במלאת 8 שנים למותו בגיל 94
מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב
יצחק אורפז ביומנים שלי
מתוך יומן 2011
15.3.11. פגישה עם אורפז ב"שיין". מספר לי שוב כיצד אחיו הציל אותו המשבר שקרה לו בראשית שנות השבעים [דומני אחרי הפרשה עם נ.ל.]. הוא סיפר לי זאת כבר פעמיים, אבל אי אפשר להפסיק אותו והוא מתרגש כל פעם כאילו הוא מספר לי זאת בפעם הראשונה. המעניין שהוא מספר שכאשר יצא מהמשבר כתב באותו בוקר בהינף אחד את הסיפור "אישה קטנה", שהוא אכן, לדעתי, אחד מסיפוריו הטובים ביותר.

12.4.11. לפני הצהריים עם אורפז ב"שיין". אני מספר לו על "יערות הכרמל" וזה כמובן מזכיר לו שפעם נסע בדרך ואדי מילק לאוניברסיטה בחיפה ששם בולי הרצה על "הצליין החילוני" שלו והזמין גם אותו לדבר על כך. מה שיפה אצל יצחק שכל דבר מזכיר לו את עצמו, את ספריו ובעיקר את הצליין החילוני שלו. סיפר שבשעתו רצה ששון סומך להזמין אותו לבקר במרכז הישראלי בקהיר, אבל כאשר שמע שנושא הרצאתו הוא "הצליין החילוני" אמר שזה לא מתאים לסטודנטים המצריים, שאינם מבינים איך אפשר להיות חילוני.
ב-15 באוקטובר תימלאנה ליצחק 90 שנה והוא הבטיח למסור לי פואמה שלו, שכבר פורסמה פעם, שאתן באותו מועד.

18.4.11. יום שני. ערב פסח. לפני הצהריים אני יוצא עם תיק בד גדול מלא בכל טוב, מרק עוף, אטריות, דגים ממולאים וצימס, משלוח מנות ליצחק אורפז לקראת החג, והוא שמח מאוד על כך. התבשילים של יהודית מזכירים לו את בית אימו.

20.4.11. אורפז. טוען שהוא נחלש וחושש פן ייפול. מחכה לי בשמש על הספסל ממול לקפה "שיין" ואנחנו יושבים קצת יחד ומתחממים בשמש עד שנכנסים פנימה לקפה. הוא מודה מאוד ליהודית על משלוח מאכלי החג שהכינה ושהבאתי לו. הסדר המשפחתי אצל בנו מילא אותו קוצר-רוח ורצה מאוד לחזור הביתה רק לא היה באפשרותו.
כרגיל כל דבר מזכיר לו את הצליין החילוני. כשאני מספר לו שהיינו ב"יערות הכרמל" הוא נזכר שעבר שם בסביבה כאשר נסע לסמינריון שנתן בולי באוניברסיטת חיפה על "הצליין החילוני" והזמין גם אותו להרצות.
הוא מביא לי דברים שכתב על אפו היהודי לאחר שזכה בפרס ביאליק כדי שאולי אתן אותם באוקטובר הקרוב במלאת לו 90 שנה. רשימה יפה. ממנה מסתבר לי כי בשעתו היה לו כינור, כנראה מהתקופה שהיה בשפיה, והוא ניגן כינור שני ליד כנר שנעלם לימים ביוון או בטורקיה. במועדון לילה בנתניה רצה להרשים וניפץ את כינורו על ראשו של סרג'נט בריטי, ובנס ניצל. ואילו הבחורה היהודייה שעל כבודה רצה להגן לא היתה אלא זנזונת של חיילים בריטיים מירושלים.

26.4.11. פגישה לפני הצהריים עם אורפז. הוא מספר לי פעם נוספת את סיפור ה"טשרני דוּפָּא" בנצרת. זה היה אחרי מלחמת ששת הימים. בנצרת היה ראש עיר ערבי קומוניסט. יצחק כתב אז רשימה מוכיחה ב"תרבות וספרות" של "הארץ" שעיקרה גישה מוסרית שלנו כלפי הערבים, רשימה שהתאימה לרוחות המנשבות בקרב צמרת הספרות העברית, אם כי היה לדבריו פחות קיצוני מקניוק בהתנצלות כלפי הערבים. וכך יצא שלאחר פגישות אחדות הוזמנה חבורת הסופרים העבריים לנצרת, למפגש משותף עם סופרים ואזרחי העיר. קניוק נשא שם נאום של התרפסות בפני הערבים, וכמוהו סופרים עבריים אחרים. יצחק ניסה לאזן. מהיותו עורך לילה בכיר ב"על המשמר", היה מגיע אליו חומר מסווג, שלא לפרסום, ובין השאר ידיעה על כך שטייסי הקרב הרוסיים במצרים, המדריכים – כטוב ליבם בוודקה, מכנים, בינם לבין עצמם, את חניכיהם בשם "טשרני דוּפָּה" שפירושו תחת שחור. וכך יצחק מקבל את רשות הדיבור בפני אולם מלא נצרתיים, ואומר כי כמו שהאמריקאים משחקים בנו, בישראלים, ומפעילים אותנו לפי האינטרסים שלהם, כך הרוסים נוהגים במצרים, ולחיזוק דבריו הוא מביא לדוגמא את הסיפור על "טשרני דופה".
מיד הוא מרגיש דממה חשודה באולם, ואנשים קמים ולאט לאט מתקרבים אליה כמבקשים לעשות לו סוף. אך ראש העיר מניח ידו על כתפו, מחבק אותו ומזכיר לנוכחים את המסורת הערבית האצילה שאין פוגעים באורח, אפילו הוא אומר דברי שטות שאין כמותם, שהם כמובן מופרכים. וכך הוא מציל את יצחק מזעם הקהל, ויצחק יושב ולא מדבר עוד באותו כינוס.
בשעתו, לאחר שסיפר לי, כתבתי את השיר הבא, אבל לא פירסמתי אותו כדי שלא לפגוע ביצחק:

שחור אוהב מאוד תחת
מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

טְשׁוֹרְנִי אוהב מאוד דוּפָּה
דופה לא פותחת לו
אחרי הפצרות רבות פותחת לו
מאז הם צמד נאהבים
טְשׁוֹרְנִי דוּפָּה
ומה זה טשורני דופה
ככה לפני הרבה-הרבה שנים
סיפר לנו חבר סופר
טייסי הקרב הרוסיים במצרים
היו מכנים בחדרי חדרים
ובלגימת בקבוקי וודקה
את חניכי הטיס המצריים שלהם
והיום אם תאמר טשורני דופה בפומבי
בקהל ערבי
יסקלו אותך באבנים

לדבריו הוא קם בבוקר עם כאב-גב והולך עם חגורה רחבה סביב בטנו, מבחוץ, וגם עם סוודר ומעיל. מספר שזיוה, אשתו השנייה, אם התאומות, חולה מאוד.
אהוד בן עזר
המשך יבוא