מול קברם הטרי
של מולי שפירא, אברהם תירוש, דן בירון,
גבי ברלין, דוד ליבאי
מוּלִי איננו, ותירוש נעֶלָם
דן , כְּבָר לא מחיֵיך, וככה כולם,
גם גבי הלך ודויד ליבאי,
עולמֵנו הזה הוא מָדור ארעי;
בנֵי דורי שסביב, מגיעים אל הקֵץ,
ומול – כך אני חש – איך נמוג החוצֵץ
שביני לבין יום הסיום הכָּפוי,
שהוא כל כך קרוב, שהוא כל כך צָפוי,
ואינני מבין, בריאותי הן בַּטוֹב,
אך יודע היטב – זה קרוב, זה קרוב.
ובקינאה אדירה, כְּאוּבָה, כך אביט,
בַּדּוֹר שעִם כל חידושֵי רפואה עכשווית
יִזְכְֶּה להגיע אל גיל המאתיים,
וזה כל כך קרוב ,עוד מחקר 'חד או שניים,
אך עליי כבר יִפְסַח, לא אספיק, ויהי מה,
לעלות על רכבת אותה הקידמה,
ואנחנו, סָבים בִּשְּׁנתם השמונים,
נהיה העבָר, עֵדים אחרונים,
לתוחלת חיים עם תִּקְרַת תַּחְלוּאָה
לפני שֶיוּשְׂמוּ חידושֵי הרפואה.
עקיבא נוף