* טבח הילדים במג'דל שמס – ליבנו עם אחינו הדרוזים בגולן.

היום אמור היה להיות יום כיף של נוער הגולן בלונה פארק בת"א. האירוע בוטל, מתוך השתתפות באבלם של שכנינו. נוער אורטל יתכנס לדיון איך מסייעים לשכנינו בכפרים הדרוזיים.

* ממשלת חירום מיד – אחרי כמעט עשרה חודשי תוקפנות לבנונית ופינוי של עשרות אלפי ישראלים, חטפנו את המכה הקשה, בטבח הילדים במג'דל שמס.

ישראל אינה יכולה שלא להגיב בעוצמה. תגובה כזו עלולה להוביל, בסבירות גבוהה, להסלמה גדולה ואולי למלחמה כוללת.

לשם כך, יש להקים ממשלת חירום לאומית לאלתר. על לפיד, גנץ, ליברמן וסער להצטרף לאלתר לממשלת חירום, ממשלת אחדות לאומית, שתוביל אותנו לניצחון.

* תשואות למדינת ישראל – כאשר ראש ממשלת ישראל, בוודאי בשעת מלחמה, נואם בפני בתי הנבחרים בארה"ב ומציג את צדקתה המוחלטת של ישראל במלחמה ברוע המוחלט של אויביה, הוא מייצג את מדינת ישראל כולה ומן הראוי שמדינת ישראל כולה, קואליציה ואופוזיציה כאחד, תתייצב מאחוריו, תתמוך בו ותייחל להצלחתו. את כל המחלוקות וכל הביקורת יש להניח בצד, בשעה כזו. כך, כפטריוט ישראלי, צפיתי בנאומו של ראש ממשלת ישראל, שבבית אני מתנגד לו בחריפות ורואה בו את הכושל בראשי הממשלה שלנו.

נאומו של נתניהו, ברובו, היה מצוין. הוא היטיב להציג את צדקתה של ישראל, את צדקת הציונות, את מוראות הטבח הנורא, את סוגיית החטופים, את המלחמה בין הציוויליזציה לברבריות, את הצביעות של המפגינים האנטישמיים בארה"ב, את האבסורד של תמיכת הפסאודו-"פרוגרסיבים" בקנאות האסלאמית ההומופובית ורודפת הנשים, את תיאטרון האבסורד בהאג, את הברית בין ישראל לארה"ב, את תרומתה הגדולה של ארה"ב לישראל ואת התרומה של ישראל לארה"ב ואת השותפות בין שתי המדינות כנגד האויב המשותף.

במשך כמעט שעה, הציג נתניהו את צדקתה של ישראל, בשידור חי בכל הרשתות בארה"ב ובצפייה בכל העולם. התשואות הרמות לנאומו של נתניהו, היו תשואות למדינת ישראל והן מחממות את הלב של כל ישראלי. היו אלו תשואות ללוחמי צה"ל שארבעה מנציגיהם נכחו בנאום, והיו אלה תשואות לחטופים ומשפחותיהם, ובהם נועה ארגמני ואליהו ביבס. זה היה חשוב מאוד. מה לא היה טוב בנאום? החנופה לטראמפ. אילו הבחירות היו בין ביידן לטראמפ, ניתן היה למצוא איזון בדברי השבח לשני האישים. כאשר הוא התעלם מהאריס והחניף לטראמפ, זו היתה התערבות מכוערת בבחירות בארה"ב. חסרה לי התייחסות לגרעין האיראני. בדברים על החטופים, ראוי היה גם להזכיר את העובדה שהברברים הללו מסרבים עד היום לתת את רשימת החטופים, להודיע מי מהם חי ומי מת ולאפשר ביקורים של הצלב האדום. הייתי מצפה בנאום כזה, גם לביטוי של סולידריות עם אוקראינה.

* חוזקתו וחולשותיו – בנאומו המצוין בפני בתי הנבחרים הוכיח נתניהו שאין שני לו כפרזנטור של ישראל באמריקאית. אלו כישורים חיוניים מאוד במערכה ההסברתית על דעת הקהל, שהיא מערכה משמעותית. על כך, הוא ראוי לשבח ולהוקרה. לעומת זאת, יש תחומים שבהם הוא ממש ממש גרוע – ביכולת להנהיג אומה, ללכד חברה, לנהל מדינה, לקבל החלטות קשות, לגלות דוגמה אישית של יושר, ניקיון כפיים וטוהר מידות ובאומץ ליטול אחריות.

* שני מודלים של אופוזיציה – מנהיגי האופוזיציה, לפיד וגנץ, הגיבו על נאומו של נתניהו.

לפיד השתלח ולעג. טען טענות לא רלוונטיות בעליל. לדוגמה, הטענה שכאשר נתניהו הציג את טבח 7 באוקטובר הוא לא לקח אחריות על המחדל. מה הקשר לנאום בבתי הנבחרים בארה"ב? כאשר הוא נואם בפורום כזה, עליו להציג את מוראות הטבח ולייצג את ישראל. החקירה שחייבת להיות, היא עניין ישראלי פנימי. כך גם הדרישה הצודקת לחלוטין מנתניהו לקחת אחריות על המחדל ולהתפטר או לכל הפחות לחזור אל העם ולבקש מנדט מחודש. אך בנאום בחו"ל? ממש לא.

בניגוד ללפיד, גנץ כתב שבחו"ל אין אופוזיציה וקואליציה, כולנו מדינת ישראל. הוא שיבח את הנאום, שאותו הגדיר "בהיר, מוערך וחד" בהצגת עמדתה הצודקת של ישראל. לפיד הדגים מהי אופוזיציה אוטומטית, שאינה מסוגלת להתעלות. ככזו, היא אינה אמינה, כי מי שנוהג כאוטומט, ללא שיקול דעת, אינו מעורר אמון. גנץ, לעומתו, הדגים מהי אופוזיציה עניינית, אחראית, ממלכתית. לפיד ממשיך את מודל נתניהו לראשות האופוזיציה. גנץ – את מודל בגין.

* פופוליזם קנאי – קנאי 6 באוקטובר החליטו להפוך את שליחותו החשובה של רוה"מ לארה"ב לסמל של שחיתות, ניתוק ונהנתנות, ולהוביל נגדה מתקפה פופוליסטית. כשאני מריח פופוליזם קנאי 6 באוקטוברי, אני מתרחק ממנו ואין סיכוי שהוא ישפיע עליי. אני אופוזיציה לנתניהו אך לא למדינה, ואני חסין מפני פופוליזם זול.

* בלי להשתמש במונח – לעובדה שארגונים אנטישמיים הפגינו נגד ישראל בעת ביקור רוה"מ בארה"ב אנחנו כבר מתייחסים כאל מובן מאליו. אבל ההפגנה נגד ישראל בקפיטול אורגנה בידי ארגונים יהודים. אני מקפיד לא להשתמש במונח "יהודונים", ולכן לא אגדיר אותם במונח הזה. את הבוז העמוק והסלידה האינסופית, שאני רוחש לעלובי הנפש הנחותים הללו, אנסה להביע בלי להשתמש במונח יהודונים.

* ביביסט נשאר ביביסט – האם זה מקרה שאת דברי הנאצה הברוטליים ביותר נגד נועה ארגמני כתב רוני מאנה? רוני מאנה היה מהגרעין הקשה של הביביזם, גרופי של "הגיברת", עד שחל ביניהם נתק על רקע אישי, והוא הפך לאוייב המשפחה. אבל במהות ובהתנהגות הוא היה ונשאר ביביסט.

* חבלה במזיד – הצהרתו של ראש הכנופייה "אני הדרג המדיני" תוך הצגת החלטה "מדינית" המנוגדת לעמדת ממשלת ישראל וראש הממשלה, נועדה לחבל במסעו המדיני של נתניהו ולהכשיל אותו. זאת, כנקמה על שלא צירף אותו לקבינט המלחמה וכדי להבהיר לו מה צפוי לו אם לא ייכנע לסחטנותו. אילו הייתה לנתניהו טיפת מנהיגות, הוא היה מפטר אותו מיד. ספוילר – הוא יעשה זאת כפי שיש בו טיפת מנהיגות... בדבר אחד נתניהו תקע אצבע בעין לראש הכנופייה – בכך שעם לוחמי צה"ל שהביא אתו לנאום בבתי הנבחרים נמנה חייל ערבי מוסלמי.

* סכנה קיומית – איני אוהב את הסטטוס-קוו בהר הבית. הוא מפלה נגד היהודים. הוא פרי גחמה תבוסתנית של שר הביטחון משה דיין בעיצומה של מלחמת ששת הימים, כשעל דעת עצמו, ללא כל דיון בממשלה וללא ידיעת ראש הממשלה, השאיר את השליטה בהר הבית בידי הוואקף המוסלמי. אולם במציאות שנוצרה במשך כמעט שישה עשורים, הפרת הסטטוס-קוו בידי ישראל, עלולה להצית את המזרח התיכון. כל שינוי בהר הבית, מחייב שיקול דעת רציני ביותר והחלטת ממשלה מתוך דיון עומק בהשלכות של אותו מהלך. אגב, בתוך גבולות הסטטוס-קוו, ניתן לחולל שינויים משמעותיים, בחכמה ובתקיפות, בלי לשרוף את המועדון. כך היה בממשלת בנט, בקפיצה חסרת תקדים של מיספר היהודים המבקרים בהר הבית.

ראש הכנופייה רוצה לשנות את הסטטוס-קוו. אבל יותר משהוא רוצה לשנות את הסטטוס-קוו, הוא רוצה לחולל באמצעות הפרובוקציה את מחיר השינוי. הוא מקווה שבאמצעות הר הבית הוא יוכל להצליח במה שכשל כבר קרוב לעשרה חודשים – בניסיונו לפתוח זירה נוספת של המלחמה – מלחמה עם ערביי ישראל. הוא חולם להיות המצביא של מלחמת חורמה בערביי ישראל שתביא לגירושם בכוח מהארץ, עד האחרון בהם, יהיה המחיר בחיי אדם, כולל בחיי יהודים, אשר יהיה. מלחמה אזורית עם האסלאם אינה מפחידה אותו. נהפוך הוא, הוא מאמין שבחסותה יוכל להגשים את תורת הגזע הכהניסטית.

בכוח המטורף שהוא קיבל מנתניהו, שפגע במודע בביטחון ישראל למען שרידותו ושלטונו, הוא הכריז שהוא הדרג המדיני, והוא משנה את הסטטוס-קוו בהר הבית. בלי החלטת קבינט. בלי החלטת ממשלה. שלא בידיעת ראש הממשלה וכנגד מדיניותו. מגלומן מטורף. בדיוק כפי שהוא משתלט על משטרת ישראל ומנסה להפוך אותה למיליציה פשיסטית כהניסטית פרטית שלו. וכעת הוא מנסה לחדור לקבינט המלחמה ואולי הוא יראה בעקבות זאת את עצמו כדרג שמוסמך לשלוח את צה"ל על דעת עצמו למלחמות. ראש הכנופייה הוא סכנה קיומית למדינת ישראל. ראש ממשלה שנכנע לגחמותיו, אינו כשיר לתפקידו.

* אין לך אדם שאין לו שעה – את דעתי על אריה דרעי ועל תפקידו המשחית בתולדות המדינה כתבתי לא פעם. האיש מושחת עד שורשי שערותיו, עבריין סדרתי, אחד הפוליטיקאים הציניים שהיו כאן, משתמט ומנהיג השתמטות. אדם שלא צריך היה להישאר חלק מן המערכת הפוליטית, אילו ישראל היתה – לא מדינת מופת אלא סתם מדינה מתוקנת.

אבל אין לך אדם שאין לו שעה ולעיתים אדם קונה עולמו בשעה אחת. אם דרעי יצליח לסכל את הפיגוע הקטלני רב הנפגעים נגד מדינת ישראל, את הפשע נגד העם היהודי, של הכנסת ראש הכנופייה הפשיסט ומחרחר המלחמה לקודש הקודשים של ביטחון המדינה, שווה היה לסבול את כל הנזק שהוא גרם למדינת ישראל בשביל הרגע הזה. אם הוא יצליח לסכל את הפיגוע, תהיה זו תרומה אדירה לביטחון מדינת ישראל.

* יותר ביבי מביבי – נתניהו הוא פוליטיקאי ציני וערמומי, חסר עכבות, שאין לו בעייה להבטיח לשותפיו כל הבטחה שהם ירצו בלי שום כוונה לקיים אותה. הוא הצליח לסובב לא פעם כל אחד מהגורמים הפוליטיים ששיתפו עימו פעולה בשלושת העשורים האחרונים, במתק שפתיים, במכירת מקסמי שווא, בהליכה סחור סחור ובמרמה. הוא חושב שראש הכנופייה הוא תואם בני גנץ. שגם אותו יוכל לסובב, לקנות אותו בהבטחות שווא, להונות אותו ולעקוץ אותו. הוא חושב שהוא יבטיח לו שהוא חלק מאיזה קבינט ביטחוני פיקטיבי, מדי פעם יזמין אותו לישיבה, יהנהן כשהלה יצווח מוות לערבים ושיישרף לכם הכפר, ישמיע בפורום סקירות ביטחוניות שכתובות בכל העיתונים וכך ירוויח עוד כמה חודשי שלטון. אבל בן גביר יודע להיות יותר ביבי מביבי. הוא יותר ציני ממנו, יותר ערמומי ממנו, יותר מתוחכם ממנו ויותר חסר עכבות ממנו. אף פעם לא תהיה לו בעייה להצמיד אקדח לרקתו ולסחוט ממנו מה שירצה. בן גביר יודע שנתניהו ימצמץ ראשון. הכנסת ראש הכנופייה למעגל קבלת ההחלטות, היא פשע נגד מדינת ישראל, של ראש ממשלה חסר מצפון שמוכן להקריב הכול למען השלטון.

* החלש והרופס – במשפט אחד בנאומו בכנסת בשבוע שעבר, היטיב נתניהו לסכם, שלא בטובתו, את 7 באוקטובר, המחדל שגרם לו ואחריותו האישית לו: "במזרח התיכון מעריכים את החזק והנחוש, ולא את החלש והרופס."

* ידיים כבולות – בטור השבועי של עמוס הראל ב"הארץ", הוא הציג מתווה ל"יום שאחרי", שנדון בין ישראל, ארה"ב ואיחוד האמירויות. "... מינוי דירקטוריון בינלאומי, ותחתיו פרוייקטור פלשתינאי שיופקד על שיקום הרצועה. המועמד המרכזי לתפקיד הוא ראש הממשלה הפלשתינאי לשעבר, סלאם פיאד. המהלך אמור להיות מגובה בכוח ביטחוני רב-לאומי, חלקו ממדינות ערביות ומוסלמיות, לצד חבורת אבטחה פרטיות."

בעיניי זה פתרון גרוע. הדבר החשוב ביותר ביום שאחרי, שעלינו לעמוד עליו, הוא חופש פעולה אמיתי, ללא סייג, לצה"ל, לשב"כ ולכוחות הביטחון ברצועת עזה. רק בדרך זו ניתן יהיה לסכל טרור ולסכל את שיקום חמאס ברצועה. רק כך ניתן יהיה לפרז את הרצועה. אם יהיה כאן כוח רב לאומי, ודירקטוריון בינלאומי, לא יהיה לצה"ל חופש פעולה. וגם אם יהיה כזה על הנייר, ואני בספק רב אם כך יהיה, הוא לא יהיה בלתי מסויג. תחת שלטון כזה, ידי צה"ל תהיינה כבולות. כשצה"ל יפעל, עלול להיווצר עימות בינו לבין כוח רב לאומי, שעלול לפגוע ביחסים בין ישראל לבין המדינות שמפעילות את הכוח, ובעיקר אם יהיו בו גם חיילים ממדינות ערב. סביר להניח שכדי להימנע מעימות כזה, נימנע מלחימה נחושה בטרור. ללא חופש פעולה לצה"ל, ודאי שלכוח הרב לאומי לא יהיה עניין אמיתי לסכן את חייליו כדי להילחם בטרור. וכפי שהיה בביירות ב-1983, כשפיגועי ראווה רבי נפגעים של חיזבאללה נגד המרינס האמריקאי והכוח הצרפתי, הביאו לבריחת הכוח הרב-לאומי בתוך שלושה חודשים, כך צפוי להיות גם ברצועת עזה.

ניתן לסכל את היוזמה הגרועה הזאת, אם ישראל תציע את מה שאני מציע כבר מהשבוע הראשון למלחמה – העברת רצועת עזה לשלטון אזרחי של רש"פ לצד חופש פעולה בלתי מסויג לצה"ל. אני מסכים עם כל מילה שלילית שתיאמר על רש"פ, אך זה הרע במיעוטו. יש לנו ניסיון לא רע בשטחי A ו-B ביו"ש מאז מבצע "חומת מגן", וכעת נוכל להפיק לקחים ולעשות זאת טוב יותר, יעיל יותר ואסרטיבי יותר.

* למה פסקו ההדלפות – השר עמיחי שיקלי אמר בראיון לרשת ב', שבשבועות האחרונים פתאום פסקו ההדלפות מקבינט המלחמה, "ואנחנו זוכרים מי עזבו את הקבינט." הכפשה מכוערת של גנץ ואיזנקוט והצגתם כמי שהדליפו מהקבינט. בדבר אחד שיקלי צודק. מאז עזיבתם של גנץ ואיזנקוט אין עוד הדלפות מקבינט המלחמה. למה? כי לאחר עזיבתם בוטל קבינט המלחמה. לעומת זאת, מהקבינט המדיני ביטחוני ההדלפות נמשכות בגדול, וראה זה פלא, גנץ ואיזנקוט אינם חברים בו.

* השוואה מופרכת – ב"הארץ" התפרסמה כתבה מרתקת של עופר אדרת על הדיונים בממשלת ישראל ובוועדת השרים לענייני ביטחון (כפי שנקרא אז הקבינט המדיני ביטחוני) על סוגיית השבויים לאחר מלחמת ששת הימים.

הבעייה בכתבה, היא בניסיון להשוות אותה לסוגיית החטופים בימינו, ולהציג תמונה, שעל פיה אז היה איכפת לממשלה מהשבויים והיום לא איכפת לממשלה מהחטופים. לא בכדי הציטוט הראשון בכתבה הוא מפי ראש הממשלה אשכול: "לא נקבל על עצמנו את האחריות שמא יקרה משהו לאחד מ-12 הבחורים, החיילים האלה, שהלכו למה שהלכו." אשכול אמר זאת בספטמבר, שלושה חודשים אחרי המלחמה, בדיון על השבויים במצרים. "עיון בפרוטוקולים של ישיבות ועדת השרים לענייני ביטחון ושל ישיבות הממשלה, השמורים בארכיון המדינה, חושף את הרצינות, היצירתיות וההשקעה של השרים בעניין, המעידות על חשיבותו בעיניהם." הסבטקסט הוא שהיום התמונה שונה. "הרשימה כוללת את שאלת המחיר שראוי כי ישראל תשלם תמורת השבת שבויים, הדרך הראויה לנהל את המו"מ לשחרורם, תפקידו של הצלב האדום בתהליך וגם שאלות מוסריות על רצח עם והאתוס הצה"לי."

האמת היא שיש שוני עצום בין המקרים. במלחמת ששת הימים נפלו 16 לוחמי צה"ל בידי מדינות ערב, מתוכם 12 בשבי מצרים, 2 בשבי סוריה ו-2 בשבי עיראק. בידי ישראל היו 5,000 שבויים ערבים. היו אלה שבויי מלחמה, לא מחבלים ובהם רוצחים שמרצים מאסרים בבתי הכלא בישראל, לאחר שנשפטו והורשעו בדין. מקובל במלחמה שבסופה משחררים את השבויים משני הצדדים, בלי קשר למיספר השבויים. ואכן, בעסקה כזו, ניתן היה מיד בתום המלחמה לשחרר את השבויים. הבדל נוסף, הוא שהיום חמאס אינו מוכן גם להצעה של "כולם תמורת כולם," כי הוא רואה בחטופים את תעודת הביטוח שלו. הוא משתמש בחטופים ככלי לסחיטת הישגים מדיניים וצבאיים. דבר כזה כלל לא עלה על הדעת אז.

מדוע, אם כן, לא הוחזרו אז מיד כל השבויים? זה היה בידינו. ומי שגרם לעיכוב לא היו מדינות ערב אלא ישראל. בישיבות הממשלה נשאלו שאלות אם נכון להחזיר את אלפי השבויים הערבים תמורת 16 ישראלים אך מיד הובהר שכן. העיכוב היה משתי סיבות אחרות. האחת היתה, שבכלא המצרי ישבו עדין ארבעת אסירי פרשת "עסק הביש", רשת הריגול והחבלה שישראל הפעילה במצרים בראשית שנות החמישים. ישראל ראתה באלפי השבויים המצריים בידינו מנוף להחזרת אותם אסירים, גם במחיר עיכוב כואב בשחרורם של השבויים. אגב, מה שלא מופיע בכתבה, אך התפרסם במהלך השנים, הוא שהשבויים במצרים עצמם, שהסוגייה הועברה אליהם באמצעות הצלב האדום, הודיעו שהם מוכנים לדחות את שחרורם כדי להביא לשחרורם של אסירי הפרשה! ההתעקשות השתלמה. אמנם השבויים ישבו עוד 7 חודשים, אך יחד אתם שוחררו גם ארבעת אסירי הפרשה.

הסיבה השנייה הייתה מעצרי שווא של מאות יהודים במצרים, כנקמה על התבוסה במלחמה. היו קריאות בממשלה להתנות את חילופי השבויים גם בשחרור כל העצורים היהודים. לא עולה בכתבה האם ומתי הם שוחררו ואם היה זה לפני או במקביל לשחרור השבויים. אבל מכך שלא מוזכר שהוחלט בסופו של דבר להתנות את חילופי השבויים בשחרור העצורים, ניתן להסיק שלא היתה התנליה כזו. אולם בממשלה עלו הצעות לפעולות מלחמתיות קשות שישראל תבצע במצרים כדי להביא לשחרורם. הקיצוני מכולם היה יגאל אלון, שהציע "לפוצץ תעלות מים מתוקים לאורך הסואץ." לא נראה לי שזריקת רעיון כזה במהלך דיון, כדי להמחיש את הצורך לבצע צעדים קשים נגד מצרים, כמוה כהצעה מעשית לדיון. מכל מקום, השר ללא תיק מנחם בגין הגיב במהרה: "אלה פשעי ג'נוסייד." גם כאן, ההשוואה כביכול בין ההתייחסות לרצח עם בממשלה אז להאשמות שטופלים עלינו היום חסרת יסוד. אז היתה זו אמירה כנגד רעיון שנזרק בממשלה, שאכן היה קיצוני. היום מדובר בעלילת דם, שנובעת מפגיעה באזרחים, שמשמשים מגן אנושי למחבלים שביצעו את הטבח הנורא, וחובתה של ישראל להגיע אליהם ולחסלם.

הכתבה מרתקת כשלעצמה, אך הניסיון להשתמש בה להעברת מסר אקטואלי, מגושם ולא רציני. כי בניגוד להיום, אז ניתן היה בקלות להחליף מיד את כל השבויים, ומי שהאריכה את השבי היתה ממשלת ישראל, שגילתה חוסן וכושר עמידה. היום, ממשלת ישראל מואשמת האשמת שווא כאילו היא מאריכה את השבי, כיוון שהיא מסרבת לתנאי כניעה שחמאס דורש. אין לי ספק, שממשלת אשכול ב-1967 לא הייתה מעלה על דעתה להיכנע לסחטנות כזו.

* רד מהבמה – השתתפתי במפגש פעילים של התנועה הקיבוצית בחממה האקולוגית החינוכית בעין שמר. בדברי הפתיחה שלו, אמר מזכ"ל התנועה ליאור שמחה שתי אמירות ששימחו אותי במיוחד. הוא אמר: "אנחנו תנועה מיישבת. לפני הכול, אנחנו קודם כול תנועה מיישבת." עשרות שנים אני מחכה לאמירה כזו מפי מזכ"ל התנועה הקיבוצית. כמובן, שהמבחן יהיה במעשים, אך כאשר זאת התפיסה של המזכ"ל, זו התחלה מבטיחה.

האמירה השנייה הייתה ציטוט מדברים שכתבתי לפני הבחירות בתנועה: "עלינו לבחור האם אנחנו תנועת הגשמה או תנועת מחאה." והבהיר, שאנחנו תנועה של הגשמה. הוא התמקד בתקומת היישובים בדרום ובצפון והציג עשייה רבה, שכבר נעשית ושעתידה להיעשות. הוא הציג גם מהלכים בנושאים אחרים, שבתקופה אחרת הייתי נלהב מהם, אבל בעיניי כעת הם אינם רלוונטיים. גם בדיון, חלק מן הדוברים התמקדו בסוגיות של שגרה, של קרקעות, של דמוקרטיזציה בתנועה, של רשם האגודות השיתופיות ועוד דברים חשובים, אך היום הם מסיטים אותנו מהעיקר. אך גם בדיון, הנושא המרכזי היה המצב בעקבות 7 באוקטובר והמלחמה. אהבתי במיוחד דברים של חבר ראש הנקרה, שדיבר על השגיאה החמורה בפינוי היישובים. הוא סיפר שלפני כחודשיים הוא החליט על דעת עצמו לחזור לקיבוצו הנטוש, ולקח על עצמו את שיפוץ הנוי והאחזקה בקיבוץ, וסיפר שכאשר החברים יחזרו, הם ימצאו את הנוי פורח.

דובר אחר, שבעיניו, כנראה, התנועה אינה צריכה להיות תנועת הגשמה אלא תנועת מחאה, הלין על כך שהקיבוצניקים לא באים להפגין והתנועה אינה שותפה במחאה, וביקר את ליאור על כך שדיבר על כיתות הכוננות, הרבש"צים והמוכנות של הקיבוצים למלחמה, במקום להיאבק על השלום. מאיזו גלקסיה הוא נחת אלינו?

כאשר יואל מרשק דיבר על הצורך באחדות העם, על כך שהתנועה הקיבוצית צריכה לפעול לקידום האחדות הלאומית ומתח ביקורת על שאף מנהיג במרכז-שמאל אינו נושא את דגל האחדות (איני מסכים איתו, לפחות באשר לבני גנץ), קבוצה קטנה שישבה שם החלה להפריע לו. "ביחד ננצח?" שאלו בלעג, ולא ברור לי ממה הם סולדים יותר, מה"ביחד" או מה"ננצח". בראש הצועקים, "ההוא מהשלום." שלום עם בני עמו קטן עליו, כנראה. אחדות לאומית היא ללוזרים. השלום שלו הוא רק עם העם, שלמעלה משמונים אחוז ממנו הביעו תמיכה בטבח 7 באוקטובר.

בדבריי הזכרתי, שבנאומי באירוע הניצחון של ליאור, אמרתי לו שתקומת היישובים אינה המשימה העיקרית שלו ושל התנועה בשנים הבאות, אלא המשימה היחידה. התנועה צריכה להיות מוכוונת כולה לנושא הזה. להתאים אליו את המבנה הארגוני, את התקציבים, אם צריך לשנות אגפים ומחלקות ולגייס את טובי הכוחות והמוחות – הכול צריך להיות ממוקד בנושא הזה. ובאומרי תקומה, אין כוונתי רק לשיקום. יש לדאוג לכך, שהיישובים יחזרו גדולים יותר מכפי שהיו קודם, חזקים יותר, ויש לעסוק בכך כבר עכשיו. ולא פחות חשוב, יש לחזור ולהקים יישובים חדשים כדי לחזק את אזורי הספר. מהשבר והחורבן הזה עלינו לצאת לצמיחה ולתקומה ולחזור להיות תנועת הגשמה, בתחומי ההתיישבות, העלייה והביטחון.

בסיום דבריי התייחסתי לחיבור של התנועה עם יאיר גולן. אמרתי, שמי שקורא לשביתת מילואים עד חילופי השלטון ומטיף לסרבנות, מגלם את ההיפך מהערכים של התנועה שלנו. אותה קבוצה קטנה שהפריעה ליואל, התנפלה עליי. ואיזה ביריון אחד, שהזכיר לי את הביביריונים נוסח בן יהודה וזרקא, התחיל לצרוח לכיווני: "רד מהבמה! רד מהבמה!" הוא האדים מזעם, עיניו יצאו מחוריהם משנאה. חצוף. בדרך כלל קשה להוציא אותי משלוותי. הוא הצליח, וצעקתי עליו בתקיפות לא פחותה.

חצוף. הוא רואה בעצמו תו התקן – למי יש זכות דיבור. ולמי אין זכות דיבור? למי שיוצא נגד סרבנות. כלומר, בעיניו, הסרבנות היא הדגל החדש של התנועה הקיבוצית, והתנגדות לסרבנות היא בלתי לגיטימית. זה הדגל של התנועה שבה צמח האתוס של "לפקודה תמיד אנחנו," שתמיד חינכה את בניה לשירות משמעותי, לשירות קרבי?

לאחר המפגש, אנשים רבים ניגשו אליי, ואמרו שלא צריך לשים לב לאותו צעקן, הוא קוריוז ואף אחד לא לוקח אותו ברצינות. מוטב היה, שבמקום לגשת אליי ו"לנחם" אותי, אני ממש לא זקוק לזה, היו מהסים את המופע הבריוני שלו; לא למעני, אלא למען התנועה.

גם "ההוא מהשלום" ניגש לדבר איתי. "מה אתה רוצה? לגרש את הפלשתינאים מעזה ולהקים שם יישובים? להקים יישובים בלבנון?" כדרכם של רדיקלים, הם מכירים רק את תמונת הראי שלהם, הקיצונים ביותר בין יריביהם. הם אינם מסוגלים לראות את כל הגוונים שביניהם לבין תמונת הראי שלהם. הם אינם מכירים ברצף של דעות. "ומה אתה מציע?" שאלתי אותו, והסיסמה נשלפה מיד. "שלום ביננו לבין מדינה פלשתינאית עצמאית." יש לציין את אומץ ליבו. הוא חבר קיבוץ מצר. אם חזונו יוגשם, הקיבוץ שלו, שיהיה יישוב צמוד גדר, יהיה המועמד הראשון לטבח ניר עוז 2.

* איש מסוכן – יאיר גולן התראיין בערוץ 12. אמר דברים נכוחים ונכונים על הצורך במכה קשה בלבנון וביקורת על אוזלת היד במלחמה בצפון בחודשים האחרונים. הוא גם אמר דברים, שעמם איני מסכים, אך הם לגיטימיים, באשר למלחמה בעזה. אבל כאשר דפנה ליאל ובן כספית כמעט התחננו בפניו שיאמר סוף סוף שאין לגיטימציה לסרבנות ושיש להסיר מהפרק את הסרבנות, הוא התחמק, תקף אחרים ולא אמר את המובן מאליו הזה.

יאיר גולן מסוכן יותר מנתניהו.

* חלוצים לפני המחנה – מיהם חלוצים? מי שהולכים לפני המחנה, הנחשונים הקופצים ראשונים למים, אלה שהולכים קדימה, בתנאים קשים ומסוכנים, כדי ליצור מציאות שתאפשר למחנה לבוא בעקבותיהם. אין משמעות לחלוציות, אם אין בעקבותיה מחנה. והמחנה אינו של חלוצים. חלוצי העליות הראשונות, יצרו את התנאים שאיפשרו עלייה המונית שהיתה למדינה בדרך, ולימים – למדינה. אלה שבאו בעקבות החלוצים לא היו חלוצים. הם היו העם. בלי העם, לא היתה קמה מדינה. כלומר, החלוצים לבדם לא היו מקימים מדינה. אבל בלי החלוצים, זה לא היה קורה. החלוצים הם אלה שישבו את הספר, גם אחרי הקמת המדינה. גם אם לא סחפו המונים כפי שראוי היה, מי שבאו אחריהם היו אנשים מן היישוב, מכל שדרות החברה, לאו דווקא בעלי תודעה חלוצית. אבל דווקא ההגעה שלהם, היא ההגשמה של החלוצים. כי זו טבעה של חלוציות – הליכה לפני המחנה, כדי שהמחנה יבוא. בשבועות האחרונים החלה לקום תנועה חלוצית של קומץ תושבים ביישובים המפונים בגליל, שמתארגנים לעלות בחזרה ליישוביהם ולחדש בהם את החיים. הם אינם מבקרים את מי שנשארים מאחור. הם גם אינם מצפים מהם לנהוג כמותם. אבל הם הנחשונים, הם החלוצים. כחלוצים, הם החלוצים לפני המחנה. המעשה שלהם יתחיל לחולל את השינוי ואת השיבה ההמונית הביתה. בלעדיהם, החזרה עלולה להידחות בשנים. ההתארגנות הזאת היא החדשות הטובות ביותר בשבועות האחרונים.

* תיקוני גבול? אדרבא – כאשר מדברים על פתרון מדיני, בהסדר, למלחמה בגבול לבנון, אין המדובר רק בנסיגת חיזבאללה אל מצפון לליטני, אלא גם בפתיחת מו"מ עם לבנון על 13 נקודות גבול שנויות במחלוקת בין המדינות. מה פירוש "שנויות במחלוקת"? כמובן, שטחים ריבוניים של ישראל, שלבנון תובעת לעצמה. כלומר, מדובר על כך שהתוקפנות הלבנונית (חיזבאללה אינו מדינה. לבנון היא מדינה ריבונית וממנה יש לדרוש שקט בגבולנו ועימה יש לבוא חשבון כשהיא מאפשרת את התוקפנות) נגד ישראל, תיענה בנסיגה ישראלית משטחים ריבוניים על פי דרישת התוקפן.

בשנת 2000 נסוגה ישראל מרצועת הביטחון בלבנון (נסיגה שתמכתי בה, אך היום, בעקבות המציאות שנוצרה ב"חרבות ברזל", שיניתי את דעתי ואני רואה בה טעות, לאחר שהסתבר שהברירה היא בין רצועת ביטחון בצד הלבנוני של הגבול לרצועת ביטחון בצידו הישראלי). הנסיגה מוגדרת "חד-צדדית", אך ההגדרה אינה מדויקת. אמנם היא לא נעשתה בהסכם עם לבנון, אך היא נעשתה בהסכם עם האו"ם. ובהסכם הזה, האו"ם הוא ששירטט את קו הגבול. האו"ם אינו חשוד בפרו-ישראליות, רחמנא ליצלן, ולבטח לא סיפח לישראל אדמות לבנוניות. הגבול ששירטט האו"ם, לא היה לרוחנו. לדוגמה (זו דוגמה שאני זוכר, אך היא אינה יחידה), שטחים חקלאיים של קיבוץ משגב עם הועברו על פי המפה של האו"ם ללבנון. ישראל לקחה על עצמה לחרוק שיניים ולכבד את מפת האו"ם ללא כל שינוי וללא כל תביעה מצדה, וכך נקבע נתיב הנסיגה. הנסיגה מלבנון נעשתה מתוך הנחה, שכיוון שהעימות בלבנון כעת אינו עם הפלשתינאים, אלא עם חיזבאללה שהוא ארגון לבנוני, ברגע שישראל תיסוג מלבנון, ייפסק העימות. אולם חיזבאללה, כלומר לבנון, המציאו את סיפור הר דב ("חוות שבעא") כעילה להמשך הטרור והתוקפנות נגד ישראל, מיד לאחר הנסיגה; תוקפנות שהלכה והסלימה עד שחוללה את מלחמת לבנון השנייה (2006).

והנה, דווקא עתה, אחרי התוקפנות האיומה של חיזבאללה כלפי ישראל, החל ב-7 באוקטובר ועד היום, הם עוד עלולים לצאת מהעימות בניצחון אדיר – העברת אדמות ישראליות ללבנון. או במילים אחרות, ישראל תשלים עם מעמדה כילד כאפות של המזה"ת. מן הראוי שנצא מן הקופסה הזאת. אם הנסיגה מלבנון לא הביאה לשקט, אין שום סיבה שנמשיך לכבד את המפה ששירטט האו"ם, מפת הנסיגה בשנת 2000. אדרבא, יש לפתוח את המפה, ויש לישראל תביעות טריטוריאליות מלבנון. החשובה שבהן היא עמק עיון, מצפון למטולה. מטולה, מושבת האיכרים הצפונית, הציפורן של אצבע הגליל, עיצבה את מפת מדינת ישראל. בזכות ההתיישבות באצבע הגליל, נכללה אצבע הגליל בשטח המנדט הבריטי (אף שיש היום פוסט היסטוריונים שמנסים להכחיש זאת). אמנם, בחלוקה הראשונה מטולה עצמה היתה בצד הצרפתי של הגבול, המיועד ללבנון. ובמאורעות תר"ף (1920) מטולה הותקפה ותושביה ברחו לצידון, ומשם, דרך הים, לחיפה. אך כעבור חודשים אחדים התושבים חזרו ליישוב. מאז ועד אוקטובר האחרון ולאורך כל העימותים, הסכסוכים, הטרור והמלחמות, התושבים דבקו באדמתם ולא זזו ממנה.

ב-1923, כשנקבע הגבול הבינלאומי הסופי, תוקנה הטעות ומטולה נכללה בשטח המנדט הבריטי, שיועד להקמת המדינה היהודית, ובכך קבעה את גבול המדינה. אולם בהסכם שביתת הנשק בין ישראל ללבנון (1949) ישראל נסוגה מעמק עיון, ובו אדמות פרטיות של עשרות משפחות ממטולה. אותן אדמות רשומות בטאבו בצידון. כלומר, על פי המשפט הלבנוני הן שייכות לאיכרי מטולה. אך הם נושלו מאדמותיהם שעברו ללבנון. הגבול עבר שלושים מטר מהבתים של מטולה. עמק עיון היה לעמק עוין – בסיס לתוקפנות כלפי ישראל וכלפי מטולה. זה הזמן לדרוש מחדש את אדמות ישראל, את אדמות מטולה בעמק עיון.

תיקוני גבול? אדרבא. לשם שינוי, לא קלקולי גבול. לשם שינוי, לבנון תחזיר לנו שטחים. יהיה זה המחיר שלבנון תשלם על תוקפנותה, ופיצוי למטולה לא רק על עוול בן 75 שנה, אלא על העקירה באוקטובר 2023 והפיכת תושביה פליטים במולדתם.

* קונספירציה מטורללת – במוסף ספרים של "הארץ" סקרה קרולינה לנדסמן, מבכירות דבוקת שוקן, בהתלהבות וללא שמץ של ספקנות וביקורתיות, את ספרו של אדם רז "הדרך לשבעה באוקטובר". הספר מציג קונספירציה, שאת עיקריה הציג רז בסדרת מאמרים ב"הארץ", שעל פיה 7 באוקטובר לא היה כישלון של נתניהו אלא הצלחה של נתניהו. מטרתו של נתניהו בחיים היא להנציח את הסכסוך ולסכל שלום. לכן הוא עשה כל שביכולתו לפגוע באבו-מאזן וברש"פ ולחזק את חמאס ואת סינוואר. הוא לא חיזק את חמאס מתוך חולשה או התמכרות לשקט, אלא בכוונת מכוון, כדי להנציח את הסכסוך. תאוריה נוספת היא שנתניהו עשה הכול כדי לקדם את איראן למעמד של מעצמת סף גרעינית, כי גירעון המזה"ת יסכל את הסיכוי לשלום במזה"ת. כל המסע הפומבי שלו נגד הגרעין האיראני נועד לעצב תודעה של גירעון המזה"ת אבל הוא פעל בכל דרך לסכל הסכם גרעין, שעלול היה לעצור את המרוץ של איראן לפצצה. כמו כן, טוען רז, אופן ניהול המלחמה נועד להנציח אותה ולשמור על חמאס בשלטון. ההפצצות בעזה בראשית המלחמה, נועדו לספק לישראלים את תאוות הנקם אך בעיקר לדחוף את תושבי עזה להקצנה ולשורות חמאס. ונתניהו פועל לכך שהנהגת חמאס לא תחוסל ושלטונה יישאר על כנו, כי האלטרנטיבה היא רש"פ, שעלולה לסכן את מפעל חייו של נתניהו, הנצחת הסכסוך.

בנושא האיראני אפילו לנדסמן סבורה שהוא הרחיק לכת ואף השתמשה במילה קונספירציה, אבל באשר לחמאס, היא מתלהבת ממי שסיפק לה את האקדח המעשן לתיאוריה שתתאים להטפתה הפוליטית. כיוון שלנדסמן כל כך מתלהבת מרז, מעניין מה היא תאמר אם תקרא את מחקריו של רז על הסכמי אוסלו, שאותם היא נוהגת להעלות על נס. גם במחקרים אלה הוא מתבסס על אינסוף מסמכים ואמיתות שמהם הוא יוצר קונספירציה נפלאה. לטענתו, הסכם אוסלו הוא מזימה משותפת של פרס וערפאת מאחורי גבו של רבין, שנועדה... להנציח את הסכסוך ולסכל סיכוי לשלום. אזהר בלשוני, אך בין השיטין הוא אף רומז קלות שאולי פרס עמד מאחורי הרצח, כי רבין עמד לפוצץ את אוסלו. הוא לא אמר זאת בפירוש, אך אני לפחות קראתי זאת בין השורות. לטענתו, מפעל חייו של פרס, כמו מפעל חייו של נתניהו, הוא הנצחת הסכסוך. וכפי שנתניהו חיזק את חמאס כדי להנציח את הסכסוך, כך פרס חיזק את ערפאת כדי להנציח את הסכסוך. השניים ידעו שההסכם יביא לגלי הטרור שהביאו, וזו היתה מטרתם. מתקפות הטרור אינן כישלון אוסלו אלא הצלחת אוסלו, כי זו היתה מטרתם של שני האדריכלים.

רגע, אז מה אדם רז, שמאלני או ימני, נץ או יונה? לא זה ולא זה ולא זה ולא זה. הוא וגנריסט. הוא תלמידו המובהק וממשיך דרכו של ההיסטוריון פרופ' יגאל וגנר, אבי אסכולת "אורנים". האסכולה היצירתית והמקורית, יש להודות, אך הקונספירטיבית והמטורללת, מחלקת את העולם לשני מחנות, טובים ורעים, אנשי ההון היצרני ואנשי ההון הפיננסי, שכל הפוליטיקה העולמית והפוליטיקה בכל מדינה היא המאבק בין שניהם. העימות האמיתי אינו בין ממשלות ואופוזיציות, בין מפלגות, אלא בתוך האליטות של כל מפלגה. אנשי ההון הפיננסי חותרים למלחמות נצח, המשרתות אותם, לעומת אנשי ההון היצרני, החותרים לשלום, המשרת אותם. הדרך של אנשי ההון הפיננסי לסכל שלום היא טיפוח מרוץ החימוש הגרעיני. מחנה הרעים כולל, בין השאר, את היטלר וצ'רצ'יל ששיתפו פעולה בחרחור מלחמת העולם השנייה ועשו הכול כדי להאריך אותה ככל האפשר, את הברון רוטשילד, בן גוריון, ז'בוטינסקי, בגין, דיין, פרס, ערפאת ונתניהו. מחנה הטובים כולל, בין השאר, את הרצל, חיים ויצמן, משה שרת, אשכול, פנחס לבון, נאצר, יגאל אלון, רבין, אבו מאזן ואהוד אולמרט. והם בכלל לא ידעו שהם כאלה. התיאוריה הקונספירטיבית של אדם רז על הדרך לשבעה באוקטובר היא המשך ישיר של התיאוריה הקונספירטיבית שלו על אוסלו. טרלול לשמו.

* היו לנו מנהיגים דגולים – היום, במשבר המנהיגות הקשה ביותר בתולדות הציונות, כדי לא לאבד תקווה, ראוי להזכיר שאפשר גם אחרת. שעמנו הצמיח בעת החדשה מנהיגים דגולים, משני מציאות, יוצרי יש מאין, שהובילו את המהפכה הצודקת ביותר והמוצלחת ביותר בתולדות האנושות, המהפכה ששמה קץ לעוול הגדול בתולדות האנושות – המהפכה הציונית. כ' בתמוז (שלשום), הוא יום השנה ה-120 למותו של הרצל, מחולל התנועה הציונית. הרצל, בגאונותו, ידע לא רק לחלום את החלום הפנטסטי של תקומת העם היהודי במולדתו במדינת לאום יהודית ריבונית, אלא גם ליצור את התנועה הציונית, התנועה הלאומית של העם היהודי, להקנות לה כלים פוליטיים דמוקרטיים ואמצעי ביצוע מעשיים ובראשם קק"ל. להצליח להפוך אותה לתנועה מדינית משמעותית על המפה הבינלאומית. הרצל מת בן 44 ולא זכה לראות בהתגשמות חזונו. הרצל צדק. כל מתנגדיו שלעגו לו טעו. דרכו ניצחה בגדול. בדבר אחד הוא טעה. הוא האמין שהקמת המדינה היהודית תהיה התרופה לאנטישמיות, ותשים לה קץ. השנה יותר מתמיד נוכחנו בטעותו. כנראה שהמחלה האנטישמית היא חשוכת מרפא. ואף על פי כן, המהלך הציוני הגדול, שהרצל הגדיר כאידיאה אינסופית (כלומר אין פוסט ציונות), ימשיך לנצח. ועוד נזכה לבחור מנהיגים ראויים.

* מיטב השיר – עמוס עוז השתלח בשירה של נעמי שמר "ירושלים של זהב", בשל המילים "כיכר השוק ריקה." לטענתו, זה שקר. "במו עיניים ראיתי שם ערבים." אכן, השיר לא היה עומד בתו תקן של מחקר דמוגרפי. אגב, אין בכלל בירושלים כיכר הנקראת "כיכר השוק", כך שגם אמת גיאוגרפית אין שם. וגם לא אמת הידרולוגית. אתם באמת חושבים שכאשר ירושלים היתה מחולקת "יבשו בורות המים"? אבל כל אי האמיתות הללו יוצרות את האמת השירית הגדולה של "ירושלים של זהב", האמת הקיומית שנעמי שמר היטיבה לנסח.

בגיליון האחרון, נטפלו כאן לשירו של מאיר אריאל "כתונת פסים", כי הכותב מצא בו אי-דיוקים היסטוריים. כמו נעמי שמר ב"ירושלים של זהב", כך גם ב"כתונת פסים" הביא מאיר אריאל אמת קיומית גדולה, גם אם לא עמד בתו תקן של מחקר היסטורי. מה אומר ומה אגיד? לא אחדש דבר, אלא אצטט את אריסטו: "מיטב השיר – כזבו".

* צביה תדהר – כשעלתה מועמדותי לניהול מתנ"ס הגולן, ב-2001, לא נבחרתי פה אחד. אם זיכרוני אינו מטעני, הבחירה היתה בישיבה משותפת של הנהלת המועצה האזורית גולן וההנהלה הציבורית של המתנ"ס, או אולי רק הנהלת המתנ"ס עם ראש המועצה, יהודה וולמן. מכל מקום, אחרי שעברתי בהצלחה את כל המיונים והסינונים של החברה למתנ"סים, יהודה וולמן הציג אותי כמועמד המועדף עליו ונבחרתי. לא היה מקובל להדליף מה היו תוצאות ההצבעה. יהודה פשוט הודיע לי שנבחרתי. גם לא שאלתי. אבל לפני ישיבת ההנהלה הראשונה לאחר בחירתי, סיפרה לי צביה תדהר מבני יהודה, שהיא התנגדה, ושהיא היחידה שהתנגדה ושלא היו נמנעים. זה לא ממש הפתיע אותי. צביה היתה אופוזיציה לוועד יישובי הגולן ואני הייתי מזוהה מאוד עם הוועד.

כחברת ההנהלה, צביה לא עשתה לי חיים קלים. ממש לא. היא היתה לעומתית, ואני ייחסתי זאת לעוינות הוותיקה שלה. לאט לאט למדתי לקרוא אותה, והבנתי שהיא, באופן עקרוני, אינה סבורה שמתפקידה כחברת הנהלה לעשות חיים קלים למנהל, אלא לשאול שאלות, להקשות, לעיתים בבוטות, לעיתים דומה שבקנטרנות, אבל הכול מתוך איכפתיות אמיתית, ותחושת שליחות כנציגת ציבור. לאט לאט, העוינות הלכה ופחתה, החשדנות ההדדית התחלפה בהערכה הדדית שהיתה לשותפות ואפילו לחברות. למדתי להעריך את העובדה שפיה וליבה שווים, שאת מה שבליבה היא אומרת, בלי חשבון, ללא הנחות וללא התבטלות מפני בכירים. צביה היתה ממייסדות בני יהודה ומוותיקות ההתיישבות בגולן. היא מילאה תפקידים מרכזיים בבני יהודה וייצגה את בני יהודה במוסדות שונים בגולן. היא היתה דמות מרכזית בגולן והטביעה חותם.

הצטערתי לשמוע על מותה. יהי זכרה ברוך!

* איך אני זוכר אותו – לפני חמש שנים הלך לעולמו אבי, יוסי הייטנר. סוגייה שהטרידה אותי מאוד באותם הימים, היא איזו דמות שלו תיחרט בזיכרוני? איזו תמונה שלו אראה לנגד עיניי כשאחשוב עליו? האם מהעשור האחרון, הקשה, הארור, העשור של הדמנציה והפרקינסון וכל אותם מרעין בישין, שהפכו אותו לשבר כלי, בקושי לצל של עצמו? או כפי שהיה עד גיל שמונים – חכם, פעיל, יעיל, חיוני, דעתן, אכפתי? היה לי אפילו חשש, שהתמונה שתיחרט בזיכרוני תהיה של זיהוי הגופה. אחרי חמש שנים אני יודע שאני זוכר אותו בשני מצבי הצבירה. לעיתים אני זוכר אותו כך ולעיתים כך. לעומת זאת, אני חולם עליו רק במצבו הטוב. כנראה שרק במצב הזה הוא יודע לנווט אל חלומותיי.

* ביד הלשון: בוחל – ענבי היין בכרמי צפון הגולן נמצאים כעת בשלב הבוחל שלהם. בוחל הוא שלב ההבשלה של הגפן, שבו צבע הענבים משתנה. התהליך הוא מדורג בכל אשכול. בתקופת הבוחל אנו רואים מגוון צבעים בכל אשכול, כל עינב והצבע שלו בהתאם לקצב ההבשלה שלו. זהו מראה מרהיב ביופיו. המילה בוחל מתכתבת עם המילה הבחלה, הקשורה אף היא להבשלת הפרי. הבחלה היא תהליך זירוז ההבשלה, שניתן לעשותו בחלק מהפירות לאחר הקטיף. בחלק קטן מהפירות ניתן לזרז את ההבשלה בעוד הפרי מחובר לעץ, על מנת לזרז ולשלוט בקצב הבשלתם. ההבחלה היא גם ביטוי של תהליכים ממושכים בהכנת מזון, כגון הבחלת גבינות. מקור המילה הבחלה הוא מהמשנה. זו פעולה חקלאית לזירוז הבשלת התאנים ופרי השקמים. יש להבחלה משמעות הלכתית הנוגעת להפרשת תרומות ומעשרות מן התאנים והשקמים. בתלמוד מתואר הליך הבחלה בתמרים.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com