בגיליון:
- שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ: כְּנַעַן מַזְמִינָה אֶת יוּלִי דָּנִיֵּאל
- ד"ר רפאל מדוף: החיזור אחרי הקול האנטישמי בארה"ב
- ברכות לנאורים: לאה ומוטקה
- איליה בר זאב: רַצֵי הַגַּלִּים
- אנדד אלדן: [קיבוץ בארי – עוטף עזה]
- אורי הייטנר: צרור הערות 28.7.24
- פרופ' זיוה שמיר: נתניהו אינו צ'רצ'יל
- רוֹן גֵּרָא: אַדְמָתִי
- ד"ר עדינה בר-אל: 1. צילה ברבי: "לא מפקירה את העופות שלי."
- אלישע הוכמן: המנון לרומא
- בלפור חקק: סבא וסבתא מניחים את היסודות
- איתמר פרת: מלאכים ללא הצלחה
- משה גרנות: הפוך על הפוך
- ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין
- שלום רב אהוד, הסופר הנידח הכי נחמד, גם לפי מה שאתה מייעץ כל העת וגם בגלל שזה מקסים ומעניין, אני קורא עתה בשנית את ספרך היפה "והארץ תרעד".: מצאתי במקום אחד דברים לא מדוייקים ואני בא להעיר עליהם אחרי שבדקתי היטב את העניין עם בעלי מקצוע מוסמכים.
- נעמן כהן: נאום נתניהו בפני הקונגרס
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * תמיר לזרוב: אחרי שנים של קבלת המכתב, חשכו עיניי למקרא השוואת נתניהו לצ'רצ'יל. לא משום שאני חושב שזו הפרזה גדולה מדי ביחס לנתניהו, כמו משום העלבון הגדול לצ'רצ'יל. לצמצם את צ'רצ'יל, מנהיג שמרן דגול שניצח את הנאצים במלחמת העולם השנייה והציל את אירופה ושארית הפליטה, לראש ממשלה שבזמנו אירע אירוע החורבן הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל; לצמצם אותו לסדר גודל של מנהיג שיודע רק "לדבר יפה" (כאילו שמילים ונאומים הם הדבר שרושם מנהיגים בספרי ההיסטוריה) – זה מעשה שלא ייעשה לצ'רצ'יל. הרבה מנהיגים ידעו ויודעים לדבר יפה מאד ובכריזמה. הממשלה הנוכחית לא מאחדת כמו השמרנים של צ'רצ'יל, ולא מצליחה לנצח בסדרי הגודל של צ'רצ'יל.
- שאר הגליון
מאמרים
כְּנַעַן מַזְמִינָה אֶת יוּלִי דָּנִיֵּאל
יוּלִי דָּנִיֵּאל
עִבְרִי מִן הַתַּנַ"ךְ,
שִׁמְךָ בְּאָזְנִי –
מִזְדַּמֵּר כְּאָבִיב:
צָעִיר וְטָמִיר,
וְעֵינֶיךָ –
עֵינֵי-עִבְרִי קָדוּם –
שְׁחוֹרוֹת מַרְהִיבוֹת,
יוּלִי דָּנִיֵּאל –
מֵעִמְקֵי-הַגֹּב,
שִׁיר קוֹלֵחַ בְּעוֹרְקֶיךָ –
יָשָׁר אֶל לִבִּי –
הֵדוֹ פּוֹעֵם,
מִבֵּין לֶהָבוֹת,
צִיצִית-רֹאשְׁךָ הַנּוּגָה –
לְלֶטֶף-יָדִי הַקְּרִירָה –
כְּמֵהָה
יוּלִי דָּנִיֵּאל!
בּוֹא לִכְנַעַן,
בִּכְנַעַן, עַל הַבְּאֵר,
זוֹ הָעַתִּיקָה.
כַּד מַיִם-חַיִּים,
– בַּבֹּקֶר, בַּבֹּקֶר,
עַל רֹאשִׁי –
לִקְרָאתְךָ,
בְּקֹדֶשׁ אֶשָּׂא.
1971
נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.
ויקיפדיה: בשנת 1965 הודח ניקיטה חרושצ'וב על ידי ליאוניד ברז'נייב והחלה תקופה של הקשחת הגישה כלפי הדיסידנטים וכלפי הבעת דעות פוליטיות בעל פה ובכתב. יולי דניאל ואנדריי סיניאבסקי נעצרו והועמדו לדין בבית המשפט העליון במוסקבה, על "פעילות אנטי סובייטית" בשל פרסום ספריהם בשמות בדויים בארצות חוץ. המשפט נערך מסתיו 1965 עד פברואר 1966, וזכה לכיסוי תקשורתי נרחב בעולם. המשפט עצמו נערך בדלתיים סגורות, ויולי דניאל נדון ל-5 שנות מאסר ואנדרי סינייבסקי נדון ל-7 שנות מאסר. לאחר המשפט הביעו אנשי רוח וקומוניסטים ברחבי העולם את מחאתם נגדו. העיתון פראבדה הגן על פסקי הדין באומרו ששני הסופרים לא הבינו את טיבה של "הדמוקרטיה הסוציאליסטית" של ברית המועצות. יש הרואים במשפט סינייבסקי-דניאל את ראשיתה של התנועה הדיסידנטית בברית המועצות.
החיזור אחרי הקול האנטישמי בארה"ב
פורסם לראשונה ב-THE JEWISH JOURNAL OF LOS ANGELES
23 ביולי, 2024
כבר התרגלנו לראות פוליטיקאים מחזרים אחרי קולות השחורים, או קולות היהודים, או קולות הצעירים. אך מה בדבר קולות האנטישמים?
כתב ה-CNN, JOHN KING, דיווח בשידור ב-21 ביולי כי "עלול להיווצר סיכון מסויים" עבור KAMALA HARRIS אם תבחר לסגנה את מושל פנסילבניה JOSH SHAPIRO כיוון ש"הוא יהודי.".
במילים אחרות, מצביעים אנטישמיים ימנעו מלהצביע עבור הצמד האריס-שפירו. ייתכן. נותרת השאלה האם חיזור אחרי קולות של גזענים כאסטרטגיה פוליטית מתקבל על הדעת.
היו זמנים באמריקה בהם נמנעו המפלגות הראשיות מלהעמיד מועמד קתולי לנשיאות בשל חששן מתגובת הנגד של הקולות האנטי-קתוליים. הדמוקרטים ניפצו את הטאבו הזה כשמינו כמועמד לנשיאות את מושל מדינת ניו-יורק אל סמית בשנת 1928.
אלא שמנהיגים בולטים במפלגה הדמוקרטית, כולל FDR, המשיכו לחזר אחר קולות של גזענים אחרים. תחילה הכחיש FDR נמרצות שהזמין אמריקנים-שחורים לסעודה בבית-הלבן בשנת 1929, אח"כ סירב לתמוך בחקיקה נגד מעשי-לינץ' ב-1930 תוך מאמצים חוזרים ונשנים להוכיח לגזענים הלבנים שהוא ראוי לתמיכתם. כך גם ג'ימי קרטר כאשר הכריז בבחירות המקדימות של שנת 1976 על תמיכתו בזכות הלבנים ל"אתניות טהורה" במקומות מגוריהם ונגד "פלישת שחורים" ו"גורמים עוינים" אחרים.
הגזענים הלבנים לא היו היחידים אחריהם חיזר FDR. גם הקול האנטישמי עניין אותו. הנושא עלה בפגישה אישית עם בן-בריתו הפוליטי הסנטור BURTON WHEEKER ממונטנה ב-4 באוגוסט, 1939. תרשומת סודית מאותה שיחה שהכתיב הסנטור למזכירתו בתום הפגישה משמרת את תוכנה:
השניים דנו במועמדים פוטנציאליים לנשיאות במידה ו-FDR יחליט לא לרוץ בשנה שלאחר מכן. בין השמות שהועלו היו שר-החוץ CORDEL HULL ויו"ר המפלגה הדמוקרטית JAMES FARLEY.
הנשיא סבר שהצמד HULL-FARLEY "לא יוכל להיבחר" כיוון ש"יעלה את הבעייה היהודית-קתולית", זאת כיוון ש-FARLEY היה קתולי ו-"Mrs. HULL IS A JEWESS".
FDR תיקן: "גב' HULL היא רק רבע-יהודייה." (שניהם טעו: אבא שלה היה יהודי). הנשיא המשיך: "אתה ואני באים ממוצא אנגלי והולנדי עתיקים. אנו יודעים מי היו אבותינו. אין ספק שאף טיפת דם יהודי אינה זורמת בעורקינו, אבל רבים אחרים אינם יודעים זאת בוודאות."
התרשומת גם מציינת שהנשיא השתמש במילת הגנאי N. ביחס לשחורים. (לא בפעם הראשונה . השתמש בה גם בשיחות סגורות אחרות).
כמו פוליטיקאים רבים לפניו ואחריו היה פרנקלין רוזוולט ער ליתרונות בבחירת מועמדים, או נקיטת עמדה, כך שיישאו חן בעיני קהל הבוחרים האנטישמיים עד כדי פסילת מועמד בשל מוצאה של אשתו.
יש הסוברים כי האנטישמיות ששלטה בחברה האמריקנית בשנות השלושים היתה הגורם להגבלת ההגירה היהודית אל מתחת למגבלות החוק. KEN BURNS הצביע על כך לפני שנים בסרטו "שואה".
אולם הנימוק הזה מתעלם מכך שאם היה FDR מתיר למלא את מכסות-ההגירה הקיימות, גם ללא רפורמות בשיטה עצמה, כי אז יהודים רבים היו ניצולים. יותר מ-190,000 מקומות שהוקצו לגרמניה ולארצות שנשלטו על ידה לא נוצלו בין 1933 ל-1945.
הטענה שהאנטישמיות באמריקה כבלה את ידיו של FDR בנושא ההגירה איננה אי-הבנה בעלמא באשר לאופציות הפתוחות בפניו. הנשיא אימץ במכוון מדיניות של צמצום ההגירה היהודית כדי להימנע מהמתנכרות המצביעים האנטי-יהודיים ובכך בעצם הצדיק את החלטתו לחזר במודע אחרי הקול האנטישמי.
מינויו של הסנטור ג'וזף ליברמן כמועמד הדמוקרטים לסגן-נשיא בשנת 2000 היה אמור לשים קץ למדיניות החיזור אחר הקול האנטישמי, אלא שלאחרונה קם דור חדש של מצביעים אנטישמיים, אלה אותם מפגינים תומכי חמאס המשתמשים במונח "ציוני" כמילת צופן ל"יהודי". הם נושאים כרזות למען "הפתרון הסופי" וחוגגים את מתקפת ה-7 באוקטובר, פעילויות שהוגדרו ע"י הנשיא ביידן כאנטישמיות בעליל!
אל נכון אלה הם הבוחרים אליהם כיוון JOHN KING מ-CNN כשהזהיר מפני "הסכנה" במינוי יהודי לסגן נשיא. הסכנה אמיתית, אבל חובה על הדמוקרטים להתעלם ממנה מכיוון שנהירה אחרי קולות של אנטישמים היא תכלית הרוע. היא מעניקה לגיטימיות לקיצוניים שמקומם בשולי החברה האמריקנית ולא בזרם המרכזי של תרבותה הפוליטית.
גזענים חייבים בנידוי לא בחיזור!
ד"ר רפאל מדוף
תורגם ע"י חזי רפופורט, בוקה ראטון, פלורידה.
לאה ומוטקה
בהגיעכם לגיל תשעים
זיקנתכם לא ביישה את נעוריכם
והתרבות העברית אסירת תודה לכם
על פעילותכם רבת הכישרון והשנים!
רַצֵי הַגַּלִּים
מִפְרָשׂ מַלְבִּין בְּקַו הַשָּׁמַיִם, אֵינוֹ מֵעִיד עַל מִי
שֶׁהוֹלֵךְ וְקָרֵב אוֹ עַל מִי שֶׁמִּתְרַחֵק.
יֵשׁ לְהַמְתִּין –
לְהַחְלִיט אִם הַלָּבָן לָבָן וְלֹא רִצּוּדֵי הַשֶּׁמֶשׁ בֵּין
רַצֵּי הַגַּלִּים.
לִבְדֹק אִם הַמָּשׁוֹט מָשׁוֹט וּתְנוּעָתוֹ אֶל הַחוֹף
וְלֹא אֶל מְעַרְבּוֹלוֹת נִסְתָּרוֹת.
לְהִשָּׁטֵף עֵרוֹם מִסַּעֲרַת הַיָּם –
הָכִינִי צִפָּרְנַיִךְ.
בִּרְצוּעַת הַחוֹף לְחָשִׁים וּקְרִיאוֹת צִפֳרֵי הַטֶּרֶף –
הָסִירִי מַחְסוֹמֵי שְׂפָתַיִם, הָסִיטִי שְׂעָרֵךְ
לִקְרַאת הָעֶרֶב...
חַכְלִילַת עֵינַיִם... מִי אַתְּ?
נְשִׂיאִים, רוּחַ וּפִסְלֵי הַגַּאֲוָה
מְהַלֵּךְ עַל בְּהוֹנוֹת בַּשְּׁטִיחִים הָרַכִּים,
מְלַחֵשׁ לַחֲשֵׁי פֶתֶן מַלְכוּתִיִּים,
מִתְגָרֶה- "מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נאֹכֵל"*.
בְּחַדְרֵי חֲדָרִים
מְפַתֶּה-מְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים,
בֵּין הַסְּדִינִים נֶאֱסַף אֶל חֲטָאָיו.
אַבְנֵי גָזִית מְסֻתָּתוֹת מְבַכּוֹת אֶת
פִּסְלֵי הַגָּן –
"מָה הוֹעִיל פֶּסֶל כִּי פְסָלוֹ יֹצְרוֹ?"**
* בראשית – ג', ב'. ** חבקוק – ב', י"ח.
[קיבוץ בארי – עוטף עזה]
לַסַּהַר שַׁרְתִּי רֵיחַ הָאוֹר הָרַן לְנִיחוֹחַ
חַיַּיִךְ רֵיחַ הָאֹרֶן הַנָּח בֵּין מְחָטָיו לִמְרַאֲשׁותֵךְ בָּגַרְנוּ
מִתְגַּבְּרִים בְּגֶרֶם הַמַּעֲלוֹת עַלְוַת הַלֹּבֶן בִּצְחוֹר לְבוּשֵׁךְ לַכֹּל
לִכְלוּלוֹת הוֹלַכְנוּ עַלְמָה מְלַבְלֶבֶת בַּחֲלוֹמָהּ וּבְלֵיל הֻלַּדְתָּהּ לֹא פִּזְמוֹן
הַלֵּל לֹא הִלּוּלוֹת מִלִּים אֲבָל גַּם לֹא וִדּוּי צָמַח וּמִצְּבַת צְמִיחָתוֹ
צַמּוֹתַיִךְ רָצוּ סְבִיב מִצְחֵךְ עֶצֶם צֶלַע צִקְצְקָה וְשֵׁן נוֹקֶשֶׁת
נָשְׁכָה שְׁנִינוּת שׁוֹנָה
שַׁלְוַת אִמָּהוֹת עַנְוַת הַנִּגְמָלִים מֵרַחְמָנוּת עַצְמִית מִתְכַּוֶּצֶת
לָגֶשֶׁת לָמוּשׁ שִׁעוּל שֶׁל שַׁחַר
עַתָּה לִקְרַאת שְׁקִיעַת שֶׁמֶשׁ נוֹשֶׁקֶת שׁוֹזֶרֶת זֵר
כְּלוּלוֹת בְּבוֹא הַסַּהַר
נְסַפֵּר לָהּ אֵיךְ נִסְגַּר זֹהַר שִׁירָם
פורסם בספרו האחרון "שנים שמעו שירה", 2006, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006. מבחר 50 שנות כתיבה.
איליה בר זאב
צרור הערות 28.7.24
* טבח הילדים במג'דל שמס – ליבנו עם אחינו הדרוזים בגולן.
היום אמור היה להיות יום כיף של נוער הגולן בלונה פארק בת"א. האירוע בוטל, מתוך השתתפות באבלם של שכנינו. נוער אורטל יתכנס לדיון איך מסייעים לשכנינו בכפרים הדרוזיים.
* ממשלת חירום מיד – אחרי כמעט עשרה חודשי תוקפנות לבנונית ופינוי של עשרות אלפי ישראלים, חטפנו את המכה הקשה, בטבח הילדים במג'דל שמס.
ישראל אינה יכולה שלא להגיב בעוצמה. תגובה כזו עלולה להוביל, בסבירות גבוהה, להסלמה גדולה ואולי למלחמה כוללת.
לשם כך, יש להקים ממשלת חירום לאומית לאלתר. על לפיד, גנץ, ליברמן וסער להצטרף לאלתר לממשלת חירום, ממשלת אחדות לאומית, שתוביל אותנו לניצחון.
* תשואות למדינת ישראל – כאשר ראש ממשלת ישראל, בוודאי בשעת מלחמה, נואם בפני בתי הנבחרים בארה"ב ומציג את צדקתה המוחלטת של ישראל במלחמה ברוע המוחלט של אויביה, הוא מייצג את מדינת ישראל כולה ומן הראוי שמדינת ישראל כולה, קואליציה ואופוזיציה כאחד, תתייצב מאחוריו, תתמוך בו ותייחל להצלחתו. את כל המחלוקות וכל הביקורת יש להניח בצד, בשעה כזו. כך, כפטריוט ישראלי, צפיתי בנאומו של ראש ממשלת ישראל, שבבית אני מתנגד לו בחריפות ורואה בו את הכושל בראשי הממשלה שלנו.
נאומו של נתניהו, ברובו, היה מצוין. הוא היטיב להציג את צדקתה של ישראל, את צדקת הציונות, את מוראות הטבח הנורא, את סוגיית החטופים, את המלחמה בין הציוויליזציה לברבריות, את הצביעות של המפגינים האנטישמיים בארה"ב, את האבסורד של תמיכת הפסאודו-"פרוגרסיבים" בקנאות האסלאמית ההומופובית ורודפת הנשים, את תיאטרון האבסורד בהאג, את הברית בין ישראל לארה"ב, את תרומתה הגדולה של ארה"ב לישראל ואת התרומה של ישראל לארה"ב ואת השותפות בין שתי המדינות כנגד האויב המשותף.
במשך כמעט שעה, הציג נתניהו את צדקתה של ישראל, בשידור חי בכל הרשתות בארה"ב ובצפייה בכל העולם. התשואות הרמות לנאומו של נתניהו, היו תשואות למדינת ישראל והן מחממות את הלב של כל ישראלי. היו אלו תשואות ללוחמי צה"ל שארבעה מנציגיהם נכחו בנאום, והיו אלה תשואות לחטופים ומשפחותיהם, ובהם נועה ארגמני ואליהו ביבס. זה היה חשוב מאוד. מה לא היה טוב בנאום? החנופה לטראמפ. אילו הבחירות היו בין ביידן לטראמפ, ניתן היה למצוא איזון בדברי השבח לשני האישים. כאשר הוא התעלם מהאריס והחניף לטראמפ, זו היתה התערבות מכוערת בבחירות בארה"ב. חסרה לי התייחסות לגרעין האיראני. בדברים על החטופים, ראוי היה גם להזכיר את העובדה שהברברים הללו מסרבים עד היום לתת את רשימת החטופים, להודיע מי מהם חי ומי מת ולאפשר ביקורים של הצלב האדום. הייתי מצפה בנאום כזה, גם לביטוי של סולידריות עם אוקראינה.
* חוזקתו וחולשותיו – בנאומו המצוין בפני בתי הנבחרים הוכיח נתניהו שאין שני לו כפרזנטור של ישראל באמריקאית. אלו כישורים חיוניים מאוד במערכה ההסברתית על דעת הקהל, שהיא מערכה משמעותית. על כך, הוא ראוי לשבח ולהוקרה. לעומת זאת, יש תחומים שבהם הוא ממש ממש גרוע – ביכולת להנהיג אומה, ללכד חברה, לנהל מדינה, לקבל החלטות קשות, לגלות דוגמה אישית של יושר, ניקיון כפיים וטוהר מידות ובאומץ ליטול אחריות.
* שני מודלים של אופוזיציה – מנהיגי האופוזיציה, לפיד וגנץ, הגיבו על נאומו של נתניהו.
לפיד השתלח ולעג. טען טענות לא רלוונטיות בעליל. לדוגמה, הטענה שכאשר נתניהו הציג את טבח 7 באוקטובר הוא לא לקח אחריות על המחדל. מה הקשר לנאום בבתי הנבחרים בארה"ב? כאשר הוא נואם בפורום כזה, עליו להציג את מוראות הטבח ולייצג את ישראל. החקירה שחייבת להיות, היא עניין ישראלי פנימי. כך גם הדרישה הצודקת לחלוטין מנתניהו לקחת אחריות על המחדל ולהתפטר או לכל הפחות לחזור אל העם ולבקש מנדט מחודש. אך בנאום בחו"ל? ממש לא.
בניגוד ללפיד, גנץ כתב שבחו"ל אין אופוזיציה וקואליציה, כולנו מדינת ישראל. הוא שיבח את הנאום, שאותו הגדיר "בהיר, מוערך וחד" בהצגת עמדתה הצודקת של ישראל. לפיד הדגים מהי אופוזיציה אוטומטית, שאינה מסוגלת להתעלות. ככזו, היא אינה אמינה, כי מי שנוהג כאוטומט, ללא שיקול דעת, אינו מעורר אמון. גנץ, לעומתו, הדגים מהי אופוזיציה עניינית, אחראית, ממלכתית. לפיד ממשיך את מודל נתניהו לראשות האופוזיציה. גנץ – את מודל בגין.
* פופוליזם קנאי – קנאי 6 באוקטובר החליטו להפוך את שליחותו החשובה של רוה"מ לארה"ב לסמל של שחיתות, ניתוק ונהנתנות, ולהוביל נגדה מתקפה פופוליסטית. כשאני מריח פופוליזם קנאי 6 באוקטוברי, אני מתרחק ממנו ואין סיכוי שהוא ישפיע עליי. אני אופוזיציה לנתניהו אך לא למדינה, ואני חסין מפני פופוליזם זול.
* בלי להשתמש במונח – לעובדה שארגונים אנטישמיים הפגינו נגד ישראל בעת ביקור רוה"מ בארה"ב אנחנו כבר מתייחסים כאל מובן מאליו. אבל ההפגנה נגד ישראל בקפיטול אורגנה בידי ארגונים יהודים. אני מקפיד לא להשתמש במונח "יהודונים", ולכן לא אגדיר אותם במונח הזה. את הבוז העמוק והסלידה האינסופית, שאני רוחש לעלובי הנפש הנחותים הללו, אנסה להביע בלי להשתמש במונח יהודונים.
* ביביסט נשאר ביביסט – האם זה מקרה שאת דברי הנאצה הברוטליים ביותר נגד נועה ארגמני כתב רוני מאנה? רוני מאנה היה מהגרעין הקשה של הביביזם, גרופי של "הגיברת", עד שחל ביניהם נתק על רקע אישי, והוא הפך לאוייב המשפחה. אבל במהות ובהתנהגות הוא היה ונשאר ביביסט.
* חבלה במזיד – הצהרתו של ראש הכנופייה "אני הדרג המדיני" תוך הצגת החלטה "מדינית" המנוגדת לעמדת ממשלת ישראל וראש הממשלה, נועדה לחבל במסעו המדיני של נתניהו ולהכשיל אותו. זאת, כנקמה על שלא צירף אותו לקבינט המלחמה וכדי להבהיר לו מה צפוי לו אם לא ייכנע לסחטנותו. אילו הייתה לנתניהו טיפת מנהיגות, הוא היה מפטר אותו מיד. ספוילר – הוא יעשה זאת כפי שיש בו טיפת מנהיגות... בדבר אחד נתניהו תקע אצבע בעין לראש הכנופייה – בכך שעם לוחמי צה"ל שהביא אתו לנאום בבתי הנבחרים נמנה חייל ערבי מוסלמי.
* סכנה קיומית – איני אוהב את הסטטוס-קוו בהר הבית. הוא מפלה נגד היהודים. הוא פרי גחמה תבוסתנית של שר הביטחון משה דיין בעיצומה של מלחמת ששת הימים, כשעל דעת עצמו, ללא כל דיון בממשלה וללא ידיעת ראש הממשלה, השאיר את השליטה בהר הבית בידי הוואקף המוסלמי. אולם במציאות שנוצרה במשך כמעט שישה עשורים, הפרת הסטטוס-קוו בידי ישראל, עלולה להצית את המזרח התיכון. כל שינוי בהר הבית, מחייב שיקול דעת רציני ביותר והחלטת ממשלה מתוך דיון עומק בהשלכות של אותו מהלך. אגב, בתוך גבולות הסטטוס-קוו, ניתן לחולל שינויים משמעותיים, בחכמה ובתקיפות, בלי לשרוף את המועדון. כך היה בממשלת בנט, בקפיצה חסרת תקדים של מיספר היהודים המבקרים בהר הבית.
ראש הכנופייה רוצה לשנות את הסטטוס-קוו. אבל יותר משהוא רוצה לשנות את הסטטוס-קוו, הוא רוצה לחולל באמצעות הפרובוקציה את מחיר השינוי. הוא מקווה שבאמצעות הר הבית הוא יוכל להצליח במה שכשל כבר קרוב לעשרה חודשים – בניסיונו לפתוח זירה נוספת של המלחמה – מלחמה עם ערביי ישראל. הוא חולם להיות המצביא של מלחמת חורמה בערביי ישראל שתביא לגירושם בכוח מהארץ, עד האחרון בהם, יהיה המחיר בחיי אדם, כולל בחיי יהודים, אשר יהיה. מלחמה אזורית עם האסלאם אינה מפחידה אותו. נהפוך הוא, הוא מאמין שבחסותה יוכל להגשים את תורת הגזע הכהניסטית.
בכוח המטורף שהוא קיבל מנתניהו, שפגע במודע בביטחון ישראל למען שרידותו ושלטונו, הוא הכריז שהוא הדרג המדיני, והוא משנה את הסטטוס-קוו בהר הבית. בלי החלטת קבינט. בלי החלטת ממשלה. שלא בידיעת ראש הממשלה וכנגד מדיניותו. מגלומן מטורף. בדיוק כפי שהוא משתלט על משטרת ישראל ומנסה להפוך אותה למיליציה פשיסטית כהניסטית פרטית שלו. וכעת הוא מנסה לחדור לקבינט המלחמה ואולי הוא יראה בעקבות זאת את עצמו כדרג שמוסמך לשלוח את צה"ל על דעת עצמו למלחמות. ראש הכנופייה הוא סכנה קיומית למדינת ישראל. ראש ממשלה שנכנע לגחמותיו, אינו כשיר לתפקידו.
* אין לך אדם שאין לו שעה – את דעתי על אריה דרעי ועל תפקידו המשחית בתולדות המדינה כתבתי לא פעם. האיש מושחת עד שורשי שערותיו, עבריין סדרתי, אחד הפוליטיקאים הציניים שהיו כאן, משתמט ומנהיג השתמטות. אדם שלא צריך היה להישאר חלק מן המערכת הפוליטית, אילו ישראל היתה – לא מדינת מופת אלא סתם מדינה מתוקנת.
אבל אין לך אדם שאין לו שעה ולעיתים אדם קונה עולמו בשעה אחת. אם דרעי יצליח לסכל את הפיגוע הקטלני רב הנפגעים נגד מדינת ישראל, את הפשע נגד העם היהודי, של הכנסת ראש הכנופייה הפשיסט ומחרחר המלחמה לקודש הקודשים של ביטחון המדינה, שווה היה לסבול את כל הנזק שהוא גרם למדינת ישראל בשביל הרגע הזה. אם הוא יצליח לסכל את הפיגוע, תהיה זו תרומה אדירה לביטחון מדינת ישראל.
* יותר ביבי מביבי – נתניהו הוא פוליטיקאי ציני וערמומי, חסר עכבות, שאין לו בעייה להבטיח לשותפיו כל הבטחה שהם ירצו בלי שום כוונה לקיים אותה. הוא הצליח לסובב לא פעם כל אחד מהגורמים הפוליטיים ששיתפו עימו פעולה בשלושת העשורים האחרונים, במתק שפתיים, במכירת מקסמי שווא, בהליכה סחור סחור ובמרמה. הוא חושב שראש הכנופייה הוא תואם בני גנץ. שגם אותו יוכל לסובב, לקנות אותו בהבטחות שווא, להונות אותו ולעקוץ אותו. הוא חושב שהוא יבטיח לו שהוא חלק מאיזה קבינט ביטחוני פיקטיבי, מדי פעם יזמין אותו לישיבה, יהנהן כשהלה יצווח מוות לערבים ושיישרף לכם הכפר, ישמיע בפורום סקירות ביטחוניות שכתובות בכל העיתונים וכך ירוויח עוד כמה חודשי שלטון. אבל בן גביר יודע להיות יותר ביבי מביבי. הוא יותר ציני ממנו, יותר ערמומי ממנו, יותר מתוחכם ממנו ויותר חסר עכבות ממנו. אף פעם לא תהיה לו בעייה להצמיד אקדח לרקתו ולסחוט ממנו מה שירצה. בן גביר יודע שנתניהו ימצמץ ראשון. הכנסת ראש הכנופייה למעגל קבלת ההחלטות, היא פשע נגד מדינת ישראל, של ראש ממשלה חסר מצפון שמוכן להקריב הכול למען השלטון.
* החלש והרופס – במשפט אחד בנאומו בכנסת בשבוע שעבר, היטיב נתניהו לסכם, שלא בטובתו, את 7 באוקטובר, המחדל שגרם לו ואחריותו האישית לו: "במזרח התיכון מעריכים את החזק והנחוש, ולא את החלש והרופס."
* ידיים כבולות – בטור השבועי של עמוס הראל ב"הארץ", הוא הציג מתווה ל"יום שאחרי", שנדון בין ישראל, ארה"ב ואיחוד האמירויות. "... מינוי דירקטוריון בינלאומי, ותחתיו פרוייקטור פלשתינאי שיופקד על שיקום הרצועה. המועמד המרכזי לתפקיד הוא ראש הממשלה הפלשתינאי לשעבר, סלאם פיאד. המהלך אמור להיות מגובה בכוח ביטחוני רב-לאומי, חלקו ממדינות ערביות ומוסלמיות, לצד חבורת אבטחה פרטיות."
בעיניי זה פתרון גרוע. הדבר החשוב ביותר ביום שאחרי, שעלינו לעמוד עליו, הוא חופש פעולה אמיתי, ללא סייג, לצה"ל, לשב"כ ולכוחות הביטחון ברצועת עזה. רק בדרך זו ניתן יהיה לסכל טרור ולסכל את שיקום חמאס ברצועה. רק כך ניתן יהיה לפרז את הרצועה. אם יהיה כאן כוח רב לאומי, ודירקטוריון בינלאומי, לא יהיה לצה"ל חופש פעולה. וגם אם יהיה כזה על הנייר, ואני בספק רב אם כך יהיה, הוא לא יהיה בלתי מסויג. תחת שלטון כזה, ידי צה"ל תהיינה כבולות. כשצה"ל יפעל, עלול להיווצר עימות בינו לבין כוח רב לאומי, שעלול לפגוע ביחסים בין ישראל לבין המדינות שמפעילות את הכוח, ובעיקר אם יהיו בו גם חיילים ממדינות ערב. סביר להניח שכדי להימנע מעימות כזה, נימנע מלחימה נחושה בטרור. ללא חופש פעולה לצה"ל, ודאי שלכוח הרב לאומי לא יהיה עניין אמיתי לסכן את חייליו כדי להילחם בטרור. וכפי שהיה בביירות ב-1983, כשפיגועי ראווה רבי נפגעים של חיזבאללה נגד המרינס האמריקאי והכוח הצרפתי, הביאו לבריחת הכוח הרב-לאומי בתוך שלושה חודשים, כך צפוי להיות גם ברצועת עזה.
ניתן לסכל את היוזמה הגרועה הזאת, אם ישראל תציע את מה שאני מציע כבר מהשבוע הראשון למלחמה – העברת רצועת עזה לשלטון אזרחי של רש"פ לצד חופש פעולה בלתי מסויג לצה"ל. אני מסכים עם כל מילה שלילית שתיאמר על רש"פ, אך זה הרע במיעוטו. יש לנו ניסיון לא רע בשטחי A ו-B ביו"ש מאז מבצע "חומת מגן", וכעת נוכל להפיק לקחים ולעשות זאת טוב יותר, יעיל יותר ואסרטיבי יותר.
* למה פסקו ההדלפות – השר עמיחי שיקלי אמר בראיון לרשת ב', שבשבועות האחרונים פתאום פסקו ההדלפות מקבינט המלחמה, "ואנחנו זוכרים מי עזבו את הקבינט." הכפשה מכוערת של גנץ ואיזנקוט והצגתם כמי שהדליפו מהקבינט. בדבר אחד שיקלי צודק. מאז עזיבתם של גנץ ואיזנקוט אין עוד הדלפות מקבינט המלחמה. למה? כי לאחר עזיבתם בוטל קבינט המלחמה. לעומת זאת, מהקבינט המדיני ביטחוני ההדלפות נמשכות בגדול, וראה זה פלא, גנץ ואיזנקוט אינם חברים בו.
* השוואה מופרכת – ב"הארץ" התפרסמה כתבה מרתקת של עופר אדרת על הדיונים בממשלת ישראל ובוועדת השרים לענייני ביטחון (כפי שנקרא אז הקבינט המדיני ביטחוני) על סוגיית השבויים לאחר מלחמת ששת הימים.
הבעייה בכתבה, היא בניסיון להשוות אותה לסוגיית החטופים בימינו, ולהציג תמונה, שעל פיה אז היה איכפת לממשלה מהשבויים והיום לא איכפת לממשלה מהחטופים. לא בכדי הציטוט הראשון בכתבה הוא מפי ראש הממשלה אשכול: "לא נקבל על עצמנו את האחריות שמא יקרה משהו לאחד מ-12 הבחורים, החיילים האלה, שהלכו למה שהלכו." אשכול אמר זאת בספטמבר, שלושה חודשים אחרי המלחמה, בדיון על השבויים במצרים. "עיון בפרוטוקולים של ישיבות ועדת השרים לענייני ביטחון ושל ישיבות הממשלה, השמורים בארכיון המדינה, חושף את הרצינות, היצירתיות וההשקעה של השרים בעניין, המעידות על חשיבותו בעיניהם." הסבטקסט הוא שהיום התמונה שונה. "הרשימה כוללת את שאלת המחיר שראוי כי ישראל תשלם תמורת השבת שבויים, הדרך הראויה לנהל את המו"מ לשחרורם, תפקידו של הצלב האדום בתהליך וגם שאלות מוסריות על רצח עם והאתוס הצה"לי."
האמת היא שיש שוני עצום בין המקרים. במלחמת ששת הימים נפלו 16 לוחמי צה"ל בידי מדינות ערב, מתוכם 12 בשבי מצרים, 2 בשבי סוריה ו-2 בשבי עיראק. בידי ישראל היו 5,000 שבויים ערבים. היו אלה שבויי מלחמה, לא מחבלים ובהם רוצחים שמרצים מאסרים בבתי הכלא בישראל, לאחר שנשפטו והורשעו בדין. מקובל במלחמה שבסופה משחררים את השבויים משני הצדדים, בלי קשר למיספר השבויים. ואכן, בעסקה כזו, ניתן היה מיד בתום המלחמה לשחרר את השבויים. הבדל נוסף, הוא שהיום חמאס אינו מוכן גם להצעה של "כולם תמורת כולם," כי הוא רואה בחטופים את תעודת הביטוח שלו. הוא משתמש בחטופים ככלי לסחיטת הישגים מדיניים וצבאיים. דבר כזה כלל לא עלה על הדעת אז.
מדוע, אם כן, לא הוחזרו אז מיד כל השבויים? זה היה בידינו. ומי שגרם לעיכוב לא היו מדינות ערב אלא ישראל. בישיבות הממשלה נשאלו שאלות אם נכון להחזיר את אלפי השבויים הערבים תמורת 16 ישראלים אך מיד הובהר שכן. העיכוב היה משתי סיבות אחרות. האחת היתה, שבכלא המצרי ישבו עדין ארבעת אסירי פרשת "עסק הביש", רשת הריגול והחבלה שישראל הפעילה במצרים בראשית שנות החמישים. ישראל ראתה באלפי השבויים המצריים בידינו מנוף להחזרת אותם אסירים, גם במחיר עיכוב כואב בשחרורם של השבויים. אגב, מה שלא מופיע בכתבה, אך התפרסם במהלך השנים, הוא שהשבויים במצרים עצמם, שהסוגייה הועברה אליהם באמצעות הצלב האדום, הודיעו שהם מוכנים לדחות את שחרורם כדי להביא לשחרורם של אסירי הפרשה! ההתעקשות השתלמה. אמנם השבויים ישבו עוד 7 חודשים, אך יחד אתם שוחררו גם ארבעת אסירי הפרשה.
הסיבה השנייה הייתה מעצרי שווא של מאות יהודים במצרים, כנקמה על התבוסה במלחמה. היו קריאות בממשלה להתנות את חילופי השבויים גם בשחרור כל העצורים היהודים. לא עולה בכתבה האם ומתי הם שוחררו ואם היה זה לפני או במקביל לשחרור השבויים. אבל מכך שלא מוזכר שהוחלט בסופו של דבר להתנות את חילופי השבויים בשחרור העצורים, ניתן להסיק שלא היתה התנליה כזו. אולם בממשלה עלו הצעות לפעולות מלחמתיות קשות שישראל תבצע במצרים כדי להביא לשחרורם. הקיצוני מכולם היה יגאל אלון, שהציע "לפוצץ תעלות מים מתוקים לאורך הסואץ." לא נראה לי שזריקת רעיון כזה במהלך דיון, כדי להמחיש את הצורך לבצע צעדים קשים נגד מצרים, כמוה כהצעה מעשית לדיון. מכל מקום, השר ללא תיק מנחם בגין הגיב במהרה: "אלה פשעי ג'נוסייד." גם כאן, ההשוואה כביכול בין ההתייחסות לרצח עם בממשלה אז להאשמות שטופלים עלינו היום חסרת יסוד. אז היתה זו אמירה כנגד רעיון שנזרק בממשלה, שאכן היה קיצוני. היום מדובר בעלילת דם, שנובעת מפגיעה באזרחים, שמשמשים מגן אנושי למחבלים שביצעו את הטבח הנורא, וחובתה של ישראל להגיע אליהם ולחסלם.
הכתבה מרתקת כשלעצמה, אך הניסיון להשתמש בה להעברת מסר אקטואלי, מגושם ולא רציני. כי בניגוד להיום, אז ניתן היה בקלות להחליף מיד את כל השבויים, ומי שהאריכה את השבי היתה ממשלת ישראל, שגילתה חוסן וכושר עמידה. היום, ממשלת ישראל מואשמת האשמת שווא כאילו היא מאריכה את השבי, כיוון שהיא מסרבת לתנאי כניעה שחמאס דורש. אין לי ספק, שממשלת אשכול ב-1967 לא הייתה מעלה על דעתה להיכנע לסחטנות כזו.
* רד מהבמה – השתתפתי במפגש פעילים של התנועה הקיבוצית בחממה האקולוגית החינוכית בעין שמר. בדברי הפתיחה שלו, אמר מזכ"ל התנועה ליאור שמחה שתי אמירות ששימחו אותי במיוחד. הוא אמר: "אנחנו תנועה מיישבת. לפני הכול, אנחנו קודם כול תנועה מיישבת." עשרות שנים אני מחכה לאמירה כזו מפי מזכ"ל התנועה הקיבוצית. כמובן, שהמבחן יהיה במעשים, אך כאשר זאת התפיסה של המזכ"ל, זו התחלה מבטיחה.
האמירה השנייה הייתה ציטוט מדברים שכתבתי לפני הבחירות בתנועה: "עלינו לבחור האם אנחנו תנועת הגשמה או תנועת מחאה." והבהיר, שאנחנו תנועה של הגשמה. הוא התמקד בתקומת היישובים בדרום ובצפון והציג עשייה רבה, שכבר נעשית ושעתידה להיעשות. הוא הציג גם מהלכים בנושאים אחרים, שבתקופה אחרת הייתי נלהב מהם, אבל בעיניי כעת הם אינם רלוונטיים. גם בדיון, חלק מן הדוברים התמקדו בסוגיות של שגרה, של קרקעות, של דמוקרטיזציה בתנועה, של רשם האגודות השיתופיות ועוד דברים חשובים, אך היום הם מסיטים אותנו מהעיקר. אך גם בדיון, הנושא המרכזי היה המצב בעקבות 7 באוקטובר והמלחמה. אהבתי במיוחד דברים של חבר ראש הנקרה, שדיבר על השגיאה החמורה בפינוי היישובים. הוא סיפר שלפני כחודשיים הוא החליט על דעת עצמו לחזור לקיבוצו הנטוש, ולקח על עצמו את שיפוץ הנוי והאחזקה בקיבוץ, וסיפר שכאשר החברים יחזרו, הם ימצאו את הנוי פורח.
דובר אחר, שבעיניו, כנראה, התנועה אינה צריכה להיות תנועת הגשמה אלא תנועת מחאה, הלין על כך שהקיבוצניקים לא באים להפגין והתנועה אינה שותפה במחאה, וביקר את ליאור על כך שדיבר על כיתות הכוננות, הרבש"צים והמוכנות של הקיבוצים למלחמה, במקום להיאבק על השלום. מאיזו גלקסיה הוא נחת אלינו?
כאשר יואל מרשק דיבר על הצורך באחדות העם, על כך שהתנועה הקיבוצית צריכה לפעול לקידום האחדות הלאומית ומתח ביקורת על שאף מנהיג במרכז-שמאל אינו נושא את דגל האחדות (איני מסכים איתו, לפחות באשר לבני גנץ), קבוצה קטנה שישבה שם החלה להפריע לו. "ביחד ננצח?" שאלו בלעג, ולא ברור לי ממה הם סולדים יותר, מה"ביחד" או מה"ננצח". בראש הצועקים, "ההוא מהשלום." שלום עם בני עמו קטן עליו, כנראה. אחדות לאומית היא ללוזרים. השלום שלו הוא רק עם העם, שלמעלה משמונים אחוז ממנו הביעו תמיכה בטבח 7 באוקטובר.
בדבריי הזכרתי, שבנאומי באירוע הניצחון של ליאור, אמרתי לו שתקומת היישובים אינה המשימה העיקרית שלו ושל התנועה בשנים הבאות, אלא המשימה היחידה. התנועה צריכה להיות מוכוונת כולה לנושא הזה. להתאים אליו את המבנה הארגוני, את התקציבים, אם צריך לשנות אגפים ומחלקות ולגייס את טובי הכוחות והמוחות – הכול צריך להיות ממוקד בנושא הזה. ובאומרי תקומה, אין כוונתי רק לשיקום. יש לדאוג לכך, שהיישובים יחזרו גדולים יותר מכפי שהיו קודם, חזקים יותר, ויש לעסוק בכך כבר עכשיו. ולא פחות חשוב, יש לחזור ולהקים יישובים חדשים כדי לחזק את אזורי הספר. מהשבר והחורבן הזה עלינו לצאת לצמיחה ולתקומה ולחזור להיות תנועת הגשמה, בתחומי ההתיישבות, העלייה והביטחון.
בסיום דבריי התייחסתי לחיבור של התנועה עם יאיר גולן. אמרתי, שמי שקורא לשביתת מילואים עד חילופי השלטון ומטיף לסרבנות, מגלם את ההיפך מהערכים של התנועה שלנו. אותה קבוצה קטנה שהפריעה ליואל, התנפלה עליי. ואיזה ביריון אחד, שהזכיר לי את הביביריונים נוסח בן יהודה וזרקא, התחיל לצרוח לכיווני: "רד מהבמה! רד מהבמה!" הוא האדים מזעם, עיניו יצאו מחוריהם משנאה. חצוף. בדרך כלל קשה להוציא אותי משלוותי. הוא הצליח, וצעקתי עליו בתקיפות לא פחותה.
חצוף. הוא רואה בעצמו תו התקן – למי יש זכות דיבור. ולמי אין זכות דיבור? למי שיוצא נגד סרבנות. כלומר, בעיניו, הסרבנות היא הדגל החדש של התנועה הקיבוצית, והתנגדות לסרבנות היא בלתי לגיטימית. זה הדגל של התנועה שבה צמח האתוס של "לפקודה תמיד אנחנו," שתמיד חינכה את בניה לשירות משמעותי, לשירות קרבי?
לאחר המפגש, אנשים רבים ניגשו אליי, ואמרו שלא צריך לשים לב לאותו צעקן, הוא קוריוז ואף אחד לא לוקח אותו ברצינות. מוטב היה, שבמקום לגשת אליי ו"לנחם" אותי, אני ממש לא זקוק לזה, היו מהסים את המופע הבריוני שלו; לא למעני, אלא למען התנועה.
גם "ההוא מהשלום" ניגש לדבר איתי. "מה אתה רוצה? לגרש את הפלשתינאים מעזה ולהקים שם יישובים? להקים יישובים בלבנון?" כדרכם של רדיקלים, הם מכירים רק את תמונת הראי שלהם, הקיצונים ביותר בין יריביהם. הם אינם מסוגלים לראות את כל הגוונים שביניהם לבין תמונת הראי שלהם. הם אינם מכירים ברצף של דעות. "ומה אתה מציע?" שאלתי אותו, והסיסמה נשלפה מיד. "שלום ביננו לבין מדינה פלשתינאית עצמאית." יש לציין את אומץ ליבו. הוא חבר קיבוץ מצר. אם חזונו יוגשם, הקיבוץ שלו, שיהיה יישוב צמוד גדר, יהיה המועמד הראשון לטבח ניר עוז 2.
* איש מסוכן – יאיר גולן התראיין בערוץ 12. אמר דברים נכוחים ונכונים על הצורך במכה קשה בלבנון וביקורת על אוזלת היד במלחמה בצפון בחודשים האחרונים. הוא גם אמר דברים, שעמם איני מסכים, אך הם לגיטימיים, באשר למלחמה בעזה. אבל כאשר דפנה ליאל ובן כספית כמעט התחננו בפניו שיאמר סוף סוף שאין לגיטימציה לסרבנות ושיש להסיר מהפרק את הסרבנות, הוא התחמק, תקף אחרים ולא אמר את המובן מאליו הזה.
יאיר גולן מסוכן יותר מנתניהו.
* חלוצים לפני המחנה – מיהם חלוצים? מי שהולכים לפני המחנה, הנחשונים הקופצים ראשונים למים, אלה שהולכים קדימה, בתנאים קשים ומסוכנים, כדי ליצור מציאות שתאפשר למחנה לבוא בעקבותיהם. אין משמעות לחלוציות, אם אין בעקבותיה מחנה. והמחנה אינו של חלוצים. חלוצי העליות הראשונות, יצרו את התנאים שאיפשרו עלייה המונית שהיתה למדינה בדרך, ולימים – למדינה. אלה שבאו בעקבות החלוצים לא היו חלוצים. הם היו העם. בלי העם, לא היתה קמה מדינה. כלומר, החלוצים לבדם לא היו מקימים מדינה. אבל בלי החלוצים, זה לא היה קורה. החלוצים הם אלה שישבו את הספר, גם אחרי הקמת המדינה. גם אם לא סחפו המונים כפי שראוי היה, מי שבאו אחריהם היו אנשים מן היישוב, מכל שדרות החברה, לאו דווקא בעלי תודעה חלוצית. אבל דווקא ההגעה שלהם, היא ההגשמה של החלוצים. כי זו טבעה של חלוציות – הליכה לפני המחנה, כדי שהמחנה יבוא. בשבועות האחרונים החלה לקום תנועה חלוצית של קומץ תושבים ביישובים המפונים בגליל, שמתארגנים לעלות בחזרה ליישוביהם ולחדש בהם את החיים. הם אינם מבקרים את מי שנשארים מאחור. הם גם אינם מצפים מהם לנהוג כמותם. אבל הם הנחשונים, הם החלוצים. כחלוצים, הם החלוצים לפני המחנה. המעשה שלהם יתחיל לחולל את השינוי ואת השיבה ההמונית הביתה. בלעדיהם, החזרה עלולה להידחות בשנים. ההתארגנות הזאת היא החדשות הטובות ביותר בשבועות האחרונים.
* תיקוני גבול? אדרבא – כאשר מדברים על פתרון מדיני, בהסדר, למלחמה בגבול לבנון, אין המדובר רק בנסיגת חיזבאללה אל מצפון לליטני, אלא גם בפתיחת מו"מ עם לבנון על 13 נקודות גבול שנויות במחלוקת בין המדינות. מה פירוש "שנויות במחלוקת"? כמובן, שטחים ריבוניים של ישראל, שלבנון תובעת לעצמה. כלומר, מדובר על כך שהתוקפנות הלבנונית (חיזבאללה אינו מדינה. לבנון היא מדינה ריבונית וממנה יש לדרוש שקט בגבולנו ועימה יש לבוא חשבון כשהיא מאפשרת את התוקפנות) נגד ישראל, תיענה בנסיגה ישראלית משטחים ריבוניים על פי דרישת התוקפן.
בשנת 2000 נסוגה ישראל מרצועת הביטחון בלבנון (נסיגה שתמכתי בה, אך היום, בעקבות המציאות שנוצרה ב"חרבות ברזל", שיניתי את דעתי ואני רואה בה טעות, לאחר שהסתבר שהברירה היא בין רצועת ביטחון בצד הלבנוני של הגבול לרצועת ביטחון בצידו הישראלי). הנסיגה מוגדרת "חד-צדדית", אך ההגדרה אינה מדויקת. אמנם היא לא נעשתה בהסכם עם לבנון, אך היא נעשתה בהסכם עם האו"ם. ובהסכם הזה, האו"ם הוא ששירטט את קו הגבול. האו"ם אינו חשוד בפרו-ישראליות, רחמנא ליצלן, ולבטח לא סיפח לישראל אדמות לבנוניות. הגבול ששירטט האו"ם, לא היה לרוחנו. לדוגמה (זו דוגמה שאני זוכר, אך היא אינה יחידה), שטחים חקלאיים של קיבוץ משגב עם הועברו על פי המפה של האו"ם ללבנון. ישראל לקחה על עצמה לחרוק שיניים ולכבד את מפת האו"ם ללא כל שינוי וללא כל תביעה מצדה, וכך נקבע נתיב הנסיגה. הנסיגה מלבנון נעשתה מתוך הנחה, שכיוון שהעימות בלבנון כעת אינו עם הפלשתינאים, אלא עם חיזבאללה שהוא ארגון לבנוני, ברגע שישראל תיסוג מלבנון, ייפסק העימות. אולם חיזבאללה, כלומר לבנון, המציאו את סיפור הר דב ("חוות שבעא") כעילה להמשך הטרור והתוקפנות נגד ישראל, מיד לאחר הנסיגה; תוקפנות שהלכה והסלימה עד שחוללה את מלחמת לבנון השנייה (2006).
והנה, דווקא עתה, אחרי התוקפנות האיומה של חיזבאללה כלפי ישראל, החל ב-7 באוקטובר ועד היום, הם עוד עלולים לצאת מהעימות בניצחון אדיר – העברת אדמות ישראליות ללבנון. או במילים אחרות, ישראל תשלים עם מעמדה כילד כאפות של המזה"ת. מן הראוי שנצא מן הקופסה הזאת. אם הנסיגה מלבנון לא הביאה לשקט, אין שום סיבה שנמשיך לכבד את המפה ששירטט האו"ם, מפת הנסיגה בשנת 2000. אדרבא, יש לפתוח את המפה, ויש לישראל תביעות טריטוריאליות מלבנון. החשובה שבהן היא עמק עיון, מצפון למטולה. מטולה, מושבת האיכרים הצפונית, הציפורן של אצבע הגליל, עיצבה את מפת מדינת ישראל. בזכות ההתיישבות באצבע הגליל, נכללה אצבע הגליל בשטח המנדט הבריטי (אף שיש היום פוסט היסטוריונים שמנסים להכחיש זאת). אמנם, בחלוקה הראשונה מטולה עצמה היתה בצד הצרפתי של הגבול, המיועד ללבנון. ובמאורעות תר"ף (1920) מטולה הותקפה ותושביה ברחו לצידון, ומשם, דרך הים, לחיפה. אך כעבור חודשים אחדים התושבים חזרו ליישוב. מאז ועד אוקטובר האחרון ולאורך כל העימותים, הסכסוכים, הטרור והמלחמות, התושבים דבקו באדמתם ולא זזו ממנה.
ב-1923, כשנקבע הגבול הבינלאומי הסופי, תוקנה הטעות ומטולה נכללה בשטח המנדט הבריטי, שיועד להקמת המדינה היהודית, ובכך קבעה את גבול המדינה. אולם בהסכם שביתת הנשק בין ישראל ללבנון (1949) ישראל נסוגה מעמק עיון, ובו אדמות פרטיות של עשרות משפחות ממטולה. אותן אדמות רשומות בטאבו בצידון. כלומר, על פי המשפט הלבנוני הן שייכות לאיכרי מטולה. אך הם נושלו מאדמותיהם שעברו ללבנון. הגבול עבר שלושים מטר מהבתים של מטולה. עמק עיון היה לעמק עוין – בסיס לתוקפנות כלפי ישראל וכלפי מטולה. זה הזמן לדרוש מחדש את אדמות ישראל, את אדמות מטולה בעמק עיון.
תיקוני גבול? אדרבא. לשם שינוי, לא קלקולי גבול. לשם שינוי, לבנון תחזיר לנו שטחים. יהיה זה המחיר שלבנון תשלם על תוקפנותה, ופיצוי למטולה לא רק על עוול בן 75 שנה, אלא על העקירה באוקטובר 2023 והפיכת תושביה פליטים במולדתם.
* קונספירציה מטורללת – במוסף ספרים של "הארץ" סקרה קרולינה לנדסמן, מבכירות דבוקת שוקן, בהתלהבות וללא שמץ של ספקנות וביקורתיות, את ספרו של אדם רז "הדרך לשבעה באוקטובר". הספר מציג קונספירציה, שאת עיקריה הציג רז בסדרת מאמרים ב"הארץ", שעל פיה 7 באוקטובר לא היה כישלון של נתניהו אלא הצלחה של נתניהו. מטרתו של נתניהו בחיים היא להנציח את הסכסוך ולסכל שלום. לכן הוא עשה כל שביכולתו לפגוע באבו-מאזן וברש"פ ולחזק את חמאס ואת סינוואר. הוא לא חיזק את חמאס מתוך חולשה או התמכרות לשקט, אלא בכוונת מכוון, כדי להנציח את הסכסוך. תאוריה נוספת היא שנתניהו עשה הכול כדי לקדם את איראן למעמד של מעצמת סף גרעינית, כי גירעון המזה"ת יסכל את הסיכוי לשלום במזה"ת. כל המסע הפומבי שלו נגד הגרעין האיראני נועד לעצב תודעה של גירעון המזה"ת אבל הוא פעל בכל דרך לסכל הסכם גרעין, שעלול היה לעצור את המרוץ של איראן לפצצה. כמו כן, טוען רז, אופן ניהול המלחמה נועד להנציח אותה ולשמור על חמאס בשלטון. ההפצצות בעזה בראשית המלחמה, נועדו לספק לישראלים את תאוות הנקם אך בעיקר לדחוף את תושבי עזה להקצנה ולשורות חמאס. ונתניהו פועל לכך שהנהגת חמאס לא תחוסל ושלטונה יישאר על כנו, כי האלטרנטיבה היא רש"פ, שעלולה לסכן את מפעל חייו של נתניהו, הנצחת הסכסוך.
בנושא האיראני אפילו לנדסמן סבורה שהוא הרחיק לכת ואף השתמשה במילה קונספירציה, אבל באשר לחמאס, היא מתלהבת ממי שסיפק לה את האקדח המעשן לתיאוריה שתתאים להטפתה הפוליטית. כיוון שלנדסמן כל כך מתלהבת מרז, מעניין מה היא תאמר אם תקרא את מחקריו של רז על הסכמי אוסלו, שאותם היא נוהגת להעלות על נס. גם במחקרים אלה הוא מתבסס על אינסוף מסמכים ואמיתות שמהם הוא יוצר קונספירציה נפלאה. לטענתו, הסכם אוסלו הוא מזימה משותפת של פרס וערפאת מאחורי גבו של רבין, שנועדה... להנציח את הסכסוך ולסכל סיכוי לשלום. אזהר בלשוני, אך בין השיטין הוא אף רומז קלות שאולי פרס עמד מאחורי הרצח, כי רבין עמד לפוצץ את אוסלו. הוא לא אמר זאת בפירוש, אך אני לפחות קראתי זאת בין השורות. לטענתו, מפעל חייו של פרס, כמו מפעל חייו של נתניהו, הוא הנצחת הסכסוך. וכפי שנתניהו חיזק את חמאס כדי להנציח את הסכסוך, כך פרס חיזק את ערפאת כדי להנציח את הסכסוך. השניים ידעו שההסכם יביא לגלי הטרור שהביאו, וזו היתה מטרתם. מתקפות הטרור אינן כישלון אוסלו אלא הצלחת אוסלו, כי זו היתה מטרתם של שני האדריכלים.
רגע, אז מה אדם רז, שמאלני או ימני, נץ או יונה? לא זה ולא זה ולא זה ולא זה. הוא וגנריסט. הוא תלמידו המובהק וממשיך דרכו של ההיסטוריון פרופ' יגאל וגנר, אבי אסכולת "אורנים". האסכולה היצירתית והמקורית, יש להודות, אך הקונספירטיבית והמטורללת, מחלקת את העולם לשני מחנות, טובים ורעים, אנשי ההון היצרני ואנשי ההון הפיננסי, שכל הפוליטיקה העולמית והפוליטיקה בכל מדינה היא המאבק בין שניהם. העימות האמיתי אינו בין ממשלות ואופוזיציות, בין מפלגות, אלא בתוך האליטות של כל מפלגה. אנשי ההון הפיננסי חותרים למלחמות נצח, המשרתות אותם, לעומת אנשי ההון היצרני, החותרים לשלום, המשרת אותם. הדרך של אנשי ההון הפיננסי לסכל שלום היא טיפוח מרוץ החימוש הגרעיני. מחנה הרעים כולל, בין השאר, את היטלר וצ'רצ'יל ששיתפו פעולה בחרחור מלחמת העולם השנייה ועשו הכול כדי להאריך אותה ככל האפשר, את הברון רוטשילד, בן גוריון, ז'בוטינסקי, בגין, דיין, פרס, ערפאת ונתניהו. מחנה הטובים כולל, בין השאר, את הרצל, חיים ויצמן, משה שרת, אשכול, פנחס לבון, נאצר, יגאל אלון, רבין, אבו מאזן ואהוד אולמרט. והם בכלל לא ידעו שהם כאלה. התיאוריה הקונספירטיבית של אדם רז על הדרך לשבעה באוקטובר היא המשך ישיר של התיאוריה הקונספירטיבית שלו על אוסלו. טרלול לשמו.
* היו לנו מנהיגים דגולים – היום, במשבר המנהיגות הקשה ביותר בתולדות הציונות, כדי לא לאבד תקווה, ראוי להזכיר שאפשר גם אחרת. שעמנו הצמיח בעת החדשה מנהיגים דגולים, משני מציאות, יוצרי יש מאין, שהובילו את המהפכה הצודקת ביותר והמוצלחת ביותר בתולדות האנושות, המהפכה ששמה קץ לעוול הגדול בתולדות האנושות – המהפכה הציונית. כ' בתמוז (שלשום), הוא יום השנה ה-120 למותו של הרצל, מחולל התנועה הציונית. הרצל, בגאונותו, ידע לא רק לחלום את החלום הפנטסטי של תקומת העם היהודי במולדתו במדינת לאום יהודית ריבונית, אלא גם ליצור את התנועה הציונית, התנועה הלאומית של העם היהודי, להקנות לה כלים פוליטיים דמוקרטיים ואמצעי ביצוע מעשיים ובראשם קק"ל. להצליח להפוך אותה לתנועה מדינית משמעותית על המפה הבינלאומית. הרצל מת בן 44 ולא זכה לראות בהתגשמות חזונו. הרצל צדק. כל מתנגדיו שלעגו לו טעו. דרכו ניצחה בגדול. בדבר אחד הוא טעה. הוא האמין שהקמת המדינה היהודית תהיה התרופה לאנטישמיות, ותשים לה קץ. השנה יותר מתמיד נוכחנו בטעותו. כנראה שהמחלה האנטישמית היא חשוכת מרפא. ואף על פי כן, המהלך הציוני הגדול, שהרצל הגדיר כאידיאה אינסופית (כלומר אין פוסט ציונות), ימשיך לנצח. ועוד נזכה לבחור מנהיגים ראויים.
* מיטב השיר – עמוס עוז השתלח בשירה של נעמי שמר "ירושלים של זהב", בשל המילים "כיכר השוק ריקה." לטענתו, זה שקר. "במו עיניים ראיתי שם ערבים." אכן, השיר לא היה עומד בתו תקן של מחקר דמוגרפי. אגב, אין בכלל בירושלים כיכר הנקראת "כיכר השוק", כך שגם אמת גיאוגרפית אין שם. וגם לא אמת הידרולוגית. אתם באמת חושבים שכאשר ירושלים היתה מחולקת "יבשו בורות המים"? אבל כל אי האמיתות הללו יוצרות את האמת השירית הגדולה של "ירושלים של זהב", האמת הקיומית שנעמי שמר היטיבה לנסח.
בגיליון האחרון, נטפלו כאן לשירו של מאיר אריאל "כתונת פסים", כי הכותב מצא בו אי-דיוקים היסטוריים. כמו נעמי שמר ב"ירושלים של זהב", כך גם ב"כתונת פסים" הביא מאיר אריאל אמת קיומית גדולה, גם אם לא עמד בתו תקן של מחקר היסטורי. מה אומר ומה אגיד? לא אחדש דבר, אלא אצטט את אריסטו: "מיטב השיר – כזבו".
* צביה תדהר – כשעלתה מועמדותי לניהול מתנ"ס הגולן, ב-2001, לא נבחרתי פה אחד. אם זיכרוני אינו מטעני, הבחירה היתה בישיבה משותפת של הנהלת המועצה האזורית גולן וההנהלה הציבורית של המתנ"ס, או אולי רק הנהלת המתנ"ס עם ראש המועצה, יהודה וולמן. מכל מקום, אחרי שעברתי בהצלחה את כל המיונים והסינונים של החברה למתנ"סים, יהודה וולמן הציג אותי כמועמד המועדף עליו ונבחרתי. לא היה מקובל להדליף מה היו תוצאות ההצבעה. יהודה פשוט הודיע לי שנבחרתי. גם לא שאלתי. אבל לפני ישיבת ההנהלה הראשונה לאחר בחירתי, סיפרה לי צביה תדהר מבני יהודה, שהיא התנגדה, ושהיא היחידה שהתנגדה ושלא היו נמנעים. זה לא ממש הפתיע אותי. צביה היתה אופוזיציה לוועד יישובי הגולן ואני הייתי מזוהה מאוד עם הוועד.
כחברת ההנהלה, צביה לא עשתה לי חיים קלים. ממש לא. היא היתה לעומתית, ואני ייחסתי זאת לעוינות הוותיקה שלה. לאט לאט למדתי לקרוא אותה, והבנתי שהיא, באופן עקרוני, אינה סבורה שמתפקידה כחברת הנהלה לעשות חיים קלים למנהל, אלא לשאול שאלות, להקשות, לעיתים בבוטות, לעיתים דומה שבקנטרנות, אבל הכול מתוך איכפתיות אמיתית, ותחושת שליחות כנציגת ציבור. לאט לאט, העוינות הלכה ופחתה, החשדנות ההדדית התחלפה בהערכה הדדית שהיתה לשותפות ואפילו לחברות. למדתי להעריך את העובדה שפיה וליבה שווים, שאת מה שבליבה היא אומרת, בלי חשבון, ללא הנחות וללא התבטלות מפני בכירים. צביה היתה ממייסדות בני יהודה ומוותיקות ההתיישבות בגולן. היא מילאה תפקידים מרכזיים בבני יהודה וייצגה את בני יהודה במוסדות שונים בגולן. היא היתה דמות מרכזית בגולן והטביעה חותם.
הצטערתי לשמוע על מותה. יהי זכרה ברוך!
* איך אני זוכר אותו – לפני חמש שנים הלך לעולמו אבי, יוסי הייטנר. סוגייה שהטרידה אותי מאוד באותם הימים, היא איזו דמות שלו תיחרט בזיכרוני? איזו תמונה שלו אראה לנגד עיניי כשאחשוב עליו? האם מהעשור האחרון, הקשה, הארור, העשור של הדמנציה והפרקינסון וכל אותם מרעין בישין, שהפכו אותו לשבר כלי, בקושי לצל של עצמו? או כפי שהיה עד גיל שמונים – חכם, פעיל, יעיל, חיוני, דעתן, אכפתי? היה לי אפילו חשש, שהתמונה שתיחרט בזיכרוני תהיה של זיהוי הגופה. אחרי חמש שנים אני יודע שאני זוכר אותו בשני מצבי הצבירה. לעיתים אני זוכר אותו כך ולעיתים כך. לעומת זאת, אני חולם עליו רק במצבו הטוב. כנראה שרק במצב הזה הוא יודע לנווט אל חלומותיי.
* ביד הלשון: בוחל – ענבי היין בכרמי צפון הגולן נמצאים כעת בשלב הבוחל שלהם. בוחל הוא שלב ההבשלה של הגפן, שבו צבע הענבים משתנה. התהליך הוא מדורג בכל אשכול. בתקופת הבוחל אנו רואים מגוון צבעים בכל אשכול, כל עינב והצבע שלו בהתאם לקצב ההבשלה שלו. זהו מראה מרהיב ביופיו. המילה בוחל מתכתבת עם המילה הבחלה, הקשורה אף היא להבשלת הפרי. הבחלה היא תהליך זירוז ההבשלה, שניתן לעשותו בחלק מהפירות לאחר הקטיף. בחלק קטן מהפירות ניתן לזרז את ההבשלה בעוד הפרי מחובר לעץ, על מנת לזרז ולשלוט בקצב הבשלתם. ההבחלה היא גם ביטוי של תהליכים ממושכים בהכנת מזון, כגון הבחלת גבינות. מקור המילה הבחלה הוא מהמשנה. זו פעולה חקלאית לזירוז הבשלת התאנים ופרי השקמים. יש להבחלה משמעות הלכתית הנוגעת להפרשת תרומות ומעשרות מן התאנים והשקמים. בתלמוד מתואר הליך הבחלה בתמרים.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
נתניהו אינו צ'רצ'יל
הרשה לי, אהוד יקר, לנסות להסביר מדוע לא היה הנאום של ביבי מיום 24.7.24 נאום הדומה לנאומי צ'רצ'יל, ומדוע ספק גדול הוא בעיניי אם ה"אֶגוֹ טריפּ" שהוצג לפנינו "ייכנס להיסטוריה של עם ישראל", כהנחתך:
נאומי צ'רצ'יל עודדו את עמו בשעותיו הקשות. דמו להם במקצת נאומיו של חיים הרצוג, שנוסחו כשיחות-עידוד שפָּנוּ לכל שדרות העם בימי מלחמת ששת הימים ומלחמת יום-הכיפורים (רק ללא גאוניוּת הניסוח של צ'רצ'יל). נאומו של ביבי, לעומת זאת, לא עודד איש בישראל, וגם לא נועד לעם היושב בציון. היה זה מופע (show) של מדינאי המנסה לשקם את מעמדו בארצות-הברית, לאחר שרשרת של טעויות שקלקלה את יחסיו עם מנהיגי הרפובליקנים והדמוקרטים גם יחד. היה זה מופע-ראווה שנועד לסחוט מחיאות-כפיים-של-סרק מ"קהל שבוי" (captive audience), הפועל כאוטומט רובוטי: עומד, יושב, מריע, מַפנה מבט הצִדה אל ניצולי הטבח – הכול כאיש אחד, לפי הוראות מתוזמרות של איזה "מנצח". לא היה זה נאום מקורי ומרחיב-לב שמקומו בספרי ההיסטוריה.
הנאומים של צ'רצ'יל העידו על יכולת גאונית לשלוט במכמני השפה האנגלית, תוך ניסוחם של הפסוקים העתיקים בנימה מודרנית. כשצ'רצ'יל דיבר, למשל, על "דם, יזע ודמעות" ("Blood, toil, tears and sweat"), נעשו דבריו העתיקים-החדשים פתגם מקורי ה"רשום על-שמו בטאבו". הנאום של ביבי, לעומת זאת, לא היה אלא אוסף של משפטים חבוטים, שאין בו רעיון או ניסוח מקורי אחד שראוי להיחרת בזיכרון. כשהמציא ביאליק את הצירוף "וּבְמוֹתָם צִוּוּ לָנוּ אֶת-הַחַיִּים", למשל, הוא לקח פסוק עתיק נידח (תנחומא ויחי, ד'), ונסך בו רוח חדשה, כדי ליצור פתגם שיעמוד לדורות. בדברי ביבי, המסתייעים בעצתם המתוגמלת של כותבי-נאומים ויחצ"נים, לא תמצא ביטוי מקורי אחד הראוי לציטוט.
הנאומים של צ'רצ'יל, שאותם נשא המדינאי בשעות גורליות בחיי עמו, נאמרו ברצינות גמורה, ללא רגע אחד של אתנחתא קומית (comic relief). נאומו של ביבי שפע התחכמויות כבמופע "סטנד-אַפּ" (האזן-נא שוב לנאום, המצוי באינטרנט, והחלט בעצמך אם הבדיחה התפלה על "קנטקי פרייד צ'י'קן" היתה במקום, או לא, ואם היה בה שמץ של שנינות וחָכמה). גם הניסיון להפחית (במשתמע) ממעמדה של ארצות-הברית ולטעון שהיא תלויה בכוחנו להגן על העולם היה פתטי במקצת. ספק גדול הוא בעיניי אם זכו דבריו אלה לאהדה, מחוץ לקבוצת המעודדים שהתכנסה באולם.
וגרוע מכול, נתניהו הִרבָּה בנאומו לומר "אני" ו"אנוכי", ללא כל שיקול-דעת. במקום לומר שישראל לא תיתן למקרים כמו טבח ה-7 באוקטובר לקרות לעולם, הוא אמר "אני לא אתן לעולם..." הוא שכח, כנראה, שכולנו בני-תמותה, ושהמדינה – כך כולנו מקווים – תחיה גם אחרינו.
בקיצור, ביבי אינו צ'רצ'יל, ולמעשה איננו זקוקים "בשעה זו" לרטוריקן. אנו זקוקים כרגע למנהיג אמין ונאמן שהוא ובני-משפחתו אינם מנותקים מעמם. אנו זקוקים לאיש מעשה שיחתור לסיום המלחמה ולהחזרת החטופים למשפחותיהם, למנהיג שיחזיר את השקט לצפון הארץ ואת התושבים לבתיהם, לאדם נועז שיילחם בגידולי-פרע פירומניים כמו איתמר בן-דביר ויחליף את רוב השרים חסרי-הכישורים בממשלתו הכושלת, שישקם את הכלכלה ואת מערכת החינוך, שיכריז גלויות ומפורשות על כוונתו לחתור לשיוויון בנטל של כל תושבי המדינה, שיכריז שהוא לא ייתן יד להפיכתה של מדינת-ישראל המודרנית למדינת הלכה קמאית, שאין בה מערכת משפטית ראויה לשמה (ושלכל הכרזותיו יתלוו מעשים שיִזכו באמון הציבור).
אנו זקוקים למנהיג שימשיך את ערכי הציונות, שביקשו לנתק את העם מן התלות ברבנות, ושלא ירשה להחזיר את עמנו אל אותם ערכים פרזיטיים נפסדים ששררו בקהילות רבות בגלות. אנו זקוקים למנהיג שיעשה את מדינת ישראל למקום שטוב ונעים ובטוח לחיות בו, וממילא יתבטל חיזורם של ישראלים רבים אחר דרכונים זרים, אף תימנע בריחתם מן הארץ של אנשי הייטק, שבכוחם למלא את קופת האוצר המחוררת. אנו זקוקים לאיש-מעשה, שיקיף את עצמו באנשים מוכשרים וירשה להם לסייע לו להתגבר על המכשולים הרבים הניצבים מולנו. אחת היא אם יהיה מנהיג זה בעל כישרונות רטוריים מופלגים, או כבד-פה וכבד-לשון...
זיוה שמיר
אהוד: אכן, צדקת בניתוחך שאינו "ארוך" כנאום נתניהו. אנו זקוקים למנהיג "אמין ונאמן" משיעור קומתם של וינסטון צ'רצ'יל, יאיר לפיד, נפתלי בנט, אביגדור ליברמן, אהוד ברק, בנימין גנץ ומשה "בוגי" יעלון! – רק לא נתניהו ה"פתטי במקצת" עם נאום שנכתב בעזרת יחצ"ניו ועם "קבוצת המעודדים שהתכנסה באולם" שכלל במקרה את מרבית נבחרי שני בתי הקונגרס האמריקאי שהתכנסו למושב מיוחד כדי לשמוע אותו ולתמוך בהתלהבות בישראל הנלחמת על קיומה בשבע חזיתות. הצחקת אותי וגם את הדורות הבאים שיקראו את דברייך.
אַדְמָתִי
נִפְרָשִׂים.
תַּרְדֵּמָה אֵינָהּ מֻשֶּׂגֶת.
הַכֹּל מַמְתִּינִים לַהֲפוּגָה
כְּשֶׁסָּבִיב רוּחַ צְחִיחָה
סוֹבֶבֶת.
וּבַשָּׁמַיִם בְּעֵרָה.
אַדְמָתִי אֲשֶׁר יָלָדָה
תְּנוּבַת שָׁדֶיהָ
דְּרוּכָה
זוֹעֶקֶת
עֻלְּפָה.
סוּתָהּ שְׁחֹרִים
עֵינֶיהָ פֶּחָמִים.
מָתַי תָּשׁוּב אֶל
הַדְּבַשׁ, הַצּוּף וְהָאוֹר?
מָתַי יֵאָמֵר דְּבַר
הַכֶּתֶר
כִּי הִנֵּה מְלֵאָה
סְאַת הַדָּם.
הַחֲנֻפָּה
הַחַנְפָנִים, אַחַת מֵאַרְבַּע כִּתּוֹת
שֶׁאֵינָן מְקַבְּלוֹת פְּנֵי שְׁכִינָה.
מֵאִידָךְ, אָמְרוּ חָזָ"ל:
"מֻתָּר לְהַחְנִיף לִרְשָׁעִים בָּעוֹלָם
הַזֶּה."
אַל תִּשְׁאֲלוּנִי מָה מִידַּת הַחֲנֻופָּה
בְּפֶיְסְבּוּק
בֵּין אֵלֶּה הַמְלַיְּיקִים "אַהֲבָה"
עַל כָּל שִׁיר רָדוּד
שֶׁל מָאן דְּהוּא חָשׁוּב.
מָתַי הַמְּכוּרִים, בִּקְהַל הֲפֶיְסְבּוּק
יָבוֹאוּ לִמְסוֹר דִּין וְחֶשְׁבּוֹן
וְיִדּוֹנוּ לְכַף חוֹבָה בִּידֵי
הַשָּׁנִים וַאֲבוֹת אֲבוֹתֵיהֶם
הַמֵּתִים.
רון גרא
1. צילה ברבי: "לא מפקירה את העופות שלי."
צילה ברבי אינה חוששת להישאר בביתה במושב זרעית בצפון. היא ובעלה אברהם החליטו לא להתפנות ולהמשיך לתפעל את המשק.
מספרת צילה: "אני נולדתי בעכו ושם למדתי בבית ספר יסודי ותיכון. בעלי עלה ארצה מצרפת בגיל 18 בשנת 1969. התחתנו בשנת 1972, אבל בעלי לא כל כך התאקלם בארץ, לכן עברנו לצרפת. כצברית לא היה לי קל לחיות בצרפת. לאחר שלוש שנים חזרנו ארצה עם בננו הבכור שנולד שם, בעלי רצה מאוד לגור במושב." לשאלה מדוע דווקא במושב, היא עונה: "כאשר הוא הגיע עם הגרעין שלו ארצה, הם נקלטו במושב תלמי אליהו בנגב, בחבל אשכול; והוא זכר לטובה את החיים במושב."
הם קנו משק במושב זרעית בצפון, והגיעו למקום בשנת 1974 עם תינוק כבן חצי שנה.
"קיבלנו לול קטן," היא מספרת, "וגידלנו אפרוחים לפיטום. אחרי כמה שנים החליטו במשרד החקלאות שנפסיק עם הפיטום ובמקום זה נגדל מטילות, עופות לביצים." אבל הם לא הסתפקו רק בלול. בשנת 1977 פנה בעלה לוועד וביקש אישור לבנות חממת פרחים. הדבר אושר לו והם גידלו בחממה ורדים לייצוא. "עד שהיה משבר בענף." ממשיכה צילה לספר, "החלטנו לשנות כיוון והתחלנו לגדל ירקות בחממה. ניסינו כל מיני ירקות: קישואים, עגבניות, קולורבי, כרוב. באחד הימים קיבלנו מהמדריך החקלאי זרעי בצל ירוק, זרענו אותם וזה צמח יפה מאוד. אנשים שקנו מאיתנו ירקות, המליצו לנו להתרכז בירק הזה, כי קשה מאוד בארץ לגדל בצל בקיץ. ולכן מאז שנת 2005 אנחנו מגדלים בחממה בצל ירוק."
הם לא הסתפקו בטיפוח הלול ובגידול הבצל. היו להם גם מטע עם עצמם נשירים – אפרסקים, נקטרינות ואגסים. אבל במלחמת לבנון השנייה, בשנת 2006, המטע נפגע קשה מאוד כתוצאה מהירי של החיזבאללה. לכן הם עשו הסבה. הם נטעו כרם עם ענבי יין. הענבים נלקחים על ידי "דלתון" לייצור יין. פועלים מנוסים שהיקב מעסיק מטפחים את הכרם.
מהשבעה באוקטובר – המתנדבים מצילים
לפני השבעה מאוקטובר צילה ואברהם העסיקו במשק פועלות בדואיות מהיישוב אָרָמְשֶה. "בשבעה באוקטובר הודיעו לנו שהמצב לא טוב וצריך להתפנות. הבת שלי, שמתגוררת במושב, התפנתה עם בעלה ובנותיהם הקטנות לקיבוץ ניר דוד. ואנחנו – בעלי ואני – נשארנו כאן לטפל בלול שלנו וגם בלול של הבת."
לשאלה מדוע הם לא התפנו, עונה צילה: "פשוט מאוד. לא יכולנו להתפנות כי יש לנו לול. אנחנו לא יכולים להזניח את העופות. זה צער בעלי חיים. אם נעזוב, מי יטפל בלול? אני השקעתי הרבה כסף וקניתי את העופות האלו, שהם צעירים יחסית. לכן בעלי ואני נשארנו, ואנחנו מטפלים בלול שלנו."
צילה בת ה- 72 ובעלה אברהם בן ה-75, היו אובדי עצות, כי קשה מאוד לזוג לטפל גם בשני לולים וגם בחממת הבצל. "יום אחד הבן שלי הציע לי לפנות ל'אחים לנשק', אשר שולחים מתנדבים לעזור לחקלאים. יצרתי איתם קשר, ומאז השבוע השני של המלחמה מגיעים אלינו מתנדבים."
צילה מלאת תודה והערכה למתנדבים שמגיעים אליהם: "בלעדיהם לא הייתי יכולה לשרוד. בכל יום מגיעים אלינו מתנדבים, שרובם מבוגרים, החל מבני שישים ועד בני שבעים, שבעים וחמש."
פרויקט המתנדבים של עמותת "אחים לנשק", שהקימו את "אחים למשק" מסודר ומאורגן ביותר. מספרת צילה: "יש אתר של 'האחים למשק', בכל שבוע אנחנו עורכים תכנית שבועית, ובכל יום אנחנו מתעדכנים לגבי המתנדבים שיבואו לעבוד ביום המחרת. הם מגיעים אלינו בשבע בבוקר ועובדים עד הצהריים. הם עוזרים לנו גם באיסוף הביצים וגם עם הבצל הירוק. הם שותלים איתי את הבצל, מנקים אותו איתי, אורזים ואחר כך באים ללול ואוספים ביצים. הם באמת משהו מיוחד החבר'ה האלה. הם עובדים מכל הלב. באמת." מציינת צילה בהתרגשות. "אני מרגישה שהם ממש התאהבו בנו . אנחנו יוצרים איתם קשר גם בפרטי. אני מקבלת מהם הודעות כמו: 'את צריכה עזרה, צילה? אנחנו פה.' ובאמת כאשר אני צריכה עזרה ופונה אליהם בפרטי, הם תמיד נענים לי בחיוב: 'אנחנו מגיעים. אל תדאגי. אנחנו לא נשאיר אותך לבד.' הם חברה ממש, ממש..." ניכר שלצילה אין די מילים לתאר את מה שהמתנדבים עושים עבורם. "בלעדיהם לא הייתי שורדת והייתי עלולה לסגור את הלול, למרות שהייתי מפסידה כסף רב. כי לא הייתי יכולה לעבוד לבד."
בלי פחד
כאשר צילה נשאלת לגבי הפחד והחשש להישאר באזור הזה היא עונה: "אני לא פוחדת בכלל. זה הבית שלי. כשהגענו הנה ידענו שהמושב הוא על הגבול, ומאחורי הגדר חי מישהו שלא כל כך אוהב אותנו והוא מנסה כל הזמן לפגוע בנו. אבל אני אף פעם לא חשבתי על עזיבה. אין לי לאן ללכת. זה הבית שלי ואני חושבת שהכי בטוח לי בבית שלי. לכן לא אעזוב את הבית שלי." ולגבי המתנדבים היא אומרת: "אכן יורים כאן ויורים, לא תמיד יש אזעקות. לפעמים יורים פצמ"רים או שחודר כלי טיס עוין. אבל גם המתנדבים הסתגלו כבר, והם אפילו יודעים לזהות את היריות. 'זה שלנו וזה שלהם..."
באחד הראיונות עם רינו צרור ב"גלי צה"ל" נשאלה צילה אם יש להם מיגונית. כאשר ענתה שאין להם, מיד התגייסו מ"גלי צה"ל" יחד עם ראש מועצת מטה אשר – משה דוידוביץ – והגיעה אליהם מיגונית. "עכשיו יש לי מיגונית ליד החממה. וזה משרה קצת ביטחון למתנדבים."
במושב
צילה ואברהם הם הורים לשלושה בנים ובת. אורן גר בקיבוץ אִדְמית. בונה חממות הידרופוניות. מור הוא מהנדס תכנה ועובד ב"אמזון". גר בזיכרון יעקב. יראון הוא מהנדס מכונות. גם הוא עובד ב"אמזון". גר בקיבוץ גת. ליטל היא מהנדסת מזון ומורה למדעים. היא בת ממשיכה. גרה בזרעית. כאמור, יש לה משק עם לול עופות, אותו היא מטפחת בגידול משותף עם הוריה. כולם למדו באזור ואחר כך המשיכו בלימודים אקדמאיים. "אורן רצה להיות חקלאי." מספרת צילה. "הוא עזר לנו פה במשק עד שהתחתן, ואז עבר לקיבוץ אדמית. תקופה מסוימת הוא טיפל במטעי הקיבוץ ואחר כך הפך להיות עצמאי – בונה חממות הידרופוניות."
"כל השנים עבדתי יחד עם בעלי." אומרת צילה." חמישים שנה אנחנו עובדים יחד במשק." והיא חייבת לסיים עם הערכה למתנדבים: "המתנדבים באים מכל מיני יישובים בארץ, ויש גם מחו"ל, מהולנד ומארצות הברית. הנה היום קיבלתי הודעה ממתנדב בשם עמיחי שמגיע מסן-פרנציסקו מדי כמה חודשים. הוא כתב לי: ''צילה, היום הגעתי לארץ, ומחר אני בא אליך לעבוד.'"
לסיום, אכן, גם צילה ואברהם ברבי בזרעית, שלא יכלו להפקיר את משקם, וגם המתנדבים שעוזרים להם, מייצגים את ישראל היפה, את רוח העם החיובי והחזק שבולט עתה, בעת המצוקה.
עדינה בר-אל
נדפס ב"יבול שיא", יולי 2024.
2. נועם ומיכל אפרתי:
עוזרים למושבניקים בצפון
בני הזוג נועם ומיכל אפרתי, פנסיונרים, החליטו לתרום למאמץ המלחמתי ולעזור בחקלאות. הם מתנדבים במושב זרעית, במשק של צילה ואברהם ברבי, אשר לא הסכימו להתפנות וממשיכים לעבוד בלול ובחממה.
"אני מתגוררים ביובלים, שהוא יישוב קהילתי במועצה האזורית משגב, בערך 5 ק"מ מכרמיאל." מספר נועם. "כשהתחילה המלחמה חיפשנו אופציה של עזרה לחקלאים. בהתחלה נסענו דרומה, כי שם המשבר היה קריטי יותר מבחינה ביטחונית ומובן שהחקלאים היו זקוקים לעזרה רבה. אבל הנסיעות דרומה היו לא קלות וגזלו שעות רבות בדרכים. לכן חיפשנו לעזור למשקים בצפון, כי גם אצלם, בדיוק כמו בדרום, הפועלים התאילנדים והערבים נטשו, וכן היה פינוי של התושבים בגלל הפעילות הביטחונית; והחקלאים נשארו אובדי עצות." עוד מוסיף נועם: "חשבנו לעזור דווקא למושבניקים ולא לקיבוצניקים, כי לקיבוצים יש מערכת יותר מאורגנת ומסודרת והמושבניק הוא די לבד במשק שלו."
אז נודע להם שעמותת "אחים לנשק" יצרו את הפרויקט "אחים למשק" לעזרה לחקלאים.. הם העלו אפליקציה, שבה כל אדם יכול לבחור היכן להתנדב, מתי ובאיזה ענף חקלאי.
"וככה הגענו לצילה בזרעית." הוא מספר. "החל מהפעם הראשונה היה לנו נחמד מאוד. צילה ובעלה אברהם הם מסיביר פנים, מאוד ידידותיים ופתוחים. יתרון נוסף הוא, שאנחנו פוגשים אצלם מתנדבים נוספים, וכך מתרחב מעגל ההיכרויות שלנו עם אנשים בצפון."
"העבודה לא קשה." הוא מעיד. "בתחילה אנחנו עובדים בחממה, מוציאים בצל ירוק מהאדמה. אחר כך מביאים את הירק לסככה, שם מנקים את העלים היבשים, מורידים את השורשים, שוטפים ומכינים את הירק למכירה לירקנים בצפון."
החקלאות לא זרה לבני הזוג אפרתי. היא מוכרת להם מילדות, כיוון שניהם נולדו וגדלו בקיבוצים. נועם בקיבוץ מעברות ומיכל בקיבוץ העוגן. שני הקיבוצים נמצאים בעמק חפר, קרובים זה לזה. נועם ומיכל אפילו למדו באותו בית ספר תיכון, במוסד החינוכי המשותף שהיה במעברות. כל אחד מהם עזב את הקיבוץ ושירת בצבא – נועם היה קצין בגולני ומיכל היתה מ"כית ואחר כך מש"קית ת"ש בבה"ד 12. לאחר הטיולים שערכו בעולם והלימודים האקדמיים, הם נפגשו במרכז והקימו משפחה.
נועם ומיכל התגוררו בתל-אביב כתשע שנים, לאחר לידת הבת הבכורה הם החליטו לעבור להתגורר ביישוב קהילתי בצפון, והגיעו בשנת 1989 ליישוב יובלים בגוש משגב.
ביובלים
"בדיוק אז התחילה ההתיישבות ביישובים קהילתיים, (שנקראו פעם 'מצפים') באזור משגב." מספר נועם. "יובלים התחילה כיישוב קהילתי שנתן מענה ופתרון למשבר של הקהילה הקיבוצית בתחילת שנות השמונים. ביובלים היו כבר כמה מבני קיבוץ מעברות, לכן ניגשנו למועמדות והתקבלנו. ביובלים נולדו לנו עוד שני ילדים. כל ילדינו התחנכו באזור."
לשאלה אם הם מרוצים ממקום מגוריהם, עונה נועם: "אנחנו מאוד מרוצים. אנחנו מתגוררים כאן כבר 35 שנים, נהנים מהקהילתיות, מה'ביחד', מהחיים בפריפריה, קרוב לטבע, באוויר נקי, במקום שקט; במקום בו אתה שומע ציוץ של ציפורים. בקיצור, זה מזכיר את הקיבוץ שאנחנו גדלנו בו."
לאחר קריירה של נועם בתחום משאבי אנוש בחברת "אלביט", כמנהל כוח אדם; וקריירה של מיכל כפסיכולוגית חינוכית ברשויות מקומיות ועיריות בצפון – השניים פרשו לגמלאות.
ועתה, לאחר שילדיהם בגרו ויש להם כבר שני נכדים, הם החליטו להתנדב. "אנחנו תורמים את חלקנו למאמץ הלאומי בזמנים קשים," אומר נועם, "כל עוד יש לנו זמן, כוח ובריאות."
נאחל להם שימשיכו כך עוד שנים רבות. מיכל ונועם אפרתי מייצגים את המתנדבים אנשי ישראל היפה, שמגלים אחריות ודאגה בזמנים קשים אלו. הם מגיעים מכל קצווי הארץ, עוזבים את בתיהם השלווים יחסית, ועוזרים לחקלאים באזורי הגבול, שאין להם פועלים מאז השבעה באוקטובר.
עדינה בר-אל
נדפס ב"יבול שיא", יולי 2024.
המנון לרומא
רוֹמָא בִּירַת הָעוֹלָם, מַלְכוּת אַכְזָרִית עַל הַטִּיבֶּר,
גַּם כִּי הָרְסוּ לִגְיוֹנַיִךְ – כָּתְשׁוּ לֶעָפָר אֶת Iudaea,
לֹא אֶמָּנַע בְּעַצְמִי לְחַבֵּר תְּהִלּוֹת לָךְ בְּסֵפֶר.
רוֹמָא, כָּשַׁל מִפְעָלֵךְ לְאַחֵד עוֹלָמוֹת בְּחֻקַּיִךְ.
כְּשֶׁהִתְעַקַּשְׁתְּ לְשָׁרֵשׁ מֵאוּמוֹת נֶחְשָׁלוֹת אֶת הָרֹעַ
הַמְּקֻבָּל מֵאָבוֹת, לֹא כָּפִית אָרְחוֹתַיִךְ בָּאָרֶץ
בָּהּ הִתְמָרְדוּ אֲבוֹתַי. כִּי כִּתּוֹת קַנָּאִיּוֹת הִתְאַנְּפוּ בָּךְ,
תַּחַת עֻלֵּךְ אֶת שִׁכְמָן הַסּוֹרֶרֶת לָשִׂים לֹא נֵאוֹתוּ.
אַף כִּי דִכִּית אֶת חֵילָם וְאָבַד לָךְ לִגְיוֹן מֵהַחַיִל,
אַף שֶׁחָרַב הַמִּקְדָּשׁ – אֶת רוּחָם הָרָעָה לֹא הִשְׁמַדְתְּ.
אוֹת לְכִשְׁלוֹן מִפְעָלֵךְ – הֲרוּגֵי הַמַּלְכוּת, כָּל עֲשֶׂרֶת
בְּנֵי הַתּוֹרָה, תָּנָאִים שֶׁזִּכְרָם מְקֻדָּשׁ, שֶׁעֲקִיבָא
רֹאשׁ הֲמוֹנָם נֶאֱדָר, וְיֻשְׁוֶה לְמֹשֶׁה הַמּוֹשִׁיעַ;
אִם כָּל שָׁנָה בְּשָׁנָה חוֹגְגִים יְהוּדִים לָג בָּעֹמֶר
וּמַשְׁלִימִים אַחְרֵי אֶמְצַע הַיֶּרַח אֶת סֵדֶר הַזֹּהַר.
דֹּחַק שׁוּרוֹת לֹא יָנִיס חֲסִידִים אַף מֵאוֹת כִּי יָמוּתוּ:
יֶלֶד קָטָן יֵרָמֵס תַּחַת רֶגֶל אַבְרֵךְ מִשְׁתַלֵּחַ
שֶׁאֲדֻמּוֹת לְחָיָיו מִצְּפִיפוּת וּמִצְחוֹ מֵהַזִּיע
לֹא יַחֲדֹל כְּשֶׁקּוֹלוֹ שֶׁל הַטַּף מִגְּרוֹנוֹ מְשַׁוֵּעַ.
כְּמוֹ הַבַּרְוָז בָּאַמְבָּט שֶׁפָּעוֹט לוֹחֲצוֹ וִיצַוֵּחַ,
כָּכָה צִפְצֵף הָעוֹלָל כְּשֶׁרְמַסוּהוּ אַלְפֵי הָרַגְלַיִם –
אִישׁ לֹא שָׁמַע יִבְבָתוֹ, הֶאֱפִילָה עָלָיו הַתִּזְמֹרֶת.
הוּא הָרִאשׁוֹן שֶׁנָפָל וְקָרְסוּ אַחֲרָיו בָּמוֹתֵימוֹ
עַל קְשִׁישֵיהֶן בַּגִּבְעָה שֶׁחִיְּכוּ בְּפִיוֹת בְּלִי שִׁנַּיִם.
פֶּתַע – וּפָג שְׁשׂוֹנָם וְיָדְעוּ: לֹא יָשׁוּבוּ לִשְׂמֹחַ –
מָוֶת חָטוּף לְקַחָם וְהַשְּׁאָר לֹא זָכוּ לְכָמוֹהוּ.
כַּת הֲמוֹנֵי חֲסִידִים – כְּמוֹ כְּשֶׁבָּאָה בַּבֹּקֶר רַכֶּבֶת
אֶל הָרָצִיף, וְיָעוּטוּ כְּעֶדֶר הַצֹּאן הַנּוֹסְעִים בָּהּ
אֶל הַדְּלָתוֹת, אַף שֶׁטֶּרֶם יָרְדוּ הַיּוֹרְדִים – אֲזַי כָּכָה
כַּמָּה אַלְפֵי חֲרֵדִים מָחֲצוּ הָאֶחָד אֶת רֵעֵהוּ.
גַּם לְאַחַר הָאָסוֹן כְּשֶׁהֻבְרַר לְעֵין כָּל דְּבַר הַזֶּוַע:
שֶׁנְּפָשׁוֹת בְּמֵרוֹן אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ נֶהֱרָגוּ,
לֶקַח מוּסָר לֹא לָמְדוּ הֵם, אֶלָא קוֹנֲנוּ לַשָּׁמַיִם.
דֶּמַע שָׁפְכוּ עַל לֶחְיָם וּמָנְעוּ מַחְנֵיהֶם מִבִּקֹרֶת
עַל הַשִּׁלְהוּב, עַל דְּבֵקוּת בְּדַת-עֹנִי-אַכְזָר מְצֻפֶּפֶת –
לֹא עַל זְרִיקַת אַחְרָיוּת; עַל חָשְׁבָם כִּי סִיַּעְתָּא דִשְׁמַיָּא
הִיא תַצִּילֵם בְּבוֹאָם כְּסִדְרָם בַּשָּׁנָה הָעוֹקֶבֶת
שׁוּב בֶּהָמוֹן לְמֵרוֹן, לְקִרְיַת בֶּן יוֹחַי הַמְקֻדֶּשֶׁת,
עֹמֶר לָחֹג בִּרְבָבוֹת מוּל הָאֵשׁ הַפִּרְאִית שֶׁהָרְגָה בָּם,
גַּם תַּהֲרֹג בֶּעָתִיד – כִּי אִדְיוֹט יִכָּוֶה פַּעֲמַיִם...
רוֹמָא חָרְבוּ שְׁעָרַיִךְ, Iudaea שֵׁנִית מִתְקוֹמֶמֶת.
רוֹמָא, בָּנוּהָ שֵׁנִית אֶפִּיקוֹרְסִים כּוֹפְרִים מִבָּנֶיהָ.
אֶלֶף שָׁנִים וּשְׁמוֹנֶה בַמֵּאוֹת אַחֲרֵי שֶׁמָּרְדוּ בָּךְ
קָמוּ סוֹף־סוֹף הֲמוֹנִים מִיהוּדֶיהָ. דָּתָם הַמְנֻוֶּנֶת
הֵמָּה נָטְשׁוּ, וְיָכֹלְנוּ רֹאשׁ לְהִָרִים וְלִשְׂמֹחַ,
רֵיחַ חֵרוּת אֶל הַקֶּרֶב לִשְׁאֹף, בַּשֵּׁנִית לְהָקִים עַם
מֵאַשְׁפְּתוֹת רְמִיָּה וְדָלוּת. מִגָּלוּת מְקֻלֶּלֶת
עַם כְּכָל עַם לְהוֹלִיד. אֲבָל רוֹמָא, גָּלוּי וְיָדוּעַ:
שֶׁהַכּוֹפְרִים מֵהָעַם שֶׁחִדְּשׁוּ עֲרֵיהֶם וְהִפְרִיחוּ
אֶת הַשְּׁמָמוֹת – לְהַתִּיר עַד סוֹפוֹ מִשִּׁכְמָם אֶת הַקֶּשֶׁר,
יְרֻשָּׁתָם מֵאָבוֹת, לֹא הִצְלִיחוּ: הַדָּת הִפִּילָתַם.
רֶגֶשׁ אַשְׁמָה זִהֲמָם – הִתְעַצְּבוּ עַל נָטְשָׁם בָּתֵי כְּנֶסֶת
בַּעֲיָרוֹת הַמּוֹשָׁב, נִזְכְּרוּ בְּיַלְדוּת נֶעֱשֶׁקֶת.
כָּךְ בַּחֲלוֹף הַשָּׁנִים הֵם עָמְלוּ לַהֲרוֹת גַּעְגּוּעַ:
רֶגֶשׁ אַשְׁמָה כִּי עָזְבוּ אֶת הַדָּת – אֲרוֹן-קֶבֶר-עַם-נֶצַח.
לֹא הִתְנַּחְמוּ בַּמְדִינָה מְכוֹרָתָם שֶׁהֵקִימוּ בְּיֶזַע,
לֹא שֶׁעָצְמוּ בְּרֹב כֹּחַ, וּבְחַיִל הוֹשִׁיעוּ אֶת כְּנַעַן
מֵעַרְבִיאִים בְּנֵי אִשְׂלָם מַשְׂאָתָם הַיְחִידָה הִיא הַטֶּבַח,
שֶׁאִלּוּלֵי הִתְיַצְּבוּ לְהָגֵן – נִשְׁחֲטוּ עַד אַחְרוֹן בָּם.
גַּם אִם בָּגְרוּ וּבָנוּ וְהֵקִימוּ בֵּית אָב לְתִפְאֶרֶת
הַמְּדִינָה – כְּתַלְמִיד מִצְטַיֵּן שֶׁבָּרַח מִבֵּית סֵפֶר
פַּעַם אַחַת כָּל שָׁנָה הִתְכַּנְּסוּ לְחַפּוֹת עַל הַפֶּשַׁע.
כּוֹבַע עָטוּ לְרֹאשָׁם, הִתְגַּנְּבוּ יְחִידִים לְבֵית כְּנֶסֶת,
יוֹם כִּפּוּרִים לְקַיֵּם כְּמַתְכֹּנֶת אָבוֹת נֶעֱזָבֶת.
מִתְפַּלְּלִים וּבוֹכִים כְּמוֹ הִתְמִידוּ לִצְעֹד לְפִי תֶלֶם
דַּת כָּל יְמֵי חַיֵּהֶם, מֵעוֹלָם לֹא נָטְשׁוּ כָּל מָסֹרֶת.
הִתְבַּטְּלוּתָם, גַּם אִם פַּעַם אַחַת בְּשָׁנָה, הֵבִיאָתַם
כְּדֵי נְמִיכוּת הַקּוֹמָה, לְשִׁפְלָה מוּל נוֹשְׁקֵי לְפָרֹכֶת.
מָה הִצְטָרְכוּ צָדְקָנִים יִרְאֵי אֱלֹהִים לְהַגְבִּיהַּ
רֹאשׁ גַּאֲוָה בֶחָזָם, מֵאֲשֶׁר חִלּוֹנִים שֶׁיָּכֹפּוּ
גֵּו וַחֲזוּת בִּכְנִיעָה, לְהַחְווֹת צִדְקָתָם בַּוִּכּוּחַ.
תְּנִי דַעֲתֵךְ לַמָּרוּת שֶׁאָבְדָה. לוּ לָמְדוּ מֵחֻקַּיִךְ,
רוֹמָא, גְּבִירָה אֵימְתָנִית, לוּ יָדְעוּ כִּי מֶמְשֶׁלֶת
חֹק לְבַדָּהּ תַּעֲמֹד! לֹא תוּכַל לְיַסֵּד אֶת שְׁתוֹתֶיהָ
אֶרֶץ עַל דָּת, וּמְדִינָה עַל פְּסִיקוֹת שֶׁשָּׁרְשָׁן בֶּאֱלֹהַ.
לֹא מִיָּמִין לֹא מִשְּׂמֹאל יְכוֹלִים יְהוּדִים לְפַקֵּח
עַל הַחֻקִּים כַּיָּאוּת. בְּשַׁגָּם אִם רַבָּה הַמַּחְלֹקֶת
בֵּין הַגַּפִּים הַנִּצִּים, בַּיָּמִין כְּמוֹ בַּשְּׂמֹאל הִתְלַקֵּחַ
זֶרַע אָסוֹן לְצִיּוֹן, שֶׁכֻּלּוֹ מַשְׂאַת לֵב הַנִּשְׁמֶרֶת
אֵצֶל נוֹשְׁקֵי לִקְמֵעוֹת כְּמוֹ גַם אֵצֶל פּוֹקְדֵי מוּזֵאוֹנִים –
חֹסֶר כָּבוֹד לְמִלּוּי הַצַּוִּים חוֹלְלָם יְלוּד אֵשֶׁת,
בְּלִי מְסוּרָה שֶׁל כָּבוֹד לָאָדָם, לִיצוּר הַתִּפְאֶרֶת.
אֶפֶס, נוֹרָא מִכֻּלָּם – הֶעְדֵּר הֲבָנָה שֶׁל הַיֹּפִי
כְּשֶׁלְּעַצְמוֹ כְּתַכְלִית הָאָדָם, כְּתַשְׁתִּית בִּנְיַן נֶצַח.
רוֹמָא, צַפִּי בְּתִקְוָה! תִּכָּשֵׁל לֹא תָקוּם עוֹד מוֹלֶדֶת
הַיְּהוּדִים, וּבְטֶרֶם יִרְשׁוּהָ בַּרְבָּרִים טִפְּחַתָם
הִיא תִּכָּשֵׁל מֵעַצְמָהּ, לֹא תּוּכַל לַעֲמֹד בְּתִפְאֶרֶת
כְּמוֹ שֶׁנִּצַּבְתְּ אַתְּ עַצְמֵךְ לְדוֹרוֹת, אֲדוֹנִית עַל גְּדַת טִיבֶּר.
מֵאָה שָׁנִים תַּעֲמֹד – לֹא יוֹתֵר, תְּקוּמָתָהּ שֶׁל Iudaea.
מֵאָה שָׁנִים עַד מֶחְדָּל, וּבָנֶיהָ שֵׁנִית יַכְחִידוּהָ.
כָּל הָעוֹלָם מִתְבָּרֵךְ בָּךְ, מִלְּבַד יְהוּדָה הַנּוֹטֶרֶת,
הִיא לְבַדָּהּ שׂוֹנֵאתֵךְ, אַךְ לֹא בָהּ הָאַשְׁמָה עַל הָעָוֶל –
כִּי הֶאֱמַנְתְּ בְּחָזְקֵךְ שֶׁצִּיּוֹן נִלְכְּדָה לִידֵי טִיטוּס.
אֶת מִקְדָּשָׁהּ הֶחֱרַבְתְּ, אַךְ מֻלַּט מֵהָעִיר אֲרוֹן קֶבֶר
בּוֹ הִסְתַּתֵּר יוֹחָנָן, שֶׁחִדֵּשׁ לְדוֹרוֹת אֶת הָרוּחַ
הַמְּקֻלֶּלֶת הַהִיא. לוּ קְטָלוֹ בְּאַחַת וֶסְפַּסְיָנוּס!
רוֹמָא, חֲיִי עֲדֵי נֶצַח! יָאִירוּ תֵּבֵל מִקְדָּשַׁיִךְ,
אַף אִם חָרְבוּ – אֶזְכְּרֵם. לוּ יִכּוֹן בִּמְכוֹנוֹ קוֹלוֹסֵאוּם!
גַם אִם נֻקַּמְתְּ וְשָׁפַלְתְּ – כִּי מוֹשָׁב אַפִּיפְיוֹר מִתְעַמֵּר בָּךְ,
לֵב הַתֵּבֵל בִּכְלָלָהּ אַתְּ, מַלְכָּה אַכְזָרִית עַל הַטִּיבֶּר.
אלישע הוכמן
(17.01.24-03.02.24 ירושלים-גבעתיים)
סבא וסבתא מניחים את היסודות
כְּשֶׁהִגִּיעוּ סָבִי וְסָבָתִי לַמַּעְבָּרָה הַקְּדוֹשָׁה
הֵם קִבְּלוּ יְתֵדוֹת חֲזָקִים וִירִיעוֹת בְּרֵזֵנְט
לְהַנִּיחַ אֶת הַיְּסוֹדוֹת שֶׁל זֶהוּתָם
בָּאָרֶץ הַחֲדָשָׁה.
סַבָּא הִתְפַּלֵּל פְּסוּקָיו מִזְּרִיחָה עַד שְׁקִיעָה
אַחַר כָּךְ שָׁכַב עַל קְרָשִׁים מְחֻבָּרִים
מְכֻסֶּה טַל, עָטוּף בְּתוֹךְ יְרִיעָה.
סַבְתָּא קָרְאָה קָאנוּן אל נִסָּא
שׁוֹכֶבֶת עַל אֲדָמָה הַדּוֹמָה לְמִזְבֵּחַ
פָּנֶיהָ בּוֹהֲקוֹת שְׁטוּפָה אוֹר יָרֵחַ.
עַד הַבֹּקֶר עוֹד לֹא הִשְׁלִימוּ לִבְנוֹת
אֶת הַיְּסוֹדוֹת הַחֲדָשִׁים שֶׁל הַזֶּהוּת.
הָאֹהֶל הָיָה מְקַרְטֵעַ בָּרוּחוֹת.
סַבָּא יָשַׁב וְכָתַב בְּדִפְתָּרָיו
בִּכְתָב חֲצִי קֻלְמוֹס בִּכְתַב רָהוּט.
מַקְפִּיד עַל קַל וְחָמוּר
מְנַסֵּחַ אֶת חַיָּיו בַּבַּיִת הַלֹּא גָּמוּר.
הַכֹּל הוּא הוֹרִישׁ לִי
זָכוּר וְשָׁמוּר.
אֶת הַזְּמַן שֶׁלָּהֶם הֵם הֵבִיאוּ מִבָּבֶל
וְכָאן דָּבְקוּ בְּאַדְמַת הַמָּקוֹם
כְּמוֹהֶם כָּמוֹהָ הִצְמִיחוּ חֲלוֹם.
רַק שִׂפְתֵיהֶם לֹא נָעוּ, קוֹלָם לֹא נִשְׁמַע
מְהַלְּכִים בִּקְדֻשָּׁה עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.
דָּבְקוּ בָּאֲדָמָה וְכָל אֲשֶׁר עָלֶיהָ
בּוֹנִים עֲבוּרִי אֶת יְסוֹדוֹתֶיהָ.
שׁוֹאֲפִים הָיוּ תָּמִיד אֶל הַפֶּלֶא
מוֹרִישִׁים לִי אֶת הַזְּמַן, אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה
כּוֹתְבִים עֲבָרָם בְּבָבֶל, כָּל מָה שֶׁהָיָה
יְסוֹדוֹת חַיֵּיהֶם לְבִנְיַן חַיַּי,
נָטְעוּ בִּי בְּלִי קוֹל אֶת הַצִּפִּיָּה.
בָּאתִי הַיּוֹם אֶל אָהֳלָם
אֶל הַיְּתֵדוֹת וְהָאוֹתִיּוֹת
אָהֳלָם הָיָה כְּהַר קָדוֹשׁ, עֵינַי הַכֹּל רָאוּ
חֲלוֹמָם הָיָה מְזוֹנִי כָּל הַיּוֹם הַהוּא.
כָּל הַחֲשֵׁכָה שָׁם חִכִּיתִי שֶׁיֵּאוֹר הַיּוֹם
כְּלוּם לֹא הָיָה הַיּוֹם הַזֶּה כֻּלּוֹ חֲלוֹם.
קַמְתִּי בְּאַיֶּלֶת שַׁחַר לִשְׁמֹר זִכְרָם וּלְהוֹדוֹת
אֶת הַשִּׁירָה הֵם נָתְנוּ לִי, אֶת הַיְּסוֹדוֹת.

סבא יצחק וסבתא תופחה, ההורים של אימא ז"ל, היו בעיניי דמויות מייסדוֹת של זהותנו: הם שָכלו את שני בּניהם הבכורים באירועי ה'פרהוד' בבגדד (1941), וראו בלידת נכדים תאומים (הרצל ובלפור חקק) לבתם סעידה 'פיצוי משמיים' על מות שני הבנים. לאחר העלייה ארצה שמרנו על קשר של אהבה עם סבא וסבתא, והם העניקו לנו כל מה שיכלו על מורשתם. זהות של אדם נרקמת לא רק מחוויות המקום הישראלי, היא גם מתעשרת מן הזמן המשפחתי, הזמן היהודי. בשיר זה הִצבתי יד לזִכרם של סבא וסבתא.

הרצל ובלפור חקק עם סבא וסבתא
הערה: "קאנוּן אִל ניסָא" – סֵפר לנשים בבגדד: "חוּקת הנשים". כתוב בערבית יהודית. כמו 'צאנה וּראֶנה' אצל נשים דוברות יידיש.
בלפור חקק
מלאכים ללא הצלחה
החדר עדיין ריק. מחכה למלאכי השרת, רפאל המהנדס וגבריאל המבשר. זה בהחלט כבוד, כי לא אל כל אחד מקוראי העיתון של אהוד הם באים. שמתי להם וַפלים קטנים, כאלה שלא צריך ללעוס. או למצוץ. יש בהם משהו ילדותי, החיבה הזאת לממתקים. אולי אפילו בשביל זה הם באים. כמו הילדים של השכנים ימחשמם, שיהיו בריאים.
עוד לפני הדלת אני שומע את קולו המתלונן של רפי, מלא טענות. "ב י ק ש ת י אותו שישחרר אותי מזה! כמה, כמה אפשר לסבול את זה, כל יום! לפחות שעתיים ביום, בסופי שבוע אפילו ארבע! כבר שנה, לא, שנתיים אותם הפרצופים, לא סותמים את הפה, והמנחה לא משתלט! מומחים-שמומחים, מי שהיו אולי משהו והיום הם אפסים. ההוא הקטנצ'יק והוא שלמד משפטים וההוא מהעיתון וההוא מהצבא – "
"רפי, רפי, בלי שמות!" חותך אותו גבי. "הם לא עושים דווקא. הם חושבים שהם תורמים לציבור. משלמים להם בשביל זה, ולא מעט. בלי המלל הזה איך היית יודע מה לחשוב? במי לזלזל? את מי להשמיץ, לשנוא? הא?"
הם מתיישבים ברישול. רפי עדיין בקיטוריו. "שעות על שעות. אותם הפרצופים. כבר שנה שלא החליפו אותם. מה אני אומר – שנתיים! אולי שלוש! עדיין אותו שועל חולה שצועק שביבי עושה הכול בשביל פוליטיקה ובשביל עצמו, או שרה. בשביל מה? להיות ראש ממשלה? שאם כל זה ייגמר פעם אז עדיין יכניסו אותו לקלבוש בגלל סיגרים? בגלל שהוא דיבר עם ההוא, עורך העיתון ההוא? וההוא שנובח במקום לדבר..."
"די רפי, די." מנסה גבי להרגיעו. "הבוס ברוך-הוא יודע את כל זה אבל חשוב לו להיות מקושר. אנחנו מלאכי שרת, לא? אתה רוצה שהוא יפטר אותך ויעשה אותך מלאך דמוקרטיה, או של מופעי הצחקות? אם אתה סובל כל כך, תחליף ערוץ. למוסיקה דרומאמריקאית, או חזנות."
רפי עדיין שוטף במרוצתו. "למה אני צריך להקשיב להם, כאלה שאינם משפיעים על שום דבר? שמתעקשים לספר לך מה שכולם הבינו מזמן? בעל הבית, זה וַפלים לימון או שוקולד? פעם קודמת הבאת קאבוקי, ופעם גם פקנים קלויים. כאלה עם סוכר."
"אולי בפעם הבאה," אני אומר. "אבל המחירים עלו מאוד. צימצמנו על גבינות חאודה, ומיצים טבעיים."
"אז קנה במרכול של דוסים. תתפלח," אומר גבי. "שם ירקות ופירות בזיל הזול. יותר מאשר בשוק."
"טוב, לא על זה באנו לדבר," אומר רפי, נרגע קצת אחרי שפרק מהלב. "מעניין איך ביבי ידבר הפעם עם הנשיא ביידן, עדיין. בפעמים הקודמות כל שפת הגוף שלו אמרה חנופה."
"אני דווקא מודאג משיחה שלו עם פמלה," אומר גבי. "אם לא יהיה קליק חיובי זה עלול להיות סוף על מדינת ישראל. ישמור אותנו הבוס ברוך-הוא שלא יביא איתו את שרה."
"נשים לא מתפייסות," אומר רפי. "אני לא פמיניסט, אבל זאת עובדה. גבי, אל תגמור את כל הוופלים. אתה שמטיף לי תמיד על נימוסים."
"טוב. תכלס," אומר גבי. "תבין שלא באנו בשביל ופלים. יש לנו תפקיד, להביא אתכם שתראו את המציאות. אצלכם חושבים שעומדת להיות עסקה להחזרת שבויים. נכון?"
"ועוד איך," אני אומר. "כבר הבאנו ועדה לקטאר ונציגי משפחות לוושינגטון. המון מסכנים לצרוח מכל המסכים. הפעם זה יצליח. אי-אפשר שלא. עסקה זה עסקה. כבר אין דרך חזרה. זהו זה. סוף וגמרנו! נגמרה ההתחמקות הפושעת של נתניהו הנוכל הבנזונה שרק רוצה פוליטיקה, ובֶּנגביר הפושע שימות בקבר...!"
"בוא, בעל הבית, ושב על ידי פה על הספה הנוחה," אומר גבי. "יופי. עכשיו נגיד אתה יחיא סינואר ורפי פה הוא נתניהו ומציע לך עסקה. ואתה שוקל. הוא מציע לך מה שתרצה. הפסקת מלחמה, שחרור שבויים, שיקום עזה, נמל הומניטרי, בתי חולים בשביל מפקדות. עכשיו תתחיל לחשוב."
"זה לא פייר. אני בחוסר הכרה," אני אומר. "אבל אם אני סינואר למה שלא אסכים?"
"אז אני אגיד לך מדוע לא תסכים," אומר רפי, איתן בכורסה. "אתה אומר לעצמך 'מה יוצא לי מזה? אני אשחרר לו שלושים שבויים אז מה הרווחתי? ועוד אחרי זה אולי את היתר? אנא אהבל? אנא מג'נון?"
"זה שבני עמך סובלים לא מזיז לך?" מוסיף גבי. "עשרות ילדים הרוגים, כולם חפים מפשע. ומסגדים קדושים לגמרי שנהיו אבק? וסניפי בנקים?"
"אני שומע אותך יחיא," אומר רפי, "אני שומע אותך שם במנהרה שלך צוחק מן היאהוד. מצדך שיגמרו להרוס את עזה. תוך שנה האיראנים והאיחוד האירופי וגברת פמלה באמריקה ישקמו לי את הכול. שאהיד עושה חשבון אם הציונים הורסים לו את הבית בגלל אני דרסתי חיילים? מה יש לי להרוויח מעסקות שלהם? הצבא שלהם כבר יורד ממני גם ככה. הולכים לחטוף נונטתים שם בצפון. אני לא מחזיק אותם ב...."
"לא לא רפי," נבהל גבי. "בלי גסויות. יחיא לא מדבר ככה. שמור על כבוד."
"אני גמרתי להגיד," אומר רפי, ובוחר ופלה. "בעל הבית, מדוע אינך משמיע לי את סינואר? אינך מדבר עם כלב יאהודי? אינך מת לסגור עסקה כל כך טובה? אתה חושב שלא כדאי לך?"
"רפי, רד ממני," אני אומר. "אני לא טוב בלהיות סינואר. אני ישראלי תמים וממוצע. רואה טלוויזיה ומקשיב לפאנלים, ומרגיש ממוגן מן המציאות. יש תודה לאללה פרשנים בירושלים. תן לי לחזור לישון."
"תצטרף לאיזו הפגנה. תשנא את ביבי. תרגיש אחווה ישראלית," אומר גבי. "כרגיל, לא שיכנענו אותך. אולי אינך ממציא את המלאכים הנכונים."
"ואל תביא ופלים כאלה שאוכלים ואי-אפשר להפסיק," אומר רפי. "כבר יותר טוב ביסקוויטים. גבי, עפים. סליחה בעל הבית אם הגזמנו. עף-עף."
איתמר פרת
הפוך על הפוך
"והארץ תרעד – סאגה ארצישראלית
בשנים 1878-1834"
ספרי מקור, 2014, 272 עמ'
[המאמר פורסם ב"מאזניים" וב"יקום תרבות" בשנת 2014
וב"חדשות בן עזר", גיליון 905 מיום 2.1.2014]
מקובל לתת חמישה מאפיינים ביצירה טובה: אחדות, מורכבות, עצימות (מידת הריגוש שמפעילה היצירה על צרכניה), מקוריות והסיכוי לשרידות לעתיד. כיוון ש"והארץ תרעד" חובר, לפי עדותו של המחבר עצמו, במשך 39 שנים (2013-1974), ומאחר שחלק מהסאגה המתפרשת בספר כבר פורסם בהוצאת "תרמיל" (1978), סברתי שאני יכול "לתפוס" את אהוד בן עזר בחולשה באשר לאחד "המאפיינים" הנ"ל – האחדות. כי באמת יש בסאגה הזאת שלוש עלילות נבדלות, שבמרכזן שלושה גיבורים שונים:
עלילה ראשונה – בשנות השלושים של המאה ה 19 בצפת, כשהגיבורה הראשית היא הנערה אפרת, הזיותיה וסופה הטראגי.
עלילה שנייה – באמצע המאה ה 19 בעיקר באיסטנבול ובירושלים, כשהגיבור הראשי הוא בן-ציון לוין.
עלילה שלישית – שנות השבעים של המאה ה-19 בעיקר בירושלים וההתיישבות במלאבס היא פתח תקווה, כשהגיבור הראשי הוא יהודה ראב.
אלא שבאמת במלאכת מחשבת – שלוש העלילות מתחברות זו בזו על ידי ציון הקשר המשפחתי והרומנטי, והקורא איננו חש בפערים המפירים את האחדות.
זאת ועוד: הסופר מסתופף סביב שלוש דמויות האחראיות על התוכן: אהוד בן עזר עצמו, מיודענו "הסופר העל-זמני אלימלך שפירא", והמלביה"ד (המביא לבית הדפוס).
אהוד בן עזר מספר את קורות היישוב בדרכו המפולפלת; אלימלך שפירא (שדבריו מופיעים בתחילת הספר ובסופו) ממליץ לא לסמוך על העובדות ההיסטוריות המוזכרות בספר, ואילו המלביה"ד מופיע רק בהערות שוליים, כשהוא "מתרגם" את הסופר, מעיר הערות, מבהיר סתומות, ובכלל משגיח על הכתוב בשבע עיניים.
באמת מובאים בספר אינספור האירועים שעברו על ארץ ישראל ועל היהודים שעלו אליה במשך המאה ה-19, ואני מעיד על עצמי שלא מצאתי שום אי-דיוקים – כלומר, אהוד בן עזר נוקט שיטה המכונה בעגה העממית – "הפוך על הפוך". אציין כאן חלק מהאירועים המוזכרים בספר, והנחוצים להבנת העלילה: עליית "הפרושים", תלמידי הגר"א, מסע נפוליאון לארץ ישראל וכישלונו במצור על עכו, חת"ם סופר, ישיבתו בפרשבורג (היא ברטיסלבה) ומלחמתו בהשכלה, "הדנמה" (המהופכים – בטורקית), תלמידיו של שבתאי צבי שהתאסלמו; אחמד ג'זאר ושרו היהודי פרחי; איברהים פחה המדכא את מרד הערבים בארץ ישראל; הפרעות של שנת 1834, רעידת האדמה בצפת ב-1837; התלם הראשון במלאבס היא פתח-תקווה, ועוד.
העלילה משתרעת על פני מחוזות קרובים ורחוקים, וההווי בכל אחד ממקומות אלה מתואר ביד אמן, והקורא חש כאילו הכותב ראה בעיניו את הקורה בכל אחד מהאתרים האלה: ההווי בצפת בין יהודים לערבים, יהודי חצבאיה, המכמונת לאיברהים פחה בשכם, האתרים באיסטנבול, הישיבה בפרשבורג, המסחר בביירות, וינה המעטירה, רובע הזונות בטריאסט, כפר סנט אישטוואן בהונגריה, יפו המלוכלכת והמסריחה השורצת מתווכים ודורשי בקשיש, העולם הדקדנטי של יהודי "החלוקה" בירושלים והתנכלויות הערבים בעיקר ליהודים האשכנזים, העולם הפרימיטיבי בכפרים הערביים, השלטון המושחת של העות'מנים בארץ ישראל והסדר הנתינויות הזרות הקשורות לקונסוליות של המעצמות, הקידמה שבמושבות הטמפלרים ועוד. האותנטיות המושגת בספר נשענת גם על השפה המותאמת לכל אתר ואתר – הקורא ימצא בספר היגדים בערבית, יידיש, לדינו, הונגרית, טורקית, גרמנית – אך אל דאגה – אלה תמיד מתורגמים לעברית.
העלילה היא מאוד מפותלת, אבל למרבה הפליאה – לא מסובכת: אפרת, בתו של ר' שבתאי לוין מצפת, נערה אדמונית יפהפייה, מוצאת מקלט בימי הפרעות של שנת 1834, יחד עם אימה ואחותה ציפורה, בביתו של הקאדי. הפרעות מתוארות בפרוטרוט מסמר שיער (גזל רכוש, אונס גברים ונשים, רציחות המוניות – לר' שבתאי ניקרו את שתי עיניו...)
חסאן, בנו של הקאדי נותן החסות, חומד את אפרת, ומצליח לבעול אותה שלא כדרכה. האירוע הזה קבע את חייה – היא חשה חוטאת, ובו בזמן מתמלאת תשוקה דווקא לאנס. היא קראה בספר "חיצוני" ובעקבות כך היא החלה להזות על ייחוד עם נפוליאון שימליך אותה על מלכות יהודה, והיא לפעמים מזהה בחסאן עצמו את המיועד לה לחתן. בגלל הזיותיה ובגלל הרכילות עליה – היא גוזרת את שערה בהילולת מירון לזכרו של שמעון בר-יוחאי, מגלה את חזה ושורטת אותו. הקמיע שהיא מקבלת מידעוני אינה מועילה, ואת מנוחת נפשה היא מוצאת רק במותה ברעידת האדמה שפקדה את צפת ב-1837, אז נספים אלפים, וביניהם – כל משפחתה, חוץ מאחותה הקטנה ציפורה הנישאת לאליקים שפירא שהיה מיועד לאפרת.
מסתבר שהיה עוד חתן מיועד לאפרת – בן-ציון לוין, קרוב משפחה מווילנה. זה מחליט לעלות לארץ כדי להשתדך אליה, אלא שהוא מתעכב שנים באיסטנבול, ונושא שם לאישה את סלובה הצולעת, שיולדת לו את בנו יחזקאל. הוא מתפרנס מחייטות , ושמו מגיע עד השר יזיד ביי המבקש ממנו לתפור בגדים לנשים שבהרמונו. שם הוא פוגש את נג'ימה, נערה בת 17, המלחשת לו שהיא יהודייה, ומבקשת ממנו שיישא אותה לאישה ויגניב אותה מההרמון – מעשה שכמוהו כהתאבדות, אלא שמשום סוד שבין יזיד ביי ובינה, ומשום שהיא רזה מדי, ואיננה מוכנה להשמין כדי להיות מוכנה להיבעל – יזיד ביי מוכן לשחררה בתנאי שבן-ציון יישא אותה לאישה. אף רב איננו מוכן להשיא אותו לאישה שנייה (מחשש מה יגידו הרבנים האשכנזים המקיימים את חרם דרבנו גרשום), אבל המשולח סניור עוזיאל בעל שם, דמות המופיעה באתרים שונים ביצירה, והמעיד על עצמו שהיה מתורגמן של נפוליאון – מסכים להשיאם, והשלושה (בן-ציון, סלובה ונג'ימה, ששמה היהודי – מירלה) מחליטים להציג את נג'ימה-מירלה כאחותו של בן-ציון, וכשיגיעו לירושלים – יגרש אותה ותוכל להינשא למי שתחפוץ.
אלא שמירלה שראתה את הנשים "המסתוללות" בהרמון, היא מלאת תשוקה, ודורשת מבן-ציון את עונתה, "שלא כדרכה" כדי שתישאר בתולה לגבר שמיועד לה. הנסיעה לארץ באוניית מפרשים מתוארת כסיוט אחד גדול (זוהמה, קיא, מים מעופשים). הם מגיעים לביירות, וגם שם נטפלת אליו נזירה הטוענת שהיא יהודייה ורוצה להינשא לו. הוא מצליח להינצל בעור שיניו, ויוצא עם שיירה לצפת, ומשם לירושלים.
אגב, ההווי במנזר המיסיון בביירות ובמנזר היווני (נזירים מביאים עז "חוטאת" לארץ הקודש) מזכיר בזנותיות שבו את נזירי "דקמרון" של בוקצ'יו.
החלק האחרון בספר מתאר את עלייתה ארצה של משפחת לאזאר ראב, ובעיקר עלייתו של יהודה ראב, אשר יחד עם בן דודו יהושע שטמפפר, שעלה לארץ ברגל מהונגריה, ויחד עם דוד גוטמן הגביר, ויואל משה סלומון – מצליחים לאחר עמל ותלאות, הנובעים בעיקר משום ההתנגדות הנחרצת של תקיפי "החלוקה" ליישוב הארץ – מצליחים להשיג את הנחלה במלאבס, ומקימים שם את פתח-תקווה, המושבה העברית הראשונה.
כאמור, המתיישבים הללו, שהתנגדו נחרצות לקבלת קצבת "החלוקה", שהיתה מנת חלקם של רוב יהודי ירושלים, עברו תלאות אינסופיות, חרמות איומים ואפילו מכות. בין השאר, עובר יהודה חוויה ארוטית חריפה עם אפרת בתה של נג'ימה-מירלה, הנוהגת כפרוצה. את יהודה משיאים לאלמנה גרושה, ואם לבת, ומלבישים אותו בעל כורחו בבגדי אברך, אבל הוא נשאר נאמן לחזונו – תרבות אירופית עם חידוש העבודה החקלאית העברית בארץ ישראל. מאלצים אותו להתגרש, והוא נושא לאישה נערה בת 16 בשם לאה.
יהודה ראב הוא סבו של המספר, ועליו גאוותו, שכן הוא חפר את הבאר הראשונה בפתח-תקווה וחרש בנחלה שלה את התלם הראשון. אגב סיפור העלילה מביא הסופר דברים כהווייתם – רק דוד גוטמן, יואל משה סלומון והערבי זכארי רכבו על סוסים מיפו למלאבס, ולא כפי שכתוב בבלדה המפורסמת של יורם טהרלב.
המאפיין את הספר הזה, ואת שאר הספרים של אהוד בן עזר שקראתי, הוא שפע התיאורים של אברי המין והמשגלים (רובם "שלא כדרכה", ואפילו עם עיזים...) – והכול בפרוטרוט ובעגה הכי "עממית" שאפשר – בעברית, בערבית, ביידיש וכו'. אני מודה שאני מבכר כתיבה ארוטית ברמיזות, כי המין בעיניי ראוי לצנעה: אנחנו אוכלים, שרים, רוקדים, רבים, נלחמים וכו' בפרהסיה – אבל מין הוא על הרוב מעשה דיסקרטי, שהחוק בכל אתר ואתר אוסר על קיומו לעיני כול. יחד עם זאת צריך להודות שמרביתנו מדמים לעצמנו כל מיני תמונות הקשורות בנושא שאינן עדינות בהכרח, וגם הספרות "פגשה" את התופעה הזאת, ואם לאנרי מילר ב"חוג הסרטן" ולאדוארד אלבי ב"מי מפחד מווירג'יניה וולף" מותר להשתמש בכל העגה "העממית" בתחום – למה שיהיה אסור לאהוד בן עזר? מה עוד שלפחות חלק מן הקטעים האלה גדוש בהומור.
לא פשוט לכתוב רומן היסטורי ולגרום לכך שהקורא יאמין לסופר שכך קרו האירועים בעלילוּת, והרושם שלי הוא שאהוד בן עזר עשה את זה בסאגה שלפנינו.
משה גרנות
מהי באמת משמעותו של המין
לפני הכול, יש להקדים ולומר כי הרומאן החדש של אהוד בן עזר, "והארץ תרעד", הוא הישג ספרותי הראוי לציון. ההישג הוא קודם כל בהיבט של "הרומן ההיסטורי", כלומר – בשיחזורן של תקופות הרחוקות מאיתנו, בהן שלושה פרקי זמן במאה ה-19 – ולמעשה, בבנייה של מציאות בדיונית, הנסמכת רק בחלקה על מסמכים תיעודיים או על היכרות של המחבר עם העולם המתואר כפי שהוא בימינו.
יתר על כן, בנוסף להישג "בשיחזור" ההיבט הפוליטי, הכלכלי הציבורי והקהילתי של אותן תקופות, כמו גם של היבטים נוספים, כמו אופני הבנייה, התחבורה, הנוף והאקלים,יש לציין את ההישג החשוב בהקמתם לתחייה של חיי הפרט האנושי. הודות לכך נבנים חיי הדמויות על רקע סביבתן, ומוקמים לתחייה לבושן, מגוריהן, מזונן, דרכי חשיבתן, חיי המשפחה וחיי האישות ואפילו גווניה של השפה. וכך גם קמה לתחייה – או נבנתה כך שתיראה מהימנה – התודעה האנושית של אותה תקופה שהיא רחוקה וזרה לנו, בייחוד בצפת, בקושטא ובירושלים.
אין תימה, אפוא, שכל כך ארך זמן כתיבתו של הספר. שהרי מתוארות בו שלוש עלילות נבדלות בזמן, במקום, בדמויות הפועלות ובאירועים ההיסטוריים המתרחשים בהן. ורק להזכיר: הראשונה – עניינה בצפת, באפרת לוין, ובגורלה ובגורל משפחתה המר בפרעות שהתרחשו בצפת וברעידת האדמה הקטלנית שאירעה שלוש שנים מאוחר יותר (בשנת 1837). העלילה השנייה – עניינה בחייט בן-ציון לוין, קרוב המשפחה, ובדרכו המפותלת מווילנה לארץ ישראל מתוך כוונה להינשא לאפרת. חלק ניכר בעלילתו מוקדש להרפתקאותיו האקזוטיות בקושטא ובהרמון של יזיד-ביי, המוליכות לצירוף אישה שנייה ופתיינית למשפחתו הקטנה, והגעתו לירושלים.
ואילו החלק השלישי כבר מתאר את עלייתה של משפחת לאזאר ראב, ובייחוד של בנו יהודה, לארץ ישראל מכפר בהונגריה, ואת הגעתם ליפו ולאחר מכן לירושלים שבין החומות, שם כבר מצוי בן הדוד יהושע שטמפפר. תיאור חייהם הבלתי נסבלים שם מסתיים ביציאתם, עם חברים השותפים לדעה, לייסד את פתח תקווה (בשנת 1878).
ד"ר משה גרנות ["חדשות בן עזר" גיליון 905, 2.1.14] – היטיב במיוחד לתאר את ההישג הזה, ולהראות כיצד אוחדו בו שלוש הסאגות הללו הנבדלות, על דמויותיהן השונות כל כך זו מזו, כמו גם שלוש הדמויות האחראיות למסופר. הוא גם עמד על בניית הרקע ההיסטורי והגיאוגרפי המהימן, אשר שזורים בו אינספור אירועים היסטוריים שאירעו ליהודים במהלך המאה ה-19, ללא שום אי דיוקים בפרטיהם, והראה איך הפכו בידיו של בן עזר למציאות ממשית מקומות קרובים ורחוקים, ואפילו השפה הותאמה להם ולתקופה. גרנות אף פירט בדבר היחס שבין המספר, המביא לבית הדפוס ו...הסופר (הבידיוני, כמובן) אלימלך שפירא, והדגיש כי שיאם של האירועים נוגע בשורשי משפחתו של המחבר בארץ ושעליהם גאוותו, הלא הם בני משפחת ראב, וליתר דיוק – סבו של בן עזר, יהודה ראב, שהיה בין הראשונים שייסדו את המושבה הראשונה בארץ.
עם פרסום מאמרו המקיף של גרנות, חיזקו, באופן זה או אחר, את דבריו עוד טובים ורבים, שהביעו את הערכתם לספר – מי בקיצור רב ומי ביתר הנמקה. אך בכל אלה משכה את תשומת ליבי תופעה רבת עניין, הלא היא התייחסותם של הקוראים והמבקרים למין השזור בספר. שהרי המין אחוז בכל חלקיו ובכל פיתוליה של העלילה ואף בכל התפניות המפתיעות שחרצו את גורלם של הגיבורים (ובייחוד של הנשים). המין הזה, ובייחוד אופן הפירוט של מימושו במגעים מיניים, הפריע, גרם לאי נוחות ובמקרים לא מעטים להסתייגויות וגינוי ולנזיפות במחבר, שהתבקש להיטיב את דרכיו הנלוזות, וסוף סוף, כיוון שהתופעה הזאת הרי שבה וחוזרת על עצמה בספריו השונים של המחבר, להפוך לאדם מן היישוב ולא להתבזות עוד ב"גסויות" הללו.
תיאורי המין נתפסו כעין התגרות בקורא, כשעשוע או בקשת סנסציה, בדומה לתמונתה של האישה העירומה המופיעה על העטיפה הקידמית וגורמת לקורא (וזה די בצדק...) להחביא את הספר מפני ילדיו הקטנים (או נכדיו).
במקרה הטוב, נשמעו טיעונים להגנתו, כגון שכולנו חוטאים בשגיונות דמיון או שטובים שבסופרים כתבו כך כיו"ב.
ואפשר להבין את המגיבים. שהרי המין המתואר הוא נטול כל רומנטיקה, ולא מתלווים לו רגשות אהבה מעודנים וצחים העשויים להעניק לו הילה של יופי ופיוט. זהו לרוב מין בוטה, פיזי, לרוב ללא רגש ונשמה, מפורט בתיאורי איברי המין הגבריים והנשיים, שפעמים רבות הם אף כעורים, ספק מבחילים ספק מעוררי גיחוך (ועל כן דומה שאין בהם כמעט נטייה ל"פורנוגרפיה"). המין כאן כולל גברים ונשים, לרוב עזי תאווה, נטולי סייגי צניעות, ומימוש תאוותם נעשה כמין בכחנליה לטוב או לרע, לשמחה או לכאב, "כדרכה" או "שלא כדרכה", כסטייה או כמצווה וכיו"ב. אכן, כך זה לרוב. אך יש להדגיש – לא תמיד. ועוד נראה מדוע.
ובכל זאת, ודווקא לאורם של הטיעונים הללו, עמדתי שונה.
אני סבורה שיש למין בספרו זה של אהוד בן עזר (כמו גם בספרים אחרים) משמעות רצינית ועמוקה, והוא לא בא לשם התגרות או סנסציה (אם כי בהחלט ייתכן שהמחבר הצניע לו בשעת הכתיבה איזה חיוך של הנאה למראה המשוער המזועזע שלנו), אלא נובע מתפיסת עולם. יתר על כן, נדמה לי שאל מול מקטרגיו אימץ לו בן עזר טקטיקה של התגוננות מתריסה, האומרת שאינו אלא משחק בקוראים ונהנה מתגובותיהם הנרעשות להתגרויותיו, ובכך הוא נתן צידוק לנוזפיו. נכון, לא תמיד נעים לקרוא את הקטעים הללו, אבל להבנתי תמיד הם בעלי משמעות של ממש.
ובכן, מהי בתמצית משמעותו של המין בספר הזה?
מהי המשמעות של המגע הפיסי, המיני, שבין גבר ואישה (ולפעמים גם בין גבר לגבר ואפילו ל...עז) בעולמו של הרומן "והארץ תרעד"?
לדעתי, הריהו בראש וראשונה אינדיקציה, כעין סמן מרכזי, למצבו הקיומי של האדם, לא במובן האקזיסטנציאליסטי בשל עצם היותו אדם, אלא כנתון ברגע ההיסטורי המתואר (ולא רק של האדם היהודי). ובנוסף – במימד הקונקרטי והעלילתי, המין נובע מהמצב הקיומי והחברתי, הדתי והשלטוני, המקולקל לרוב, של העולם המשווע לתיקונו.
ולכן, אם נתייחס לאווירה הקבלית האופפת את תיאור צפת, הרי אפשר לומר שהעולם המתואר ברוב חלקי הרומן מצוי, לתפיסת המחבר, במצב של "שבירת הכלים" הקבלית, שהמין הוא מרכיב מהותי בה, ועד שלא יתוקנו הכלים השבורים והמרוסקים הללו – שבאים לגילוי במימדים היומיומיים של הקיום (כגון הבית, הרחוב, יחסי אדם ושלטון ועמים, שממה וטבע אלים) גם המימד המיני המעוות, האכזרי, הנצלני או יצרי ללא סייג – לא יתקון.
זה הטעם לכך – נקדים ונאמר זאת כבר כאן – שאם נעיין היטב בחלק האחרון של הספר, נגלה שהדמויות שהגיעו לכאן מן החלק השני והן מגלמות את המין המעוות ו"השבור" (נג'ימה-מירל'ה ובתה אפרת) כבר "שבורות" בעצמן ונדחקות החוצה מן הסיפור. ואילו יהודה, שפורץ את הקיום המעוות בירושלים והולך עם החבורה היוזמת והנועזת להקים את המושבה החדשה – ומתנתק מן הדמויות הללו ומן העולם המעוות שבו הן חיות, נעלם מחייו גם העיוות המיני, והוא בונה נישואין שבחברות ובשותפות לדעה עם נערה צעירה ותמה במקביל להיאחזות באדמה ובחיים מתוקנים בטבע ובחופש.
כאן אפשר לטעון, שגם ברומן הקודם, "מסעותיי עם נשים", שבו תוארה דווקא חבורת צעירים המקימה היאחזות נח"ל בעין גדי, כלומר בעולם ההולך ונעשה "מתוקן", היה המין תמיד כתאווה פרועה. אבל שם, כך ראוי לענות, היה אופיו של המין שונה. היתה זו גבריות צעירה ושמחה, משוחררת מכבלי המוסר של החברה הבוגרת, לטוב ולרע, ולא היה זה עיוות אכזרי וגס. המין אף לא רוסן שם, כי העולם סביב, כולל הטבע, עדיין היה במצב היולי וזקוק לאיחוי חלקיו.
מכל אלה עולה, אפוא, כי טיבו של המין מהווה עדות, כמו גם תולדה, למצבו הקיומי של האדם ברגע היסטורי נתון. ומכאן – שהמין נתפס כמימד מהותי ומרכזי בקיום האנושי, ולאו דווקא מבחינה פסיכולוגית ובוודאי לא לשם הסנסציה, אלא כיוון שהאדם הפרטי הוא חלק מכלל היקום, וזרוק לתוך תנאים היסטוריים שקובעים את קיומו. אפשר לאהוב את תיאורי הסקס ואפשר לסלוד מהם, ואפשר אפילו לחשוב שנחצו כאן גבולות הטעם הטוב בספרות העברית. אפשר. אבל אי אפשר להתעלם מכך שהם מושתתים על תפיסת עולם רבת עניין, שאינה זרה כלל לעולם היהודי.
וביתר פירוט: כבר בעמוד הראשון של הרומן, "חוטף" הקורא את ההלם הראשוני. נמסר בו על חברותיה הילדות-הנערות של אפרת, שהושאו בצפת בגיל רך ו"צרחו בפותות קרועות שעה שנבעלו בליל חתונתן" (כינויים אחרים לאבר המין הנשי לא יחסרו בהמשך), והתיאור הבוטה וה"דוחה" הזה מסמן, להבנתי, את המצב "הקרוע" והזועק של האישה בצפת כמו גם את גורלה של אפרת, העתידה להיאנס על ידי בן הקאדי.
ההמשך מביא את נישואי היתום והיתומה והמגע המיני הכושל ביניהם, הגורר אסון. תוך כך גם נמסר הרקע התרבותי והחברתי שבצפת באותו זמן היסטורי, ולפי תפיסת המחבר מיצויו הוא במין. אין תימה, שלתיאור יופיה של אפרת ואברי גופה הנאים נלווים דברים על גורלן המר של היפות "בארץ הקודש הפרועה והמבודדת" שהוא "אינוס ואבדן הבתולים" ותיאור "גס" ובוטה של האפשרות האחרת, כפי שתופסים אותה גברי צפת, שתימק ברווקותה "מבלי שתדע זין של גבר." זה המצב האכזרי והפוגעני בקהילה היהודית, אבל זה המצב וביתר חומרה גם בעולם הערבי הסובב ואפילו הטבע אכזר ורק המעיין טהור (מים כיסוד טהור יופיעו גם בסיום).
לעומת זאת, באותו עולם, בגורלו של סניור עוזיאל המשולח המסתורי, נמסר גם גורלו המר של הגבר חסר המעמד, הכסף והכוח החברתי, כשמאיים עליו האיום להיאנס בספינה או להיכלא או שיסרסו אותו ויעשוהו משמש בייפוי ערוותן של הנשים בארמון השולטן, בעוד הגברים השליטים מביאים את עוצמתם השלטונית והכלכלית לביטוי באינוס הנשים או בריבויין וכיוצא באלה השפלות וניצול.
לנוכח עולם דורסני זה, אין תימה שאפרת הוזה על עולם אחר, שיהיה נהדר ומלכותי עם בוא המשיח או... נפוליאון, שימנה אותה לשרת צבאו ולמלכתו. אין גם תימה, שהזיותיה באות לגילוי מובהק במימד המיני המעוות, כמו בחלומה הגס על המגע המיני עם נפוליאון המתגלה לפתע בדמות אישה (עמ' 23-24). ומאלף הדבר, שסמוך לכך בא הפרק על "פרעות צפת, 1834", פרעות אכזריות ופרועות, המעצימות את ההיבט האכזרי והמעוות של הקיום האנושי בצפת. מעניין גם שלאחר מכן יובאו הזיותיה המיניות הפרועות, הקשורות גם לחסן בן הקאדי, שאנס אותה שעה שכביכול הציל אותה, ואילו לתיאור המגע המיני המעוות, "שלא כדרכה", המתואר במלים בוטות (עמ' 63-65), והוא מגע שנועד למרבה האבסורד לשמור על בתוליה, נלווה תיאור גסותו ובהמיותו של המגע המיני של רשיד עם פטמה, הפלאחית הערבייה העוזרת בבית לוין, ולאחר מכן עם נער ערבי (עמ' 72-74). ואלה אך דוגמאות בודדות.
אין אולי פלא, למרות שהמחבר אינו מכוון לכך במפורש (ואינו יוצר קישורים סיבתיים מפורשים בין האירועים), שלאחר הילולת מירון, שגם בה בא לגילוי "מקולקל" המימד המיני, מגיעה שנת 1837 "והעיר היתה לחרדת אלוהים." צפת נהרסה ואפרת ובני משפחתה נהרגו, לבד מאחותה ציפורה. למרות שתחילה נדמה כביכול ניצלה אפרת ממפלי ההרס, מתברר שהיא מתה שקועה בהזיותיה. המציאות הקשה – שגילוייה המובהק במין – ניצחה את צפת, וההמשך חייב להיבנות בירושלים.
והנה לכאורה הפתעה. תיאורים בעלי אופי דומה, גם אם שונים בפרטיהם אך עולים על קודמיהם בעוצמתם, ניתן למצוא גם בחלק השני של הספר, שעניינו כבר ב"חייט בן ציון לוין עולה עם שתי נשותיו לארץ ישראל" (פרקים 8-13) ואף מגיע לירושלים, האמורה להיות עיר הקודש. לא נרחיב בדיון בחלק זה מקוצר המצע, אך עצם הזכרת "שתי נשותיו" כבר מרמזת לעיוות המיני, שעדיין אין הקורא יכול לשער את מימדיו המפתיעים והמדהימים. כל אלה שזורים בהרפתקאותיו של החייט, העובר ושוהה בקושטא בארמונו של יזיד-ביי רווי החטא, וגואל את נג'ימה-מיר'לה, המתחננת להצילה ונעשית בדרך שאינה כשרה לאשתו השנייה, הנוספת על רעייתו ואם בנו.
גם בביירות נמשכת הבכחנליה, ושם, שיאו של החטא המיני המוזר הוא בקיום מגע מיני עם הנזירה המפתה המתגלה כ... גבר (עמ' 142-143). כלומר, כל דרכו של בן ציון לוין לירושלים רצופה פיתויים מיניים מוזרים ומעוותים, אך הם מתגלים בחברות הדתיות כולן, ודווקא במקומות המקודשים להן. הרי זה עולם המשווע לתיקונו.
ומה קורה בחלק האחרון של הרומאן, הנפתח ברגע יציאתו של יודה (יהודה) ראב בן ה-17 לדרך מהונגריה לארץ ישראל עם אביו, אחיו הצעיר ושתי אחיותיו? החלק הזה – החל בפרק 14 – ראוי לדיון מיוחד, כיוון שכולו מונע בכוחה של כמיהה לחיי כפר ואדמה ולהקמת מושבה באדמת ארץ הקודש. כמיהה זו לחיי חופש וטבע ועבודה באדמה היא שתביא בסופו של דבר גם לתיקון, לשיפור המצב הקיומי של יהודה ומשפחתו וחבורתו, ועל כן גם לתיקונה של המיניות בנישואין "שבקדושה" אנושית. הכמיהה הזאת אינה מוצגת בספר ככמיהה לתיקון לאומי כולל ואינה מובעת בנאומים של אידיאולוגיה ציונית נוסחאית וקלישאית. בעיקרו של דבר זו כמיהה לתיקון חיי הפרט, לשיפור קיומו של האינדיבידואום, שחייו וחיי הקרובים לו היו פגומים גם בגולה וגם בירושלים המנוונת.
אין תימה, אפוא, שיהודה נתקל – במהלך מסעו לירושלים ובתוכה של העיר – בעיוות המיני, ומאוחר יותר גם מסתבך בו, וההסתבכות הזאת מתוארת בתיאורים בוטים ו"נועזים". ראשית היתקלותו מתרחשת כשהוא עדיין תמים לחלוטין, בטרייסט, שם זונה מנסה לפתותו במשיכת כובעו מעליו דרך חלון, אך הוא, כלל אינו מבין את המתרחש. רק כששוטר מפרש לו את הדברים, עולה בו כמיהה לאגנש ההונגריה מן הכפר, אך שיא מגעו עימה היה בריקוד של פיתוי בכרם, בכפר הולדתו.
לעומת זאת, העיוות המיני החמור מתגלה דווקא בירושלים, כיוון שהקיום בה – המשוחזר בפרטי פרטים באופן מרשים – בעיר הקודש הנכספת, כולו פגום, מוכה עוני וקיום על כספי החלוקה, כניעה לשליטי הקהילה ולנורמות הקיום הבטלני והלימוד בישיבות.
אי לכך, ההיחלצות מתוך חומות ירושלים תביא גם למיניות חיובית. שהרי בעוד יהודה מוסיף להיות יוצא דופן לטובה בירושלים בלבושו האירופי ובנוהגיו, נכנע בן דודתו, יהושע שטמפפר למנהיגי "כולל אונגארן" גם בלבושו וגם בנישואיו הכפויים לדייכע הנערה ולמנהגי החלוקה. אולם, שעה שנגנבים בגדיו של יהודה הנועז והוא נאלץ ללבוש את הקפטן הידושלמי ושאר בגדים – מצליחים להשיא אותו להדסה, האלמנה המבוססת אך משועבדת לנורמות הפסולות של הקהילה. הנישואים, כמובן, אינם נקשרים במין מעבר לחובה המקובלת, ובמקום יצריות מינית בא הפריון, ההריון. אבל הנישואין הללו, המחייבים היטמעות בקיום הפגום, מתפרקים ויהודה משתחרר מהם בהעמדת פנים של מחלל שם שמיים ומאמין בכישוף שדים.
פריצת הגדר הזאת מכשירה את הקרקע לפריצת הגדר המינית, המתחוללת עם היתקלו של יהודה, באופן מקרי לכאורה, באפרת (השנייה), בתה של נג'ימה-מירל'ה, שהיתה גילומו של המין הסוער, חסר הסייגים והמעוות בחלק השני של הספר. ההיתקלות עצמה מתחוללת על רקע של ספק-אונס ספק-מין-פרוע ומסליד של אפרת עם נער ערבי בשדה, בין הסלעים, כשיהודה המזועזע "מציל" אותה ממנו. מעתה הוא נגרר להרפתקה מינית גסה ופרועה עם הבת בנוכחות אימה, שעתה היא כבר זקנה ועיוורת, ותיאורי המגע המיני המפורטים, הנועזים ואף דוחים במידה לא מבוטלת (שאין בהם כל רומנטיקה, כמובן) מסמנים את חדירת היסוד הפגום לקיומו של יהודה. האם ייחלץ ויוסיף לפעול עם החבורה?
הוא נחלץ, כמובן, בהיצמדו לחבורה ובנישואיו ללאה הנערה התמה והנבונה, בתו של אחד מהחבורה, כאילו צריך היה לרדת למעמקי הטומאה על מנת לעלות ולהגיע לראשיתו של תיקון. גם הרקע להיכרותם מסמן את המגמה הזאת: שירתה הזכה של הנערה, הנשמעת באסיפת החבורה לאחר שנמצאה חלקת האדמה של מלאבס, שתיעשה פתח תקווה. אין תימה שמין אין כאן. יש תיאור של חגיגת נישואין צנועה של השניים הכה צעירים, כמיהתם למרחבי הטבע ולחיים במושבה החקלאית, ונמסר על היחס הזהיר והמתון של יהודה לכלתו בכל הכרוך ב"חיי אישות".
עתה, כשהמציאות כבר בראשית תיקונה, נפתחת הדרך למצב קיומי חדש, המתגלם ב"חפירת הבאר הראשונה" ומלווה בתיקון חברתי וערכי, ההופך את העולם המדברי הפרוע והפרוץ לראשיתו של עולם שיש בו מים, עולם מרוסן בחיי אמת. עתה כבר ניתן גם לחרוש את "התלם העברי הראשון" וללוותו בריקוד עם ספר התורה המקודש.
"אז מה תגידי, למשל, על הספר 'המושבה שלי', המתאר כבר את המושבה שנבנתה, שכאן תוארו רק שלבי ייסודה, ואף על פי כן כולו מלא תיאורי מין 'גסים' ו'זימה', אולי אף במידה רבה מאשר ברומן זה?"
כך ודאי ישאלוני כאן קוראיו הנאמנים של אהוד בן עזר. ועל כך אענה, והפעם בקצרה:
אם תקראו היטב תראו את פגמיה הקשים של המושבה המתוארת, ולסימונם וכתוצאה מהם בא גם המין הפגום. בין כה וכה, נובעים הדברים מאותו מקור, מאותה תפיסת עולם בדבר המין כסמן המהותי לקיום האנושי.
ד"ר ארנה גולן
אהוד: בשום מקום ב"המושבה שלי" לא נזכר שם פתח-תקווה, אף כי ההווי האמיתי והבידיוני שלה נמצא רבות ברומאן. האנשים של "המושבה שלי" אינם צדיקים. הם בעלי יצרים, כמו למשל גיבוריו של בשביס-זינגר שהם אנשים בשר-ודם – לא מריונטות ולא סמלים. כל זה מעיד על החיוניות העזה של המושבה, ומתואר במידה רבה של פארודיה (לא פורנוגרפיה!) – ומהווה המשך טבעי ונורמאלי לאותה חוויית ראשית של ייסוד המושבה, המתוארת בטהרתה בסוף "והארץ תרעד" – כאילו לא צפויות לה עדיין שום צרות בעתיד. והיו כמובן, ועוד איך!
מאמרה של ארנה גולן מתאר ומנתח את "והארץ תרעד" מתוך דיוק מדהים של חתירה לעומק הסיפור. זהו אחד המאמרים הנכונים ביותר שנכתב אי פעם על ספר שלי. ארנה גולן הבינה ופירשה את הסאגה בדיוק כפי שאני רואה אותה, אף כי אולי לא התכוונתי לכך מראש – אלא הדברים נוצרו מתוך עצמם ותקופתם, ואני מעדיף לא להאריך בכך כי מי יודע – אולי בשנים הבאות יְיחסו משקל-יתר לכל מילה שאגיד כאן על דרך היווצרותה של הסאגה.
[מתוך "חדשות בן עזר" גיליון 913, 30.1.14].
יהודה ראב: "בירושלים שהיתי שנתיים ימים. ימים אפורים של שיממון ואפס-מעשה, אשר השכיחוני כמעט כליל את עברי הנעים במרחבי הכפרים והיערות. נגוזה רוח ההומור שהיתה נסוכה עליי שם, ולא היה שדה פעולה לחריצותי ולשאיפתי לעבוד את האדמה. היה לי כאילו קיעקעוני משדה מבורך אל צחיח סלע, אל מה שלא הרגשתי מימיי בחוץ-לארץ. אל חיי 'גלות' לאמיתה. [---] הוטל עליי לחיות את חיי הסביבה המדכאה הזו, בחומר וברוח, וגם להיכנע לה. שני ימים רצופים נשארתי שכוב במיטתי כאשר גנבו ממני את בגדיי האירופיים למען איאלץ ללבוש את בגדי ירושלים. אך לבסוף נכנעתי ולבשתים." ("התלם הראשון", עמ' 46).
מצאתי במקום אחד דברים לא מדוייקים ואני בא להעיר עליהם אחרי שבדקתי היטב את העניין עם בעלי מקצוע מוסמכים.
ובכן על מנת להפוך זכר לסריס בדרך כלל היו מוציאים לו את הביצים עוד בילדותו וכאשר יגיע לגיל הבגרות לא יצמח לו זקן ואבר מינו לא יגדל, חשק מיני לא יהיה לו כלפי נשים, וגם לא יהיו לו סימני המין המשניים של גבר כגון זקן לחיים, מבנה גוף שרירי שינוי קול ועוד. כך הבטיחו הסולטאנים ששומרי הרמונם לא ישכבו עם הנשים שלהם.
הכנסייה הקאתולית דאגה לסרס ילדים עם קול יפה לפני הגיעם לגיל הבגרות כדי שקולם לא ישתנה למען השירה במקהלה CASTRATO וכו'.
רק אם מסרסים גבר אחרי בגרותו עדיין יכולה להיות לו זיקפה.
בברכה,
י"ז
רמת גן, עיר הפיז'אמות
אהוד: לי"ז [ד"ר יעקב זמיר] הנחמד שלום, תודה על הערתך המאלפת ממנה למדתי משהו חדש אשר מהיותך רופא זהו ודאי מידע אמין ומוסמך. אני הייתי בטוח כל השנים שסריסים יכולים לתקוע ורק לא להזריע, וברוח זו כתבתי את "והארץ תרעד". מדובר אפוא רק בגברים שסורסו בגיל מבוגר ולכן הם מסוגלים לתקוע, וכאלה לא היו כנראה סריסים בארמונות השולטן.
[מתוך "חדשות בן עזר" 1732 מיום 24.3.22].
נאום נתניהו בפני הקונגרס
https://www.youtube.com/watch?v=zCPnOBLDDSQ
נאום ראש הממשלה בקונגרס היה נאום מופתי שהציג בצורה מושלמת את עמדת ישראל במלחמה שלה נגד הפשיזם האיסלמו-נאצי של איראן ושליחיה, החמאס והג'יהאד. הנאום היה בנוי מקטעים שאיפשרו הזדהות רגשית והפסקות במקומות הנכונים שהביאו למחיאות כפיים וקימה שוב ושוב. שום מנהיג ישראלי לא יכול היה לשאת נאום טוב יותר בכושר הרטורי ובשפה האנגלית. לא למפל-לפיד, לא גנץ, לא ליברמן, לא גולדנר-גולן, וגם לא בנט.
מה בכל זאת היה חסר בנאום:
1. הדגשה עם ציטוט שהחמאס מטרתו לא רק חיסול ישראל, אלא השמדת כל היהודים, והנוצרים, בעולם.
2. היה צריך לומר "הפיליסטינים"-האידיוטים השימושיים-תומכי החמאס. כדי להשריש את המושג הזה בעולם.
תגובות:
התגובות על נאום נתניהו אומרות יותר על המגיבים מאשר על הנאום:
יו"ר האופוזיציה: הקליפה הריקה יאיר למפל-לפיד מ"יש עתיד": "קליפה ריקה נאמה היום בקונגרס האמריקאי. במקום מנהיג שמודיע על עסקת חטופים קיבלנו סחטן מופקר של מחיאות כפיים."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=859416&forum=scoops1
אהוד ברוג-ברק בראיון ב-CNN מסביר שלא יהיה נכון להאמין לנאום של נתניהו בקונגרס:
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=859395&forum=scoops1
דניאל חלווצ'י-חלוץ לקונגרס: נתניהו מהווה איום קיומי על ישראל:
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=859398&forum=scoops1
התגובות הללו הן חרפה למגיבים. רק בישראל משטינים בפני העולם. ייאמר ברורות כל ביקורת לגיטימית אבל ביקורת פנים, ולא ביקורת בחו"ל יחד עם אויבי ישראל.
יישר כוח לבנימין גנץ על התגובה השקולה והצודקת שלו כמנהיג האופוזיציה.
בנימין גנץ: "בחו״ל אין קואליציה ואופוזיציה – כולנו מדינת ישראל. ראש הממשלה נתניהו הציג היום באופן בהיר, מוערך וחד את עמדתה הצודקת של מדינת ישראל."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=859426&forum=scoops1
דן מורטק-מרגלית – חרפה לו
למרות עברו של דן מורטק-מרגלית, העיתונאי והשדרן, כמטרידן מין סדרתי של נשים, (ביניהן העיתונאיות חנה קים, ואורלי אזולאי), עבירות שעליהן לא נתן את הדין.
https://he.wikipedia.org/wiki/דן_מרגלית
הוא מעז לעטות על עצמו אצטלה של איש מוסר, ומגנה את נועה ארגמני חטופת החמאס ששוחררה ע"י צה"ל מעזה, וכותב: "חרפה לה ולאביה." – "מצטרף לאורי משגב, חרפה לנועה ארגמני ולאביה שמשמשים מרצונם תפאורה לתצוגת ביבי בוושינגטון."
https://m.maariv.co.il/culture/tv/Article-1119218
והוא עוד סירב להתנצל ולחזור בו בתוכנית אופירה ולוינסון. החרפה כולה שלו של דן מורטק-מרגלית. לנועה ארגמני הזכות לבחור את דרכה מבלי לקבל את אישורו של איש, ודאי לא של דן מורטק-מרגלית.
שוקן נבזלין, ובומשטיין-בן: "המציאות הוצאה מהעולם" (מעולמם)
כך הגיבו שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן בעיתונם לנאום נתניהו במאמר מערכת בעיתונם: תחת התמונה Dark legsy והכותרת "המציאות הוצאה מהאולם":
"המציאות הפוליטית הישראלית הושארה מחוץ לאולם: הרכב הממשלה ורוחות הימין הקיצוני המסוכנות שמנשבות בישראל של נתניהו, היהודיזם הקיצוני שבעבורו 7 באוקטובר הוא הזדמנות להגשים את חלום ארץ ישראל הגדולה – אפרטהייד מהנילוס עד לפרת. השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, ניצל את היעדרות נתניהו כדי להכריז כי הוא 'הדרג המדיני, והדרג המדיני מתיר תפילת יהודים בהר הבית.'
"זה לא מנע מראש הממשלה להציג לראווה את אותה קונספציה ישנה ורעה שהביאה את ישראל אל עברי פי פחת: הכחשת ההקשר של הסכסוך הלאומי הישראלי-הפלסטיני והחלפתו בהקשר גלובלי של התנגשות ציוויליזציות. לאיזו מבין הציוויליזציות שייכים בן גביר, בצלאל סמוטריץ', אורית סטרוק וחבריהם הוא לא פירט.
"נתניהו איבד כל קשר למציאות גם כשדיבר על 'היום שאחרי' בעזה. לפיו ישראל תשלוט ביטחונית ברצועה, ואזרחים פלסטינים ש'אינם מבקשים להשמיד את ישראל' ינהלו אותה מבחינה אזרחית. מדובר בהזיות מדיניות. הוא אמנם טרח לציין כי לישראל אין תוכניות להתיישב מחדש ברצועה, אך השליטה הביטחונית בשטחים כבושים היא הרחם שממנו בוקעות התנחלויות." (מאמר המערכת 26 ביולי 2024(
https://www.haaretz.co.il/opinions/editorial-articles/2024-07-26/ty-article-opinion/00000190-ea95-d469-a39d-ee9744d50000
הבנתם? על פי תפיסת המציאות של שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן מאבק השליטה העולמי של איראן והפרוקסי שלה זה לא התנגשות ציביליזציות אלא רק "הסכסוך הלאומי הישראלי-הפלסטיני," ואם יסולקו חאנן-בן גביר, סמוטריץ, וסטרוק הכל ייפתר.
שוקן, נבזלין, ושומשטיין-בן בעצמם איבדו כל קשר למציאות. תפיסת המציאות שלהם אין לה קשר למציאות. המציאות הוצאה מעולמם. אין סכנה גדולה יותר מתפיסה משיחית שקרית, כזו המוצגת בעיתונם של שוקן, נבשלין, ובומשטיין-בן.
נשק סודי
ראש ממשלת ישראל באמירה חריגה בנאומו בפני הקונגרס: ''אני בוחר את מילותיי בזהירות, פיתחנו את אחד מכלי הנשק המשוכללים בעולם על מנת להגן על שתי מדינותינו.''
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=859404&forum=scoops1
למה הוא מתכוון? האם לפיתוח "מגן אור" – מערכת הלייזר בהגנה, או פצצה אלקטרומגנטית להתקפה, או משהו אחר? האם הפיתוח הזה הוא שישנה את משוואת הכוחות, וכדאי בגינו לחתום על עסקה, לחכות עד שייהפך למבצעי, ורק אז לצאת להתקפה על לבנון בייחוד עכשיו לאור רצח הילדים במג'דל שמס? או שמדובר ברהב בסגנון הנורה שתאיר את כל רמת גן? שאלה שצריך לתת עליה תשובה.
חכמים היזהרו בדבריכם
מפקד חיל האוויר האלוף תומר בר-שירה*, אמר לראשי רשויות בצפון בתדרוך שקיים לקראת אפשרות של התלקחות בצפון "נהיה מוכנים כמו ביום הראשון." בארגון תורת לחימה תהו על איזו 'מוכנות' ביום הראשון למלחמה דיבר מפקד חיל האוויר, ובעקבות כך המשפט המביך נמחק.
https://hm-news.co.il/491882/
נקווה שתהיה מוכנות גדולה יותר, ואולי עם הנשק הסודי החדש.
* שינה שמו לבר בגלל מעללי אחיו רונן בר-שירה:
https://www.youtube.com/watch?v=hNUPTpPeACg
אולמרט יביא לנו שלום עם חיזבאללה
ואולי בכלל לא נצטרך שום נשק ולא תהיה כלל מלחמה בלבנון כי העבריין והאסיר המשוחרר, אהוד אולמרט, יביא לנו את השלום. "אולמרט כתב תכנית להחזרת השקט לצפון. לתת לחיזבאללה 'נראות של הישג' ע"י תיקוני גבול קטנים. חיזבאללה יוצג כמנצח. התוכנית נכתבה על ידו וע"י בכיר במערכת הביטחון לשעבר והיא הועברה לגורמים אמריקאיים וצרפתים שמנהלים מו"מ מול לבנון לחיזבאללה."
https://x.com/IshayFridman/status/1816199968383983783?s=19.x.com
אולמרט עושה שלום עלינו ועל ישראל ע"פ תבנית הסכם הוויתורים שעשה יאיר למפל-לפיד, עם חיזבאללה שהבטיח לנו הפסקת אש מצידם.
סכנת הדמוקרטים
יש לומר ברורות. נאום ראש ממשלת ישראל בקונגרס חשף את הסכנה הגדולה ביותר שישראל עומדת בפניה. בפעם הראשונה בהיסטוריה של ישראל, בשעה שארה"ב נמצאת בשנת בחירות. המועמדת לנשיאות ארה"ב קמלה דווי האריס, ומאה סנטורים דמוקרטים – החרימו את ישראל, ונעדרו מן הנאום, ורבים אחרים כן נכחו, אך החמיצו פנים. עשרות דמוקרטים – כולל מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט, היהודי צ'ארלס אליס שומר, עזבו את המליאה עוד לפני שנתניהו ירד מדוכן הנואמים, "נאום פוליטי שפגע ביחסים," אמר הסנאטור כריס מרפי, ויו"ר בית הנבחרים לשעבר, וכיום האישה החזקה בממסד הדמוקרטי, ננסי פטרישיה ד'אלסנדרו פלוסי התבטאה: "ההופעה הגרועה ביותר של מנהיג זר שניתנה לו הפריבילגיה להופיע בפני הקונגרס של ארה"ב." (ולא הסבירה למה). (הרפובליקנים מחאו כפיים, רוב הדמוקרטים עזבו):
https://www.israelhayom.co.il/news/geopolitics/article/16137516
העצוב הוא שכל המבקרים דיקלמו את דברי מבקרי ראש הממשלה בארץ. חבר בית הנבחרים היהודי מטעם ניו יורק, תומך ישראל וחבר באיפ"ק, ג'רלד לואיס נדלר, נכנס לנאום באופן הפגנתי עם הביוגרפיה הביקורתית של זילברמן-כספית על נתניהו.
מצליף סיעת הרוב הדמוקרטית בסנאט, הסנאטור ריצ'רד ג'וזף "דיק" דרבין, הודיע לקראת נאומו של רה"מ בנימין נתניהו בקונגרס: "ההתקפה של החמאס ב-7 באוקטובר היתה פחדנית ולא כתגובה לפרובוקציה, והמשך ההחזקה בבני ערובה הוא בלתי מוסרי. אולם, ניהול המלחמה הישראלית בעזה בהנחייתו של רה"מ נתניהו עם 39 אלף פלסטינים הרוגים ועוד 90 אלף פצועים מהווה אסטרטגיה ברוטלית מעבר לכל רמה מתקבלת על הדעת של הגנה עצמית. וסירובו של נתניהו לשקול כל הסכם שלום שיאפשר לישראלים ולפלסטינים להבטיח את ביטחונם אינו עולה בקנה אחד עם סיום הסכסוך העתיק הזה בשלום. אני אעמוד לצד ישראל, אבל אני לא אעמוד ואריע לראש הממשלה הנוכחי שלה בקונגרס מחר."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=859267&forum=scoops1
מהי כן רמה מתקבלת על הדעת של הגנה עצמית הוא לא הגדיר, אך לדידו יש להציל את שלטון החמאס ולשקמו. חברת הקונגרס הדמוקרטית הרגרסיבית אמרה: "40,000 פלסטינים מתו. החטופים אינם בבית. נתניהו הוא פושע מלחמה. אני אחרים את נאומו. זהו יום אפל כאשר אוטוריטורי עם צווי מעצר בינלאומי נואם בקונגרס. אחרים את נאומו).
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=859258&forum=scoops1
עצוב לקרא את התובנה של אלון מאסק: "אנשים שהיו דמוקרטים לכל החיים מסרבים לקבל את המציאות הברורה שהמפלגה הדמוקרטית הופכת במהירות לאנטישמית בגלוי. מגמה זו מואצת, לא מאטה. הדברים נאמרו במיוחד על רקע התבטאויות של חברת המפלגה הדמוקרטית הערבייה-המוסלמית ראשידה טאליב, שישבה בעת נאום ראש הממשלה עם שלט 'פושע מלחמה.' ואמרה: 'לעולם לא אסוג מלדבר אמת לשלטון. ממשלת האפרטהייד של ישראל מבצעת "רצח עם" בפלסטינים. הפלסטינים לא יימחקו. סולידריות עם כל מי שמחוץ לחומות אלו ברחובות המוחים ומממשים את זכותם להתנגד.'"
(איילון מאסק- דמוקרטים ותיקים מסרבים לקבל את העובדה שהמפלגה גלשה במהירות לאנטישמיות בגלוי(
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=859472&forum=scoops1
לאט לאט מתבהר כי המפלגה הדמוקרטית בארה"ב הולכת והופכת למפלגה אנטי-ישראלית, ועשויה להיות אויבת ישראל. זו סכנה אסטרטגית לישראל. השאלה מה ניתן לעשות כי הרי ברור שהטיעון שזו רק התנגדות למדיניות נתניהו היא אמתלה בלבד. גם אם הוא יוחלף בגנץ או בלמפל-לפיד, ואפילו בגולדנר-גולן – המדיניות הפרו-איסלמית של הדמוקרטים לא תשתנה. בעייה גדולה.
"הַמּוֹרָה" – c'est le ton qui fait la musique
אחרי שהחרימה את נאומו של ראש ממשלת ישראל באמתלה של "התחייבות" קודמת לנאום בפני אחוות סטודנטים, סגנית הנשיא והמועמדת לנשיאות קמלה דויי האריס (בת לאימא טמילית הודית מקסטת הברהמינים, ושחור מג'מייקה) נפגשה בכל זאת בדלית ברירה עם רה"מ; הפגישה ארכה כ-40 דקות. השניים הצטלמו ביחד בפתח הפגישה, אך נמנעו מלתת הצהרה משותפת לתקשורת. לאחר הפגישה היא מסרה הצהרה: "בואו נשיג עסקה להפסקת אש ולסיום המלחמה. בואו נחזיר את החטופים. יש לי מחויבות בלתי מעורערת לישראל ולביטחונה. צריך לסגור את העסקה. הבעתי את דאגתי הרבה על הסבל בעזה כולל המוות של רבים חפים מפשע. הבעתי את דאגתי על המצב ההומניטרי. מה שקורה בעזה בתשעת החודשים האחרונים הוא נורא. אני לא אהיה בשקט לסבלם.
"הגיע הזמן שהמלחמה הזו תסתיים, ותסתיים בצורה שבה ישראל בטוחה, כל בני הערובה ישוחררו, הסבל של הפלשתינים בעזה יסתיים, והעם הפלשתיני יכולים לממש את זכותם לחירות, לכבוד ולהגדרה עצמית. אני מחויבת לדרך שיכולה להוביל לפתרון שתי המדינות. זוהי הדרך היחידה שישראל תישאר מדינה יהודית ודמוקרטית, והיחידה שיכולה להבטיח לפלשתינים את העצמאות והשגשוג שמגיעים להם."
https://www.mako.co.il/news-diplomatic/2024_q3/Article-1a4fc5d22bbe091026.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share
מעליב ביותר היה טון הדיבור המורתי שלה. איך אומרים הצרפתים, זה הטון שעושה את המוסיקה. היא לא תשתוק כדבריה לכל ניסיון להביס את החמאס והג'יהאד.
הדבר חמור עוד יותר לאור תפיסת העולם ההזויה שאותה בעייה בעבר שאין טרור מוסלמי, והמשפט "טרור איסלמי קיצוני" צריך להיות מבוטל:
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=859653&forum=scoops1
https://x.com/ShelleyGldschmt/status/1816658188068131175
קאמלה האריס אם תיבחר (אלא אם כן תשנה את תפיסתה ומדיניותה) עשויה להוות סכנה לקיום ישראל והעולם החופשי.
מובן אם כן דונלד ג'ון טראמפ התוהה: "אני לא מבין איך יהודים מסוגלים להצביע להם?"
טראמפ תקף את קמלה האריס בנאום בחירות בצפון קרולינה: ''ברחה מישראל, לא רצתה להיות בנאום של נתניהו, גם אם את נגד היהודים לפחות תלכי לשמוע.''
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=859523&forum=scoops1
והוא ממשיך ומסביר על כל שעשה למען ישראל ואיך רושש את איראן בכהונתו. "בניגוד לקאמלה הליברלית," הוא מצהיר, "אתמוך בזכותה של ישראל לנצח במלחמתה בטרור. חייבים לתמוך בזה. צריך לנצח. צריך לסיים את זה. ארה"ב היא אומה שאיבדה את דרכה וחייבים לתקן."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=859712&forum=scoops1
יש להסתכל על העתיד בעין פקוחה.
הדמוקרטים על הרפורמה המשפטית
מסתבר שיש הבדל מהותי בין היחס של מפלגת "הדמוקרטים" הישראלים לבין "הדמוקרטים" האמריקאים ביחס לרפורמה משפטית של עצמאות בית המשפט. היוצרות התהפכו: באמריקה הדמוקרטים נגד העליון. בית המשפט העליון האמריקאי פירסם במהלך השבוע שעבר מיספר פסיקות שמרניות משמעותיות והמערכת הפוליטית כמרקחה, רבים תוקפים את השופטים ואחדים אף שוקלים את הגבלת בית המשפט. החלטת בית המשפט העליון בארצות הברית שפורסמה במהלך סוף השבוע, ממשיכה להכות גלים בשיח האמריקאי, פוליטיקאים וגורמים רבים הגיבו בעוצמה להחלטה ובמילים שלא משתמעות לשתי פנים. הזעם במפלגה הדמוקרטית ובמחנה השמאל האמריקאי על ההחלטה הביאה איתה שורה של התבטאויות שיישמעו לנו מוכרות בכל מה שנוגע לביקורת על בתי המשפט רק הפעם מהצד השני של הגלובוס ושל המפה הפוליטית.
ברנרד סנדר-גוטמן סנדרס, הסנאטור היהודי האמריקאי האנטי-ישראלי, המוכר בדעות הקצה שלו, אפילו ביחס למפלגה הדמוקרטית המודרנית, פתח את מצעד הגינויים כנגד ההחלטה וכתב בתגובה אליה: "לעמדתי, אם שופטי בית משפט עליון ימניים מעוניינים לקבוע מדיניות ציבורית, עליהם לפשוט את הגלימה ולרוץ למשרד פוליטית." (האם אתם מתארים גינוי דומה לשופטים בארץ?)
הנשיא ג'וסף רובינט ביידן פרסם תגובה בה כתב: "אסור לנו לתת להחלטת בית המשפט העליון להיות המילה האחרונה, לבית המשפט הסמכות לפסוק פסיקה אבל הוא לא יכול לשנות את מה שהציבור האמריקאי מאמין בו." בתגובתו רומז בעצם הנשיא כי במידת הצורך תימצא הדרך "לעקוף" את בית המשפט העליון, ולומר את המילה האחרונה.
יו"ר הסנאט האמריקאי, הדמוקרט הוותיק צ'ארלס אליס שומר כתב בתגובה להחלטה כי: "בית המשפט העליון הציב מחסום ענק בדרכה של ארצנו לצדק גזעי, לא נשתוק על כך."
תגובות אלה רק החמירו לאחר שבמהלך סוף השבוע הוסיפו השופטים לפרסם עוד שורה של החלטות ופסיקות שמרניות ברובן, אשר ממשיכות להסעיר את המערכת הפוליטית ואף רבים בממסד הדמוקרטי החלו להעלות חזרה לשיח את רעיון ה"מילוי בכוח" מה שנקרא באנגלית "Court packing", האקט של להוסיף לבית המשפט העליון עוד ועוד שופטים מעבר ל-9 הנקובים בחוקה, עד לקבלת רוב לצד הפוליטי הדמוקרטי בבית המשפט שיביא להפיכת החלטות אלה. בנוסף לכך חברי קונגרס רבים הודיעו שישקלו החלטות להגבלת נגיעתו של בית המשפט העליון בסוגי מדיניות ספציפיים.
(היוצרות התהפכו: הדמוקרטים נגד העליון)
https://mobile.srugim.co.il/article/810716
רגע לפני תחילת נאומו של ראש הממשלה נתניהו בקונגרס האמריקאי, בחר עמית סגל לעקוץ את ביידן, בסוגית התנגדותו לפני כשנה לרפורמה המשפטית. בשלב זה, התפתח עימות בשידור חי באולפן, בינו לכתבת המדינית דנה ויס זאת לאחר שסגל התייחס להתנגדות הפומבית שהביע נשיא ארה"ב ג'ו ביידן לפני כשנה, כלפי הרפורמה המשפטית בארץ. "בדיעבד איך נראית ההחרמה של ביידן כלפי נתניהו בגלל הרפורמה המשפטית, כשהוא עצמו, הצעד האחרון שעשה כמועמד לנשיאות, הוא להודיע שהוא יקדם רפורמה משפטית, שבה הוא יקצוב את הכהונה של השופטים," אמר. לא ראתה את זה בא: כשנתניהו עקץ בשידור חי את קמלה האריס. כמו כן, הוסיף כי "אני חושב שהיום ברור יותר מכל, שמה שביידן עשה שם זו לא היתה דאגה עמוקה לפניה הדמוקרטיים של ישראל, אלא לנצל הזדמנות שהוא זיהה כנקודת חולשה של נתניהו, בשביל להפיל אותו מהשלטון."
בתגובה, השיבה ויס: "מה?" סגל מצידו, ענה: "מה שאת שומעת. העמדות של המפלגה הדמוקרטית כלפי בית המשפט העליון של ארצות הברית, הייתי רוצה להגיד כמו רוטמן, אבל הן מעט יותר קיצוניות." (עמית סגל, "דנה ויס: המבוכה בשידור החי בחדשות 12", "מעריב")
https://m.maariv.co.il/culture/tv/Article-1119799
הנה כי כן הכול נחשף ומתגלה.
גד טאוב על סרבנות "אחים לנשק" – לא נשכח ולא נסלח
https://x.com/GadiTaub1/status/1815470400492716364?t=kZiKESUIz6KXSElUtU3Hwg&s=03)
מרטין שון אינדיק קיבל כסף מקטאר
וקרא לאמריקה לא לשלוח נשק לישראל
השבוע נפטר מרטין שון אינדיק, איש אקדמיה ודיפלומט יהודי-אמריקאי, שכיהן כשגריר ארצות הברית בישראל בשתי קדנציות לא-רציפות. עמד בראש מרכז סבן למדיניות במזרח התיכון במכון ברוקינגס. שירת כשליח המיוחד לישראל במהלך השיחות עם הפלסטינים בשנים 2013–2014. לפני כן שירת בין היתר כעוזר מזכיר המדינה לענייני המזרח הקרוב בממשל קלינטון.
אינדיק נולד להורים יהודים ילידי פולין בלונדון, אנגליה. בילדותו היגרו הוריו לאוסטרליה. גדל והתחנך בפרוור של סידני. הוא סיים תואר B.A בכלכלה מאוניברסיטת סידני ב-1972 ותואר דוקטור ביחסים בינלאומיים מהאוניברסיטה הלאומית של אוסטרליה ב-1977. ב-1982 היגר לארצות הברית והחל לעבוד כמנהל מחקר בלובי הפרו ישראלי איפא"ק.
בעת ששירת במועצה לביטחון לאומי שימש גם כיועץ ראשי לנשיא וליועץ לביטחון לאומי בנושאי ישראל – ערב, עיראק, איראן ודרום אסיה. הוא היה חבר בכיר בצוות השלום למזרח התיכון של מזכיר המדינה וורן כריסטופר ושימש כנציג הבית הלבן בוועדה האמריקנית-ישראלית למדע וטכנולוגיה. מאז 2006 ועד מותו שימש חבר בדירקטוריון הקרן לישראל חדשה.
בשנת 2013 נשלח על ידי נשיא ארצות הברית, ברק חוסיין אובמה, לתווך במשא ומתן בין ישראל לפלסטינים. ביוני 2014, לאחר הקפאת המשא ומתן, פרש אינדיק מתפקידו.
לפני שנה ביולי 2023 כמה חודשים לפני המלחמה, הוא והשגריר לשעבר דן קרצר, קראו להפסיק את התמיכה הצבאית האמריקאית: "אנחנו יושבים בשקט בעוד ישראל נוקטת במדיניות שאנחנו מתנגדים לה, ואנחנו נתפסים כמאפשרים את הכיבוש הישראלי. הסיוע האמריקאי חוסך מישראל את הצורך להחליט החלטות קשות כמו היכן להשקיע את כספה, וכך מאפשר לה להשקיע כספים במדיניות המנוגדת לזו האמריקאית, כמו בנייה בהתנחלויות."
https://www.haaretz.co.il/news/world/america/2023-07-22/ty-article/.premium/00000189-7f11-de6d-a1ef-fff30a8f0000
ב-2014 פרסם "הניו יורק טיימס" כי מרכז סבן למדיניות ארצות הברית במזרח התיכון, בראשותו של מרטין אינדיק, קיבל תרומות בסך של 14.8 מיליון דולר מקטאר, בו בזמן שאינדיק היה המתווך בין ישראל לפלסטינים. הביקורת העלתה חשש כי התרומות מקטאר הובילו את חוקרי המכון לייצר מדיניות שתאמה את מטרותיהם של התורמים.
https://he.m.wikipedia.org/wiki/מרטין_אינדיק
כך הוא ייזכר כסוכן קטאר שהתנגד לפני התקפת החמאס לסיוע בישראל וייתכן כי עודד את ראשיו לתאת להתקפה.
הנה מה שכתבתי עליו בעבר ויש לו רלבנטיות גם להיום:
על תרנגול הודו וסופו של העם היהודי
כשבגין עלה לשלטון הוא מינה את שמחה ארליך לתפקיד שר האוצר. ארליך, בהכשרתו כסוחר זעיר, לא היה מסוגל לתפקד במשרה הרמה והביא את המשק לאינפלציה גדולה. מכיוון שכך העביר אותו בגין מתפקיד שר האוצר לתפקיד שר החקלאות, תפקיד אותו הבין ארליך עוד הרבה פחות. הקשר בין ארליך לחקלאות היה מקרי בהחלט. אם כסוחר זעיר הוא עוד חשב שהוא כלכלן המבין בכלכלה, בחקלאות לא היה לו כלל מושג כי הוא מעולם הוא לא עסק בחקלאות.
יום אחד במסגרת תפקידו כשר החקלאות הוא ביקר באחד המושבים בגליל.
"מה יש לכם במושב?" הוא שאל את מארחיו, "יש לכם הודים?"
"לא." ענו לו, "יש לנו רק מרוקאים..."
אצלנו במשק היה נהוג לומר שההודים הם אינטליגנטים יותר מהתרנגולות. וההוכחה היתה כזו: לכו ללול תרנגולות ושאלו אותם את השאלה: "מתי פורים?" לא תקבלו תשובה.
לכו ללול תרנגולי הודו ושאלו אותם את השאלה: "מתי פורים?" ומיד כל הלהקה עונה בקול גדול: "אדרדררר אדרררר אדררר." לכו, נסו פעם, ותתהנו.
אינטליגנציה פחותה מתרנגולי הודו הפגין לאחרונה מרטין שון אינדיק (ביידיש תרנגול הודו) שגריר אמריקה לשעבר בישראל המשמש מאז 2006 כחבר דירקטוריון ב"קרן לישראל חדשה", הקרן התומכת בארגונים הלוחמים למען דה-לגיטימציה של ישראל, והכרזת חיילי צה"ל כפושעי מלחמה. בעקבות היבחרו של טראמפ לנשיא הוא אמר: "בפעם הראשונה בחיי, אני מודאג בקשר לעצם עתידו של העם היהודי בכללותו, בארה"ב ובישראל כאחד. פריחתם, שגשוגם ועצמאותם של היהודים מאז מלחמת העולם השנייה היו מבוססים על ההסדרים הכלכליים, המדיניים והביטחוניים האיתנים של העולם המערבי, ומותנים במערכת הערכים שנהוגה בו. טראמפ מגיע לבית הלבן ברגע קריטי, כשיסודות המבנה מתערערים גם כך, והוא עלול למוטטו לחלוטין." אמר והוסיף: "אבל מה זה חשוב אם העם היהודי ישרוד או לא, חשבתי לעצמי, כל עוד טראמפ מרשה לנו לבנות עוד כמה דירות בבית אל?"
שימו לב. פשוט לא יאומן. לא האיראנים הנשבעים לחסל את מדינת היהודים, או לוחמי החיזבאללה ההולכים בעקבותיהם. לא החמאס והפת"ח הנשבעים לחסל את מדינת היהודים ולרצוח את כל היהודים בעולם, ולא דעא"ש ההולך בעקבותיהם הם הסכנה לעם היהודי. הסכנה לעם היהודי היא טראמפ שנשבע לתמוך במדינת היהודים והצהיר כי בכוונתו להעביר את שגרירות אמריקה ל"ירושלים בירת הנצח של העם היהודי." לדידו של אינדיק דווקא תומך ישראל הוא הסכנה לקיום העם היהודי, ולא אויבי ישראל הנשבעים להכחידו. אמרו בעצמכם האם אין תרנגול הודו אינטליגנטי יותר? האם יש שיטה בשיגעון ההמוני הזה שאומר "טראמפ טראמפ טראמפ טראמפ?"
השגעון של אינדיק מזכיר את הסיפור היפה של רבי נחמן מברסלב על בן המלך שהשתגע וחשב שהוא תרנגול הודו, וישב ערום מתחת לשולחן:
http://forum.eip.co.il/forum_posts.asp?TID=187
(מעשה בבן מלך שנפל לשיגעון)
https://he.m.wikipedia.org/wiki/מעשה_בבן_מלך_שנפל_לשיגעון
שגיאת הסטטיסטיקה
תרזה בן ארי, המתנאה כדוקטורנטית העוסקת בהרשעות שווא, ובעלת תואר מאסטר בפסיכולוגיה פורנזית. נכדה של פנחס בן-ארי, פדוי שבי, עושה סטטיסטיקה:
ביוני 1948, מלחמת העצמאות, הסורים פשטו על המושבה משמר הירדן שבגליל העליון. סבי, פנחס בן-ארי, שאז עוד לא חגג 23, יצא להגן על הבית שלו ונלקח בשבי. במשך 13 חודש הם ספגו עינויים והשפלות. אך שלא כמו החטופים ברצועת עזה, סבי זכה לביקורים של הצלב האדום. הוא גילף פסלונים באבן גיר וכתב מכתבים לסבתי. ביולי 1949, נחתם הסכם שביתת נשק, שכלל את החזרת שבויי משמר הירדן. סבי חזר, הקים בית בקיבוץ איילת השחר והקים משפחה. נולדו לו ארבעה ילדים, 12 נכדים, ונכון לעכשיו 10 נינים. הוא נפטר מעט לפני שמלאו לו 93. הלוחמת צדקה, היה לו זמן למות.
בשבועות האחרונים אני מגיעה להפגנות, ובידי שלט שכתוב עליו "לולא עסקת שבויים 49', לא הייתי קיימת."
בהפגנה האחרונה הסתכלתי על אבי מחזיק את השלט שלו, שעליו כתב "אלמלא ראש ממשלה אמיץ שחתם על עסקת שבויים 49' לא הייתי קיים!"
ממשמר הירדן נלקחו בשבי יותר מ-40 מגינים. לולא חזר סבי, 26 בני אדם לא היו עכשיו בחיים. בחישוב מהיר, אם נתייחס לזה כמספר ממוצע – לפחות 1,040 אנשים קיימים היום בזכות העסקה שהחזירה את שבויי משמר הירדן. בעמותת "ערים בלילה" של פדויי מלחמות ישראל רשומים 300 חברים. עכשיו כבר מדובר ב–7,800, שהם דור המשך לעסקה. האמת היבשה והפשוטה היא, שעסקות מצילות הרבה יותר מאשר את החיים של השבוי או השבוייה.
(הכותבת היא דוקטורנטית העוסקת בהרשעות שווא ובעלת תואר מאסטר בפסיכולוגיה פורנזית. נכדה של פנחס בן-ארי, פדוי שבי)
(תרזה בן ארי, "תמיד יש זמן למות – בזכות עסקת השבויים ב–1949 אני קיימת", "אל-ארצ'", 21.7.24).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-07-21/ty-article-opinion/.premium/00000190-d53c-d566-adfa-ff3e5e5d0000
אכן תרזה, זכתה בחיים, אבל הסטטיסטיקה שהיא עושה היא שקר. בזכות העיסקה עליה כתבה היא חיה, אך בה בעת בזכות עסקאות אחרות מתו אלפי אנשים שצאצאיהם יכולים היו להיות מאות אלפי אנשים. כך גם עלולים למות בעסקה הבאה. אני לא מדבר נגד עסקה, אבל יש להיזהר מנתונים סטטיסטיים, כי הסטטיסטיקה לעתים משקרת.
מה זו הסתה?
סטודנטים ערבים באוניברסיטת תל אביב צעקו ''ברוח ודם נפדה את השהיד.'' המשטרה מבקשת לפתוח בחקירה, הפרקליטות מסרבת.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=858448&forum=scoops1
"חברת הכנסת קטי שיטרית מהליכוד פנתה ליו"ר ועדת חוקה ח"כ שמחה רוטמן בבקשה לקיים דיון דחוף, לאחר קביעת הפרקליטות שלפיה קריאות 'בדם ואש נפדה את פלסטין' לא נחשבות להסתה. הקביעה ניתנה בעקבות פנייה של המשטרה לפרקליטות המדינה, בבקשה לפתוח בחקירה נגד סטודנטים שהפגינו באוניברסיטת תל אביב בשבוע שעבר, ובהזדמנויות נוספות, ובמהלך ההפגנה קראו 'בדם ואש.'
"כידוע עבירות חופש ביטוי מחייבות אישור הפרקליטות לחקירה, ולכן מיד לאחר ההפגנה פנתה בדחיפות משטרת ישראל לפרקליטות לחקור את אותם סטודנטים תומכי הטרור. לצערי למרות הקריאות הברורות קבעה הפרקליטות שלא ניתן אפילו אישור לחקור."
(הפרקליטות: קריאות ''בדם ואש נפדה את פלסטין'' אינן הסתה)
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=859202&forum=scoops1
אומרים בעולם יש הסתה, מהי הסתה?
האם יהודים-ערבים מתחילים להתנצל על גזענותם האנטי-אשכנזית?
זמן רב אני סוקר את ביטויי הגזענות של יהודים-ערבים כלפי אשכנזים, והנה יש אולי תחילת שינוי. עורך מדור הספרות של ""הארץ", בנימין ציפר, המתנאה תמיד בחצי טורקיותו, מפרסם כהרגלו שיר נוסף של הגזען המערבי-מוגרבי האנטי-אשכנזי מואיז בן הרא"ש, שירד לספרד (לא למרוקו) ומרגיש שם בבית, שיר התוקף כמובן את האשכנזים שמנעו חינוך מעולי מרוקו.
והנה מתחת לשיר הגזעני הזה, מפרסם כתב "הארץ" לענייני שירה, אילן ברקוביץ' (המתנאה ברומניותו) את הדברים הבאים: "מאז טבח של ה-7.10 אני מחכה למשורר המזרחי (הכוונה גם למערבי-מוגרבי, וגם לדרומי, כלומר יהודי-ערבי") הראשון שיבקש סליחה מעדת האשכנזים ובני הקיבוצים על שנים של שירת מחאה נגדם משל היו אויבי האומה. הציפייה שלי נתונה במיוחד למשוררי קבוצת ערספואטיקה, שנדמה כי הביאו לידי שיא את השירה הזאת אך מאז הטבח כמו השתתקו או עברו למצער לכתיבת שירה אוניברסלית.
"שני פעילים יהודים-ערבים בולטים דווקא כן התנצלו. הדוקומנטריסט רון מוסה-כחלילי סיפר בתוכנית הרדיו 'מה שכרוך' על סצינה שכלל בספרו שאמור היה לצאת לאור בסמוך לפריצת המלחמה, רומן בשם 'שאול' בהוצאת כתר העוסק בבחור יהודי-ערבי שבא מהפריפריה, מבת ים, לתל אביב של שנות השמונים ובאמצעות נשק אוטומטי מבצע טבח בקיבוץ, בחדר האוכל שלו ובכל סמליו. 'זו סצינה שותתת דם שכתב אותה בחור שהיה משוכנע במקום שלו... לבקר באופן כל-כך אכזרי וגרפי מציאות פוליטית מסוימת, אתה עושה את זה כשאתה בטוח." בעקבות הטבח שאירע במציאות כחלילי נעשה פחות בטוח והחליט להוציא את הסצינה הבידיונית מספרו ("מה שכרוך", 28.1.2024, תוכנית רדיו בהנחיית מיה סלע ויובל אביבי).
"גם הקולנוענית חנה אזולאי* הספרי, התוודתה באחרונה במדור 'ענייני פנים' בעיתון זה על חוסר הנוחות שהיא חשה כיהודייה מערבית-מוגרבית על חלקה במאבק היהודים-ערבים באשכנזים: 'לצערי המאבק המזרחי (הכולל את המערבי-מוגרבי, והדרומי כלומר "היהודי-ערבי") נגזל על־ידי אנשים רעים. זה מביא אותי לחשיבה מחודשת או לפחות לעצירת חלקי במאבק, נכון לעכשיו. אני עדיין מסכימה עם העיקרון שעומד מאחורי פוליטיקת הזהויות, אך הוא הגיע לחוסר מידתיות מזעזע ונוצל בידי פוליטיקאים ציניים שמוכנים להרוס הכול כדי לשמור על השלטון.' (מוסף הארץ, 28.6.2024). צודקת אזולאי-הספרי, זה בדיוק מה שקרה."
(אילן ברקוביץ', "ומי אלה שליחי המלך העיוורים" – "אל-ארצ'", "תרבות וספרות", 22.7.24)
https://www.haaretz.co.il/literature/tarbut-sifrot/2024-07-22/ty-article/.premium/00000190-daa9-d548-a3ba-feeb47140000
הנה יש התחלה, אבל הדרך עוד ארוכה מאוד.
*מה חבל שעוזי אזולאי, המערבי שהתחזה לדרומי (תימני), לא יכול כבר לפרסם התנצלות על גזענותו.
מהי עמדת צה"ל?
חשיפה: מי שעומד מאחורי הביקורת הישירה על הרמטכ"ל הרצל גורדין-הלוי, לפיה צה"ל לא יכול להשיג את מטרות המלחמה ולהחזיר את כל החטופים – הוא לא פחות מאשר סגן הרמטכ"ל האלוף אמיר בורקו-ברעם. בורקו-ברעם, ביקר בחריפות את דרך ניהול המלחמה והיכולת של צה"ל לעמוד ביעדים, כך חשף הפרשן הצבאי נועם אמיר.
"בחודשים האחרונים פורסמו כותרות רבות בכלי התקשורת סביב אי היכולת של צה"ל לנצח את המלחמה, ולעמוד ביעדים כמו מיטוט ארגון הטרור הרצחני החמאס, והחזרת החטופים מהשבי לישראל. מסתבר כי סגן הרמטכ"ל חושב כבר תקופה ארוכה שהצבא לא יכול לעמוד ביעדים שהוצבו לו מהדרג המדיני. בתדרוכים שקיים מאז תחילת המלחמה עם פרשנים ו'הוגי דעות' למיניהם, נצותח [?] בורקו-ברעם ביקורת חריפה כלפי הרמטכ"ל הרצל גורדין-הלוי.
"בורקו-ברעם אמר בתדרוכים: 'היעדים שהרמטכ"ל קיבל על עצמו מהדרג המדיני בלתי ניתנים להשגה. מי שחושב שאפשר להביא את כל החטופים בחזרה מטעה קודם כל את המשפחות היקרות וזה עוול.' עוד אמר סגן הרמטכ"ל בתדרוכים השונים: 'נכנסו למלחמה בעוצמה ובצדק, היינו חבוטים, אבל כבר אחרי חודש היה צריך לעשות התאמות ביעדי המלחמה והרמטכ"ל היה צריך לחזור לקבינט ולבקש לשנות את היעדים.'"
נציין כי בשבועות האחרונים דיווח הכתב המדיני תמיר מורג על שבר בין הרמטכ"ל לסגנו, והפרסום עתה מראה את מה שעומד מאחורי המשבר הזה בין הלוי לברעם.
מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "הטענות בכתבה משוללות כל יסוד ואין קשר בינן לבין האמת. סגן הרמטכ"ל לא התבטא או מתבטא כמתואר. סגן הרמטכ"ל פועל באיכות ובמרץ עבור מטרות המלחמה במסגרת עשיית צה"ל."
(סגן הרמטכ"ל אמיר בורקו-ברעם נגד עמדת הרמטכ"ל: צה"ל לא יכול לעמוד במטרות המלחמה)
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=859273&forum=scoops1
על הצבא ועל הרמטכ"ל לתת גילוי נאות לציבור, ובמיוחד והכי חשוב, על הצבא לבצע את דברי הדרג המדיני, ולא לקבוע בעצמו יעדים מדיניים.
אני מזכיר כאן בפעם האלף את מה שהזכרתי פעמים רבות בהקשר לדוקטרינת דוריאל ז"ל. תמיד ללכת ללכת בעקבות גנרל פרדינאן פוש, מעצב תורת המלחמה הצרפתית במלחמת העולם הראשונה שאמר שהרצון לנצח הוא תנאי ראשון לניצחון. בלשונו: הניצחון הוא הרצון. ראשית דבר צריך לרצות לנצח. הבעיה הגדולה היא שבציבור הישראלי ישנם רבים שאינם רוצים כלל לנצח. רבים רוצים להפסיד. כדי לסלק את "האויב האמיתי" – נתניהו...
מעשה נבלה של גזענות יהודית
אחרי שחזר מעזה: המסעדה של הלוחם הנוצרי מרגוס הושחתה ע''י יהודים. תופעת פשעי השנאה כלפי נוצרים בירושלים הרימה שוב בתקופה האחרונה את ראשה, והפעם היא הגיעה למרגוס, לוחם מילואים שהשתתף במשך חצי שנה בקרבות בעזה לצד חבריו בסיירת גבעתי. הוא לא האמין שדווקא בעסק הפרטי שלו הוא ייתקל באלימות קשה מצד צעירים יהודים – ורק בשל היותו נוצרי. "תרמתי למדינה ועכשיו מה אני מקבל? יריקות? גז מדמיע?"
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=859280&forum=scoops1
את הגזענות היהודית הזו יש למגר ביד קשה. על המשטרה לתפוס ולהעמיד לדין את כל הפושעים שביצעו את המעשה הנפשע. כן וזו אחריות איתמר חאנן-בן-גביר.
מדוע בצרפת?
המטוס הראשון של חברת התעופה החדשה "אייר חיפה" נמסר להנהלת החברה בטקס שנערך בטולוז. מדובר במטוס חדש מדגם ATR 72-600, הכולל כ-72 מושבים. במהלך החודשים הבאים אייר חיפה תקבל שני מטוסים נוספים מדגם זה. החברה נמצאת בשלבים הסופיים של הליך קבלת רישיון ההפעלה המבצעי מרשות התעופה האזרחית. עם השלמת התהליך, הצפוי במהלך חודש ספטמבר. החברה תודיע על המועד להשקת הפעילות ותחל במכירת הכרטיסים.
משלחת של הנהלת חברת התעופה הישראלית החדשה אייר חיפה, בראשות השותפים המייסדים גונן אוסישקין, ליאור יבור ומיקי שטרסבורגר, השתתפה בטקס שנערך במעמד מנכ"לית יצרנית המטוסים הצרפתית-איטלקית ATR שבבעלות משותפת של קונצרן איירבוס וקבוצת לאונרדו. חברת התעופה החדשה תפעיל טיסות קבועות בתדירות גבוהה, לאורך כל השנה, מנמל התעופה הבינלאומי בחיפה לאילת ולמגוון יעדים באגן הים התיכון והסביבה.
בשדה התעופה בחיפה יש מסלול המראה קצר באורך של 1,326 מטרים בלבד, מה שמאלץ את "אייר חיפה" להפעיל מטוסים קטנים בלבד שמכילים כ-70 נוסעים. עם זאת, בענף מעריכים כי כניסה של חברה חדשה עשויה להוביל לירידת מחירים ליעדים מסוימים. כמו כן, תושבי הצפון יוכלו ליהנות משדה קרוב וקטן יותר שיחסוך להם נסיעה ארוכה לנתב"ג.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=859718&forum=scoops1
ברכות לחיפה על החברה החדשה. (שרק חיזבאללה לא יהרוס את שדה התעופה בחיפה ואת המטוס), אבל בכל זאת נשאלת השאלה. צרפת הטילה חרם על ישראל ביריד הנשק והתעופה, והטילה אמברגו נשק, למה בכלל צריך לקנות מטוס בצרפת?
ואלו שמות בנות ישראל
מפמלה ועד רוז: מה עומד מאחורי האובססיה של מוזיקאים ישראלים לנשים עם שמות לועזיים? הלהיט הישראלי הכי גדול עכשיו הוא השיר רוז של פאר טסי. במבט שמקיף את הפופ הישראלי לדורותיו, אפשר לראות שרוז משתייכת לשושלת מפוארת – גיבורות השירים הישראליים ששמותיהן לא ישראליים בעליל. אי אפשר לדמיין את הנוף המוזיקלי המקומי בלי פמלה ומרי לו, בלי לינדה ומרלן, בלי לידיה וג'סיקה. רוז מצטרפת למועדון הזה. הראשונה רוזה של יהורם גאון מאמצע שנות השישים. ואחריה פמלה של בעז שרעבי.
גם לאבנר גדסי ונסים סרוסי היו שירים על נשים עם שמות לא ישראליים: "רוזיטה" של גדסי, "מורנה" של סרוסי. ואז הופיעה מרי לו של מירית שם אור וצביקה פיק. מרי לו עצמה היא ישות על-מציאותית; ולא רק בגלל שהיא דמות בשיר אלא בהיותה מימוש של הטענה של שם אור (בראיון ל"הארץ" מ-2018) ששיר פופ טוב "מערבב דיבור פשוט עם קצת פנטזיה." מרי לו, שבוזקת קצת זוהר מתכלה על היומיום האפרפר, היא חלום אוניברסלי: היא רלוונטית בכל מקום, גם בישראל. אבל ברור שלא יכול להיות לה שם ישראלי. זה יהרוס הכול.
שמות נשיים לועזיים נעשו יותר ויותר שכיחים בשנות השמונים, בעיקר במגרש של המוזיקה המזרחית, שבהיותה מוחרגת עדיין מהישראליות התקנית יכלה להכיל שמות לא ישראליים: "מרלן" של זוהר ארגוב (נוסח עברי של עוזי חיטמן לשיר של אנריקו מסיאס, שלא היתה בו לא מרלן ולא אישה אחרת), "לינדה" של חיים משה, "ליסה ליסה" של ישי לוי. ומאזור חיוג שונה, אבל עם אותה ל': לידיה הלוהטת של "דודה", שמיניותה המתפרצת מנעה כל אפשרות שהיא תקבל שם ישראלי.
שני להיטים גדולים משנות התשעים ותחילת האלפיים עסקו בדמויות נשיות שלשמן הלועזי היה הסבר נסיבתי: ג'סיקה המתנדבת של "אתניקס" ורנה (זלווגר), הפנטזיה ההוליוודית של אריאל הורוביץ. שנות התשעים הביאו איתן גם התוויה חדשה של שיום נשי לועזי: דמויות שחיות על הקצה, גבוליות מבחינה נפשית ו/או מגדרית. כאלה היו ג'קי של "היהודים" ומרי מ"מרי לנצח" של עברי לידר. עשרים שנה לאחר מכן, ג'ולי של הראפר וייב איש, נערה בסיכון שלא שרדה עד סוף השיר שנקרא על שמה, הצטרפה אל המחלקה הטרגית הזאת.
(בן שלו, "מפמלה ועד רוז: מה עומד מאחורי האובססיה של מוזיקאים ישראלים לנשים עם שמות לועזיים?" "אל-ארצ'", 25.7.24).
https://www.haaretz.co.il/gallery/music/selective-hearing/2024-07-25/ty-article-magazine/.highlight/00000190-d9cb-d2fb-a9fa-d9fb439a0000
אם השירים בעברית חייבים שמות נשים בלועזית, מה זה אומר על התרבות העברית ועל החברה הישראלית?
ובראש הגדוד צועד ברוג-ברק המפקד
ומה עושה ראש הממשלה לשעבר, הגנרל אהוד ברוג-ברק, ביום בו נרצחו 12 נערים וילדים במג'דל שמס, וישראל על סף מלחמה כוללת עם לבנון? הוא נואם בהפגנה ברחוב קפלן שבתל אביב, ואומר כי "המחאה היא תנאי הכרחי לסדקים בממשלה. בלעדינו לא יעמדו בלחצים, לא שומרי הסף ולא שופטי העליון. לא התקשורת העצמאית ולא עובדי הציבור. לא יקומו ראשי האופוזיציה ולא יתעשת נשיא המדינה, כדי לגנות את מחללי הדמוקרטיה. יש לפתוח במהלך הפגרה בהכנות למרי אזרחי רחב ובאי-ציות אזרחי בלתי אלים." והוא הוסיף: "עם חידוש עבודת הכנסת, יש להרחיב את המרי לשביתה המונית סביב המשכן, יחד עם מנהיגי האופוזיציה – עד לנפילת הממשלה."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=859775&forum=scoops1
הבנתם? "מרי אזרחי רחב ואי-ציות אזרחי בלתי אלים'' זה מה שיש לעשות כעת. מעניין רק שאת הקריאה הזו משמיע ברוג-ברק כבר זמן רב אך ברוב צביעותו הוא אינו נותן דוגמה ומתחיל בה. נראה אותו עצמו מתחיל במרי אזרחי, למשל מפסיק לשלם מיסים, ואומר אחריי!... את זה הוא הרי לא יעשה, הוא רק ישלח אחרים לעשות. איך אמר אלכסנדר ינאי לשלומציון אשתו: "אל תתייראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס." (בבלי, סוטה, כ"ב, ב').
נעמן כהן
אהוד: האם אהוד ברק יצא מדעתו? מיהו החיידק האלים שמטמטם את מרבית ה"לשעברים"?
* תמיר לזרוב: אחרי שנים של קבלת המכתב, חשכו עיניי למקרא השוואת נתניהו לצ'רצ'יל. לא משום שאני חושב שזו הפרזה גדולה מדי ביחס לנתניהו, כמו משום העלבון הגדול לצ'רצ'יל. לצמצם את צ'רצ'יל, מנהיג שמרן דגול שניצח את הנאצים במלחמת העולם השנייה והציל את אירופה ושארית הפליטה, לראש ממשלה שבזמנו אירע אירוע החורבן הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל; לצמצם אותו לסדר גודל של מנהיג שיודע רק "לדבר יפה" (כאילו שמילים ונאומים הם הדבר שרושם מנהיגים בספרי ההיסטוריה) – זה מעשה שלא ייעשה לצ'רצ'יל. הרבה מנהיגים ידעו ויודעים לדבר יפה מאד ובכריזמה. הממשלה הנוכחית לא מאחדת כמו השמרנים של צ'רצ'יל, ולא מצליחה לנצח בסדרי הגודל של צ'רצ'יל.
מאד מעציב אותי, אבל נא להסיר אותי מרשימת התפוצה.
אהוד: בגלל השנאה לנתניהו טחו עיניך מראות, כמו שטחו עיניהן של מרבית התקשורת הישראלית ושל האופוזיציה, המתנהגות כאידיוטים שימושיים של יחיא סינוואר – טחו מראות את ההישג הגדול שהצליח להביא נתניהו למדינת ישראל בנאומו בקונגרס האמריקאי, כאשר התמיכה בישראל היא אולי הנושא היחיד שאינו שנוי במחלוקת בין הדמוקרטים לרפובליקנים.
* "ביקורת" מסעדות מטנפת של שגיא כהן נגד ביבי: "מסעדת 'קפה פטיט' החדשה בשדרות רוטשילד בתל אביב, שבה מוגש קולרבי הפלטינום, היא חלק משטף מסעדות חדשות שאולי נכון יהיה לכנות מסעדות ביביסטיות. מסעדות שכל תכליתן, כך דומה, היא להרגיל אותנו במידה כזו לרע, עד שנתייאש לחלוטין אפילו מעצם אפשרות קיומו של הטוב. וכמובן, כמו אצל רב הטבחים: לגרום לנו לשלם על כך באבי אבינו." ["הארץ" באינטרנט, 25.7].
* יובל ברנדשטטר: נוואף סלאם המוסלמי מלבנון טען כי הכיבוש נמשך גם אחרי ההתנתקות. הייטנר לא מבין. הוא לא מבין כי הוא מתעלם מן התרבות המוסלמית מן ההיסטוריה המוסלמית וממעמד היהודי באיסלאם.
עצם החוצפה של היהודי להעמיד גבול הוא הכיבוש. עצם ההגדרה של שטח אדמה כלשהו בריבונות יהודית הוא פגיעה בציפור נפשו של המוסלמי. העולם מחולק לדאר אל איסלאם ודאר אל חארב. הגבול הוא המקום בו ישרור החארב עד שייכנע בפני האיסלאם. לכן כניסתו של המוסלמי לבארי וכפר עזה זיקים אופקים מוצדקת לחלוטין וחוצפתו של היהודי לאחוז בנשק ולהתגונן בלתי נסבלת. בלתי נסבלת עד כי משפטו מוות במיתה משונה אונס אשתו וחטיפת ילדיו לצורך איסלומם. לכן לעולם לא נראה עוד את הג'ינג'ים המתוקים. הם אוסלמו והוברחו מזמן.
אלא שהאירוע המפחיד איננו דרכו הידועה של האיסלאם. מפחיד הרבה יותר לראות את הפגנות הבורות והזלזול של היהודים, למרות שלוש עשרה מאות של היסטוריה רחוקה ומאה שנה של היסטוריה קרובה. הדו"ח של פיילין הבריטי אחרי פרעות 1920 מזהה בדיוק את דרכו הבלתי מתפשרת של האיסלאם ומחיר היציאה ממעמד של דהימי – דהיינו כניעה ממוסדת לשלטון המוסלמי – למעמד של יהודי עצמאי עם תביעה לריבונות. ושוב ב-1921 1929 1936 וכל הדרך עד 1948. שמיני עצרת האיום הוא התגובה המובנת מאליה להפגנת החולשה והנהי לכניעה של הדהימים בחברה הישראלית.
הייטנר צריך לחזור למקורות. לפוגרום ביהודי בגדד תחת השלטון המונגולים. לפארהוד. לרשימת הפוגרומים האין סופית בספרד ובצפון אפריקה. ואז לא ישאל הכיצד רואה החמאס בגבול עצמו כיבוש.
* משה גרנות: אהוד היקר, הסקירה של אורי הייטנר על הכהניזם ממש מרתקת – אני אמור להכיר את כל הפרטים שהזכיר בדבריו, כי הרי עקבתי אחרי מעלליהם של כהנא, גולדשטיין וכו', ואחרי הפסיקות של אהרן ברק על חופש הביטוי, אבל התרשמתי מהידע והפירוט של הייטנר.
וכן, לא זכרתי (אולי – לא ידעתי) שישראל סייעה בנשק למלוכנים בתימן בשנות השישים, סיוע שהחליש את צבא מצרים שהתפלנטר בתימן, וזה סייע לניצחון הגדול שלנו במלחמת ששת הימים. תודה לנעמן כהן.
* מעכשיו, גם הם בדרכו המטונפת של ג'רמי קורבין, שונא ישראל: "הממשלה החדשה בבריטניה תמשוך עד סוף השבוע הנוכחי את ההסתייגות שקודמתה הגישה לבית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) בהאג, נגד הבקשה לצווי מעצר לראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון יואב גלנט – כך אמרו שני מקורות לניו יורק טיימס. במשך עשרה חודשים, הממשלה השמרנית פעלה בצמוד לארה"ב בכל הקשור למדיניות כלפי המלחמה בעזה. כעת, תחת הנהגה חדשה [הלייבור], הממלכה המאוחדת מתרחקת מהעמדה האמריקאית בנושא." ["הארץ" באינטרנט, 25.7].
אהוד: כילד בקלמניה, אני עדיין זוכר את שמחתם של אנשי מושב העובדים צופית, שם למדתי בבית הספר לילדי עובדים, כאשר נודע כי הלייבור, ה"שמאל", ניצח בבחירות בשנת 1945, והתוצאה – קלמנט אטלי היה לראש הממשלה וארנסט בווין לשר החוץ שונא היהודים, שעד מהרה שלחו את ספינות הצי האנגלי למנוע מפליטי השואה להעפיל לארץ-ישראל, וגם כל שאר מה שעוללו לנו עד תום המנדט ב-1948, תוך כדי שהאימפריה שלהם מתפרקת.
* אריה רפפורט: כולנו סופרים מאז ה-7 לאוקטובר – 292 ימים, ואילו בכותרת העיתון שלך נספרים – 194 ימים. הייתכן? מה ההסבר?
אהוד: טעות שלי. אתקן.
* חיימקה שפינוזה: בימינו קל יותר להדפיס ספר מאשר למצוא לו קוראים.
* אהוד: הצמד-חמד של שני ראשי הממשלה הליליפוטיים נפתלי בנט ויאיר לפיד, שנבחרו בזכות הרוב הדמוקרטי ולפחות אחד מהם לקח חלק בהפגנות האלימות נגד הדמוקרטיה – אחד מהם בכהונתו רצה למכור את המטוס "כנף ציון" והאחר אמר שלא יטוס בו. עכשיו תארו לעצכם את ראש הממשלה בארה"ב ובדרך לישראל אחרי הטבח במג'דל שמס, בלי "חדר המצב" המאובזר, המצוי לו במטוס החיוני הזה, שהושמץ כאילו נוצר רק לתענוגיו! האם אנו חיים בעידן ה"טמבלים"?
* האם ראש האופוזיציה יאיר לפיד חכם? האם הוא מבין מה שהוא אומר? הנה תגובתו לנאום של נתניהו בקונגרס האמריקאי – "חרפה!"
* הטינוף השבועי של נרי לבנה, מלקקת התחת ל"שוקניה": "יש לנו ממשלה ששוקדת להבהיר לנו שאנחנו, האזרחים, חשובים לה פחות מגרגירי חול." ["הארץ", 26.7.24].
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר
בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!
בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!
בס"ה נמכרו 1,193 עותקים
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2177 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,087 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
- שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ: כְּנַעַן מַזְמִינָה אֶת יוּלִי דָּנִיֵּאל
- ד"ר רפאל מדוף: החיזור אחרי הקול האנטישמי בארה"ב
- ברכות לנאורים: לאה ומוטקה
- איליה בר זאב: רַצֵי הַגַּלִּים
- אנדד אלדן: [קיבוץ בארי – עוטף עזה]
- אורי הייטנר: צרור הערות 28.7.24
- פרופ' זיוה שמיר: נתניהו אינו צ'רצ'יל
- רוֹן גֵּרָא: אַדְמָתִי
- ד"ר עדינה בר-אל: 1. צילה ברבי: "לא מפקירה את העופות שלי."
- אלישע הוכמן: המנון לרומא
- בלפור חקק: סבא וסבתא מניחים את היסודות
- איתמר פרת: מלאכים ללא הצלחה
- משה גרנות: הפוך על הפוך
- ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין
- שלום רב אהוד, הסופר הנידח הכי נחמד, גם לפי מה שאתה מייעץ כל העת וגם בגלל שזה מקסים ומעניין, אני קורא עתה בשנית את ספרך היפה "והארץ תרעד".: מצאתי במקום אחד דברים לא מדוייקים ואני בא להעיר עליהם אחרי שבדקתי היטב את העניין עם בעלי מקצוע מוסמכים.
- נעמן כהן: נאום נתניהו בפני הקונגרס
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * תמיר לזרוב: אחרי שנים של קבלת המכתב, חשכו עיניי למקרא השוואת נתניהו לצ'רצ'יל. לא משום שאני חושב שזו הפרזה גדולה מדי ביחס לנתניהו, כמו משום העלבון הגדול לצ'רצ'יל. לצמצם את צ'רצ'יל, מנהיג שמרן דגול שניצח את הנאצים במלחמת העולם השנייה והציל את אירופה ושארית הפליטה, לראש ממשלה שבזמנו אירע אירוע החורבן הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל; לצמצם אותו לסדר גודל של מנהיג שיודע רק "לדבר יפה" (כאילו שמילים ונאומים הם הדבר שרושם מנהיגים בספרי ההיסטוריה) – זה מעשה שלא ייעשה לצ'רצ'יל. הרבה מנהיגים ידעו ויודעים לדבר יפה מאד ובכריזמה. הממשלה הנוכחית לא מאחדת כמו השמרנים של צ'רצ'יל, ולא מצליחה לנצח בסדרי הגודל של צ'רצ'יל.
- שאר הגליון