ימים אחדים לאחר קטיעת רגלה של ציפקה הראל, ממייסדות מרום גולן וההתיישבות בגולן, התקשרתי אליה בדחילו ורחימו, לדרוש בשלומה ולאחל לה החלמה. איך אפשר לנחם אדם על אובדן כזה? תהיתי ביני לביני. כששאלתי לשלומה היא השיבה: "מעולה! נולדתי מחדש!"
היא לא אמרה את הדברים באירוניה. זה לא הומור שחור. אי אפשר היה שלא לשמוע את האושר בקולה, כמעט לראות דרך הטלפון את הברק בעיניה.
תגובה כזו לקטיעת רגל, שווה כתבה בעיתון. אבל אני מכיר את ציפקה כבר ארבעים שנה. ציפקה, בת 83, היא אשת ביצוע ממדרגה ראשונה, בולדוזרית שאין שני לה, הגולן לאורכו ולרוחבו זרוע בטביעות אצבעותיה ובמעשי ידיה. אך כוחה הוא תמיד מאחורי הקלעים. קדמת הבמה זרה לה. היא שונאת חשיפה, אינה מתראיינת. היא מתביישת אפילו להיכנס לחדר אוכל בקיבוץ אחר, כי מרגישה שעיניים ננעצות בה. ברור שלדבר בציבור על עניין אינטימי כל כך, על בריאותה, היא לא תעלה על דעתה.
ולמרבה ההפתעה, את הכתבה הזו יזמה ציפקה. היא פנתה אליי וביקשה שאכתוב את הכתבה. ואלה כשלעצמן חדשות.
מה שהביא אותה ליוזמה, היה המלחמה. "יש היום הרבה חיילים במצב כזה," מסבירה ציפקה. "הם איבדו רגליים. צפיתי בראיונות עם קטועים – זה ממש כואב. וחשבתי: איך אני יכולה להעביר להם את החוויה הזאת? המסר שלי אליהם, הוא שאפשר להפוך משהו שנראה לכאורה מפחיד, לחוויה חיובית אמיתית. אם עוברים את זה יחסית בהרגשה טובה, זה מרומם אותך. אתה יכול לספר את זה לאחרים, שיתעודדו. האמת היא, שאני לא מבינה איך זה כל כך הרים אותי."

במשך למעלה מחצי שנה סבלה ציפקה מכאבי תופת נוראים ברגל ימין, בשל בעיה בזרימת הדם. הסבל היה נורא. היא עברה אין ספור בדיקות ובירורים רפואיים במרפאות שונות ומגוונות, ולא היתה כל הקלה. ציפקה כבר כמעט אמרה נואש. ואז קרה לה נס. ליהודה הראל, האיש שאיתה, יש הגדרה מעניינת, חילונית לחלוטין, למושג "נס": אירוע שהסבירות הסטטיסטית להתרחשותו נמוכה מאוד. מה שקרה לציפקה עונה היטב להגדרה הזו לנס וגם להגדרה של מי שמאמין במיסטיקה.
בשל הידרדרות במצבה, ציפקה אושפזה בבית החולים "בני ציון" בחיפה. לאחר התייעצות רופאים, המליץ לה הרופא המטפל, ד"ר אסף לבנון, רופא בכיר בבית החולים, על קטיעה.
מספרת הגר: "אמא ניצבה בפני השאלה הקשה – שתי רגליים כואבות ודואבות או סיכוי לחיים ללא כאב."
מרגע זה, ההחלטה היתה בידי ציפקה. מה עושים? מן הסתם מבקשים חוות דעת שנייה, אולי גם שלישית או רביעית. קשה מאוד לאדם לקבל כזו הודעה.
ציפקה החליטה. יש לה עוד מה לעשות בעולם הזה, במשפחה שהקימה, בקיבוץ, בגולן. ציפקה בחרה בחיים. "חיי מעולם לא היו קלים ותמיד בחרתי לחיות אותם באומץ ובנחישות. אף פעם לא ויתרתי לעצמי וכך גם במבחן הענק הזה שעמד בפניי. אמרתי לרופא: נסר."
איזה אומץ נדרש להחלטה כזו! גם הרופא, ד"ר אסף לבנון, הופתע מהמהירות והחד-משמעיות של ההחלטה. "ראיתי שנשמתו נעתקה," מספרת ציפקה. כעבור יומיים ציפקה נותחה. לאחר הקטיעה, נאלצה ציפקה לעבור צנתור ברגל שמאל, כדי להבטיח את הזרמת הדם ברגל זו. "שלושה ימים אחרי הצנתור, כל עובדי בית החולים עמדו על המדרגות ומחאו לי כפיים. לא ראו כזאת זקנה..."
ציפקה לא הכירה את בית החולים "בני ציון". "לא הכרתי את הרופאים ולא את האחיות והאחים. הם היו אמפתיים ומלאי חמלה. ההתנהגות הכי נהדרת שיכולה להיות. מאוד מאוד הערכתי."
כעבור 12 יום ציפקה חזרה הביתה, "שמחה וטובת לב," כהגדרתה. נהג האמבולנס שאל, בהפתעה, את הגר: "למה היא לא צורחת?"
ציפקה הפכה את הכריתה ל"חוויה ממשית", כדבריה, "כי חזרתי ללא מילימטר של כאב. זו הצלחה מהממת. הכרתי רופא נחמד, מטפלים נחמדים. קיבלתי זאת כחוויה."
"נולדתי מחדש," אמרה לי ציפקה באותה שיחת טלפון, והיא מתכוונת לכך. "במשך למעלה מחצי השנה, שבה סבלתי מכאבים נוראים, הייתי סמרטוט. מיד עם הקטיעה, חלפו הכאבים לגמרי. בבת אחת, המראה שלי השתנה. השתנו לי הפנים, העיניים שלי קרנו. הפכתי לאדם מאושר."
ציפקה אינה חוסכת בשבחים לרופא שהציל את חייה, ד"ר אסף לבנון. "באופן שבו הוא התבונן בי, הבנתי שזה הרופא שאני רוצה וצריכה. הוא נתן לי ביחס שלו כל כך הרבה ביטחון, שאמרתי: מה יקרה? יומיים התלבטתי. אחרי יומיים קיבלתי החלטה. פשוט, כל כך האמנתי בו, בלי להכיר אותו." הגר מספרת, שהדוקטור אמר שוב ושוב: "קטונּוּ ליד דור הנפילים הזה."
כשציפקה הגיעה לביקורת, אמר לה הרופא: "אל תגידי לי שאת מאושרת. אני רואה את זה בעיניים שלך." הוא סיים את הביקור בקריאה: "הצלחנו!" הוא הוסיף שמעתה צריך לחיות מיום ליום בהתמודדות עם המחלה.
מאז חלפו כחודשיים. "אני לומדת, אני מלאת אנרגיה, לא עברתי חוויה קשה. רק טובה." היא נוסעת ברחבי הקיבוץ, לבדה, על קלנועית. היא משתתפת בלימודים מרתקים בקתדרה של ותיקי הגולן במתחם ווסט, בניהולו של נחום לפיד מיונתן, ונהנית מכל רגע. לציפקה מילים חמות על המשפחה שעטפה אותה באהבה ולשייני, המטפלת הזרה שהוצמדה אליה. ניכר בה שהיא באמת מאושרת.
אכן, יש חיים אחרי הקטיעה.

2. צרור הערות ‏10.1.24
* נזכור את 7 באוקטובר – יום קשה ועצוב. 9 לוחמים, מטובי בנינו, נפלו חלל.
עם כל הכאב, עלינו לחשוק שיניים ולהמשיך, בלי לעצור, עד ההכרעה.
זה היום הקשה ביותר מאז 8 באוקטובר. נזכור את 7 באוקטובר, כדי להבין שאין ברירה. עלינו ליצור מציאות שבה לא ייתכן עוד 7 באוקטובר. לשם כך עלינו למוטט את חמאס ולפרז את הרצועה, כולל השמדת כל המנהרות. לא העליתי על דעתי שזה ייקח כל כך הרבה זמן. אבל כן, זה ארוך ועוד ייארך זמן רב. וזה קשה. ומחיר הדמים כואב. ויהיו עוד ימים קשים כאלה. אולי גם קשים מאלה. אך אסור לנו למצמץ, אסור לנו להרפות עד הניצחון.
והניצחון – בוא יבוא. כלומר, נביא אותו.

* ויתרנו על ההכרעה? – אם בשלושה חודשים של לחימה עצימה לא הכרענו את חמאס, איך נעשה זאת בשלב ג', שהיא סוג של מלחמת התשה? האם הממשלה ויתרה על הכרעה?

* ציר ארכימדס – "תנו לי נקודת משען וארים את העולם," אמר ארכימדס, גדול מדעני העת העתיקה.
מהי נקודת ארכימדס של המלחמה? נקודת המשען שעמה נמנף את המלחמה לניצחון? זו לא נקודה. זה ציר. ציר פילדלפי. הציר החוצץ בין רצועת עזה למצרים. הציר שהוויתור עליו (על רובו באוסלו א' ועל השאר בהתנתקות) היה בכייה לדורות. הציר, שהפך לאורך למעלה משני עשורים לאוטוסטרדת האמל"ח והמלט לחמאס, שהמיטה עלינו עשרים שנות רקטות ואת טבח שמחת תורה. הציר, שבשליטה עליו נוכל להטיל מצור מלא על חמאס ולמוטט אותו. הציר, שלא יהיה ניצחון אם לא נכבוש אותו, ושכאשר ננצח, לא נממש לאורך זמן את הניצחון אם לא נרחיב אותו ונשלוט בו באופן קבוע.
לדעתי, כבר ביום הראשון של התמרון היה עלינו לפרוץ לציר פילדלפי ולהשתלט עליו. חבל שזה לא נעשה, אבל את העבר אין להשיב. כעת, יש להשתלט על הציר מוקדם ככל הניתן.

* תפקידה ההרסני של מצרים – במלחמת האזרחים בסוריה, היה מובן מאליו ששכנותיה ירדן, עיראק, לבנון וטורקיה תקלוטנה מאות אלפי פליטים סוריים. כפי שברור היה שפולין, רומניה והונגריה תקלוטנה מיליוני פליטים אוקראינים לאחר הפלישה הרוסית.
איך זה שמצרים מסרבת לקלוט ולו פליט אחד מעזה? הם דורשים מאיתנו לאפשר העברת סיוע הומניטרי לעזתים. ואיפה הסיוע ההומניטרי המובן מאליו שלהם – קליטת הפליטים? איפה הסולידריות שלהם כערבים לערבים?
מצרים מכבידה את ליבה כלפי העזתים מטעמים פוליטיים, אנטי ישראליים. זהו המשך לפוליטיקה הערבית ממלחמת השחרור ועד היום, של הנצחת הפליטוּת הפלשתינאית כנשק נגד ישראל. גם כאן, נדרשים הפליטים העזתים לשמש נשק נגד ישראל. הם נדרשים להישאר בשטח המלחמה בעזה, כדי להקשות על ישראל במלחמה וכדי לפגוע במעמדה הבינלאומי.
כן, כך נראה השלום עם מצרים. בשלום עם מצרים מסרנו למצרים את כל סיני, במחיר כבד מנשוא של עקירת חבלי התיישבות ישראליים. הרי המינימום שניתן היה לצפות מהמצרים, הוא לקלוט בצפון סיני את הפליטים העזתים עד שוך הקרבות ועד שיקום הרצועה. אך המצרים מעדיפים לפגוע בעזתים כדי לפגוע בישראל. וזאת, למרות שיש למצרים אחריות כבדה לאסון 7 באוקטובר, בכך שהעלימה עין, במקרה הטוב (או הנאיבי) מהעברת האמל"ח והמלט שיצרו את המפלצת הטרוריסטית הרצחנית.
...ואנחנו נמנעים (או אני מקווה שרק מהססים) אם להשתלט על ציר פילדלפי ועל רפיח (שממנה נורו השבוע רקטות לגוש דן), למרות שהדבר חיוני למלחמה, מחשש שנרגיז את המצרים...

* אמינות היא חוסן – אחרי המטח על הר מירון, צה"ל הודיע שחלק מן הרקטות יורטו והשאר נפלו בשטחים פתוחים. רק שעות אחרי שחיזבאללה פרסמו את הסרטון המצביע על הפגיעה הישירה, דובר צה"ל אישר זאת. התנהלות זו פוגעת באמינות צה"ל ובאמון הציבור בו וזו פגיעה בחוסן הלאומי. העובדה שצה"ל אינו מצליח להגן על מתקן חשוב כל כך, מדאיגה.

* הפטריוט – במשך שנים תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו עשתה רצח אופי לאהרון ברק. המנוולים האלה הציגו אותו כאוייב העם. הביביריון אמסלם, שר במשרד המשפטים (!), קרא להשליך אותו לכלא. המעי הגס של "המשפחה", הילדז, חירף וגידף אותו ללא הרף.
וכאשר ישראל זקוקה לו, נתניהו קרא לו, והפטריוט הזה, בגיל 87, אדם לא בריא, מטפל באישה חולה, התייצב על המקום לשירות מילואים משפטי למען המולדת.
אפשר לשבח את נתניהו שפנה אליו, אבל מן הראוי שיירד על ברכיו ויבקש סליחה ומחילה על שנים של הסתה והתרת דם.

* אין ראוי ממנו – אף פעם לא הייתי מחסידיו של אהרון ברק. בעשרות השנים האחרונות כתבתי מאמרים רבים נגד האקטיביזם השיפוטי, נגד מישפוט היתר של הציבוריות הישראלית ונגד פסיקות של בג"ץ כמו פס"ד קעדאן. יצאתי נגד האמירות שלו כמו "הכול שפיט," "מלא כל הארץ משפט," "גם החלטה של מפקד אם לאגף מימין או משמאל נתונה לביקורת שיפוטית" וכד'. יצאתי נגד המונוליטיות שהייתה באותם ימים בהרכב בית המשפט ובעיקר להתנגדותו הנחרצת למינוי של המשפטנית הדגולה רות גביזון לבית המשפט העליון.
ועם זאת, מעבר למחלוקת, תמיד הערכתי אותו מאוד. תמיד ראיתי בו ענק משפטי. קיוויתי שרות גביזון תצטרף לבית המשפט העליון כדי שיהיו בו שני ענקי משפט שהם גם מנהיגים משפטיים בעלי דעות שונות. סלדתי מההסתה והשנאה כלפיו בהובלת תעשיית השקרים וההסתה.
במיוחד סלדתי ואני סולד מהטלת הדופי בפטריוטיות הציונית שלו. זהו שקר וכזב. מדובר בפטריוט ציוני ממדרגה ראשונה. אבל כל מיני אזובי קיר זבי חוטם מרשים לעצמם להציג אותו כאנטי ציוני.
עם פרסום מינויו כנציגנו בבית המשפט בהאג, כתב איזה אוויל מוסת ובור, שברק הוא אבי גישת "מדינת כל אזרחיה." במאמר מוסגר אציין שהסיסמה "מדינת כל אזרחיה" היא סטראט-אפ של עוכר ישראל עזמי בשארה, לתת כותרת מכובסת לחיסול המדינה היהודית, באמצעות הצגה דמגוגית ושקרית של סתירה, כביכול, בין מדינה יהודית לבין היותה של כל מדינה דמוקרטית שייכת לכל אזרחיה. כל מי שמשתמש במושג הזה, הוא למעשה אידיוט שימושי של עזמי בשארה.
אבל הטענה שברק הוא בעד מה שקרוי בכיבוסית "מדינת כל אזרחיה" היא שקר מוחלט. ברק מאמין גדול במדינת הלאום היהודית. קראתי פעם אמירה של מוסת אחר, שכתב שבית המשפט "של ברק" (שכבר 17 שנים בפנסיה) יבטל את חוק השבות. ברק כתב כל כך הרבה בעד חוק השבות והפריך את טיעוניהם של מבקרי החוק. אבל המוסתים לא קשורים למציאות ועובדות זרות להם.
על הטענה שחוק השבות הוא חוק מפלה ומנוגד לערך השוויון הגיב ברק, שישראל כמדינה יהודית מחויבת להבטיח את צביון המדינה לדורות, באמצעות שליטה על מפתחות הכניסה. בכניסה למדינה יש להעדיף יהודים, כי זה ייעודה של המדינה. בין האזרחים שבתוך המדינה צריך להיות שוויון, ככתוב במגילת העצמאות.
השוויון שעליו הוא דיבר אינו שוויון לאומי אלא שוויון אזרחי. ברק אינו רואה את מהותה היהודית של ישראל רק בחוק השבות. במאמר שפרסם ברק ב"הארץ" ב-2018, "חירותו של האדם במדינה יהודית ודמוקרטית", הוא הציג את תפיסתו בדבר מהותה היהודית של המדינה. מה שהוא פרט כמעט זהה לחוק הלאום. גם הסעיף המושמץ ביותר בחוק הלאום, סעיף ההתיישבות, מופיע בחזון המדינה היהודית דמוקרטית של ברק. וכך הוא כתב: "מדינה יהודית... היא מדינה שהתיישבות היהודים בשדותיה, בעריה ובמושבותיה היא בראש דאגותיה."
אהרון ברק עומד כבר שנים רבות תחת מתקפה דו-ראשית, מהימין הקיצוני ומהשמאל הקיצוני. השמאל הקיצוני מתייחס אליו כאל "מכשיר אקיבוש [הם מאייתים בטעות את המילה אחרת] וההתנחלויות." לשיטתם, הם צודקים, בניגוד לאלה שמאשימים אותו בפוסט ציונות. אהרון ברק הוא ביטחוניסט, שנתן גושפנקה משפטית לצעדים ביטחוניים רבים מאוד. יוקרתו הבינלאומית, כמו גם יוקרת בית המשפט העליון, הם שכפ"ץ מגן יעיל ביותר לישראל במוסדות המשפט הבינלאומיים. היוקרה הזו היא ששומרת על קצינים וחיילים ישראליים מפני העמדה לדין בחו"ל על פשעי מלחמה. אילו מזימתם האפלה של לוין, רוטמן וחבר מרעיהם לבטל את עצמאות מערכת המשפט צלחה, היה זה איום מיידי ומוחשי על קציני צה"ל וחייליו.
כעת, מול המתקפה האנטישמית בהובלת דרא"פ, בהאג, אין אדם מתאים וראוי מאהרון ברק מלייצג את ישראל. ולכן, אפילו נתניהו, העומד בראש תשלובת תעשיות השקרים וההסתה שמבצע רצח אופי מתמשך נגד ברק – כאשר עמד בפני סכנה שבמשמרת שלו ישראל תורשע בהאג ותהיה זו עוד תוספת משמעותית לסל הכישלונות שלו, העמוס לעייפה, הוא פנה דווקא לברק.

* קליבר מיקרוסקופי – השר הכהניסט עמיחי אליהו, חומץ בן חומץ, גינה את מינויו של אהרון ברק לנציגנו בבית המשפט בהאג. בחוצפתו ובורותו הוא הטיל ספק בהתאמתו לייצג את ישראל.
בטח הוא היה רוצה שבמקום ענק המשפט נשלח לשם מישהו בקליבר המיקרוסקופי של עוכר הדין בן גביר, או אחד מעוכרי הדין של "חוננו", הזרוע המשפטית של הכנופייה הכהניסטית, שישיר שם "שישרף לכם הכפר" ויצווח "מוחמד מת" ו"מוות לערבים".

* למה אלפר מתנגד למינוי ברק – שעה שהאספסוף של סיעת הליכוד, כולל שרים בממשלה, משתלחים במינוי השופט ברק ומציגים זאת כ"עלבון למחנה," תמונת הראי שלהם, רוגל אלפר, יוצא גם הוא נגד המינוי באותו טיעון – "עלבון למחנה." לטענתו, המינוי הזה הוא עלבון ל"מחנה הליברלי", בכך שהופכים את הסמל שלו למשרת האינטרסים של נתניהו.
רוגל אלפר מאמץ את הדיבר הראשון של פולחן האישיות הביביסטית – המדינה זה ביבי. מבחינתו, התביעה בהאג היא נגד ביבי, ובשום אופן ברק לא צריך להציל אותו. אלפר מודע לכוחו, יכולותיו והשפעתו של השופט ברק, וליכולתו להטות את הכף במשפט לטובת ישראל, ולכן הוא כל כך מוטרד מהמינוי. כי הוא רוצה שישראל תורשע בג'נוסייד.

* המופת של ברק – יאיר לפיד קורא למחנה הממלכתי לפרוש מהממשלה ולפעול להפלתה. זה מה שדרוש היום למדינת ישראל? משבר קואליציוני? כאשר צה"ל נלחם בשלוש חזיתות לפחות? כאשר בכל יום נופלים חללים במלחמה? כאשר 136 חטופים מצויים בשבי חמאס ועוברים השפלות, עינויים ופגיעות מיניות? כאשר עוד לא התחלנו להילחם בלבנון? כאשר למעלה ממאה אלף ישראלים עקורים מבתיהם? כאשר אנו נמצאים תחת מתקפה אנטישמית ששיאה היא התביעה בהאג, בגין עלילת ה"ג'נוסייד"? הוא התחרפן?
במקום לדרוש מהמחנה הממלכתי לפרוש, מוטב שהוא וליברמן יצטרפו, כדי שממשלת החירום תהיה ממשלת אחדות לאומית.
נכון, זו לא חוויה נעימה לשבת בממשלה הזאת, עם כלומניקים וביריונים, עם כנופייה כהניסטית לא לגיטימית. אבל זו דווקא סיבה להצטרף לממשלה, כדי לצמצם את כוחם והשפעתם של הכוחות הללו.
כדאי שלפיד ייקח דוגמה מאהרון ברק, שבגילו המופלג, על אף בריאותו הרופפת, ולמרות מסע ההסתה הנורא שעבר, בשעת מלחמה הוא נכנס מתחת לאלונקה, כי טובת מדינת ישראל קודמת לכל שיקול אחר.

* אנטישמי נחות – הנחותים בין האנטישמים הם האוטו-אנטישמים. יהודונים עלובי נפש ומתוסבכים, אכולי שנאה עצמית, שבמקום להתאבד הם עושים קולקטיביזציה של שנאתם העצמית, ומסיטים אותה לשנאת עמם.
ההאשמה ההזויה והמופרכת של ישראל בג'נוסייד, היא עלילת דם אנטישמית קלאסית. וכמובן, אותם אוטואנטישמים ארורים הם בין הראשונים להפיץ אותם. עופר כסיף ולהקתו שיגרו עצומה לבית הדין בהאג בה דרשו להרשיע את ישראל בג'נוסייד.
ארורה הרחם שהמליטה את עופר כסיף.

* כפייה חילונית – כולנו מייחלים לשובם של החטופים. אנשים שונים וקהילות שונות מבטאים בדרכם את משאת הנפש הזאת. יש שעושים זאת במופע גיטרות, יש במסע אופניים, יש בתפילה בכותל ויש בהפרשת חלה.
ברעננה התארגן טקס הפרשת חלה בחטיבת הביניים שבה למדה נעמה לוי, אחת החטופות. היתה זו התארגנות של המשפחה, הקהילה ובית הספר, ורבנית מקומית הייתה אמורה להוביל זאת. וכאילו לא קרה כאן דבר בשלושת החודשים האחרונים, אנשי ה-6 באוקטובר הרימו ראש וצעקה – הדתה-שמדתה, מה פתאום בבית ספר חילוני וכו'. שוב, אותה דוסופוביה מכוערת. הובילה את ההתנגדות סיעה בעירייה שנקראת "הרוב הדמוקרטי". איני יודע איזה רוב הם מייצגים בדוסופוביה הזאת, אני משוכנע שאין רוב כזה. מה שבטוח, הוא שאין כאן שום דבר דמוקרטי.
לא טוב לכם? אל תשתתפו באירוע. חיו ותנו לחיות. יש אנשים שזו דרכם – כבדו אותה.
למרבה הבושה, האירוע בוטל. זו בושה לרעננה ובושה למדינת ישראל.
בקיבוצי החילוני, נערך בשבוע הראשון למלחמה טקס הפרשת חלה למען החטופים. חברה אירגנה זאת בביתה והזמינה את הנשים. רבות השתתפו.
אליי לא מדבר המנהג הזה, אבל זו מסורת יהודית ואני מכבד אותה. אני מוביל באורטל את קבלת השבת, וגם בה אנו דורשים בכל שבוע בשלומם של החטופים, הלוחמים והעקורים.
אני סולד מהדוסופובים האלימים, שמקדמים כפייה חילונית אנטי-דתית, בדיוק כפי שאני סולד מקנאים דתיים המקדמים כפייה דתית. הם מייצגים את הרע ואת המכוער, שעלינו להשליך מאחורי גבנו, בשיקום החברה הישראלית אחרי האסון בשמחת תורה.

* ייצוג הולם – אני לא מבין למה באים בטענות לקטי שטרית. ישראל היא דמוקרטיה, ובדמוקרטיה מגיע ייצוג הולם גם לטיפשים.

* העץ הנדיב – גזמתי עץ תפוח ופתאום – בום טראח. מה קרה? תפוח גרני סמית גדול נפל מהצמרת, בכינון ישיר אל ראשי.
קיללתי בליבי את אייזיק ניוטון על כך שהוא הקדים אותי ביותר מ-300 שנה, וגזל ממני את הזכות לנסח את תורת הכבידה.

[אהוד: איך יש תפוח על העץ באמצע החורף?]

* ביד הלשון: מורפיום להמונים – במאמר ל"הארץ" תקפה יסמין לוי את השר חילי טרופר, בשל דבקותו במסר האחדות ובממשלת החירום, וכתבה: "מי שאולי חש כמושיע מתוך הממשלה לא מאחה את השסעים, אלא מספק מורפיום להמונים."
מורפיום הוא סם ותרופה, המשמש כמשכך כאבים. משכך כאבים אינו מרפא את המחלה אלא רק מרגיע את התחושה. היא מציגה את טרופר כמי שאינו מתמודד עם הבעייה עצמה, אלא משכך את כאבי הציבור.
הביטוי "מורפיום להמונים" הוא פרפרזה לביטוי של קרל מרקס: "הדת היא אופיום להמונים." הוא מופיע בספרו "לביקורת פילוסופיית המשפט של הגל". לטענת מרקס, הדת היא הנחמה של הציבור המדוכא, והיא מסממת אותו, כמו סם האופיום, כדי לעמעם את הצורך שלו במחאה על סבלו. בכך היא מנציחה את סבלו ואת סבל מעמד הפועלים כולו.
אורי הייטנר