בימים אלה אנו מציינים שנה למהפכה המשטרית, ששר המשפטים יריב לוין הציג בינואר 2023, והעניק לה את השם המכובס "רפורמה משפטית".
מאז שנות ה-90 אני מטיף לרפורמה משפטית. במאמרים רבים יצאתי נגד משפוט היתר של הציבוריות הישראלית, נגד האקטיביזם השיפוטי הקיצוני ובעבר גם נגד ההרכב המונוליטי של בית המשפט העליון, אלא שהבעייה הזו כבר נפתרה.
אך כשצפיתי בנאומו של לוין חשכו עיניי. זו אינה רפורמה משפטית. מיד בתום נאומו התיישבתי לכתוב מאמר ל"שישי בגולן" תחת הכותרת "מהפכה משטרית". לא ידעתי שבאותה שעה רבים וטובים העניקו לה בדיוק אותה כותרת (אח"כ הרחיקו לכת וכינו אותה הפיכה משטרית, שזה דבר אחר לגמרי ואינו רלוונטי למקרה הזה). אין זה ניסיון לתקן את מערכת המשפט, אלא לחסל אותה, להשתלט עליה, להכפיף אותה לרשות המבצעת. הפתרון לכאב ראש אינו עריפת הראש. כאב הראש אמיתי, מחייב מענה. אבל ה"רפורמה" של לוין נועדה לערוף את הראש.
יותר משהמהפכה נגעה לרשות השופטת, היא נגעה לרשות המבצעת. היא נועדה להפוך אותה לשלטון ללא מיצרים, שאינו נתון לביקורת, שביכולתו לעשות ככל העולה על רוחו. זאת, יחד עם ניסיונות להעמיד את ראש הממשלה מעל החוק, בחוקים, כמו החוק הצרפתי, שהיו בקנה והמתינו בתורם להחלטה על פסקת ההתגברות האוטומטית, שתאפשר לכנסת, הנשלטת בידי הממשלה, לחוקק כל חוק. כל זאת, בשם עיקרון אחד, חשוב אך אינו בלעדי, של הדמוקרטיה – רצון הרוב. בשם רצון הרוב, שהתבטא ב-64 ח"כים של הקואליציה שהרכיבה את הממשלה הגרועה בתולדות המדינה, הם ניסו להפוך את הדמוקרטיה הישראלית לעריצות הרוב.
ישראל היא מדינה יהודית דמוקרטית. המהפכה המשטרית – ודאי שלא היתה דמוקרטית. היא גם לא יהודית. אחת הבשורות הגדולות שהעם היהודי הנחיל לעולם, היא הרעיון שהשליט אינו כל יכול. בעולם הקדום, השליט הוא מקור הסמכות. רצונו – הוא החוק והוא מחייב את הכול. היהדות יצאה נגד הנורמה הזו, שנקראה "מלך ככל הגויים", והציעה חלופה מהפכנית – מלך הכפוף לחוק, ריסון המלך ושלטון מבוזר. פרופ' אמנון שפירא המנוח הגדיר את היהדות "דת אנרכיסטית". יש צדק רב בדבריו. משה לא מינה עצמו למלך. הוא לא העביר את ההנהגה בירושה לבנו. גם את יורשו, יהושע, הוא לא מינה למלך.
בספר דברים, נאומו האחרון של משה אל בני ישראל, הוא מתייחס לראשונה למלוכה: "כִּי-תָבֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ: אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ ... רַק לֹא-יַרְבֶּה-לּוֹ סוּסִים... וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה-לּוֹ מְאֹד. וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל-סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת-ה' אֱלֹהָיו, לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם. לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו, וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול, לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל-מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל."
זהו מסמך מרחיק לכת במהפכנותו, לעומת הנורמה של עמי קדם. אין מצווה להעמיד מלך לישראל. אולם משה, כאדם ריאלי, מבין שהעם, שיראה שלכל הגויים יש מלך, ידרוש למנות מלך גם לעם ישראל. "וְאָמַרְתָּ: אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל-הַגּוֹיִם." ברגע שזו תהיה דרישת העם, הדרישה תענה, ימונה מלך, אך לא ככל הגויים, אלא שונה לגמרי. התורה מנטרלת אותו משלושת הסממנים המבטאים את עליונותו של מלך "ככל הגויים": יכולת לממש ללא בקרה וללא גבולות את יצריו – יצר הכוח והשליטה (מרבה לו סוסים), יצר המין (מרבה לו נשים) ותאוות הבצע (מרבה לו כסף וזהב). משפט המלך הישראלי מאפשר מלך, שלא יוכל להרבות לו סוסים, נשים וכסף. המלך הזה אינו החוק, אינו מקור הסמכות, הוא כפוף לחוק, התורה, ונאסר עליו לסור ממנו ימין ושמאל. ואין לו זכויות יתר, אלא הוא שווה לאחיו, ואל ירום לבבו מהם.
חלפו דורות רבים עד שהעם דרש מלך. וכשזה קרה, שמואל הנביא עשה הכול כדי לשכנע את העם שאין בכך צורך, והזהיר אותו מכך שהמלך יעבור על שלושת האיסורים הנ"ל. בסופו של דבר, אלוהים מורה לשמואל להיענות לרצון העם. אך שמואל היטיב להעביר את המסר על מהות ה"מלך ככל הגויים", כדבר רע, שיש להימנע ממנו.
כאשר דוד המלך נאף עם בת שבע ושלח את בעלה, אוריה החתי, אל מותו, הוא נהג בדרך מלך ככל הגויים. על כך נזף בו נתן הנביא במשל כבשת הרש, והתריס בפניו: אתה האיש! דוד לא פגע בנתן, כי הבין את טעותו ואת חטאו ואת צדקתו של נתן.
שלמה המלך, שהחל את דרכו כמלך האידיאלי, הסתאב עם השנים ונהג בניגוד מוחלט למשפט המלך – הרבה לו סוסים, נשים, כסף וזהב. ולכן, ממלכתו נקרעה בימי בנו.
איזבל, בת אתבעל מלך צידונים ואשתו של המלך אחאב, לא יכלה לשאת את שיטת המלוכה הישראלית. היא לא הבינה איך זה אחאב, המלך, מדוכדך כיוון שנבות מסרב למכור לו את כרמו. זה מלך או סמרטוט? מה פתאום לקנות? הרי הוא המלך והוא יכול להפקיע את רכוש הנתינים ככל העולה על רוחו. ולא זו בלבד שהוא רוצה לקנות את הכרם, נבות מסרב. שנתין יחציף פנים כלפי המלך ויסרב לו?! ומה תגובתו של המלך? דיכאון. מה זה?!
איזבל מיהרה לפעול על פי הנורמות שעליהן גדלה, של "מלך ככל הגויים", וביימה משפט ראווה, שבו העלילה עלילה נגד נבות והוא הוצא להורג, כדי שאחאב יוכל לרשת את כרמו.
על כך התרעם אליהו הנביא, ששאל את אחאב בהתרסה: "הרצחת וגם ירשת?!" מלך אינו כל יכול. הוא כפוף לחוק ולמוסר. המלך נהג בניגוד לחוק ולמוסר. אליהו הטיל על אחאב את האחריות לפשע וניבא את מותו: "בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבוֹת יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה." בפשע כלפי נבות, המיט אחאב על עצמו את קץ מלכותו וקץ שושלתו.
בשני העימותים הללו עומד הנביא, המגלם את עמדת היהדות ודרישותיה, מול המלך, כדי להבהיר לו שאין הוא כל יכול, אין הוא רשאי לנהוג ככל העולה על רוחו, מעמדו אינו מקנה לו זכויות יתר ואינו מאפשר לו לעבור על החוק ועל המוסר.
התלמוד, במסכת סנהדרין, מציג בפנינו עימות דומה, הפעם בין המלך ינאי לבין גיסו, שמעון בן שטח, ראש הסנהדרין. ינאי הוזמן למשפט בפני הסנהדרין, כיוון שעבדו הרג אדם. הוא דרש מהמלך לעמוד בפני הסנהדרין, כי המלך כפוף לחוק ולמשפט כמו כל אזרח, ושום חוק צרפתי אינו מקנה לו חסינות. ינאי לא ציית לו. הוא לא העז לסרב, ולכן הוא אמר שיקום רק אם כל חברי הסנהדרין יורו לו לעשות כן. הוא ידע, כנראה, שבניגוד לשמעון, הם יראים מפני כוחו של המלך. חברי הסנהדרין כבשו את פניהם בקרקע, מפחד ומבושה. אמר להם שמעון בן שטח: "בעלי מחשבות אתם, יבא בעל מחשבות ויפרע מכם." מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע ומתו.
זו המורשת היהודית, מורשת ששונאת שלטון ללא מיצרים ומגבילה אותו ואת כוחו. המהפכה שניסו נתניהו, לוין, רוטמן וחבריהם לחולל, היתה מנוגדת לדרך היהודית, ומאמצת את מה שהתורה כינתה בבוז "מלך ככל הגויים", דווקא כאשר הדרך היהודית נהוגה בכל העולם הדמוקרטי. אני מקווה מאוד שהמהפכה המשטרית מתה ולא תקום עוד. את מקומה תחליף רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה, שתעצב את האיזונים והבלמים הראויים בין שלוש הרשויות.

[אהוד: הבנתי. "דיקטטורה" היא רוב של 64 מתוך 120 כאשר בראשם נתניהו! "דמוקרטיה" היא רוב של 61 מתוך 120 הנסמכת על קולו של מנסור עבאס!]

2. צרור הערות ‏14.1.24
* היום שלפני היום שאחרי – הדיון על היום שאחרי חשוב מאוד, אבל האם מוסכם עלינו מה יהיה ביום שלפני היום שאחרי?
נתניהו, גלנט והרצי הלוי חוזרים ואומרים שנלך עד הסוף, עד השגת כל המטרות. אלא שמה שקורה בשטח מעורר ספקות אם אכן זו הכוונה. ישראל עוד לא השתלטה על ציר פילדלפי ועל רפיח, שממנה משוגרים מטחים לגוש דן. ישראל דיללה כוחות בצפון הרצועה, שממנה עדין משוגרות רקטות. הדלק ממשיך לזרום לחמאס שזה החמצן שלו להמשך הלחימה. צה"ל עובר לשלב ג', שהוא סוג של מלחמת התשה ולא מלחמת הכרעה. אני רואה את הדברים מהצד ומייחל בכל ליבי שאני טועה. אבל קשה לי לראות איך בדרך הזו נשיג הכרעה וניצחון.
אסור להפסיק את המלחמה בלי הפלת שלטון חמאס, פירוק צבא חמאס, פירוז מלא של הרצועה ופירוק כל המערך התת-קרקעי. בלי אלה, יהיה זה ניצחון הטבח ולא תהיה תקומה ליישובי הנגב. כדי להשיג את כל אלה ואת שחרור החטופים יש צורך בהפעלת הכוח בעצימות הגבוהה ביותר.

* פילדלפי עכשיו – ועכשיו מדברים על אפשרות שחטופים הוברחו לשטח סיני. נקווה שזהו חשש שווא, אבל באמת איני מבין איך זה שמאה ימים אחרי תחילת המלחמה, ציר פילדלפי טרם נכבש. צריך היה לכבוש אותו מיד בתחילת התמרון, כי מדובר בנכס אסטרטגי חיוני ביותר. ציר פילדלפי היה נתיב ההברחות שבנה את חמאס לממדיו הנוכחיים, ואי אפשר למוטט את חמאס בלי לשלוט, שליטה של קבע, בציר. איני טוען ששליטה על ציר פילדלפי משמעותה מיד שליטה על מערכת המנהרות שמתחתיו. מדובר בתהליך מורכב. אבל ברור שבלי שליטה כזו, אי אפשר אפילו להתחיל להתמודד עם הבעייה. כיוון שהציר לא נכבש בתחילת המלחמה וגם לא בשלושת החודשים שמאז – זו משימה שצריכה להיעשות מיד. פילדלפי עכשיו!

* לא נכבוש את עזה – נתניהו הבהיר בציוץ ב-X (טוויטר לשעבר) שישראל לא תכבוש את עזה כיבוש קבע. הוא צודק. אין לנו צורך לשלוט בחייהם של שני מיליון פלשתינאים, וכמובן דיבורי הטרנספר הם דיבורי סרק. אבל אין זה אומר שצריך לקדש את הגבול הישן. אין שום קדושה בקווי שביתת הנשק ב-1949. הם אינם רלוונטיים. הם אפילו לא גבול בינלאומי (על פי הגבול הבינלאומי רצועת עזה היא ישראלית). חשוב שניקח מהם שטחים חיוניים לביטחוננו, ולו כדי שיבינו שתוקפנות נגד ישראל גורמת להם לאבד שטח.
על ישראל להישאר בתוחמת הצפונית של רצועת עזה, שאין בה פלשתינאים והיא נותנת לנו עומק אסטרטגי. למעשה, התוחמת הצפונית היא חלק בלתי נפרד מן המועצה האזורית חוף אשקלון. כמו כן, על ישראל לשלוט באופן קבוע בציר פילדלפי מורחב. ישראל כבר יוצרת רצועת ביטחון של ק"מ לכל אורך הגבול. זה חשוב, אם כי, בעיניי, זו רצועה צרה מדי. וכמובן, שיש להבטיח את חופש הפעולה של צה"ל, שב"כ וכוחות הביטחון בכל רחבי הרצועה, כפי שהדבר נעשה בשטחי הרש"פ (אך לממש את חופש הפעולה באופן יותר פרו-אקטיבי ואסרטיבי).

* טירוף לאומי – נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות". ערד ניר בערוץ 12. קמפיין הכניעה מתגבר. הקריאה לישראל להיכנע, להפסיק את הלחימה, להשאיר את חמאס על כנו כשליט של עזה; כל זאת, כדי לשחרר את 136 החטופים. כשהאלוף (מיל') ישראל זיו, שישב כפרשן באולפן, ציין שמשמעות כניעה היא סיכון עצם קיומה של ישראל, השיב בדמגוגיה ערד ניר: "אה, אז אתה מציע להפקיר את 136 החטופים?"
התשובה הניצחת להערה הדמגוגית היא: "אה, אז אתה מציע לסכן את עצם קיומה של ישראל?" הרי אם באמת זו היתה הברירה, ברור שסיכון קיומה של ישראל מסוכן יותר והיה מצדיק ויתור על החטופים. אלא שאין לקבל את הברירה הזאת. כל החטופים ששוחררו בעסקה הקודמת, שוחררו בזכות הלחץ הצבאי על חמאס. דווקא לחץ כבד עשוי לגרום לחמאס לחתור לעסקה, אם כדי להקל מעט את הלחץ ולזכות בהפוגה זמנית, כמו בעסקה הקודמת, או במסגרת תנאי הכניעה של חמאס. המשך הלחץ יכול לסייע ביכולת לחלץ חטופים בפעולה צבאית.
צריך להבין. אם ניכנע, כל העולם המוסלמי יבין שנמצאה הדרך להשמיד את ישראל. פשוט, לבצע נגדה מעשי טבח כמו ב-7 באוקטובר, שיכללו חטיפות, בהבנה שהחטופים הם תעודת הביטוח שלהם, שהם לא יפגעו. חמאס ייתפס כמי שהביס את הישות הציונית, ביצע בה טבח נורא (הזוכה לאהדה עצומה בקרב הערבים) ואח"כ הוריד אותה על הברכיים והכניע אותה. חמאס יהיה גיבור האומה הערבית והגיבור ההיסטורי של המוסלמים בעולם. נסראללה יבין שהוא צדק לחלוטין במשל כורי העכביש, מה שיביא אותו לבצע את תוכניותיו התוקפניות נגד ישראל. איראן תאיץ את מימוש חזון המתקפה הרב חזיתית נגד ישראל, על פי המודל המצליח. תושבי הנגב המערבי ותושבי הגליל לא יוכלו לחזור לבתיהם, ותהיה זו הצלחת האוייב לעשות טיהור אתני של הגליל והנגב, מה שייתן להם רוח גבית להמשיך הלאה עד חיסולה של ישראל.
כניעה היא טירוף לאומי. כניעה היא התאבדות. מי שמציע להיכנע, בשם סוגיית החטופים, הוא פשוט מטורף.
ודבר נוסף – אם ניכנע, הרי כל מאות חללי צה"ל נפלו לשווא. כל הפצועים נפצעו לשווא. תהיה זו יריקה של מדינת ישראל בפרצופן של המשפחות שאיבדו את היקר מכל בהגנה על מדינת ישראל. מאות אלפי ישראלים עזבו הכול ונרתמו להתגייס כדי להגן על המדינה ולנצח במלחמה. אף אחד מהם לא עשה זאת כדי שישראל תיכנע לטרוריסטים ברברים.

* עזה לא תברח? – אחת המנטרות של קמפיין הכניעה, היא שצריך להיכנע כדי להציל את החטופים. "עזה לא תברח. תמיד נוכל למוטט את חמאס."
באמת?! תנאי הכניעה יהיו הפסקת המלחמה, נסיגת כל כוחות צה"ל מרצועת עזה, שחרור כל המחבלים שבידי ישראל, כולל המחבלים שנתפסו בטבח 7 באוקטובר, וערבויות בינלאומיות שישראל לא תחדש את האש. שחרור החטופים יהיה השלב האחרון ב"עסקה".
האם מחוללי קמפיין הכניעה יציעו, אחרי שחרור החטופים, שישראל תפר את ההסכם ותחדש את האש עד מיטוט חמאס? אם יום למחרת השלמת העסקה, חמאס יירה רקטת ניצחון, האם הם יציעו לחדש את המלחמה במלוא עוזה? ואם זה יקרה שבוע, חודש או שנה לאחר העסקה?
לפני ההתנתקות אמרו שרון ותומכי ההתנתקות, שאחרי שניסוג, אם רק יירה כדור אחד מעזה, ישראל תכה בהם בכל העוצמה, בגיבוי בינלאומי. שרון איים בתגובה קשה ביותר, ללא כל פרופורציות, אם הנסיגה תהיה תחת אש.
הנסיגה הייתה תחת אש, ולא עשינו דבר. ומיד לאחר העסקה נורו הכדור הראשון, הפצמ"ר הראשון, הרקטה הראשונה, המטח הראשון והשני והעשירי והמאה. זה החל עוד תחת שלטון רש"פ בעזה והמשיך אחרי שחמאס תפס את השלטון. רק כעבור 3.5 שנים של תוקפנות ישראל יצאה למבצע "עופרת יצוקה", שבו החלה מדיניות הסבבים – ישראל מכה את האויב, אך לא חותרת להכרעה ומפסיקה כאשר האוייב מבקש תהאדיה, ואז יש כמה ימים של שקט, ושוב נורה הכדור הראשון והפצמ"ר הראשון והרקטה הראשונה והמטח הראשון וכן הלאה עד הסבב הבא וחוזר חלילה.
גם בנסיגה מלבנון הובטח, שאם אחרי הנסיגה, כאשר לא תהיה להם שום עילה לתקוף אותנו – שוב נותקף, או אז, אם רק יירה כדור אחד, נחזיר את לבנון לתקופת האבן. ישראל נסוגה, חיזבאללה המציא את עילת "חוות שבעא" כתירוץ להמשך התוקפנות והיום 60 אלף תושבי הגליל הפכו לפליטים כבר מאה ימים.
אז דוברי קמפיין הכניעה באמת רוצים שנאמין שאחרי שניכנע "עזה לא תברח" ונשלים את מלאכת מיטוט חמאס? כן? אחרי הרקטה הראשונה הם יקראו לגייס מחדש את כל המילואים ולצאת למלחמה? הם אולי יקראו לכך אחרי 7 באוקטובר הבא. אופס... הרי גם אז הם יחטפו ישראלים כתעודת ביטוח.
ויש וריאנט עוד יותר מטומטם ל"עזה לא תברח" – "סינוואר לא יברח." איך אמר ערד ניר? "תמיד נוכל להרוג אותו. רק השבוע ראינו איך הרגנו את עארורי." הטיעון הדמגוגי הזה, מנסה לגמד את מטרת המבצע – חיסול האיום מרצועת עזה על ישראל ובעיקר על הנגב המערבי, לרצון לחסל את סינוואר, ולומר שבשל תאוות נקם בסינוואר אנחנו מפקירים 136 חטופים בלה בלה בלה. זו שטות. סינוואר הוא בן מוות, אך אינו מטרת המבצע. אם מחר נצליח לחסל את סינוואר זו לא תהיה בשום אופן עילה לסיום המלחמה ולהשארת מכונת הטרור על כנה. מצד שני, אם נצליח למוטט את חמאס וסינוואר יינצל בדרך זו או אחרת, נכון יהיה להפסיק את המלחמה. אז, יהיה נכון להשאיר את סוגיית סינוואר ליחידת "כידון" במוסד, שתדע מה לעשות.

* צדק פואטי – שר האוצר סמוטריץ' מציע להפנות את כספי המיסים לרש"פ, שקוזזו בשל העברת הכספים מהחמאס למחבלים, לטובת סיוע למילואימניקים. מבחינה כלכלית, הסכומים רחוקים מלכסות את עלות הסיוע ולבטח יש להשקיע ממקורות נוספים. אולם מבחינה מוסרית, זו הצעה צודקת וראויה. זה ממש צדק פואטי. הכסף שבו רש"פ מממן מחבלים יממן את הסיוע למילואימניקים שהתגייסו להגן על המדינה מפני המחבלים. יש לאמץ את ההצעה.

* טריבונל של אבסורד – אהרון ברק, נציגנו בחבר השופטים בהאג, הוא הטוב ביותר שניתן להעלות על הדעת. יש לנו גם משלחת מצוינת, והופעתה הייתה מצוינת. יש לנו טיעונים מצוינים. לצידנו – הצדק והאמת. אך לדעתי, היה עלינו להחרים את ה"משפט" ואולי אף לפרוש מבית הדין, ולא להסכים לשבת על ספסל הנאשמים בעלילת הדם האבסורדית, על "ג'נוסייד". עצם נכונותנו לשבת במשפט הזה, יוצרת לו לגיטימציה, כאילו העלילה הזאת היא טיעון נורמלי שראוי לדון עליו. בבית דין המבוסס על צדק, דינה של עתירה כזו להידחות על הסף.
אם יינתן צו זמני שעל ישראל להפסיק את האש, כלומר להעניק לטבח ה-7 באוקטובר ניצחון – ברור שישראל צריכה לצפצף את הפסיקה. מה הטעם להצטרף להליך אם איננו מחויבים מלכתחילה לכבד את הכרעתו? מה שעומד לדין, זו זכותה של ישראל להגנה עצמית, אחרי טבח נאצי ג'נוסיידי שנערך באזרחיה. למה הדבר דומה? שמנהיגי בעלות הברית הם שהיו עומדים לדין במשפטי נירנברג. הטריבונל הזה הוא אבסורד, ואין סיבה שניתן לכך יד.

* אל ספסל הנאשמים – בעקבות ההתקפה על תשתיות הטרור של החות'ים, יש להעמיד את ארה"ב ובריטניה לדין בהאג, באשמת ג'נוסייד.

* דרום אפריקה – מדינת אוייב.

* האליטה השנואה – הופעתה של משלחת ישראל בהאג היתה מושלמת. עם ישראל ראה בשידור חי מהי מצוינות, מהי מקצוענות, מהי רהיטות, מהי ידענות. המשלחת הזאת, היא אותה אליטה שנואה שלהחריבה יצאו לוין, רוטמן וחבר מרעיהם במהפכה המשטרית. אלה האנשים שהלוינים, הרוטמנים וחבר מרעיהם העזו, בחוצפתם, ביהירותם, בבורותם, בביריונותם ובשנאתם להטיל דופי בפטריוטיות שלהם.
אילו, חלילה, צלחה מזימתם המהפכנית של לוין, רוטמן וחבר מרעיהם, מי היו מייצגים אותנו? טיפוסים מהזן של עוכרת הדין ("22 שנה!") גוטליב, עוכר הדין שפטל, עוכר הדין סמוטריץ', עוכר הדין בן גביר, או מקורבים של קבלני קולות בפריימריז של הליכוד שהיו ממונים בידי שר הג'ובים אמסלם. וכך גם היינו נראים.

* תחמושת לאוייב – משלחת ישראל להאג היא יחידה חיונית במערכה. המתקפה האנטישמית ששיאה עלילת הדם על ג'נוסייד, היא פן נוסף של מתקפת הרצח, האונס ועריפת הראשים ב-7 באוקטובר. יוצאת המשלחת למשימתה החשובה, וח"כ ניסים ואטורי מלווה אותה לדרכה באספקת תחמושת קטלנית לאויב – מכריז שוב שצריך לשרוף את העזתים. ואח"כ המשלחת צריכה להסביר שמדובר באדם מטומטם באופן חריג וקיצוני. ואיך היא תסביר את העובדה שהטיפש הגמור הזה הוא חבר כנסת?

* משטרת ישראל או מיליציה כהניסטית – בכל שנותיו כראש האופוזיציה יצא בגין נגד קיומו של משרד משטרה. הוא טען שאין מקום למשרד כזה במדינה דמוקרטית, כדי שלא תהיה מעורבות פוליטית בעבודת המשטרה, שאמורה לשרת, ללא משוא פנים, את כל אזרחי המדינה. בעיקר, הוא הזהיר מפני פוליטיזציה של המשטרה והפעלתה בשירות השלטון. עם בחירתו לראשות הממשלה ביטל בגין את המשרד ורק בהקמת ממשלת האחדות הלאומית ב-1984 המשרד הוקם מחדש.
מעניינת הסיבה להקמת משרד המשטרה. כאשר הוקמה הממשלה הראשונה, הוצע תפקיד שר הפנים ליצחק גרינבוים. גרינבוים סירב לקחת את התפקיד אם הוא יכלול אחריות על המשטרה, בטענה שאין הדבר הולם את עקרונותיו הדמוקרטיים. ולכן, האחריות על המשטרה הוצאה ממשרד הפנים והוקם משרד נפרד. לימים, שונה שם המשרד למשרד לביטחון פנים.
אף פעם לא תמכתי בעמדה של בגין, שנראתה לי קיצונית, כמעט פרנואידית. ישראל, כך האמנתי, היא דמוקרטיה איתנה, ואף שר לא ינסה להפוך את המשטרה למכשיר פוליטי שלו. כיוון שהאמנתי שישראל היא דמוקרטיה איתנה, לא האמנתי שהכנופייה הכהניסטית הפשיסטית תהיה אי פעם בממשלה, ובטח לא שראש הכנופייה יהיה השר ל"ביטחון" לאומני. היום, אני מתחיל לחשוב שאולי בגין צדק. ראש הכנופייה מצדיק בגדול את כל חששותיו, בניסיונו להפוך את משטרת ישראל למיליציה כהניסטית.
בג"ץ אסר על ראש הכנופיה להתערב ברמה אופרטיבית בפיזור הפגנות. זו החלטה הכרחית, שהרי כבר ראינו שהוא מנסה לשסות את המשטרה בהפגנות של מתנגדים פוליטיים, מתוך תאווה לשפיכות דמים של המפגינים. תגובתו הפופוליסטית הדמגוגית, היא שהתערבותו נועדה למנוע הפגנות נגד ישראל בזמן מלחמה. קשקשן. המשטרה יודעת לפעול על פי חוק ולבטח שבנושא הפגנות אסור שתהיה לו נגיעה. ההחלטה הזו מעידה עד כמה מערכת משפט עצמאית הכרחית להגנה על הדמוקרטיה, מפני אויביה מבפנים.

* חזון החמאסיזציה – הסקרים מצביעים על מגמות חיוביות ובראשן על סוף עידן נתניהו. אבל גם על מגמה הרסנית. הכנופייה הכהניסטית מתייצבת בסקרים על 8 מנדטים. את ההישג של ראש הכנופייה בבחירות הקודמות לא נתנו לו כהניסטים. רבים מהם, אולי רובם, לא שמעו על כהנא. היו אלה אנשים רפי שכל, שהלכו שבי אחרי מקסם השווא הדמגוגי שלו, וההבטחות שלו להחזיר את המשילות ולהילחם בפשע ובטרור. מרגע כניסתו לתפקיד הוא התגלה במלוא אפסותו. השר הגרוע ביותר בכל ממשלות ישראל מאז קום המדינה. מינויו הכושל היה חגיגה לפשע, שגיאה בממדים מבהילים, שלא היו כמותם מעולם. הטרור גאה והוא התעסק ביחצנות פופוליסטית זולה ורפורמות פיתות אינפנטיליות. אלה שתמכו בו הבינו את טעותם, והוא היה בדרך להתרסקות. ואז היתה לו עדנה. חמאס החזירו לו את הסומק ללחיים. הטבח הנורא עורר בציבור שנאה לערבים ותאוות נקם, והדמגוג הפופוליסט ידע לפרוט על הנימים הללו ולמנף אותם לפופולריות. את הפחדים בציבור הוא מינף לקמפיין הפופוליסטי של הצפת הרחוב בנשק, שעוד יעלה לנו ביוקר. ושוב, רפי שכל נוהרים אליו ובסקרים הוא מקבל 8 מנדטים. מה הוא מציע בעקבות טבח 7 באוקטובר? חמאסיזציה של ישראל. הוא מנסה להפוך אותנו לחמאס.
אם חלילה הוא יצליח ונהפוך לחמאס, מדינת ישראל תיראה כפי שעזה נראית היום.

* אבי הקונספירציה – כבר ב-7 באוקטובר החלה תעשיית השקרים וההסתה לרקום את הקונספירציה על כך שהרמטכ"ל והצמרת הביטחונית הייתה שותפה למזימת הטבח, כהפיכה נגד נתניהו ולכן עיכבו את כוחות צה"ל במשך שעות. כביכול, נתניהו אינו קשור לקונספירציה. ואין סיכוי שהוא יאמר אותה בגלוי. אבל די בכך שהילדז שלו מפיץ אותה, כדי שמעריציו יבינו שזה "מפי הסוס". נתניהו, שמיילל בכל פעם שמתפרסם משהו נגדו, מעולם לא יצא נגד הקונספירציה הזאת. וכאשר הוא נשאל על הקונספירציה במסיבת עיתונאים, הוא הפטיר בנון שלנטיות "לא היתה קונספירציה" ומיד הוסיף "אבל יש שאלות". וכמובן, ה"אבל" הזה מחק את החלק הראשון של המשפט, והשאיר את החלק השני, והוא שהקונספירציה מעלה "שאלות".
ארבעה ימים אחרי רצח רבין, נפגש איתי מישהו והראה לי שני עמודים של "שאלות", שהמשמעות שלהן חד-משמעית: השב"כ רצח את רבין. קראתי והבטתי בפניו המחייכות. "אתה מאמין לזה?!" שאלתי. והוא הגיב: "אני רק שואל שאלות."
זו הדרך. למקרים האלה נועדה הגימטריה: ספק=עמלק. "שאלות" שנועדו לערער אמון כדי לאפשר את הפצת השקר. קו ישיר עובר בין הקונספירציה לפיה השב"כ רצח את רבין, הקונספירציה שהמשטרה, הפרקליטות והיועמ"ש תפרו תיקים לנתניהו כדי להפיל אותו והקונספירציה על שיתוף הפעולה בין צה"ל לחמאס כדי להפיל את נתניהו.
מאז 7 באוקטובר אני טוען שכעת צריך להתמקד רק בניצחון, ולכן תמכתי בהצטרפות המחנה הממלכתי לממשלה ואני קורא להצטרפות יש עתיד וישראל ביתנו, ולו כדי לא להפקיר את עתיד המערכה בידי ממשלת הפופ-קורן. אבל באותה השעה ראש הממשלה, מי שאמור להיות מוקדש כולו לניצחון, מעודד את תעשיית השקרים וההסתה לבדות ולהפיץ קונספירציה שנועדה להסיט את האש ממנו, האחראי למחדל הגדול בתולדות המדינה שהוביל לאסון הגדול בתולדות הציונות. והוא גורם לי להתחיל להטיל ספק בגישה שלי, של המתנה עד למחרת הניצחון.

* היורד – שעה שבני גילו מחרפים את נפשם על הגנת המולדת, הילדז היורד חזר לגלות התפנוקים במיאמי. אלה חדשות טובות. בארץ הוא מזיק יותר.

* פייק מוחלט – ביום שישי בבוקר הגיע אליי מסרון ובו מפורטת פרשיית שחיתות ביטחונית מסמרת שיער על נתניהו ומשפחתו, שאם היא נכונה, ירעדו אמות הסיפים. המסרון הזה הופץ בהמונים. מה שנתן לפרסום נופך אמין, הוא שכל המידע נמסר כציטוט של ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו. אני חבר בקבוצה שגם תמיר חבר בה. תמיר הכחיש מכל וכל את הכתוב. הוא מעולם לא אמר או כתב את הדברים, שאינם אלא פייק מוחלט. כמובן שלא אזכיר כאן את פרטי המידע, כי איני מפיץ ומעולם לא הפצתי מידע כוזב. תמיר פרדו הוא מהקיצונים במבקריו ומתנגדיו של נתניהו, באותו יום הוא היה חתום על גילוי דעת של בכירי מערכת הביטחון לשעבר הקוראים לבחירות חדשות, ולבטח אין לו שום אינטרס לאתרג אותו.
נתניהו מספק לנו כל כך הרבה סיבות להתנגד לו. אין שום צורך להוסיף על כך פייק ניוז. זה גם לשון הרע ובסופו של דבר גם מחזק אותו ואת נראטיב ה"רדיפה".

* 6 באוקטובר על סטרואידים – עורכי הדין גלעד ברנע, גלעד שר ואיתן טוקר שיגרו מכתב ליועמ"שית, שבו דרשו ממנה להוציא את נתניהו לנבצרות. איזה טרלול. המחשבה שהיועמ"שית יכולה להדיח את ראש הממשלה... המחשבה שהציבור יקבל את זה... ובעיקר, המחשבה על רעיון עוועים כזה בזמן מלחמה. אחד הלקחים מהמהפכה המשטרית, שהיתה לפארסה, הוא החוק השני של ניוטון, שככל שהכוח שתפעיל יהיה גדול יותר כך יתעצם הכוח הנגדי. המהפכה הכוחנית הזאת נתקלה בתגובה ציבורית חסרת תקדים בעוצמתה. הניסיון למחוק את בג"ץ הוביל להחלטה האקטיביסטית ביותר בתולדות בג"ץ – התערבות בחוק יסוד.
ניסיון להוציא את נתניהו לנבצרות יגרור תגובה ציבורית שתעמיד בצל את המאבק במהפכה המשטרית, ותביא לניצחון סוחף של נתניהו חרף כל כישלונותיו ומחדליו. כמובן שלא יהיה ניסיון כזה. אבל עצם העלאת הרעיון, רק תחזק את נתניהו ותחזיר אליו את חלק מתומכיו שהחלו להתפכח, אך תחושת הרדיפה תכנס אותם חזרה. די. צריך להיפרד מן הפוליטיקה הקיצונית, הפלגנית, הסכסכנית, פוליטיקה של הכנעה, הפוליטיקה של 6 באוקטובר. המכתב של שלושת העו"דים הוא 6 באוקטובר על סטרואידים.

* צו 8 – יועז הנדל, שנקרא למילואים ב-7 באוקטובר, עומד להשתחרר בימים הקרובים. הוא לא חוזר ל"חופש", אלא לצו 8 לתיקון החברה הישראלית והפוליטיקה הישראלית.

* עד יוני – צו 8 של מחלקת הגנה יישובית ( לשעבר כיתת כוננות) הוארך עד יוני!

* תפוח על העץ בחורף – ממתי יש תפוחים על העץ בחורף? שואל, בצדק, אהוד בן עזר, בתגובה על סיפורי "העץ הנדיב". אכן, קטיף התפוחים הוא בקיץ ובסתיו. אך יש תפוחים שנשכחו על העץ, או חלקה שהקטיף בה הופסק כאשר כמות הפירות לא הצדיקה את ימי העבודה בקטיף. תפוחים כאלה נושרים עם הזמן, אך יש כאלה שנשארים על העץ גם אל תוך החורף. במיוחד גרני סמית שהוא חזק מאוד. הפרי גדול מאוד, מתוק יותר ועסיסי מאוד. אמנם יש עליו מכות שמש, אך הן עדיין לא גורמות לו להיות קמחי. אגב, יש זן שנקטף בחורף, אמנם לא בינואר אלא בדצמבר – סאן דאונר.

* ביד הלשון: פּוּנְדָּה – האפודים הקיימים היום בצה"ל נקראים וסטים. למה וסט? מה רע באפוד? אני משער, שכאשר החלו להחליף את האפודים הישנים, היה צורך בשם שיבדל את החדשים מקודמיהם, והשם התקבע. המעבר בצה"לית מהאפוד לווסט הוא נסיגה של העברית לעבר הלעז. אבל הנסיגה הזאת מנוטרלת בהתקדמות אחרת מהלעז לעברית בשם התאים שעל האפוד, בהם מאוחסנים המחסניות, התחבושת האישית (ת"א), הפנס וכד'. למה שאנו קראנו פאוץ', קוראים היום חיילי צה"ל פּוּנְדָּה ובכתיב חסר פֻּנְדָּה.
מה זה פונדה? מנין לקוחה המילה? בתלמוד הבבלי, מסכת שבת, דף ק"כ ע"א נאמר: "רבי יוסי אומר: ...ואלו הם שמונה עשר כלים: מקטורן, אונקלי ופונדא. קלבוס של פשתן, חלוק, ואפיליות, ומעפורת, ושני ספרקין, ושני מנעלים, ושני אנפילאות, ושני פרגוד, וחגור שבמתניו, וכובע שבראשו, וסוּדָר שבצווארו."
מכאן אנו למדים שהפונדה, או בלשון התלמוד פונדא, הוא סוג של לבוש או כלי שהאדם נושא עליו. רש"י פירש כל אחד מאותם כלים. פירושו לפונדא: "אזור חלול מעל למדיו."
כך מוגדרת המילה במילון אבן שושן:
"1. חגורה רחבה ובה כיס או ארנק לכסף או לחפצי ערך אחרים. פאוץ'.
2. בצבא: רצועה רחבה שהלוחם נושא על כתפיו או חוגרה על הבטן והיא עשויה תאים-תאים קטנים – בתי קיבול לכדורים לנשקו."
הגדרה 1 היא אכן לפאוץ'. הגדרה 2, המיוחסת לצבא, היא החגור / האפוד / הווסט עצמו.
וזו הגדרת האקדמיה ללשון עברית: תיק קטן ובו כיס או כיסים הנחגר על המותניים, ונועד לנשיאת חפצים כגון ארנק, משקפיים וטלפון נייד; (בצבא) כיס המחובר לחגור לשאת בו תחמושת (בלועזית: פָּאוּץ').
בספרו של רוביק רוזנטל, שירת הפזמניק – המילון הצבאי הלא רשמי, המילה כלל אינה מופיעה. הספר יצא ב-2015. כנראה שאז השימוש במילה פונדה עוד לא היה מקובל, כפי שאני לא הכרתי את המילה בשירותי בסדיר ובמילואים.
תודה לאבשלום קור, שבו נעזרתי.
אורי הייטנר