה. כן. רק 10%.
"האם מבחינת חלק לא מבוטל מהם, ואולי רובם, פשרה פירושה השלמה בלתי אפשרית עם הקביעה, שבארי וראשון לציון ותל אביב אינם התנחלויות? האם מה שאנחנו תמיד ראינו כפשרה הוגנת – למשל, שתי מדינות לשני עמים – הם רואים ככניעה וכהשפלה? והאם אין זה אומר שתכלית המאבק הפלסטיני איננה שחרור מהכיבוש מעבר לגבולות 1967, אלא מחיקת הציונות? האם יכול להיות שמבחינתם, בין הבחירה להכול או כלום, הם מעדיפים את הכלום עד שיגיע הכול? והאם המאבק הזה אינו חלק ממאבק גדול יותר, שמאחוריו עומדת איראן, וששותפים לו ארגוני טרור נוספים ששורצים על הגבולות שלנו (וגם כאלה שלא)?
"בכל הסדר עתידי צריך להיות ברור, שלא נסכים עוד לחיות בארץ הממ"דים. לא נסכים שעל גבולנו יעמדו מחבלים רעולי פנים שמחכים ליום פקודה. לא נקבל עוד את כל האחריות רק על עצמנו. חובת ההוכחה נמצאת גם בצד הפלסטיני.
"מלחמות אינן נופלות מהשמיים, מלחמות הן החלטות. ובכן, לעתים רחוקות ההחלטות האלה הן צודקות. עלינו רק לוודא שלא יהפכו להחלטות אומללות בידי מנהיגים חסרי אחריות. עלינו לוודא שהמלחמה הזאת לא תשיג רק את המלחמה שאחריה."
(יניב איציקוביץ, "לפני 20 שנה סירבתי לשרת בשטחים. הפעם התגייסתי להילחם. זאת הסיבה", "אל-ארצ'י", 12.1.24)
https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-01-11/ty-article-opinion/.premium/0000018c-f885-d30b-a59d-f8cfe78f0000
כפתור ופרח. ועכשיו נשאר רק לראות כמה זמן תימשך ההתפכחות הזו.

אי התפכחות
בשונה מההתפכחות של יניב איציקוביץ פרופסור אורי יוסלזון-בר-יוסף מוכיח שיש עדיין אשר אינם מתפכחים.
"מאזן הכישלונות מוכיח: תפיסת הביטחון של ישראל פשטה את הרגל," כותב פרופסור אורי יוסלזון-בר-יוסף, המתנאה להיות היסטוריון ומדען המדינה, "המודיעין נכשל פעם אחר פעם, מלחמה מתנהלת בשתי חזיתות והעורף נתון למתקפה חסרת תקדים. ההרתעה של צה"ל עבדה מול איומי שנות ה-60, אך היום צריך לחפש פתרונות אחרים."
ומה הפתרון? "המענה החשוב ביותר לאתגרי הביטחון: צמצום המוטיבציה של הצד היריב לקרוא תיגר על ישראל באמצעות קידום הסדרים מדיניים."
למשל, "אסד היה נכון לסיים את הסכסוך בתמורה לנסיגה ישראלית מהגולן, אך שוב ושוב היד הישראלית קפאה ברגע האמת. סביר להניח שהסכם שלום היה מאפשר בהמשך גם נסיגה מסודרת של צה"ל מלבנון, מפחית מכוחו של חיזבאללה – ומצמצם את ההשפעה האיראנית באזור. הסכם כזה היה תורם ליציבות יותר מאשר הישארות צה"ל בגולן.
"המענה היחיד לבעיות הביטחון בגדה ובעזה הוא הסכם שלום והקמת שתי מדינות. (מדינה פלסטינית) בגדה המערבית וגם בעזה. סקרי דעת הקהל בקרב האוכלוסייה הפלסטינית לאורך עשרות שנים מאששים גם הם כי רק כינון מדינה יביא להפסקת הטרור". (לא הסקר האחרון של שקאקי נ.כ.)
"תפיסת הביטחון הישראלית ששמה במשך 75 שנים את יהבה על עליונות צבאית פשטה את הרגל. מה שחסר בה הוא הרכיב המדיני, שתפקידו יהיה לצמצם את המוטיבציה של אויבינו לצאת למלחמה נגדנו. זו מהות השינוי הנדרש. יש לקוות שהממשלה הבאה תדע לבצעו."
(אורי בר יוסף, "מאזן הכישלונות מוכיח: תפיסת הביטחון של ישראל פשטה את הרגל", "אל-ארצ'י", 12.1.23)
https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/2024-01-10/ty-article/.highlight/0000018c-f2f3-d0b4-a7ce-f3f3641a0000
עכשיו שוו נא בנפשכם שמתקפת החמאס והחיזבאללה על ישראל היתה מתבצעת מיו"ש ללא בקעת הירדן, וללא הישובים היהודיים, וללא רמת הגולן?
איך אמר אריק ארתור בְּלֶר-ג'ורג' ארוול: "אדם צריך להשתייך לאינטליגנציה כדי להאמין לדברים כאלה. אדם נורמלי לא יכול להיות כזה טיפש."

[אהוד: דברי פרופ' אורי בר-יוסף הם דברי שוטה מדופלם ומתאימים לרמה של אווה אילוז].

הפתרון לעזה הצלת החמאס ושיקומו
ד"ר עופר גרוזברד, המתנאה להיות גם פסיכולוג קליני וגם חוקר תרבויות, בקי לדעתו גם בנפש סינואר, וגם בתרבות הערבית, ויש לו פתרון מדיני לעזה ולשחרור החטופים.
"אז מה הפתרון?" מסביר ד"ר גרוזברד, "צריך למצוא מכנה משותף לשני הצדדים. מה חשוב לסינוואר? לא להיות מושפל. מה חשוב לישראל? פירוז הרצועה והשבת החטופים.
"לכן, צריך לומר לסינוואר שהוא יוכל להמשיך לחיות בעזה המפורזת, או לצאת לגלות על פי בחירתו. בנוסף יזכה בכבוד על שחרור כל האסירים הביטחוניים, ואנו נקבל את כל החטופים. תנועת חמאס, שמבוססת על רעיון שאינו ניתן למחיקה, תהפוך לתנועה אזרחית הדואגת באופנים שונים לתושבים (מזון, טיפול רפואי וכד'), משם הרי היא החלה את דרכה. במציאות מפורזת לא יעניין אותנו יותר איזה תפקיד ממלא סינוואר בחמאס."
(עופר גרוזברד, "סינוואר אכזרי אבל לא מטומטם (וגם, חטופים חיים שווים יותר)", "אל-ארצ'י", 12.1.24)
https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-01-11/ty-article-opinion/.premium/0000018c-f922-d1b3-a79e-fffa65960000
הבנתם? סינואר דואג לרווחת תושבי עזה ולכן יסכים לעזה מפורזת (מי יבצע ויפקח על הפירוז?) ולכן לא יתקיף עוד ישראל... הרי את זה אמרו עוד קודם. רק ניתן לו כסף מקטאר והוא ידאג לרווחת תושבי עזה ולא יילחם יותר ביהודים כמחוייב ע"פ דברי מוחמד באמנת החמאס.
איך אמר אריק ארתור בְּלֶר-ג'ורג' ארוול: "אדם צריך להשתייך לאינטליגנציה (למשל ד"ר פסיכולוג קליני וחוקר תרבויות) כדי להאמין לדברים כאלה. אדם נורמלי לא יכול להיות כזה טיפש."

[אהוד: אכן עוד שוטה מדופלם המתאים כנראה לבמה שבה הוא מפרסם את הבליו].

המלחמה ביהודים לא פגעה כלכלית בעזתים, אלא פירנסה אותם
התובנה הישנה שסינואר שואף לדאוג לרווחת תושבי עזה ולכן לא יתקוף את ישראל התבדתה ב-7 לאוקטובר, אבל בתובנה ההיא יש טעות יסודית עוד יותר, והיא ההנחה שמלחמה ביהודים פוגעת ברווחה הכלכלית של תושבי עזה.
עזה יכולה היתה להיהפך לסינגפור חדשה אם היתה נוטשת את המלחמה הדתית ביהודים, טענה רווחת. טעות גדולה. דווקא המלחמה האחרונה בעזה הראתה לכל את הדימוי השקרי של עזה. במלחמה נחשפו לא רק רחובות הפאר של עזה, המלונות המפוארים, והקלאבים לאורך הים, אלא גם הדירות היפות והמרווחות בכל הרצועה, דירות עם חדרי ילדים מפוארים (נכון עם פיר למנהרות), את בתי הספר המפוארים, ומרכזי הציבור, הפרלמנט המפואר וכו'. לא עוני במחנות פליטים, אלא דיור מרווח ומפואר. והעובדה האחרונה המדהימה בעזה יש 36 בתי חולים מפוארים לשני מיליון תושבים, מה שאין בכל מדינות ערב, וודאי לא במצרים ובעבר הירדן, ואפילו לא בישראל.
מאין בא כל העושר הרב הזה? העושר הזה בא מתרומות על כך שעזה לוחמת ביהודים במטרה להשמידם. תרומות עתק מכל העולם הערבי-המוסלמי, וממדינות המערב.
בניגוד למקובל שלום עם ישראל לא יועיל לכלכלת עזה, אלא רק יפגע בה. אם עזה תבחר בדרך השלום מצבה הכלכלי ידמה למצרים. לעזה יש אינטרס כלכלי במלחמה.

הכרל תמורת הכול?
ח"כ מיכאל לוי בן מצליח, בעבר יו"ר הכנסת, וכעת מריונטה של יאיר למפל-לפיד, הכריז בבכי: "אני מעורב אישית מהרגע הראשון (בשחרור החטופים). אביבה שיושבת פה, ושבעלה עדיין נמצא שם היתה הגננת של הנכד שלי בקיבוץ אלונים. אני אומר את זה בשמי אני אומר את זה בשם סיעתי (סיעת יאיר למפל-לפיד) כל מחיר! כל מחיר! כל הששת אלפים, הפסקת הלחימה. לא מעניין אותי. כל מחיר! להחזיר אותם הביתה! עכשיו עכשיו עכשיו! בכל מחיר בכל מחיר כי אין דבר חשוב יותר מפדיונם וחזרתם הביתה!"
https://youtu.be/WShvQC55DXY?si=MvRMgCZzZkFWHeNc
אם הייתי בן משפחה של אחד החטופים ודאי שהייתי אומר את דבריו, אבל נציג ציבור הדואג לכלל הציבור אינו יכול לומר דברים מופקרים כאלו שסינואר מוחא להם כפיים ומעלה את מחיר החטופים. מה פירוש בכל מחיר? האם מיכאל לוי היה מוכן לשלם למשל בוויתור על ריבונות ישראלית על יישובי העוטף תמורת שחרור החטופים? הרי לטענת החמאס כפי שצעקו המחבלים בסרטון הפלישה "כל ההתנחלויות הן אדמה שלנו!"
האם מיכאל לוי מוכן לשלם עבור שחרור החטופים בחילופין של כל חברי סיעתו, סיעת למפל-לפיד? שהם יישבו בשבי החמאס?
האם מיכאל לוי היה מוכן לשלם בחיי כל קרובי משפחתו שיירצחו מידי המחבלים שישוחררו תמורת שחרור החטופים?
האם מיכאל לוי מוכן לשלם עבור שחרור החטופים בנסיגה מעזה והפסקת המלחמה בה שתביא לשיקום יכולתו של החמאס, ותביא ללא ספק להמוני הרוגים נוספים במיספר העולה לאין ערוך על מספר החטופים, האם מיכאל לוי ייקח אחריות על כך?
זו התנהגות מופקרת של נציג ציבור.
בזמן הויכווח על שחרור גלעד שליט שאלתי את אחת הפעילות למענו האם היא תבוא לנחם כל אם שכולה שבנה יירצח ע"י המחבלים ששוחררו? כמובן שהיא לא באה. ואני מתכוון לכל הנרצחים לפני ה-7 באוקטובר. הדילמה המוסרית קשה ביותר. האם לשחרר 100 חטופים בידיעה ברורה שהמחבלים שישוחרוו (אפילו בלי שיקום החמאס) יביאו למותם של אלפים כפי שגרמה עסקת שליט? זוהי דילמה מוסרית קשה. שלשמחתי איני נדרש להחליט בה.

כדי לעשות דה-נאציפקציה דה-חמאסיזציה ודה-ג'יהאדיזציה
יש ראשית לפרק את אונר"א
מאמרו המצויין של ד"ר אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד, "הרהורים על היום שאחרי" המשלב ידע היסטורי עם ניתוח ההווה, המשווה בין מצב העוני של גרמניה ויפן לאחר מלחמת העולם השניה כמניע חיובי לתהליך הדה-נאציפיקאציה, חסר אמצעי אחד.
הוא כותב: "מאז ה-7 באוקטובר חייהם של תושבי הרצועה נפגעו קשות בגלל הזדהותם עם החמאס, על מנת להפנים את גודל ההפסד, ולהתגבר על האידאולוגיה העומדת ביסודו, יהיה עליהם לעבור תהליך דומה לזה שעברו הגרמנים והיפנים בעקבות מלחמת העולם השנייה. כמה שנות חיים עלובות בערי אוהלים דולפים, ממתינים למנת מזון קטנה שתגיע, ביום שאחרי.
"יש לגרום לתושבי הרצועה, להרגיש סוף סוף מבודדים, חסרי ישע, ואומללים כפי שלא היו מעולם. מה שיקרה אם הם יבלו שנים במחנות העקורים בדרום, נעדרים כל קרן אור של תקוה, בדמות תוכניות שיקום עתידיות, להן התרגלו בתום סבבי הלחימה הקודמים מעופרת יצוקה ואילך, שנתפסו על ידם  כפרס של הקהילה הבינ"ל והאיזורית, על תמיכתם במשטר החמאס ובמדיניותו האלימה לאורך שנים. וכעידוד למה שמבחינתם נחשב כעמידת גבורה נחושה מול ישראל." ("חדשות בן עזר", 1914).
מה שד"ר אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד אינו מזכיר במאמרו הוא כי התנאי הראשון להצלחה בתהליך הדה-נאציזציה, דה-חמאסיזציה ודה-ג'יהאדיזציה הוא חיסול אונר"א.
ארגון הסעד אונר"א המייחד את הפליטים הפלסטינים משאר העמים (סוכנות האו"ם לפליטים מעמים אחרים קיימת במקביל) הוא הנושא באחריות לחינוך האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי של תושבי עזה ע"י החינוך שהוא מעניק לילדי עזה. לכן יש לפרקו ולהעביר את הסיוע באמצעות סוכנות האו"ם לפליטים הרגילה. לא יעלה על הדעת שדור חמישי לפליט יוגדר פליט. לא יעלה על הדעת שבתי הספר של אונר"א יהפכו לבסיסי הטרור של החמאס.
הנה לדוגמה: קבוצת טלגרם של 3,000 מורים של אונר"א בעזה חוגגת את טבח חמאס ב-7 באוקטובר, משבחת את הרוצחים והאנסים כ"גיבורים", ומשתפת בשמחה תמונות של ישראלים מתים או שבויים וקוראת להוצאה להורג של החטופים.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=833058&forum=scoops1
בזמן שהמלחמה ברצועת עזה נמשכת ולוחמי צה"ל ממשיכים להעמיק את התמרון הקרקעי בדרומה, ארגון UN Watch פרסם דו"ח חדש החושף כיצד מורים של אונר"א, הגוף העוסק במתן שירותים לפלסטינים, שיבחו את הטבח שביצע חמאס ב-7 באוקטובר. הארגון העצמאי העלה תחקיר מעמיק שבו חשף כיצד המורים בארגון, הממומן על ידי מדינות המערב, מעודד אנטישמיות.
על פי הדו"ח, בזמן שהטבח המחריד בעוטף עזה הועבר בשידור חי ברשתות החברתיות, מורים מאונר"א חגגו והצדיקו את המעשים המחרידים בתגובות בחשבונותיהם הפרטיים. אחד המורים העונה לשם אוסאמה אחמד, כתב: "אללה הוא הגדול, אללה הוא גדול, המציאות עולה על הדמיון הכי פרוע שלנו." עובד נוסף באונר"א, בשם מוחמד עדוואן, העלה פוסט ארוך בחשבון הפייסבוק שלו וכתב: "מה שאנו עושים זו התנגדות, החזרת הזכויות שלנו, אנו מגנים על ארצנו. מה שהם עושים נקרא כיבוש וקולוניאליזם, אני חושב שהמערב מבין זאת היטב. הם חיים בבתים הכבושים שלנו ומפציצים את הבתים שלנו והורגים את הילדים, הנשים והקשישים שלנו." במקביל, מנהלת בית הספר של אונר"א, אימאן חסן, הצדיקה את הטבח והגדירה אותו כ"השבת הזכויות הפלסטיניות." במקרה אחר, ראוויה הלס, מנהלת מרכז ההדרכה של הארגון בח'אן יונס, האדירה את המחבלים שלקחו חלק בטבח וכינתה אותם כ"גיבורים".
עוד נחשף בתחקיר המעמיק, כי מורה לאנגלית בשם אסמה רפיק קוהיל, צפה בשידור החי ואף הוסיף לבבות, כשמקביל, מנהלת בית ספר נוספת כתבה "ברוכים הבאים לחודש אוקטובר הגדול". מאז שנת 2015, הארגון UN Watch חשף למעלה מ-150 פרופילים של עובדי אונר"א ברשת הפייסבוק, אשר הכילו הסתה לטרור נגד ישראל ואנטישמיות.
https://hamal.co.il/main/כך-מורי-אונרא-שיבחו-את-טבח-החמאס-ב-7-באוקטובר-81594
הנה כי כן, התנאי לתהליך הדה-נאציזציה, דה-חמאסיזציה ודה-ג'יהאדיזציה הוא ראשית חכמה לחסל את אונר"א.
האם בנימין מילקובסקי-נתניהו יפעל לחיסול אונר"א? ימים יגידו.

גייסינוביץ - על קוצו של י'
ברוך שהגיענו לזמן הזה. סוף סוף מודה האדון* יוסף גייסינוביץ-אחימאיר שז'בוטינסקי לא היה אבי הצבאיות הישראלית, לא יזם את הגדודים העבריים, לא ניבא את השואה, ולא אמר "חסלו את הגלות – ולא, הגלות תחסל אתכם!" – וכמובן הוא גם צודק בדבריו שלא היה בכלל אדם בשם זאב ז'בוטינסקי, כלומר כזה כפי שתיאר אותו והאדירו כמשל תעמולתי בפמפלטים שלו. כדבריו: "לא היה ולא נברא אלא משל היה". ("חדשות בן עזר", 1915) ולכן ראוי שיפסיק לחפור עם פמפלטים פתטיים של תעמולת בית"ר עם עיוותים היסטוריים שבדה מדמיונו. אנחנו במאה ה-21.
ב-1876 כתב יהודה ליב גורדון את הפואמה קוֹצוֹ שֶׁל יוּד.
https://benyehuda.org/read/7532
אני מתנצל בפניו על טעותי שהחסרתי י' אחת בשמו גייסינוביץ-אחימאיר. טל"ח.
אגב כך ליתר הדיוק ההיסטורי והעברית ראוי שיחליף שם משפחתו לגייסינוביץ-אחיין-מאיר.

* אני מכנה אותו "אדון" כי כך כינה אותי.

חזירה במעשה חזירות
עדה רוטנברג (53) מתל אביב, לשעבר עורכת גרפית ב"ידיעות אחרונות" וכיום מרצה באוניברסיטת תל אביב לתקשורת חזותית, דחפה בכוח בשר חזיר לידיו של חסיד חב"ד שעמד בדוכן תפילין מול הגימנסיה העברית הרצליה בתל אביב.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=833287&forum=scoops1
הערך עליה בויקיפדיה:
https://he.wikipedia.org/wiki/עדה_רוטנברג
ועכשיו תארו לכם את עדה רוטנברג הגיבורה מעיזה לדחוף בשר חזיר לידיו של ערבי-מוסלמי, לא רק שהיתה מחוסלת במכות, אלא היתה מקבלת תלונה ויושבת בכלא בדומה לאחרים שעשו כדוגמתה לערבים. נו גיבורה. נראה אותה.

המפגינים בעד החמאס הם יהודים התובעים את השמדתם העצמית
תחקיר של הניו-יורק פוסט חושף את העצורים בהפגנה בניו יורק נגד ישראל – רובם סטודנטים יהודים למדעי החברה מאוניברסיטאות מובילות. לא פחות משישה ארגונים שונים חסמו את תנועת הנוסעים בתחבורה הציבורית בעיר ניו-יורק. העיתון 'ניו-יורק פוסט' פירסם תחקיר בנושא המשתתפים והעצורים בהפגנה, המונים יותר מ-300.
לפי הפוסט, רבים מהעצורים היו בוגרי אוניברסיטאות ליגת הקיסוס. כך, אילנה קרוגר-זקן, יהודייה בת 36, שגרה בווסטצ'סטר, היא בוגרת NYU מהמחלקה למדעי הרוח והחברה.
דניאל קים, בוגרת נוספת של האוניברסיטה, מהמחלקה למשפטים, נעצרה אף היא. כמוה, לינה קון וטרוואה טאם, בוגרות ייל וורוטון, שהגיעו מחוץ לעיר על מנת לשבש את התנועה. כולן בשנות ה-20 המאוחרות לחייהן.
אחד מהמעצרים הבולטים ביותר בהפגנות היה של סוניטה וישאנאט, היועצת של אריק אדמס, ראש עיריית ניו-יורק ובעלת תפקיד בבית הלבן בזמן ממשל אובמה.
עצור נוסף מהאליטה של החברה האמריקאית הוא אלי קופלן, גם הוא יהודי, אמן בן 31 שגר בברוקלין. עבודותיו של קופלן הוצגו במוזיאון ויטני לאמנות אמריקאית, והוריו מחזיקים בנכסים בשווי של למעלה מ-5 מיליון דולרים בקולורדו וקליפורניה. לאחרונה אף חתם על מכתב של אמנים יהודים שטוענים שלביקורת על ישראל אין קשר לאנטישמיות.
המוחים נגד ישראל: יהודים בגילאי ה-20 בוגרי אוניברסיטאות עילית:
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=833262&forum=scoops1
טירוף מערכות. יהודים התומכים בהשמדתם בידי החמאס. מן הסתם בימי מלחמת העולם השניה הם היו תומכים בהיטלר כפי שגרטרוד שטיין היהודיה האמריקאית תמכה בהיטלר והציעה לתת לו פרס נובל לשלום.

פאטימה זאהרה חפדי המרוקאית –
נציגת צרפת לאירוויזיון האחרון קוראת להחרים את ישראל
הזמרת המרוקאית-מוסלמית, פאטימה זאהרה חפדי, בעלת הכינוי "לה זארה", שייצגה את צרפת באירוויזיון האחרון בו התחרתה לצד נועה קירל, קראה להדיח את ישראל מהתחרות בגלל המלחמה בעזה. "במהלך השתתפותי באירוויזיון כולנו היינו מאוחדים בזכות המוזיקה, ושידרנו מסר של שלום ואהבה, גם מצד המשתתפים וגם מצד הקהל. כצפוי, כל האומה תמכה באוקראינה, ורוסיה הודחה מהתחרות,", כתבה פאטימה זאהרה חפדי, והיא מוסיפה: "למרבה הצער, אנחנו עדים פעם נוספת לטבח, רצח עם של הפלסטינים, לצד מתקפות בגדה המערבית ובלבנון. אנחנו עדים לניסיון מחושב ומכוון להשתלט על האזור. ההאירוויזיון הוא תחרות פוליטית, וזו הסיבה שאני פונה אליכם. בואו נדיח את ישראל מהתחרות הזאת, בדיוק כמו שרוסיה הודחה, בגלל הזוועות שהיא עושה." (פאטימה המרוקאית נציגת צרפת באירווויזיון נגד ישראל)
https://hamal.co.il/main/נציגת-צרפת-לאירוויזיון-האחרון-קוראת-להדיח-את-ישראל-טובחת-ב-81644
אז נגיד לפאטימה המרוקאית שבמקום להפיץ שקרים ולתמוך ברצח יהודים ע"י החמאס והג'יהאד כדאי לה שתצא נגד הכיבוש המרוקאי של סהרה הספרדית, ובכלל נגד הכיבוש הערבי של מרוקו ושעבוד המיעוט הערבי את הרוב הילידי הבֶּרְבֶּרִי. נראה אותה גיבורה גדולה.

ומי המפלגה היהודית היחידה התומכת בעופר כסיף?
ח''כ עופר כסיף חתם על עצומה המבקשת להעמיד את ישראל בבית הדין בהאג. מעל 200 ישראלים פעילי שמאל חתמו על עצומה להעמיד את מדינת ישראל לדין.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=832659&forum=scoops1
שמונים וחמשה חברי כנסת חתמו על בקשה להדיח את ח"כ כסיף. המפלגה היחידה המתנגדת להדחה היא מפלגת העבודה של בן גוריון, המפלגה שהקימה את המדינה.
https://hamal.co.il/main/85-חברי-כנסת-חתמו-על-הבקשה-לפתוח-בהליך-הדחה-כנגד-ח״כ-כסיף-81684
מפלגה כזו אין תימה שהולכת לפח האשפה של ההיסטוריה.

השקרנית הנוצרייה חנאן עשראווי
חנאן עשראווי, היוונייה-נוצרייה שהסתערבה בכפייה עקב הכיבוש הערבי, מי שבמשך עשורים שימשה כפנים הדיפלומטיות של אש"ף וכשרה ברשות המחוקקת של הרשות הפלסטינית וכיום משמשת כיו"ר חבר הנאמנים של אוניברסיטת ביר זית, טוענת כי העולם המערבי "בלע" את השקרים והתעמולה של ישראל בכל הנוגע לזוועות שהתרחשו ב-7 באוקטובר ביישובי עוטף עזה.
עשראווי התראיינה לבלוגר הבריטי (ולבעל הטור השבועי בעיתון ה'גרדיאן') אואן ג'ונס, וטענה כי ישראל היא "מומחית" להפצת שקרים ופרופגנדה, והתעמולה הישראלית הצליחה לגרום לארה"ב ולאירופה לבסס מדיניות על בסיס שקרים. "ג'ו ביידן רץ אל עבר ישראל ובלע את הגרסה הישראלית באופן מיידי, ללא אימות, בלי שהוא מחכה לראות אם זה נכון או לא, בלי לחכות לעצות מהאנשים שלו אפילו." היא טוענת עוד כי ביידן נפל בפח בעקבות מזכיר המדינה של ארה"ב, אנתוני בלינקן, שנפל גם בעקבות "הדובר הנורא," ג'ון קירבי, המשמש כדובר המועצה לביטחון לאומי של ארה"ב בבית הלבן: "הם אפילו לא היו צריכים לחזור מידית כי ביידן בלע את זה בעקבות בלינקן והוא בעקבות הדובר הנורא הזה, מה שמו? קירבי. וכולם החלו לחזור אחרי הסיפורים הנוראיים, ולא רק הם אלא אפילו מדינות אירופאיות והם יסדו מדיניות על בסיס של שקרים."
אחרי שטענה שישראל מפזרת שקרים על ה-7 באוקטובר, אמרה חנאן עשראווי כי היא מאמינה באופן אישי שישראל התנקשה ביאסר ערפאת: "ישראל התרגלה שהיא מתפקדת כשופטת ומוציאה להורג כשזה מגיע לפלסטינים, ולמעשה, בכל האזור. הם אלו שהפציצו בעיראק בגלל שהם אמרו שיש שם נשק גרעיני כאשר לא היה. הם אלו שמפציצים באופן תדיר את סוריה. הם מתנקשים באנשים, בין הם איראנים או אחרים. הם מתנקשים בפלסטינים כל הזמן.
"כל היחסים בין ישראל לבין ההנהגה הלאומית הפלסטינית מבוססים על מה שאנחנו קוראים לו 'עריפת ראשים פוליטית' של פלסטינים," הוסיפה עשראווי, "הם התנקשו במנהיגים שלנו לאורך ההיסטוריה. אנחנו מדברים על אבו ג'יאהד (מחבל פת"ח מראשי הזרוע הצבאית של הארגון, ואבו איאד (צלאח חלף, ממייסדי ספטמבר השחור, נרצח על ידי שומר ראשו בעקבות נכונותו להתפשר עם ישראל).
"יש להם היסטוריה ארוכה של ניסיונות לחיסול כדרך לסיים את התנועה הלאומית ואת ההתנגדות כמובן עד ליאסר ערפאת. אני באופן אישי מאמינה שהוא נרצח," קבעה עשראווי, שנחשבת לפעילה פמיניסטית פלסטינית ובעבר קבלה פרסים על מאמציה "למען השלום". כך למשל, קבלה לפני עשרים שנה את פרס קרן סידני לשלום ואף את פרס "מהטמה גנדי לפיוס ושלום" ביחד עם גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=832685&forum=scoops1
האם שותפתה לפרס השלום, עם גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון, שותפה גם לשקריה.

בלינקין שופר לשקרי התעמולה הערבית
אנטוני ג'ון בלינקן, מזכיר המדינה של ארה"ב, אמר ל- MSNBC: "הלב שלי יוצא למשפחתו של אל דחדוח (עיתונאי אל ג'זירה), יותר מדי אנשים חפים מפשע נהרגו."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=833140&forum=scoops1
הלל, רחל, ועמוס שוקן, ליאוניד נבזלין, ואלוף בומשטיין-בן – מיד פרסמו גם הם במאמר המערכת בעיתונם דברים דומים: "ביום ראשון השבוע איבד (עיתונאי אל ג'זירה) אל־דחדוח בן שלישי במספר, כאשר בנו חמזה – עיתונאי בעצמו – נהרג בדרום הרצועה בשעה שנסע במכונית עם עיתונאים אחרים. שניים נהרגו, שלושה אחרים שרדו.
"בישראל מעדיפים להציג כל עיתונאי עזתי כחבר חמאס, או לכל הפחות כתומך טרור. בשאר העולם רואים בהם עיתונאים שמסכנים את חייהם."
(הלל רחל עמוס שוקן ליאוניד נבזלין, ואלוף בומשטיין-בן: "די להרג עיתונאים – מאמר מערכת "הארץ", 10.1.24)
https://www.haaretz.co.il/opinions/editorial-articles/2024-01-10/ty-article-opinion/0000018c-ef17-d7da-adac-ff17951d0000
דובר צה"ל השיב: "העיתונאים שנהרגו השבוע ברפיח – פעילי טרור":
שני עיתונאים בשם חמזה אלדחדוח ומצטפא ת׳ריא. הם פעילים בארגוני הטרור ברצועה שלקחו חלק בקידום פעולות טרור נגד כוחות צה"ל. השניים הפעילו רחפנים באופן שיצר איום ממשי על כוחותינו, אשר הכווינו כלי טיס של חיל האוויר לתקיפת המחבלים אשר היו אחראים על הפעלתו.
מצטפא ת׳ריא משמש כפעיל בארגון הטרור חמאס בחטיבת העיר עזה. מסמך שאותר על ידי כוחות צה״ל בשטח הרצועה במהלך הלחימה מראה מבנה ארגוני של כלל הפעילים בגדוד אלקאדסיה של הארגון, בו מצוין שמו של מצטפא לצד תפקידו בארגון – סגן מפקד חולייה.
חמזה ואאל חמדאן אל דחדוח, משמש כפעיל בארגון הטרור גא״פ ומבצע פעולות טרור נגד מדינת ישראל. במסמכים שאותרו על ידי כוחות צה״ל במהלך הלחימה בשטח הרצועה, מופיע דחדוח ברשימה של פעילים מתחום ההנדסה האלקטרונית של הגא״פ. עוד מופיע במסמכים כי בעבר שימש דחדוח כסגן מפקד מחלקה בגדוד זייתון בארגון וכיום הוא אחראי גזרה ביחידה הרקטית של הגא״פ.
מצורפת תמונת מסמך של ארגון הטרור גא"פ המציין רשימת פעילי לוחמה אלקטרונית של הארגון ובו שמו של אל דחדוח ומספרו הצבאי:
https://hamal.co.il/main/העיתונאים-שנהרגו-השבוע-ברפיח---פעילי-טרור-81737
גם אנטוני ג'ון בלינקין, וגם הלל, רחל, ועמוס שוקן, ליאוניד נבזלין, ואלוף בומשטיין-בן –משתמשים בעיתונם כשופר של תעמולת החמאס ושל הג'יהאד האיסלמי.
חבל שהם נפלו קורבן לתעמולת שקר.
נעמן כהן

קשה מאוד להאמין שנתניהו ימשיך לנהל את המדינה לאחר המלחמה. לפחות על פי כל הסקרים הנערכים עתה, המצביעים על התמוטטות נוראה של מעמדו בקרב העם.
שים לב שאתה בין הבודדים מ"אנשי הרוח" שאינם מחויבים מלידה לימין הרדיקאלי, הממשיך לתמוך בו. לדעתי, בנאמנות עיוורת. וסלח לי "המחמאה" הלא נעימה.
משה מוסק

אהוד: אני "בין הבודדים מ'אנשי הרוח'" שהתריע וחזר והתריע לפני ה-7 באוקטובר כי "הפגנות המחאה" והסרבנות – ממוטטות את יכולת ההרתעה שלנו מול אויבינו!
זו אינה "נאמנות עיוורת" אלא פיקחון מול הקהל שלך, קהל של טועים ומטעים, של משיחי שקר, שלא חדלו להשמיץ ולהאשים את נתניהו וליצור אווירה שהמדינה מתפוררת!
איפה חנוך לוין שילגלג על מלחמת "חרבות ברזל"? איפה "שיח לוחמים" שיתאר מה עובר עלינו במלחמה? איפה נביא-שלום מקצועי כמו עמוס עוז ש"יבין" את הפלסטינים תוך פזילה לפרס נובל? אין! המלחמה הזו כל כך מאיימת על עצם קיומנו כאן; והעתיד שלנו – בייחוד מול החיזבאללה, נראה כה שחור ותובע קורבנות מקרב לוחמינו – שאין על מה ללגלג, רק לחשוק שפתיים ולהתגונן ולצפות במנה היומית של הלוויות קורעות הלב של לוחמים צעירים וגם מבוגרים יותר בגיל המילואים. לפעמים נדמה כי בעולם הכריזו מלחמה על העם היהודי.
ואפשר כמובן להמשיך לתקוף את נתניהו ולראות בי מעריץ עיוור שלו!

* רות אלמוג: בעיתונו האינטרנטי של אהוד בן עזר מפרסם איליה בר-זאב דברי שיר. מאז השבעה באוקטובר הוא מפרסם בצד שיריו גם שיר מאת אנדד אלדן. כששמעתי את החדשות על בארי מיד חשבתי על שני המשוררים שחיים שם, אנדד אלדן וישראל נטע, ושאלתי את עצמי מה עלה בגורלם?
תמיד ידעתי שאנדד אלדן הוא משורר טוב, סתום אך מעניין. עכשיו אחרי שניצל מהטבח בבארי קיבוצו, והוא כבן מאה, פתאום מקבלים שיריו איזה כוח נוסף ונעשים באופן מוזר סתומים פחות. בחרתי להביא ביומני אחד משיריו שגנבתי מאיליה בר-זאב:
אִמִּי אֵינָהּ שׁוֹמַעַת
אֵיךְ שִׁירִי פּוֹקֵעַ
עִם כָּל בּוּעַת יַלְדוּת —
אֵיךְ זְרָעִים נָפְלוּ עַל אֶבֶן,
אֵיךְ הַקֹּר לִטֵּף אוֹתָם.
[ציטוט מתוך "תרבות וספרות", "הארץ", 12.1].

* "מקור ראשון", נובמבר 2023: המשורר ישראל נטע ניצל מהטבח בקיבוץ בארי בזכות חיבתו לרכיבת אופניים, אך אימם של ארבעת ילדיו נרצחה וביתו נשרף. ממקום מושבו הזמני במלון בעין גדי הוא כותב הספדים להלוויות חבריו, וממתין לרגע שבו יוכל לשוב לקיבוץ שהוא גר בו כל חייו.

* אהוד: גברת אווה אילוז, פילוסופית-החצר הבּוּרה האווילה של עיתון "הארץ" – משווה את נתניהו למוסוליני: "החזית האחרונה של סכנה פוליטית פנימית היא הביביסטים. ביביזם הוא דוקטרינה ימנית המתרכזת בפולחן של אדם אחד. כפי שקרה פעמים רבות בהיסטוריה (לנין או מוסוליני הם דוגמאות טובות לכך), המונים יכולים להיות מהופנטים על ידי מנהיג פוליטי שלא רוצה בטובתם, לחיות בהכחשה של אנוכיותו, ולהתעלם מיכולתו לדרדר את ארצם לתהום.
"רשעותו של בנימין נתניהו בולטת כעת לעין כל: הוא השתלט על מוסדות המדינה והכפיף אותם לאינטרסים הפוליטיים והאישיים שלו כשיזם את ההפיכה המשטרית (ואף הרבה לפני כן). הוא התעלם מהאזהרות של ראשי מערכת הביטחון והמשיך בהפיכה, למרות שזו גרמה לפילוג ולשבר עמוק בישראל ולסכנה מיידית לביטחונה. הוא אפילו לא קיבל עליו אחריות לתוצאה המחרידה של מדיניותו והנהגתו, הלא היא טבח ה-7 באוקטובר." [המאמר: "זה לא לוקסוס פוליטי או מוסרי: ישראל לא תשרוד אם לא תהיה דמוקרטיה", "הארץ", 12.1].

* ישראל הראל: "נעשה עתה סיעור מוחות קצר: נתניהו כן צופה את הסכנות מצפון ומדרום, מאתגר את קונספציית ההכלה של הצבא מאז מלחמת לבנון הראשונה ומחליט, באישור הקבינט, לצאת למלחמה מונעת (לא ברגע האחרון, כי אם לפני עשור, או שבועות מיספר לפני 7 באוקטובר; כשהמדינה נמצאת בשיא הפגנות המחאה וההתנגדות לו ולממשלתו). כל קורא הגון חייב להסכים: היה מתרחש מרד. תנועות המחאה, ועימן האופוזיציה הפוליטית, היו מאשימות: נתניהו מקריב חיי חיילים כדי להחליש את המחאה על מנת לקדם את 'ההפיכה המשטרית'. הסרבנות, שהיתה לטנטית, היתה הופכת למעשית. טייסים לא היו מתייצבים, קבוצות נוספות של לוחמי מילואים שהפגינו באיילון היו נשארות בסירובן.
"אינני טוען שבשל כך ראש הממשלה לא יצא למתקפת מנע. אולם ההגינות האלמנטרית מחייבת שלא להאשימו." ["הארץ", 12.1].

* אהוד: אלמלא טבח ה-7 באוקטובר לא היו נפסקות הפגנות "המחאה" המטורפות שפילגו את העם, קראו לא לשרת בצבא, מנעו כל מחשבה על מבצע צבאי מקדים רחב-היקף והחלישו את כוח ההרתעה של ישראל!
ואולם, לנוכח עוצמתם של החמאס והחיזבאללה, מתברר שעד ה-7 באוקטובר חיינו בגן עדן של שוטים!
למעשה, ב-7 באוקטובר השתנתה כליל תפיסת הביטחון של ישראל. מעתה איננו יכולים לסמוך רק על כוח ההרתעה, גם אם פירושו חיל האוויר, "כיפת ברזל" ודומיה, או הריסת רצועת עזה – כי עומד בפנינו אוייב מוסלמי קיצוני שמוכן ליהרג באלפיו ושבתיו ייחרבו – ובלבד שירצח יהודים! – והניצחון בעיניו הוא כמויות הנרצחים ביום הראשון לפשיטה הברברית! ולא חשוב מה יהיה מצבו אחר-כך, כאשר צה"ל ייכנס לפעולה.
מעתה כל נקודת יישוב יהודית בארץ, ובייחוד אם היא קרובה לגבול או נמצאת בגדה, בגולן או בקרבת יישוב ערבי – עומדת בסכנה של התקפת-פתע של עשרות ומאות טרוריסטים מוסלמים, פשיטה שפירושה שחיטה – עד בוא כוחות הצבא להציל את הנצורים.
לכן יש להכפיל ולשלש את סדר הכוחות של צה"ל, להגביר ולחמש את כיתות הכוננות בכל יישוב על תקן של חיילי מילואים מגוייסי קבע, ולחלק כמה שיותר אקדחים ורובים לאזרחים כי האזרח החמוש הוא המכשול הראשון והקריטי בפני כל מעשה טרור ופשיטה של פלסטינים במטרה לשחוט ולהרוג יהודים! וביישובים רבים ראוי שבכל בית יהיה נשק מוכן לפעולה!
האשמת ישראל בג'נוסייד היא כמובן מופרכת, אבל אילו עמדו מולנו אויבים אחרים, היה בה אולי כדי להפחיד ולהרתיע מפנינו – אלא שהאויבים שלנו, דוגמת החמאס, דווקא רוצים שנשמיד כמה שיותר אזרחים שלהם כדי להתפרנס מפליטותם וכדי לשמר את תעמולת השנאה ואת אש השנאה כלפינו וכלפי היהודים בעולם כולו.
שום מחיר בחיי אדם של בני-עמם לא ירתיע אותם! נהרגו להם כ-9,000 מחבלים, ונהרגו יותר מעשרים אלף אזרחים, ועוד עשרות אלפי פצועים, ומיליוני פליטים! והם חוגגים את ניצחונם עלינו בזכות "הצלחתם" הברברית ב-7 באוקטובר!

* ישעיהו ליבוביץ: "אתה שואל, אם יש לי עניין בעם היהודי? יש לי עניין רק בעם היהודי! המדינה אינה מעניינת אותי אלא במידה שהיא משמשת מדינתו של העם היהודי, שאם לא כן, היא לא רק מיותרת אלא גם מזיקה. ראה, המדינה כשלעצמה היא מעמסה והכבדה על הבעיות הבינלאומיות; אנחנו מהווים אלמנט של אי-שקט ושל גרימת קונפליקטים בעולם. ובכן, אם מדינת-ישראל היא סתם מדינת-ישראל – היא גורם מזיק; אך אם היא מדינתו של העם היהודי – לא איכפת לי שהיא גורם מעורר אי-שקט. בשביל מי שאינו יהודי – עצם מציאותו של עם ישראל היא בגדר גורם מפריע. אם היטלר היה מצליח – היה, מבחינתם, משחרר את האנושות מהרבה קשיים. עצם הפזורה והגולה נוצרו על-ידי הייחוד של העם היהודי. ואם אין לו ייחוד – לא יוסיף להתקיים. והדבר אמור גם לגבי העם היהודי במדינת-ישראל." ["מחיר הציונות", 1966, לימים ב"אין שאננים בציון", 1974, 1986].

* סוף-סוף היא הסתלקה! נרי לבנה: "עדיף לקפוא מקור בברלין, מאשר לסבול בישראל." ["הארץ" באינטרנט, 12.1], ודברים אלה היא כותבת, כרגיל אצלה, עם ליקוק-תחת אנטי-ביבי לשוקניה: "התלבטתי אם לנסוע לברלין. מצד אחד לא היה קץ לגעגועיי לילדים ולנכדים. מצד שני היתה לי מין תחושה משונה שבכך שאני נשארת בתל אביב, בלי עתיד, כשראש הממשלה מצעיד אותנו לעבר אסון ודאי, איכשהו יש לי איזושהי שליטה מסוג 'תמות נפשי עם פלישתים.' עד כמה שזה נשמע מטומטם, כי הרי ברור לי שמותם של אנשים בקרב מיותר מעניין את נתניהו כאין וכאפס כל עוד הוא משמר את ממשלת השכול והכישלון."

* אהוד: האם באמת מעניין את המנוולים שונאי ישראל בעתירתם לבית הדין לצדק בהאג – אם "ההפיכה המשטרית" פגעה בכוחו של בית המשפט העליון, או לא!
מעניין בתחת שלי!
אבל מעניין מאוד את הכותבים בעלי הדעות הדפטיסטיות בעיתון "הארץ" הסבורים שיש לכך השפעה על "השופטים".

* הסופרת החשובה הלא-מתועבת איריס לעאל מהשוקניה: "היום השני בהאג, יומה של ישראל, היה בתמצית סטירת לחי מצלצלת וכתב תביעה נגד הממשלה המתועבת הזאת וכל מה שהיא עוללה בשנה האחרונה." ["הארץ" באינטרנט", 14.1].

* חוה ליבוביץ: אהוד יקר שבת שלום. קודם כל אני נהנית ממכתבך העיתי. תודה לד"ר משה גרנות על הבהרתו לערעורי על קביעתו שהקרבת קורבנות אדם היתה  נהוגה בישראל המקראית מימי אברהם אבינו עד ימיו של יאשיהו מלך יהודה כשם שהיתה נהוגה ביוון העתיקה. כלומר מבחינתו – קיומו הנורמטיבי של המנהג  ביוון העתיקה והן בישראל זהה בשתיהן. ולא היא. אכן אינני סותרת או מכחישה את תיאורי הקרבת קורבן אדם המצויים בתנ"ך אך אני חלוקה עליו לחלוטין בגישתו הפרשנית והאתית של המנהג.
ד"ר גרנות כופר או מתעלם מגישתו האתית של התנ"ך. ולדעתי בניסיונו להשחיר את התנ"ך... [אומר בזהירות כי אולי אני טועה] קולע את החץ [טיעוניו] וסביבו מסמן את המטרה. כי הוא איננו טורח לציין שמחברי התנ"ך מוקיעים מוסרית את מנהג העברה באש [למולך] את הבנים. המנהג היה נורמטיבי בממלכת ישראל שהתפלגה ממלכת יהודה, ועשתה הרע בעיני ה'. כך נאמר במפורש בכתוב. אחז ומנשה מלכי יהודה שעשו כמנהג תועבות הגויים ומלכי ישראל  והקריבו קורבן אדם את בניהם הם יוצאי דופן משאר מלכי יהודה הרצויים ואהובים על ה'.  והתנ"ך מוקיע אותם חזור ונשנה.
הגישה בתנ"ך מתעבת הקרבת קורבן אדם. אינני חושבת כי ליוונים  היתה  בעייה אתית בנושא הזה. ואת זה היה על ד"ר גרנות  לציין ולא לערוך הקבלה אגבית ופסקנית לגבי שתי התרבויות והעמים. כי השומע שאינו מכיר את התנ"ך עשוי להתרשם שאכן זאת היתה הנורמה בשני העמים. ויש בכך משום הונאת דעת.
באותה קביעה אגבית ופסקנית הוא מביא כדוגמא את אברהם אבינו שהיה מוכן להקריב את בנו יצחק מבלי להתווכח עם ה' וזאת כאשר הוא מתעלם מהררי הפרשנות על עקידת יצחק כולל חיבורו העיוני פילוסופי של קירקגור על אברהם ועקידת יצחק.  זוהי גישה פשטנית לדעתי ולא ראויה.
לגבי דוד המלך שמסר לגבעונים לפי דרישתם, כמענה להפסקת הבצורת, את שבעת צאצאי שאול – אכן כתוב שזאת כדי שיוקיעום לה', אבל  אין מדובר במנהג קורבן אדם על מזבח אלא בהוצאה להורג בתלייה כדי לכפר על חטאי שאול.
חד וחלק התנ"ך אינו מציין שדוד תלה אותם [או הקריב אותם] אלא [שמואל ב' פס' ט'] "ויתנם ביד הגבעונים ויוקיעם [בקובוץ  לפי הניקוד] בהר לפני ה'." כלומר לא דוד הקריב אותם אלא הגבעונים ואין מדובר בזביחה אלא בתלייה . דוד המלך לא הקריב קורבנות אדם.
על יאשיהו מלך יהודה כבר אמרתי שהיה זה אקט מחאה ולא ריצויי. וד"ר גרנות פוסק שאיננו מכיר הקרבת קורבנות אדם שלא לשם שמיים.  אז אולי אנחנו חלוקים באשר למושג מהו הקרבת קורבן אדם  בהגדרה. מה שברור הוא שהתנ"ך מתנגד למנהג בכל תוקף!

* חוה ליבוביץ: שבוע טוב עורך מסור, גם אני שואלת לאן נעלמו הקלמנטינות החמודות המתוקות ודקיקות הקליפה שהמיץ שלהן תאווה לחיך? הקלמנטינות הנוכחיות כל הדרן בקליפתן. התוך יבש ותפל. פשוט הונאת הציבור. גם אני מתגעגעת לקלמנטינות של פעם ומבכה את היעלמן.
הדיוק שלך בניסוח גורם לי הנאה מרובה וצחוק – מצרך חיוני בימים קשים אלו. הגדרת כל כך מדוייק את אורי הייטנר שמתמוגג מעצמו ולשונו היצירתית בגידופים וקופירייטר של ביטויים ארסיים – וקמצוץ מהביקורת שהוא משפד בה אחרים לא חל עליו.  ולמי שחולקים  עליו או לא מסכימים איתו  הוא קורא פסיכופטים.
צחקתי ונהניתי מהדיוק והתיאור. אין עליך אהוד. איש המילים והדיוק.

* חוה ליבוביץ: שבוע טוב לאהוד, הסיפור על שני האינסטלטורים המתחזים בחביבותם [וערבים] אכן תמוה. אמנם  למדתם את הלקח, אבל בימים טרופים אלה לתת אמון בשני זרים ועוד ערבים שמספרים שנשלחו ע"י חברת שירותי בית ולפתוח בפניהם את דלת ביתכם מבלי שחברת השירות עידכנה אתכם קודם לכן – זה ממש מסוכן ומעשה פזיז. טוב שאתם מזהירים אחרים.
מצטרפת להנאה של פוצ'ו מפרסום המפגשים שלך עם הסופר יצחק אורפז. גם אני נהנית מהתיאורים המצחיקים והכנים שלך הנאה מרובה, ומחכה בכיליון עיניים לגיליון הבא. איזה מתאבן.

* חוה ליבוביץ: ועוד הערה למשה גרנות בתשובתו לנעמן כהן. אולי התרומה של היהדות לתרבות המערב היא  האתיקה והמוסר? ערך שאיננו נופל בחשיבותו משלל תחומי היצירה והמדע שתרמה יוון העתיקה לתרבות ושבלעדיו אין כל טעם לתרומה התרבותית?

* קוראת נאמנה: אהוד יקר, בהזדמנות זו אביע שוב את התפעלותי ממך, מהחיוניות ומן ההתמודדות ומקיום עיתון סוער וחי ועוד עם הערות שלך שתמיד הן מבטאות גם אותי (אף כי התעייפת מלענות להייטנר  ובצדק...)

אהוד: להרוג ולשרוף ישראלים זה לא ג'נוסייד – כך לדעת בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג ולדעת כותבים בעיתון "הארץ". לומר בתגובה "שעזה תישרף" זו הוכחה לג'נוסייד מצד ישראל – כך בעיני בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג ולדעת כותבים בעיתון הארץ"!

* אם ובנה נהרגו היום (ראשון, 14.1) מפגיעת טיל נ"ט בביתם בכפר יובל שבאצבע הגליל, קרוב לקריית שמונה. ההרוגים הם מירה איילון, בת 76, ובנה ברק, בן 45, חבר בכיתת הכוננות במושב, שבחטיבה המרחבית 769. אב המשפחה אליהו, בן 74, נפצע בתקרית באורח קל. כפר יובל הוא יישוב הצמוד לגדר, ותושביו פונו ממנו כבר ב-18 באוקטובר. ["הארץ" באינטרנט, 14.1].
זה לא יכול להימשך ככה! – מתי נתחיל להוריד בניינים רבי-קומות ברובע דאחייה בביירות? זו השפה שהם מבינים.

* חסרים עוד כשניים וחצי מטר גשם: מפלס הכנרת עלה ב-5.5 סנטימטרים מיום שבת, והוא מגיע ל-211.22 מטרים מתחת לפני הים, שהם 242 סנטימטרים מתחת לקו האדום העליון.